הרב עקיבא משה סילבר - שאלות

דין סמיכה כישיבה נאמרה לגבי כמה דינים (לגבי מתפלל בסי’ צד סקכ”ב ולגבי ד’ אמות של תפילה בסי’ קב סק”א וכן לגבי דיני חליצה בסוף אה”ע ודיני עדות בחו”מ סי’ יז ס”ב ובהגר”א ופת”ש שם וכן בזבחים יט ע”ב ובתוס’ שם ד”ה עמידה וד”ה וליתב ועוד), ובד”כ נאמר כלל זה רק לחומרא ולא לקולא [מג”א סי’ קמא סק”ב וכ”כ הגרח”ק], והטעם מכיון שיש דעות בזה (וראה בה”ל ס”ס תכב ד”ה מעומד), ומצינו גם פוסקים שחילקו דסמכה חשיב ישיבה לעענין אחד ועמידה לענין אחר וכמו בתוס’ שם דמוכח בדבריהם דלענין קריאה”ת נקטו דסמיכה כישיבה ולענין ישיבה בעזרה נקטו דסמיכה כעמידה (ועי’ בבה”ל שם) או דנחשב עמידה וישיבה (עי’ ש”ך שם ע”פ הב”ח), ויש פוסקים שנקטו דסמיכה היא ספק (עי’ סמ”ע בחו”מ שם) או מוצא מכלל ישיבה ועמידה (בהגר”א שם), כללו של דבר כל דבר שצריך מן הדין ישיבה אינו מועיל סמיכה ובדבר שאין צריך מן הדין ישיבה כמו נפילת אפים הוא נידון בפני עצמו (דעי’ ברמ”א בחו”מ שם ובנו”כ שם), אבל סוגיין דעלמא שלא להחשיב סמיכה לישיבה וכמ”ש הגרח”ק.

הנה מדינא דגמ’ יש חיוב להרחיק בדרכו ד’ מילין או להרחיק מיל אחד שלא בכיוון דרכו כדי להתפלל עם הציבור, כנפסק בשו”ע סי’ צ סט”ז, ויש לדון האם כלול בחיוב זה גם להשכים להתפלל במנין או לא.

ובשו”ע שם סי”ז הביא בשם אגודה דין הפוך שאין להשכים ולצאת לדרך קודם שמתפללים הציבור ובכך להשתמט מתפילה במנין אם ימצא שיירא לצאת לדרכו אחר כך, וכאן המקרה הוא הפוך דרוצה להישאר ישן על מיטתו בזמן שמתפללים הציבור ולקום מאוחר יותר.

ובתשובה אחרת הרחבתי בענין השאלה אם מחוייב להמתין להתפלל במנין במקומו יותר משיעור מהלך מיל או ד’ מילין במקרה שבמקומו יהיה מנין ולא יצטרך ללכת כלל (בתשובה ד”ה מי ששומר על תינוקות בבית ובמהלך השעתיים הקרובות אינו יכול להתפלל במנין האם מותר להתפלל עכשיו ביחידות או שמחוייב להמתין עד שיגיע הזמן שיוכל להתפלל במנין), והשתא אולי יש לדון עוד (בנוסף לכל מה שכתבתי שם) דמשמעות המשנ”ב שם סקמ”ט שאפי’ כשהוא באמצע הילוכו בדרכו יודע שבעוד ד’ מילין ימצא מנין עד ד’ מילין מחוייב להמתין ומד’ מילין ואילך אין מחוייב להמתין ומשמע שם אף שרוצה מתכוון להמשיך בדרכו עכשיו ממש, וממילא יש לדמות מי שיבואו אליו המנין למי שיבוא למנין במהלך דרכו, ואולי עדיין לחלק קצת בין דבר שמ”מ יש לו בזה טירחא (דהיינו מה שצריך לילך בדרכו אף שהוא רוצה בכך) לבין דבר שאין לו טירחא כלל.

ונחזור לענייננו, לענין אם מחוייב לעמוד ממיטתו קודם זמן רגילותו כדי להתפלל עם הציבור, דהנה בסי’ צ סי”ד כתב השו”ע ישכים אדם לבהכנ”ס כדי שימנה עם העשרה ראשונים, והיה מקום ללמוד משם דצריך אדם להשכים, אבל אין ראיה משם, דעל כרחך לא מיירי שם אלא מצוה מן המובחר דהרי אין חיוב להמנות מעשרה ראשונים אפי’ אם כבר ניעור ועמד ממיטתו ופוק חזי מאי עמא דבר.

ובשו”ע ריש או”ח כתב יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר, וכתב שם הרמ”א ועכ”פ לא יאחר זמן התפלה שהצבור מתפללין ע”כ, והיינו דגם מי שאינו מעורר השחר מ”מ יש לו לקום לתפילה במנין שלא להפסיד התפילה במנין, וכמ”ש במשנ”ב שם סק”ג בשם הפמ”ג היינו אעפ”י שלא יעבור זמן תפלה מ”מ מצוה עם הצבור ע”כ (ועי’ ברע”א שיתכן שביאר דברי הרמ”א באופן אחר ומ”מ אפשר דמודה לדינא לדברי הפמ”ג והמשנ”ב, וגם אפשר דמסכים שהרמ”א בא לכלול בלשונו גם דין הפמ”ג והמשנ”ב, עי’ בלשונו של הרע”א).

וכן במשנ”ב שם סק”ט כתב ומי שאינו יכול להשכים קודם אור הבוקר וכו’ מוטב לישן כל הצורך ומ”מ יהיה זהיר מאוד לקום שעה ולפחות חצי שעה קודם קריאת השמש לבהכ”נ כדי שיהיה יוכל להכין עצמו להתפלל בצבור ובנקיות ע”כ, ואמנם דין זה לקום חצי שעה קודם קריאת השמש יש לדון דאינו מן החיובים שאם לא עשאם לא יצא ידי חובתו כלל, אבל אפשר דעכ”פ דינא דהרמ”א הוא חיוב ויל”ע.

ובשו”ע סי’ צ ס”ט כתב ישתדל אדם להתפלל בב”ה עם הציבור, ודנו בזה האחרונים דיש שנקטו שתפילה בציבור היא אינה חיוב וכך למד ביד אליהו לר”א מלובלין סי’ ז מלשון השו”ע כאן וחלק מדבריו הביא המשנ”ב סקכ”ט לענין תפילה בציבור במקום הפסד ממון (ועי’ בכנפי רוח מה שהביא בזה מהאחרונים וממה שהובא במשנה אחרונה על השו”ע שם ועי’ בספר צדיק כתמר יפרח מה שהביא בזה מהגראי”ל), אבל עכ”פ להסוברים שהוא חיוב שהוא פשטות דין הגמ’ בסוגי’ דד’ מילין, וכדעת רוב האחרונים וכסוגיין דעלמא, וכמו שנקט בפשיטות בעל המשנ”ב בספרו שמירת הלשון המצויין לקמן (ויש להוסיף דמה שמובא בגמ’ לגבי כמה עניינים כגון תפילה בבהכנ”ס ותפילה בזמן הציבור וכיו”ב אין להביא ראיה מזה לתפילה בציבור למי שיכול ומ”מ מלשון הגמ’ לגבי ר”נ שם משמע דחיוב תפילה בציבור הוא חיוב שנדחה מפני צורך [עי’ במג”א סי’ צ סקט”ז ומשנ”ב שם סקכ”ט], כמו שמצינו שיש חיובים שלא נתקנו במקום צורך וכך מצינו גם שנדחה חיוב זה מפני טירחא דד’ מילין), יש לדון אם כלול בחיוב זה גם דין ההשכמה.

וברמב”ם רפ”ח מהל’ תפילה כתב ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת שאין תפילתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת, וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו מתפלל בו עם הציבור נקרא שכן רע ע”כ, ואמנם דין זה הובא בקצרה גם בשו”ע סי’ צ סי”א, אך לא נזכר שם מצד מנין בעשרה ועי”ש במשנ”ב סקל”ח, אבל ברמב”ם נוסף עוד דדין זה שייך גם לתפילת הציבור מלבד הדין להתפלל בבהכנ”ס, ומשמע שכ”ז כלול בכלל דין שכן רע שאינו בא להתפלל עם הציבור (וכן נקט בפשיטות בשמירת הלשון ח”ב בחתימת הספר פ”א דדין זה הוא מצד תפילה בציבור, ויש מקום לומר דגם משום זה וגם משום זה דלא לסתור דבריו במשנ”ב שם ועדיין צ”ע ואפשר דבבתר דאיבעי’ הדר פשטה), ושצריך להשכים לשם זה, ומשמע שגם אם רוצה לקום מאוחר יותר צריך להשכים לזה ולהשכים הכונה לקום מוקדם עי’ יומא עו ע”ב ועוד.

ועי’ עוד הלשון בשמירת הלשון שם שכתב דבעו”ה החלו הרבה אנשים בזמננו לפרוץ ההנהגה וכו’ שהיו כולם זריזים להשכים בבוקר ולילך לבית הכנסת להתפלל בצבור וכו’ עכ”ל עי”ש באריכות ומשמע דהעון עכשיו שאין משכימים ומבואר דהקפידא על מה שאין משכימים וממשיכים בשנתם.

ויש להוסיף עוד ברמ”א סי’ נה סכ”ב מבואר דכופין על היחידים שאין באים להשלים מנין, ושם היה מקום לומר לומר דהוא מצד חובת הקהל ולא מצד חיובי התפילה של כל אחד כלפי שמיא, אולם במקור הדברים בשו”ת הריב”ש סי’ תקיח מבואר להדיא דהכפיה היא גם מצד חיובי כל יחיד כלפי שמיא דכשאינו בא להתפלל נקרא שכן רע ומבואר שם להדיא דהיינו אף אלו שא”צ להשלמת המנין [ועכ”פ לדידן שאין ידינו תקיפה לכה”פ להורות שהוא חיוב] וכן מבואר שם להדיא דמיירי גם לענין אותם שאין רוצים לקום [והרמ”א שם דמיירי לענין להתבטל התמיד יעוי’ באג”מ ח”ג סי’ טז דבא הרמ”א לומר חומרא דאף שמתפללין במקום אחר במנין מ”מ כופין אותן לבוא שלא יתבטל התמיד].

(ובגמ’ בפ”ק דברכות נזכר משכמי ומחשכי וכו’, אבל שם לא נזכר מצד עשרה דשייך להתפרש מצד בהכנ”ס וגם לא נזכר שם מצד חיובא).

ובחי”א ח”א כלל ס”ז סי”א כתב בשם הספר חסידים סי’ שלז אבל אם בא ריוח לאביו ואם לא יקיץ אותו יותר מצטער וכו’ מצוה להקיצו וכו’ וכן כשמקיצו ללכת לבית הכנסת או לדבר מצוה, שכולם חייבים בכבוד המקום ע”כ, ואמנם טעם זה שכולם חייבים לא נזכר בפנים הס”ח (וע”ע ערוה”ש יו”ד סי’ רמ ס”מ), אבל עכ”פ משמע מדברי החי”א דהוא בכלל חיוב היקיצה לבהכנ”ס, וקצת דחוק דהוא רק בסו”ז תפילה דמשמע דעצם החיוב ללכת לבהכנ”ס הוא הגורם, ומ”מ יש מקום לטעון דכולכם חייבים בכבודי אינו רק במצוות חיוביות.

היוצא מזה דיש חיוב להשכים כדי להתפלל במנין.

כן.

מקורות:

****

לענין שם זה יש כמה נדונים נוספים לדון בהם וכדלהלן:

א) הנה דינא הוא כנפסק בשו”ע ונו”כ אה”ע סי’ קכט סל”ד שבשם שאינו לשה”ק כותבין בסופו באל”ף, ויש לדון אם חשיב שם זה כשם שהוא לשה”ק או לא (ויתבאר להלן), ומאידך גיסא נזכר בפוסקים דאזלינן בתר מה שנוהגים לחתום (עי’ ב”ש על השו”ע שם סקמ”ה וסק”נ ובב”ש שמות אנשים אליהו ובעוד הרבה פוסקים), ויש לדון מה העיקר בזה.

והגרח”ק הורה לי לגבי שם עקיבא בכתובה לכתוב כחתימה, ואמנם שם הנידון בשם שגם העולם רגילין לכותבו בשם עקיבא, ובב”ש סקמ”ה שם משמע דהחתימה היא היותר קובעת כשיש ב’ כתיבות וכן מבואר למסקנת הח”מ שם סק”ב.

היוצא בזה לפו”ר דאשה זו שחותמת בחתימה חאנטשה וכ”ש שכך מקפידים כל המשפחה לכתוב מסיבתם, אין לחשוש לכתוב שמה בכתובה חאנטשה.

ב) לגוף ענין כתיבת חאנטשה יש להעיר דתכן שבכתובים בחו”ל מצינו יותר שכתבו חאנטשע אף יותר מחאנטשא ואפשר שכ”ה לפי מטבע לשון יהודית (אידיש), ומ”מ מבואר ברמ”א באה”ע ס”ס קכט שא”צ להקפיד בשינויים בין המקומות בכה”ג אף בדברים שיש בהם שינוי בשמיעה, ומ”מ כיום בעברית שיש נטיה לכתוב סיומי שמות בה”א מחמת מטבע הלשון המדוברת שמסיימים הרבה מילים חדשות בה”א גם מילים שאין מקורן מלשה”כ (וכן שמות בעברית כגון מאיה גליה וכיו”ב), וכמו שידוע שבעברית כותבין ניטשה ולא ניטשע או ניטשע, וגם יש צד לטעון דיש ללמוד בכל זה גם מתעודות ממשלתיות לקבוע מנהג כתיבת שמות מאחר ובהם כל אחד כותב בהם שמו ושם בניו כרצונו ויש מגמה לדייק בזה [אם כי מן הסתם בעברית נכתב חנטשה בלא אל”ף כלל, אבל אל”ף כזה אינו פוסל עכ”פ בכתובה], ויש בזה ג”כ מעין מה שהזכירו הפוסקים על חתימה או על עלייה לס”ת, וכ”ש אם כל המשפחה כותבין השם באופן זה כבאות הקודם.

ג) לגוף השם חאנטשה אם חשיב שם בפני עצמו או תואר לשם חנה, הנה בהגהות מהרש”ם על שמות גיטין של בית שמואל אות ח סק”ג לגבי גט כתב דשם חאנטשע א”צ לכותבו אלא חנה בלבד, ומקור דבריו משמות גיטין של הד”ח סק”ב ושם אי’ חנטשא (בלא א’ אחר הח’ ובלא ע’ בסוף), ועי”ש בבית שמואל ובהגהות מהרש”ם שם מה שדן עוד בשמות חניכה של חנה אם צריך לכתוב החניכה או רק השם, ובשו”ת בית יצחק (המצויין להלן) נקט לגבי שם חנטשה אשר שמה מעריסה חנה לכתוב חנה הנקראת בפי כל חאנטשה ועכ”פ הוה פשיטא להו שהוא שם חנה, וכן בגט מסודר שמות נשים הישנים כתב חנטשה, ומשמע שם מאוד מדבריו דשם זה אינו בנקראת מעריסה חנה.

ומאידך גיסא מצינו לרמ”מ אלתר בנו של השפ”א אבדק”ק פאביאניץ שנקט בפשיטות דיש לכתוב חאנטשא עי”ש (ועיקר הנידון שם אינו שייך לענייננו), וכעי”ז בליקוט שמות קב ונקי בשמות נשים יא ע”ב כתב הענטשא (היינו למבטאין בה”א דיש חילוק בין המדינות וכותבין כפי המדינה כמ”ש הרמ”א בס”ס קכט).

ומשמע דהחילוק הוא אם נקראת מעריסה או לא וכלשון הבית יצחק שם, וכן משמע בגט מסודר שם וכן משמע מלשון הטיב גיטין (גבי חנינא) בשם רש”ל דמה שאין כותבין חנינא וכיו”ב בגט הוא רק אם שם העריסה היא חנה (וכעי”ז שם לגבי שם חינא חילק בזה, אם כי בשם חינא היה לו טעם לטעון דיש לה משמעות בפני עצמה).

ולכן בניד”ד שנקראת מעריסה רק חאנטשה אין לכתוב חנה כלל אלא רק חאנטשה.

ד) לגוף קפידת המשפחה לכתוב בה’ ולא בא’ כדי שלא יהיה דומה לחנה כשם האמא איני יודע מהות הקפידא בזה אם יועיל לענין זה, דאדרבה שם חנה מסתיים בה”א וכך הוא הכלל שהביאו הפוסקים רב אדא בר אהבה דכל שם שהוא לשה”ק מסתיים בה”א ושם שהוא בלשון אחר מסתיים באל”ף (הובא בבהגר”א בסי’ קכט), וכן בשם חנולה בשמות גיטין של הב”ש אות ב’ נזכר שכותבין ה”א בסוף כדי שיהיה ניכר שהוא שם חנה, וכעי”ז כתב בפ”ת אות נ’ לגבי שם חנציה בשם מהרי”ש שפירא דיש לכתוב בה’ בסוף משום שיוצא משם חנה, וכ”כ הד”ח גופיה בעוד מקומות (עי’ ישיב יצחק חלק כ”ו אה”ע סי’ עז) דמה שיוצא משם חנה יש לסיים בה”א, (ועי”ש בישיב יצחק מה שכתב ליישב הסתירה בד”ח בזה לענין חאנטשא, דהרי מסכים שהוא בא משם חנה ואעפ”כ הזכירו באל”ף, ואחד מהדברים שהזכיר שם הוא דלאו דוקא נקט כיון דסובר שאין שם זה נכתב בגט, ובאמת יש לציין דדבר השייך במציאות דכל עוד דלא מיירי לענין כתיבת השם בגט יכתבוהו כמנהג העולם בשם חאנטשא או חאנטשע כל אחד לפי מקומו, ולכן גם המהרש”ם לא הקפיד במה שהעתיק את התיבה בשינוי מהד”ח, ולפ”ז הדר דינא דעיקר הכתיבה צריכה להיות בה”א כמו שנתבאר במסקנת הדברים, והמעיין ימצא הרבה בסי’ הנ”ל וכן בחלק מ”ו סי’ ע בתשובה שכתב לכת”ר, ונסתייעתי בדבריו וכאן לא באתי אלא בקצרה ושם בא בהרחבה).

א”כ אי איתא שיש כאן מה להקפיד כדי לעשות היכא שלא יהיה ניכר שהוא שם חנה אדרבה לכאורה יש להקפיד לכתוב בא’ בסוף ולא בה’, ועם כולי האי עדיין לא מהני שיהיה בזה היכר שאינו שם חנה דהרי הא’ והה’ לכמה פוסקים אינו לעיכובא (עי’ במהרש”ל דגיטין מה שהביא מרבנן קמאי לענין שם עקיבא ומה שהבאתי עוד בזה בתשובתי על שם עקיבא), וגם לשי’ הבית אפרים אבה”ע סי’ צד שֵם הנגזר מֵחנה כגון חנניה אין לכתוב בה”א כדי שלא יהיה נשמע שיש כאן הברה בפני עצמה לה”א והיינו הנקרא בלשונינו פת”ח גנובה, ואמנם עיקר דברי הבית אפרים נאמרו לגבי שם המסתיים בי’ וה’ שיש לסיימו באל”ף ולא בשם כגון חאנטשא כדמוכח מדבריו שם, [ובלאו הכי האחרונים סתמו דשם הנגזר מלשה”ק כותבין בה”א כמבואר בב”ש שם וכן בכלל ט”ו דשם הנגזר מלשה”ק כותבין בה”א וד”ח ומהרש”ם שם ובית יצחק אה”ע ח”ב סי’ כג ועוד פוסקים עי’ בישיב יצחק חלק כו שם, ומסתמא מיירי בכל גווני, ועי’ עוד דעות בענינים השייכים לזה בישיב יצחק חמ”ו שם].

רק דאם באמת מכוונים לומר שאינו כינוי לחנה וגם לא נקראת מעריסה כלל בשם חנה עי’ באות הקודם דבלא נקראה מעריסה חנה א”כ שמה הוא כמו שהיא נקראת עכשיו, וממילא יתכן דמחד גיסא יש לה שם שבא מהשם חנה ולכן יצטרכו לכותבו בה”א, ומאידך גיסא אינו ממש השם חנה שהרי אין כותבין בגט חנה אלא כמו שהיא נקראת (וממילא גם בניד”ד שהאמא נקראת חנה והבת חנטשה אף שהוא במקום שנהגו שלא יהיה השם שווה לאם ולבת מ”מ אין פגם בזה כיון דסו”ס הן ב’ שמות אע”פ שיוצאות מלשון קודש ואע”פ שיכתבו בה’ מחמת זה).

וממילא אפשר לכתוב לכתחילה בכתובה בה”א, חדא דהוא שם היוצא מלשון קדש דלהרבה הפוסקים נכתב באל”ף (וכפי שנתבאר ע”פ דברי הגט מסודר בשמות נשים הישנים דאין זה סותר שהוא שם בפני עצמו בגט כיון שנקראת רק בשם זה מעריסה ואעפ”כ נכתב בה”א כיון שהוא שם היוצא מד”ת, וכ”ש עקיבה דלהרבה פוסקים הוא בה”א והרחבתי בתשובה אחרת), וכבר כתב הבית יצחק שם דאין לזוז מכללי הב”ש סקט”ו שכל שם הבא משם קודש יש לכותבו בה”א, ועוד יש לצרף שהרי רגילה לחתום כן ורגילין הרבה לכתוב כן, ובפרט דיש לצרף שבעברית שלנו (כגון במסמכים ותעודות ממשלתיות) מסתמא הנטיה היא לכתוב בה”א שמות ממין זה, והרי נזכר ברמ”א דעכ”פ שכשמורגש במבטא יש לילך אחר מבטא המדינה, ויש לדון אם גם בכתיבת המדינה, ובפרט דלהרבה פוסקים אפי’ בגט עיקר הדעה שאינו לעיכובא אם כתב בה”א במקום באל”ף [עי’ רמ”א סי’ קכט סל”ד ובתשובתי לענין השם עקיבה – עקיבא], וממילא בכתובה שאינו לעיכובא כלל כיון שהוא שטר חוב בעלמא ומעיקר הדין סגי בכל שטר ששייך לתבוע בו בב”ד, א”כ אין להקפיד כלל, והנלענ”ד כתבתי.

ויש להוסיף בזה דגם דיש פוסקים שהזכירו חאנטשא או חאנטשע מ”מ א”א להביא ראיה ברורה לדידן אם נכתב במקומינו יותר בה”א, משא”כ לאידך גיסא פוסקים שהזכירו בה”א כ”ש שיש להביא ראיה לדידן.