הרב עקיבא משה סילבר - שאלות

נשאלתי דבסיום אומרים אמן אמן ב’ פעמים ולא חיישי’ לב’ רשויות, והשבתי דאולי המשנ”ב שכתב שאין לומר אמן ב’ פעמים החמיר רק באמן דחובה, ומצינו הרבה אמירות שאינם של חובה שלא החמירו בהם, כגון ג’ פעמים בק”ש שעל המיטה ואחר קידוש לבנה וכן ביוכ”ק, וכן בתוס’ ברכות לג ע”ב כתבו ב’ צדדים בזה אם כשאומרים שלא לצאת ידי חובה מותרים לכפול או לא ומסקי דטוב שלא לומר, ובספר המנהגים (חילדיק מנהגי יו”כ הערה לג) ע”פ ר”י בעל התוס’ דהטעם שביו”כ אומרים שמע ישראל ג’ פעמים היינו דאיסור שמע שמע הוא רק ביוצא יד”ח אבל כאן אומר כקורא בתורה, וגם פרשת המן יש מהפוסקים (עי’ מה שהובא בסידור וילנא) שכ’ לאומרה שנים מקרא ואחד תרגום, אע”פ שק”ש אסור לכפול הפרשה (עי’ או”ח סי’ סא), ואע”פ שאינה בקשה להדיא מ”מ שמע שמע עכ”פ לחלק מהראשונים דמיירי בכפילת תיבה נמצא שכופל תיבה ששאינה בקשה להדיא, אלא דבדברי הט”ז והמשנ”ב בסי’ סא לענין סליחות משמע שדנו גם בכפלה של רשות וי”ל דהוא כהצד בהתוס’ הנ”ל להחמיר גם באומר דבר שא”צ לצאת בו, ומה שבכל זאת נהגו בסיום לומר אפשר דבאמן דכתיב בתורה ואמרה האשה אמן אמן קיל טפי לענין ב’ רשויות כשיש עוד צירוף כמו בניד”ד [אע”ג דשם יש טעם אמן על האלה וכו’ כדתנן בסוטה ושמא גם כאן יש ביאור לכפלות].

בשו”ע או”ח סי’ רמט ס”א אין הולכים בע”ש יותר מג’ פרסאות וכו’ ואם שלח להודיעם שהוא הולך שם לשבת מותר לילך כמה פרסאות, ויל”ע עד כמה ההיתר הזה, ובאמת יל”ע בכל אחד שהולך אל חבירו בעירו עד מתי מותר לו ללכת לבית חבירו, ובסתמא משמע דבפחות מג’ פרסאות לא גזרו כלל, דחכמים לא נתנו הדבר לשיעורין אלא תלו הדבר בריחוק ג’ פרסאות, ואולי יש לומר טעם בזה דבפחות מג’ פרסאות יכול לחזור למקומו, ואע”ג דאם הולך סמוך לשקיעה”ח מהלך ב’ פרסאות לא יוכל לחזור למקומו מ”מ כל פחות מג’ פרסאות דלא שכיח לא גזרו, או י”ל דבאמת צריך לשער שיגיע עד שליש היום (כמו בג’ פרסאות שהוא עד שליש היום כמ”ש המשנ”ב בסק”א), ויש צד לתלות גם הנידון דידן בספק זה דאם לא גזרו בפחות מג’ פרסאות א”כ אפשר דאם שלח להודיעם ג”כ לא גזרו כלל, דהר”ז כמו שנמצא תוך ג’ פרסאות למקום שרוצה לילך שם דשלוחו כמותו כיון שמודיעם שיכינו לו צרכיו, וה”ה בזמנינו אם מתקשר בטלפון להודיע הר”ז כמו שליח שעומד שם עבורו ובכה”ג אפשר דהוא כמו שהוא שם ממש ואפי’ אם נימא דבמקרה שהוא בריחוק ב’ פרסאות צריך לבוא עד שליש היום מ”מ בניד”ד הרי הוא כמו שבא והודיע ומה שהוא עצמו לא בא לית לן בה דהעיקר שיידעו בביאתו להכין לו צרכי סעודה והרי ידעו, וכ”ש דפשטות הגמ’ ופוסקים דבפחות מג’ פרסאות א”צ לחוש כלל.

ויעוי’ במשנ”ב סק”א שהביא פלוגתת הפוסקים במי שנוסע בעגלה ונוסע במהרה אם צריך להקפיד על מכדי הילוך ג’ פרסאות דהיינו שליש היום, ויש מקום לומר דעד כאן לא פליגי הפוסקים ז”ל אלא בדבר שהוא מרוחק ג’ פרסאות שהוא בכלל הגזירה ולא פלוג אבל כשהוא מרוחק ב’ פרסאות לא שייכא סברא זו ולא גזרו כלל, ומהב”ח המיקל ביושב בעגלה שיכול לבוא אפי’ אחר חצות היום כל שיש לו שהות להכין צרכי שבת נשמע גם להפמ”ג דמחמיר ביושב בעגלה בריחוק דעד כאן לא החמיר אלא במרוחק שהוא בכלל הגזירה אבל במקורב לא אבל סברא זו לא שייכא במי שיש לו שליח להודיעו דבזה י”ל דהוא בכלל הגזירה דרק בראשונים הוסיפו דין זה א”כ מה שיש לו מודיעים בשליח או בטלפון מ”מ צריך שיבוא עד שליש היום, אבל יותר משמע לא כן אלא דאם יש מי שיודיע את מארחו חשיב כמו שאין האורח מרוחק כלל דהעיקר שיודיעוהו להמארח וכשמודיעים אותו הו”ל כמו שהלך הוא עצמו והקדים להודיע למארחו, ויש לדמותו למי שיצא בריחוק ג’ פרסאות ממקומו בער”ש לאיזה צורך וחזר דסגי בזה שהיה בביתו קודם לכן ויודעים שישבות בביתם בשבת ובזה מותר לחזור לביתו וא”צ לשבות במקום שהוא שם.

בשבת קיט רב חסדא וכו’ ולהלן קמ ע”ב איתא דא”ר חסדא בר בי רב לא ליכול ירקא וכאן נזכר שהיה מחתך הירק דק דק וי”ל דלק”מ דאין דרך נכון לאכול כל שבעו כדאי’ בגיטין ע’ וברמב”ם בהל’ דעות, ובשבת אפשר דשאני כעין מה דאמרי’ בברכות לט ע”ב כיון דבכל יומא לא עביד הכי ורק בשבת עביד הכי הלכך לא מתחזי כרבתנותא הלכך בעתירותי לא אכלית ירקא דאהיכא דעייל ירקא ליעול בשרא כדאמר התם קמ ע”ב טענה זו לא שייכא אלא בחול אבל בשבת אכול מזה וגם מזה אל תנח ידיך ולכך הי’ רב חסדא מחתך הירקא כדי ללמד דבר זה גופא, ומ”מ עיקר קושיא מעיקרא לא קשיא כולי האי דאפשר לאכול הירק ע”י תערובת בשר וכיו”ב, בפרט היכא דהירק מחותך דק דק כמו כאן (ובשו”ע או”ח סי’ רנ ס”א), ובמאמר המוסגר יש לציין דכעין מה דאשכחן גבי ר”ח דכמה מאמרים בענין ירקי נאמרו ממנו, גם גבי ר’ זירא אשכחן כאן שהי’ מדליק האש ואשכחן גם לגבי עובדא דקטינא חריך שקיה שהי’ עוסק באש ויל”ע אם יש רמז לענין הקשר בין הדברים דמצינו בכ”מ דברים כעי”ז בגמ’ שיש איזה חכם שנזכר שמו כמ”פ באיזה ענין, ויש מהספרים שדברו מעניינים אלו, וברוך היודע.

*

ב”ב לג ע”ב, ברשב”ם וגם ר”ח פירש כן וכו’, נשאלתי מ”ט בעינן מיגו כיון שהעדים אין מעידים שפלוני קרוב יותר אלא רק שהוא קרוב נמצא שאין שום עדות כנגדו, וי”ל בב’ פנים הא’ דהקרוב ודאי חשיב מוחזק כלפי הטוען טענת קרוב (וצל”ע הדין בזה ועי’ בסוגי’ דרב חסדא גבי מרי בר איסק בב”מ), והב’ דהרי הודה לרב אדא שאינו קרוב א”כ צריך טעם למה לא יצטרך לשלם לכך קאמר דיש מיגו, והטעם השני לא ברירא כולי האי דממ”נ אם יכול לטעון דידי אכלי אע”פ שהחזיר מכאן ולהבא א”כ בלאו הכי יכול לטעון כן גם בלא המיגו ואם אינו יכול לטעון כן כיון שהחזיר מכאן ולהבא כדעת אביי ורבא א”כ מה יועיל מיגו בזה.

ולפי הטעם הנ”ל מבואר עוד מה הטעם שמועילים העדים בזה.

ובזה מבואר למה רק פירות דלשעבר יכול לתפוס כיון שיש בזה מיגו להיפטר שאינו כנגד עדים משא”כ בפירות שיאכל עכשיו כל מה שיכול לטעון הוא שהוא קרוב יותר מרב אדא וזה טענה כנגד עדים דכל טענתו היא טענת ספק ולאו כל כמיניה לטעון טענת ספק כנגד מצב שנקבע ע”י עדים (ועי’ עוד בהחולץ גבי ספק ובני יבם אלא דשם הוא טענת שמא).

*

מגילה ג ע”ב הדר פשטה וכו’ גדול כבוד הבריות וכו’ צל”ע דאפשר דהשתא לא הוצרך נמי לאתויי קרא דלאחותו משא”כ הקושי’ דרבינו אלחנן בתוס’ לגמר מק”ו ליכא לתרץ דשם לא נזכר דמתחילה איבעיא ליה ומיהו יש ליישב דלאחותו דילפי’ מיניה שמיטמא למת מצוה הוא סברא דכבוד הבריות ג”כ עי’ ברכות ריש דף כ רק מה שנתחדש לבסוף הוא ענין שדוחה וכו’.

*

התוס’ בגיטין לג ע”ב ד”ה צריכי הקשו באופן שביטל הגט בפני ב’ שלוחים שלא בפני שאר השלוחים מ”ט בטלו חכמים את ביטול הגט גם כלפי אותם השלוחים שנתבטל אצלם כשביטל רק חלקם ולא כולם ותורף תירוצם ר”ל שלא חילקו חכמים בתקנתם ולכך ביטלו חכמים בכל גווני שליחות זו.

ונשאלתי דהרי מחמת הביטול הגט גופא שביטל שלא כדין אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה וא”כ תיפוק ליה שביטל הגט וממילא כל השליחות בטלה.

והשבתי דחכמים אפקעינהו אחר שנתן הגט בכשרות לפי דעת השלוחים דחכמים תלו הדבר לפי ידיעת השלוחים באופן כזה שביטל שלא כדין אבל ב’ שלוחים אלו (באופן שביטל שנים מתוך עשרה) שיודעים שאין שליחותם תקיפה מצד הבעל נתינת הגט שלהם אינה בכשרות, דהרי אפקעינהו חל אמנם למפרע [עכ”פ לדעת רוב הראשונים כדבתוס’ לעיל, וכ”ש להחולקים], אבל באופן שלא ניתן גט בכשרות (לפי ידיעת השלוחים וכנ”ל) לא נתבטלו קידושיו.

*

במשנ”ב סי’ לב ס”ק קלז כתב דגם מי ששגור בפיו צריך לומר בפיו ומיירי שם במקרא לו אחר ונראה דכ”ש כשכותב מן הזכרון והטעם ששיערו חכמים דמי שאינו כותב מן הכתב יכול לטעות (לדעת השו”ע שכותב מן הכתב א”צ לומר בפיו) וע”כ דהמשנ”ב נקט כן גם בדעת השו”ע שהרי סיים בשעה”צ “ועי’ הטעם בבית יוסף”, ועוד דהמשנ”ב קאי על השו”ע ועוד דלעיל הביא המשנ”ב פלוגתא אם צריך להוציא בפה כשכותב מתוך הכתב ואילו בזה לא צריך, והטעם שכ’ הב”י הוא שלא יטעה וא”כ מתבאר כנ”ל דצריך שירגיש בגופו ע”י ראיית הכתב או על ידי דיבור ובשמיעה בלבד עדיין יש חשש שיטעה, ועוד כתב השעה”צ שם דהמקור לזה (שגם בשגור צריך לומר בפיו) ממשה רבינו ונראה משום דמשה רבינו ודאי דינו ששגור בפיו דהרי אמרו חז”ל שתורה נתנה לו במתנה ואמרו שאל ממני כל ספקות שיש לך ומזה למד השעה”צ דכ”ש הוא בכל סתם אדם ששגור בפניו דלא עדיף ממשה וכה”ג אמרי’ בריש תו”כ לגבי ליתן רווח בין פרשה לפרשה הדיוט הלמד מן ההדיוט על אחת כמה וכמה.

*

שו”ע או”ח סי’ רמו ס”ד בהג”ה ועיין למטה בסי’ זה, י”ל דעיקר כוונת הג”ה זה להכריע בין הדעות כהדעה המתירה אלא שקיצר וציין לסוף הסימן וכוונתו להג”ה שבסוף הסימן.

שו”ע או”ח סי’ רמה ס”ג ואם נשתתפו בחנות וכו’, הלשון קצ”ע דלכאורה אין כ”כ חילוק בין קרקע לבין חנות דגם בקרקע שיך לחזור ולבטל השותפות ולהשתתף שוב כמבואר בסוף דברי המחבר דסעיף זה, ומאידך גם בחנות אם הי’ שייך להחזיר החנות להמוכר כמו בקרקע הי’ בזה היתר, רק דדרך חנות שיש שם סחורה שא”א לחזר אחר מוכר של כל חפץ וחפץ, וזו כוונת המחבר כאן, ועי’ עוד להלן סי’ רמו ס”ה.

קי”ל בסי’ קסו ס”א לחוש להאוסרים בדיבור בין נטילה להמוציא ונחלקו הפוסקים אם הפסק במעשה חשיב הפסק והארכתי בזה במקו”א אבל הסתכלות לא חשיב מעשה וכמבואר ברמ”א סי’ סח ס”א עי”ש וכ”ש דלא קי”ל כמ”ד אפי’ כפיפת גופו הוה מעשה בפ”ק דכריתות.

היוצא מזה שמותר.

הנה מאחר דנתכוון לומר ברכה אין בזה הפסק עכ”פ בדיעבד וכמש”כ הרמ”א ביו”ד (ע”פ השו”ע בסי’ יט שם) דברכה לא הוה הפסק וכ”ש שנתכוון לומר ברכה מענין ההדלקה אפשר דדינו כטעות בשוגג בשיחה בתפילה בשוגג (דתליא בפלוגתא עי’ משנ”ב ובה”ל סי’ קח וסי’ קד ועכ”פ כשלא אמר שקר בתפילתו עי’ במשנ”ב בס”ס קח בשם הדה”ח דס”ל דבזה אין פלוגתא), ולכן אינו חוזר ומברך אבל לענין ההשלמה לומר למדני חוקיך צריך לומר כמש”כ הפוסקים שאם טעה ואמר ברוך אתה ה’ צריך לומר למדני חוקיך, אבל לכתחילה אין להפסיק למדני חוקיך קודם הדלקת הנר, כיון שיכול לומר אחר ההדלקה למדני חוקיך, והרי קי”ל מעיקר הדין דמעשה בלא דיבור בשעת הצורך סמכי’ על המקילין דאי”ז הפסק (והארכתי בזה בתשובות אחרות בדברי הפוסקים בזה), הלכך הדלקת הנר אינו הפסק באמצע הפסוק ואחר שידליק הנר ימשיך ויאמר למדני חוקיך.

לגבי בנה ממש וכן בתו של האיש עי’ שו”ע סי’ כא ס”ז דמותר ובשאר עריות אסור, (ועוד לגבי אחיה עי’ מה שהבאתי הדעות בזה במקו”א), ובר”ן כתב דבתו בכלל ההיתר ולא בת בתו, אבל הפוסקים נקטו להתיר בבת בתו (עי’ ב”ש סקי”ד ופת”ש סק”ה ובא”ח עוד יוסף חי שופטים ס”ג ועי”ש יט וערה”ש סי’ כא ס”י ועי’ שה”ל ח”ה סי’ קצח דגם הר”ן יש צד דמיירי בייחוד דוקא), כדאי’ באבל רבתי והובא ביו”ד סי’ שסב ס”ג דכל הישן נקבר עמו כולל גם בן בנה (הובא בבר”י סק”ד).

ומ”מ המחמיר תבוא עליו ברכה (עי’ בא”ח שם מש”כ בשם הנוב”י תנינא אה”ע סי’ יח, ועי’ עוד בעזר מקודש באה”ע שם), וגם דיש מקומות שיש חשש להחמיר כיחידאה מ”מ כאן אין חשש בזה דבלא”ה אפי’ בבתו איכא מידת חסידות להחמיר (עי’ שע”ת לרבינו יונה ועי’ ערה”ש סי’ כא ס”י).

במאמר המוסגר אציין דאין כל המקורות בזה שווים דיש שדנו לגבי ייחוד ויש שדנו לגבי שינה ויש שדנו לגבי חו”נ וכן באופנים יש שדנו לגבי אם אמו ובת בנו ובת בתו (ואם יש מקום לחלק ביניהם עי’ בשה”ל הנ”ל שהשיג בזה על מי שרצה לחלק ועי’ אג”מ ח”ד סי’ סג שחז”ב ממש”כ קודם לכן לחלק בזה ועי’ בהרחבה בשו”ת דברי בניהו חכ”ח סי’ עא).

מחד גיסא הי’ מקום לומר דלא יפסיק דהרי כל פסוקא דלא פסקיה משה לא פסקי’ [מגילה כב] ומאידך יש לומר דכאן מחוייב לפסוק כיון שמפסיק בתפילה.

ומאידך י”ל דלעיקר הדין קי”ל לבני אשכנז [עי’ רמ”א ומשנ”ב סי’ סח] כהרשב”א שהנוסח אינו חיוב כל שאינו משנה מן הענין, והרי כאן פסוקי שבת הם מן הענין וא”כ מעיקר הדין מותר להוסיף פסוקים אלו (ועי’ שו”ע סי’ קיט ס”א דעת רבינו יונה אבל שם מיירי בתוספת בקשה בחול ולא בשינוי נוסח שאינו תוספת בקשה), ואף שמתחילה אמר הפסוק בטעות בשגרא דלישנא ולא נתכוון להוסיף מ”מ עכ”פ סיום הפסוק למה לא ייחשב הוספה.

ומאידך י”ל דכיון שלכתחילה אין משנין מן הנוסח שרגיל בו חשיב כדלא אפשר והיכא דלא אפשר מותר לפסוק הפסוק כדאמרי’ במגילה שם.

לכך לכאורה יכול לעשות כרצונו להשלים הפסוק או להשלים התפילה דמעיקר הדין מותר להוסיף פסוק וכנ”ל ומעיקר הדין אין איסור להפסיק באמצע פסוק היכא דלא אפשר.

קי”ל (שו”ע או”ח סי’ רנב ס”א ואילך וכ”ה בסי’ רמה ס”א) דאין דין שביתת כלים במקרה רגיל ולכן לכאורה הדבר מותר, אבל אם נעשה בפרהסיא וניכר שהוא מלאכת ישראל הי’ מקום לומר דראוי להחמיר כמ”ש בשו”ע (סי’ רנב ס”ג) דאם היתה מלאכה מפורסמת וידוע שהיא של ישראל ועושה אותה במקום מפורסם טוב להחמיר ולאסור, אבל שם מיירי בגוי (וגדולה מזו יש דעות הסוברים שרק כשיש חשש שיחשבו בני אדם שלא קצץ הישראל עם הגוי קודם לכן אבל בידוע שקצץ לא כמ”ש במשנ”ב שם דעת החי”א, וכ”ש בעניננו) משא”כ באופן שניכר שהוא פעולה שאין אדם שעוסק בה כרגע בזה לא מיירי השו”ע לאסור, ואדרבה בסוף הסי’ הנ”ל כתב דמותר לפתוח מים לגינה וכו’ ומשמע דגם כשרואים את הדבר מ”מ יודעים שלא נעשה הדבר בשבת, ומ”מ אם המחשב עושה קול בזמן פעולתו אסור לכתחילה (עכ”פ להנוהגין כהרמ”א ולענין הנוהגים כהמחבר עי’ ס”ס רנב וסי’ קלז) דאוושא מילתא כמ”ש הרמ”א ס”ס רנב דלכתחילה חיישי’ להמחמירים בכל דבר המשמיע קול.

היוצא מזה שמותר אא”כ המחשב משמיע קול ואז ישתיקנו קודם שבת ומותר (ובדיעבד או במקום פסידא וכן לענין אם צריך למחות במקום שנהגו להקל עי’ בפוסקים דיש צדדים להקל גם באוושא מילתא).

בפשוטו חתן הוא בזמן חופה כמ”ש והוא כחתן יוצא מחופתו, ועליה לתורה של החתן אין לזה שום תוקף לא מדאורייתא ולא מדרבנן לענין שם “חתן”, וכן כלה לענין יו”כ אין שום תוקף קודם הנישואין, וגם דלענין רמו שערי באסינתא בפ”ק דכתובות ובע”ז מצינו שמחה קודם הנישואין אבל לא שם חתן, ואמנם יש צד לומר דחתן תליא בשם חתן דשטן מגרי ביה מחמת עין הרע אבל הוא מחודש, ומצד שני כבר כתבו כמה פוסקים לעניני כמה דיני סכנה שיש בזמנינו שאינם נחשבים כסכנה בזמנינו מעיקר הדין, ומצד שני אם נימא דהוא מצד עין הרע סוגיין דעלמא שזה נוהג גם בזמנינו, ומ”מ העיקר משמע דשמירה זו הנצרך לחתן שילכו עמו היא מדיני הסכנה שכ’ הפוסקים בכ”מ שבזמנינו אי”ז כגדרי סכנה אלא דיש חשש שיבוא אליו שטן ויציק לו ושטן יותר מצוי שיבוא ויזיק ביחיד.

ויש להוסיף דבכ”ד דברים שהחתן דומה למלך שהובא בספרים לכאורה לא מצינו שהוא משבת שמזמרין לו.

ולענין יום הנישואין עצמו מצינו דכבר חשיב חתן לענין כמה דברים וכן לגבי בעל ברית אי’ בפוסקים דחשיב יום הברית כיום טוב שלו.

ובפוסקי זמנינו מצינו דעות בזה אם השמירה הנצרכת לחתן הוא משבת שמזמרין לו.

היוצא מזה דבפשוטו נוהג מהנישואין או מיום הנישואין, ויש דעות בזה.

הנה ביו”ד סי’ רע ס”ב מבואר (עכ”פ לחלק מהאחרונים) דלדעת הרמב”ם המצוה היא בכתיבת הס”ת ולדעת הרא”ש המצוה היא ללימוד בס”ת ואילו בכתיבה בלא לימוד לחלק מהאחרונים אין מצוה (עי’ בנידון זה שם בפרישה ובבאה”ג ובש”ך ושא”פ) אבל בספר שהוא ללימוד ואינו ס”ת לכו”ע בדעת הרא”ש מקיים המצוה וא”כ דוחק לומר דאין מצוה בקריאה מתוך הספר הנאה כיון דזהו עיקר צורת המצוה לכתוב כדי ללמוד ממנו וגם להרמב”ם כיון דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע”פ (גיטין ס ע”ב) א”כ הוא נצרך למצות האמירה אף אם נימא דהאמירה היא מצוה בפנ”ע ואע”ג דיש מהראשונים והאחרונים שנקטו (ועי’ באריכות בכנסת הראשונים תמורה יד) דרק במוציא הרבים ידי חובתן נאמר איסור זה מ”מ יש כאן הכשר מצוה והרי שופר וציצית (בשבת קלג ע”ב ומכילתא בשלח מס’ דשירתא) הוא הכשר מצוה ואעפ”כ נאמר בו זה אלי ואנוהו ואע”ג דהס”ת נזכר בשבת שם שייך לומר דיש מצוה בכתיבה ולהעמיד הזה אלי ואנוהו לענין הכתיבה מ”מ מציצית ושופר נלמוד דהמצוה לאו דוקא הכתיבה וכעי”ז כתב הפאת השלחן דאפי’ הפאות יעשה פאות נאות והיינו אף שהי’ שייך לומר דהחיוב הוא שלא להקיף ואין צורת הציווי לגדל הפאות (ועי’ ארחות יושר מה שהביא בשם החזו”א והקה”י שלא להסתירם והוא עוד ענין בפני עצמו), א”כ צ”ל דגם בניד”ד יהיה בזה מצוה בקריאה מס”ת נאה וזה מלבד צלילות הדעת המועיל להבנה וידיעה ע,י שהכתב נאה כעין מש”כ הגרע”א באגרתו.

אולם אמרו לי בשם הגריש”א שאמר שאין בזה צורך לקרוא דוקא מס”ת נאה ויל”ע.