עם סגולה (שאלות שנדפסו בשו"ת עם סגולה) - שאלות

הראוני את דברי תורתכם בעניני פורים, וראיתי שם שדנתם בגודל החיוב להשתכר ומה הדין במי שאביו אומר לו שלא להשתכר, ויש להעיר דיעויין בד”מ אורח חיים סימן תרצה סק”א שהביא שאי”ז חיוב, וז”ל, כתבו הגהות מיימוניות פרק ב’ (הט”ו אות ב) צריך להשתכר היינו למצוה אבל ידי פורים יצא אפילו לא השתכר.

ויעויין עוד בב”י שהביא דדעת רבינו אפרים המובא בר”ן מגילה ג’ ב’ שמ”ש חייב אינש וכו’ לא קי”ל הכי, וז”ל, כתב הר”ן (שם) בשם רבינו אפרים דמההוא עובדא דקם רבה בסעודת פורים ושחטיה לר’ זירא כדאיתא בגמרא (שם) אידחי ליה מימרא דרבא ולא שפיר דמי למיעבד הכי עכ”ל, וכתב הפר”ח סי’ תרצ”ה שיש לעשות כהרא”פ, א”כ פשוט שאין חיוב לדינא להשתכר.

ויעוי’ גם בביאור הלכה סי’ תרצה מש”כ שם.

ועוד יש להביא ראיה מהא דר”י בר אלעי שהיה ראשו כואב לו מפסח ועד עצרת, ואמאי הרי היה מחוייב לשתות בפורים, ועדיפא מליל הסדר שיש לזה סכום קצוב, דכאן מחוייב לשתות עד דלא ידע וכו’, אלא על כרחך שלא היה משתכר בפורים.

ומיהו זה יש לדחות דבמקום חולי שאני.

א”נ שהיה שותה יותר מלימודו וישן, ולזה הוה סגי ליה בכל שהוא והיה פחות הרבה מד’ כוסות, וגם אם היה משתכר ממש י”ל מ”מ היה בפחות מד’ כוסות.

ומ”מ יש לדחות דבמקום חולי ודאי אינו חייב בפורים דאינו אלא משום שמחה ובמקום חולי לא שייך שמחה משא”כ ד’ כוסות שהיא תקנה קבועה.

ולא היה בכונתי לומר שיש כאן מח’ הפוסקים אם מחוייב בעד דלא ידע ושקי”ל כמו מ”ד שפטור, אלא כך היתה בכונתי, דהנה גם לדידן דקי”ל שיש מצוה בעד דלא ידע, שהרי כך פסקו השו”ע והרמ”א, אלא אע”ג דקי”ל שיש מצוה כזו מ”מ אי”ז חיוב, דהרי הד”מ בשם ההג”מ קאי למ”ד שהמימרא הזו היא להלכה, ואפ”ה אמר דאי”ז חיוב, ולרווחא דמילתא צירפתי גם דעת רבינו אפרים שסובר שאין כאן מצוה כלל.

וז”ל הבית יוסף עוד שם, כתוב בארחות חיים (הל’ פורים אות לח) חייב אינש לבסומי בפוריא לא שישתכר שהשיכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן אך שישתה יותר מלימודו מעט עכ”ל, ומבואר ג”כ דעת הא”ח שאין חיוב להשתכר.

ונראה דמה שהוקשה להראשונים איך שייך שכרות הרי הוא דבר מגונה שהוא סילוק השכל מהאדם והשכל הוא כל מעלת האדם וכמ”ש הרמב”ם והובא בארחות צדיקים בגנות היין, ולכן כל אחד מן הראשונים תירץ באופן אחר, יש תירצו דהכונה שישתה עד שיישן ויש שתירצו דהכונה שישתה מעט יותר מלימודו, ויש שתירצו שהמימרא נדחתה מהלכה, וכל אחד תירץ לפי דרכו, אבל העיקר הוא שהיה קשה בעיני הפוסקים לפרש הגמ’ כפשוטה שיש חיוב שכרות עד איבוד הדעת, וזה מוסכם בהרבה ראשונים אם לא בהכרח כולם, ויעוי’ עוד בביאורי הגמ’ שבסוף התלמוד בבלי מהדו’ המאור מה שהביאו כמה ראשונים בענין דין זה.

והנה בשו”ע יו”ד סימן רמ סט”ו כתב, אמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין מצות עשה בין מצות לא תעשה, ואפילו מצוה של דבריהם, לא ישמע לו.

ומקור הדברים איתא שם בב”י, סימן רמ אות טו ד”ה אמר לו וז”ל, ומ”ש דאפילו לבטל מצות עשה של דבריהם.

כן כתב הרמב”ם בפרק ו’ מהלכות ממרים (הי”ב).

ונראה שהטעם משום דכיון דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור (דברים יז יא) הרי הם בכלל דבר תורה.

אי נמי דכיון דמאני ה’ כולכם חייבים בכבודי ילפינן לה ומילי דרבנן ודאי הם כבודו של מקום אין לו לעבור עליהם בשביל כבוד אביו עכ”ל הב”י, ונהי שראיתי כתוב שאפילו מנהג שנהגו בו ישראל אכן כאן משמע דדוקא מה שהוא איסורא בין דרבנן בין דאורייתא, ובביאור הגר”א ס”ק כו ציין שם לדברי התד”א פכ”ז יכול אפי’ א”ל אביו עבור על א’ מכל המצות האמורות בתורה כו’ הוי אומר על הכל ישמע לו חוץ מעל עבירה וגזל ודבר מכוער לכך נאמר הכהנים בוזי כו’ ומבואר דלא כל הידור שאמר לו לימנע מזה חשיב כאמר לו לעבור עד”ת, ובגמ’ יבמות ו’ א’ נזכר היטמא או אל תחזיר, ובפתחי תשובה יורה דעה סימן רמ ס”ק יד כתב עוד, עיין לקמן סי’ שע”ו ס”ג בהג”ה באם אביו מוחה שלא יאמר קדיש על אמו לא ישמע לו וכ”כ ביש”ש פ”ק דקדושין סי’ ס”ג מפני שאביו עובר על ואהבת לרעך כו’ וכתב עוד אכן מה שנהגו האבלים ללבוש לכבוד המת שאינו מן החיוב פשיטא שיכול למחות ע”ש עכ”ל.

ומכל הנ”ל מבואר שכל מה שאינו חיוב ואינו מצד הדין יכול למחות, וא”כ בשכרות בפורים ה”ה, לפ”מ שנתבאר כנ”ל שאינו חיוב.

בשולי הדברים
בהיתר לשנות לצורבא מרבנן בפוריא לפירוש שהכונה סעודת פורים
משה”ק ר’ יהושע מגורי ע”ד המהרש”א חידושי אגדות מסכת בבא מציעא דף כג ע”ב, גבי ג’ הדברים שהותרו לצורבא מרבנן לשנות בהן, וא’ מהן הוא בפוריא וכתב המהרש”א וז”ל, בפוריא עיין פרש”י ותוס’ עוד י”ל ע”פ מ”ש פ”ק דמגילה דחייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן כו’ עבידי רבנן דמשנין לומר דלא ידע גם אם הוא אינו מבוסם כל כך וידע ע”כ.

דמה”ט התירו לו לשקר, הרי עבר איסורא במה שלא השתכר.

תשובה ראשית כל אין שום איסור מי שאין רוצה להשתכר בפורים, כמ”ש הד”מ בשם ההג”מ, ומה דִּמְרַגְּלָא בפומייהו דאינשי שמי שאינו משתכר עובר באיסור, אין הדברים מדוייקים, ועמ”ש בעם סגולה ח”ג, וע”ז י”ל דמה”ט גופא כדי שלא יחשדוהו שעושה שלא כדין התירו לו לשקר.

עיין לאאמו”ר שליט”א באמת קנה פ”ד מה שהביא להוכיח דפעמים התירו לשנות מפני כבודו וכדו’.

קרא פחות

לענין לקחת כסף משלך ולתת לעניים עבור אחיך, שיחשב כאילו הוא נתן את הצדקה, התשובה בזה ששייך לעשות כן דבמתני’ פ”ק דשקלים מבואר ששייך לשקול עבור אחר, וכן על נשים וקטנים נזכר בפוסקים הלשון לתת עבורן, מלבד זאת יתכן שגם לאחר שזיכית עבורו את הכסף אפילו שלא על מנת לתת לעניים מותר ע”פ דין לקחת הכסף שלו שזיכית עבורו ליתן לעניים, דהא קי”ל שכופין על הצדקה.

אך יתכן שעדיף שתאמר לו מראש שאתה עושה כן עבורו, שבכך יקיים מצוה בכונה, ותעמוד לו זכותו בעולם האמת, ובפרט לגבי מתנות לאביונים שהוא חיוב מן הדין, ובזה יתכן דמצוות צריכות כוונה [ובתשובה אחרת הרחבתי לענין הנידון אם כוונה במצוות דרבנן לעיכובא ובתשובה אחרת הרחבתי לגבי הנידון אם דברי קבלה כחיובי פורים נחשבים כדאורייתא], והדרך הראויה היא לזכות במתנל”א לפנ”ז את הכסף עבורו ע”י אחר כדין ע”מ שיתנו לעניים, ואז לתת לעניים.

ויעויין בספר אלא סי’ ס”ד סי”ז שהובא שם על מרן הגרח”ק שליט”א שנותן מתנות לאביונים גם עבור הרבנית.

והובא איך שאומר לגבאי הצדקה שנותן גם עבורו וגם עבור אשתו, אכן יתכן דבאמת מינתה אותו שליח וזיכה לה מעיקרא.

[הוספה מלאחר זמן רב, נראה שאפשר להביא ראי’ מהגמ’ בכתובות יא ע”א דמצוה הוא זכות לאחר כל עוד שלא מחה, ולא חובה, ומ”מ עדיין יש כאן מקום לדון לגבי לתת מראש לטובת שישתמש בזה למצוה פלונית ואחר כך לקחת ממנו שלא מדעתו ולהשתמש בזה למטרת אותה המצוה, ועי’ בסוגיות בפ”ק דקידושין בנותן לעבד ע”מ שיצא בו לחירות ואולי יש קצת קשר לשם].

שוב כתב אלי הגאון רבי יואל לטס שליט”א [מו”ץ בבית הוראה של הגרש”צ רוזנבלט] וז”ל:
לכבוד הרב עקיבא משה,
דבריו של מר משמחי לב, השאלה עצמה היא יותר מחצי תשובה, ואני לא חושב שאוכל להוסיף על דבריך.

הנידון שכבודו מעלה, אני מסופק בו מזמן על עצם מצות צדקה, האם היא מצוה על ידי מעשה הנתינה, או ע”י זכות הנתינה ממונית.

נ”מ במצוה בו יותר מבשלוחו, או במקרה שלכם, שהנותן לא יודע שנתן ואולי אפילו לא רצה לתת.

למעשה בדברי חז”ל רואים שהזכות של צדקה קיימת בכמה אופנים, ”צדקה אינה משתלמת אלא לפי חסד שבה” בסוכה, אפ’ נפלה ממנו פרוטה ועני מצאה כו’, והגמ’ בב”ב הלא פרוס לרעב לחמך, ואם לא, עניים מרודים תביא בית.

זו מלכות הרשעה וכו’ ואפילו הכי נחשבת לו צדקה.

וכן יש אולי להוכיח מהמעשה שם דאחיינים של רבי יוחנן, הוא גבה מהם, ולא זיכה ונתן.

עכ”פ, מהדברים של הקצות קפ”ב נראה שאין מניעה לעשות מצות ע”י שליח, ואם זכיה מדין שליחות לכאורה מהני גם בצדקה.

כנראה ההבדל הוא בדרגה של השכר, כמו שהאופן שאין עני יודע מי הנותן והנותן לא יודע המצוה יותר גדולה, וכן במי שמפייסו בדברים מתברך בי”א ברכות, או להיפך מי שנותן בפנים זועפות וכו’.

כן מסתבר שאם הנותן יודע ורוצה, מצוותו יותר גדולה.

וכ”ש במתנות לאביונים, דאית ביה שיעורא וחובה על כל אחד.

מהמנהג של מחצית השקל, לתת גם עבור בניו הקטנים אין ראיה, דשם הוא רק מנהג.

וכן מה כבודו הביא ראיה מפרק קמא דשקלים, זכור לי שם המפרשים מסבירים ששוקל בשליחות מפורשת, דהיינו קיבל כסף מחברו כדי לתת עבור, ושם איירי באופנים שנתן בטעות בשביל עצמו כו’.

גם בכופין על הצדקה יש כללים, גם כופין על שאר מצות עשה, אבל היום לא כופין.

כמדומני שיש קצות בסימן א’, שדן בענין של עביד איניש דינא לנפשיה ע”י כפיה למצות.

לכן נראה לי ברור, שהכי טוב הוא לשכנע לתת מכספו, ואם לא שיזכה לו באופן שיוכל לעשות מהכסף מה שירצה, ואז יודיע לו שנותן מתנות לאביונים ומהחה”ש.

האופן אחרון שהצעתם, לתת בלי להודיע, אינני יודע אם מהני.

(בדרשו (ביאורים ומוספים על המ”ב) הביאו דיעות של פוסקי זמנינו האם מועיל עבור אשתו בלי ידיעתה, ולא נראה לי קשור).

יואל לטס

לענין פחות מבן כ’, זהו מחלוקת,ותלוי כבר בגירסאות הראשונים בירושלמי לגבי מחצה”ש (עי’ רוקח ור”ע מברטנורא בשקלים פ”א), אך מ”מ הביא במ”ב סק”ה מהפוסקים דהמנהג ליתן אפילו בעד בניו הקטנים ואשה מעוברת בעד ולדה, ובזמנינו ששייך לדעת מראש על הריון רב עוברי ה”ה שיתן כנגד כל עובר לפי הממצאים שבידו, ולענין נשים דעת הגריש”א (הובא באשרי האיש ח”ג פמ”ב אות ג’) שנהגו לתת גם הנשים, וכעי”ז דעת הגרשז”א (הליכ”ש פורים פי”ח ארחות הלכה הערה 30), ועיין גם שה”ל ח”ז סי’ קפ”ג שגם נשים יתנו זכר למחצית השקל, אמנם יש לא נהגו לתת (ארחות רבינו ח”ג עמ’ נ”ב אות ע”ג), וכן משמע מל’ המ”ב הנ”ל, מ”מ טוב להחמיר בזה, וכן נהג בעל התרוה”ד כמובא בלקט יושר, ועכ”פ בחצאי השקלים הרגילים שאין בזה הפסד כ”כ.

קרא פחות

עיקר המנהג לתת זכר למחצית השקל הוא לצדקה ועי’ ברמ”א סי’ תרצ”ד סוס”א, וכתב עוד הפמ”ג שם (ע”פ המ”א סק”ג) וג’ מחצית השקל אם מחלקין לאביונים יוצאין ידי מתנות לאביונים עכ”ל, והביאו המשנ”ב, והיינו לפי אלו שנהגו לתת את מחצית השקל בפורים.

והנה לשון המ”א כך הוא, במקום דנהיגי לתת המעות לחזן אין איסור בדבר דכל הנותן אדעתא דמנהג נותן מ”ב סי’ נ”ד אבל לא נפקי בזה ידי מתנות לאביונים אא”כ מחלקים מהם לעניים עכ”ל.

ומשמע דבאמת עכ”פ במקום שנהגו כן שייך לעשות כך.

אכן כתב שם בשערי תשובה סק”ב וז”ל, מ”ש במקום דנהיגי לתת המעות מחצית השקל להחזן כו’ במח”כ שגג בזה ע”י טעות שנפל במג”א וחסר הציון על סעיף ב’ אין משנים מעות פורים כו’ וע”ז קאי המג”א כמבואר במ”ב וכמ”ש ביד אפרים ומעולם לא עלה על הדעת שהיה מנהג לתת מחצית השקל להחזן והבה”ט שהוסיף מדעתו תיבות מחצית השקל לא כיון יפה והוא מכשול הגורם לגבאי צדקה שהם יד עניים לגרוע כוחם של עניים מצדקה זו שנותנית שנותנים למחצית השקל לתתם להחזן עכ”ל השע”ת.

א”כ יש לתת את המעות לצדקה לעניים, וגם להמ”א שהזכיר מנהג כזה [לפי האחרונים שהבינו אותו כך, עיין באה”ט וכ”מ בפמ”ג הנ”ל, וע”ע מנחת אלעזר], זהו רק במקום שידוע שהמנהג כך, וגם משמע שאי”ז לכתחילה אלא שיש להם על מה לסמוך, אך ודאי נראה שעיקר המנהג היה לתת לעניים.

ועיין עוד בכה”ח סקכ”ב שהביא כמה מנהגים בזה, וגם הזכיר שם מנהג לתת לבהכנ”ס זכר למקדש, וכעי”ז בערוה”ש ס”ח (כתב שאי”צ ליתן דווקא לתיקון ביהכ”נ שהוא כמו בדק הבית, כיון שהוא רק לזכרון בעלמא, והרי עיקר מחצית השקל היה לקרבנות ועכשיו לא שייך), אך מהפוסקים מבואר שעיקר המנהג לתת לצדקה וכנ”ל, ועי”ש בכה”ח ג”כ שרוב המנהגים שם הם לתת לצדקה לעניים, וישנה עדיפות לתת לעניים ת”ח עי”ש.

ומ”מ מי שנותן לקופת בית הכנסת ממש יש לו על מי לסמוך.

(ונ”ב מה ששללו הפוסקים המנהג לתת לחזן לא התבאר לע”ע אם הוא בחובו תמורת התפילה או במתנה בעלמא, ובודאי שבמקום עניים יותר ברור שאין לתת מתנה לחזן מלתת לו חובו על מה שמתפלל דלתת על מה שמתפלל הוא כעין המנהג הזה שהביא כה”ח).

קרא פחות

דנו בזה הרבה הפוסקים, ויש בזה הרבה צדדים, וכ”א יעשה כפי רבותיו, והר”ז מנהג ולא דין וא”כ מה שיעשה יצא יד”ח, ורק ארשום ראשי פרקים בזה.

הנה ברמ”א סי’ תרצ”ד ס”א כתב, ויש ליתן ג’ חצאים גדולים במדינות אלו כי אין מטבע ששם מחצית עליה מלבד זו ובמדינות אוישטריי”ך יתנו ג’ חצי וויינ”ר שנקראו ג”כ מחצית וכן לכל מדינה ומדינה עכ”ל.

א”כ בזמנינו לכאורה עיקר החיוב הוא חצי שקל חדש ממטבעות המצויות, אכן בכה”ח סק”כ הוסיף חידוש דין בזה וז”ל, מי שידו משגת יש לעשות זכר למחצית השקל בשלמות, דהיינו שיתן מטבע שמצוי באותו מקום ששמו מחצית ויש בו כסף מזוקק שיעור מחצית השקל או יותר וכו’, ושיעורו ג’ דרהא”ם כסף וכו’, ואם לא נמצא כזה במקומו אז יתן מטבע כסף שיוכל לקנות בו מחה”ש דהיינו ג’ דראה”ם כסף וכו’, ואם אין ידו משגת לזה אז יתן מטבע ששמו חצי הנהוג באותו מקום כפי יכולתו יהיה מה שיהיה כיון שאינו אלא לזכר בעלמא עכ”ל.

ע”פ בדיקת קופת העיר כעת [תשע”ו] – מחצית השקל בזמן בהמ”ק הוא 9.

6 גרם כסף מזוקק [ויש בזה מח’ בשיעור], שוויו 19 ₪, וכולל מע”מ ועמלות זה שכר 25 ש”ח ומשתמשים במטבעות חצאי דולר שיצאו לפני שנת 1964, שמקנים אותם עבור סכום של 25 ש”ח (וכעת הראוני בדיקה אחרת שלפ”ז השיעור יוצא כ-22 ₪ בערך כולל מע”מ).

ובספר ‘אלא’ סי’ ס”ד ס”א הובא מנהג הגר”ח קניבסקי שליט”א וז”ל, בתענית אסתר קודם מנחה מניח ג’ מטבעות של חצי שקל של זמנינו ומקומותינו בקופת צדקה זכר למחצית השקל.

ובשנים האחרונות לפעמים מקנים לו ג’ חצאי מטבע של תקופת חז”ל, כסף ממש, ושם אותם בקופה, אכן כתב בדרך אמונה (מע”ש פ”ד פי”ד ביהה”ל סוד”ה מי) שאותם שנותנים מחצית השקל במטבע של חו”ל, אין יוצאין ידי מנהג ‘מחצית השקל’ כיון שאין המטבע יוצאת כאן ואינם אלא כנותנים שוה כסף.

אלא שהגר”מ שטרנבוך שליט”א בתשוה”נ ח”ד סי’ קע”ב, האריך כנגד המנהג להקנות לאנשים את חצאי הדולר שבקופה, יעוי”ש מה שהקשה (ורק אציין דמסברא נראה שטענת הבה”ל בסי’ תרצ”ד ע”ש, היא באופן שאין נותן את שוויו של המטבע הגדול שקנה מהצדקה, אך באופן שכ”א קונה את המטבע בשויו המלא ונותן שויו, קשה בעיני לומר שע”ז רצה הבה”ל לומר שאין ברשות הגבאי להקנות המטבע), וסיים וז”ל, ונאה לנהוג כמחמירים בשיעור מחצית השקל, והיינו קודם לתת מחצית השקל במטבע הנהוג ג”פ, אבל מוסיפין עד השיעור האמיתי של ג”פ מחצית השקל של תורה, ושיעורו מבואר ברמב”ם הלכות שקלים ק”ס שעורות כסף, אבל לרמב”ן ורשב”א שיעורו רצ”ב שעורות כסף וגראם כסף טהור מבואר בחזו”א משקלו כ’ שעורות כסף, ואם כן מחצית השקל לרמב”ן ורשב”א עשרה גראם כסף וג”פ היינו שלשים גראם, ואנו מחמירים כפי המחיר בשוק עם תשלום מס ערך לכסף טהור, ומחיר חצי שקל בתורה היא בארץ ישראל עשרה וחצי שקלים, ואם משלם ג”פ היינו ל”א וחצי שקלים ישראלים, [א”ה יש לברר כל שנה את השווי, וראה שערי ימי הפורים עמ’ מ”ג] ונותנים לעניים ת”ח דוקא שהתורה כקרבנות וזהו כפרה על נפש וכמבואר בפסוק עכ”ל.

וכן כתוב בשם הגר”נ קרליץ בזה”ל, יש לתת את מחצית השקל דוקא בנתינת ג’ מחצית השקל, ובזמנינו שהחצי שקל אינו חשוב שייך הידור לתת ד’ מחציות, והמחצית הרביעית א”צ לתת עבור כל בני ביתו, וסגי שנותן זה בעד עצמו (מתוך גליון אדר ע”ו).

ונשאל רבנו הגראי”ל שטינמן שליט”א האם מטבע של חצי ש”ח הוא המטבע ההגון ל”מחצית השקל” והשיב רבנו ואמר כתוב מטבע של חצי היוצא באותה מדינה.

(עלון כאיל תערוג אדר ע”ו).

ויש בנתינת מטבע זה גם לצאת ידי חששת בעל התשוה”נ, והרוצה לצאת הכל יקנה את ג’ המטבעות האמריקאיות בשווין האמתי כולל העמלות, ויחזור ויתנם לצדקה, והיינו באופן שיש בהן משקל הכסף של מחה”ש בשקל הקדש [וצריך לברר זאת], וחוץ מזה יתן ג’ מטבעות מחה”ש של ש”ח, ואולי לרווחא דמילתא יעשה תנאי שאם הלכה שא”א לקיים מחה”ש בשקלים אלו האמריקאיים הרי מלכתחילה הוא מכוון לתת את הכסף ולא לקנות את המטבעות ולחזור לתת אותן, ומכוין שתנאי זה יחול באופן המועיל.

עוד שני מנהגים יש לציין בזה, מנהג הגר”א המובאת במעשה רב, שלא נתן אלא מחצית אחת ולא שלשה מחציות, אלא שכיום אין כ”כ ערך למחצית אחת, ובהליכות והנהגות הגרי”ש אלישיב (עמ’ ו’) הובא שמנהגו לתת חמישים ש”ח לזה.

ועי’ בביה”ל (תרצד ד”ה ויש) שאם מטבע של מחצית השקל אינה חשובה, יקפיד להוסיף שתהא נתינה חשובה, ומ”מ מצטרף כל מה שנתן אפי’ בעד בניו הקטנים להחשב ביחד לנתינה חשובה.

קרא פחות

יש לחלק הנידון כאן לב’ ענינים, א’ מצד הדין אם שייך כאן מצות מתנות לאביונים או לא, ב’ למעשה כיצד ראוי לנהוג בכה”ג.

והנה בעצם הנידון אם שייכת מצות מתנות לאביונים בתינוק שנשבה בזמנינו, יש להכנס לנידון הפוסקים בדין חילוני בזמנינו, וידוע שהחזו”א יו”ד סי’ ב’ סקכ”ח פסק שדינם של הנולד במשפחה חילונית דינו כתינוק שנשבה, והחזו”א לא מיירי על כולם כמו שאמר הגרנ”ק וכמבואר שם גם בפנים דברי החזו”א, היינו דע”כ יש ביניהם רשעים שאין דינם כתינוקות שנשבו ועי’ חוט שני ח”ד פ”צ סק”ה, וכן הגרח”ק שליט”א נקט בספר דולה ומשקה שדינם כספק, וכן הגריש”א אמר שדינם ספק, והוסיף שאינו חולק על החזו”א (מהגרב”צ קוק, עיון הפרשה רל”ב), וכן הגר”ש וואזנר בשבה”ל ח”א סי’ קכ”א סק”ד נקט שדינם כספק, היוצא מזה שכל פוסקי זמנינו נקטו שדינם כספק [ודלא כמ”ש המגיה בספר דולה ומשקה הנ”ל], היינו דישנם בודאי מן החילונים שאין דינם כתינוק שנשבה והכל לפי הענין, וכן ידוע שכמה מגדולי הדור התבטאו באופן חריף על חופשיים מסויימים וגם בקללות ונידויין ולא דנום כתינוקות שנשבו.

וג”כ יש לידע דכל הנידון הנ”ל זהו דוקא בנולד בבית חילוני אך הנולד בבית חרדי ופרק עול רח”ל לכו”ע דינו כמשומד לכל דבר.

והנה אם היה כאן שאלה על סתם חילוני עני אם לתת לו מתנות לאביונים, במקום שאין לחוש לאיבה, התשובה היתה שיש להעדיף עניים רבים שומרי תורה ומצות שיש רבים כאלו ל”ע, כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, אכן בנידון דידן שמדובר באח יש לחוש משום איבה, ומצאנו שדנו הפוסקים בכעין זה על מתנות לאביונים לעניי גויים, וז”ל הב”י סי’ תרצ”ד, ומ”ש רבינו אחד ישראל ואחד גוי כן כתב נמוקי יוסף בפרק האומנין (מח ד”ה גמ’) בשם הרמב”ן שכן המנהג בכל ישראל ליתן אפילו לגוי דהואיל ואין מדקדקין בדבר ונותנים לכל אם אין אנו נותנים לגוי איכא משום איבה ותנן ותניא (גיטין סא) מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום עכ”ל והגהות מיימוניות סוף פ”ב כתבו שכתב תלמיד אחד לפני רש”י (ס’ הפרדס סי’ רה מחז”ו עמ’ ריא) ראיתי בני אדם שנוהגים לחלק מתנות בפורים לעבדים ולשפחות גוים העומדים בבתי ישראל והדבר הוקשה בעיני רבי לפי שנאמר (אסתר ט כב) ומתנות לאביונים וזה הנותן פרוטה לעבד גוזל לעניים ומראה בעצמו כאילו מקיים מתנות הנאמרים באביוני ישראל וכתב רבי שטוב ממנו לזרקן לים שמראה שמתנות היום אף לגוים וכן כתב הר”מ בשם רבינו אפרים וכתב דבעיר שלא הורגלו בכך אסור להרגילן אבל בעיר שהורגלו בכך אין לבטל הדבר משום דרכי שלום ע”כ ורבינו אפשר שבמקום שנהגו קאמר בדוקא או בעיר חדשה אם צריכין לנהוג כך מפני דרכי שלום עכ”ל.

ובשו”ע שם ס”ג כתב, אין מדקדקים במעות פורים אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנים לו ובמקום שנהגו ליתן אף לא”י נותנים עכ”ל.

וכתב במ”ב סק”י, אבל בעיר שלא הורגלו עדיין בכך זה הנותן פרוטה לעכו”ם גוזל לעניים ומראה בעצמו כאלו מקיים בהם ומתנות לאביונים, ובשעה”צ שם יא כתב, ומכל מקום אף בעיר חדשה כל שיש בזה דרכי שלום נותנים [משבצות זהב בשם בית יוסף] עכ”ל.

והנה בעצם הדין של איבה דקי”ל מפרנסין עניי עכו”ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, נחלקו הפוסקים אם גם כשבאים הגויים בפ”ע או דוקא כשבאין לבקש צדקה יחד עם ישראל, והגר”ח קניבסקי בד”א הל’ מ”ע פ”ז ה”ז כתב להכריע בשם המהר”י קורקוס דהכל לפי הענין, א”כ גם כאן בענינינו יש להתבונן מה אחיו מצפה ממנו ומה היה רגיל לעשות עד היום, ומה מקובל במקומם ובמשפחתם, ויעשה כחכמתו ע”מ שלא לגרום לאיבה בינו לבין אחיו, שהחשש לאיבה במשפחה הוא גרוע יותר מחשש לאיבה בעלמא, מכיון שבאיבה בתוך משפחה יכול הדבר לגרום לחוסר שלוה ובריאות הנפש.

ובפרט לפי מה שכתב אלי שמלבד זאת דעתו לתת כל המתנל”א כדין בב’ האופנים הנ”ל.

ויעוי’ בריטב”א במגילה ז’ דהטעם שגם לגוים נחשב שיוצא ידי חובת מתנות לאביונים משום שהוא להרבות שמחה, וכיון שעל ידי נתינה לגוים ג”כ ממעט איבה הרי הוא בכלל זה.

קרא פחות

הורו הגריש”א והגרנ”ק והגרח”ק (ישמח ישראל עמ’ קל”ו קמ”א קמ”ה קנ”ג) שיוצא בזה יד”ח ובלבד שיודיע לעני על כך [בפורים], ודין זיכוי זה לכאורה הוא כדיני זיכוי המועילים שצריך לעשות קנין ע”י אחר גדול ובן דעת ע”מ להקנות לו.

קרא פחות

דעת הגרח”ק (ישמח ישראל עמ’ קמ”ד) למעשה כדעת הריטב”א המובא במ”ב ר”ס תרצ”ד דמעיקר הדין סגי בפרוטה [ומידת חסידות להדר ככל האפשר], אכן כבר בכה”ח כתב דבזמנינו שנתייקרו השערים הלואי שיוצא בב’ פרוטות לעני א’, ועיין גם בשע”ת ר”ס תרצ”ד שי”א שיוצא רק במעות כדי לקנות מאכל בשיעור ג’ ביצים, ודעת הגרי”ש אלישיב (שבות יצחק פורים אות ב’ והערה ב’ ועוד) שאין יוצאים בזמנינו בפרוטה, וראוי לתת מנה חשובה שישמח בה העני שהיא בערך 5 שקלים לכל עני, ודעת הגר”ש ואזנר (ישמח ישראל עמ’ קמ”ג) ששיעור מנה יפה למתנות לאביונים הוא 10 שקלים לכל עני.

אכן הרוצה להקפיד ולהדר, דעת הגריש”א (שם עמ’ קל”ח) שיתן מתנה חשובה שאין העני בוש לקבלה, וגם שיהיה שמח לקבלה, ובשנת תשס”ב הורה ששיעור 50 שקלים לכל עני, וכן עשה על פיו הגראי”ל שטינמן שליט”א, ובארחות רבינו (ח”ג עמ’ מ”ו סקמ”ח) הביא שהסטייפלר נתן 50 שקל ישן, וצריך לדעת ששווי הכסף משתנה במשך השנים.

ובמקרה שלך שהנך נותן סכום גדול מזה לאברכים ורק כדי להרויח הענין של נתינה בו ביום כתבתי לך שתוכל לתת עוד סכום של 5 שקלים לכל עני בו ביום, וולפמש”כ השבט הלוי ודאי שיש מקום להדר בזה שהמתנה שנותן בו ביום תהיה בסכום עשרה שקלים לכ”א.

ויש ליתן לב לדברי הרמב”ם פ”ב מהל’ מגילה הי”ז שכתב וז”ל, מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה שנאמר (ישעיהו נ”ז) להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים עכ”ל.

[הובא במ”ב סי’ תרצ”ד סק”ג].

קרא פחות

ע”ד מה ששאלת דהנה קי”ל דמלוה על פה אי”ז מחיל שעבוד קרקעות, אך מלוה בשטר מחיל שעבוד קרקעות, ומבואר בגמ’ דיש מחלוקת אם מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא או לא, ונזיקין דינם כמלוה הכתובה בתורה ותלויה במחלוקת זו, א”כ מ”ט מלוה על פה גריעא מכל שאר מלוה הכתובה בתורה, הרי מדין תורה מחוייב לשלם, ואם נזיקין אע”פ שאינן כתובין בשטר חשיב כתוב בשטר מחמת שכתובה בתורה, א”כ הוא הדין מלוה על פה.

תשובה
גרסינן בב”ב קע”ה ב’, אמר עולא דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע”פ גובה מנכסים משועבדים מאי טעמא שעבודא דאורייתא ואלא מה טעם אמרו מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסין בני חורין משום פסידא דלקוחות אי הכי מלוה בשטר נמי התם אינהו נינהו דאפסידו אנפשייהו.

ורבה אמר דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין מ”ט שעבודא לאו דאורייתא ומה טעם אמרו מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אי הכי מלוה על פה נמי התם לית ליה קלא ע”כ.

א”כ לעולא מדאורייתא לא גרע מלוה על פה מכל שאר מלוה הכתובה בתורה דבאמת חייל שעבוד, ולכאורה מ”ד מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר יוכל להיות רק אליבא דעולא דס”ל, מדאורייתא כל מלוה גבי, אבל לא מסתבר דס”ל כרבה דאמר מדאורייתא לא גבי כלום, דהא ס”ל שעבודא לאו דאורייתא.

וכן נראה מלשון הריטב”א שם שהקשה על דעת רבה דשעבודא לאו דאורייתא וז”ל, וק”ל (כך) [איך] אפשר לומר כן והלא קראי כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, וכן בכל דוכתא אמרינן [דמשלם בארבעה אבות] נזיקין ובד’ שומרים, וכ”ת מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא הא (בב’) אפילו בשטר מלוה אמרו שעבודא לאו דאורייתא כדמוכח סוגיין וכו’ עכ”ל.

וכעי”ז כתב הרשב”א, ויש מקשים והיאך אפשר לו לרבה לומר כן והלא קראי כתיבי מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, שלם ישלם המבעיר את הבעירה, ונתן בפלילים, ובארבעה שומרין ובכולהו נזקי תשלומים כתיבי, וכי תימא מלוה הכתובה בתורה ככתובה [בשטר] דמיא והא הכא דמקשינן מנזקין מהחופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו אלמא רבה אפי’ במלוה הכתובה בתורה נמי אמר וכו’ ע”ש.

וע”ע במאירי שם שכתב, יש שואלין לדעת האומר שעבודא לאו דאוריתא נזקין היאך משתלמין מן היורשים הואיל ומלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא וכו’, ע”ש.

אכן באו”ז (ח”ג ב”ק סי’ כ”ג) לא נראה כן, וז”ל, ונראה דהכי קיי”ל [ד]בפ”ק דקידושין אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין שעבודא דאוריי’ ואינה גובה מן הלקוחות דלית להו קלא.

וקשיא דרב פפא אדרב פפא דשלהי גט פשוט אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין.

משמע אבל שעבודא לאו דאורייתא.

ויש לומר דההיא דפ”ק דקידושין איירי במלוה הכתובה בתורה.

דהא מייתי לה התם אההיא דהאשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה דההיא מלוה הכתובה בתורה היא שכבר הקריבה חטאתה שחייבוה מן התורה וההיא דגט פשוט דמלוה שאינה כתובה בתורה דאע”ג דכתי’ האיש אשר אתה נושה בו יוציא וגו’ אפ”ה לא מיקרי מלוה הכתובה בתורה שהרי אפילו לא היה כתוב בתורה בסברא הייתי יודע שאם לוה מחבירו מנה שחייב לשלם לו ומש”ה לא הוי ככתוב בתורה.

אבל נזקין וערכין דמסברא לא הייתי יודע שחייב דהא לית ליה מדידיה כלום אם לא שכתוב בתורה.

נמצא דלגוביינא כתיבא הילכך שעבודא נמי איכא.

מיהו אין מכאן ראיה דהכי הלכתא דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא.

דמצינא למימר דטעמא דרב פפא לא משום דכתובה בתורה אלא משום דסבר שעבודא דאורייתא אפילו במלוה ע”פ וכו’ ע”ש בכל דבריו, ומבואר דגם להסוברין דשעבודא לאו דאורייתא יתכן דס”ל דמלוה הכתובה בתורה עדיף.

וכ”כ התוס’ קידושין י”ג ב’ וז”ל, מלוה הכתובה בתורה – פי’ כגון קרבנות ופדיון הבן וערכין ונזקין שלא היו יודעים עניני נתינות הללו אם לא שנתחייבה התורה בפירוש אבל מלוה כגון שלוה לו מעות בלא שטר אף על גב דכתיב האיש אשר אתה נושה בו לא חשיב כתובה בתורה כיון שאין צריך לפרש בתורה שיעור הנתינה דפשיטא מה שהוא לוה צריך לפרוע עכ”ל וע”ש ברש”י.

[ועיין ג”כ בתוס’ הרא”ש המובא בשיטמ”ק בב”ק שם (ומש”כ עליו הרש”ש) דגם הוא לכאורה ס”ל בדבר זה כהאו”ז].

ולדעה זו יהא התירוץ לשאלתך כמבואר בדברי האור זרוע גופיה, דבאמת מלוה שאדם לוה גרוע משאר מלוה שחייבה התורה, מכיון שמלוה שאדם לוה דמסברא ידעינן שחייב, א”כ לא חידשה התורה בזה.

ויעויין ג”כ בקידושין י”ג ב’, דגרסינן התם, הדור יתבי וקאמרי הא דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה אמר רב יהודה אמר שמואל והוא שהפרישתה מחיים אבל לא הפרישתה מחיים לא אלמא קסבר שיעבודא לאו דאורייתא אמר רב אסי א”ר יוחנן אף על גב שלא הפרישה מחיים אלמא קסבר שיעבודא הוה דאורייתא והא פליגי בה חדא זימנא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינה גובה מן היורשין ולא מן הלקוחות ור’ יוחנן ור”ל דאמרי תרוייהו מלוה על פה גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות צריכא דאי איתמר בהא בהך קאמר שמואל משום דלא מלוה כתובה בתורה היא אבל בהך אימא מודה להו לרבי יוחנן ולר”ל ואי אשמעינן בהא בהא קאמר ר’ יוחנן דמלוה כתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא אבל בהך אימא מודה ליה לשמואל צריכא עכ”ל.

ולכאורה מבואר בדברי הגמ’ שיש צד לומר דאע”ג דסבירא לן שעבודא לאו דאורייתא מ”מ במלוה הכתובה בתורה מודה, וכדעת הרא”ש והאו”ז, אכן יעויין שכבר עמד שם ע”ז הריטב”א וכתב, וכי תימא וכי הוי ככתובה בשטר מאי הוי דהא למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר קאמר מטעמא דכתיבנא וכדאיתא בפרק גט פשוט בהדיא, ואיכא למימר דאנן לאו דינא קאמרינן אלא הוה אמינא דהוה סלקא דעתך דבהא אמר שמואל משום דמלוה על פה אבל במלוה הכתובה בתורה שהיא ככתובה בשטר מודה שמואל דשעבודא דאורייתא, (אי נמי דהכי קאמר דהך דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר מודה שמואל דשעבודא דאורייתא), אי נמי דהכי קאמר דהך מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר מודה שמואל דגובה מן היורשין, דאע”ג דשעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר, הא עבוד רבנן תקנתא למלוה בשטר משום נעילת דלת, ולא פליג רבנן בתקנתייהו להוציא מלוה הכתובה בתורה להקדש מן הכלל, שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, וזה נראה לי נכון עכ”ל הריטב”א.

וכן הקשה הרשב”א ז”ל הא למ”ד שעבודא לאו דאורייתא אפי’ מלוה בשטר לא מהני ומאי מהני דהוה כמלוה בשטר, ותירץ דהוי כמו שעבדו בפירוש, דשעבדו בפירוש מהני אפי’ שעבודא לאו דאורייתא עיין שם.

וע”ע באבנ”ז אה”ע סי’ ת”כ מה שעמד על זה בארוכה בביאור הענין לפ”ד.

לסיכום אע”ג שמלוה על פה אין בזה שעבוד קרקעות [לגבות מן הלקוחות] מ”מ במלוה הכתובה בתורה יש שעבוד קרקעות, והטעם משום שכל מה שאין גובה במלוה ע”פ הוא תקנת חכמים, ולא תקנו כן אלא במלוה ע”פ משום דלית ליה קלא, אבל לא בשאר מלוה הכתובה בתורה, ולדעות הראשונים הסוברים דמ”ד שעבודא לאו דאורייתא אתיא גם למ”ד מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר, מ”מ מלוה הכתובה בתורה חמורה ממלוה, מכיון שבמלוה התורה לא באה לחדש את החיוב וכנ”ל.

קרא פחות