עם סגולה (שאלות שנדפסו בשו"ת עם סגולה) - שאלות

הנה בטור יורה דעה סימן שט כתב, בכור בזמן הזה אין לו היתר אלא ע”י מום ואפילו אם ירצו הבעלים או הכהן לכונסו לכיפה עד שימות אינם רשאים וכו’.

וכתב ע”ז הבית יוסף, כן דקדק הרא”ש בסוף בכורות (ה’ פדיון הבן סי’ ב) ובפ”ק דע”ז (סי’ יג) וכתב שכן הורה רבינו מאיר ז”ל, היינו המהר”ם מרוטנבורג.

ובאמת כן איתא לפנינו בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג חלק ג (דפוס קרימונה) סימן רט”ז, וז”ל, על הבכור שנמכר לגוי בכסף כדברי רש”י [בכורות ג, ב ד”ה קנין גמור ועוד], ולא משיכה כדברי ר”ת [ספר הישר חידושים סי’ תרצג ועוד], אם יש תקנה להקל בו להכניסו לכיפה להאכילו שעורים ותבקע כריסו או שום צד היתר אחר.

אני לא קבלתי שיהא היתר בדבר.

דאף על גב דאמרינן בפרק קמא דעבודה זרה [יג, א] אין מקדישין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש תעקר, ואיזהו עקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה, הני מילי בשאר קדשים שאין להם לפרנסה היתר על ידי מום, אבל בכור דקדושתו מאיליו ויש לו פרנסה לאוכלו במומו לא שרינן לכונסו לכיפה.

וכן בחידושי אגודה מסכת בכורות פ”ט כתב וז”ל, איזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה.

פירש ר”י בבכור בזמן הזה לא שרינן למיעבד הכי לא מבעיא לישראל שיש לו לקיים מצות נתינה ולהמתין לכהן שירצו לקבלו ואפילו יותר משלשים יום בדקה וחמשי’ יו’ בגסה דהא דתנן [לעיל כ”ו ע”ב] עד מתי חיי’ ליטפל בה היינו אפילו בא כהן לקבלו תוך הזמן הזה כדקתני במשנה בהדיא אלא אפילו קבלו כהן לא שרינן לכהן לכונסו לכיפה כיון דשרי בנפילת מום בלא פדיון איכא הפסד קדשים, אבל מקדיש אפילו נפל בו מום לא שרי בלא פדיון ואי פריק ליה משליך הדמים לאיבוד עכ”ל.

וכן פסק בשו”ע יורה דעה סימן שט ס”א, בכור, בזמן הזה, אין בו היתר אלא על ידי מום.

ואפילו אם ירצו הבעלים או הכהן לכנסו לכיפה עד שימות מעצמו, אינם רשאים, אלא צריך הכהן לגדלו עד שיפול בו מום עכ”ל, וציין בביאור הגר”א ס”ק ב, תוס’ נ”ג א’ ד”ה ואיזהו כו’ והרא”ש סוף בכורות ע”כ.

והטעם כתב הט”ז ס”ק א, משום הפסד קדשים שהרי יש לו היתר ע”י נפילת מום כ”כ הרא”ש עכ”ל.

והוסיף בנודע ביהודה חיו”ד סימן פ”א לפ”ז בספק בכור שאפילו במומו אין צריך ליתנו לכהן כי המע”ה רשאי לכנסו לכיפה אך הגאון מוהר”ם פישלש ז”ל נחלק עליו וחזר בו המחבר והודה לדבריו לאסור הכנסה לכיפה אפילו בספק בכור ע”ש בסימן פ”ב ופ”ג.

והובא כ”ז בפתחי תשובה יורה דעה סימן שט, והמנ”ח דלקמן כתב [על דבריו דלהלן], ולפ”ז נראה דגם ס’ בכור אעפ”י דאין נותנו לכהן מ”מ כיון דראוי לאכול במומו לבעלים הוי בזיון קדשים.

[וכן ציין לדבריו של הנוב”י, ועיין בת’ חתם סופר ס”ס שי”ד וס”ס שי”ח מ”ש בזה].

אכן בספר החינוך מצוה יח כתב וז”ל, וענין המצוה, בבהמה טהורה כן, שמצוה על הבעלים להקדישו ולומר הרי זה קודש.

וחייבים לתת אותו בכור לכהנים, ויקריבו חלבו ודמו על המזבח והם אוכלים הבשר בירושלים.

ואינו נותנו לו מיד שיוולד אלא מטפל בו, בבהמה דקה שלשים יום ובגסה חמשים יום.

ובחוצה לארץ שאין לנו מקדש, נועל דלת בפניו ומת מאליו, כדעת קצת המפרשים.

ומהן שאמרו שממתין לו לעולם, ואם נפל בו מום יאכל במום בכל מקום ולכל אדם שירצה הכהן ליתנו, דכחולין הוא נחשב, וכמו שכתוב [דברים ט”ו, כ”ב] [תאכלנו] הטמא והטהור (יאכלנו) [יחדיו] כצבי וכאיל.

וכן כתב הרמב”ן זכרונו לברכה בהלכות בכורות שלו [סוף פרק ה’] עכ”ל החינוך.

ומבואר בדבריו דעכ”פ בחו”ל נועל דלת בפניו והוא מת, וזהו דלא ככל הנך דעות דלעיל.

ויעויין עוד שם במנ”ח, סק”ד שכתב על דברי החינוך וז”ל, ובח”ל וכו’.

לאו דוקא ח”ל אלא בזה”ז כיון שאין מקדש אפילו בא”י וז”פ.

ומ”ש נועל דלת בפניו נראה דס”ל דחיוב הוא לנעול דלת וע’ בע”ז י”ג ע”ב ד”ה נועל הקשו אמאי לא הצריכו לנעול דלת בבכור בזה”ז וע”ש מה שתירצו ומבואר מד’ דאין חיוב, וע’ במרדכי הביא דעת הרא”ם דכתב דמוכח דמותר לנעול דלת ע”ש והמפרשים דס”ל ממתין וכו’ ס”ל דאסור לנע”ד.

ואח”ז הביא עוד הדעות האוסרות דלעיל וז”ל, וע’ תוס’ בכורות כ”ה וברא”ש בכורות סוף המס’ ובט”ז דסובר ג”כ דאסור לנע”ד ל”מ ישראל ודאי אסור דצריך לקיים מצות נתינה לכהן אלא אפילו הכהן אסור מחמת בזיון קדשים והפסד קדשים דכל הקדשים כיון דצריכים פדיון והפדיון יפול לים המלח ע”כ נועל דלת אבל כאן אם יפול בו מום יאכלנו במום אסור להפסיד והוא בזיון קדשים ג”כ עכ”ל.

היוצא מכ”ז דלישראל אסור לכנוס אותו לכיפה כיון שצריך לקיים מצות נתינה, וגם לכהן קי”ל דאסור כיון שאם יפול בו מום יוכל לשוחטו ולאוכלו ונמצא שמפסיד את הבכור, ולענין ספק בכור שא”צ ליתנו לכהן מסקנת האחרונים ג”כ לאסור בזה.

קרא פחות

הנה כתב הרמ”א חו”מ סי’ רצב ס”ז וז”ל, ואם הרויח במעות, בין היה לו רשות להשתמש בהן או לא, אין צריך לתת מן הריוח לבעל הפקדון.

וכתב בסמ”ע ס”ק כא וז”ל, דקדק וכתב אין צריך, הא רוצה ליתן לו הרשות בידו, דכיון דלא בא לידו בתורת הלואה אין כאן משום ריבית, כ”כ במרדכי שם.

ועיין מה שכתב המחבר לעיל סוף סימן פ”א, והוא תשובת הרא”ש [כלל ס”ו סי’ י’], ומה שכתבתי שם בסמ”ע [סקס”ה] עליו ביאורו ע”כ.

ומבואר דכל מה שלא בא בתורת הלואה אין בזה איסור ריבית.

וז”ל השו”ע חו”מ סי’ פא סעיף לב, ראובן תבע לשמעון ריוח החוב שהיה עליו מכמה שנים, ואומר שהתנה עמו לתת לו ריוח, ושמעון אומר שלא התנה, שמעון פטור אפילו משבועה, שאף לדברי ראובן לא היה תנאי זה בשעה שנתחייב שמעון, ואף אם אמר שמעון אח”כ: אני אתן לך ריוח, דברים בעלמא הם בלא קנין, ויכול לחזור בו.

כתב בסמ”ע שם ס”ק סה וז”ל, עיין לקמן סימן רצ”ב סעיף ז’ בהגהות מור”ם, דאם תבע ראובן מעותיו שירויח בהן והוא מעכבן בידו, שחייב לו הריוח מכאן ולהלאה.

וצ”ל דכאן איירי כשלא הגיע זמן הפרעון, א”נ לא תבע מעותיו, וק”ל עכ”ל.

ומבואר כנ”ל דכל שלא באו המעות לידו בתורת הלואה אינן בתורת ריבית.

וכן כתב בשו”ע יו”ד סי’ קעז סי”ט, וז”ל, אם הפקיד מעות אצל חבירו והנפקד הלוום לעובד כוכבים, הנפקד חייב באונסין ואין למפקיד בריוח כלל.

ואם הנפקד רוצה לתת דבר מעצמו למפקיד, אין בו משום רבית ע”כ.

והטעם כתב בחוות דעת (חידושים ס”ק כט) ובשאר הנו”כ שם בשם המרדכי והב”י, כיון דלא נתנו לה בתורת מלוה, ולא שייך קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע רק כשהתנה בכך ע”כ.

וע”ש בחו”ד ביאורים עוד, והחילוק שכתב שם על סעי’ ה’ שייך גם להתיר בענינינו, וע”ש עוד בהמשך דבריו מה שכתב שאם התנה אסור.

וכן שאלתי את הגרמ”מ קארפ שליט”א מה הדין בחברה כנ”ל כשהשיבו יותר ממה שנטלו, והשיבני שהם נתנו לו מתנה והוא לו ביקש מהם, ולכן אין כאן איסור ריבית.

[ואיני זוכר אם שאלתי ג”כ באופן שתוספת התשלום היה מצידם על איחור התשלום].

ובקובץ ביכורי ריבית של בית ההוראה לעניני ריבית, נדפס בסופו מאמר להג”ר יעקב יצחק ברמן שליט”א מחו”ר בית ההוראה הנ”ל שדן בשאלה זו, והסיק שם ג’ חילוקי דינים וכדלהלן: באופן רגיל שנעשה החיוב אוטומטית אין כאן בית מיחוש, וגם באופן שהיה כך ע”פ כללי החברה שמחזירים ריבית בכה”ג מ”מ הרי הם גבו בעל כרחו, וא”כ לא היה תנאי איתם כעת, באופן שעשה האדם המתחייב בעצמו את התשלום במעשה ואח”כ קיבל את ההחזר, או באופן שהודיע להם את הטעות ורק אחר תקופה זיכו אותו, וכעת מה שמזכים אותו עוד הוא על האגר נטר, בב’ אופנים הללו יש איסור, אבל מ”מ גם לב’ האופנים הללו מועיל היתר עיסקא של החברה, שכל דבר שהגיע לידם נחשב כעיסקא.

והנה בשו”ת שבט הלוי חלק ט סימן שט (נשלח להרב ועסטהיים דומ”ץ מנשסטר, ונדפס מתחילה בקובץ קול התורה חלק מ”ב תשנ”ז), נשאל וז”ל, אודות דו”ד בענין פצוים למלמד שהתחיל דו”ד בבוררים בזבל”א, והם הוציאו פסק סכום הפצויים, ומחמת סכסוכים נתגלגלו הדברים עד ערכאות, ולפני סיום פסק הערכאות הסכימו מנהלי הת”ת לשלם כפי פסק הראשון, וגם ההוצאות, אלא שהתובע המלמד תובע גם הרבית כפי שרגילים הערכאות לפסוק והנתבעים מסרבים מחשש רבית.

ועי”ש מה שכתב מכמה טעמים לומר שלא ישלמו לתובע את תביעתו, ויל”ע אלו מתוך הטעמים שם עיקר ואלו מהם לא, כי הרבה מן הטענות שכתב שם ע”ד המעשה שם לא שייכי לענינינו, וגם חלק מן הטענות שהזכיר הם יתכן שכוונתו רק שיש כאן פטור מתשלום, אבל לא שא”א לשלם אם רוצה הנתבע לשלם.

דהנה מה שטען שם באות א’ דדוקא במה שבא בתורת גזל ליכא ריבית, א”כ לענינינו שרי, ומה שטען שם באות ב’ [וג’] דההיתר בזה הוא רק אם לבינתים הרויח הגזלן יש להסתפק אם שייך לענינינו [ויתכן שלכאורה לענינינו שהחברה כל הזמן בעיסקאות שרי].

ומה שכתב השבט הלוי שם באות ד’ וז”ל, מלבד זה הלא דעת מהרש”ל ביש”ש ב”ק פ”א סי’ ל’ ובש”ך שם ס”ק ט”ו דגם בתובע ויש לו להנגזל או המפקיד ריוח ברור להרויח מכ”מ פטור הנפקד כדין מעכב כיסו של חבירו, וא”כ יכול הנתבע לטעון קי”ל כמהרש”ל וש”ך ע”כ.

זה לכאורה רק טעם לפטור, אבל אם רוצה לשלם, כמו בענינינו שהחברה אינה מכרת בחוקי התוה”ק ר”ל ורוצים לשלם ע”פ תקנותיהם, אולי בכה”ג עכ”פ ריבית ליכא.

ומ”מ הביא שם אות ו’ שלדעת החזו”א חו”מ סי’ כ”א חושש משום ריבית, וע”ש באות ח’ מה שהביא עוד מהחזו”א, וצל”ע בדברי החזו”א אם כונתו לכל מקרה וגם כמו בענינינו.

[ומש”כ שם באות ה’ ז’ ט’ לכאורה לא שייך לענינינו].

ועיין בקובץ קול התורה שם שנדפסו שם בענין הנ”ל עוד תשובות מהגאונים הגאון רבי יעקב בלוי חבר הבד”ץ העדה”ח בעל הפתחי חושן, והגאון רבי אברהם יצחק אולמן חבר הבד”ץ הנ”ל ורב שכונת גב”ש.

והנה כתב הגרש”ז אוירבאך בשו”ת מנחת שלמה תניינא (ב – ג) סימן עא וז”ל, לענין קנסות הנהוגים בגמ”חים אשר הקנס הוא לפי ערך הזמן, שכשמאחר בהחזרת ההלואה חצי שנה משלם שקל אחד, וכשמאחר שנה משלם שני שקלים.

וטענו רבים שדינו כריבית ולא כקנס, י”ל דכיון שאחר שהגיע זמן הפרעון יכול הגמ”ח לגבות החוב, נמצא דלאחר הזמן הו”ל כגזילה אצלו, ואין כאן שכר המתנת מעות כי אם שיעור גודל העוולה, ועל עוולה של חצי שנה משלם רק שקל אחד, ושל שנה שלמה משלם שני שקלים, ורק אם היתה תקנה שאם התנאי הוא שאם יתן את הקנס של שקל אחד שוב אין הגמ”ח יכול לתבוע ממנו עד סוף חצי שנה שפיר חשיב אגר נטר.

ועיין בזה היטב בסי’ קע”ז סעיף י”ד ובמפרשים ודו”ק היטב, כי אף על פי שבכל הלואות ריבית אפי’ אם התנה המלוה שיוכל לגבות בכל שעה שירצה ואז יעשו חשבון לשלם עבור כל שבוע ושבוע ודאי חשיב ריבית, מ”מ הכא דשלא בהיתר הוא מאחר את הפרעון, שפיר שייך שם של קנס עכ”ל.

לפי דבריו יתכן בענינינו שמותר, ויש לדון קצת אם גם בחברה שמשלמת תוספת על האיחור מעצמה, שייך לומר שהם קונסים עצמם על העוולה שעשו.

באופן שא”א כלל לרדוף אחריהם ולהשיב להם יתכן שא”צ להדר אחריהם, מכיון שלהנ”ל בודאי יש על מי לסמוך, וגם החזו”א הנ”ל כמדומה שאמר דבריו רק בדעת המהרש”ל הזה, אך לא בדעת המרדכי והגאונים שעליהם המהרש”ל בא לחלוק, ומכל מקום בודאי שא”א לסמוך בסוגיות חמורות אלו על תלמיד שלא שימש כל צרכו, ויש לשאול רב מובהק או לעיין כראוי בסוגיות.

[בעצם חברת בזק, כפי שהראת כתוב, הם רשומים בהיתר עיסקא, ולכאורה עד אחד נאמן באיסורין, ואולי טוב לברר שזה כך].

הוספה לאחר זמן
אמנם יש מהאחרונים שנקטו שקנס אינו ריבית, אולם יעוי’ בנו”כ בהל’ צדקה מה שדנו שם על קנס לקופה של צדקה ומשמע בדבריהם שההיתר משום שהוא ריבית לצורך מצוה ולא הזכירו שם ענין ההיתר הזה שקנס אינו ריבית, ולא באתי בזה אלא להעיר, ויל”ע.

קרא פחות

בענין השאלה שמעוניין לשלם שכר פעולה לִמְתַּכְנֵת הָאֲתַר שהנך מקים סכום גבוה יותר (3000) בתשלומים, במקום לשלם סכום נמוך (2500) מידית, בעוד הסכום הגבוה הוא המחיר האמיתי והסכום הנמוך הוא מוזל יותר מהמקובל בשוק.

ולפי מה ששמעתי חלק מן הכסף הולך ישירות לחברה על נפח האתר, וחלק הולך ישירות לַמְתַּכְנֵת על פעולת הַתִּכְנוּת.

לאחר בירור הענין יחד עם מורה הוראה יצא כך:
הכסף ההולך ישירות לחברה הוא כסף על שכירות של נפח חודשי, ואין בעיה להוסיף עליו כסף כדי שיהיה בתשלומים.

דבר זה נכון בקשר למשלם עד סוף תקופת פעולת ההטבה, כלומר עד סוף השנה, שאז מסתימת פעולת השכירות.

ולא לתשלומים שיחלו אחר תקופת ההטבה.

עוד הוסיף מורה ההוראה, כי אם החברה מוזילה את המחיר של הנפח פחות מהמחיר המקובל למי שמשלם מראש, יש בזה בעיה של ריבית, אם משלמים לפני תקופת התחלת ההטבה.

ולכן אם התשלום הוא קטן יותר מהתשלום המקובל בשוק יש להתחיל ולשלם את התשלום בתחילת תקופת ההטבה ולא לפני כן.

הכסף על הַתִּכְנוּת שהוא מסתיים בתום פעולת הַתִּכְנוּת א”א לשלם אותו אחר כך בתשלומים מכיון שהתשלום מסתיים בתום הַתִּכְנוּת.

העצה לכך היא לעשות שטר היתר עיסקא על הכל וראוי לעשות היתר עיסקא גם עם החברה המספקת, כך ניתן לפטור את הבעיות הנ”ל, [מכיון שבאופן כללי העיסקא מורכבת].

יתכן שלא יהיה צורך בהיתר עיסקא אם הַמְתַּכְנֵת עצמו הוא המשווק של הנפח, והוא אמור לקחת את הכסף לעצמו בתור סוחר בניית אתרים, וּלְהִתְחַשֵּׁב עם החברה בפני עצמו.

במצב כזה יש לברר את פרטי העיסקה, ויתכן שניתן להחשיב את כל הפעולה בבת אחת כעיסקת שכירות ולהתיר את כל התשלומים, רק לפי מה שהבנתי מדבריכם בענינינו לא מדובר באופן כזה.

ובכל אופן ממולץ לעשות היתר עיסקא.

מורה הוראה נוסף הוסיף פיתרון להקל, להשאיר דבר אחד מתכנות האתר לסוף התשלומים, ולהתנות במפורש שתוספת חמש מאות השקלים הנוספים יהיו עבור תוספת הזו האחרונה, במצב זה אין חשש של ריבית, מכיון ששכר הפעולה מסתיים בסוף הפעולה, ואין כאן הארכת זמן.

הוסיף עוד הנ”ל שבקשר לתשלום עבור החברה של הנפח, שעל בעל האתר לשלם, אין אפשרות שהמתכנת ישלם עבורו מראש כדי שהלקוח יחזיר לו את אותו הכסף בתשלומים עם תוספת עבור ההלואה, שכן זו ממש ריבית, והעצה לזה שיתנו את הכסף עבור פעולת תיכנות שתהיה רק בסוף התשלומים כנ”ל בקטע הקודם, וכן אם יעשו הצדדים היתר עיסקא וכנ”ל.

אח”ז דברתי עם מורה הוראה נוסף, והצעתי לפניו את הפטור שהזכרתם, שהכסף הנוסף ניתן רק היות והעובד הוא אברך ולא היה ניתן על העבודה אם לא היה מדובר באברך.

והסיק שניתן לומר לאברך שהתשלום הוא 2500 ₪ בתשלומים ואילו 500 ₪ נוספים יהיו ‘צדקה’ עבור שהוא אברך ללא קשר לעבודה והשבנו שוב על שאלה חוזרת לבקשת תוספת ביאור: בעיקרון זה מספיק, ואין צורך בתנאי נוסף.

אך מכיון והתענינת שאבאר שוב את דברי מורי ההוראה הנוספים, אבאר עוד:
א.

מורה ההוראה הראשון הציע לעשות היתר עיסקא וכך להפטר מכל החששות.

ב.

מורה ההוראה השני הציע שהמתכנת לא ישלים את מלאכתו, וישאיר לבינתים דבר אחד אחרון שלא ישלים בעבודתו לבינתים, ואז עוד מותר להוסיף לו כסף על התשלומים [כך ידוע בהלכה שעל שכר פעולה אפשר להוסיף ריבית כל זמן שהפעולה לא נגמרה], ובלבד שיאמר מפורש שהחמש מאות הנוספים הם תוספת על הדבר האחרון הנ”ל.

הוספה לאחר זמן
לגוף הנידון האם שייך בפועל ריבית יעוי’ בדרכי תשובה מה שהביא דעות בזה דיש צד שאין ריבית בדבר שהחיוב לשלם בזמן הוא מחמת ביומו תתן שכרו, ומיהו אי משום סברא זו גופא לא הבנתי דבכל הלוואה יש חיוב לשלם בזמן שקיבל עליו ונתבקש לשלם שלא יהיה בכלל לוה רשע ולא ישלם.

קרא פחות

הנה בגמ’ בכריתות דף יג ע”ב איתא, יצא שרץ טמא וצפרדע טהור ששתויי יין מורין בהן הוראה.

והנה הרמ”א יו”ד (סי’ רמ”ב סעיף י”ג) כתב: ויזהר כל אדם שלא יורה כשהוא שתוי יין או שאר דברים המשכרים, אפילו בדבר פשוט, אם לא שהוא דבר ברור בפוסקים, וזיל קרי בי’ רב הוא עכ”ל.

ובביאור הגר”א ציין לדברי הגמ’ בכריתות, והש”ך שם (ס”ק כ”א) כתב שמה שהתיר הרמ”א בדבר שהוא פשוט בפוסקים, אף שבמהרי”ק מצדד כן, אבל ברמב”ם ותרומת הדשן מבואר שאינו מותר לו להורות, רק בדבר שהוא מפורש בקרא ואף הצדוקין מודין בו, ולא בדבר שמפורש בפוסקים.

וכתב דאולי טעות סופר הוא ברמ”א, ובמקום דבר ברור “בפוסקים”, צ”ל: דבר ברור “בפסוקים”.

והט”ז שם סק”ג הביא ג”כ ל’ התה”ד, וז”ל, כגון שרץ צפרדע טהור דם אסור אבל שאר הוראה אפילו נותן טעם לפגם ובטל בששים אף ע”ג דמותר להורות בהם בפני רבו שתויי יין אסורים בהם דהא לאו זיל קרי בי רב הוא וכ”כ הרמב”ם דאסור להורות בשכרות אלא בדבר שהצדוקים מודים בו והנהו ודאי אין הצדוקים מודים בו ע”כ לשון תרומת הדשן סי’ מ”ב.

היוצא מזה דיש מחלוקת הפוסקים מה מותר להורות ומה אסור.

ועדיין יש לדון אם מראה להם ההלכה בפנים, וסברא הוא לומר דבמראה בקצשו”ע וכדו’ וכל ספר שהיו בני ביתו מורין מזה ג”כ לעצמן דלאו עליה דידיה קא סמכי, וכ”ש שרק אומר להם היכן לעיין, בכה”ג אפשר דלכו”ע מותר להורות, אבל כשמראה להם דבר הלכה מתוך ספר שו”ת נושן בין הדברים, דאע”ג שמראה להם בפנים את המקום שנזכר הדבר, אבל לכאורה הרי לא היו סומכים לפסוק מתוך זה לולי דבריו, מכיון שאינם יודעים מה כתב בכל הענין שם לפני כן ואח”כ, וגם אינן יודעין מי חיבר הס’ ואם נחלקו עליו וכו’, וא”כ עליה קא סמכי.

וכעת נתבקש לישיבה של מעלה הגרי”י פוזן ז”ל ונדפסו הנהגותיו וראיתי שכתבו שם עליו שכשלא היה יכול להורות היה מראה בספר בפנים ושיפסקו לפי זה יעו”ש.

קרא פחות

לכבוד הג”ר חיים יוסף מישקובסקי שליט”א
שלום רב
ע”ד השאלה האם אפשר למנות אביו שליח למול את בנו שהוא נכדו, ורצה כ”ת לומר דאע”ג דקי”ל בקידושין מ”ה ב’ לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח וכו’.

ואפילו לקידושין שהם דבר מצוה, אבל במילה לא נחמיר בזה, מכיון שיש בזה כבוד.

הנה ראשית כל גם בקידושין יש כבוד, עיין גיטין פ”ט א’, כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין וכו’, ורב מנגיד אמאן דמקדש בשוקא או בלא שידוכי, כמ”ש בקידושין י”ב ב’, והגם דבמקרה שבקידושין מ”ה שם לא היה קידושין בדרך כבוד, מ”מ בשעת מינוי השליחות לא היה דוקא בדרך בזיון אלא אמאי לא ניחוש שמינהו להיות שליח לקידושין סתמא שהם דרך כבוד, ואפ”ה לא חיישינן [ע”ש בגמ’], וז”ל הבן איש חי בשו”ת תורה לשמה סי’ רס”ח, כל שהבן משוה שליח לאביו או לרבו הוי קצת זילותא לדידהו ודבר זה נקרא חציפות בלשון חכמים ואפילו שהוא עושהו שליח לדבר מצוה דהכי איתא בגמרא דקדושין דף מ”ה ע”ב אמרי ליה רבנן לרבינא ודילמא שליח שויה לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח ע”ש ואף על גב דקדושין הוי מצוה עכ”ז קרו ליה חציפות משמע דזילותא קצת איהו לגביה להיות שליח של בנו וא”כ ה”ה בכל הנך גווני הנז’ בשאלה לא אריך למעבד עכ”ל.

ומסתימת דבריו נראה שלא היה לו חילוקים בדבר אלא בכל גוני יהיה אסור.

[ועיין ג”כ במשפטי השלום פכ”א לאאמו”ר שליט”א].

ויש להעיר מדברים אלו על מ”ש הגר”י זילברשטין בחשוקי חמד ברכות ס’ א’ דאולי לצורך מצוה מותר ע”ש.

אכן ראיתי בילקוט יוסף שובע שמחות ח”ב פ”ה ה”ד שכתב, מותר לאבי הבן למנות את אביו [הסבא של התינוק] כשליח למול את בנו, דאף על פי שאמרו (קידושין מה ב) לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח, הכא שאני לפי שעושה הסבא מצוה במילת נכדו, ושייך הוא במצוה זו יותר מאדם אחר.

וציין שם בהערה ד, כן כתב בשו”ת תורה לשמה (סימן רסח).

שבכל מקום אמרו בני בנים הרי הם כבנים, וכמו שכתב הגאון רבי עקיבא איגר בתשובותיו (סימן מב).

ע”ש.

עכ”ל.

ולא הבנתי מה מצא בדברי התורה לשמה הנ”ל בסי’ רס”ח, ואדרבה התול”ש בסי’ רס”ה דן על בני בנים הרי הם כבנים ונראה שם שלא ס”ל הכי לגבי סתם מצוות שבתורה, להחשיב אבי אביו כאביו מדאורייתא, וצל”ע עוד שם.

ומה שהביא משו”ת רע”א, לא הבנתי ג”כ מה רצה להביא משם, וז”ל השאלה שם, ע”ד שאלתו ביתום שרוצים להכניסו בברית של אברהם אבינו ואבי אביו יהיה המוהל, ורצון רומ”פ שאבי אביו יברך להכניסו, ומתנגדים לנגדו ואומרים דהתופס התינוק יברך להכניסו כדכתב הטור והראב”ד והרמ”א ע”כ.

ובתשובה שם לא הכריע אלא שיש שייכות לאבי האב יותר מסתם אחרים, אבל לא הזכיר שם נידון זה מינוי אבי האב לשליח ע”י האב.

ובספר דרך שיחה (פרשת יתרו עמ’ רפ”ג) הביא דנשאל הגאון ר’ חיים קנייבסקי שליט”א, מה הדין כשאביו הולך למסור משלוח מנות בפורים עבור עצמו, אם בנו יכול לשלחו גם עבורו, אם הדבר פוגם בכיבוד אב, ותירץ לא יעשה כן, אלא יגיד לאביו שצריך גם הוא למסור, וזהו “ארצויי קמיה” שאז נעשה לו אביו שליח מאליו.

וכתב שם עוד, שכשהדפיס את ספרו השם אורחותיו על ספר ארחות חיים להרא”ש היה מגיהו והוצרך לשלחו לדפוס, ואביו בעל הקהלות יעקב זצ”ל נכנס אליו, וסיפר לו שהולך עתה למדפיס עם הגהותיו על ספר שלו, ואמר לאביו כי גם לו יש הגהות.

ואמר לו אביו שאמסרם לו.

ומסר לו, וזמן ההדפסה של הספר ארך כמה שנים הרבה יותר מהמשוער.

ואמר לו אביו יודע אתה מדוע ארך זמן כה רב? כי מסרת אותם לי, ושאל אותו הרי לא בקשתי למסור רק אמרתי שיש לי הגהות, וענה לו אביו, בכל זאת לא היית צריך לשלוח על ידי.

וכן הביא הגר”י זילברשטיין בחשוקי חמד מגילה דף טז ע”ב.

ומיהו רציתי להביא ראיה לאידך גיסא ממ”ש בשו”ת באר שבע סי’ מ”ט, וז”ל, נשאלתי על מה סמכו העולם בגלילות אשכנז וצרפת שהרב מברך ברכת אירוסין תחת החופה אפילו שהחתן מקדש שם האשה ולמה אין החתן עצמו מברך כמו בשאר כל המצות שמברך עליהן דוקא אותו אדם העושה המצוה ולא אדם אחר וכן נוהגין בארץ המערב שהחתן עצמו מברך ברכת אירוסין כמו שכתב הסמ”ג במ”ע מ”ח.

תשובה הן אמת דבפ”ק דחולין משמע שהחתן מברך ברכת אירוסין כשהוא בעצמו מקדש אשתו מדקאמר שם תלמיד חכם צריך שילמוד ברכת חתנים ולמה לא אמר ברכת אירוסין אלא משום דאין מברך ברכת אירוסין כי אם החתן כשהוא בעצמו מקדש אשתו או שלוחו כשמקדש האשה הלכך לא הוצרך לומר ת”ח צריך שילמוד ברכת אירוסין דהא כל חתן בעצמו מברך ואף אם אינו ת”ח כשהוא בעצמו מקדש אשתו ולאו אורח ארעא לשוויא לת”ח שליח לקדש אשה כדאיתא בפרק האיש מקדש לא חציף איניש לשויא לאבוה שליח וה”ה לת”ח עכ”ל, וע”ש בהמשך התשובה.

והנה בחולין שם דף ט’ א’ איתא בזה”ל, ואמר רב יהודה אמר רב תלמיד חכם צריך שילמוד ג’ דברים כתב שחיטה ומילה ורב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר אף קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית עכ”ל.

א”כ ת”ח יכול להיות שליח במילה ואין בזה זלזול, ואעפ”כ להיות שליח בקידושין א”א, א”כ לדעת הב”ש לא יהא האב חמור מת”ח לענין זה, דאם על האב אין חילוק בין לשויי שליח בקידושין לבין לשוויי שליח למילה, א”כ איך יוכל להוכיח מזה לת”ח דמה מצינו פריכא הוא, כיון שת”ח אפשר לעשותו שליח למול.

והנה בכל זה יש לדון בעוד ב’ אופנים, הראשון הוא מה הדין באופן שהאב רוצה למול את נכדו, ובפרט כאשר הוא יצטער אם לא יכבדוהו, ב’ יש לדון בכה”ג בבן תורה דקי”ל שא”א לקבל ממנו אף אם משרת מעצמו לגמרי, מה הדין בכה”ג.

והנה לגבי להעיר את אביו משנתו, כאשר יודע שאביו יצטער אם לא הקיצוהו, כתב בפסקי הגרי”ש (ישראלזון) הל’ כאו”א עמ’ קל”ב-קל”ג, שצריך להקיצו, בין לשיחת טלפון, ובין לק”ש של המ”א, כל היכא שיודע שאביו יצטער אם לא הקיצוהו, וכן לענינינו כתב בחוט שני הל’ כאו”א עמ’ שי”ח, מותר לבן לבקש מאביו הת”ח שיברר לו שידוכים וכיוצ”ב, אם ידוע שאם לא יבקש הימנו ויבקש מאדם אחר אזי יפגע אביו מכך שיחשוב אביו שאינו סומך עליו בזה ע”כ.

וכתב עוד הגרי”ש שם עמ’ קל”ה, בן המבקש מהוריו שיעשו עבורו איזה דבר, לא מספיק שיאמר להם שימחלו לו, אלא צריך לומר ‘האם רצונכם לעשות כך וכך עבורי’, כדי שיחשב שעושים כן בגלל רצונם, דרצונו של אדם זהו כבודו עכ”ל.

וציין עוד בחוט שני שם ללשון הספר חסידים סימן תקס”ב וז”ל, ואם רואה הבן שהאב יותר שמח שיאמר לו הבן תעשה זה כגון אם הבן הולך יחידי בלילה והאב צעור על זה והאב שמח שיאמר לו הבן תלך עמי אז יאמר הבן לאביו אם תחפוץ תלך עמי וכל כיוצא בו ובלבד שלא יאמר לאביו בפני העולם שלא יאמרו הבן משעבד את אביו ואם רוצה האב שיאמר לו בפני העולם רצון אביו יעשה עכ”ל.

ובאופן שאין מבקש להדיא א”צ כלל להיתר בזה, אם רק ארצויי ארצי קמיה ושתיק, כמ”ש בגמ’ קידושין שם.

א”כ לענינינו באופן שהאב הוא מוהל ובפרט אם האב נחשב מוהל מומחה בעיר, ובודאי ירצה לשמש כמוהל במילת נכדו, בכה”ג בודאי יכול להציע לו ולשאול אם רצונו לשמש כמוהל, ולא מצד שיש בזה מצוה, דגם במצוה לא הותר לבקש מאביו, אלא מצד שאביו עצמו רוצה בכך, ויתכן שאפשר גם לשאול להדיא בכה”ג.

וגם בת”ח לכאורה יש היתר הזה.

קרא פחות

הנה נחלקו הראשונים בגדר חיוב קריאת שנים מקרא ואחד תרגום בסדר הפרשיות, אם הוא מצד שיהא רגיל כשקורין בציבור או מצד מצות ת”ת [עיין בהקדמת החינוך, ולבוש או”ח תרפ”ה ס”א ס”ז], וע”ע בהג”מ פי”ג מהל’ תפילה הכ”ה.

ועיין עוד טעמים בראבי”ה והר”י מלוניל ומט”מ סי’ תס”ד.

.

וכתב התרומת הדשן ח”ב סימן ק”ע, והובא בב”י או”ח סו”ס רפ”ה, וז”ל, כתב מה”ר ישראל בכתביו דדוקא פרשת השבת חייב להשלים אבל אין צריך לקרות פרשת יום טוב, וכן כתב בתרומת הדשן ח”א סימן כ”ג, ואע”פ שכתב דלפירוש רבינו חננאל אפשר שטעם שחייב להשלים פרשיותיו כדי שיהא רגיל במה שהציבור קורין ואם כן היה צריך להשלים פרשיות של יום טוב ומוספין כבר כתב דלשאר גאונים אין צריך ושקרוב בעיניו שלא נהגו רבותינו להשלים וכן עמא דבר עכ”ל הב”י, [ועיין האריכות בפנים התה”ד].

וכ”פ בשו”ע שם שא”צ לקרוא שמו”ת של פרשיות של יו”ט.

ובאמת מבואר להדיא בהנך ראשונים שנקטו מהטעם הזה, שאכן צריך להשלים גם פרשיות של יו”ט.

והנה בשו”ע סי’ רפ”ה ס”ז הזכיר שא”צ לקרוא קריאות של היו”ט, וכהכרעת התה”ד הנ”ל, וכתב הרמ”א שהפטרות יקרא, וכתב שם בביאור הגר”א דלפי הדעה שאין קריאת השמו”ת מטעם שידע את קריאה”ת א”צ לקרוא גם לא ההפטרה, אבל יעויין במ”ב סו”ס רפ”ה שכתב [מהאחרונים] הטעם משום שמא יקראוהו לקרוא ההפטרה, והיכא שלא שייך שיקראוהו בלא שיודיעוהו מקודם אפשר דלא, וכן החזו”א לא היה קורא ההפטרה כמ”ש בארחות רבינו [ועיין בספר ‘אלא’ מש”כ על הגרח”ק], אך בראשונים שנקטו שהטעם הוא כנ”ל מבואר להדיא בדבריהם שגם ההפטרה צריך לקרוא.

וטעם הר”ח והראשונים שהוא מצד ידיעת קריאת התורה היינו שיבין את קריאת התורה, עיין שו”ת בעלי התוס’ סי’ ט”ז, אכן יעויין בלבוש (ס”א וס”ז) שהטעם לדעות הללו הוא ג”כ משום שידע לקרוא בתורה אם יקראוהו, וטעם זה הוא בין בקריאת השמו”ת של הפרשה ובין ההפטרה, לפי דעות הללו.

ואפשר דמזה נלמוד לדידן, היינו לטעם המ”ב שקורין הה פטרה כדי שידע לקרוא אם יקראוהו, דלא בטל ענין זה, כשם שלא בטל ענין שמו”ת של כל הפרשה להנך דעות, אע”ג שבזמנינו אין חשש זה קיים, ומ”מ יש לחלק דשמו”ת של הפרשה נזכר בגמ’ משא”כ קריאת ההפטרה לדידן לרמ”א [דלא כמ”ש הגר”א בדעת המחבר לכאורה], שלא נזכר בגמ’.

.

המבואר לפי כ”ז, דאע”ג דלדידן לא נפסק להלכה לקרוא מגילת אסתר שמו”ת, בין לדעת המחבר כיון שאין הדין אלא בפרשיות, ובין לדעת הרמ”א שהרי כאן אין חשש שיקראוהו לקרוא המגילה, דבכל מקום הרי קובעים מלכתחילה בד”כ מי יקרא המגילה, ולהכי אין צריך לקרוא.

אך להדעות הנ”ל שנקבע כל מה שקורין בציבור מצד מה שקורין בציבור, א”כ צ”ל דה”ה קריאת המגילה, וגם להדעות שהוא מצד שמא יקראוהו לעלות לתורה, [ולא שייך למ”ש הרמ”א על הפטרה שהוא דין בפ”ע, ואינו מדין שמו”ת, אלא להדעות דמעיקרא כל דין שמו”ת נתקן מטעם זה אפשר דבכלל זה כל מה שקורין בתורה, דהרי גם פרשיות של יו”ט והפטרות בכלל, אך לא קיי”ל להלכה וכנ”ל].

כתב האג”מ או”ח ח”ג סי’ מ’ וז”ל, בדבר אם קריאת שנים מקרא ואחד תרגום הוא גם על הפרשיות הנה הדין הוא להשלים פרשיותיו עם הצבור שהוא שילמוד כל התורה בכל שנה כמו שתיקנו להצבור להשלים בכל שנה כל התורה ומחמת זה נפסק בש”ע או”ח סימן רפ”ה סעיף ז’ אין צריך לקרות פרשת יו”ט וא”כ פשוט שה”ה קריאת הפרשיות וכל מה שקורין לבד פרשיות השבוע ואע”פ שבתה”ד סימן כ”ג הביא בשם ר”ח טעם אחר כדי שיהיה רגיל במה שהצבור יקראו שלפ”ז יש להצריך לקרא גם קריאות של יו”ט ופרשיות הוא בעצמו מסיק שאין נוהגין להשלים אלא פרשיות של שבת כדפסק הש”ע שאין צורך להיחיד לקרותם שנים מקרא ואחד תרגום ועיין במג”א סקי”ב עכ”ל.

ויצויין שבס’ לקט יושר לתלמידו של התה”ד הביא שמ”מ היה רבו נוהג בד’ פרשיות לקרוא שמו”ת, וז”ל, וגם היה מעביר פ’ זכור שנים מקרא ואחד תרגום וגם פ’ פרה משום דתו’ משנץ או פסקי תו’ כתבו דאף פ’ פרה מן התורה ואגב זה השנים היה מעביר כל הארבע אבל שארי פ’ של יו”ט אינו מעביר כאשר כתבתי לעיל בהלכות שבת בכת’ שא’ מהר”ם ס”ל יצ”ו עכ”ל.

וכן נהגו עוד, עיין דבר משה להגר”מ הלברשטם, פסקי תשובות וטעמי המנהגים מה שהביאו את כל הספרים שהזכירו ענין זה.

ובענין איזה תרגום היה לקרוא, הנה אם נימא דעיקר התרגום בתורה הוא אונקלוס, ובנביאים הוא תרגום יונתן, עיין מגילה ג’ א’, אך בכתובים אין תרגום שעליו אמרו רז”ל שהוא העיקרי, אע”פ שגם על הכתובים עשו התנאים תרגום כמ”ש התוס’ שם כ”א ב’ ד”ה ובמגילה, דודאי יש תרגום אבל לא עשאו יהונתן אלא מימי התנאים נעשה עכ”ל, וכ”כ הרשב”א והריטב”א שם, אבל תנאים אחרים תרגמו כל הכתובים חוץ מדניאל ע”כ (וע”ש במאירי).

(רש”י לא גרס “ועשרה מתרגמין” כיון שאין תרגום בכתובים.

ולכאורה צ”ע דהא רש”י לעיל יג ב ד”ה זכה הביא מתרגום של אסתר ועי’ במהר”צ חיות בספרו אגרת בקורת שתירץ דס”ל לרש”י דאותו תרגום של אסתר נכתב אחר חתימת התלמוד וע”כ לא יתכן שהוא מוזכר בברייתא.

ועי’ ברש”ש שר”ל דאין כוונת רש”י דלא היה תרגום לכתובים אלא דאין מתרגמין בציבור רק תרגום אונקלוס או תרגום יונתן.

ודבריו צ”ע דהא פשיטא שתרגום ירושלמי שלפנינו היו משתמשין בו בא”י לתרגם בו, וכן בירושלמי במגילה זכיר ממנו ואמר ואילין דמתרגמין עמי בית ישראל וכו’, וכן במשניות בספ”ג דמגילה מוכח שהיה כל מתרגם רשאי לתרגם כפי רצונו ע”ש, וצע”ק).

אך נראה שמכיון שעיקר ענין התרגום הוא להבין הכתוב, וגם בפרש”י יוצא יד”ח מעיקר הדין, א”כ בענינינו שפיר נפיק בתרגום ראשון שהוא קצר, וא”צ לקרוא תרגום שני שהוא ארוך בהרבה, שיש בו הרבה חלקים שאינם מתרגום הכתוב אלא מדרש, ומ”מ הקורא תרגום ראשון לא ידלג על חלקי הדרש שם, שהרי גם ברש”י עה”ת יש חלקי דרש ולא הזכירו הפוסקים שאפשר לדלג, והטעם הוא משום שלא כתב אלא מה ששייך להפשט, כמו שכתב בענין זה רש”י גופיה בפרשת בראשית, וה”ה התרגום מה שהזכיר מן המדרשים הם דברים דשייכי להפשט, משא”כ התרגום שני מוכח מתוכו שרובו מדרש, ויל”ע כמה נפיק מכלל זה התרגם ראשון.

[ומה שהזכירו הראשונים מהתרגום שני אינו ראיה לענינינו, דודאי הכל מרז”ל].

ויש להוסיף על כל זה, דבאמת בזמן חז”ל היו מתרגמין בשעת קריאת המגילה, כמבואר במגילה כ”א ב’, ובהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין, היינו שהיו מתרגמין כדי לפרסם את הנס ולהסביר הדברים להמון העם, וכתב הרי”ד שם בפסקיו וז”ל, פי’ התרגום הוא להבין לנשי’ ולעמי הארץ הילכך תרגום של תורה כדי שיבינו המצות אין שנים מתרגמ’ אבל תרגום דנביאים לא חיישינן ומשמ’ מהכא שהיו מתרגמין המגילה וכיון שהיו מתרגמין וכו’, שכך היו עושין קורא פסוק אחד עד סופו ועומד עד שיתרגם ועוד חוזר וקורא מפסוק אחד וזה יתרגם עד שישלימו כל המגילה כעניין זה עכ”ל, והובא גם בשבלי הלקט סי’ קצ”ח משמו.

וכל זה הוא מדין מ”ש במגילה ד’ א’ ואמר רבי יהושע בן לוי פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום ופרש”י מעמידין תורגמן לפני החכם לדרוש אגרת פורים ברבים ע”כ, היינו שיש מצות פרסומי ניסא, ונהי דחיוב זה הוא דוקא בשבת ולא בחול [עיין בתוס’ שם], אך מ”מ פשיטא שיש מצוה תמיד בפרסומי ניסא בפורים, וא”כ בענינינו בודאי שיש ענין לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום קודם, ובזמנינו שאין בקיאין בתרגום יהיה יותר תועלת לקרוא המגילה עם המפרשים, [ורש”י בפירושו למגילת אסתר קיצר מאוד], וכמו שהעיר כעי”ז החפץ חיים באגרותיו על שמו”ת שצריך שיבין ולא מועיל אם קורא התרגום בלא להבין.

קרא פחות

כתב הג”ר שמעון שרייבר [רב בהמ”ד מכתב סופר] בשאלה (בגליון עיון הפרשה), וז”ל:
לבוש ריש הל’ חנוכה סי’ תר”ע, כתב טעם שתיקנו פורים למשתה ושמחה וחנוכה להלל והודאה, דבחנוכה רצו להמיר דתם, משא”כ בפורים רצו להרוג גופם, וצ”ע בשלמא בחנוכה לא תיקנו משתה ושמחה א”ש, אבל למה לא תיקנו בפורים גם הלל והודאה חוץ מחיוב משתה ושמחה [ואף שי”ל דקריאתה זו הלילא, אבל לא מצינו חיוב הודאה ואמירת על הניסים וע”כ אינו אלא הזכרה מעין המאורע ולא מחובת היום], וכי על הנס שניצלו מגזירת המן לא שייך להודות ע”ז עכ”ל.

ולא זכיתי להבין מה רצה להוכיח מדברי הלבוש, וז”ל בסימן תרע ס”ב, ומפני שלא נמסרו ישראל באותו זמן ביד מושל אחד שהיה מושל עליהם להריגה כמו שהיה בימי המן, אלא שבאו האויבים עליהם למלחמה ולא בקשו מהם אלא ההכנעה, ולהיות ידם תקיפה על ישראל ולהעבירם על דתם, כידוע ממעשה אנטיוכס שלא גזר עליהם להרוג ולהשמיד רק צרות ושמדות כדי להמיר דתם, כדרך המלכים המנצחים זה את זה וכובשין אחד מדינות חבריהם ומכריחן לאמונתן, ואם היו ישראל מכניעים להם להיות כבושים תחת ידם ולהעלות להם מס וחוזרים לאמונתם חלילה, לא היו מבקשים יותר, אלא שנתן השם יתברך וגברה יד ישראל ונצחום, לכך לא קבעום אלא להלל ולהודות, ולא למשתה ושמחה, כלומר כיון שהם רצו למנוע אותנו מזה לכפור בדת ח”ו, ובעזרתו יתברך לא הפיקו זממם וגברה ידינו, לכך קבעו אותם לחזור ולשבח ולהודות לו על שהיה לנו לאלהים ולא עזבנו מעבודתו, אבל בימי המן שהיתה הגזירה להרוג ולהשמיד את הגופות שהוא ביטול משתה ושמחה, ולא את הנפשות שאפילו המירו דתם ח”ו לא היה מקבל אותם, לכך כשנצלו ממנו קבעו להללו ולשבחו יתברך גם כן על ידי משתה ושמחה, הלכך ריבוי הסעודות שעושין בחנוכה אינן אלא סעודות הרשות.

ויש אומרים שגם בחנוכה יש קצת מצוה בריבוי הסעודות וכו’ עכ”ל.

ולשונו שם להדיא על פורים, ‘לכך כשנצלו ממנו קבעו להללו ולשבחו יתברך גם כן על ידי משתה ושמחה’ ע”כ, והדברים מבוארין בהדיא בדעת הלבוש שפורים הוא גם להודות ולהלל וגם משתה ושמחה, וגם ענין קריאת המגילה הוא במקום הלל כדעת ר”נ בפ”ק דמגילה, וגם להחולקין הוא משום שהלל דתהילים לא שייך בפורים מהטעמים המבוארים שם, אבל עכ”פ יש חובת הודאה וכמו על הניסים שהוא בודאי מענין ההודאה, ולהכי אמרינן ליה במודים ולא ברצה כסתם אזכרות שאינן להודאה, וכמ”ש גבי חנוכה במסכת סופרים פ”כ ה”ו, ואומרים בהודייה, וכניסי פלאות ותשועות כהניך אשר עשית בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול חשמונא[י] ובניו, כן עשה עמנו י”י אלהינו ואלהי אבותינו ניסים ופלאות, ונודה לשמך לנצח, ברוך אתה י”י הטוב, וניסי מרדכי ואסתר מזכירין אותן בהודייה עכ”ל המסכת סופרים.

ולשון התוספות בשבת דף כד ע”א, אבל חנוכה ופורים אף על פי שאין בהן קרבן מוסף צריך להזכיר משום פרסומי ניסא ע”כ.

וכ”ה בתוס’ הרא”ש שם וז”ל, אבל חנוכה ופורים אף על פי שאין בהם קרבן מוסף צריכין להזכיר משום פרסומי ניסא, וא”כ יש להסתפק נמי אם לא הזכיר של חנוכה בתפלה אם מחזירין אם לאו, ומיהו בתוספתא דברכות תניא בהדיא ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון חנוכה ופורים וכו’ עד ואם לא אמר אין מחזירין אותו עכ”ל.

ולשון התוס’ במגילה דף ד’ ע”א, פסק ואומר על הנסים בתפלה ובהודאה – ויש שאין אומרים כשם לפי שאמרו חכמים (ברכות לד.

) לעולם לא ישאל אדם צרכיו לא בג’ ראשונות ולא בג’ ברכות אחרונות ושטות הוא שהרי האי טעמא לא הוי אלא למתפלל בלשון יחיד אבל בשביל הציבור שרי אבל נראה שאין לאומרו מטעם אחר משום דאמרו חכמים (פסחים קיז:) דכל דבר דהוי בלהבא תקנו בלהבא ובדבר דהודאה הוי לשעבר ומשום הכי תקנו בה על הנסים דהוי לשעבר עכ”ל, וכל הענין מבואר דאזכרת על הניסים הוא הודאה על שעבר.

קרא פחות

בעיקר הדבר יעויין בש”ע תרצ”ו ס”ב שכתב דגם לפי מנהגינו מ”מ לאסור את של זה בזה אינו מנהג, וגם המ”ב שהביא המחמירין כתב דתלוי לפי מנהג המקום, וכתב בשעה”צ סק”ז כי אף בפורים גופא תלוי זה במנהג המקום וכ”ש בזה דאין להחמיר כ”כ עכ”ל, והנה מקור המ”ב הוא מבאה”ט כמ”ש בשעה”צ, ומקור הב”ה הוא ממהרי”ל ואבודרהם, והנה בד”מ כתב בזה”ל, אבל אבודרהם (הל’ פורים עמ’ רח) כתב דאף ביום שני נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה עכ”ל.

ולפום ריהטא מהלשון נהגו הנשים נראה קצת שמלכתחילה לא היה זה עיקר המנהג, אלא שנהגו הנשים כך, וצ”ע אם שייך לדייק כן.

א”כ כיון שעיקר המנהג משמע דלא אסרינן של זה בזה, אפשר דבסתמא היכא שאין ידוע המנהג אזלינן לקולא דנימא שלא קבלו ע”ע יום י”ד לאיסור מלאכה, [וגם פה אשדוד שנוהגין בי”ד כמדומה שמעולם לא חשו לאסור מלאכה ביום ט”ו].

ובד”מ כתב עוד, וכתב הר”ן בריש פרק ב’ דמגילה (ה.

ד”ה וגרסי’) דמאחר דתלוי במנהג אי מקדימין הקריאה לא איתסר במלאכה דודאי כה”ג לא נהגו עכ”ל, א”כ משמע גם מדבריו דפשיטא ליה שלא אסרו של זה בזה.

ומה שצידד כת”ר שליט”א להתיר זה מצד דבר האבד, מכיון שיש חשש שאם ימתין עד לאחר פורים תינזק הריצפה טובא, הנה אם באמת יש כאן משום דבר האבד, כבר כתב הפמ”ג (והוב”ד בשהע”צ סי’ תרצ”ו סק”ג) דכל דבר שיש בו פסידא שרי, דכל דבר שמחה מותר בפורים עכ”ל.

א”כ אם יש חשש של דבר האבד היה להתיר אף ביום קריאת המגילה גופה.

ובענין מה שכתב השואל לצדד, דכיון שנהנה מהעבודה אפשר דשרי, וכנראה כונתו להתיר מצד בנין של שמחה דשרי, כמ”ש במגילה ה’ ב’ ובש”ע סי’ תרצ”ו ס”א, לכאורה יש לשלול היתר זה, דהנה בתעניות אחר שהתענו או לדידן בימים שנאסרו בבנין של שמחה, הנה זה פשיטא שאם פועל נהנה ממלאכתו לא יאסר מלעשות מלאכה זו בימים אלו, אע”פ שאומר ששמחה היא לו, וה”ה בעה”ב הרוצה לתקן את ביתו מסתמא לא יאסר מחמת זה, וא”כ לאידך גיסא לענינינו לא יהא חשיב בנין של שמחה להתיר מחמת זה.

אכן החת”ס בתשובתו באו”ח סי’ קפ”ה, כתב בפורים תשובה בפלפול, וכתב, ולהיות אמרותיו חביבים עלי אמרתי להשתעשע בהם היום יום שמחתינו ותהיה לי למשיבת נפש עכ”ל, ומקורו מהא”ח שהביא הב”י וז”ל, וכן מלאכת מצוה שריא כגון כתיבה של מצוה ומותר לכתוב פסקי הלכות ופשטי המקראות שאדם שמח בהם כדכתיב (תהלים יט, ט) פקודי ה’ ישרים משמחי לב ואיגרות של שאלת שלום ומזכרת חובותיו וכן כל דבר שאין צריך עיון גדול נראה שמותר עכ”ל, וכ”כ המ”ב סק”ו, אכן בזה י”ל דכיון שנזכר להדיא שמשמח בספ”ד דתענית ל’ א’ בזה שאני אבל בכל מלאכה שאדם יאמר שזה משמח אותו א”כ נתת תורת כאו”א בידו.

קרא פחות

בענין מה שחושש אם יש בזה חילול ה’ שיש קרוב משפחה שאינו שותמ”צ שיראה את השבירה, יעויין מ”ש רש”י בע”ז ט”ז ב’, פתיא אוכמא, כלי שחור כמו (עבודה זרה ל”ג ב’) הני פתוותא דבי מיכסי אוכמא שנשתחר ע”י מלאכה כלומר גם אתה רגיל ותדיר בתורה כמו (ברכות דף כח) מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה חכמה מפוארה בכלי מכוער (תענית דף ז) דרכן של תלמידי חכמים שמצטערין על לימוד תורה ואינם מכבסים בגדיהם עכ”ל.

והענין הוא דישרים דרכי ה’ צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, והרשעים המלעיגין על היראים תמיד ילעיגו מה שיעשו ומה שלא יעשו, ואין אנו צריכין לעשות יותר מהמוטל עלינו שמעתי מהג”ר דוד מורגנשטרן שליט”א שסיפר כי בעבר היה לו כובע מיושן ואמרו לו שזה לא ראוי, ושאל את הגרי”ש אלישיב, ואמר לו הגרי”ש שאם זה מחמת כבוד תורה אילו היית רואה את הכובע שהיה לחפץ חיים שזה היה במצב גרוע משלך בהרבה, אבל מ”מ אדם צריך שלא להבליט עצמו וכו’.

ומ”מ חזינן שאין כאן בעיה של חילול ה’.

.

ויש לציין דהגראי”ל שטיינמן לא השקיע כלל בטיפוח ובקישוט ביתו ורהיטיו ויצא שמו מחמת כן לשם ולתהילה ולתפארת בכל העולם ולא היה מזה חילול השם אלא קידוש השם ודוגמה לשקיעות בתורה ועזיבת הבלי העולם.

ועיין בספר לעבדך באמת מהג”ר דב יפה שהביא מהחזו”א דהאיסור על ת”ח לצאת בבגד עם לכלוך הוא רק בכתם לח אבל בכתם יבש אין גנאי, ובשערים המצויינים בהלכה, תירץ את דברי רש”י בעבודה זרה, דמיירי שרק אינן מתוקנים.

כלומר שאין לכלוך על בגדיו, אלא שרק אינם מבהיקים ביופים, וכן כתב החיד”א (כסא רחמים אבות דר”נ פי”א מ”ב) אהא דאיתא שם “אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה, ואוכל תמרים חרובים, ולובש בגדים צואים וכו’, לסוף אתה מוצא כל התורה כולה בידו, עיין שם [והבאתי בחיבורי אורח חכמים].

וא”כ לדבריהם גם כתם אין למצוא בבגדי תלמיד חכם כמו במשנה במקוואות, אלא שאין התלמיד חכם צריך לכבס בגדיו כדי שיבהיק ביופיו, כל זמן שאין בו כתם, וכן כתב היעב”ץ בסוגין ‘פתיא אוכמא’, לא איירי שיש לו רבב ולכלוך ושומן על בגדיו, אלא שבגדיו לא מזהירים ומבריקים, עכ”ד.

וראיתי עוד בחשוקי חמד להגר”י זילברשטין בע”ז שם, שכתב וז”ל, ולכאורה היה אפשר לתרץ ב’ תירוצים, א.

שהתם בשבת מסקינן שדוקא בגלימא, דהיינו במלבוש עליון, אין למצוא רבב על בגדו, וכאן בעבודה זרה מיירי בשאר בגדים, שאינם מלבוש עליון.

ב.

שרבב היינו שומן וחלב, ובזה יש להקפיד יותר, וברבינו חננאל הוסיף וכתב הטעם משום שאין בני אדם מתדבקים בתלמיד חכם, כיון שחוששין שלא יתלכלך מלבושם ממנו, משא”כ כאן בעבודה זרה מיירי בכתם בעלמא.

קרא פחות

מי שמניח דר”ת רק מחומרא ולא מעיקר הדין ראוי להניח עתה את של רש”י, וכמו שנהג הגר”א [הובא במעשה רב] ללמוד ולהתפלל מנחה רק בתפילין דרש”י כיון דבאלו קיימא לן מעיקר הדין, ומ”מ גם אם יניח דר”ת אין קפידא כ”כ, דהרי גם אם לא יניח כלל יצא יד”ח, דהוא רק מנהג להניח אז התפילין.

ואולם ראיתי בשם ספר חשבה לטובה לפורים, שצריכים להיות מעוטרים בתפילין דר”ת בשעת קריאת המגילה בפורים.

שאיתא בגמרא למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע, שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח”כ עול מצוות.

ונראה שפרשת שמע הוא כמו נשמע, ופרשת והיה אם שמוע הוא כמו נעשה, וכשהקדימו בני ישראל נעשה לנשמע, והדר קבלוהו בימי אחשורוש, ומצווין להקדים פרשת והיה אם שמוע לפרשת שמע, וזה הוא שיטת ר”ת דהויות להדדי, ויקר זו היא תפילין, היינו דר”ת שנסמכו והיה לוהיה, היינו שבפורים מגודל חביבות הנס קיבלו עול מלכות שמים ברצון גמור בלי כפיה, ונתבטל הוי’ דגוף אל הוי’ דנשמה, ואיתקוש הויות להדדי, וזהו הדר קבלוהו בימי אחשורוש עכ”ל.

ובעצם הסברא שהזכיר קשה לנהוג עפ”ז, בפרט להסוברים שתפילין דר”ת לדידן אינם מעיקר הדין (עיין בתשוה”נ ח”א סי’ שע”ו, וח”ג סי’ י’).

וראה במעשה רב שכתב שהגר”א היה לומד בתפילין דרש”י, וחזר עוד לומר שם שהגר”א התפלל מנחה עם תפילין דרש”י, ותמוה מה בא לאשמעינן בכ”ז, דהא כו”ע ידעי שהגר”א לא חשש לר”ת, אלא דר”ל דאפילו שהיה יכול להניח אז תפילין דר”ת, וכיון ששאר העולם אין מניחין אז תפילין כלל, שמא נקל כאן בתפילין דרש”י, קמ”ל דכיון דקי”ל כרש”י ממילא כל היכא דבעינן להניח תפילין מנחינן תפילין דרש”י, כיון שאינו רוצה להתבטל ממצות תפילין, וגם לדידן נהי שאין אנו חוששין מלהתבטל ממצות תפילין בשאר היום, אבל בק”ש ותפילה וה”ה קריאת המגילה דמנחינן להו אז ממנהגא, עדיפא לן לאונוחי דרש”י שהם מעיקר הדין.

ויעויין במ”ב סי’ כ”ה סעיף קטן ס’ שכתב, והאנשים המניחין תפילין דר”ת בחול המועד לא יניחום כלל, ומבואר דכיון דלא סבירא לן לתפילין אלו מעיקר הדין, ממילא לא חיישינן לספקא דחוה”מ, וכ”ש היכא דאינו ספק כלל אלא מנהג בלבד.

ומ”מ מי שנוהג תפילין דר”ת מעיקר הדין ע”פ קבלה (עיין בשו”ת הנ”ל ח”ג סי’ י’) יל”ע כיצד ינהג לענין הסברא הנ”ל ומה מקורה ומאן אמרה.

ועי’ במאמר הנדפס בקובץ נזר התורה, אדר ב’ תשס”ג, מדור אהל מועד, עמודים קי”ג קי”ד ע”ש, שם מבואר שיש שנהגו להניח את שניהם, ובודאי שהסוברים ע”פ קבלה ששניהם אמת טוב להניח את שניהם.

קרא פחות