פרטים בענין המתעטש בתפילתו סימן יפה לו

שאלה

{לכבוד הגרע”מ סילבער שליט”א, שאלה מעט סגולית ולא כ”כ הלכתית – הנה אמרו חז”ל המתעטש בתפילתו סימן יפה לו, האם הכוונה דווקא בתפילת שמו”ע או גם בכל שאר חלקי התפילה? ומה בנוגע למקרה שמנע עצמו מהעיטוש, האם גם אז סימן יפה לו, או דוקא אם התעטש כדרכו?
יהודה שוארץ}

תשובה

יום ראשון י”ד אייר תשע”ו

לכבוד הג”ר יהודה שורץ שליט”א

שלום רב

הנה ראשית כל בטעם מה שאמרו המתעטש בתפילתו סימן יפה לו, מצינו בזה ביאורים בראשונים, הנה בגמ’ במס’ ברכות דף כד ע”ב, איתא וז”ל, דאמר רב זירא הא מילתא אבלעא לי בי רב המנונא ותקילא לי כי כולי תלמודאי המתעטש בתפלתו סימן יפה לו כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה כך עושין לו נחת רוח מלמעלה ע”כ.

וכתב ברש”י וז”ל, כשם שעושים לו נחת רוח – שהעטוש נחת רוח לאדם.

כך עושים לו נחת רוח מלמעלה – מן השמים, למלאות שאלתו עכ”ל.

ולכאורה מבואר בדבריו שמכיון שיש לאדם איזו שהיא הנאה ברגע העיטוש, א”כ זהו סימן שמשמיא רחימו ליה, אכן במאירי שם כתב וז”ל, נתעטש מלמעלה דרך החוטם אין בכך כלום ולא עוד אלא נוח לו שיתנקה מוחו אמרו חכמים המתעטש מלמעלה סימן יפה לו ע”כ.

וא”כ לדעתו הסימן לטיבותא כאן הוא מצד מה שע”י העיטוש מתנקה מוחו.

ובתר”י וריטב”א פירשו משום שהעיטוש מתקן האברים.

ומה ששאל כ”ת האם בכל שאר חלקי התפילה או רק בשמונ”ע, מהלשון בתפילתו נראה שהוא דוקא בשמונ”ע, כלשון חכמים, וכמו שהביאו זה הפוסקים על הלכות שמונ”ע, כמו בשו”ע ר”ס ק”ג היה עומד בתפילה וכו’, ואח”ז בס”ג כתב המתעטש בתפילתו וכו’, ועיין מה שכתב במשנה ברורה סימן פ ס”ק ג וז”ל, כי בתפלה הוא עומד לפני המלך וגנאי גדול הוא להפיח אז אבל ק”ש אינו כמדבר עם המלך אלא שמקיים בזה רצון הש”י ע”כ, [והיינו דין המתעט מלמעלה], וכן מבואר שם בפרי חדש אורח חיים סימן פ וז”ל, אף על גב דבגמרא [ברכות כג, א] לא אמרינן אלא הנצרך לנקביו אל יתפלל, היינו משום דבעי למימר ואם התפלל תפלתו תועבה, אבל אין הכי נמי שבהפחה נמי מוטב שלא יתפלל עכשיו מלהתפלל בגוף בלתי נקי דכתיב [עמוס ד, יב] הכון לקראת אלהיך ישראל.

ועוד אמרינן [שם כד, ב] המתעטש בתפילתו מלמטה סימן רע לו.

ואמרינן נמי [שם כג, א] שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפילה לפני.

וכתב רש”י ז”ל [שם] שמור נקביך מבין רגליך כמו להסך את רגליו שמור נקביך שלא יפיחו עד כאן.

עכ”ל הפר”ח וע”ש עוד, ומבואר מכל הענין שם דנקט פירוש גמ’ זו רק על שמונ”ע ולא על שאר חלקי התפילה ע”ש, [דלא מיירי על ק”ש כמבואר שם, וכן לא מיירי על שאר חלקי התפילה שלא נאמרו שם שאר הדינים שמביא שם].

וא”כ בודאי שגם חלק השני שבגמ’ על המתעטש מלמעלה סימן יפה לא מיירי ביותר מזה.

והרי באמת כל הסוגיא שם בברכות מיירי רק בשמונ”ע.

ומ”מ שמא יש איזה סימן טוב שתפילתו מקובלת גם אם נתעטש בשאר תחנונים שאומר.

ולגוף שאלתך האם גם מי שמנע עצמו מלהתעטש הוא בכלל ברכה זו, כתב ברמב”ם הל’ תפילה ונשיאת כפים פ”ד הי”א וז”ל, מי שגיהק ופיהק ונתעטש בתפלתו אם לרצונו הרי זה מגונה, ואם בדק גופו קודם שיתפלל ובא לאונסו אין בכך כלום.

ויעויין מה שכתב במעשה רקח על הרמב”ם שם, וז”ל, והנראה בזה דרבינו כתב כן לפי שמשמעות הגמרא בהכרח לומר דמיירי בעיטוש לאונס תדע דאמרו המתעטש בתפילתו סימן רע לו וכן נמי אמרינן בתירוצא התם המתעטש בתפילתו סימן יפה לו כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה כך עושים לו נחת רוח מלמעלה ואם הוא לרצונו איך שייך לומר סימן יפה וסימן רע אלא ודאי דהש”ס איירי באונס דוקא וכן הכריח גם כן הר”ח אבולעפיה נר”ו, אם כן איפה רבינו כיון בזה דכיון דבעיטוש לאונסו הוא סימן יפה מינה דברצונו אין ראוי לעשות כן והרי זה מגונה (וכגון ע”י איזה סם או עשב דק שנוהגים לנשוף כדי להתעטש דאל”כ א”א להביא עצמו לידי עיטוש בלא שום דבר) דפשיטא דלא אריך למעבד כי האי בעידן צלותא ואם בדק עצמו מקודם כלומר שאז הוי לאונסו גמור אין בכך כלום עכ”ל.

א”כ לפי דבריו של המער”ק, לכאורה אם יש בידו למנוע עצמו מלהתעטש, דהא קא חזינן שמנע עצמו, א”כ אין בזה סימן יפה, ואדרבה לפ”ד הרמב”ם יהא מחוייב בכה”ג למנע עצמו מלהתעטש.

והנה בגמ’ ברכות שם איתא, וז”ל, בשלמא מגהק ומפהק לא קשיא כאן לאונסו כאן לרצונו אלא מתעטש אמתעטש קשיא מתעטש אמתעטש נמי לא קשיא כאן מלמעלה כאן מלמטה ע”כ.

ופרש”י וז”ל, אלא עטוש אעטוש קשיא – דאין עטוש אלא לאונסו ע”כ.

ובפשטות הכונה שאין שייך עיטוש שיהא שלא לאונסו, ולכך לא מתרץ הגמ’ בעיטוש כאן לרצונו כאן לאונסו, וכן נקט בספר לחם יהודה על הרמב”ם שם ע”ש, ולפ”ז גם בעיטוש שיכול לפי טבעו להמנע מלהתעטש נקרא לאונסו, [לפ”ז יהא גם נ”מ לדינא גבי מגהק ומפהק דשרי לאונסו, דלפ”ז כל היכא שמרגיש צורך ויהיה לו צער אם לא יגהק או יפהק חשיב אונס, וצל”ע לדינא], וגם הרמב”ם אפשר דלא קאמר דשלא לאונסו אסור אלא רק במכוין ע”י סם כמ”ש המער”ק, אבל במרגיש צורך להתעטש חשיב אונס.

וראה מה שכתב בשארית נתן על הרמב”ם שם וז”ל, לכאורה איך שייך מתעטש לרצונו (כמ”ש רש”י בברכות כד: אין עיטוש אלא לאונסו).

ויש לבאר שעושה זאת ע”י פעולה כגון הרחת טבק וכדו’ עכ”ל.

אבל זהו דוחק גדול לפרש דבאופן שיכול להתאפק עדיין חשיב אונס, שהרי הרמב”ם הגדיר ‘אונס’ היינו מי שבדק קודם תפילתו וראה שאינו צריך ואח”כ נזדמן לו בתפילתו ולא משמע דגם באופן זה שרי.

וכן ראיתי בבאר יהודה על הרמב”ם שם דייק להדיא מדברי הרמב”ם בהי”ב שאם יכול להעמיד עצמו מקרי לרצונו.

ונקט שם שרק לאונסו חשיב סימן יפה, ובלרצונו דהיינו שיכול להעמיד עצמו כתב דנראה שזהו בכלל הסימן רע.

א”כ לפי’ הבאר יהודה לית דינא ולית דיינא שבמקרה שאתם שאלתם לא הוי סימן יפה.

אכן גם בביאור דברי רש”י יש כמה דעות באחרונים, ואפשר לבאר ג”כ דעת רש”י שכונתו רק דלא שייך לחלק בגמ’ במתעטש לרצונו ולאנסו דבזה פשיטא דאסור לרצונו דזיל טפי, כיון שמוציא ריר, או משום דסתם מתעטש ס”ל דמיירי מלמטה, וא”כ לא מסתבר ליה דקאתי לאסור עיטוש מלמטה לרצונו.

אכן גם לפי כל הצדדים כאן אשכחן הרבה דברים שהם לסימנא, וכמו שכתב בשו”ע יו”ד סי’ קעט וז”ל, נהגו שאין מתחילין בב’ ובד’, ואין נושאים נשים אלא במילוי הלבנה.

הגה: ולכן נהגו ג”כ להתחיל ללמוד בר”ח, כי אף על פי שאין ניחוש יש סימן (סמ”ק סימן קל”ו).

וכתב בביאור הגר”א שם ס”ק ו וז”ל, ולכן נהגו כו’ כי כו’.

כמ”ש מושחין מלכים על המעיין (הוריות י”ב א’ כריתות ה’ ב’) ומושכין בצנורת לפני חתן וכלה כו’ (ברכות נ’ ב’) יהא רגיל אינש למיכל בריש שתא כו’ גרוסו על מיא כו’ (הוריות שם כריתות ו’ א’) ובסוף פי”ח דשבת פורסא חד בשבא כו’ בתלתא מ”ט כו’ ארבע דהוא ארבע כו’ בתולה נישאת ביום הרביעי שנאמר ברכה לדגים ואלמנה כו’ שנאמר ברכה לאדם (כתובות ה’ א’) והרבה כיוצא וז”ש בש”ע הנ”ל נהגו כו’ עכ”ל.

ומדברי כולם נלמוד שלא מצינו כ”כ עניני הסימנא טבא בלא שיהיה להם מקום לחול מתחילה, וגם אם רצון שמים להחיל על האדם דבר שהוא סימן טוב, אך מ”מ צריך את השתתפות האדם בזה ג”כ שיהיה לו לקבל הדבר לברכה.

מק"ט התשובה הוא: 117553 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/117553