הדין הוא שגר שנתגייר כקטן שנולד, ולכן אי' בגמ' שמבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, ומאידך גיסא דעת המכילתא ס"פ בשלח והפסיקתא דר"כ פ' זכור דעמלקי שנתגייר עדיין חייבין במחייתו, ומבואר דבעמלקי לא הועילה הגרות עכ"פ לענין זה, וכמו שמצינו שגרי עממין האסורין לבוא בקהל לא ניתק שם האומה שלהם אחר הגרות, וחזינן שלענין דברים אלו לפעמים לא אמרי' כקטן שנולד, ועי' בחיבורי איפת צדק על המכילתא דרשב"י שציינתי לעוד כמה חיבורים שדנו בנידון זה.
ואם מדובר בעבד שלא טבל, ועי' ברמ"א מש"כ בהיתר החזקת עבד כזה (וציינתי לדבריו בתשובה דבסמוך), עכ"פ גם אם הדבר מותר, מ"מ בעבד כזה בודאי שלא נפקע ממנו דין מחיית עמלק, דהרי ילפי' ממחה תמחה את זכר עמלק שאפי' לא יאמרו גמל זה של עמלק, ולכן נענש שאול כשאמר יען חמל העם על מיטב הצאן והבקר וכ"ש אם העמלקי עצמו עבר לבעלות ישראל לקנין מעשי ידיים, דבזה לכו"ע חייבין במחייתו, וכל הנידון ופלוגתא דלעיל הוא רק לגבי עבד שטבל דבזה הוא כקטן שנולד.
ולפי הנידון דלעיל יוצא עוד נידון לגבי המן שהיה עבדו של מרדכי אם היה נוהג בו דין מחיית עמלק או לא, והרחבתי בזה בתשובות אחרות בגדר עבדותו ובגדר החצי עבדות וחצי בן חורין שלו ובגדר התייחסות בניו אחריו לענין מחיית עמלק.
לגבי הנידון על העבד בציקלג, שם היה עבד מצרי ולא עמלקי, ואמנם היה עבד של עמלקי ואמנם לגבי שורו וחמורו של עמלקי שאין בהם דעת נזכר להורגם, בין במכילתא ובין במעשה שאול בספר שמואל, ואז האיסור גם אם כבר יצאו מרשותם כל עוד ששייך להיקרא על שמם כדמוכח שם ושם, אבל אדם שיש בו דעת דוחק מאוד לומר שיש להורגו מחמת שהיה עבד שלהם עכ"פ כשמדובר שכבר בגד בהם, דכל אדם עכ"פ שיש בו דעת צריך שיהיה האדם בעצמו בעל אשמה כדי שיתחייב מיתה, ולכן לא עלתה על דעת דוד להרגו גם בלא שהיה להם צורך מיוחד שיעזור להם למצוא את העמלקים (כמבואר במקראות שם), וגם בלא שהשליכו אדונו ונתייאש ממנו (כמבואר במקראות שם, וייאוש וקנה עצמו אפשר ג"כ דבר אין נקרא שם עבד של עמלק עליו), והוא מסתבר מאוד.
מק"ט התשובה הוא: 121964 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/121964