במשנ”ב סי’ רעג סקי”ב וסקי”ג ובשעה”צ ובבה”ל שם האריך בזה והביא בזה כמה דעות, ועיקר מסקנת הבה”ל להלכה שאם יצא מחמת אונס וחזר אינו מעכב בדיעבד, בפרט שיש כאן חשש ברכה לבטלה, אבל אם נשתהה הוא יותר חמור, ומבואר שם מלשון הבה”ל (“שאין להחמיר בדיעבד וכו’ בדלא שהה”) דהכרעתו אמורה רק כשלא שהה מחוץ לשם בין קידוש לסעודה, ואף שבשעה”צ הביא דעות שגם בזה א”צ לחזור ולקדש, מ”מ במשנ”ב סקי”ג בסוגריים הביא רק המצריכים לקדש באופן זה, וגם רוב האחרונים שהביא הבה”ל מחייבים באופן זה (היינו שלחן עצי שיטים סי’ ו ס”ב ודרך החיים דיני קידוש במקום סעודה ס”ג וחי”א כלל ו סכ”א ושוע”ר סי’ רעג ס”ה והפותח דברים והנחלת צבי סק”א והמקילים בזה הם התוספת שבת סק”ח והמחה”ש על המג”א סק”א, היוצא בזה דהמחמירים הם רבים מן המקילים ואף דלא שוו לגמרי כל המחמירים באופן שלא שהה מ”מ בשהה מודו).
היוצא בזה דבאופן ששהה צריך לחזור ולקדש ובאופן שלא שהה בדיעבד א”צ לחזור ולקדש.
ומ”מ באופן שיש מי שיוציא אותו ראוי שיוציא אותו כיון דמבואר בבה”ל שם שכל האופנים תלויים בפלוגתא ורק בדיעבד נקט כהכרעתו הנ”ל וכן הוא במשנ”ב סקי”ב לענין יצא וחזר.
ולענין כמה שיעור השהיה הפוסלת לא נזכר להדיא במשנ”ב (ורק לענין לכתחילה כתב המשנ”ב בסקי”ב בשם המג”א סק”ה בשם המהרי”ל דלא יפסיק אפי’ במקומו אפי’ זמן קצר, אבל כאן בדיעבד עסקי’ וביצא חוץ למקומו), אולם היה מקום לטעון שהוא בשיעור ברכה אחרונה של הקידוש, ועי’ שע”ת סק”ב בשם גינת ורדים כלל ב’ סי’ כ שדן באופן ההפכי ששהה במקומו דבזה בדיעבד אם שהה עד שעברה הנאתו דכוס קידוש אינו חוזר ומברך ומשמע דלפי מה שנתבאר להלכה לחלק בין שהה במקומו ליצא ושהה א”כ בכה”ג שהמתין עד שעברה הנאת כוס הקידוש צריך לברך.
ויוצא מזה קצת חידוש דתליא במקדש ששתה את היין אף דאפשר שהמסובין לא שתו כלל או ששתו קצת כיון שמוציאם בשתיית היין ושותה במקומם א”כ מוציאם בכל הקידוש והכל נמדד לפי שיעור הנאת שתיה מכיון שהמקדש עושה כן (ולכאורה במקדש משערי’ וכמו שמצינו בשיעור עיכול שנמדד בהאדם האוכל עצמו).
ויש להעיר עוד דמצוי שנוטלים ידים בחדר אחר למרות שאין רגילים שאוכלים בחדר אחר, ולכאורה המנהג בזה להקל מיוסד על הדעות דיציאה בדיעבד אינו מעכב כשחוזר מיד, ואמנם בשו”ע ורמ”א בסעי’ א הובאה דעה להקל בדעתו בשעת הקידוש לעבור מחדר לחדר (ויש דעה בשו”ע המקילה ברואה מקומו, וכן בשומע מקומו, עי’ בשע”ת סק”ב), אבל משמע שלא נהגו להקל כדעה זו אלא רק בצירוף עם מה שחוזר מיד, אולם בשם החזו”א הובא להדר ליטול באותו החדר, והטעם שלא סמך החזו”א על הספק ספקא הנ”ל אינו מוכרח שחלק על הכרעת המשנ”ב לענין יצא ממקומו בדיעבד, אלא דסבר שאינו לכתחילה לכו”ע לצאת בין קידוש לסעודה (וכנ”ל במשנ”ב סקי”ב בשם מג”א בשם המהרי”ל דלכתחילה אפי’ במקומו לא יפסיק אפי’ זמן קצר וי”ל דכ”ש יציאה אפי’ בלא הפסקה), ממילא אין כאן ספק ספקא להתיר לכתחילה.
ושמעתי על גדול אחד מתלמידי החזו”א (הגר”י בויאר) שרצה להחמיר בזה ומשום שהיה שעה”ד הקל בזה, ואם השמועה נכונה יש לבאר כנ”ל דאם נקבל הס”ס הנ”ל הוא מ”מ רק בדיעבד וכל שעה”ד כדיעבד דמי כמ”ש הט”ז בכ”מ.
מק"ט התשובה הוא: 132097 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/132097
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.