בשעה”צ סי’ תרעו סק”י כתב דמי שהשתתף עם בעה”ב בפריטי ושמע ממנו שהחיינו הו”ל שומע כעונה ואינו מברך אח”כ שוב שהחיינו ולפו”ר משמע דטעם מה שאינו מברך שוב שהחיינו הוא משום שומע כעונה אבל אם לא שמע מבעה”ב הברכה לא יצא בברכת השהחיינו של בעה”ב.
ובמשנ”ב שם סק”ו הביא פלוגתת הפוסקים במי שמדליקין בתוך ביתו אם מברך ברכות הראיה ושהחיינו באותו הלילה.
והיה מקום ללמוד דכל הנידון רק על אותו הלילה אבל עצם מה שמדליקין בביתו לברך בלילה אחת אינו מפקיע ממנו ברכת שהחיינו שיוכל לברך כשידליק בעצמו בלילה אחרת דהרי אפי’ אם הדליק בעצמו בלילה ראשונה ולא בירך שהחיינו יכול לחזור ולברך שהחיינו ביום אחר (עי’ משנ”ב לעיל סק”ב ע”פ השו”ע לעיל ס”א והלבוש שם), כ”ש שהדליקה עליו אשתו בביתו.
והי’ מקום לבאר דעצם מה שהאשה בירכה בביתה שהחיינו על הדלקתה אינו פוטרו כמו שאין בעה”ב פוטרו בשהחיינו אפי’ נשתתף בפריטי עם בעה”ב אם לא שמע השהחיינו מבעה”ב.
[ויש להוסיף דיש צד במשנ”ב סק”ב שאם לא בירך וכבר עברו כל ח’ ההדלקות יכול לברך זמן אפי’ בשוק על היום והיינו משום שיש צד שיש שהחיינו על החנוכה עצמה שהוא יו”ט (שהוא מימים טובים שבמגילת תענית ואע”פ שבטלה מגילת תענית חנוכה ופורים לא בטלו עי’ ר”ה יח), ואע”ג דלמעשה א”א לעשות כן (וגם מה שהקיל המשנ”ב בסק”ד היינו רק כשעומד ממש אחר ההדלקה והנרות דלוקות) מ”מ באופן שהוא בעצמו מדליק שוב נרות הי’ מקום לומר דלא נפטר בשהחיינו של אשתו ושצריך לברך שוב וכנ”ל].
אבל להאמת דעת המשנ”ב שכ”ז תליא בפלוגתת הפוסקים, די”א שצריך לברך ברכות הרואה ביום הראשון ואז יברך שהחיינו (דעות שהובאו במשנ”ב סק”ו) רק דאם לא בירך שהחיינו ביום הראשון ועתיד להדליק ביום השני יש לברך כשידליק ביום השני, אבל להלכה פסק המשנ”ב לחוש להמקילים בספק ברכות ושאין כדאי לברך ברכות הראיה כשמדליקים עליו בביתו וגם שאין מברך שוב שהחיינו ביום השני.
ונקט המשנ”ב דכל מה שיכול לברך שוב שהחיינו ביום השני כשאשתו הדליקה עליו בביתו הוא רק להסוברים שביום הראשון היה יכול לברך שהחיינו בברכת הרואה נר חנוכה אבל לדידן דחיישי’ להסוברים שביום הראשון אינו יכול לברך שהחיינו כשרואה נר חנוכה ה”ה שביום השני אינו יכול לברך שהחיינו אחר שכבר אשתו בירכה עליו בביתו (עי”ש בסק”ו ובשעה”צ סקי”ב ובביאורים ומוספים שם ומקור דבר זה מהמג”א סק”ב שדימה דין שהחיינו של יום אח”כ כשהדליקו עליו אתמול בביתו לדין ברכת הרואה כשמדליקין עליו בביתו.
ובמג”א משמע שבא להשיג על הב”ח והשעה”צ הביא שהא”ר כתב דהב”ח מודה להמג”א בעיקר דבריו דלהמקילים בברכת הראיה כנ”ל יקלו בשהחיינו שלמחר כנ”ל רק דהב”ח סובר כהמחמירים בראיה.
והואיל דאתאן לזה יש להתיישב עוד דהמג”א שם כתב וז”ל ל”נ פשוט דלהפוסקים כשאשתו מדלקת עליו א”צ לברך על הראיה א”כ ה”ה דא”צ לברך שהחיינו כשמדליק וכ”מ בר’ זירא דסמך על אשתו ואי ס”ד לא לפטר גופו אם כן ה”ל להשתתף ליפטור גופו אלא ע”כ נפטר לגמרי וכו’ עכ”ל, ולכאו’ דבריו צריכין ביאור דנהי דפוטר גופו לגמרי מ”מ עדיין לא מצינו ראיה דפוטר גם מברכה דחיוב ברכת הראיה לא מיירי ביה ר’ זירא שנפטר אלא רק שנפטר מלהשתתף בפריטי, ועוד יל”ע דאפי’ המחייבים בברכת הראיה ממש כשמדליקין עליו בביתו [אם נימא דהמג”א מסכים להבנת האחרונים בב”ח שהמחמירים בברכת הראיה כנ”ל יחמירו בהדליקו עליו בביתו כנ”ל וכפשטות השעה”צ בשם הא”ר בביאור השוואת שי’ הב”ח להמג”א] מ”מ לא אמרו שגופו נתחייב בברכה, אבל האמת דהמג”א קאי על דברי הב”ח שכתב בל אם אשתו הדליקה עליו בראשון צריך לברך בליל שני שהחיינו דאשתו אינה פוטרת גופו אלא ביתו עכ”ל והביא המג”א דבריו קודם לכן, אבל אולי יש להשוות הב”ח להמג”א דבאמת גם הב”ח לא נתכוון שפטר ביתו ולא גופו דאטו בחיוב בית מפני החשד מיירי’ הכא דחיוב ביתו ר”ל חיוב הדלקה דרמיא על מקום דירה וביתו לאו דוקא אלא ר”ל פוטר מקום דירתו ונפטר גם מקום שדר עכשיו והדבר שלא נפטר הוא רק חיוב הברכות המוטל על הגברא שבה עדיין הגברא מחוייב, וזש”כ הב”ח אינה פוטרת גופו ולכך כ’ האחרונים דע”כ הב”ח קאי כהסוברים דגם מברכת הראיה לא נפטר דכיון שהוא עצמו לא נפטר מברכות א”כ לגבי ברכת הראיה דינו כמי שלא הדליק כלל דכיון דחיוב ברכות הראיה הם חיוב ברכות בלבד א”כ לגבי זה חשיב כאדם שלא קיים כלום שהרי מחיוב הברכות עדיין לא נפטר).
ולפ”ז כל מה שכתב השעה”צ סק”י דכשמשתתף עם בעה”ב בפריטי אינו מברך שהחיינו כששומע ממנו הברכות דשומע כעונה כ”ז הוא להדעות ששהחיינו של אשתו בביתו אינה פוטרת אבל למ”ד שהשהחיינו של אשתו פוטרת את בעלה כשם שהדלקתה פוטרת א”כ גם ההדלקה של הבעה”ב שפוטרת את האורח פוטרת גם חיוב השהחיינו מהאורח ודוחק לחלק בין אשתו לבעה”ב כיון שהוא מוציאו בהדלקה.
ובאמת המעי’ בשעה”צ יראה דקאי על הפוסקים המחייבים לברך ברכת הראיה כשאשתו מדלקת עליו בביתו וע”ז קאמר דהוא רק אם אינו משתתף עם אחרים דאם משתתף הרי הבעה”ב מוציאו בברכות ושומע כעונה אבל לא קאי שם המשנ”ב על הפוסקים שפסק כמותם דהאשה המדלקת מוציאה את בעלה גם בשהחיינו דלדעתם אפשר דגם בעה”ב מוציא גם בשהחיינו גם כשהאורח לא שמע הברכות אם נשתתף עמו האורח בפריטי.
תמצית הדברים להלכה לדעת המשנ”ב גם שהחיינו אין ביום השני באופן שכבר בירכו עליו שהחיינו בביתו או ע”י בעה”ב ואע”ג דיש בזה פלוגתא מ”מ פסק המשנ”ב בספק ברכות להקל.
מק"ט התשובה הוא: 145819 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/145819
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.