ראוי לעשות תנאי מכיון שיש בזה חשש לא תשא אם יוצא בברכה שאינו מחוייב בה בדין שומע כעונה (עי' הגהות רעק"א או"ח סי' קד ס"ז ואבנ"ז או"ח ח"ב סי' תמט), וכן העתיק המשנ"ב (סי' תפט שעה"צ סק"ה) שיכוון לצאת אם הוא מחוייב בדבר, ומשמע שם שהוא בדוקא כן דאל"כ כל הסוגריים שם מיותר לגמרי עי"ש, מ"מ סוגיין דעלמא לצאת בספק מאחר מסתמא גם בלא תנאי, וכך בד"כ כשהזכירו הפוסקים לצאת לא הזכירו לעשות תנאי, ויש לומר שגם אם נקבל שיש איסור ברכה לבטלה במי שמתכוון לצאת בברכה שאינו מחוייב בה (וכך פשטות הגמ' בסוכה ששומע כעונה אינו רק בחיובים), מ"מ גם בסתמא כוונת האדם לצאת רק אם הוא מחוייב בברכה, וכ"ש שכך מוכח ממה שהוא מחזר אחרי מי שיוציא אותו, ובזה יש ללמד זכות על המנהג להוציא בסתמא בספקי ברכה, כגון בחלק מברכות השחר בניעור כל הלילה ובברכת הלל בר"ח ובליל הפסח.
והנה מקור הרע"א הוא מהצל"ח שעורר חשש זה ותלה הנידון במחלוקת ראשונים, ואעפ"כ למעשה נקט הצל"ח דלדידן בס"ס קד שמותר להפסיק בשמונ"ע לשמיעת קדיש וקדושה מותר גם לשמוע כשאינו בודאי מחוייב, והרע"א רק צידד לעשות תנאי לרווחא דמילתא, וגם הרע"א סיים שבמג"א שהזכיר באיזה מקום לצאת מחבירו לא הזכיר תנאי, וטעם המג"א אם מטעם הצל"ח ואם מטעם שכתבתי א"צ תנאי, ולכן המשנ"ב בד"כ כשהזכיר לצאת לא הזכיר תנאי וכך גם המנהג הרווח יותר.
מק"ט התשובה הוא: 119673 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/119673
[jetpack-related-posts] התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.