בשו”ע או”ח סי’ רסח ס”ו כתב דאם טעה בין התפילות של שבת אינו חוזר, וביאר במשנ”ב סקי”ד שעיקר ברכה רביעית היא רצה במנוחתנו וזה נאמר בכל הברכות של שבת עכ”ל.
ומבואר בזה דגם המשנ”ב סובר וגם סובר כן בדעת השו”ע דיוצא ידי חובתו בשבת אפי’ הזכיר רק רצה במנוחתינו וכו’, והיינו שיוצא בעצם מה שאמר רצה במנוחתינו או במה שאמר והנחילנו ה’ אלוקינו שבת קדשך.
ולפ”ז יוצא דמש”כ המשנ”ב בסי’תפז סקי”ג לצדד בדעת הרמ”א (שמסתמא אין חולק על הדין הנ”ל) דשמא שאין יוצא בוהנחילנו גופא [וה”ה ברצה במנוחתינו שאינו קודם הזכרת יו”ט] הוא דוקא בשבת שיש בו גם הזכרת יו”ט אבל בשבת שלא חל בה יו”ט לא, וכמו שנתבאר בסי’ רסח הנ”ל.
ומבואר מזה דבאמת עיקר טעם המשנ”ב בסי’ תפז הנ”ל לצדד דשמא אין יוצא בוהנחילנו הוא רק בשבת שחל בה יו”ט, והטעם שאז הדין שונה משום שיש צד דמש”כ בגמ’ מתחיל בשל שבת וכו’ הוא לעיכובא וכמו שנתבאר לעיל.
וכן במ”ב סי’ סו סקנ”ב מבואר דסמוך לחתימה אינו לעיכובא (שכ’ שם שצריך לומר סמוך לחתימה מעין חתימה לכתחילה, ובגוף הדברים הרחבתי במקו”א בתשובה לגבי טעות בסיומא דאתה חוננתו במוצ”ש), וממילא יש מקום לטעון דה”ה דאין לעיכובא אם אמר ההזכרה סמוך לחתימה.
מק"ט התשובה הוא: 133540 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/133540
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.