לכאורה היה נראה דלא תליא בקנין אלא במה שדעתו לחלק לכמה בני אדם וכיון שאופה מעיקרא כבר קודם האפיה בעיסות נפרדות על מנת לחלק לכמה בני אדם סגי בזה לפטור מן החלה.
דדוקא גבי נחתום אמרי’ בשו”ע סי’ שכו ס”ב דלא חשיב על מנת לחלק כיון שאפשר שיאפה הכל פת (ובשם הגרשז”א הובא בשש”כ ח”ב פמ”ב סי”א הערה מז דה”ה אם יאפה כמה ככרות, דמ”מ אפשר שיקנה הכל קונה אחד, ובאמת אין שום הוכחה מהשו”ע אחרת, דמש”כ השו”ע יאפנה פת י”ל דר”ל יאפנה בתורת פת אבל אה”נ יאפנה כמה ככרות, והרחבתי בדבריו בתשובה ד”ה במאפיית מצות שמצרפים את כל המצות יחד על ידי צירוף סל האם מועיל על ידי זה להפריש ממארז מצות של ראובן על מארז מצות של שמעון), אבל אם יודע שיאפה כמה ככרות לכמה לקוחות שהזמינו מראש יש מקום לטעון שאינו בכלל דין נחתום שחייב בחלה וממילא ה”ה בענייננו.
וכ”ש במקרה שרושמים על כל עיסה למי היא שייכת דבזה הרי מקפידין כל עיסה למי תהיה ובכה”ג הרי גם לא מועיל מה שמערב את העיסות יחד אפי’ לדעת הרמ”א שם בס”ג דמחייב באופן שיש ב’ קמחים של ב’ אנשים שנתערבו מדעתם מ”מ אם היה על דעת לחלק קודם אפיה מודה הרמ”א שפטור וכ”ש להגר”א שם שפוטר אפי’ בנתערבו מדעת אם נתחלק קודם אפיה.
ואמנם בניד”ד לא מיירי כפשטות המקרה של הפטור של הרמ”א בס”ג שמי שלש את העיסה לא עירב את הקמח מרצונם, דהרי בניד”ד מיירי שלשו עיסה אחת מרצונם, אך מודה הרמ”א שאם היה על דעת לחלק בהקפדה בשעת האפיה חשיב על מנת לחלק כמבואר בס”ב (עי’ עוד דבר שאול סי’ ו סק”ו מש”כ בדעת הרמ”א ועי’ עוד באה”ג מה שהגיה בלשון הרמ”א).
כל הנ”ל לפי הדעה הרווחת בהרבה פוסקים דכל שהוא על מנת לחלק לאחרים חשיב על מנת לחלק, והיא דעת הגר”א סק”ד וסק”ז והמהר”י קורקוס, וכ”כ הגר”א סק”ז בשם הש”ך סק”ה וייחס דעה זו להרבה ראשונים עי”ש, והפת”ש סק”ב ייחס דעה זו להלבוש ס”ב והפרישה סק”ג והב”ח ד”ה ומ”ש ואפילו, וטעמו ממה שכתבו דלחלק היינו לאנשים הרבה ש”מ דלעצמו לא מקרי עושה לחלק (עי”ש בלשונו ובמה שהעירו על הגליון בדפו”ח וכן בבהגר”א שם מה שדייק מלשון הש”ך), ולפ”ז לכאורה גם אם אופה בלא להקנות קודם האפיה אין בזה חילוק כיון שאין עושה לעצמו.
אולם במנח”י ח”י סי’ קב הביא פלוגתא אם באופן שמחלק בפועל לאחרים רק לאחר האפיה אם חשיב על מנת לחלק כיון שחילק העיסות קודם האפיה, ונקט שתשתדל ללוש עיסה אחת שיש בה שיעור שלא על מנת לחלק כדי שתוכל לברך ולא להכנס לחשש ספק ברכה, והיוצא מדבריו דבנידון של כת”ר שמדובר על גן ילדים שמן הסתם מיירי שאין במה להשתמש אם יאפו עוד ככר אחד גדול מן הצד א”כ באופן זה יצטרכו להפריש חלה בלא ברכה, וכן ראיתי בשם הגריש”א (מוריה חלק ש”ד ש”ו עמ’ קיט) דגננת שלשה עיסה לעיסות קטנות כדי לחלקן בפועל לאחר האפיה תפריש בלא ברכה, וכעי”ז במקראי קודש פורים סי’ מא באופן כעי”ז לגבי חלוקת העיסות הקטנות שתפריש בלא ברכה.
ובחזו”א יו”ד סי’ קצח סוף סק”ד כתב על דרך חילוק זה דדוקא בשותפים חשיב על מנת לחלק אבל בנחתום לא וה”ה כל מי שהוא אופה עיסה שלו, והיה מקום ללמוד מדבריו תליא בקניינים, דבאופן שעדיין לא הביאו לרשות האחרים אפשר דחיישי’ שמא ימלך ואז יתחייבו בחלה.
אך אינו מוכרח דגם להחזו”א י”ל דלא תליא דוקא בקנינים אלא כל שברור שהוא מוקצה לחלק אדם כל שהוא, ואם נימא כצד זה יוצא דעכ”פ במקרה שהתלמידות עסקו בעריכת העיסות המחולקות וסימנו לכל אחד מה יקבלו יש מקום לומר שתהיה העיסה פטורה מן החלה.
אולם שם בסק”ב ובזרעים ליקוטים סי’ ב סק”ג ביאר עוד דהחילוק [לפי שיטתו] בין עושה לעצמו לעושה לאחרים הוא משום דסתמא עושה לעצמו אין מקפיד על נשיכה ובסתמא עושה לאחרים מקפיד, וצל”ע מה הגדר מקפיד על נשיכה.
והנה דין נשיכה נפסק בשו”ע יו”ד סי’ שכו ס”א ומבואר שם דחיבור נשיכה הוא אם מקפידים על תערובת הקצת של הנשיכה או לא, וברמ”א שם כתב בשם המרדכי ועוד ראשונים (מרדכי חולין רמז תרפט בשם סה”ת סי’ פג ותשו’ מיימוני זרעים סי’ יד) דתלמידים הלומדים לפני רבן סתמא אין מקפידין ולפ”ז יוצא דכ”ש בילדות קטנות שלשות מקמח של המוסד שסתמא אין בזה קפידא של נשיכה.
ולכאורה למד החזו”א דהסעי’ ב’ הוא המשך הדין של הסעי’ א’ שכל היכא שמקפיד שלא ינשכו ב’ העיסות זב”ז אין בזה צירוף חלה רק דבדין על מנת לחלק בסעי’ ב’ נתחדש דאפי’ היו מחוברות העיסות בשעת לישה ונתפרדו (דוקא קודם אפי’ דאילו לחלק אחר אפיה אינו בכלל זה וכמ”ש הש”ך סק”ה) אין בזה חיוב חלה [ואף שעכשיו אין נושכות לכאורה צ”ל דמה שהיו מעורבות קודם חלוקתן אין לך נשיכה גדולה מזו וממילא כל שאין מקפיד עכשיו על נשיכתן חשיבי עיסה אחת כיון שנתחברו זה עם זה אחר גלגול שלא על מנת לחלק חילוק גמור שיש קפידא בנשיכתו, וילע”ע].
ובאמת לכאורה גם הפת”ש בדעת הסוברים דלעיל [או עכ”פ חלק מהנך רבוותא] שעל מנת לחלק היינו לכמה בני אדם מ”מ מודו דאם אין בזה הקפדת נשיכה אין בזה דינא ד”על מנת לחלק”, והראיה דהרי אפי’ בעיסות נפרדות כשאין הקפדת נשיכה לא חשיב על מנת לחלק וכנ”ל ס”א, וכ”ש כשרק לשו את אותן העיסות על מנת לחלק.
אבל על מה שכ’ המחבר בס”א שאם היו לו ב’ עיסות ממין אחד אם מקפיד שלא תיגע ולא תתערב אין מצטרפות כתב עלה הגר”א בסק”ד דלא דק דאפי’ אין מקפידות בכה”ג כל שסופן לחלקן קודם אפיה אינן מצטרפות ואפי’ עשו תחילה מעיסה אחת וכתב עוד בבהגר”א שם בשם הר”ש דאין מועיל אפי’ נשיכה ואפי’ צירוף סל כיון שמקפידות, ועי’ עוד בדבריו סוף סק”ז ויצא לנו וכו’ מה שחילק שם דדינא דסעי’ א הוא רק באשה אחת או בב’ נשים שאין דעתן לחלק (ועי’ להלן בביאור דבריו אלו על ב’ נשים שאין דעתן לחלק).
אם כן לפ”ד הבהגר”א יוצא דבניד”ד יהיה פטור אולם שאר רבוותא אם נימא דמסכימים להמחבר יש לדון דשמא יסכימו שכאן חייב אם אין מקפידות.
ולהגר”א יש לדון כשאין מקפידות כל אחת איזה ככר תיטול לחלקה ולמנתה, דמחד גיסא הגר”א הזכיר בשם הר”ש שמקפידות, ומאידך גיסא גם בלשו יחד ממש הקפידא הוא רק להתחלק אבל אין מקפידות איזה חלק יקחו כל אחת, ומאידך גיסא שם מקפידות לחלק קודם אפי’ כמ”ש הגר”א, א”כ שמא שם מקפידות גם כל אחת על איזה חלק תקבל, וממילא בני”ד אם אין קפידא בזה יל”ע, ועי’ לעיל במה שיש מקום לדון ולדייק מדינא דנחתום, ומ”מ כבר נתבאר דיש בזה דעות.
ולכאורה היה מקום להביא ראיה דהגר”א סובר דכשיש ב’ ככרות וכל אשה תקבל ככר א’ ואין מקפידין מה תקבל כל אחת דחשיב שלא על מנת לחלק, דהרי בשו”ע סעי’ א’ נזכרו דיני קפידא דנשיכה גם לגבי ב’ נשים ולפו”ר נראה שכתב בבהגר”א סוף סק”ז דלגבי ב’ נשים מיירי בשלא על מנת לחלק, והנה אם אין דעתן לחלק כלל אלא לאכול יחד א”כ היינו שותפין בסי’ ש”ל ס”ב והיינו כמו אשה אחת, ועוד דהבהגר”א שם בסי’ שכ”ו סוס”ק ז’ דחה משמעות לשון הראשונים דמשמע שרק בדעתן לאכול יחד בלבד מצטרפות, אלא ע”כ דרק אין מקפידות מה תיטול כל אחת ובכה”ג אמרי’ דאם אין קפידא בנשיכה חשיב צירוף, אבל יש לדחות דאכתי שמא הבהגר”א מפרש דינא דסעי’ א’ באופן שמחלקין לב’ חלקים לאחר האפיה וכלשון הבהגר”א הנ”ל בסק”ז שכתב דהאי דעתן לחלק היינו בבצק וא”צ דוקא שיאכלו יחד ור”ל שהחילוק הוא קודם אפיה ואם לא חלקו קודם אפיה הו”ל כאין דעתן לחלק גם אם דעתן לחלק לאחר אפיה, אבל אכתי צ”ב דהרי בסעי’ א’ מיירי להדיא גם בשל שנים דהיינו שכל ככר הי’ של אדם אחר או של אשה אחרת, ובכל זאת מצטרפות העיסות כיון שאין קפידא של נשיכה, וע”ז אין הגר”א חולק, והרי אין יכול לפרש שחילקו קודם אפיה, דבכה”ג הרי סובר שלא מועיל שאין קפידא של נשיכה כמבואר בסק”ד וסק”ז, ומאידך גיסא אחר אפיה אינו יכול לפרש דאז חשיב כמו שלא על מנת לחלק כלל, וכמ”ש הש”ך בסק”ה וגם בבהגר”א סק”ז.
ולסיכום הקושי’ דא”א להעמיד דינא דס”א [שב’ עיסות של שתי נשים הוא כב’ עיסות של אשה אחת שאם אין מקפיד על נשיכה מצטרפות] בלא חילקו קודם אפיה דהרי באופן כזה חשיב כמו עיסה אחת (כמ”ש הש”ך והגר”א) ובכל גווני מצטרפות, וא”א להעמיד שב’ הנשים שותפות בב’ עיסות דבזה הו”ל שותפין דהיינו כמו אשה אחת ממש וגם דהמחבר מיירי שכל עיסה של אדם אחר, וא”א להעמיד בחילקו קודם אפיה וכל אחת תיקח חלקה שהרי בכה”ג דעת הגר”א (בסק”ד וסק”ז) שגם כשאין קפידא דנשיכה לא מועיל לצרף, והרי בסוף סק”ז משמע שיש איזה אופן שמסכים הגר”א להמחבר לדמות ב’ נשים לאשה אחת באופן שאין דעתן לחלק.
א”כ היה מקום לומר דהגר”א מעמיד באופן כמו בנידון דידן שכל אחת תיקח לבסוף כיכר אחד ואין מקפידות מה תיקח כל אחת.
ובאמת באופן של סעי’ ג’ דמיירי שנתנו קמח לנחתום והוא צירפן בהסכמתן על דעת לחלק אחר כך סבר הגר”א דפטורות אם דעתן לחלק דלא כפשטות דעת הרמ”א שם (ועי’ באה”ג ודבר שאול מש”כ בדעת הרמ”א), ושם אפשר דבאמת מיירי שאין מקפידות כל אחת איזה חלק תיקח מב’ החלקים של הדבר הנאפה, ומיירי שחילקן קודם אפיה כמבואר בבהגר”א שם סק”ז.
אך להאמת לכאורה אין שום הכרח לבאר דסעי’ ג’ מיירי באופן כזה שאין מקפידות, ואדרבה פשטות הדברים משמע שדעתן לחלק קודם אפיה כפשוטו דהיינו שכל אחת תייחד חלקה ורק בשעת לישה היה בתערובת הקמחים, וממילא אפשר דמהזמן שחלקו לישותיהן הקפידו מאז ואילך כל אחת מה תיטול לחלקה.
ואכן נראה דגם אין כוונת הגר”א לפירוש הנ”ל בס”א, אלא כוונתו דמה שהמחבר משווה ב’ נשים לאשה אחת לדעת הגר”א לא דמי אלא אדרבה סובר שאין להשוות ב’ נשים לאשה אחת דב’ נשים לא יתחייבו אלא באין דעתן לחלק קודם אפיה ודלא כהמחבר ששייך לצרף ובא לחלוק בזה על המחבר, וממילא א”א להוכיח מדבריו לניד”ד כשאין ברור כל אחת מהן איזו חלה תיטול בסופו של דבר.
היוצא מזה דלפי החזו”א לכאורה בניד”ד יתחייבו בחלה, ומאידך גיסא לפי פשטות הדעה הרווחת בפוסקים סתם דינא דעל מנת לחלק הוא לחלק לכמה בני אדם, ואז אפשר שיהיה פטור לפמשנ”ת, וכ”ש להגר”א שסובר להדיא שאין מועיל צירופים ונשיכה לענין ב’ עיסות של ב’ נשים, ומ”מ מאחר שרבו בזה הדעות אפשר לפטור בהפרשת חלה אחרת או להפריש בלא ברכה.
לדעת הבית אפרים או”ח סי’ מד ויו”ד סי’ סט המובא בפת”ש סק”ב לכאורה יתחייב כיון שיש כאן צירוף תנור בשעת אפיה, וצל”ע, אבל עכ”פ כבר נתבאר דיש כמה דעות בזה בלאו הכי.
אבל יש בזה נפק”מ דבאופן שהתלמידות מתבקשות להביא הלחם ללחם משנה של שבת א”כ יש קפידא שלא ינשכו זה מזה, ואמנם היה מקום ללמוד מדין השו”ע ס”א דקפידא דנשיכה הוא קפידא של תערובת, ומאידך יש לומר דגם בזה חשיב קפידא של נשיכה, וכך היה נראה יותר דגם זה חשיב קפידא של תערובת כיון שמקפידים זה בזה שלא ימעטו השני מחלקו כדי שלא יפסלנו, אבל בספר הפרשת חלה כהלכתה עמ’ פ הערה קנ”ה לא כתב כן.
א”כ באופן שמקפידות על נשיכה לפי שי’ החזו”א ג”כ אפשר דפטורות מן החלה ובכל זאת כדי לחוש לשי’ הבית אפרים יפרישו בלא ברכה וכן לחוש לשי’ המעדני מלך המובא בפת”ש שם שתלה לענין לחלק לזמן האפיה עי”ש.
ולענין אם לא נאפו יחד, אם שייך לחייב אח”כ ע”י צירוף סל רק דיש פלוגתא רבתי בפוסקים אם מהני צירוף סל בכה”ג, דיש בזה נידון בהא דקי”ל (עי’ ב”י וש”ך סק”ה ובהגר”א סק”ז ונזכר לעיל כמה פעמים) דלא שייך על מנת לחלק אחר אפיה, לפ”ז מה הדין אם כל הצירוף הוא אחר אפיה לחלק לאחר אפיה, דכאן אפשר דלא גרע מצירוף בשעת לישה כשמחלק קודם אפיה כיון דסו”ס בשעת אפיה לא היה יחד, ובזה ג”כ נכנסים לנידון שבשעת הצירוף יש כאן כמה ככרות נפרדות להתחלק בין המזמינים אף שעדיין לא נתייחד כל פת למזמין אחד, ועי’ באידך תשובתי הנ”ל מה שציינתי בזה דיש בזה פלוגתא רבתי.
דינים היוצאים
היוצא מזה דמצינו בזה פלוגתא מגדולי הפוסקים אם יש לחייב בחלה עיסה כזו שחילקה לעיסות קודם אפיה על מנת לחלקם לתלמידות לאחר אפיה, ולכן הורו פוסקי זמנינו שיפריש בלא ברכה.
ולפי מה שנתבאר שדין זה שיפריש בלא ברכה הוא בין באופן שלש כמה עיסות על מנת לחלק לפי ראות עיניו ובין באופן שלש כמה עיסות לחלק לפי סימונים ובאופן כזה בסתמא אין קפידא של נשיכה וכן יש צירוף סל.
ומ”מ באופן שגם מקפידין על נשיכה וגם מסמנים כל חלק למי יהיה וגם מחלקים לעיסות לפני האפיה כנ”ל אפשר שהמקל בזה שלא להפריש אין למחות בידו כיון שלכאורה רוב הפוסקים סוברים שאין מצטרפות, אבל לכתחילה אסור לסמוך ע”ז כיון שיש לצרף כאן דעת המעדני מלך עם דעת הבית אפרים עם דעת החזו”א ששלשתם סוברים שמה שמחלק לאחרים אינו פוטר ואף שלהחזו”א יהיה פטור משום שמקפיד על נשיכה מ”מ לא ברירא כולי האי דהאופן הנ”ל (שמקפיד על נשיכה משום הלחם משנה) חשיב מקפיד על נשיכה, וגם בצירוף דגם לדעת הגר”א וסייעתו אינו ברור לגמרי שפטור בניד”ד כשלא הקנו לחלקם.
ולענין כשאין מסמנים כל אחד איזה חלק נוטל היה מקום לומר דג”כ חשיב על מנת לחלק רק דסברא זו לא ברירא כוליה האי למסקנא, וגם נתבאר שהוא פלוגתא ולכן אין לסמוך על זה עכ”פ באופן שאין מסמנים, ובפרט שכבר נתבאר דלדעת המעדני מלך והבית אפרים יש להחמיר גם באופן שמקפידות על הנשיכה ושראוי לחשוש לדבריהם.
לסיכום בכל האופנים דינו כספק ומפריש בלא ברכה או מברך על בצק אחר ופוטר בברכתו הפרשת בצק זה.
בכל הנ”ל יש להוסיף דגם לצרף בבית לאחר מכן בצק זה עם בצק אחר כמותו או שלא כמותו [שאין בו שיעור בפני עצמו, עי’ ש”ך סי’ הנ”ל] עדיין אינו מחייב בברכה אבל מחייב (כיון דתליא בפלוגתא דהרמב”ם והראב”ד והשו”ע והט”ז אם נפטר בלא יכולת להתחייב אח”כ או לא, עי’ באידך תשובתי הנ”ל).
גם צירוף סל לאחר אפיה עדיין לא יצא מכלל ספק במקרה כזה אף שעדיין אין ברור איזה ככר כל תלמידה תקבל.
מק"ט התשובה הוא: 132143 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/132143
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.