מעשה בראובן שהיה בכור שאביו לא פדה אותו, ולקח מסוחר יר”ש חמישה סלעים על מנת לפדות את עצמו, והובהר לראובן מפי הסוחר שהסלעים ניתנים לו תמורת תשלום, אך בסופו של דבר שכח ראובן מענין התשלום ולא שילם (או שלא הבין ענין התשלום מעיקרא או שהיה א'נ'ו'ס מלשלם או מכל טעם אחר).
הסוחר המתין במעמד הפדיון ליטול שכרו ולבסוף כשראה שלא קיבל דבר ראה לנכון באדיבותו למחול בלבו על החוב עקב הבנתו את המצב.
אבל עדיין היה לבו של הסוחר נוקפו שמא באמת לא חל הפדיון של הפודה וממילא אולי צריך להודיעו לאפרושי מאיסורא שיפדה עצמו שוב שהרי לכאורה בשעת הפדיון היו המעות גזילה אצלו.
ושאל כמה רבני הוראה (ומהם הגר”ע אויערבאך והגר”ד מורגנשטרן) והורו שא”צ לחשוש כלל.
והנה א”צ לבוא בזה לפלוגתת הפוסקים (התוס’ והשטמ”ק והש”ך והקצה”ח והרחבתי במקו”א) בענין אומדנא על מחילת ממון, דכאן הרי ניתנו הסלעים על דעת לשלם ולא שילם, ואפי’ אם נימא דמה שמתחילה לא תבע הוא ג”כ סוג של מחילה כבר מתחילת הפדיון שלא תבע (ובמקו”א הבאתי מ”מ וסתירות בפוסקים לגבי אופנים שונים אם כשאין תובע הו”ל מחילה) מ”מ בניד”ד אינו שייך, שכן בניד”ד בשעת הפדיון לא היה מחילה, וה”ה גם אם עצם מה שמוחל לו בלבו מהני למחילה מ”מ שמא מהני רק מכאן ולהבא, שהרי דברי הפוסקים הנ”ל הם במקום שיש אומדנא וכאן אין אומדנא של מחילה בזמן הפדיון כיון שסוכם אחרת.
וגם אם היה מוכחא מילתא שהיה מחילה לאחר הפדיון מ”מ לא שייך כאן לדמות לדינא דכלך אצל יפות בלא מחאה אפי’ אם נימא דמהני כלך אצל יפות בגזל (עי’ ב”מ כב ע”א), כיון שכאן הוא מקום מצוה ובמצוה נימא דמהני (עי’ קצה”ח סי’ רסב סק”א מה שהביא מכמה דוכתי) מ”מ כאן אינו שייך לנידון זה, דכאן כיון שהיה להיפך קודם לכן שאמר לו שישלם א”כ בזמן הפדיון אה”נ שלא חשיב שהיה מחילה בשעת הפדיון לכל היותר קודם שויתר לו בפועל, ובלא”ה לא שייך לדין תרומה וגם לא לדין מצוה כיון שאינה מצוה המוטלת על בעל הסלעים וממילא אפשר דאפי’ לא דובר כלל אלא ראובן לקח סלעים של שמעון ופדה בהם לא חל גם אם הסכים שמעון אחר כך כמבואר שם להדיא בקצה”ח דהוא רק במצוה דרמיא עליה דגם הקצה”ח מודה דבתורם משל חבירו על שלו אין דין זה ודינא דאתרוג של חבירו דהדר בעיניה הוא דין אחר כמבואר שם בקצה”ח.
(מלבד באופן שיש אומדנא ברורה לדעת הש”ך דאז יועיל ובמציאות הוא רחוק להיות שיהיה אומדנא ברורה שאדם מוותר לחבירו כזה סכום מלבד בבן הסמוך על שלחן אביו שהוא עשיר מופלג שרגיל ליטול סכומים כאלו בלא להקפיד וכיו”ב אבל ניד”ד בכל אופן לא שייך לזה כיון דבלאו הכי אמר הסוחר שישלם וכנ”ל).
אבל י”ל שיש פטור מטעמים אחרים, ולהלן יתבאר דעיקר הפטור בזה משום שבמקרה רגיל הסלעים נחשבו של הלוקח כבר בשעת הפדיון, אלא דיש כמה דרכים ואופנים לחקור הגדרת הענין.
א) ראשית יש לדון באופן שאכן בשעת הפדיון אפשר דבאמת היו הסלעים של הסוחר (כגון להדעות דלהלן שסוברות כן, עי’ להלן בדברי תורת גיטין סי’ קכ בשם הב”ח, או באופן שהתנה עמו לשלם מיד ולא שילם תוך זמנו עי’ להלן בדברי הח”מ ובפת”ש שם, או באופן שבשעה שלקח הסלעים לא התכוון לשלם, דאפשר שהמשיכה לא חלה באופן שלא שם לב בשעת המשיכה שצריך לשלם ולאו אדעתיה, ולהלן ידובר בזה עוד) ופדה בשל המוכר מ”מ יש לומר דאי”ז סותר את הפדיון, דאמנם הפודה בגזילה אין בנו פדוי כמבואר ברמב”ם, אבל כאן לא היה גזילה דהרי בשעת הפדיון היה הפדיון על דעת הסוחר נותן הסלעים רק שסבר שישלמו לו על זה ולא שלמו ולזה מהני מה שמוחל עכשיו כדי לאפרושי את הלוקח מאיסורא דגזל של החוב שאינו משלם, דגם אם לא מחל על החוב אבל נשאר כאן רק חוב אך אינו סותר את הפדיון.
והיינו דכל שבשעת הפדיון בעל המעות הסכים שיפדו בממונו יש לטעון דסגי בזה ושאין המצוה חוזרת ומתבטלת אחר כך כיון שהמצוה חלה, גם אם לגבי קנינים לא חל, ויש לדון בזה.
ב) באופן רגיל שהתכוון לשלם ולבסוף שכח לשלם בזה יותר פשוט לדינא שכבר יצא יד”ח, שהרי כבר היו הסלעים של הלוקח דהרי עשה משיכה (והם חשיבי כפירי לענין המעות שהתחייב וממילא הקנין מתבצע על ידי משיכת הסלעים כיון שאינם מטבע היוצא, עי’ בר”פ הזהב ב”מ מד ע”א) ולא נשאר אלא רק חוב בלבד וחוב זה אינו סותר לפדיון דאי”ז תנאי במקח מה ששכח לשלם או שלא שילם אפי’ במזיד, מכיון שזה היה על דעת לשלם ונתחייב זה בחליפיו.
והראיה שהרי בכל זמן שיבוא לב”ד התביעה תהיה רק על חליפי הסלעים דהיינו על הממון הנוצר מחוב שלקח בלא לשלם ולא על הסלעים עצמם יותר משוה כסף אחר וכה”ג אשכחן בסוגי’ דדמיהן של הפירות קצובין ותפס הלוקח הפירות, עי’ בב”מ פו ע”א ובעליות דרבינו יונה שם ובחו”מ סי’ ר ס”ז.
וברמ”א שם כ’ בשם הריב”ש סי’ רכב דכל שנקנה המקח אין אחד מהם יכול לחזור, אף על פי שנפלו חילוקים ביניהם ומיאן המוכר לתת לו מקחו אלא ידונו אח”כ על מה שביניהם ע”כ, וכ’ שם בבהגר”א דהרי אפי’ המוכר אין יכול לבטלה, ודין זה פשוט במשנה ובסוגיות שא”א לבטל המקח אח”כ, וממילא גם לענייננו לא נתבטל דבר.
ובחלקת מחוקק אה”ע סי’ קכ סק”כ דן במי שלא שילם מעות הסופר בגט דלא נפקע המכירה במקרה רגיל (מלבד מקרים היוצאים מן הכלל כמו במקח טעות אפי’ במעות או בעל מנת שישלם עכשיו ששם הם נידונים אחרים כ”א בפנ”ע לחוד, ויש לציין בזה פלוגתת תוס’ והרמב”ם לגבי כל האומר ע”מ כאומר מעכשיו), ועי”ש עוד להמהר”ם בן חביב בגט פשוט על השו”ע שם שכ’ כדברי הח”מ וכ’ לדייק כן מהב”י והרמ”א אלא שהעיר דהב”ח בחו”מ סי’ צו אפשר דחולק ע”ז והכריע דלא כוותיה [וקצ”ע דלא הזכיר לחלק דבאופן של הב”ח לא זכה במה שלקח על מנת לשלם מכיון דמיירי שם במי שאין לו מעות לשלם וגם יש לו בעלי חוב שהמעות צריכים לבוא אליהם ומ”מ מסברא לא היה נראה לו אפי’ באופן כזה שיש צד שזכו].
ועי”ש בפת”ש דעות בזה [ומה שהביא שם הנידון לגבי המוכר בהקפה עם זמן פירעון דמי למקרה שדן כבר הח”מ לגבי אמר לו לשלם מיד, ובניד”ד משמע שלא היה המקרה באופן זה], אבל עכ”פ מבואר שזוהי עיקר הדעה להלכה שהלוקח זכה בזכאות גמורה בקנותו בהקפה ורק חוב הוא אצלו, ועכ”פ כשלא בא הפודה עצמו להמלך וכבר מחלו לו אין מחזירין אותו.
[ויעו”ש בב”ש שהעתיק דברי הח”מ “ועדיין לא פרע לו” ולכאורה ה”ה גם אם לא פרע לו כלל דהרי טענת הח”מ דחוב הוא אצלו, וכ”כ בגט פשוט, וי”ל דאה”נ דפשיטא הוא שאם יש צד שאם לא ישלם יתבטל הגט אינה יכולה לינשא כמבואר בכמה דוכתי דבכל כה”ג עדיין אינה מותרת לשוק מדרבנן, עי’ בסוגי’ דאלא לפלוני ובסוגי’ דהמוציא משום נדר וש”ר ובסוגי’ דביטול הגט].
ונמצא בזה דאמנם חיוב תשלומי מעות המכירה תקיפין ושרירין מתנאי במכר לענין שיש בהם כדי לחול גם בלא דיני תנאים אבל מאידך גיסא קילי לענין שאין מתבטל המכירה למפרע כשלא שילם.
והנה אם מעיקרא נתכוון לטלם על מנת לגוזלם (ולכאו’ אין נ”מ אם סבר שעושה מצוה בגזילה זו או שעשה הגזילה רק מחמת הבושה וכיו”ב) לא אמרי’ דין זה כדמוכח בכמה דוכתי (עי’ ב”מ מא ע”א וחו”מ סי’ רצב ס”א) שמי שנטל דבר על מנת לגוזלו הוא בכלל גזל, ואז צריך לבוא ולדון בחישובים אחרים בסוגיא, ויש לדון גם לגבי פדיון על דעת המוכר אם שייך לפדות בדבר שאינו ברשותו דזה אינו שלו וזה אינו ברשותו ולהלן אדון בזה עוד.
ובגוף ענין גזל בשוגג אמנם נחלקו בזה הש”ך והקצה”ח בחו”מ רי”ס סי’ כה דלהש”ך גזל בשוגג ג”כ חשיב גזל והקצה”ח הקשה מהתוס’ בב”ק עט ע”א ונימוק”י שם דמבואר שגזל בשוגג לא חשיב גזול ועי’ בזכר יצחק סי’ ל לא מש”כ ליישב בזה דעת הש”ך, ואמנם שם הנידון בגזל ונתן לחבירו וכסבור של חבירו הוא וכאן ניתנה לו רשות לקנות אבל לא ניתנה לו רשות לקחת שלא על מנת לשלם וממילא הו”ל גזילה בטעות ושייך לנידון הנ”ל.
והיוצא מדברי הזכר יצחק דבדיני קניינים חשיב כגזל עי”ש והעירו במרחשת ח”ב סי’ לב סק”ב ואמרי משה סי’ לד סק”ט דכן מבואר בתוס’ ב”ק סט ע”א בסוגי’ דצנועים ור’ דוסא עי”ש דהעניים זכו בגזל אף שהי’ גזל בטעות ועיקר ההערה כעי”ז דן בדברי יחזקאל סי’ נד סק”ג.
ואמנם בדברי יחזקאל שם נקט דבאופן שדעת המוכר למכור אף שיש טעות במקח לא חשיב אינו ברשותו ויישב בזה דברי הריטב”א דבמכירת חמץ שנתברר שהיא מקח טעות חשיב אינו ברשותו מ”מ שם לא היה הלוקח מעביר על דעת בעה”ב אבל כאן אם הלוקח נתכוון לגוזלה לא מהני.
אבל צל”ע כשלא הבין מעיקרא שצריך לשלם אבל בודאי היה משלם אם היה מבין האם גם באופן זה אמרי’ שהמקח חל גם שלא נתקיים התנאי או דכאן חשיב כלוקח על מנת לגוזלה מעיקרא, ולא דמי לעודר בנכסי הגר וכסבור שהם שלא דלא קנה (יבמות נב ע”ב), כיון דשם אינו מתכוון לקנין כלל וכאן התכוון להדיא לעשות קנין במעות כדי לקיים המצוה וכ”ש שכאן גם דעת אחרת מקנה אותו (עי’ נ”י בשם ראב”ד ב”מ מא ע”א ובריטב”א על הגמ’ ביבמות שם, ועי”ש בהערות הרב יפהן שהרחיב בדעות הראשונים בפרט זה, ועי’ עוד להלן בדברי הנתה”מ בזה).
ובזה יתכן להזכיר סברת הדברי יחזקאל הנ”ל ע”פ הריטב”א דכאן מאחר שדעתו לעשות כהבעה”ב ולא הבין משמעות הבעה”ב חשיב אינו ברשותו של בעה”ב אבל עדיין לא נתברר בדבריו אם חשיב גם שנעשה כאן מקח כיון שלמעשה לא היה כאן כל כוונה לקיים מקח וצל”ע בזה.
ובאור שמח פ”ב מהל’ זכיה ומתנה הי”ג מבואר דמי שנתכון לקנות בחפץ של חבירו וכסבור ששל הפקר הוא לא קנה דדעת הקנין צריכה להיות מחבירו, דהיא דרגת קנין אחרת עי”ש, אבל כאן אינו ממש אותו המקרה דכאן לא סבר שהוא של הפקר אלא מתנה מחבירו, רק דיש כאן גריעותא אחרת שסבר שהוא מתנה ולא מקח.
ועי’ בריטב”א ב”ב ה ע”א בעובדא דרבינא ורוניא דיכול לתפוס כל דבר העומד למכירה על מנת לשלם באופן המבואר שם עי”ש אם כי אין דבריו ממש שייכי לענייננו כיון דמ”מ דעת הלוקח ליטול על מנת לשלם, וגם אפשר דעיקר דבריו אין מוסכמין לכו”ע, ועי’ שו”ת בני בנים ח”ב סי’ מז שפרש כשמלה שיטות הפוסקים בסוגי’ הנ”ל.
והנה בנתה”מ סי’ ר סוף סקי”ד חילק בהך דינא דלעיל דדעת אחרת מקנה בין מתנה למכר דמתנה יש אומדנא שמתכוון לקנות משא”כ במכר, ועי”ש בדעת הקצה”ח ושאר פוסקים ובשו”ת רע”א דלקמן (ובהערות על הריטב”א שם), ויש לדון בניד”ד אם נימא דיש אומדנא שבודאי היה משלם, או דנימא שאין כזה אומדנא או דנימא דלהנתה”מ לא אמרו דעת אחרת מקנה כלל במכר, וקצת דחוק לומר דסוגיין דעלמא שבמקום שרוצה לקנות רק שחסר כוונת קנין בפועל לא מהני דעת אחרת מקנה במכר דהרי בכמה וכמה אופנים דנו הפוסקים הנז”ל בדעת אחרת מקנה במכר שיועיל בלא כוונת קונה.
ונראה דאכן יש כאן אומדנא שהיה רוצה לקנות גם אם ידוע לו שצריך לשלם עכ”פ בניד”ד דהרי כבר עשה סעודה ובא לאולם והזמין כהן וקהל ואין אדם עושה סעודה ומפסידה וגם יודע שהוא מחוייב בנתינת הסלעים לכהן ועי’ בשו”ת אא”ז רע”א מהדו”ק סי’ לז שהאריך בכמה אופנים בדיני קנין מכח אומדנא בלא כוונה ולפו”ר לפי התנאים שנזכרו בדבריו שם יש מקום לומר דבנידון כזה שבודאי היה משלם חל הקנין כיון שהיה כאן מעשה ומוכחא מילתא וכ”ש שהתכוון לקנות ורק לא ידע שצריך לשלם והיה משלם אם היה יודע (ולקושטא דמילתא מסתבר שרק דחה התשלום ולא התכוון שלא לשלם כלל, ואולי גם שכח בינתיים, ומ”מ כל הנ”ל הוא גם לפי הצד שחשב שהסלעים בחינם וא”צ לשלם).
ג) ועוד יש לדון ולהוסיף דאפי’ אם נימא דבזמן הפדיון עצמו היה כאן פדיון בגזילה ולא היה דעת המוכר לתת לו את המעות לפדיון, מ”מ אם אחר שבאו המעות ליד הכהן מחל בעל המעות על המעות אפשר שהפדיון חל אז, דהו”ל כלא נתאכלו המעות כאן שמחל לו סמוך ונראה למעמד הפדיון שודאי עדיין היו המעות ברשות הכהן ותחת ידו ונמצא שיש כאן פדיון כשמחל.
[ובאופן שיש ספק אם נתאכלו המעות אז או לא, הנה בפשוטו אם ספק אם נתאכלו המעות מ”מ בספק פדיון אין מחוייב לפדות שוב כמפורש בשו”ע יו”ד סי’ שה סי”ג דפטור מפדיון דהמוציא מחבירו עליו הראיה, אבל אינו פשוט כלל דכאן היה ודאי חיוב ורק ספק אם חל הפדיון.
ואמנם בגליון מהר”ש אייגר סקכ”א הביא בשם יד אליהו סי’ לז דגם בבבכור ודאי שיש ספק אם נפדה או לא, אולם יש פוסקים שחולקים ע”ז וסוברים דבודאי בכור שספק נפדה לא נאמר דינא דהמוציא מחבירו עליו הראיה (עי’ מנ”ח מ’ שצב סק”י שהסתפק בזה ועי’ מהר”י קורקוס בכורים פי”א הי”ח ודר”א ס”ק קכ בשם חזו”א יו”ד סי’ ז א סק”ו).
ובנידון דידן יש לדון לדעת המחייבים שהיה תשלום וספק אם הוא באופן הפוטר, דהרי להצד שלא נפטר הכהן לכאורה צריך להחזיר את המעות כמ”ש בסי’ שה סי”ב לגבי מת הבכור ולא דמי לפודה בשטר שחייב ליתן ובנו אינו פדוי דהתם מדרבנן הוא כמבואר בכתובות קב ע”א או משום הודאה (עי”ש בשטמ”ק ובריטב”א ישנות ב”מ מו ע”א), וכ”כ הערה”ש סי’ שה סמ”ח לגבי הפודה את בנו מעכשיו תוך ל’ שאם האב הוא ע”ה וכסבור שחל הפדיון צריך הכהן להחזירן לו.
ומ”מ לפי מה שהזכירו האחרונים הצד לחייב פדיון בספק נפדה משום שהוא ספק איסור א”כ אין קולא יותר בניד”ד, רק דצ”ע דלפי טעמם היה צריך לצאת כן גם בספק מחוייב בפדיון שיצטרך לפדות, דלמה טעמם שייך רק אם ודאי חל החיוב, או דנימא דהוא מצד אינו יודע אם פרעתי (ועי’ ביד אליהו שם).
והואיל דאתאן לזה יש להעיר דלכאורה יש להביא ראיה להיד אליהו הפוטר בספק נפדה מהאופנים של ספק מת שהובאו בשו”ע סו”ס שה סעי’ כה ואילך א”כ כ”ש שספק נפדה פטור, ומ”מ אין בזה משום ראי’ גמורה, דהא שם מיירי במת קודם ל’ שיש גם ספק חיוב עי”ש בש”ך ומלבד זה שם בעצם כל אחד מהולדות הוא ספק בפני עצמו ולגבי אותו שנשאר חי יש ספק חיוב ואע”ג דעל האב היה ודאי חיוב קודם שמת מ”מ לא דמי כשסיבת המחייב עדיין קיים ורק ספק אם נפטר].
והנה דינא דנתאכלו המעות בתוך ל’ יום הוא פלוגתא דהמחבר והרמ”א בסי’ שה סי”ג, ולכו”ע אם לא נתאכלו המעות תוך ל’ חל פדיון ביום החיוב, וממילא כאן מאחר שמחל לו בסוף אותו המעמד והמעות היו בידי הכהן א”כ גם לפי הצד שלא נפדה קודם לכן מ”מ יש לטעון שנפדה מיהת עכשיו.
אולם יש לדון דאולי כאן חשיב כאומר שייפדה עכשיו, וממילא לא נפדה אחר כך כשמחל הכהן, כדין מעכשיו בתוך ל’ כמבואר בשו”ע סי’ שה סי”ג, ומאידך גיסא יש לטעון דמהיכא תיתי לומר דחשיב מעכשיו כיון שלא אמר, דילמא לא חשיב מעכשיו כיון דאנן סהדי שאם היינו אומרים לו שיחול הפדיון רק אחר מחילת הכהן היה מתרצה, ולא גרע מאופן שנתן קודם ל’ בסתמא דלא אמר מעכשיו ולא אמר לאחר ל’ יום דבזה אם המעות קיימין חל הפדיון בין למהרש”ל בתשובה סי’ ז’ ובין להט”ז סקי”ד.
ומאידך גיסא מאחר שבירך קודם לכן אפשר דלא שייך לומר אנן סהדי בזה, (אם כי יש לדון דשמא הברכה מברך בזמן המעשה והוא נידון נפרד ואין שייך לכאן ועי’ סוכה מו ע”א וירוש’ ברכות פ”ט ה”ה, ונידון זה שייך גם התם לגבי תוך ל’ מה שדברו בזה הפוסקים דמן הסתם גם שם אמר ברכה, ועי’ בתה”ד בפסקים ס”ס רלד שדן בשאלה זו וכ’ בזה כמה צדדים).
ומאידך גיסא יש לטעון דגם מה שמעכשיו בתוך ל’ לא חל הוא רק משום דמתנה יהב ליה כמ”ש רש”י בכורות מט ע”א ד”ה דכו”ע, והובא בט”ז שם סקי”ב, אבל כשסבור שהפדיון חל מעיקרא שכתב הערה”ש הנ”ל שצריך הכהן להחזיר, א”כ אפשר שהפדיון חל אח”כ, ומאידך יש לומר דגם שם לא חל הפדיון אח”כ, כיון שלא היה אח”כ לא מעשה פדיון ולא כוונה לפדות, וצריך לדבר עמו שוב לאחר ל’ על פדיון וה”ה לענייננו.
(ואמנם בחוב של הלוואה הוכיח הנתה”מ לקמן דא”א לפדות את בנו, אבל לא מיירי בפקדון, דהרי בלא נתאכלו המעות מהני, וזה גופא הוכחת הנתה”מ, וצע”ק דמשמע שנקט בערה”ש שם דבאופן שנתן בטעות צריך הכהן להחזירו או שיתן מעות אחרים ולשפוט עם הכהן, ולמה לא הזכיר בפשיטות שיסכם עם הכהן שיהיו לו לפדיון עכשיו, ואולי מחומר הקושי’ יש לומר דמש”כ שיתן אחרים מיירי שאין הכהן רוצה להחזיר ואז חשיב לגביו סלעים אלו כאינו ברשותו אבל ברישא לא מיירי באופן זה דברישא כ’ שיחזרם מכיון שהאב לא התחייב דוקא לפדותו אצל כהן זה כמבואר ברמ”א לעיל שאם חזר בו לפדותו אצל כהן אחר הוה חזרה בדיעבד, אבל עדיין קשה דא”כ לכאו’ היה לו לנקוט מקרה ממוצע ששניהם מסכימים שיהיה עכשיו של הכהן, ויש לומר דברישא מיירי בכהן שעושה כדין ומחזירם כיון שאינו שלו ובסיפא מיירי בכהן שאינו עושה כדין ואינו מחזירם ובאופן אחר לא מיירי כלל ועדיין צ”ע).
אולם להש”ך בסי’ שה סקי”ט באופן של סתמא הנ”ל בלא אמר מעכשיו ולא לאחר ל’ הו”ל בסתם כמעכשיו ואין בנו פדוי וכן חששו לזה בחכמ”א כלל קנ סי”ב וערוה”ש שם והגרח”ק בתשובה (הוב”ד בקיצור דיני ברית מילה ופדיון הבן תשובה סח), א”כ אין להביא מדין סתמא בתוך ל’ ראיה לניד”ד בסתמא כשעדיין המעות אינן שלו וכ”ש בניד”ד שאינו יודע שא”א לפדות עכשיו דבזה אפשר דגם להסוברים דתוך ל’ בסתמא מועיל (דבמקרה רגיל אדם יודע שאין פדיון תוך ל’ ומעות מתנה כנ”ל בשם רש”י וכמבואר בדברי העה”ש הנ”ל) מ”מ באופן שאינו יודע ונתן בסתמא יש לדון בזה.
ומ”מ יש להעיר בגוף דינא דנתאכלו המעות דמבואר בבכורות מט ע”א והובא בש”ך ריש סקי”ט דהיכא דבידו עכשיו מהני גם אם נתאכלו המעות אח”כ, וכאן מחד גיסא בידו לשלם ולקנות הסלעים לעצמו ומאידך הוא מחוסר מעשה אלא דלא דמי למחוסר מעשה דהתם שאינו בידו דכאן הוא בידו ועי’ עוד קידושין סב ע”ב, ושם בבכורות באופן שמועיל הוא ג”כ מחוסר מעשה דהיינו הקידושין אבל אינו מחוסר עוד מעשה מלבד הקידושין משא”כ כאן ויש לדון בזה (כ”ז לפי הצד דמהני התשלום לענין התנאי לומר שאין המקח חל בלא תשלום).
עכ”פ גם בדעת הש”ך יש לדון כנ”ל באופן שברור שהמעות לא היו מתנה, דלכאורה יכול לפדות עכשיו בהם כיון שנתאכלו המעות, אולם ממ”ש הערה”ש שם להחזיר המעות ולא להתכוון לפדות כרגע משמע לכאורה דלא מהני, ועי’ לעיל בסמוך בסוגריים מה שכתבתי בדבריו.
יש להוסיף דכמדומה גם התה”ד בפסקים שם שציין לו הערה”ש שם בסוף דבריו להעמידו דמיירי בטעות כמדו’ שמוכח שם בתה”ד שאם לא החזירו הכהן הפדיון חל אחר ל’ (ובאמת כן מוכח כבר בגמ’ שם רק דהגמ’ לא מיירי באופן של טעות אבל הערה”ש מוקי את התה”ד באופן של טעות, ולפו”ר לא נזכר שם שצריך לכון על פדיון מחדש אם כי יש לדון בזה אבל ממה שדן שם בסוף התשו’ לגבי ברכה משמע דמעשה הפדיון בזה כלה בתוך ל’ עי’ הראיות שהביא כגון מנר חנוכה קודם שקיעה”ח), היוצא מזה דזה פשוט שאם לא נתאכלו המעות ונשארו ברשות הכהן אפשר לפדות בזה, ומאחר דבטעות לא חל דבר לערה”ש (והט”ז שהזכיר שם צ”ע מה יסבור בזה דבמהרא”י גופיה שהביא הט”ז כמדו’ שלא מוכח דמיירי בטעות כמו שפירשו הערה”ש ואם מפרשו הט”ז בלא טעות כמדו’ שאין ראי’ שהט”ז חולק על יסודו של הערוה”ש וקיצרתי ולא עיינתי בזה כל הצורך) ממילא חל כאן פדיון ברגע שהתרצה הסוחר לדבר.
ובהנ”ל אם נימא דהפדיון חל לאחר שנתרצה המוכר לוותר על מעותיו אמנם היה מקום לטעון שצריך כוונה גם של הכהן למעשה פדיון הבן, אבל יש להוכיח דא”צ דעתו, חדא דדעת הפר”ח בתשו’ מים חיים סי’ ה דנתינת ה’ סלעים בע”כ הכהן יצא ועי’ בקצה”ח סי’ רמג סק”ד ובנתה”מ שם סק”ח וחזו”א יו”ד סי’ פקז ד”ה ויש ואה”ע סי’ קמח לדף כט ע”ב ומנ”ח מצוה שצב סק”ז, וגם להחולקים הוא חסרון בנתינה ולא חסרון בכוונה, ועוד דהרע”א ביו”ד סי’ שה בשם הפר”ח בתשו’ שם סי’ ד דשייך לפדות אצל כהן קטן ועי’ קצה”ח ונתה”מ שם, וגם להמחמירים בכהן קטן הוא בעיקר מצד הנתינה ולא מצד דעת (וגם לתשובת החת”ס בסי’ רצב המובא בפת”ש סי’ שה סק”ד שנזכר בדבריו כעין סברא כזו שהכהן יש לו שותפות במעשה בפדיון מ”מ לא לעיכובא מדינא להלכה קאמר), ובסוגיות גבי גט משמע קטנה וחרשת ובע”כ להדדי ולפ”ז יוצא דגם בניד”ד א”צ דעת הכהן לפדיון אלא אם כן נימא דהוא חסרון בנתינה אבל מאחר דע”פ דיני קניינים חל כאן נתינה בזכיית מתנה בדעת אחרת לכאורה אין כאן חסרון בנתינה (ואמנם עיקר דינא דלא נתאכלו המעות בגמ’ בכורות שם מיירי בידעו שחל רק אח”כ וכמשנ”ת, אבל לפי מה שמעמיד ערה”ש את התה”ד שם בלא ידע א”כ י”ל דגם הכהן לא ידע וסגי שנשאר ברשותו), וצל”ע.
(אולם עי’ קה”י ב”מ סי’ יח סק”ה ושיעורי הגרש”ר קידושין פ”א אות קכו וצ”ע).
ד) ועוד יש להעיר דיתכן לפי הצדדים והאופנים דלעיל שהמעות לא יצאו מרשות המוכר, א”כ אינו שייך כלל לנידון מעכשיו דהרי אינו תלוי באמירת הפודה כיון שאינם שלו, וא”כ אם הסוחר יתכוון לפדות בהם אח”כ אפשר דסגי בזה (אא”כ נימא דיש חסרון מצד אינו ברשותו כדלקמן).
ולגוף הנידון אם יכול הכהן לקיים הפדיון עבור הבכור בשליחות מדין זכין, הנה לעצם דין שליחות בפדיון הבן מסקנת הפוסקים בסי’ שה בט”ז סקי”א וש”ך סקי”א דמהני לפדות ע”י שליח, וכתב החזו”א דמהני לפדות השליח גם ממעות השליח עצמו מדין עבד כנעני ושכן מבואר בדברי האחרונים שהביא בפת”ש סקט”ז ודלא כהחמד”ש סי’ לב שהובא בפת”ש שם.
והמחנ”א הל’ זכיה ומתנה סי’ ז הובא ביד אברהם על שו”ע סי’ שה עה”ג כתב דא”צ דעת האב כלל דאינו אלא כפורע חובו של חבירו וגם להחולקים (עי’ אליבא דהלכתא על השו”ע שם) מ”מ באופן שהוא זכות לאב כגון בניד”ד ואינו מוחה מהני.
וממילא גם אם הסלעים עדיין הם של הסוחר יצא יד”ח במה שיתכוון עכשיו הסוחר לפדות, דגם אם נאמר שהיה כאן גזילה וכיו”ב מ”מ אולי סגי במה שהסוחר מתכוון לפדות עכשיו על ידי שנותן המעות לכהן.
אלא דאכתי צל”ע מצד אינו ברשותו כמו שהערתי לעיל ומ”מ לענין יאוש מסתמא לא היה עד רגע המחילה וגם בזה יש לדון מצד יאוש לאחר שינוי רשות (והוא פלוגתא דהמחבר והרמ”א אם מהני, דהרמ”א ואחרונים נקטו כדעת הפוסקים דלא מהני יאוש לאחר שינוי רשות לקנות לגמרי) דאם יש כאן שינוי רשות לכאורה לכל היותר פודה בחוב מלוה אם יש חוב של הכהן כלפי הסוחר (ושייך לסוגי’ דשלהי ב”ק לגבי קניינים מגזלנים ועי’ חו”מ סי’ שסט), וממילא לא חל הפדיון, כיון שצריך נתינה, עי’ אבנ”מ סי’ כח סקט”ז.
אולם צ”ב דגם אם נימא דבעי’ שיהיו ברשותו מ”מ מה הטעם שבספק בכור בתקפו כהן יש צד שאין מוציאין מידו והרי לכאורה בתקיפת כהן לא חל פדיון כלל, כיון שלא היה כאן דעת נתינה לשם פדיון, ואח”כ הרי כבר לא היו ברשותו של הנותן, ואולי סגי בזה שעושה המעשה התכוון לפדיון בשעת מעשה העברת הכסף, כיון שיש כאן דעת קונה (ומסקנת הפוסקים דפדיון מהני גם שלא על ידי האב כלל, ואכה”מ באופן שהוא ממעות האב בע”כ האב, אבל עכ”פ מיהת מעשה הפדיון א”צ לבוא דוקא על ידו), וממילא ה”ה בניד”ד.
ומאידך גיסא יש לטעון דשם הוא מדיני פרעון חוב ולא מדיני פדיון אבל לא יתכן לומר דיש צד שהכהן יכול להשאיר מעות שתקף אצלו על אף שבעה”ב עדיין לא יצא יד”ח פדיון אף שיש מהמפרשים שאמנם הזכירו דיש דין המצוה ודין החוב, אבל לא ששייך גביית החוב בלא המצוה כלל, אבל יש לומר דמ”מ מיהת שם הכהן יש צד עכ”פ שגבה כדין משא”כ בניד”ד אם נטל ממעות הסוחר הרי לא גבה כדין וממילא אפשר דכדי להחיל פדיון צריך שיהיו מעות שאין בהם גזילה, וצל”ע.
אבל יש להוסיף עוד דכאן האינו ברשותו גריע קצת מכיון שהאינו ברשותו בניד”ד קובע שהוא ברשות הכהן ויתכן דלענין זה כבר חשיב ברשותו של בעה”ב לענין זה כיון שהכהן עושה רצונו של בעה”ב ולוקח הסלעים לעצמו, ולא דמי לראובן שגזל משמעון ה’ סלעים ונותן שמעון הסלעים לכהן שאינו יכול להשתמש במעות.
ועכ”פ בנידון של תקפו כהן אמנם מחד גיסא פשוט יותר כיון שהכהן עושה מדעת עצמו, ומאידך גיסא יותר נראה דדעת קונה א”צ במתנה ודעת כהן א”צ בפדיון הבן כדלקמן ואדרבה שם גרוע יותר כיון שעושה שלא כדעת בעה”ב וכאן הוא מדעת בעה”ב שמשאירו אצלו, וצל”ע בכ”ז.
ה) ועוד יש להוסיף ולדון דאפי’ אם נימא דהתשלום הוא כעין תנאי על המכר וכהצדים והאופנים דלעיל שבלא התשלום המכר התבטל מ”מ כל שהמוכר כרגע רוצה בטובתו ותקנתו של הפודה שיצא במצוה אפשר דבאופן כזה לכו”ע הרי הוא כאומר הריני כאילו התקבלתי ואז סגי לענין התנאי כדאשכחן בנדרים כד ע”א ואז גם להמחמירים בגזל יודו דבאופן כזה חל התנאי.
ונחזי אנן דהגע עצמך אם אדם אחר היה משלם חובו הרי לא היה בזה גזלן כלל כעבד כנעני בקידושין ח’ ע”א, [וכן נקט בפת”ש אה”ע סי’ קמג סק”ז בשם יד המלך פ”ח מהל’ גיטין הכ”א דמהני גם בתנאי דקידושין כשאחר שילם מעות התנאי, מלבד בגט דאמרי’ לצעורה קמכוון כדלקמן], וממילא כשאומר הריני כאילו התקבלתי יש לטעון כן ג”כ ע”פ הגמ’ בנדרים הנ”ל, ויעוי’ בר”ן בנדרים שם, ועכ”פ יש לדון בנד”ד שלא נאמר כן תנאי דנתינה כמו בקידושין אלא תשלומי חוב שחיסרו, כיון שהפדיון נעשה (דאפי’ שצריך נתינה בפדיון כהאבנ”מ הנ”ל מ”מ כאן החוב הוא תנאי), וצל”ע בזה.
והנה נידון הזה יהיה שייך באופן שהתנה הסוחר עם הלוקח שישלם לו תוך זמן עם תאריך פירעון דבזה נתבאר דיש בפוסקים שכ’ באה”ע שם דחשיב תנאי לעיכובא, ובזה יהיה לדון אם שייך לומר הריני כאילו התקבלתי.
ועי’ בסוגי’ דגיטין עד ע”א דלא שייך בתנאי בגט לומר הריני כאילו התקבלתי מטעם דלצעורה קמכוון ולא להרווחה ולענין זה כאן יותר דומה להרוחה לכאו’.
ועי’ באחרונים שכ’ כמה דינים אם שייך לומר הריני כאילו התקבלתי באופנים שונים (עי’ משובב סי’ קכה סק”י, מהר”ם שיק או”ח סי’ שמב, זית רענן ח”ב סי’ ח הערה ב’, שו”מ ח”א סי’ ריד, ערוה”ש חו”מ סי’ קפט ס”א) ולא נוכל לדון בכל הנידונים כאן.
ובמשנ”ב סי’ תרנח סקט”ו הביא בשם החי”א להסתפק בתנאי דאתרוג אם שייך לומר הריני כאילו התקבלתי, ובשם המאירי הביא שמועיל לומר כן ובלבד שהוא בתוך זמן שאמר לו להחזיר.
דינים היוצאים
היוצא מכ”ז דבאופן רגיל שהתכוון לשלם וחזר בו שלא לשלם או ששכח לשלם, באופן זה עיקר הדין שחל הפדיון בכל גווני משום שהסלעים היו שלו ואז חל הפדיון למפרע ולא נשאר אלא חוב בלבד.
ואם התנה עמו שישלם תוך זמן ולא שילם הסלעים אינם של הלוקח, אבל לדעת המשנ”ב בשם המאירי לכאו’ יכול המוכר לומר הריני כאילו התקבלתי בתוך הזמן ואז חל הפדיון למפרע.
במקרה שהתכוון לגזול את הסלעים לשם גזילה הפדיון לא חל בזמן הנתינה אבל לאחר מכן יש מקום לטעון שיכול הסוחר להקנות את הסלעים לכהן כדי לקיים אז את הפדיון, אבל כאן יש לדון מצד שמקנה דבר שאינו ברשותו ולכן אפשר שלא חל הפדיון גם עכשיו ויעוי’ בזה לעיל דיש צדדים דמעיקר הדין בניד”ד מועיל.
(אולם א”צ ללכת ולמחות בפודה שאם התכוון לגזול לא חל דא”צ לחשוש שהתכוון לגזול וכ”ש שאם התכוון לגזול אפשר שלא ישמע, רק דא”צ לחשוש שהתכוון לפדות דבמצוה קעסיק ולא התכוון מן הסתם לעשות דבר איסור אלא לכל היותר להמתין עם התשלום).
במקרה שהיה ייאוש לפני שעבר לרשות הכהן א”כ כבר חשיב רכוש הכהן ואז הסוחר אינו יכול לקיים במעות אלו פדיון וגם במלוה א”א (כמשנ”ת לעיל ע”פ האבנ”מ שהוכיח כן מהגמ’), ובמקרה שהיה יאוש לאחר שעבר לרשות הכהן להמחבר חשיב יאוש ושינוי רשות ולהרמ”א לא חשיב יאוש אלא רק שינוי רשות בלבד, ובמקרה שעבר לרשות הכהן בלא ייאוש אז דינו כנ”ל דקי”ל שינוי רשות בלא ייאוש לאו כלום הוא (עי’ ערה”ש חו”מ סי’ שסט וכפשטות הגמ’ ב”ק סז ע”ב, ועי’ עוד בדעות בזה בשטמ”ק ב”ק צו ע”א בשם המאירי בשם הרמב”ם והרא”ש).
סתם גזילה אינה יאוש (חו”מ סי’ שסב ס”ג) אא”כ בגזלן באופנים שנתבארו בסי’ שסט, ומ”מ כאן יודע בעצמו אם היה יאוש וכפי שנתבאר מסתמא לא היה יאוש קודם שהחליט למחול ועכ”פ ודאי שלא היה יאוש לפני הפדיון כיון שאז עדיין עמד והמתין לקבל מעותיו.
במקום שבשעת המשיכה לא שם לב הלוקח שצריך לשלם אך לא התכוון לגזול במזיד יש מקום לטעון דשייך פדיון גם במעות המוכר כיון שמעשה הפדיון היה בהסכמתו ובמקרה רגיל שיש אומדנא שהיה משלם אם היה יודע שהוא בתשלום יש מקום לומר דיש אומדנא שחל המקח לגמרי וכמשנ”ת ע”פ רע”א.
אדם שנטל סלעים מחבירו בלא ידיעת חבירו ופדה את בנו ואח”כ הסכים חבירו אם יש אומדנא ברורה שחבירו היה מסכים שייך לפלוגתת הפוסקים אם אמרי’ אומדנא במחילת ממון, אבל אם אין אומדנא לא מהני גם אם יסכים אחר כך שהרי אינו מצוה דרמיא עליה כמבואר לעיל ע”פ הקצה”ח, ובאופן זה שייך לנידונים דלעיל כשנטל הסלעים על מנת לגוזלן באלו אופנים יוכל הפדיון לחול לאחר מכן.
מק"ט התשובה הוא: 127031 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/127031
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.