יעוי’ במשנ”ב סי’ עה סקט”ו דיש פלוגתא אם מותר להשתמש בפאה נכרית, ולענין פאות זמנינו עי’ באג”מ ובקריינא דאגרתא ובשיעורי הגרי”ש בפ”ו דשבת (ויש הקלטה מהגרי”ש הסותרת הדברים שנכתבו שם אולם שמעתי בשם הרב השואל שההקלטה עברה עריכה הפכית וצל”ב מקור השמועה ומ”מ עי’ בשיעורים הנדפסים שם), והרחבתי בזה במקו”א, וא”כ גם בלא להכריע מצד רוב או מצד מנהג וגם א”צ לבוא מצד ספק נידוי לקולא (גליון מהר”ש אייגר ביו”ד ר”ס שלד בשם רשב”א, ועי”ש בהגהת המו”ל), מ”מ מאחר דשפיר יכולה לטעון קים לי לא חשיבא עוברת על דבר איסור (ע”ע חו”מ סי’ כה), דאמנם פסק השו”ע ביו”ד ר”ס שלד שהעובר על דבר איסור מנדין אותו, ואמנם לא בכל איסור מנדין עי”ש בסעי’ מג ובש”ך סק”ע ובהגר”א ובערך לחם ובשאר נו”כ, מ”מ כאן לא חשיב איסור כיון שיש על מה לסמוך, ולא חל נידוי.
ויש להוסיף דאמנם ביו”ד סי’ רכח נזכר דיש לקהל לנדות ולהחרים על תקנה שאינה איסור מן הדין, מ”מ מבואר שם דהיינו רק אם נתקנה התקנה ברוב הציבור או שלוחיהם (ועי’ בערך לחם שם סט”ו דחרם שנתקן על ידי גדולי הדור או גדולי העיר ולא נתפשט אצל רוב הקהל דבטלה מאליה בשם הרא”ם סי’ נז, והוא דינא דגמ’ בהוריות ג ע”א עי”ש בבהגר”א בשם רשב”א, ושם בערך לחם נזכר גזירה אבל ה”ה חרם כמבואר במה שציין בדבריו בסי’ שלד לדבריו בסי’ רכח עי”ש) אבל כאן אין כאן רב המקום ולא ב”ד ולא ז’ טובי העיר (עי’ רמ”א סי’ רכח סל”א) ולא תקנת רוב הקהל ולכן לא חל נידוי, דמיעוט קהל אין יכולין לתקן חרם בדבר שאינו איסור כמבואר בסי’ רכח סל”ד ובערך לחם ורע”א שם, ואפי’ המנודה לעירו אינו מנודה לעיר אחרת כ”ש תקנה שלא תקנה בעירו כלל, ועי’ בש”ך סקל”ט בשם הב”ח והלבוש בדינא דמנודה לעיר דהיינו מחמת כבודם, ולפ”ז אין ראיה מחמת תקנה דחשיב כלא ציית דינא, אבל כאן אין תקנה, אמנם המנדה על דברים שחייבים עליהם נידוי חל הנידוי אפי’ בקטן שבישראל כמבואר בסי’ שלד סי”ז, מ”מ כאן אי”ז דברים שחייבים עליהם נידוי, וגם יש להעיר מנוסח המודעה שכל העושה כן היא בנידוי ולדינא מנהג דאפי’ בגזרת הקהל נהגו שלא לנדות בעובר על גזירת הקהל עד שיכריזו עליו כמ”ש ביו”ד סי’ שלד סכ”ב.
מק"ט התשובה הוא: 126910 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/126910
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.