האם קטן מותר לעשות ציצית לעצמו

יש כאן כמה נידונים, וכמו שיתבאר:

א) לענין אם קטן נאמן בדרבנן, הנה לענין טבילה נזכר בשו”ע יו”ד סי’ קכ סי”ד שאינו נאמן וכ’ שם הנו”כ [באה”ג בשם תה”ד סי’ רז וכ”כ בלבוש וט”ז שם] דלפי שהוא דאורייתא ובהל’ ציצית כתב הבה”ל סי’ יד סוף ס”א דהטעם שאין קטן נאמן עכ”פ לכתחילה משום שהוא מדאורייתא, ומשמע דזה עיקר הטעם.

וביו”ד סי’ קכו ס”ג כתב הרמ”א דאם הוא קטן חריף נאמן בדרבנן ובלבד דלא אתחזק איסורא דהימנוהו רבנן בדרבנן, ובציצית אפשר דחשיב לא אתחזק איסורא מאחר והוא חיוב הטלת ציצית ולא איסור לבישה כמבואר במשנ”ב סי’ יג בשם ר”י שבמרדכי, וכעי”ז יש לדון אם שייך ספיה בבגד של ד’ כנפות בלא ציצית מטעם דאי”ז איסור בעצם אם כי מבואר שם בסי’ יג דמדרבנן יש איסור לבישה על הבגד.

ועכ”פ בכלי אם נימא דהוא חיוב טבילה ולא איסור שימוש יש לדון דחשיב לא אתחזק איסורא ולכך היה הקטן נאמן אם היה דרבנן, ובזה מיושבת קושי’ הבית הלל ביו”ד סי’ קכ שם מה שהקשה דהוא אתחזק איסורא בדרבנן ולמה משמע שנאמן אם היה דרבנן ובזה מיושב, וכעי”ז כתב ליישב הבית הלל שם ז”ל, אלא וודאי נראה הטעם דאע”ג דזה מקרי לא איתחזק איסורא אלא לתקן הכלי כדאיתא בטור סוף סימן קכ אף על פי שצריך להטביל הכלי קודם שישתמש בו אם ישתמש בו קודם לא נאסר מה שנשתמש בו ויטבילם עוד עכ”ל הבית הלל בשם הטור, אבל יש לדחות יישוב זה, דבפועל יש איסור שימוש בכלי ולא דמי לציצית דהאיסור אינו הלבישה כלל אם כי למעשה יש איסור בציצית גם על הלבישה וכנ”ל, אבל עכ”פ מאחר דהגדרת המצוה היא חיוב המעשה אפשר דלא חשיב אתחזק איסורא, ובאמת גם אם נימא דקטן נאמן לציצית של עצמו מטעם שיתבאר להלן אבל עדיין יש לדון אם יהיה נאמן בדרבנן אחר של גדול (כגון חוליה שניה תוך ד’ גודלים, עי’ במשנ”ב סי’ יד ס”ק סו).

ב) מאחר דבציצית לגדול התיר הבה”ל סי’ יא ס”ב בדיעבד בגדול עומד על גביו ומלמדהו כל שעת העשיה לעשות לשמה יש לדון דבדאורייתא התיר לכתחילה ואולי בדרבנן דהיינו בציצית של קטן שהוא חיוב דרבנן התיר לכתחילה, וזה יהיה נידון גם לציצית של גדול לענין חוליה שניה ואילך תוך ד’ גודלים וכנ”ל בסוף האות הקודם.

ג) והנה דינא הוא שמותר לגדול ללבוש ציצית שעשה בקטנותו אם יודע שעשה לשמה [ראה בה”ל סי’ יד ס”א], דקטן רק אין לו נאמנות אבל יש לו כוונה [ועי’ עוד חולין יב ע”ב וביאה”ל בסי’ יא שם לענין גדול עומד ע”ג].

ובפשוטו מצד הסברא כ”ש בקטנותו, ומאידך גיסא יש מקום לטעון דבקטנותו המצוה מוטלת על אביו לחנכו, וכאן הרי אביו אינו יכול להאמינו.

ומאידך יש מקום לטעון דמצוות חינוך אינה בכל אופן שהקטן באופן זה בדיוק לא היה צריך לעשות בגדלותו יותר מזה, וזה מבואר בפ”ק דחגיגה ו ע”א לגבי קטן חיגר דכל היכא דגדול מיחייב מדאורייתא קטן נמי מחנכינן ליה מדרבנן כל היכא דגדול פטור מדאורייתא מדרבנן קטן נמי פטור.

ומאידך גיסא יש מקום לטעון דכאן החשש הוא שהקטן משקר, והרי בגדול כה”ג הטעם שיכול לסמוך על עצמו הוא משום שאינו משקר משא”כ הכא, ומאידך יש מקום לטעון דאמנם זהו הטעם אבל הדין היוצא מזה מטיל עליו חומרא שאינו מחוייב לקיימה בגדלותו, וזה א”א להטיל עליו, וכך מסתבר.

וכך פסק בבה”ל סי’ יד שם דכ”ש שפשוט דהקטן לעצמו מותר להטיל ציצית לכו”ע אם רק הגיע לחינוך שהוא מחוייב מדרבנן במצות ציצית ומיקרי בר לבישה להוציא את עצמו בציציותיו עכ”ד.

ד) לענין מזוזה אי’ בפוסקים שהקטן יכול לקבוע מזוזה לעצמו עכ”פ בזמן שהוא קטן [עי’ מזוזות ביתיך להגרח”ק על השו”ע הל’ מזוזה סי’ רצא סקי”ד בשם הנחלת שבעה, ועי”ש מש”כ לגבי גדלותו אבל עכ”פ בקטנותו כך הדין ומסתמא גם כשיש לו אב שמוטל עליו לחנכו].

ה) יש לדון מצד תקלה אם הקטן עשה ציצית אם מותר להשאירה בעולם, וכמו שהביאו הפוסקים מירושלמי לגבי מגילה דר’ מאיר הכתובה שלא מן הכתב שכתב אחת וגנזה, אבל בבה”ל הנ”ל [בסי’ יא ס”ב ועי’ בה”ל בסי’ יד ס”א ד”ה וטוב] דמקל בדיעבד עכ”פ בגדול עומד ע”ג מוכח דמצד תקלה לא חיישי’, וכן מבואר בסי’ יד ס”א הנ”ל ד”ה להצריך, דקטן יכול לעשות ציצית לעצמו, והיינו דבזה אחר שנעשה מותר לכתחילה ללבשו ולא דמי לדבר שגם אחר שנעשה מותר להשתמש בו לכל היותר אפי’ להבבלי רק בשעת הדחק.

ו) במקרה שהקטן רוצה לצאת ידי כל ספק יכול לתת לגדול לעשות חוליה ראשונה וקשר שלפניו ולאחריו על ידי גדול ובזה יוצא ידי כל חשש עי’ במשנ”ב סי’ יד סק”ו.