משמעות המשנ”ב (סי’ תנא סקי”ט) דרק בהגעלה החמירו ולא בליבון עי”ש וכ”כ בבאר משה ח”ג סי’ קה.
בשעת הדחק נראה שמותר להכשירם למין השני אף לכתחילה (פמ”ג או”ח סי’ תנב א”א סקי”ג).
בדיעבד לכאורה בכל גווני אם הכשירו הותר וכן דעת האג”מ יו”ד ח”א סי’ מד, (וכן יש ללמוד מהיתר דשעת הדחק דלעיל בשם הפמ”ג דכל שעה”ד כדיעבד דמי, רק דכאן יש מקום לטעון שהבדיעבד יהיה רק לאחר השימוש בכלי למין השני, אבל אינו מוכרח), ועי’ גם במהרש”ם ח”ב סי’ רמא רק דשם עיקר הנידון בבדיעבד דבדיעבד דהיינו לאחר שכבר השתמש הכלי במין השני לאחר ההכשר דאינו אוסר.
כלי ששהה י”ב חודש כתב המהרש”ם שם בשם הרב מבוטשאטש שלא החמירו שלא להכשירו למין השני, ואולי מזה יש ללמוד דגם באופנים שיש צירופים להתיר הכלי עכ”פ בשעה”ד שיש להקל בזה.
כלי שהשתמשו בו בטעות למין השני באקראי יל”ע אם חשיב מילתא דשכיחא דשמא לא גזרו בזה שמא לא יכשיר כראוי (להמג”א דלקמן) או בן יומו (להשעה”מ דלקמן), ויש להוסיף עוד דעיקר החששא דהמג”א (ומסתמא גם המשנ”ב שציין לו בב’ מקומות) הוא שמא יהיה לו כלי אחד לחלבי ולבשרי וזה חשש שלכאורה לא שייך בשימוש בטעות וצל”ע.
קנה או קיבל כלי ממין אחד יכול להגעילו למין השני (עי’ באר משה שם, דרכי תשובה יו”ד סי’ קכא סקנ”א, להורות נתן ח”א סי’ לה בשם קובץ מפסקי שאגת אריה, ואולם עי’ עוד אג”מ יו”ד ח”א סי’ מג), והיינו לפני שהתחיל להשתמש בו למינו.
ולכאורה ה”ה ירש כלים, דבכל כה”ג לא גזרו שיהא לו כלי אחד לב’ המינים.
ובאופן שהכניסה לו אשתו בנדוניא לפו”ר דמי ג”כ למכר אבל יש להגביל רק באופן שהכלי עבר לשימושו, אבל כלי בישול שהשתמשה בו לפני נישואיה והמשיכה להשתמש בו לאחר נישואיה אין סברא לומר דלא גזרו בזה, גם אם יש לו זכויות בשימושי הכלי, דמאיזה טעם לא נגזור, ואי”ז מילתא דלא שכיחא דבדבר הקבוע בכל אדם כנישואין ונדוניא לא אמרי’ מילתא דלא שכיחא.
אבל בשכירות מסתבר דלא מהני דהרי בשכירות יותר שייך שכל שוכר ישתמש בכלי למין אחר ובזה נוגע יותר החשש שכ’ הפוסקים שישתמש לכלי אחד לב’ המינים ולא יגעילנו וכן משמע באחרונים שלא הזכירו אלא כעין מתנה או עכ”פ מכירה.
באופן שנטרף כתבו הפוסקים שיכול להגעיל.
וכתבו עוד (משנ”ב סי’ תקט סקכ”ה בשם הפמ”ג) שיכול לכתחילה להטריף את הכלי כדי להתיר את העברתו מחלבי לבשרי.
ונראה דאי”ז רק בנטרף מהמין השני שאז הוא ב’ מינים וסברא הוא שמותר להגעילו לאחד מהמינים אלא גם אם נטרף משאר איסור (וכן מוכח מהמשנ”ב שם בסי’ תנא גבי פסח, ושם בסי’ תקט ציין המשנ”ב לדבריו בסי’ תנא הנ”ל, אם כי שם כ’ המשנ”ב דטעם ההיתר משום שלא היתה כוונת ההכשר בשביל זה, ויש להוסיף דאינו פשוט לדינא שמותר לכתחילה להטריף כלי חלבי בבשר רותח ועי’ ביו”ד ס”ס פז וש”ך שם).
באופן שנתערבו הכלים חלבי ובשרי ואינו יכול להשתמש בהם כעת בלא להגעילם מותר להגעילם למין השני כמו בהנ”ל גבי כלי שנטרף (אג”מ יו”ד ח”א סי’ מד, ויש לציין דהוא כל שכן שאל”כ ימצא שכאן אינו יכול להגעילו אף למינו ופשוט).
מי שאינו אוכל מכלים שבשלו בהם בשר על ידי שחיטה כל שהיא בלא הגעלה בתורת חומרא בעלמא, וה”ה כל חומרא שבא להגעיל מחמתה את הכלי, לכאורה אם מקפיד תמיד להגעיל סגי בזה להתיר, כיון שאינו מגעיל כדי להתיר המין השני, והו”ל כמגעיל כלי שנטרף שלא לשם העברתו למין השני.
מותר להגעיל מבשרי או חלבי לפרוה (מהרש”ם שם בשם הרב מבוטשאטש ודרכ”ת יו”ד סי’ קכא סקנ”א וראה עוד בשבה”ל ח”ט סי’ קסח, אבל בחוט שני פסח פ”י סק”ד מחמיר בזה), ולאחר מכן מותר להפכו לחלבי או בשרי אם בשעת ההגעלה לא נתכוון לזה (מהרש”ם שם בשם הרב מבוטשאטש וכך לכאורה גם דעת החת”ס שהביא המשנ”ב בסי’ תנא שם).
כשמגעיל לצורך פסח מותר לאחר מכן להעביר הכלי גם מחלבי לבשרי (משנ”ב סי’ תנא סקי”ט בשם מנהג החת”ס בתשובה סי’ קי), ומסתבר דה”ה אם לבסוף לא השתמש בו לפסח שהרי הטעם הביא שם המשנ”ב משום שלא היתה כוונת ההכשר בשביל זה.
יש לדון במקום שהיה טעם וסיבה למה להשתמש בכלי למין אחד ונשתנה הטעם או שיש כעת טעם להשתמש למין השני, האם בכה”ג נימא דלא שייך בזה חששת המג”א שישתמש בכלי אחד לב’ המינים, ולכאורה מסתימת הפוסקים משמע דלא חלקו בזה וצל”ע.
יש לדון בעשה שינוי מעשה בגוף הכלי אם בזה שוב לא שייכא חששת המג”א הנ”ל או דילמא דזה אינו דבר השייך להכשר, (ואולי יש לחלק בין שינוי ששינה שם הכלי לשינוי שעדיין שמו עליו), ואת”ל כהצד השני יש לדון כשהיה בכלי סימן בשרי ושינהו לסימן חלבי על ידי שינוי במעשה בגו הכלי מה הדין בזה, וצל”ע.
יש לדון בכלי שפחת או נשבר עד שלא היה אפשר להשתמש בו ותקנו האם בזה לא גזרו לשנותו למין השני, ואת”ל שמועיל באופן זה א”כ יש לדון בכלי חשמלי שהתקלקל ושהה זמן מה בלא שימוש עד שתוקן, וכן יש לדון אם הדביק ב’ כלים זל”ז.
בני ספרד נהגו היתר בזה לגמרי (פר”ח יו”ד סי’ צז סק”א, וחיד”א במחב”ר או”ח סי’ תקט סק”ב ועי’ כה”ח סי’ תקט סוף סקמ”ה).
ונראה דאם בן ספרד מכשיר הכלי כדי להשתמש בו גם בן אשכנז יוכל להשתמש בו אחר ההכשרה, שהרי הספרדי מכשיר לעצמו כדין, ואחרי שמכשיר הכלי מותר גם לדידן, רק דיש להסתפק באופן שאשכנזי מכשיר הכלי כדי להשתמש בו ספרדי ולאחר מכן ישתמש בו אשכנזי, ולכאורה גם בזה יש מקום להתיר שהרי הספרדי יכול להשתמש בו כדין, ולאשכנזי מותר לסייע לו במנהגו שנוהג כדין, דהרי האשכנזים מודים שהספרדים לא קבלו מנהג זה, וצ”ע למעשה, ומ”מ במקרה הפוך בספרדי המכשיר הכלי לצורך אשכנזי בלבד מסתבר שאין היתר לכתחילה דהרי האשכנזי מכשיר על ידי שליח, וגם לספרדי מעצמו יהיה אסור שהרי מסכים דאשכנזים נהגו בזה איסור והו”ל דברים המותרים ואחרים נהגו בהם אסור שאי אתה רשאי להתירם בפניהם, ומ”מ בדיעבד עי’ לקמן.
נראה דבמקום ספק ופלוגתא יש להקל בזה דמקור האיסור הוא ממנהגא ויש משמעות במשנ”ב בב’ המקומות שמעיקר הדין מותר והוא מנהג העולם שקבלו עליהם, וגם לטעם המג”א סי’ תקט סקי”א בשם מה”ר בנימין מפוזנא בשם מהר”ם יפה (שציין לו השעה”צ סי’ תנא סקכ”ג והמשנ”ב סי’ תקט שם) הוא משום דחיישי’ שמא ישתמש לכלי אחד לחלבי ולבשרי ולא יכשירו כראוי בכל פעם (ועי’ טעם אחר בשער המלך פ”ד מהל’ יו”ט ה”ח), ואפשר שטעם זה היה שייך יותר בזמנם שהיה צמצום בכלים ופחות האידנא שפחות מצוי כ”כ שיש צמצום בכלים שיבוא מחמת זה להמנע מלקנות כלים מחמת זה (ומחיר ההגעלה בחלק מהמקומות אחר כמה פעמים הוא יותר מכלי חדש).
מק"ט התשובה הוא: 126667 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/126667
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.