תשובה

{בע”ה עש”ק פ’ וירא התשע”ה}

נשאלתי האם מותר להעתיק תוכנות מחשב שנעשו ע”י אנשים שאינן מהוגנין.

תשובה – גרסי’ בגמ’ מסכת בבא מציעא דף עג ע”ב, רב סעורם אחוה דרבא הוה תקיף אינשי דלא מעלו ומעייל להו בגוהרקא דרבא אמר ליה רבא שפיר קא עבדת דתנינא ראית שאינו נוהג כשורה מנין שאתה רשאי להשתעבד בו תלמוד לומר לעולם בהם תעבדו ובאחיכם יכול אפילו נוהג כשורה תלמוד לומר ובאחיכם בני ישראל איש באחיו וגו’.

ויש לדון בגדר היתר זה של תקיפת אינשי דלא מעלו, ובתוס’ בפ”ק דסוטה דף ג’ ב’ ד”ה כתיב כתבו אסמכתא בעלמא היא וקנס חכמים הוא כדי לייסרן ע”כ, והנה בפ’ בתרא דב”ק לגבי גזל מרשע אע”ג דקי”ל מורידין ואין מעלין, מ”מ גזל לא גזלינן מינייהו למסקנא משום יכין וצדיק ילבש דלמא הו”ל זרעא מעליא, ומהא ל”ק על הגמ’ בב”מ שם דאע”ג דבזמן זה הרי הוא בטל ממלאכתו ויכין וצדיק ילבש, מ”מ כיון דעדיין אינו בעין לא חיישינן כ”כ דא”כ אין לדבר סוף דלעולם יש לחוש גם אם הורגו, אכן יש לדון כאן כיון שאינו ממש גזל, שאינו גוזל ממנו כלום, אלא מפסידו בעקיפין ע”י שמאבד זכויותיו, ונראה ג”כ דלא גרע מהא דב”מ שם שמותר לתוקפו למלאכתו וכך מותר להשתמש במלאכתו במה שעשה כבר אע”פ שעי”ז בעקיפין מפסיד הבן ממה שהיה יכול להרויח.

ובדידי הוה עובדא שרציתי להשתמש בעבודה יקרה שנעשתה ע”י כופר א’ ולשוב ולהדפיסה ללא רשותו ושאלתי למרן הגרח”ק שליט”א בסעודה בשב”ק ע”ז, ואמר לי שאינו יודע, ויתכן שלא שמע היטב השאלה, ואח”כ כתבתי לו השאלה בכתב, וכתב לי ‘א”צ רשות מבהמות (רק אל תזכירם)’ עכ”ל.

וכך כנראה עבד גם עובדא בנפשיה לשוב ולהדפיס המס’ גרים שלו ע”פ כת”י שנדפס בארה”ב ע”י כופרים, ויתכן שבאלו צירף ג”כ מה שיש בזה תועלת לצבור, דבכה”ג סברא הוא דלא ניחוש ליכין וצדיק ילבש, כיון שעד אז הכל זוכין.

הנה בעצם העתקת תוכנות באופן כללי שאינו גוזל כלום, אמר לי ידידי הרב נפתלי גולדמינץ ששאל את הרב נויבירט בעל השמירת שבת כהלכתה, ואמר לו בשם הגרש”ז אוירבך זצ”ל דאם מעתיק לצורך עצמו בלבד ולא היה קונה לולא זה מותר להעתיק.

מה שהקשה דבברכות נאמר (דברים כח יג) והיית רק למעלה ולא תהיה למטה, ובקללות (שם מג) נאמר הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה.

תשובה – שמענו פשר לדבר, ויש להקדים לזה לשון הרמב”ן דברים פרשת כי תבוא פרק כח פ’ יג, וכן רק למעלה – תמיד, ולא תהיה למטה – לעולם ע”כ.

ולכאורה מאי אתא לאשמעינן בתוספת זו, אלא נראה דהנה אמרי’ בגמ’ בשבת גלגל הוא שחוזר בעולם, ולכך לא טוב היות מעלה מעלה שבכך ירד מיד, ומאידך מעלה היא להיות מטה מטה שבכך יש תקומה למפלתו.

והאלשיך פי’ שאם עדיין לא תשוב יעלה עוד מעלה ואם לא תשוב תרד עוד מטה.

{בע”ה כ”ז טבת עש”ק וארא ע”ו
פ”ק קרית ספר יע”א}

א) ממה שכתב כת”ר להקשות מ”ט כשהתפלל משה על פרעה שיסורו הצפרדעים נענתה תפילות, וכשהתפלל על בנ”י במעשה הנחשים השרפים, לא נענה לו מיד הקב”ה, אלא אמר לו עשה לך שרף וגו’.

תשובה לא הבנתי טיבה של שאלה זו, שהרי הכל חשבונות שמים, ולעולם לא נדע מדוע תפילה א’ נתקבלה ותפילה א’ לא נתקבלה, והרי מעשים שבכל יום שתפילה א’ מתקבלת ותפילה א’ אינה מתקבלת, ועוד מצינו שהראו חז”ל גבי משה שכשנתפלל על ישראל במעשה העגל נתקבלה תפילתו, וכשנתפלל על עצמו ליכנס לארץ לא נתקבלה תפילתו.

מיהו אפשר ליישב, דהנה גבי ישראל התפילה היתה שתהיה קץ למכתם, וזוהי תפילה שצריך זכות גדולה עבורה, משא”כ במכת צפרדעים התפילה לא היתה אלא על הצפרדעים בלבד, אבל היה פרעה מוכן ומעותד למכות נוספות.

ואדרבה איתא בחז”ל שהיו המכות קבועות שבוע או ג’ שבועות למר ולמר כדאית להו, וא”כ בעצם הזמן שביקש פרעה היה הזמן המוכן משמים לזה, [ויתכן עוד שלכך ביקש משה מפרעה יום לפני הזמן משום שידע טיבעו שיאמר ‘מחר’].

עוד י”ל לאידך גיסא שבמכת צפרדעים פרעה כבר שב ואמר שישלח את ישראל, ואמרו ז”ל באשר הוא שם היינו שאין דנין את האדם אלא כפי שהוא עתה, אע”פ שעתיד לחזור בו, משא”כ אצל ישראל לא מצינו שהן עצמן חזרו כבר, ואדרבה אחר שעשה הנחש כנ”ל אמרו חז”ל שהיו מסתכלין כלפי מעלה וכו’ בספ”ג דר”ה, ועי’ הנוסח מזה במכילתא פ’ בשלח.

עוי”ל דמצינו שתפילת עכו”ם קרובה להתקבל יותר, מצד שאינו מבין, כמבואר במלכים בתפילת שלמה ע”ש, משא”כ ישראל שיש להם לב להבין אמר להם הקב”ה שיעשו נחש לשוב בתשובה.

עוד י”ל שהיה כאן קידוש השם בבקשה זו, דבכך ידע פרעה שהקב”ה מלך על הכל, וזה בעצם היה מטרת המכות, ולכך היה ברור שתתקבל תפילתו.

ב) מה שהקשה הגרמ”ד סולובייציק שליט”א ר”מ דבריסק היאך מצאו החרטומים מים סביבות היאור, דהנה בדעת זקנים שמות ז’ כ”ב הציעו שהיה זה ממים שחפרו, ושם דחו שכיון דנאמר אח”כ ויחפרו כל מצרים ל”א בחד פרשה אין מוקדם ומאוחר בתורה, וצ”ע די”ל שכל מצרים חפרו רק אח”כ אבל החרטומים חפרו כבר מעיקרא.

ומ”מ צ”ע דזה הוה א”ש רק למ”ד שמצאו מים בשמות רבה ט’ י”א, אבל לאידך מ”ד שלא מצאו מים לא.

תשובה ראשית כל משמעות הכתוב ש’כל מצרים’ לא חפרו עד אח”כ.

ועל השאלה הב’ י”ל דמצינו כמה דעות היכן מצאו את המים.

בת”י ודע”ז שם למסקנא תי’ שקנו מארץ גושן מישראל, או שבארץ גושן מעיקרא לא שלטו המכות כ”כ בפי’ ה”ר חיים פלטיאל, במדרש שכל טוב תי’ שנטלו ממי גשמים, החזקוני ור”י בכור שור ועוד ראשונים כתבו דהמים נהפכו לדם רק לרגע א’ וחזרו להיות מים מיד, וכך יתרץ מ”ד זה לההו”א הנ”ל.

ג) משה”ק הג”ר גבריאל יוסף לוי [ר”מ דבאר התורה] מ”ט נצרכו ד’ לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי ולקחתי וגאלתי בב”ר ר”פ וארא [וכ”ה בירוש’ פ”י דפסחים], ומ”ט נתחלקו לד’ ענינים.

תשובה הנה הענין מצד עצמו רחב, וכבר דברו מזה הספרים, ועיין עקידת יצחק שמות שער ל”ה ס”ק ט”ו, וכלי יקר ר”פ וארא, ובאמת אין כאן המקום להביא כל דברי הספרים ע”ז, אך אביא כאן קצת להשלים העניין.

המאירי רפ”י דפסחים כתב, ארבע גאולות והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, והענין לומר שכל אחת גאולה בפני עצמה, הראשון גאולת השעבוד והוא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, ר”ל אותן העבודות הקשות שהיו משתעבדים בהם, וגאולה שניה והצלתי אתכם מעבודתם, ר”ל מכל שיעבוד אף משיעבוד הרגיל בכל מלכות והוא שיעבוד מסים וארנוניות וכיוצא בהם, והשלישית וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, כלומר שאף בשאר הגאולות אפשר להיותם עומדים ביניהם בשפלות ובבזוי אלא שהכה בשונאיהם ועשאם אדונים וזהו זרוע נטויה, הרביעית שלקחם לו לעם קדוש ונתן לנו את תורתו והוא תכלית הכל ועליו נאמר ולקחתי עכ”ל המאירי.

וז”ל הארחות חיים הקדמון סדר ליל פסח סי’ י”ג, והנה לך טעמי הדברים שעושין על הסדר על מה ועל מה הנה בארנו שחייבין כל א’ בד’ כוסות והם כנגד ד’ גאולו’ והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וביאור הדבר כך הוא שיש כאן ד’ עניני’ גדולי’ של גאולה שלכל א’ לעצמו יש להרבות שבח והודאה אל השם ית’ הראשון הוא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים שבתחלה לרוב סבל העבודה הקשה היה מספיק לנו אם יקל עלינו העבודה אפי’ נשאר תחת ידו וממשלתו ובזה יהיה לנו גאולה אחת של והוצאתי כלומר שהוציאנו מתחת העול הכבד והוא יתעלה הוציאנו מתחת ידו וממשלתו ושחררנו מכל עבודתו וזהו לשון והצלתי שהיא גאולה שניה ואלו הוציאנו מתחת ידו וממשלתו ולא דכאם ולא הממם בשפטים גדולים וזהו לשון וגאלתי שהיא גאולה שלישית ואלו עשה כל זה ולא הגיע לנו אלא לגופות לבד דיינו והוא ית’ לקחנו לו לעם סגולה והותיר לנו שריד לנפש בתתו לנו את תורתו הנכבדת והיא גאולה רביעית באמרו ולקחתיאתכם לי לעם ע”כ.

ובפי’ התפארת ישראל על המשניות רפ”י דפסחים כתב, ד’ לשונות שנזכרו בגאולת מצרים והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, ונ”ל שמרמזים לד’ חסדים שנעשו להם בגאולת מצרים והוצאתי כנגד סבל פרך “הגוף” והצלתי כנגד “ממונם” שנצלו ממצרים תחת עבודתם שם רד”ו שנים וגאלתי תחת “כבודם” שנתגדל כשנענשו מצרים על ידן ויצאו הם ביד רמה ולקחתי כנגד רווח “הרוחני” שהשיגו כשלקחם הקב”ה לו לעם ונתן להם התה”ק ולכן ראוי שישאו כוס ישועות על כל חסד וחסד לבד ע”כ.

וז”ל המשך חכמה בר”פ וארא (שמות ו’ ו’), והוצאתי ד’ לשונות של גאולה “והוצאתי” הוא כמו שדרשו על “להוציא גוי מקרב גוי” כעוברה מתוך אשה וזה “הוצאה” כמו להוציא מבטן הוא על שהיו משוקעים בעבודה זרה ובדיעות מושחתות “והצלתי” שם זה על מה שעינו אותם לכלותם וכמו שמות א כב “כל הבן הילוד וכו'” זה כמציל מן הרוצח “וגאלתי” שם הוא מעבודת עבד להיותם חפשיים בלתי משועבדים “ולקחתי אתכם לי לעם” וכו’ פסוק ז הוא לעם נימוסיי ולאומי במשטר וסדר וה’ עליהם למלך ודו”ק ד’ כוסות כנגד ד’ לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי ירושלמי ערבי פסחים הלכה א כוס ראשון קידוש דישראל מקדשי זמנים וכמו שאמרו “החודש הזה לכם” יעויין ירושלמי ראש השנה א ג ואימתי כשהם קדושים וסמך “קדושים תהיו” לעריות שבכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה וגדולים ממלאכי השרת שנאמר בהם שתי קדושות “והתקדשתם והיתם קדושים” ויקרא כ ז היינו שהם מקדשים את הזמן ויקרא רבא ולכן כשהיו גדורים מן העריות במצרים שלכן יתכן “והוצאתי” שאם לא כן איך יכול להוציא בני נכרית כמותה וכמו בבית שני ונקראים קדושים מקדשי הזמנים “והצלתי” יתכן להציל כשנכרי רודף אותם ומציל אותם מן הגייס אבל לא כשהם רודפין זה את זה ‘שלא גילו מסתורין שבהם’ וזה רומז אל כוס ברכת המזון שעיקר המלשינות הוא בא מהעדר האמונה בהשגחה ומחסרון הסתפקות וברכת המזון הוא שמאמין שכל אחד ניזון מהשם יתברך ומההסתפקות ‘שמדקדקים על עצמם כזית וכביצה’ ואינו מקנא לחברו “וגאלתי” הוא שעבד רוחו שפלה עד כי אמרו חוב הוא לעבד שיעשה בן חורין ‘זילא ליה שכיחא ליה’ וזה מצד שאינו מרגיש יחס אבותיו “ועבד לית ליה חייס” והן “לא שינו שמותיהן” דזכרו יחס אבותיהם ‘ראובן שמעון נחתין וסלקין’ וזה רומז על הכוס השני שאומרים עליו חצי ההלל הראשון שמיוסד על זכרון יחס האומה מאבותיה וזכרונותיה הקדומות “ולקחתי אתכם לי לעם” זה ‘שלא שינו את לשונם’ שהיו מקוין להגאולה וללאומיות העתידה ולמדו זה מיוסף שעם גודל חשיבותו במצרים נאמר בו בראשית מה יב “כי פי המדבר אליכם” שהיה מקוה להעתיד ואמר “פקד יפקוד” בראשית נ כד ו כה וזהו חצי ההלל השני שמיוסד על הלאומיות העתידה שעל זה נאמר תהלים קח “מן המצר וכו” וזה מכוון הד’ כוסות דליתעביד בכל חדא מצוה ועיין במכילתא שם ודו”ק עכ”ל, וע”ש עוד.

וז”ל התורה תמימה (ר”פ וארא הערה ה’), שלשה [מהלשונות] בפסוק זה ואחד בפסוק הבא ובכל הפוסקים והמפרשים וספרי אגדה שהובאה דרשא זו הובאה בלשון כנגד ארבע לשונות של גאולה והנך רואה שבירושלמי שהעתקנו חסרה מלה “לשונות” אלא כנגד ארבע גאולות ולדעתי לשון זה מכוון מאד כי אם נפרש כפשוטו כנגד ארבע לשונות של גאולה אין טעם בדבר לקבוע בשביל זה ארבע כוסות של הודאה והרי ענין הגאולה אחד הוא אם בלשון אחת אם בארבע ועשר לשונות אבל כנגד ארבע גאולות יתבאר הענין היטב יען כי כשנעיין יפה נמצא ד’ ענינים שונים בד’ מאמרים אלו אשר כל פרט ופרט הוא ענין שלם כשהוא לעצמו ושוה הודאה מיוחדת כי במאמר הראשון והוצאתי מבואר שיוציאם הקב”ה מתחת סבלות מצרים כלומר שיקל עליהם עבודתם אבל אין במשמע שיחופשו בכולם מעבודתם ועל זה הוסיף ואמר והצלתי אתכם מעבודתם והיינו שלא יעבדו כלל ואמנם גם לאחר אלה ההנחות עדיין הם עבדי פרעה ואין גאולתם שלמה הוסיף ואמר וגאלתי אתכם ויחד עם כל אלה עדיין אינם לעם מיוחד וקנין הקב”ה ע”ז הוסיף לומר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים ומבואר דבמאמרים אלו כלולים ענינים מיוחדים בכלל הגאולה והמשך הפסוקים הוא בדרך לא זו אף זו כלומר לא רק הנחה זו אעשה לכם אלא גם זו ולא גם זו אלא עוד גם זו וכו’ וכיון שכן מבואר פשוט שעל כל פרט ופרט שבו מעלה יתירה מחויבים בהודאה ולכן תקנו ד’ כוסות של הודאה ודו”ק ומה שלא תקנו כוס הודאה לענין והבאתי אתכם אל הארץ דאין לומר מפני שאינו מענין הגאולה שהרי כמו כן תקנו לענין ולקחתי אתכם לי לעם שהוא ג”כ אינו מענין הגאולה י”ל פשוט מפני שבהיותנו עתה בגלות והארץ מסורה בידי זרים אי אפשר לישא כוס יין על זה ואולי לזכר זה תקנו כוס מיוחד לשמו של אליהו לזכרון ורמז שאנו מקוים לביאתו ולתחיית האומה והארץ ב”ב ע”כ.

ד) מה שהקשה ע”ד רש”י בשמות (ז’ א’) שנביא הוא מל’ ניב שפתים, שמצווה לומר דבריו, וכ”כ בדרשות הר”ן דרוש ה’, והקשה מדברי הרמב”ם פ”ז מהל’ יסוה”ת ה”ז שכתב דפעמים הנביא אפשר שתהיה נבואתו עבורו בלבד.

תשובה ראשית כל לא ידעתי מנא ליה להשואל שהרמב”ם ס”ל כרש”י והר”ן, דשמא להרמב”ם נביא הוא שורש חדש בלה”ק למי שמדבר דברי נבואה, כמו שאר שרשים; בנה חרש למד וכל כה”ג, ובאמת עיין באבן עזרא על רש”י שם שחלק עליו מאוד.

אכן באמת אין כאן קושיא, דגם אי נימא דס”ל כשא”ר וגם שאר הראשונים מודו להר”מ { והנה הגרח”ק שליט”א בקרית מלך שם כתב מקור לדברי הרמב”ם מברכות ל’ ב’ לא נביא אתה וכו’, וכנראה כונתו למש”ש ל”א ב’ לא אדון אתה בדבר ולא רוה”ק וכו’, וצ”ע דשם לא נזכר לשון נבואה אלא רוה”ק, ומנ”ל שגם בנבואה אפשר שתהיה נבואתו לעצמו.

}, מ”מ לק”מ, דמצינו הרבה פעמים בין בלשון הקדש ובין בכל לשון שתהא, שתתחדש תיבה מסוימת הנגזרת משרש הסמוך לה משום טעם, ואחר שמשמש את המושג כבר אין חילוק במשמעות הדבר, ולעולם ישמש כינוי מושאל זה את מושג זה, גם היכא דלא שייך השורש הראשון, ואטו איך יאמר הרמב”ם דיש מי שנתנבא רק לעצמו והוא אין נקרא נביא, דבאמת הלשון נבואה כבר נמשך לכל המתנבא.

ואביא בזה דוגמא א’ מדברי הגמ’ כתובות ס”ב ב’ זו אשתו וזו זונתו, אע”ג דבעצם השם זונה היא אשה הסרה ונוטה מן הדרך, וכאן לא שייך, מ”מ נקטו זה מצד דלשון זונה נקבע מתחילה על כל ביאה שאינה לקיום העולם ופשוט וקל.

והנה הא”ע טען על רש”י בזה, והרא”ם השיב עליו וז”ל, גם מה שטען עוד “מה טעם ‘השב אשת האיש כי נביא הוא’ בראשית כ ז אם פירושו דברן” אינה טענה כי יש לומר שנקרא שם המדבר דברי ה’ אל העם תמיד דברן בעבור היותו מזומן לדבר דברי ה’ אל העם תמיד ויהיה טעם “השב אשת האיש כי נביא הוא” כי הוא דבק עם ה’ להיותו מדבר דברי ה’ תמיד והדבק עמו תמיד ראוי לירא ממנו פן יתפלל להמיתך וזהו שכתב אחר זה “כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות” עכ”ל, וע”ע בגו”א שם.

והנה לפי דברינו [שג”כ יתכנו על יסוד תירוץ זה] יובן טפי מ”ט ל”ק על פרש”י בזה.

(ב)">

בביאור דברי רש”י

א) כתיב (שמות ל’ י”ט – כ”א) ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימתו או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה ליהוה, ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימתו והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדרתם ע”כ, ופרש”י בפסוק י”ט, בבת אחת היה מקדש ידיו ורגליו, ודייק כת”ר ממה שפרש”י כאן ולא להלן בפכ”א, א”כ מדייק זה מ’את’ שאינו בפכ”א, והקשה אדרבה בחגיגה י”ב ב’ מבואר ד’את’ הוא להקדים.

תשובה אינו בהכרח מדפירש רש”י כן כבר בפסוק י”ט שהוא מצד מה שנאמר בו ‘את’, דגם בלא זה דרך המפרשים לפרש במקרא הראשון בד”כ.

אך מ”מ שפיר יש להקשות מ”ט לא דרשינן מ’את’ כאן להקדים ידיהם לרגליהם כמו בחגיגה שם, ואפשר דכאן הוא נדרש לשום מידי אחרינא משא”כ בגמ’ דחגיגה קרא דהתם מיותר לדרשא זו.

בכפילות מ”ש ירחצו מים

ב) ומה ששאל מ”ט נכפל ב”פ ירחצו מים, ז”ל המכילתא דרשב”י, יאמר בבואם אל אהל מועד מה ת”ל או בגשתם אל המזבח אלו כן הייתי אומר בין נכנס לעבודה בין שלא לעבודה חייב ת”ל או בגשתם אל המזבח לשרת מה להלן עבודה אף כאן עבודה אלא מעתה יאמר ובגשתם מה ת”ל בבואם אלו כן הייתי אומר להקטרה טעון קידוש לשאר עבודות אינו טעון קידוש לכך נאמר בבאם ובגשתם עכ”ל.

ועיין זבחים י”ט ב’, ואידך נמי הא כתיב בבואם אי כתיב בגשתם ולא כתיב בבואם הוה אמינא על כל גישה וגישה כתב רחמנא בבואם וכו’ ע”ש בכל הסוגיא.

ולכך נכפל בבואם ירחצו מים ובגשתם ירחצו מים, דכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא לחדש בה דבר.

האם הקטורת צריכה להיות דוקא ממעות משה

ג) מה שהקשה למ”ד בפ”ק דיומא (ג’ ב’) קח לך משלך, היינו דכ”מ דכתיב קח לך בעינן משל משה דוקא, א”כ הרי בקטרת כתיב (שמות ל’ ל”ד) קח לך, וכתיב והנשיאים הביאו וגו’ לקטרת הסמים.

תשובה שמא י”ל דס”ל נשיאים ממש, כמ”ש ביומא ע”ה א’, (שמות לה-כז) והנשיאים הביאו את אבני השהם תנא נשיאים ממש וכן הוא אומר (משלי כה-יד) נשיאים ורוח וגשם אין, ומיירי שם גבי מן, כמ”ש לעיל מינה (שמות לו-ג) והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר מאי בבקר בבקר א”ר שמואל בר נחמני א”ר יונתן מדבר שירד להם בבקר בבקר מלמד שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן ע”כ.

א”כ י”ל שמשה קיבל מן העננים ועשו מהן קטרת [וגם אם הנשיאים הביאו י”ל שהביאו למשה, דהנה גם הבנין עצמו לא המנדב מקדיש, דבונין בחול ואח”כ מקדישין, וגם כאן הרי היה דין שמשה יתן דבר מרשותו, א”כ י”ל שנתנו לו והקנו לו, וממילא הם קיימו מצות נדבת המשכן בנדיבות לבם והמשכן כשר].

ויש להוסיף דבמכילתא דרשו קח לך דגבי קטורת שיהא משה גזבר עליו כמ”ש בפירושי למכילתא דרשב”י ריש פרק י”ב, ולכאורה קשה דזה אינו לא כב’ המ”ד בגמ’ דיומא שם, דחד אמר משלך וחד אמר כביכול בשלך אני רוצה יותר משלהן, אבל שיהא משה גזבר ע”ז לא אמר לא מר ולא מר, אלא י”ל דבזה מודה שא”צ שלך ממש, אלא סגי שיהא גזבר עליו, ויל”ע היכא דרשו כך והיכא דרשו כך.

במ”ש חז”ל עה”פ אשר העלוך וגו’

ד) בסנהדרין ס”ג א’, וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו וגו’ (שמות ל”ב ח’), א”ר יוחנן אלמלא וי”ו שבהעלוך נתחייבו רשעיהם של ישראל כלייה ע”כ.

והקשה כת”ר דבנחמיה ט’ י”ח כתיב אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו זה אלהיך אשר העלך ממצרים ויעשו נאצות גדלות ע”כ.

תשובה ז”ל הפסיקתא דר”כ [פ”ט שור או כשב אות ח’] רבי חונה רבי אידי בשם רבי שמואל בר נחמן, מוצלים היו ישראל מאותו המעשה, שאלו ישראל עשו את העגל היה להם לומר אלה אלהינו ישראל, אלא הגרים שעלו עמהם הם עשו את העגל, והיו מונים את ישראל ואומר להם אלה אלהיך ישראל (שמות ל”ב ד’) עכ”ל.

וי”ל דעכ”פ לדעת הגמ’ אותן בנחמיה היו הע”ר שהם הפליגו יתר על המידה.

ומיהו כאן בפסיקתא נאמר ענין זה על הפסוק בתורה גופה, וכן ברש”י כאן כתב, אלה אלהיך, ולא נאמר אלה אלהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו עכ”ל.

עוד בענין חטא העגל

ה) מה ששאל בפרש”י שכתב גבי חטא העגל, כלום מתקנא אלא חכם בחכם וכו’, והקשה שהרי חטא העגל היה כעס על ישראל ולא על העגל, אביא בזה לשון המד”ר שהוא מבואר יותר, וז”ל פרשה מ”ג אות ו’, ורבי נחמיה אמר בשעה שעשו ישראל אותו מעשה עמד לו משה מפיס את האלהים, אמר רבון העולם עשו לך סיוע ואתה כועס עליהם, העגל הזה שעשו יהיה מסיעך, אתה מזריח את החמה והוא הלבנה, אתה הכוכבים והוא המזלות, אתה מוריד את הטל והוא משיב רוחות, אתה מוריד גשמים והוא מגדל צמחים.

אמר הקדוש ברוך הוא משה אף אתה טועה כמותם והלוא אין בו ממש.

אמר לו אם כן למה אתה כועס על בניך, הוי למה ה’ יחרה אפך בעמך עכ”ל.

וי”ל דמלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, וכן כל ההנהגה היא בדברים ששייך להקפיד על בנ”א, וצורת הקפידא כאן היתה על מה שהמירו כבוד ה’, אך לא שייך להקפיד אם לא היה כאן שום פגם בכבוד.

ואפשר לבאר הענין עוד עפמ”ש הרבה ראשונים (ס’ הכוזרי והחינוך ועוד) שלא היה כאן ע”ז כלל, אלא רק עבודת ה’, רק שהיה שלא בציוי, וכ”ז היה כלול בתשובת משה, שלא לקחו העגל כתחליף לחכמתו וגבורתו של הקב”ה, ולא להשפעת טובותיו דהיינו הגשמים.

בדרשא דכהנים חייבין במחה”ש

ו) מה שהקשה הר”א פרנק ע”ד הירושלמי פ”ק דשקלים ה”ג דממ”ש זה יתנו ילפי’ י”ב שבטים יתנו בגימטריא ‘זה’ ומינה ילפינן דכהנים חייבין, וקשה דשמא המנין י”ב הוא כנגד אפרים ומנשה, ואכתי שבט לוי מנ”ל.

תשובה גימטריא היא א’ מן המידות שהתורה נדרשת בהן, כמ”ש במשנת ר”א בנו של רבי יוסי הגלילי (פרשה א’), וכיון דתיבת ‘זה’ ס”ל להירושלמי שהוא מיותר א”כ ע”כ אתא לרבויי מידי, ואם בא לומר שכל השבטים יתנו הא מילתא דפשיטא היא, וע”כ בא לרבות שבט אחר שאינו מילתא דפשיטא כמבואר בשקלים שם.

ומלבד זאת יש להעיר שלא מצינו שום מקום בד”כ שיהיו אפרים ומנשה ב’ שבטים אלא רק בחלוקת הארץ או הנשיאים והדגלים שהם ג”כ מישך שייכא לזה, וכמ”ש שכם אחד על אחיך וגו’ (בראשית מ”ט), עיין בספרי עם סגולה חלק א’ מה שכתבתי בזה.

ומה שהביא השואל מקרבנות הנשיאים שנתחלקו לב’, וא”כ חזינן דבמידי דקרבנות חשיבי בתרתי, הנה זה פשיטא דמאחר שנקבעו להתחלק לב’ נשיאים ממילא גם לגבי קרבנות של הנשיאים נתחלקו לב’, אבל שאר מידי דקרבנות שלא שייכי לנשיאים לא נתחלקו לב’.

האם בעשיית הקטורת היו עושים קול ע”י כלי

ז) מה שהביא הג”ר צבי גרבוז [ר”מ דסלבודקא] להקשות מרש”י שבת נ”ח ב’, העושה זגין למכתשת שמפטמין בה סממנין להקטיר לריח דקיימא לן בכריתות ו ב שהקול יפה לבשמים עכ”ל, ומאידך בכריתות שם אי’ כשהוא שוחק אומר היטב הדק הדק היטב מסייע ליה לר’ יוחנן דאמר ר”י כשם שהדיבור רע ליין כן הדיבור יפה לבשמים, ופרש”י, היטב הדק הדק היטב הממונה אומר כן לשוחק ע”כ.

וצ”ע דכאן בגמ’ ורש”י מבואר להדיא שהשוחק היה אומר ולא היו עושין הקול ע”י הכלי.

תשובה הנה בגמ’ בשבת שם מיירי גבי קבלת טומאה לכלי, היינו דכיון שיש בכך תועלת ודרך בנ”א לכוין לכך ממילא מעשיו חשיבי וקבעו טומאה לכלי, אך אין כונת רש”י בשבת שכך עשו בבהמ”ק ממש, דלעולם בבהמ”ק עשו הקול ע”י הממונה [או ע”י השוחק לדעת הר”מ פ”ב מכה”מ ה”ה, כמו שהביא הרב השואל], וה”ה דבמציאות מהני לכך גם אם עושים ע”י כלי [יתכן שבמידה קטנה יותר], אך לא שכך צריך לעשות בבהמ”ק.

וא”כ אין כאן לא סתירה ברש”י ולא קושיא ממשמעות הגמ’ בכריתות שהשוחק אומר.

בענין הכנסת מ”ר לעזרה לעשיית הקטורת

ח) מה שהקשה הרא”י דויטש מ”ט אין מכניסין מ”ר לעזרה הרי בטל ברוב עם הקטורת, יעויין בגמ’ כריתות ו’ א’, דהנידון הוא על לעשות את הקטורת בתוך בהמ”ק ע”ש, דקי”ל כל מעשיה לא יהיו אלא בקדש, ורוצה להכניס את המ”ר בעין לבהמ”ק.

ומשה”ק מ”ט לא נימא שזהו כבוד בהמ”ק, וכמו בברכות י”ח א’ שהותר לישב על ס”ת מפני כבוד הס”ת שלא יגנב, היינו דזהו כבוד הס”ת שלא יגנב עכ”ד.

אך לא הבנתי היכן נזכר כאן שזהו כבוד הס”ת, אלא כיון דלא אפשר עת לעשות לה’, ודוקא התם דלא אפשר התירו משא”כ הכא שאפשר בלא המ”ר, ולכן לא התירו.

במה שהזכיר הפייט שקל במקום מחצית השקל

ט) מה שהקשה כת”ר מדברי הפייט ביוצר לפ’ שקלים, ‘אור פניך עלינו אדון נשא, ושקל אשא בבית נכון ונשא’, וצ”ב הרי המצוה איננה אלא מחצית השקל, ומהו ושקל אשא עכ”ל השואל.

תשובה הנה בכל המשניות נזכר ענין זה משמיעין על השקלים וכו’, ולא דקדקו בזה כלל, דהענין מובן, ולא שייך כאן דובר שקרים וכו’, מכיון שהמכוון ברור, וגם דשקל מעקרו הוא לשון משקל.

{בע”ה ה’ כסלו ע”ו}

מה ששאל בטעם אמירת עלינו לשבח בסוף התפילה ולא בתחילתה.

תשובה בב”ח סימן קלג כתב שהטעם לאמירת עלינו לשבח הוא כדי לתקוע בלבנו קודם שנפטרים לבתינו ייחוד מלכות שמים, ושיחזק בלבנו אמונה זו שיעביר הגלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי, כי אז גם כי יש לכל אחד מישראל משא ומתן עם הגויים ומצליחים לא נפנה לבבינו אל האלילים, ולא יעלה במחשבה ח”ו שום הרהור עבירה ע”כ.

ובס’ בשלמי צבור כתב הטעם לאמירת עלינו לשבח שזה לתועלת התפלה שהתפלל דב’ הקטעים הללו של עלינו לשבח ושל על כן נקוה לך הם ב’ עדים לאדם עלינו לשבח מתחיל בע’ ומסיים בד’ מתחת אין עוד, ועל כן נקוה לך גם כן מתחיל בע’ ומסיים בד’ יהיה ה’ אחד ושמו אחד הרי שני עדים הולכים לפניו להעיד על תפלתו ע”כ, והו”ד בכף החיים סימן קלב אות יא.

[ועיין שו”ת מראות ישרים סי’ ג’ ובשו”ת קול מבשר ח”ב סי’ ל”א מה שתלו בזה הנידון של אמירת עלינו במנחה].

עוד ראיתי מי שהוסיף דלפי המקובלים סדר התפלה הוא לפי סדר העולמות, עולם העשייה עולם היצירה עולם הבריאה ועולם האצילות, וכשם שבתחלת התפלה אנו מתחילים לפי סדר העולמות כך לאחר תפלת שמונה עשרה אנו חוזרים לעולם העשייה במדרגות, לפי הסדר המבואר והידוע, וכו’, ולכן ראוי שיאמר עלינו לשבח רק בסיום התפלה שהוא סיום סדר העולמות עכ”ד.

מה שהקשה כת”ר על מה שייסד הפייט בתפילת גשם ושיחת להורו לשפוך דמו כמים, דהרי בפסחים ט”ז א’ אמרי’ מנין לדם קדשים שאינו מכשיר שנאמר על הארץ תשפכנו כמים דם שנשפך כמים מכשיר ושאינו נשפך כמים אינו מכשיר, ופרש”י אבל דם המתקבל בכלי וצריך ממנו למזבח ואינו נשפך לאיבוד כמים וכו’, וא”כ אינו מובן איך אמרו ביחס ליצחק לשפוך דמו כמים.

תשובה – זה צ”ע דהגם שאמרו חז”ל כי מתחילה לא היה בציווי אלא העלאה בלא שחיטה, מ”מ הרי אברהם גופיה נתכוין שיהיה כקרבן בלא זריקה, כמו שאמרו שאמר על האיל אח”כ יה”ר שיהא כאילו היה יצחק על כל דבר ודבר, ונזכר שם גם זריקה, וא”כ לפי מה שרצה אברהם לשפוך דמו, הרי לא היה כמים, ובפרט לפי מה שיסדתי בחידושי בפ’ הפועלים שאם נתחדש ליצחק דין שחיטה הרי נתחדש לו דין זה לגבי הנ”מ בזה, וא”כ גם זריקה היה כדין לפי מחשבת אברהם.

ובדוחק י”ל דלא אזלי’ בתר מחשבתו, דבאמת היה כאן שפיכת דם כמים, כיון שלא היה כאן מצוה באמת וכנ”ל.

{וז”ל במדבר רבה (פרשת שלח פרשה יז) אמר אברהם רבון העולמים אי אפשר לי לירד מכאן בלא קרבן אמר לו הקדוש ברוך הוא הרי קרבנך מתוקן מששת ימי בראשית (בראשית כב) וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל ושנו רבותינו אילו של אברהם נברא בין השמשות נטלו אברהם והעלהו עולה תחת בנו כמו שאמר ויקח את האיל ויעלהו לעולה חסר המקרא מהו תחת בנו אמר אברהם רבון העולמים תהא רואה כאלו דם יצחק זרוק לפניך נטל האיל והפשיטו ואמר כך תהא רואה כאלו עורו של יצחק הפשטתי לפניך נטלו והספיגו אמר כך תהא רואה כאלו יצחק מסתפג לפניך שרפו ואמר כך תהא רואה כאלו אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח ע”כ.

}

וראיתי בחי’ הגרש”ר הירש ז”ל בפ’ וירא בראשית פרק כב פסוק ט כתב, אין זו דרך הקרבן להישחט על המזבח.

נראה שאברהם רצה לשחוט את בנו באופן שלא יותיר לו דבר לעשותו, לאחר שישלים את המעשה הגדול.

לפיכך רצה לשחוט את בנו על מערכת העצים, כדי שאחר – כך יאכלו הלהבות את גוף ילדו עכ”ל.

והנה לפי ביאורו ע”ד הפשט נראה שלא סבר שהיה כאן מצות זריקת דם וצ”ע, ואם כך סבר הפייט ג”כ א”ש דכיון שלא הוצרך לדם לזורקו ולא הוחשב להתקבל בכלי חשיב ליה כנשפך דמו.

והעיקר נראה כי לא לעולם דייק הפייט בלישניה כ”כ, וכן בפי’ אברבנאל בראשית פרשת וירא פרק כב כתב, ומה שנראה לי הוא בא’ מב’ אופנים.

האחד שאברהם לא היה יודע תכלית זה הפועל ולמה יסכים השם שהאב הרחמן יהרוג את בנו בידו אחרי שבזה מהאכזריות שעור רב משני צדדים מצד היות האדם נברא בצלם אלהים וכ”ש הנולד בדרך נס שישחט וישפך דמו כמים.

ואם מצד ההורג שיהיה אביו אשר הולידו למאה שנה ואמו בת צ’ שנה עכ”ל.

וגם הוא ז”ל הזכיר בלשונו שפיכת דם כמים.

קרא פחות

בגמ’ מגילה כ”ח ב’ אי צורבא מרבנן לימא הלכתא ואי תנא הוא לימא מתני’ ואי קרא הוא לימא פסוקא ואי לא לימא ליה לינוקא פס’ לי פסוקיך א”נ נשהי פורתא וניקום.

והקשו דכיון דמיירינן באדם היודע עכ”פ הלכה זו א”כ לימא הלכה זו.

תשובה – י”ל דמיירי בשכח כל תלמודו ומסתפק בדין זה ואינו יודע אף אם מחוייב בזה ולכך נשהי פורתא.

{בע”ה יום ו’ עש”ק פ’ וישב כ”ב כסלו ע”ו
קרית ספר יע”א}

שאלה – כתיב (בראשית ל”ז ל”ב) וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם, והקשה הג”ר צבי רוטברג, דהנה הרשב”ם פי’ דהשלוחים אמרו זאת מצאנו, וא”כ ‘ויביאו’ גם קאי על השלוחים.

והיינו דא”א שהשבטים הם היו המביאים, שהרי שלחו הכתונת ביד אחרים.

אמנם פי’ הרשב”ם צ”ע, דאם שלחו ביד אחרים, א”כ אמאי כתיב ‘ויביאו אל אביהם’, והרי יעקב לא היה אביהם של השלוחים, ודוחק לומר אל אביהם של השבטים, וראה תרגום יב”ע, גם יש לדון אם מצד שלוחו של אדם כמותו, אם השלוחים נחשבים כבני יעקב ממש.

תשובה יעויין בס’ הישר שכתב דהשלוחים היו מתוך השבטים עצמן, וכ”א בת”י, וכ”כ בפי’ הרד”ק ‘שלחוה ביד מקצתם’.

ולפ”ז שפיר קאי ע”ז אביהם.

וראיתי במדרש שכל טוב, וז”ל, ויביאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו, וישלחו משמע על ידי שליח, ויביאו ויאמרו הן עצמן, אלא וישלחו ע”י בני השפחות ויביאו בני השפחות אל אביהם ולא אמרו כלום אלא זאת מצאנו בא יהודה ואמר הכר נא הכתונת ה’ פתוחה וחטורה { אולי צ”ל ‘וחטופה’, ואולי היה להם מסורת כאן על אופן כתיבת הה”א.

}והוא לשון שמא שמא כתונת בנך היא אם לא עשה עצמו כמתנכר ומתעתע בעיני אביו א”ר יוחנן אמר הקב”ה חייך בו בלשון אני גובה ממך שכן תמר אומרת לך הכר נא למי החותמת וגו’ בראשית לח כה וכן יעקב לפי שרימה באביו רימו בו בניו ע”כ.

ולפ”ז שפיר י”ל דאף שעל תיבות זאת מצאנו פרשב”ם דקאי על השלוחים, וכ”א גם בשכל טוב, מ”מ כולה מילתא בבני יעקב מיירי וכנ”ל.

אכן עיינתי בפי’ הרשב”ם, וראיתי דברשב”ם גופיה לכאורה לא שייך לפרש כן, וז”ל הרשב”ם, וישלחו על ידי בני אדם שלא יגידו מי השולחים אלא שיאמרו זאת מצאנו עכ”ל, וא”כ לכאורה ס”ל שלא היה זה אחד מן השבטים כלל, כיון שלא רצו השבטים שידעו מהם, אבל בדוחק י”ל דרק לא רצו שידעו שזה גם מבני לאה, ושלחו ביד בני השפחות, שלא יבא יעקב לחושדן, כיון שהיה יוסף מכרם, וכדכתיב והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, ופרש”י, כלומר, ורגיל אצל בני בלהה, לפי שהיו אחיו מבזין אותן, והוא מקרבן עכ”ל.

עוד נראה דגם לולי דבריו של הסה”י, [וכן ברבינו בחיי נראה שחולק ע”ז, וז”ל, השלוחים הביאוה, וזהו שאמרו הכתונת בנך, שאילו הביאוה האחים היו אומרים הכתונת יוסף עכ”ל], לזה י”ל דאביהם לא קאי על השלוחים גופייהו, אלא על השבטים דכתיב לעיל מינה, דכתיב בפס’ ל”א ויקחו את כתונת יוסף וגו’, וע”ז קאי אביהם, ר”ל אביהם של משלחיהם הנ”ל, ולא ידעתי מה דוחק יש בזה.

ולשון פי’ הדר זקנים מבעלי התוס’ הוא, וישלחו את כתונת הפסים פי’ על ידי שליח ויביאו אותה השלוחים אל אביהם ע”כ.

וכעי”ז ברמב”ן וז”ל, ‘וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם’ – בצווי, או ויביאו השלוחים המביאים כי שלחו אותה ועודם בדותן ואמרו זאת מצאנו הכר נא או ששלחוה אל חברון לבית האחד מהן ובבואם הכניסוה לפני אביהם ואמרו לו זאת מצאנו וכל זה להתנכר בענין כי אם שתקו היה חושד אותם לאמר אתם הרגתם אותו כי ידע קנאתם בו ע”כ.

היינו דאביהם קאי על השבטים המשלחים, וזהו שכתב ‘בציווי’, ר”ל ע”י ציווי נקרא כאן אביהם, כיון דהשליחות מתיחסת למשלחים, [ופירוש זה הראשון אינו כפרשב”ם].

והחזקוני כתב וז”ל, סרס את המקרא הכי וישלחו את כתנת הפסים אל אביהם ויביאו אותה השלוחים ויאמרו זאת מצאנו אבל הם עצמם לא רצו להביאה אל אביהם פן ירגיש כי הדבר נודע ששונאים אותו ע”כ.