תשובה

שאלה

בס”ד

שלו’ רב לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א,

ברצוני לשאול מדוע אנו מציינים את יום היו”צ בקול גדול של רחל אמנו ע”ה במיוחד בנגוד לשאר אמותינו הקדושות ע”ה?

הדבר מזכיר לי מאד את יום ההילולה של רשב”י זיע”א ובניגוד לשאר האבות והצדיקים זיע”א!

לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי.

א.

***

תשובה

י’ חשון ע”ז

שלום רב

רחל אימנו נתייחד הקבר שלה כמקום תפילה מאחר ושם היא נקברה באמצע הדרך על מנת שיוכלו העוברים בדרך לגלות להתפלל דרך קברה, ככתוב בר”פ ויחי ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל ואקברה בדרך אפרת וגו’ עי”ש ברש”י, משא”כ שאר האמהות, ומבואר עוד בחז”ל שתפילתה מתקבלת יותר מאחר שהיא מסרה ללאה הזימנים והסכימה להתבייש בשבילה, וכמו שכתוב קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו’ כה אמר ה’ מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולך נאם ה’ ושבו בונם לגבולם, ויעוי’ עוד בס’ הישר פ’ וישב שהראשון [אולי] שבא על קברה בגלותו הוא יוסף בכורה בשעה שגלה למצרים, ואף היא השיבה כנגדו דברים לנחמה עי”ש.

ויש לציין דבב”ר מבואר שהיה פטירתה בזמני הקיץ שהארץ מנוקבת ככברה והיא יבישה, ואילו המקור שמתה בי”א היא מהמדרש תדשא לר”פ בן יאיר.

בענין רשב”י כתבתי בזה דברים בעם סגולה חלק ג’.

***

שאלה

{בחור ישיבה, האם בזמן שמקבלים בני הישיבה את השבת בהיכל הישיבה, הוא מקבל ממילא את השבת בעל כרחו, גם בלא שאמר בפירוש ובלא שישהה בהיכל הישיבה בזמן קבלת שבת.

}

תשובה

יום ב’ כ”ו שבט תשע”ד

איתא בשו”ע סי’ רס”ג סי”ב, אם רוב הקהל קבלו עליהם שבת המיעוט נמשכים אחריהם בעל כרחן עכ”ל, ובמ”ב סקנ”א כ’, וכן בעיר שיש בה בתי כנסיות הרבה אין אחת נמשכת אחר חברתה עכ”ל, ומשמע דדוקא אין אחרת נמשכת אחר חברתה אבל כל חדא וחדא גופה נמשכת אחר עצמה, ויש ללמוד מזה שאם יע”בבה”כ שהציבור מקבלים שבת אע”פ שיש הרבה ב”כ בעיר, יקבל שבת בעל כרחו מצד היכן שהוא נמצא, וכן יש להוכיח מדברי הפמ”ג שהביא הביה”ל לקמן סט”ו במש”ש המחבר שאם קבלו הציבור שבת עדיין יכול לצאת ולהתפלל מנחה בחוץ וכתב לתרץ דתפילה שאני, ולכאו’ יוכל לתרץ ג”כ דהכא בשרוב בני העיר ורוב בתי כנסיות שבעיר לא קבלו שבת, אלא ודאי שכשעומד שם מקבל שבת כשהבית הכנסת קבלו שבת, מאחר שהוא עומד בבית כנסת זה, גם אם רוב בתי כנסיות בעיר מחוץ לבהכנ”ס לא קבלו.

ולענין אם נמשך אחר הישיבה כשלא היה בהיכל הישיבה מסתבר שדינו שוה לדין קהל בבה”כ א’ בעיר שקבלו שבת, כיון שתמיד מתפלל בישיבה וכפוף לכל סדריה, א”כ נמשך אחר קבלת השבת שלהם, וכ”כ המחה”ש ס”ק כ”ד דנגרר אחר בהכנ”ס שהולך שם אף שכעת אינו הולך לבהכנ”ס, והתם אפילו בחד מבני העיר מיירי שקבע לתפילתו בבהכנ”ס א’ [וכעי”ז כתב בשעה”צ סי’ תקנ”א ס”ק נ”ו לגבי סעודה שלישית בתשעת הימים לפמ”ש המג”א שנגרר אחר הקהל דנגרר אחר הקהל שרגיל להתפלל], אבל אם גילה דעתו שרוצה בשבוע זה להתפלל בב”כ אחר צ”ע אם מהני שלא יקבל שבת בקבלת הישיבה.

ולענין מה שנהוג בישיבת .

.

.

לקבל שבת חצי שעה קודם השקיעה בפרישה ממלאכה, ואם נאמר דחצי שעה קודם השקיעה איכא אומדנא שקבלו רוב בני הישיבה שבת, אפשר שיש לומר שיגרר גם היחיד אחריהם, כמ”ש המ”ב לקמן ס”ק ס”ד דסמוך לשקיעה אסור בעשית מלאכה דודאי קבלו שבת רוב הציבור עליהם, ולהכי היכן שברור שכבר קבלו רוב הציבור עליהם לפני כן יהא אסור משעה שיש אומדנא שקבלו רוב הציבור.

אבל אפשר שכונת המשנ”ב שקבלו רוב הציבור בבהכנ”ס אבל כ”א בפ”ע י”ל דלא מהני, ואף שהלשון דוחק במ”ב לפרש כך, אכן באמת ראיתי בשם הגרשז”א (שש”כ פמ”ו ה”ע לא) והגרנ”ק (חוש ח”ד פפ”ג סקי”ב) שכך כתבו דבקבל כל אחד שבת בפני עצמו אי”ז גורר אחריהם את המיעוט, אבל גם בזה יש לחלק דכיון שהוא מתקנות הישיבה חשיב כציבור שמקבל שבת, ולא כיחידים שקיבל כל אחד שבת בפני עצמו, ואע”ג דאי”ז תקנה גמורה כתקיעת שופר בזמן רז”ל מ”מ אלים כח ציבורא בזה ליחשב כקבלת שבת של צבור דניגרור יחידים בתרייהו, וגם צריך לידע המציאות אם רב בני הישיבה מקבלים שבת בפועל בזמן הנזכר, והנה הגם שיש כמה צדדים להקל בזה מ”מ לכתחילה צריך להחמיר משום שהוא מתקנות הישיבה, וגם דבזה [היינו אם נוהג בפרישה ממאכה חצי שעה קודם השקיעה], יוצא יד”ח תוספת שבת לכל הראשונים כמ”ש המ”ב לעיל.

ע”ד מה ששאל הרה”ג גמליאל רבינוביץ בלשון אהבה רבה ודבק לבנו וכו’ ויחד לבבנו, דמ”ט נאמר בתחילה לבנו בל’ יחיד ואח”כ לבבנו בלשון רבים.

תשובה הנה כבר בחז”ל נתבאר שכאשר נזכר לבבות בל’ רבים המכוון הוא ליצ”ט וליצה”ר, כמ”ש במתני’ פ”ט דברכות בכל לבבך בשני יצריך, ועיין ילקו”ש ח”ב רמז תתקל”ז, וכאן נראה לבאר הענין עפ”מ דגרסינן בירושלמי פ”ט דברכות, אברהם אבינו עשה יצר הרע טוב דכתיב [נחמיה ט ח] ומצאת את לבבו נאמן לפניך.

אמר רבי אחא והפסיד אלא [נחמיה ט ח] וכרות עמו הברית והחסד וגומר.

אבל דוד לא היה יכול לעמוד בו והרגו בלבבו.

מאי טעמא [תהילים קט כב] ולבי חלל בקרבי עכ”ל.

ומבואר מדברי הירוש’ שישנן שני הנהגות, האחת להשתמש בב’ היצרים לעשות את היצה”ר להיותו יצ”ט, והב’ להמלט מן היצה”ר, ואי’ בפסיקתא דרב כהנא [פיסקא כד – שובה, אות ד] רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם ועל משכבכם וגו’ (תהלים ד: ה).

ר’ יעקב בר אבינה ורבנין.

ר’ יעקב בר אבינה אמ’ ארגז יצרך ואל יחטיאך, ורבנין אמרין אכעיס יצרך ואל תבא לידי חט עכ”ל, וכ”ה במדרש רות רבה פרשה ח ר’ יעקב בר אביה אמר ארגיז יצרך ואל תחטא, ורבנן אמרין אכעיס יצרך ולא תחטא עכ”ל, ואינו מובן מהו החילוק ביניהם, דהרי ארגיז ואכעיס הוא אותו הענין.

וכתבתי בביאורי שם, ארגז יצרך.

שיעשה מלחמה עם יצר הרע (רש”י ברכות ה, א): אכעיס יצרך.

שתביא עצמך לידי נסיון ותכחישנו (יפ”ע סוף רות), וי”מ ארגיז בל”ת, אכעיס בעשה (רד”ל).

ובמדרשים אחרים (ילקו”ש ושוח”ט פ”ד) הגירסא, אכחיש יצרך.

רחקו ואל תעוררו: עכ”ל.

ומ”מ בדברי היפ”ע הנ”ל מבואר שיש ב’ דרכים; האחת עם היצה”ר והב’ בלעדו, ולפי דבריו הדרך הזו של העבודה עם היצה”ר היינו לעוררו כדי להלחם בו, אכן יש עוד יצה”ר מלבד זאת, והוא ליצר התאוות, שפעמים יש להשתמש בו לדברי מצוה כשלא יוכל לעורר עצמו למצוה בלא לעורר התאוה, והדוגמאות לעניין זה רבים.

ואברהם אבינו ידע היאך להשתמש בכוחות היצה”ר לטובה.

וכתב האלשיך (איכה פרק ג) וז”ל, ואחרי כן ודוי, ובל נצעק בפינו חטאנו ולא כן לבנו, אמרתי נשא לבבנו אל כפים, שאין צריך לומר שאינו חושב יצרנו לעשות רע, כי אם שגם כל הרהורו למעלה מן העבים.

וזהו נשא לבבנו הכולל שני יצרים (ילקוט שמעוני תתלז) אל כפים הם העבים, שלא יהרהרו במה שלמטה רק כאילו הוא למעלה, והרהורו הוא אל אל בשמים עכ”ל.

ולענינינו לפרש הקו’ מאהבה רבה י”ל דמ”ש ודבק לבנו במצוותיך, היינו קיום המצוות בכל פרטיהם ודקדוקיהם כראוי וכתורה, ומ”ש ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך היינו כל אהבת ועבודת ה’, וכל העבודה והמכשירין לכך, וסילוק המפריעין וכונת הלב, ולכ”ז צריך גם היצה”ר לכוין הלב, משא”כ קיום המצוות גופייהו זה דבר הנעשה ע”י יצ”ט, ולכך נאמר בו לבנו.

ומצאתי לשון מענינת בדברי אבן האזל סוף הלכות מעילה פרק ח הלכה ח שהאריך בביאור דברי הרמב”ם שם בגדר תקנות התורה למי שרצה להמלט מקיום המצות ע”ש, וסיים וד’ יחזק לבנו בתורתו ויהי’ לבבנו שלם בעבודתו.

ולפי דברינו יוצא שהחכם הנ”ל דייק מאוד בלשונו ושפתים ישק.

אחר כתבי זה מצאתי בשערי תשובה [הנדפס בגליון השו”ע], שעמד ג”כ על שינוי הלשון בזה ותי’ ג”כ ע”פ דרכו על יסוד מה שנתבאר דלבבות ל’ רבים היינו ב’ היצרים, והוא בסוף או”ח (סימן תרצ”ז סק”ב), וז”ל, ומשם נלמד לכאן ג”כ כשירבה קצת בסעודה לצאת ידי המחמירים יש לנהוג לומר זמירות ותשבחות שאז בודאי הוא סעודת מצוה ולרמוז לזה מסיים וטוב לב משתה תמיד והוא עפ”י מה דאמרינן בערכין דף י”א מנין לעיקר שירה מה”ת כו’ איזה עבודה שהוא בשמחה ובטוב לבב הוי אומר זה שירה וע”ש ברש”י דמייתי מישעיה ס”ה הנה עבדי ירונו מטוב לב וע”ש בתוס’ דאשכחן נמי גבי ד”ת שכת’ רש”י ברות שיש במדרש וייטב לבו בד”ת וכן בשבת דף ס”ג ויטיבך לבך על תלמוד תורה אלא דלא כתיבא בהדיא ע”ש ולזה אמר וטוב לב משתה תמיד כלו’ שבטוב לב דהיינו שירות ותשבחות וד”ת משתה תמיד ולפי מ”ש במקום אחר על מ”ש ויחן ישראל נגד ההר דהיינו שנסתלק היצה”ר מהם ולכן פי’ רש”י ויחן כאיש אחד בלב א’ לפי מה דאמרינן בכל לבבך בשני יצריך וכאן שנסתלק היצר הרע לא היה להם רק לב א’ ובקרא דכתיב בשמחה ובטוב לבב וסמך טוב ללבב מסתבר טפי למדרשיה דקאי על שירה שאין היצר הרע מסתלק בשירה לבד כ”א ע”י ד”ת שהוא תבלין שלו ואז עדיין יש כאן שני לבבות משא”כ התם דכתיב ויטב לבו שפיר דריש ליה על תלמוד תורה דבעידנא דעסיק בה מגינא ומצלא וכן אמרו שלשה שאכלו על שולחן א’ ואמרו עליו דברי תורה כו’ ועיין מ”ש בהקדמה שו”ת בית אפרים חלק א”ח במ”פ וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב כו’ וזהו שאנו אומרים והאר עינינו בתורתך י”ל שהכוונה ע”י תורתך כמ”ש חז”ל המאור שבה מחזיר למוטב ואז ודבק לבנו במצותך ויחד לבבינו כו’ ששני הלבבות יתיחדו להיות אחד לאהבה כו’ וזה הגורם שידבק הלב במצות אחרי שאין שם יצר סמוך ויותר יש לזרז עצמו בד”ת במקום שיש שם איזה שמחה אף אם היא שמחה של מצוה ועיין בסוף סוכה בענין שמחת בית השואבה וכן מבואר לעיל סימן תקנ”ט אדם אוכל ושותה ושמח ברגל ולא ימשוך בבשר ויין ובשחוק וקלות ראש לפי שאין השחוק וקלות ראש שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על הוללות וסכלות אלא על שמחה שיש בה עבודת היוצר עכ”ל והוא לשון רבינו הרמב”ם ז”ל והמפרשים ז”ל פירשו לשחוק אמרתי מהולל ר”ל שיהיה באיזה ענין שיהיה השחוק הוא הוללות עבט”ז לעיל אך לשמחה מה זו עושה ר”ל שלענין שמחה אין להחליט שאינה יפה שבאמ’ יש שמחה של מצוה ולכן יש ליתן לב לדעת מה זו עושה ר”ל מה טובה אם הוא שמחה של מצוה או לא אך הואיל ואפשר כי מתוך אכילה ושתיה והוללת יתמשך לשחוק וקלות ראש לכן יקח תבלין לבסם השמחה בד”ת וחדוות ה’ יהיה מעוזו ויטב לבו בד”ת וז”ש וטוב לב משתה תמיד עכ”ל השע”ת.

שאלה

{תשוח”ח על המשלוחים הקבועים, ועל של עתה באתי:
לבי עלה ונסתפ”ק במקרה דלהלן.

}

תשובה

‏יום ראשון כ”ג ניסן תשע”ו

לכבוד ידידי הג”ר יהודה שורץ שליט”א, עורך הגליון הנפלא ‘יין ישן’.

קבלתי את שאלתך בס”ד, ויש להוסיף על הדברים דהנה יש כמה דעות בפוסקים בענין ההתייחסות למתפלל שמפסיק מלפניו אדם, ולפי חילוקי הדינים בדבריהם יתבאר ג”כ התשובה לשאלה זו.

א.

הנה דעת הגריש”א בגדרי היתר זה, דההיתר הוא רק באופן שיש באדם השני מחיצה כדיני המחיצה, דהיינו שהוא גבוה י’ טפחים ורחב ד’ טפחים, וחשיב מחיצה, ולכאורה זהו ג”כ בתנאי שאין האדם האמצעי יודע שמשתמשים בו למחיצה, דהרי בדיני עירובין קיימא לן שאם האדם האמצעי יודע שהוא מחיצה אינו מחיצה.

אבל בעצם תמה אני על דברי מרן זצ”ל, דהרי לגבי מחיצה כתב המ”ב בסי’ ק”ב סק”ב וז”ל, כתב הח”א אם המתפלל עומד בצד אחד מדבר שהוא קבוע גבוה י’ ורחב ד’ מותר לישב בצד השני דהא מפסיק רשות אבל לעבור מצד השני אפשר אם אינו גבוה כ”כ שלא יוכל להסתכל בצד השני אסור וכן פסק בהלק”ט וכן מצדד הפמ”ג בסימן צ’ סק”ה שיש להחמיר לעבור באלמעמרע [בימה] נגד המתפלל אף שהוא רשות בפני עצמו ולישב מתיר ברשות אחרת אפילו בתוך ד”א [בסימן זה סק”ב במשב”ז] עכ”ל המ”ב, א”כ סבירא ליה להמ”ב לגבי איסור העברה לפני המתפלל שהוא ג”כ ברשות אחרת כיון שמפסיק מכונתו, ורק אם אין המתפלל יכול לראות, כגון שיש כותל גמור שרי, וכן הכה”ח סק”ה כתב דאם כותל זכוכית מפסקת ביניהם מותר לישב ביניהם ואסור לעבור כיון שמבטלת את כונתו וכנ”ל, וא”כ תמוה פסקו של הגרי”ש זצ”ל.

ואולי י”ל שהקיל הגרי”ש כדעת החי”א המובאת בשעה”צ סק”ב שכתב, ודלא כהחיי אדם דמצדד בסוף דבריו להקל עיין שם, עכ”ל השעה”צ, וכן האול”צ [תפילה פ”ז הכ”ב בהערות] כתב, נראה שכשהמתפלל נמצא ברשות אחרת אין איסור לעבור לפניו, דכמו שמצינו לענין צואה ברשות אחרת, דחשיב הפסק, כמבואר בשו”ע בסימן ע”ט סעיף ב’, הוא הדין לענין עובר כנגד המתפלל, שאם הוא ברשות אחרת חשיב הפסק ומותר לעבור כנגדו.

ובפרט כאשר הפתח פתוח לרה”ר, שנראה שכיון שהוא ברשות אחרת לאו כל כמיניה של המתפלל לאסור עליו לעבור שם, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

ועכ”פ אם יש דלת שאפשר לסוגרה טוב לסגור את הדלת עכ”ל.

א”כ יתכן שלגבי ג’ פסיעות שהם צורך מצוה סמך הגרי”ש להקל בפרט שיש כאן ג”כ צירוף של הדעות המתירות לגמרי בהפסק אדם.

ואלי י”ל דהגרי”ש ס”ל דהמ”ב מיירי ברשות אחרת שההפסק הוא רק משום שנמצא בבימה [אלמר”ע פירושו בימה], שבזה אין דבר המסתיר ורק הוא רשות אחרת, משא”כ במחיצה רחבה ד’ וגבוהה י’ שמסתיר מועיל, אבל גם זה צ”ע דהרי מה שנגד עיניו של האדם הוא למעלה מעשרה טפחים.

מ”מ לענינינו כיון דס”ל להגרי”ש שההפסק הוא מדיני מחיצה א”כ לכאורה ה”ה כשהאדם נכנס באיסור.

ב.

הגרש”ז אוירבך זצ”ל בהליכו”ש תפילה פ”ח הל”ד כתב, אם העומד אחריו סיים תפילתו, אך לא פסע עדיין מפני שממתין למתפלל שאחריו, נראה שמותר לפסוע כנגדו אף לצורך ישיבה לאמירת תחנון וכן לכל דבר מצוה, [פי’ דלגבי לעבור כנגד המתפלל ממש כתב שם לפנ”כ דבעינן מצוה גמורה כגון ברכת כהנים, אבל בזה סגי גם לצורך אמירת תחנון].

וכתב שם עוד בהערות דבר הלכה סקנ”ג, אבל לפסוע כנגדו סתם שלא לצורך מצוה יש להסתפק אם מותר, דלהטעם שלא יבלבל כונתו שרי שהרי גמר תפילתו, ואילו להטעם דשכינה כנגדו אסור שהרי לא נפטר עדיין מלפני המלך, ומ”מ אם עבר זמן מה מאז שסיים הוא את תפילתו מותר לו לפסוע כנגד האמצעי וכו’ עכ”ל.

וכן באול”צ שם הכ”ג כתב, שאלה.

האם מותר לעבור כנגד מי שסיים תפילת שמונה עשרה אך לא עקר רגליו מחמת שהעומד אחריו לא סיים את תפילתו.

תשובה.

מותר לעבור כנגד מי שסיים תפילתו, אף שעדיין לא עקר רגליו עכ”ל.

וכן כתב באשל אברהם.

וכן כתב בשו”ת אז נדברו חלק ג’ (סימן מה) ובחלק ו’ (סימן מז), דכיון שכבר הסיח דעתו מלהתפלל, הוי כעקר רגליו.

וכן ראיתי בשם השו”ת רבבות אפרים ח”א (סימן עב) שהביא משם כמה אחרונים שכתבו להקל בנ”ד, כיעו”ש.

והביא מהבית ברוך שכתב, ונראה דאם כבר גמר כל התחנונים אלא שעומד ואינו עוקר רגליו מפני שאחד מתפלל אחריו, דמותר לפסוע ג’ פסיעות לפני זה.

וכן גם אחר שאינו מתפלל מותר לעבור ולישב תוך ד’ אמותיו.

וראה עוד להלן.

וע”ע בשו”ת ציץ אליעזר ח”ז (סימן כג אות ו’) שהביא שיטות הפוסקים בד”ז ע”ש.

ונראה מדברי הגרש”ז והאול”צ שלא היה ס”ל כלל מהיתר של ההפסקה בין האחרון השלישי לבין הראשון, אלא רק הזכיר דרך אגב ענין זה שהטעם שלא פסע האמצעי הוא משום שהמתין לשלישי, אך מ”מ מדובר לכאורה שהשלישי הוא חוץ לד’ אמותיו, וכן הגר”ח קניבסקי בחידושיו שיח השדה לברכות י’ א’ כתב להדיא שרק אם הראשון לא נכנס לד’ אמותיו של השלישי מותר לפסוע.

אכן אפשר דאין מדבריהם ראיה ברורה לומר דפליגי על הכרעת הגרי”ש הנ”ל באופן שיש באדם האמצעי שיעור מחיצה.

ג.

הגר”נ קרליץ בחוט שני שבת ח”ב עמ’ רח”צ (קובץ ענינים סי’ ב’) כתב וז”ל, ונראה שאם זה שעומד אחריו סיים תפילתו אך ממתין מלפסוע על מי שעומד אחריו ועדיין מתפלל תפילת שמונ”ע, מותר לראשון לפסוע אפילו אם הוא תוך ד’ אמותיו של האחרון המתפלל, דאסור לעמוד כנגד המתפלל לפני המלך ולא כנגד העומד לפני המלך עכ”ל.

וראיתי חכ”א שדן בענין זה וז”ל, בגמרא ברכות (כז א) אמרו, רבי ירמיה בר אבא הוה מצלי לאחוריה דרב, וסיים רב ולא פסקיה לצלותיה דרבי ירמיה.

שמע מינה תלת, שמע מינה אסור לעבור לפני המתפלל.

ופירש רש”י, ולא פסקיה לצלותיה, כלומר לא הפסיק בין ר’ ירמיה ולכותל לעבור לפניו ולישב במקומו, אלא עמד על עמדו ע”כ.

ולכאורה יש לדקדק דרב לא עבר לפני ר’ ירמיה כדי שלא להפסיק בינו לבין הכותל, דהא בברכות (ה ב) מבואר, שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הכותל.

וכן הוא בשלחן ערוך (סימן צ’ סעיף כא).

וממילא נלמד, דכל היכא דבלאו הכי איכא הפסק בין המתפלל לכותל, לא אסרינן לעבור לפני המתפלל.

וכן משמע בלבוש (סימן קב סעיף ד’) שכתב: אסור לעבור כנגד המתפללים בתוך ד’ אמות “ודוקא לפניהם שלא יפסיק בינם לכותל” אבל בצידיהם מותר לעבור ולעמוד.

ומדכתב טעמא כדי שלא יפסיק בינם לבין הכותל יש לדייק, דכל היכא דבלאו הכי יש דבר המפסיק בינו לבין הכותל ליכא להאי איסורא.

אלא שהאליה רבה (סק”ז) כתב לבאר את דברי הלבוש דרצונו לומר, מפני דבהפסק יבטל כוונתו.

ולדבריו גם כשבלאו הכי יש דבר המפסיק בין המתפלל לכותל, אין לעבור לפני המתפלל, עכ”ד החכם הנ”ל.

והנה את”ל דבאמת ראיית הגרנ”ק מהגמ’ ומהלבוש הנ”ל, א”כ ה”ה כל היכא שיש הפסק, ואי”ז משנה מהו ההפסק, וכמו שאם נכנס בטעות לא נסתפקת ע”ז, ולכאורה ה”ה כאשר מי שמפסיק הוא אדם שלא היה מתחילת התפילה, אכן י”ל דכאשר התפלל מאחורי אדם א”כ התפלל על דעת שיש הפסק בינו לבין הקיר, ולכן מותר לעבור, משא”כ היכא שלא ידוע לנו שאי”ז מפריע לו, והאדם העומד כאן בא אחר שכבר מתפלל, א”כ יתכן שמפריע לכונתו בזה שעומד עוד אדם על ידו, וצל”ע.

היוצא מכ”ז שלדעת רוב הפוסקים אין כלל היתר לעבור לפני המתפלל כשיש אחר מפסיק בינתיים, וגם אם הוא בריחוק ד”א יש בזה פלוגתא בפוסקים, והגרשז”א מקיל רק לצורך מצוה, אמנם להסוברים שאדם אמצעי יכול להיות מחיצה ה”ה אדם שנכנס באיסור יכול להיות מחיצה.

שאלה

שלום רב,

שאלה קטנה מה הכוונה “כסף חי” המוזכר כאן בברטנורא ד”ה לעשות בו נקב, [וז”ל, לעשות בו נקב קטן, כלי שמשימין בו כסף חי וסותם פיו בזפת או בגפרית ועושה בסתימה נקב קטן להוציא ממנו הכסף חי עכ”ל].

***

תשובה

בע”ה

שלום רב

כסף חי הכונה מה שנקרא בלשונינו “כספית”, דהיינו מין נוזל רגיש ויקר.

ועי’ ברע”ב כלים פי”ז מט”ז שכתב, קנה המאזנים – הרמאים עושין אותו חלול ומניחין בחללו כסף חי, וכששוקלין מטין בקנה מעט והולך הכסף חי לצד הדבר הנשקל ומכביד ומכריעו ע”כ.

ונזכר גם בגיטין ס”ט ב’ ענין הכסף חי ועוד.

בכבוד רב

***

עש”ק הנ”ל ג’ מרחשון ע”ו בס”ד

מה ששאלת ע”ד התוס’ (בנדה נ’ ב’ ד”ה תרנגולתא בפי א’) דס”ל דהנקבה של אותו המין מותרת וזכר שלו אסור, דהשתא כמה הכניס נח לתיבה, אי שבעה או שנים.

ורצה כת”ר לומר ע”ז איזה פלפול.

תשובה – ראשית כל יש ז”ל התוס’ שם, תרנגולתא דאגמא – הזכר אסור לפי שאין לו סימני טהרה ולא שרי מטעם כל היוצא מן הטהור טהור שהרי האם לא ילדה האפרוח אלא ביצים הטילה והאפרוח מעפרא קא גדיל ונאסר ממילא ע”י סימני טומאה ונקבה נמי אין לאוסרה למאן דאסר זה וזה גורם דהא אפרוח לא יצא אלא מן הביצה ומעפרא קגדיל כדפרישית ומיהו נראה עיקר ששני מינים הן והמין שקורין תרנגולתא דאגמא שרי הזכר והנקבה דיש להן סימני טהרה והמין שקורין תרנגול דאגמא אסור הזכר והנקבה דאין נראה שמין אחד חלוק הזכר מהנקבה ועוד כיון דלא הוי מעופות טמאין הכתובין דבהנהו בכל מין יש זכר ונקבה משום סימני טומאה אין לאסור עד שיהא בו כל ד’ סימנים דמנשר ילפינן.

עכ”ל.

והנה התוס’ לא ניחא להו כלל לפרש כן, וכמו שכתבו ומיהו נראה וכו’ וזהו לשון של חזרה, וגם בחולין ס”ב ע”ב ד”ה תרנגולתא, הכריעו כחזרתם כאן ולא הזכירו צד שני, וכן הריטב”א כתב כן בשם ר”י, [ר”ל שהוא היה בעל התוס’], וא”י מה מטעם יש לחקור אחר ראשונות וקדמוניות אם התוס’ לא ס”ל כך, וכ”כ הערל”נ שם בשם התוס’, אכן שו”ר שהגרא”ו ז”ל בקובץ שמועות חולין סי’ כ”ז נקט שכ”ד התוס’ כמ”ש כת”ר והדרנא בי.

אכן אכתי נראה שאין כאן מקום לדון בזה כיון דבגמ’ שם נקטו למסקנא דגם נקבתו אסורה דחזיוה דדרסא ואכלה, והנה נח פשיטא דעשה כפ”ד המסקנא שהכל עשה ע”פ רוה”ק וחכמה עליונה לידע מה טמא ומה טהור, וראיתי חכ”א (דברי יואל פ’ נח ע’ קל”ב) שכתב דרק אח”כ נעשה להיות עוף טמא כיון שנעשה דורס ע”י שהשחיתו בני האדם דרכם באותו דור, כמו שמצינו בדור המבול שהשחיתו דרכן ע”י הבנ”א, ובמחכת”ר, חדא כבר כתב רש”י חולין ס”ב ב’ ע”ז חזיוה דדרסה ואכלה – ראוה חכמים שדורסת ואוכלת והיינו גירותא דאמרי’ לקמן בפ’ כל הבשר (חולין דף קט:) אסר לן גירותא שרא לן לישנא דכוורא שטעמו כטעמו ומתוך שאין אנו בקיאין בהם נראה לי דעוף הבא לפנינו יש לומר שמא ידרוס דהא הך תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין בטהורה ולאחר זמן ראוה שדורסת ואין עוף נאכל לנו אלא במסורת עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור ושלא מסרו לנו יש לחוש ובמסורת יש לנו לסמוך כדאמר לקמן (חולין דף סג:) שעוף טהור נאכל במסורת.

עכ”ל רש”י, ומבואר דהיה כאן טעות ממש ולא שנשתנה אח”כ.

ועוד א”כ בדור המבול כל הבהמות היו אסורות באכילה לפי דבריו, דכיון שהשחיתו המינים דרכן נעשו טמאים, ומיהו רש”י שם כתב שהכניס לתיבה רק מאותן שלא השחיתו, וא”כ צ”ל דאזלי’ בתר הפרט ולא בתר המינים, ולפ”ז אם נמצא תרנגולתא דאגמא א’ שלא השחיתה דרכיה כלל יהא מותר לאוכלה לפי דבריו, ואלו דברי תימה.

אכן ראיתי שבס’ משך חכמה בראשית ז’ ג’ וז”ל, גם מעוף השמים שבעה (שבעה זכר ונקבה) לחיות זרע על (פני) כל הארץ.

‘בטהורים הכתוב מדבר’, רש”י.

והא דלא כתב בפירוש “מעוף הטהור”, אתי שפיר לפי מה שכתבו התוספות בנדה דף נ’ דתרנגולתא דאגמא, הזכר טמא והנקבה טהורה, יעוין שם.

אם כן, במין כזה צוהו להביא שבעה, מפני שאף שהזכר טמא, אכן הוא “לחיות זרע על (פני) כל הארץ”, ובנקבה הנולדת תהיה טהורה.

וכן מדויק הפסוק, שכאן נזכר “לחיות זרע”, ודו”ק ע”כ, אכן הדברים תמוהים כמ”ש.

וראיתי הובא מקובץ ירושלים (שי”ל בוורשא) תשובה מהג”ר יצחק זעליג מסוקולב זצ”ל אל הגאון ר’ מנחם זעמבא זצ”ל, ובתו”ד כותב הרב מסוקולוב זצ”ל על דברי המשך חכמה הנ”ל: רשמתי בצדו: לפי ענ”ד דברי שגגה הם שהתוס’ בחולין ס”א ע”א ד”ה “כל” כתבו שהדורס שהוא סימן טומאה נמסר להם מנח, הגם שמשמעות התוס’ משמע שבעת שרצה להקריב מהם קרבנות בדק את כולם, אבל אחר שגם הטהורים באו מעצמם אל התיבה, וכלפי שמיא גליא מקודם שהיא דורסת, לא הי’ באים כלל כיון דשניהם טמאים.

ור’ פפא שלא הי’ יודע אם דורסת אמר דעתו שהנקיבה טהורה בסימני’, אבל אם הי’ יודע וראה שהיא דורסת, בוודאי הי’ חזר בו, כי נח מסר להם שכל עוף טהור אינו דורס כמ”ש התוס’ שם וז”ב ואמת.

שנית לחיות זרע באמת די בשנים שנים מכל מין, כתחילת בריאתם שלא נברא יותר מזכר ונקיבה מכל מין, והטהורים שבאו שבעה, הי’ כדי להקריב מהם קרבנות, ואם הזכר לעולם טמא למה באו הזכרים שבעה כנגד כל נקיבה די בזכר אחד.

ולפי דברי הילקוט שמעוני פ’ נח אות נ”ג כי עד המבול הי’ עופית טמאים רובא יותר מן הטהורים, ומעת המבול עשה ה’ שיהיו הטהורים רוב, ועיין בזית רענן שם ובעופות דאגמא אין הטהורים רוב, דהזכרים שבהם לעולם טמאים.

שלישית אם הזכר טמא קיי”ל דאין הטהור מוליד מטמא, וגם בעופות כן הדין וכמ”ש הח”ס חיו”ד (סי’ ע”ד), אך להטיל ביצים די באמת בחימום בעלמא, דחזינין שיש אפי’ ספנא מארעא בלא זכר כלל, א”כ לא גרע מה שמחמם אותה הזכר של אגמא אפי’ שיש לו כל סימני טומאה שתוכל מזה להטיל בצים, אבל חימום מאינו מינו של טהור שוב הרי רק כספנא מארעא דאינו מוליד.

ועוד בזה דבאמת בשו”ת מהרי”ט ח”א סי’ נ”א בסופו מביא ראי’ נכונה דאין הסימנים גורמים הטומאה, רק הסימנים מראים שהם ממין הטמא, וראייתו מבכורות ה’ ע”ב בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה, ובהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותרת באכילה, שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור, חזינן דאין הסימנים מטמאים או מטהרים עיין שם.

ולכאורה לר’ פפא שסובר בתרנגול דאגמא כיון דיש לו סימנים נשאר עוף טמא, ואף דהביצה טרם שיצא ממנה האפרוח בודאי מותרת באכילה כדין היוצא מהטהור, אעפ”כ אחר שנעשה אפרוח בסימני טומאה נאסר, ואפשר שזה באמת כונת קושיית התוס’ שם שאיך יחלוק ר”פ על סתם משנה בכורות ה’ ע”ב, וע”כ צ”ל כתי’ התוס’ שם דעוף תולדתו היא מהביצה, אשר נעשה מתחלה עפר לגמרי, וביאתו לעולם היא הוי’ חדשה לגמרי של עתה, ואינו בכלל יוצא מהטמא או מהטהור לגמרי, ואין בו אלא התהוות חדשה של עתה, ע”כ אף שהתרנגולת ישבה על הביצים ויצא אפרוח זכר, ומסתמא ביצה זו שנעשה ממנה אפרוח זכר היא מין זכר בתחילתו, אלא שמותרת מטעם יוצא מן הטהור, והיא רק גרמה רק החימום שתסרח הביצה ותצא עוף של אינו מינה, שוב גם בזה הוי כספנא מארעא.

והרמב”ן בפ’ תזריע [עהפ”ס] וילדה לפי דבריו שם שדוקא לידת אשה נותנת כח הזרע שהולד יוכל לזרוע אח”כ, ומביא טבעיות החכמים שספנא מארעא אינו מוליד, וכוונתו אפי’ אם הלידה הוי מספנא מארעא.

וכן שמעתי מחכמי הטבע שאותם האפרוחים שנולדו מביצים ע”י מכונה של חימום, לא ע”י חימום תרנגולת אינם יכולים להוליד, ובחו”ל ישנם עופות כאלה לרוב עתה, והמעיין ברמב”ן היטב יראה שכוונתו על סוף הלידה ספנא מארעא לא על הולדת הביצים המוזכר בגמ’.

ואני מסופק אם איש הנולד ע”י ניתוח הבטן כנהוג עתה, אם יש לו כח זריעה של הולדה, כי בביצים השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות אין הביצה הזאת יכולה להוליד כדאיתא ביצה ד’ ו’ ע”ב, ועדיין לא שאלתי בזה את חכמי הרופאים עכ”ד.

ובקובץ בית שמואל (סי’ כ’) כתב חכ”א ליישב קושיותיו של הרב דסוקולוב הנ”ל על המשך חכמה ואלו דבריו: מה שמקשה כ”ג דלחיות זרע די בשנים מכל מין וכו’, ואם הזכר לעולם טמא והנקבה טהורה למה באו הזכרים שבעה כנגד כל נקבה די בזכר אחד עיין שם, לא קשה דהא הנקבות ראויין לבא שבעה, משום דראויין להקרבה, אז באו ג”כ הזכרים נמי שבעה, משום דזוג זוג באו בתיבה לא מצד עצמו, אלא דאם אחד מהם כמו הנקיבה באה להתיבה מצד הקרבה, באו הזכרים במנין שבעה מצד לחיות זרע על פני הארץ, וזה שמדייק הגאון לחיות זרע על פני הארץ.

גם מה שמקשה כ”ק, אם הזכר טמא איך טהור מוליד מטמא וכו’ אמת דאינו מונע מלהטיל ביצים וכו’ דהוי כספנא מארעא, אבל חימום מאינו מינו דאינו רק כספנא מארעא אינו מוליד עיין שם במאי דמאריך שם.

לא קשה.

דזה שטהור אינו מוליד מטמא, דוקא היכא דאינו במציאות כלל, אבל היכי דהם מין אחד כמו תרנגול ותרנגולת דאגמא, אף על גב דזה טמא וזה טהור מוליד, וכן טהורים אפילו דאם אינם מינם, אם הם טהורים מולידים זה מזה דנקראים מינו בזה שהם טהורים (כן מצינו לגבי דשילמ”ת דאינו בטל מטעם דהיתר בהיתר נקראין מין במינו, יעיי”ש בר”ן נדרים בפרק הנודר מן המבושל).

גם מה שמסתפק כ”ק אם איש הנולד ע”י ניתוח הבטן כנהוג עתה אם יש לו כח ההולדה, וראייתו מהשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורים אין הביצה הזאת יכולה להוליד כדאיתא בביצה דף ו’ ע”ב, לכאורה לא דמי, דהתם לא היו להביצים כח הולדה כלל, ולא נגמרה כחם לצאת לאויר העולם וביצים כמותם אין להם כח הולדה, אבל איש הנולד ע”י ניתוח הבטן.

הולד רוצה לצאת, אלא אדרבא מפני גדלו הרחם צר ואין יכול לצאת מן הבטן, ומשום זה מוכרח להוציאו ע”י ניתוח, לא גרע מולד שיצא מן הבטן מאליו שיכול להוליד ע”כ.

זה הבאתי מספר דעה”ד בנדה שם, וראה שם מה שהאריך בזה עוד.

שאלה

א) מי שהתחיל פסוקי דזמרא (אמר ברוך שאמר והתחיל הודו וכו’), ונזכר שלא אומר ברכות השחר כלל, מה יעשה.

ב) מי שאוחז בפסוקי דזמרא ושומע קדיש האם יענה על יהא שלמא ואחרי המילים יתגדל ויתקדש שמיה רבא {וכתבתי להשואל: בתחילת דבריך אשמח לפירוט על איזה ברכה מדובר לגבי כל הברכות, כגון, ברכות התורה ברכת ענט”י.

יוסף חיים בלוך

***

תשובה

לכבוד הרב בלוך

שלו’ רב

בדין ברכות השחר למיטב זכרוני רק על ברכה”ת שהוא צורך הפסוקי דזמרא מצינו במשנ”ב שהותר לענות, יתכן גם שברכת ענט”י יש מקום לצדד מאחר שלדעת הרא”ש נתקן לתפילה אם כן אפשר שהוא צורך התפילה ויל”ע בזה.

וברכת הודאה כגון אשר יצר אחר עשיית צרכיו התיר המ”ב שם לברך, אמנם יש כמה פוסקים שכתבו שלא לברך [עיין במקורות המובאים בילקוט פסקי תשובות סימן נא הערה 97, וחובה לבדוק ולברר כל המקורות בפנים].

מ”מ מה שדן המשנ”ב רק על ברכת התורה יתכן שהשאר נכללין בברכת הודאה.

שוב ראיתי לענין ברכת ענט”י הנ”ל שכתב בספר נפש דוד [עמ’ לו] על הגאון האדר”ת וז”ל, כמה פעמים קרה לי ששכחתי לברך ונזכרתי בפסוקי דזמרה וברכתי אחר ישתבח קודם ברכת יוצר ופעם אחת נזכרתי באמצע ברכות קריאת שמע וברכתיה בין שמע לוהיה אם שמוע שבודאי מותר להפסיק בין הפרקים משום ברכה עוברת כזאת ואולי גם באמצע הפרק ועדיפא מברכת רעמים שהיא רק ברכת השבח ועל נטילת ידים היא ברכת המצוה ושייכא לקריאת שמע ג”כ כברכות ט”ו ועי’ תוס’ סוטה ט”ל דיבור המתחיל כל עכ”ל, עי”ש מה שהאריך עוד בענין לסמוך ברכה זו למוסף או למנחה לדעת הגר”א, דשמא י”ל שאין זו ברכה עוברת, עי”ש.

והנה בפוסקים דנו על חלק מברכות השחר אם נפטר בהם בשמונ”ע ושוב אי אפשר לברכן אח”כ, וברכות אלו יותר חמורים לענין זה אם לא יברך עכשיו, ועכ”פ אפשר שיכוון שלא לצאת על הצד שמועיל.

עצם דין פסוקי דזמרא שמפסיק לאמן הוא ברור במ”ב סי’ נא סק”ח.

על יהא שלמא כתב בכה”ח (שם אות כב) שלא יענה, ואיני יודע אם דבריו מוסכמים.

אחרי המילים יתגדל ויתקדש מבואר בפוסקים שיענה (יעויין אג”מ ח”ד ס’ יד, אישי ישראל פט”ז הע’ כג בשם הגרשז”א).

[כל הנ”ל לא כתבתי אלא בעיקר ציונים לדברי הפוסקים, ולמעשה יש לעשות שאלת חכם].

בברכת פסח כשר ושמח וכט”ס

***

שאלה

שלום

כיור נרוסטה האם מועיל הגעלה ואז לא צריך לשים כיור פלסטי בפנים?

בברכה, יואל

***

תשובה

שלו’ רב

כיור העשוי מנירוסטה, מעיקר הדין אפשר להכשירו על ידי עירוי מים רותחים מכלי ראשון, כיון שהוא בולע על ידי עירוי, אבל כיון שקשה לערות עליו מים בכל פינה ובכל חלק שבו, לכן מומלץ להניח בתוכו כיור מפלסטיק כפי שנהוג בבתי ישראל, ופעמים שלא מועיל לו עירוי, וצריך מעיקר הדין להניח כיור מפלסטיק בתוכו [מספר הכשרת המטבח לפסח עמוד נד, ועיין שם בהערות].

***

שאלה

שלום וברכה.

אודה מאוד אם תוכלו להשיב לי

שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו’, אבל קורין בהן ושונין בהן.

שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים שלושה רוחות, האם כשרה.

שאלה: שבת ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.

שאלה: סוכה מב: “אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

שאלה: בבא מציעא ד.

שאלה: ברכות סב.

שאלה: יומא עה.

שאלה: ברכות ג: “הכי קאמר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה”.

בתודה עמוקה

אהרן אריה כהן

***

תשובות

שלום רב

בע”ה, כ’ חשון תשע”ז

לכבוד הג”ר אהרן אריה כהן שליט”א

אכתוב קצת הנלנע”ד והכל בדרך אפשר, ואולי ימצאו הדברים חן בעיני הלומדים, ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל.

שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו’, אבל קורין בהן ושונין בהן.

תשובה: יעוי”ש גבי מש”כ כי הא דרבינא ורב אדא בר מתנה הוו קיימי ושאלי שאילתא מרבא אתא זילחא דמיטרא עיילי לבי כנישתא אמרי האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא אלא משום דשמעתא בעא צילותא כיומא דאסתנא.

ופרש”י, צילותא – דעת צלולה ומיושבת, שאינו טרוד בכלום מחשבה.

וביארו שם התוס’ בזה”ל, שהאמוראים לא היו רוצים ליכנס בהן בגשמים מפני גשמים אלא משום דשמעתא בעי צילותא ע”כ.

ומבואר שבסתמא היה אסור להם ליכנס אע”פ שרצו ללמוד, מכיון שעיקר כונתם היה כדי ליהנות, ואולי זה מה שבעי לאשמעינן שדוקא אם נכנס לצורך קריאה ומשנה אבל אם נכנס לצורך החמה מפני החמה וכו’ אסור.

וזהו דוקא במקום כה”ג שאפשר בבית אחר כמ”ש המשנ”ב סי’ קנ”א סק”ד, ולא מהני שיקרא או ישנה מעט בכניסתו כדלקמן מאחר שיוכל ליכנס לבית של חול להנצל מהחמה והגשמים אם לא שעסק מקודם באיזה דבר הלכה בחוץ והתחילו גשמים לירד שאז מותר לו ליכנס לביה”מ כדי שלא יטרידוהו הגשמים, וכתב בשעה”צ סק”ד, כן משמע במגילה כ”ח ע”ב בגמרא, האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא וכו’, ותפוק לה דהא למדו שם אחר כך, אלא ודאי דבכל גווני אסור כיון דכוונתו העיקר להנצל מהגשמים, ולא דמי למה שהתיר הגמרא על ידי עצה זו בשצריך לקרוא לאיזה אדם, התם אין לו עצה אחרת עכ”ל, וגם כ”ז דוקא בתי כנסיות אבל בתי מדרשות קילכמ”ש הרשב”א, [ומ”מ איידי דנקט בתי כנסיות נקט אכולה מילתא].

ואולי אתא לאשמעינן למ”ד שבהכנ”ס אסור לעשותו בהמ”ד דמ”מ לקרות בו ולשנות בו מותר, דרק לעשות בקביעות בהמ”ד אסור, אבל סתם מקרא ומשנה אין לאסור.

שוב ראיתי בס’ ראשון לציון לבעל האוה”ח הק’, וז”ל, גמרא אבל קורין בהם ושונין בהם ע”כ.

קשה מאי למימרא פשיטא דקורין ושונין בהם וי”ל דסד”א כר”י דאמר קדושת בית הכנסת גדולה מקדושת בית המדרש ואין קורין ולא שונין בהם קמ”ל.

ואפשר דמהאי טעמא אמרי’ הלכתא כריב”ל דאמר קדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת ולפ”ז ליכא למשמע מהכא דהלכה כריב”ל לגביה דר’ יוחנן שכתבו התוס’ לעיל דף כ”ו ד”ה כוותיה דר”פ כו’ דאיכא למימר שאני הכא דברייתא מסייע ליה.

או אפשר לומר דברייתא אתיא אפילו אליבא דר’ יוחנן ושאני הכא דלא עקר קדושת בית הכנסת ובאתרה קיימא אלא דקורין ושונין בה ג”כ אבל לעולם אם בא לעוקרה מהיות בית הכנסת ולקבוע בה בית המדרש לא שרי עכ”ל.

שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים שלושה רוחות, האם כשרה.

תשובה: הנה יש דין שסוכה העשויה ככבשן כשרה, היינו סוכה עגולה, כמבואר בסוכה ז’ ב’, ובפשטות היינו סוכה שאין לה דפנות כלל ומ”מ מכיון שסוגר את הרוחות הנצרכות כשרה.

אמנם כתב השפ”א סוכה ז’ ב’, ומסופק אני בהך סוכה דכבשן האיך יהי’ השיעור דשתים כהלכתן ושלישית אפי’ טפח כיון דליכא זוית אפשר דצריך להיות מחצה העיגול עם עוד טפח וצוה”פ, או אפשר דאה”נ דבסוכה כזו כיון דליכא זוית צריך להיות כולה סתומה עומד מרובה על הפרוץ וצ”ע עכ”ל.

וכתב החזו”א או”ח סי’ ע”ב סק”ו לגבי עירובין דמהני וז”ל, נראה דהא דב’ דפנות כמין ג”ם אינו נידון כג’ דפנות למחשב רה”י מה”ת היינו דוקא כשב’ הדפנות על שיעור אלכסון של מרובע, אבל כל שנתקרבו זה כנגד זה ונתמעט האלכסון משיעור אלכסון של מרובע, נידון כג’ דפנות וניתר בלחי וקורה ולא חשיב קורה באלכסון, דאל”כ אין לדבר שיעור, וב’ כתלים באלכסון ומקורבין במערב ופתוחין למזרח כזה (-) ודאי נידון כמוקף מג’ רוחות, ומיהו דוקא כשב’ הכתלים שוין אבל אי אחד ארוך ואחד קצר כזה (-) אינו ניתר אלא כנגד הקצר כזה (-) ולא באלכסון כזה (-) דהיינו פתחא בקרן זוית לפי בנין הכתלים עכ”ל.

וע”ש סי’ ע”ד סקט”ו.

אכן לענין סוכה הביא בס’ הסוכה עמ’ רמ”ה בשם הגרי”ז סולוביציק זצ”ל שהוכיח מהגמ’ זבחים ל”ז ב’ להחמיר בסוכה שעשויה בצורה סגורה ללא ג’ דפנות (כגון צורת V), ויש מי שהביא שמועה זו באופ”א בלא הכרעה לעניננו (קונטרס המועדים עמ’ כ”ד), אמנם לפי דברי הנצי”ב במרומי שדה על הגמ’ שם אין ראיה לחידוש הגרי”ז מ”מ.

ובס’ סוכת חיים עמ’ קי”ג הביא בשם הגר”י הוטנר זצ”ל ובשם הגר”נ קרליץ שליט”א שסוכה בצורת V חשיב כסוכה שיש לה ג’ דפנות.

שאלה: שבת ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.

תשובה: בשחרית דין זה לא נוהג כמ”ש בשו”ע סי’ פ”ט ס”ז, מותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך לשחרית, שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי ע”כ.

וכ’ המ”ב סקל”ו, דוקא סמוך לשחרית דהיינו קודם שעלה עמוד השחר אבל משעלה עמוד השחר גם זה אסור [א”ר] וכתב הפמ”ג דדין ובורסקי וסעודה אסור סמוך לשחרית כמו סמוך למנחה ועיין לעיל בסימן ע’ בבה”ל עכ”ל.

ויעוי’ מש”כ בסי’ ע’ סקכ”ג, וא”כ לפ”ז במלאכה או בכל אלו הענינים לבד מאכילה אם התחיל קודם עמוד השחר א”צ לפסוק אם ישאר לו שהות אחר שיגמור לקרות ק”ש ולהתפלל דהרי קי”ל לקמן בסימן פ”ט ס”ז דלא גזרו סמוך לשחרית וא”כ התחיל בהיתר עכ”ל.

וכ’ שם בבה”ל, ומה שכתבתי עוד במ”ב דאם היה עוסק במלאכה קודם עה”ש מיקרי שהתחיל הדבר בהיתר כן איתא בסימן פ”ט באחרונים דמלאכה מותר עד עה”ש וכן איתא בהדיא ברמב”ם פ”ו מהלכות תפלה הלכה ד’ וראיתי בסידור הגאון מליסא בדברים האסורים קודם התפלה בסוף אות ד’ דמשמע מדבריו דסתם מלאכה חוץ ממרחץ ולהסתפר ובורסקי דומה לאכילה דאסור חצי שעה קודם עה”ש [ומה שכתב שם אות ה’ ואם התחיל לעשות מלאכה ממלאכות ע”כ קאי אלהסתפר ולכנס למרחץ וכה”ג דמיירי שם באות הקודם כדי דלא ליסתרו דבריו אהדדי עי”ש] מהרמב”ם ושארי האחרונים הנ”ל לכאורה לא משמע כן עכ”ל.

וצ”ב דיש סתירה בין הכרעות המ”ב, אבל מ”מ מבואר דאין דין שחרית ומנחה שוה.

וממילא תנא כי רוכלא לא מני ואזיל, דהרי אם יבוא לבאר כל הדינים בשחרית מנחה וערבית יהיה אפושי מילתא.

וגם אם נימא דדין מנחה וערבית שוה מ”מ מכיון שדין שחרית חלוק מביניהם לא הוה מצי למנקט סמוך לתפילה אלא חדא מתרתי נקט.

ויש עוד להוסיף דמש”כ ‘עד המנחה’ אין הפירוש עד תפילת המנחה, אלא פירושו עד הזמן הנקרא מנחה, ואיכא נמי פלוגתא אם הכונה למנחה גדולה או מנחה קטנה, וממילא אם הכונה היתה על כל התפילות לא היה נאמר ‘עד התפילה’, אלא ‘עד עה”ש ועד המנחה ועד צאה”כ’, ולהכי ניחא גם להדעות ששחרית שוה לשאר התפילות [דעת הראב”ד].

שאלה: סוכה מב: “אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

תשובה: חיישינן שיטלטל במקום שאין עירוב, וכמו”כ מעיקר הדין יש לשייר בעיר מקום שאינו בכלל העירוב, וחיישינן שיבוא לטלטל שם כדי ללמוד מחכם, או כשהחכם אינו דר בעיר הזו אלא בעיר אחרת.

שאלה: בבא מציעא ד.

תשובה: באמת יש כמה דברים במנחות כ”ט דדרשינן תיבת ‘וזה’ או ‘הזה’, והמהרש”א הביא דברי הרא”ם שם וכתב עליה בזה”ל, גם הוא הניח בתימה לפי דרכו לדעת הי”א למה לא דרשו כלום גבי וזה אשר תעשה אותה שלש וגו’ וע”כ הנראה בזה דבכל מקום שנזכר כבר בסמוך לעיל מיניה מאותו דבר שבא הסיפור אחריו שפיר יפול מלת וזה בסיפור שבא אחריו וע”כ גבי וזה אשר תעשה אותה שלש וגומר שבא לעיל מיניה סיפור מעשה התיבה עשה לך תיבת עצי גופר קינים תעשה וגו’ שפיר יפול אחריו וזה אשר תעשה וגו’ כלומר בזה האופן תעשה אותה וגו’ וכן גבי וזה אשר תעשה להם לקדש וגו’ דכבר לעיל מיניה כתיב קידוש של אהרן דכתיב ועשו בגדי אהרן לקדשו וגו’ וכן גבי וזאת התורה אדם כי ימות וגו’ דכבר נזכר לעיל מיניה דיני הטמא וכן בזאת חקת הפסח וגו’ שבא גם הסיפור בפרשיות הקודמות בדיני הפסח אבל גבי החודש הזה וגו’ שלא נזכר כלום לעיל מינה בחדוש החודש לא יפול בתחלת הענין לומר מלת הזה וכן גבי וזה לכם הטמא בשרץ וגו’ שלא נזכר לעיל מיניה כלל מטומאות שרצים וכן גבי וזה מעשה המנורה וגו’ דבפרשת בהעלותך שלא נזכר כלום לעיל מיניה מענין מעשה המנורה וגו’ אלא מהדלקת נרותיה וכבר נזכר מעשה המנורה בפרשת תרומה וע”כ לא יפול בה בכאן מלת וזה וכן לדעת הי”א גבי וזה אשר תעשה על המזבח שלא הוזכר כלל לעיל מיניה ענין קרבנות התמידין וע”כ דרשו בכל אלו שבא מלת וזה לומר שהיה משה מתקשה בהם ותנא דבי ר’ ישמעאל דלא דריש כלום גבי וזה אשר תעשה על המזבח היינו משום דאיכא לפרש התם מלת וזה דה”ק קרא דלעיל מניה כתיב שבעת ימים תכפר על המזבח וגו’ היינו שלא נוהג אלא לפי שעה בז’ ימי המלואים אבל זה אשר תעשה על המזבח וגו’ תמיד שהם ב’ תמידין וק”ל עכ”ל המהרש”א, וה”ה לעניניננו גבי ‘אשר יאמר כי הוא זה’ מכיון שכבר נזכר לעיל מינה על מה מדובר א”כ אין תיבת ‘זה’ מיותר ללמד שהיה מורה ע”ז באצבע.

שאלה: ברכות סב.

תשובה: יתכן שהיה נוח לו לדבר בחשך ובהסתרה מלדבר פנים מול פנים (ע”פ ידידי הגר”ח מישקובסקי ק”ס), וביאר ידידי עוד דלגבי אונאת דברים של האשה יתכן דכיון שהיה לצורך מצוה סמך עליה שתמחול, ע”פ המבואר בב”מ כ”ב א’ לא אמרו כלך אצל יפות אלא לתרומה בלבד, וכן מצינו במ”ב לגבי ניח”ל לאיניש דליעבד מצוה בממוניה שנאמר רק גבי מצוה, ומ”מ זהו דוחק וצ”ע.

שאלה: יומא עה.

תשובה: כנראה שבגמ’ הביאו רק מה שמן הענין ממש, ומה דמוכחא מילתא שהקללה היא לטובה, וכנראה דלגבי קללת אדם לא אשכחן דבר הברור מענין זה.

שאלה: ברכות ג: “הכי קאמר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה”.

תשובה: על ר”פ בן יאיר איתא בפ”ק דחולין ז’ ב’, אמרו עליו על ר’ פנחס בן יאיר מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו עכ”ל.

רצה לומר דכל ימיו לא נהנה משל אחרים, ומשל אביו לאחר שעמד על דעתו אף משל אביו לא נהנה כלום (ראש יוסף).

ופירשו בעלי המוסר [כמדומה הגר”ש ולבה] דיש זמן שאדם עומד על דעתו ומקבל עליו את גדרי החיי האמיתיים, ויתכן דזהו כונת דוד המלך.

יתכן ג”כ מגיל בר מצוה שנתחייב במצוות ויל”ע.

בכבוד רב

***