תשובה

שאלה

לכבוד הרב עקיבא שליט”א

שלום רב

א) כח: רש”י ד”ה גובתא דקניא – הרי מאה שנה.

לא הבנתי כוונת רש”י במש”כ הרי.

ב) כט.

עשרה דברים מחזירים את החולה כו’, ושחלים ותגלחת ומרחץ וגבינה כו’.

יש לדקדק מדוע הפסיק הגמרא בין המאכלים.

ג) רש”י ד”ה אפר מקלה, יש לעיין מדוע רק כאן האריך רש”י לבאר מה זה אפר מקלה וצ”ע.

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

שלו’ רב

א.

‘שנתלש הרי מאה שנה’, לשון זה בדברי הראשונים הכוונה שנתלש קודם מאה שנה.

ב.

יתכן שהוא לפי סדר חומר הדברים, ומה שקשה יותר לחולה נקט ליה ברישא.

ג.

אגב שקצרה הגמ’ ולא פירשה דבריה אלא רק אמרה אפר מקלה, ואגב שהוצרך לפרש מה כוונתה בכלל, כבר פירש מה הוא אפר מקלה.

בהצלחה רבה וכט”ס

***

קרא פחות

שאלה

לכבוד מו”ר הרב עקיבא שליט”א שלו”ב

א) פרק י”ח-כ”א ומזרעך לא תתן למלך כו’, יש להעיר מדוע קרא הנ”ל כתוב באמצע פרשת עריות.

ב) י”ח-כ”ח ולא תקיא הארץ אתכם כו’, פירש”י משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס כו’ מקיאו.

כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה כו’, וקשה דלכאורה הול”ל כן לעיל (י”ח-כ”ה) עה”פ ותקא הארץ את יושביה וצ”ע.

ועיינתי בתורת כהנים (מקורו של רש”י) וראיתי שכתב משל זה בפרשת קדושים (פרק יב) וצ”ע מדוע לא כתב כן בפרשת אחרי מות וצ”ע בכל זה.

החוחם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

א) פרק י”ח-כ”א ומזרעך לא תתן למלך כו’, יש להעיר מדוע קרא הנ”ל כתוב באמצע פרשת עריות 

עיין בספורנו שכתב וז”ל, ומפני שדבר על העריות להכשיר הזרע שיהיה ראוי לחול עליו שמו הגדול דבר על המולך שהיו עובדיו חושבים להכשיר בעבודתו את שאר הזרע אל ההצלחות ואמר כי בעבודתו יהיה חלול ה’ וגורם לסלוק שכינתו מעל שאר הזרע ע”כ.

ב) י”ח-כ”ח ולא תקיא הארץ אתכם כו’, פירש”י משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס כו’ מקיאו.

כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה כו’, וקשה דלכאורה הול”ל כן לעיל (י”ח-כ”ה) עה”פ ותקא הארץ את יושביה וצ”ע.

תשובה: הלשון ותקיא משמע שאירע פעם אחת שהקיאה הארץ את יושביה, אבל הלשון ולא תקיא הארץ משמע שהיא אינה יכולה שלא להקיא אם יהיו בה הרשעים.

ועיינתי בתורת כהנים (מקורו של רש”י) וראיתי שכתב משל זה בפרשת קדושים (פרק יב) וצ”ע מדוע לא כתב כן בפרשת אחרי מות וצ”ע בכל זה.

לא הבנתי.

עיין בתו”כ פ’ אחרי מות [פרשתא ח פרק יג הל’ טז בסופו] ותקיא הארץ את יושביה כאדם שמקיא את מזונו.

 ובקרבן אהרן שם כתב, כאדם שהאכילוהו דבר מאוס, שאין עומד במיעיו אלא מקיא אותו, ובזה הוא מקיא גם מה שהוא מזונו ראוי ונאות אליו.

ואולי שאלתו למה רק בפ’ קדושים נקטו לבן מלכים, ואיני יודע התשובה לזה.

בכבוד רב וכט”ס

ושוב כתב אלי הנ”ל: וחכ”א שליט”א ציין לספר באורים כבדו ה’ (מהר”ם מקראקא) שהעיר כן ונהניתי.

***

קרא פחות

שאלה

לכבוד הרב שליט”א

שאלה: ע”ז ה.

“והאמר ר”ל, מאי דכתיב: זה ספר תולדות אדם וגו’ וכי ספר היה לו לאדם הראשון”, וצ”ב מאי קשיא, הרי היה לו ספר, שידוע שכתב ספרא דצניעותא.

שאלה: איך מותר בזמנינו לעשר שמן זית הרי כיון שהפריש תרומה גדולה וקרא לה שם מיד טימא אותה בידו, ועבר על משמרת תרומותי.

שאלה: ע”ז טו.

“גזירה משום שאלה ומשום שכירות.

שאלה קנייה”, צ”ב מה ההו”א שֶׁשְּׁאֵלָה קנייה, הרי אם כך מדוע שאול בד’ המינים ביום הראשון לא מהני, הרי שאלה קנייה.

שאלה: שם: “אלא ש”מ, שכירות לא קניא.

והשתא דאמרת שכירו’ לא קניא, גזירה משום שכירות, וגזירה משום שאלה”, וצ”ב עדיין קשיא שאלה דקנייה.

שאלה: שם: יא: רש”י ד”ה ואם – דרך מסלול זה הולך גם לעיר אחרת.

מותר – דהרואה אומר למקום אחר הולך.

וצ”ב אם תלינן לקולא, א”כ גם מתי באופן שהדרך מיוחדת רק לאותו מקום נימא דאזיל לספר עם אחד מבני העיר ולא לעבוד ע”ז.

שאלה: האם יש איסור מחמר בבהמת הפקר או בבהמת חבירו.

שאלה: ירושלמי (פ”ב דע”ז ה”ג) איתא: “רבי יהודה בר טיטוס”, וצ”ע הא לא מסקינן בשמות של רשעים.

שאלה: מה הדין אם הכניס לפה בריה כגון ענב ולעסו, ונזכר שנכנס לספק ברכה אחרונה עי”ז ולכך הוציא מעט מפיו והכניסו שוב לפיו, האם תיקן בזה ולא מקרי שאכל בריה.

שאלה: ילע”י בפת גדולה מאוד שאם תופסה בחלק אחד לא עולה עימה כל הפת מחמת כובדה אלא נשברת, האם מקרי שלם ללחם משנה.

שאלה: ע”ז ה: “בני כפויי טובה, דכתיב: האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל”, צ”ב אמאי אמר כפויי לשון רבים, הרי מדבר על אדם הראשון והו”ל בני כפוי טובה.

יישר כח

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שלום רב

קבלתי שאילותיך, להלן התשובות

שאלה: ע”ז ה.

“והאמר ר”ל, מאי דכתיב: זה ספר תולדות אדם וגו’ וכי ספר היה לו לאדם הראשון”, וצ”ב מאי קשיא, הרי היה לו ספר, שידוע שכתב ספרא דצניעותא.

ת.

בזוהר נזכר שאדה”ר חיבר ספר כל שהוא, עי”ש פ’ יתרו, ויש מקום גדול לומר דאין הכונה שהוא כתב אותו אלא שנכתב מפי השמועה והוא יסד עיקר הספר, ואם הזהר מפרש כן דלא באסמכתא בכוונת הפסוק שבקיה דע”כ פליג הזהר על הגמ’, ומ”מ גם אם לדעת הגמ’ אדה”ר חיבר ספר אינו מתיישב על לשון המקרא זה ספר תולדות אדם דכיון שכתוב ‘זה’ צריך להתיישב על דבר הכתוב בפרשה, והתולדות של אדם הם דברים שעיקרן כתוב בפרשה.

וביתר ביאור אפשר לומר דהקושי’ אינה על המציאות שלא היה לאדה”ר ספר, אלא על כונת הפסוק זה ספר וגו’ ואח”כ אינו מפרש אלא תולדותיו, וקאמר וכי זה הכונה שכל זה היה כתוב בספרו של אדה”ר, אבל יש בפירוש זה [האחרון] דוחק.

שאלה: איך מותר בזמנינו לעשר שמן זית הרי כיון שהפריש תרומה גדולה וקרא לה שם מיד טימא אותה בידו, ועבר על משמרת תרומותי.

ת.

בזמנינו בד”כ נטמא כבר קודם לכן, וכמעט לא יתכן שלא יהיה טמא כבר, ומחוייב לעשר גם שהיה טמא קודם לכן.

אבל אה”נ אם בשעת הפרשה היה טהור צריך ליזהר בכל זהירות שאפשר שהשמן לא יטמא עכשיו.

שאלה: ע”ז טו.

“גזירה משום שאלה ומשום שכירות.

שאלה קנייה”, צ”ב מה ההו”א שֶׁשְּׁאֵלָה קנייה, הרי אם כך מדוע שאול בד’ המינים ביום הראשון לא מהני, הרי שאלה קנייה.

ת.

הנה בסוכה ל ע”א משמע שאין הוכחה ברורה מהמשנה שם לפסול שאולה, ומה שהסוגי’ שם ובשאר מקומות סוברת רק כמסקנת הגמ’ כאן אינו תמיהה כ”כ.

ומ”ש במשנה סוכה מב ע”ב, ומלמדין אותם לומר כל מי שמגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה, אפשר לומר לפי הס”ד דלא לאפוקי שאולה אתא אלא שלא תהיה גזולה אם מקפיד שלא ישתמשו בו אחרים, ומתנה יותר מתאים כאן מכיון שאין דעת הכהנים והמשתמשים להחזיר את הלולב לבעליו הקודמים.

אמנם שם מג ע”א איתא, ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול, ומבואר להדיא בברייתא זו דלא כדברי הגמ’ כאן ויל”ע.

וראיתי בשיעורי א’ מן האחרונים שכתב דאע”פ שיש קניני שאלה וגזילה מ”מ אינו מספיק לדין ‘לכם’, ויש לציין על דבריו דעל שכירות בית הנזכר בסוגי’ כאן בע”ז כתוב ביתך, ואעפ”כ לפי הס”ד הו”א דלא תביא תועבה אל ביתך לא יהיה ביתו של הבעלים לענין זה רק של השוכר וי”ע.

שאלה: שם: “אלא ש”מ, שכירות לא קניא.

והשתא דאמרת שכירו’ לא קניא, גזירה משום שכירות, וגזירה משום שאלה”, וצ”ב עדיין קשיא שאלה דקנייה.

ת.

כל ההנחה שהגמ’ הניחה בהוה אמינא ששאלה קונה היא על סמך ההנחה שגם שכירות קונה, אבל לאחר שהוכח ששכירות לא קונה גם שאלה לא קונה.

ובאמת שאלה היא קלה משכירות, שהיא ממש כמו השכירות אבל בלי נתינת מעות, ואין שום סיבה שאם עושה אותו המעשה בלי נתינת מעות יהיה קנין, ומה שחייב עי”ז באונסין מ”מ נראה שלא היה מסתבר להם שהחיוב באונסין יעשה את השואל להיות בעלים יותר ממה שעושה המעות שנותן השוכר, ולכך תמצא שרש”י לא פירש הטעם של חיוב אונסין רק בשואל אבל בשוכר הוה פשיטא ליה דאיכא טעמא רבה של נתינת מעות שהוא טעם גדול יותר וכנ”ל, וראה גם קה”י סי’ י’ אות א.

שאלה: שם: יא: רש”י ד”ה ואם – דרך מסלול זה הולך גם לעיר אחרת.

מותר – דהרואה אומר למקום אחר הולך.

וצ”ב אם תלינן לקולא, א”כ גם מתי באופן שהדרך מיוחדת רק לאותו מקום נימא דאזיל לספר עם אחד מבני העיר ולא לעבוד ע”ז.

ת.

אם דרים שם ישראל באמת תולים שבא לדבר איתם, וכמו שכתב הרשב”א ע”ז יב ע”ב שאם יש שם ישראלים מותר.

ובגדר כמה צריך שידורו שם עי’ קיצור פסקי הרא”ש סי’ ט’ שלדעת י”א סגי בישראל א’, והרא”ש סי’ ט חלק ע”ז מהירושלמי אבל כתב הש”ך יו”ד סי’ קמט סק”ד שאם יש שם קהילה מותר, ועכ”פ באמת תלינן לקולא, אבל בנכרים קשה לתלות לקולא, שהולך לדבר איתם על דברים מענינים אחרים ביום אידם, כיון שעיקר עיסוקם בשעה זו הוא בחג שלהם, ולהבדיל בחגי ישראל אם מאן דהו יבקר אצל ישראל ביום חג פשוט שהוא מעיסקי החג ומה ששייך לזה.

שאלה: האם יש איסור מחמר בבהמת הפקר או בבהמת חבירו.

ת.

יש בזה מחלוקת הפוסקים, עיין במאירי ובר”ן בע”ז שם ועוד, ועיין מנ”ח סוף מוסך השבת, קרן אורה יבמות ו ע”ב, אגלי טל חורש סי’ יג, אבנ”ז סי’ נז ס”ה, הר צבי או”ח ח”א קמו ד”ה עוד יש.

שאלה: ירושלמי (פ”ב דע”ז ה”ג) איתא: “רבי יהודה בר טיטוס”, וצ”ע הא לא מסקינן בשמות של רשעים.

ת.

כן הק’ הר”י ענגיל בירוש’ תרומות פ”ח ה”ג, ואולי יש לתרץ שכבר היה צדיק אחר או כמה צדיקים בשם זה שקדמו לטיטוס הידוע, ועיין מה שהביא בספר דף על הדף יומא לח ע”ב מה שהביא מדברי המפרשים.

שאלה: מה הדין אם הכניס לפה בריה כגון ענב ולעסו, ונזכר שנכנס לספק ברכה אחרונה עי”ז ולכך הוציא מעט מפיו והכניסו שוב לפיו, האם תיקן בזה ולא מקרי שאכל בריה.

ת.

הנה יש מדעות הראשונים הסוברים דלדעת הבבלי אם הוציא הגרעין ואכל הזית אין בזה בריה, ומאידך אם הכניס לפיו הזית והוציא הגרעין אח”כ הוה ליה אכילה חשובה, ויש לדון לפ”ז אם דוקא שהוציא הגרעין או גם אם הוציא חלק מהפרי והחזירו, וכתב המאמ”ר [סי’ רי סק”ד] דלדעת ראשונים אלו בדעת הירושלמי צריך לבלוע גם הגרעין להחשיבו בריה, ולפי דעה זו במקרה זה אין שום חשש בריה, [וראה ברכת ישראל [שלום, סי’ ג’ עמ’ מ”ג] מה שהביא בזה].

אבל טפי מסתבר שגם אין להביא ראיה מדעתם בדעת הבבלי כנ”ל דהנה הגע עצמך אם הוציא חלק מהזית ולא אכל שוב א”כ ודאי שאין מצטרף לבריה, ואעפ”כ בגרעין לא גרע מבריה, ואם כן חוזרים אנו לסברא הפשוטה שאין מצטרף שוב אחר כך כיון שבשעה שהיה החתיכה מחוץ לפיו לא נחשב בריה וא”כ למה שיחזור ויהיה בריה כשיכניס לפיו, ויל”ע.

ובמ”ב ריש סי’ ר”י נראה שנקט כדעות הראשונים דלהבבלי צריך לבלוע הגרעין, ורק אז נכנס לספק.

[ומאידך עי’ שו”ת הר צבי ח”א סי’ ק”י].

ויש לציין שיש מן הראשונים הסוברים דכדי להחשיבו כבריה סגי שיש לפניו פרי שלם, ולפי דעה זו אין הנידון כאן כלל.

שאלה: ילע”י בפת גדולה מאוד שאם תופסה בחלק אחד לא עולה עימה כל הפת מחמת כובדה אלא נשברת, האם מקרי שלם ללחם משנה.

ת.

כל הדין שי”א שבפת של המוציא צריך שיעלה עמו, וכ”ה להלכה באו”ח ר”ס קסז [אם כי כמדומה שאינו מוסכם בפוסקים, יעוי’ בשו”ת שואל ומשיב מהדורה ד’ ח”ג סי’ ו’ ד”ה ובזה מיושב, מש”כ בשם הר”ב], זה דוקא שיש ריעותא שהפת שבורה, אבל בלאו הכי שאין שום ריעותא לכאורה אין בזה חסרון.

וכן במשנה רפ”ג דמס’ טבו”י שהוא מקור הדין של הפוסקים בענין זה לא נזכר אלא אם האוכל נפרס ומעורה במקצת דבזה יש חלוקי דינים אימתי נחשב חיבור ואימתי לא, אבל אם לא נפרס האוכל כלל לכאורה דבר פשוט שהוא חיבור וה”ה לעניננו.

שאלה: ע”ז ה: “בני כפויי טובה, דכתיב האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל”, צ”ב אמאי אמר כפויי לשון רבים, הרי מדבר על אדם הראשון והו”ל בני כפוי טובה.

ת.

לפעמים לשון רבים הולך על יחיד וכן להיפך, וכשהדבר מפורש בעצמו ניחא, ר”ל כשהגמ’ מסבירה כוונת דברי עצמה בתוך דבריה ניחא יותר.

הצלחה רבה

***

שאלה

רש”י ויקרא (יא, לח) וכי יתן מים על זרע – לאחר שנתלש, שאם תאמר יש הכשר במחובר, אין לך זרע שלא הוכשר: וצ”ב דיש לומר דלעולם יש הכשר במחובר אבל כיון ככתיב כי יתן ודרשי’ כי יתן לדעתו, א”כ יש לך זרע שלא הוכשר.

יישר כח

אהרן אריה כהן

***

תשובה

אינני עוסק בסוגי’ זו כעת אמנם מה שנ”ל בזה לעת עתה הוא שלא יתכן שלא ישמח במים שכן כל זמן שלא גדל הפרי כל צרכו הבעלים שמחים ברטיבות הפרי שמסייע לו בגדילתו והשבחתו.

הצלחה רבה

***

קרא פחות

בע”ה עש”ק פ’ האזינו י”ב תשרי תשע”ו

שאלה – ז”ל בעל הטורים דברים פרשת האזינו פרק לב פס’ א, כפי הפשט האזינו השמים פירוש יושבי הערים הגדולות בצורות בשמים.

ותשמע הארץ יושבי הארץ, פירוש יושבי כפרים וערים הקטנים ע”כ.

ותמוה דהרי כל ישראל אז היו במדבר ולא בכרכים ובכפרים.

ואת”ל שדיבר משה אל דורות העתידים, פשיטא, דמאי ס”ד דלא שהוצרך לפורטן.

תשובה – הנה ראשית כל יש לידע דשבט ראובן וגד כבר הי”ל ערים אז, והיו גם כפרים כדכתיב ויאיר הלך וילכוד את חוותיהם, ומתרגמינן כפרניהון.

אמנם בל”ז לק”מ דברי התורה נכתבה גם לדורות הבאים, ומה שתמה דפשיטא שאין השמים והארץ חלוקין בזה, לא הבנתי מדוע תמיהתו מתעוררת רק אם נפרש דמיירי על הדורות הבאין.

אמנם מאחר שהקשה טוב הדבר שתבוא הקושיא לידי יישוב, מלהשאירו בלא מענה, וז”ל הספרי, למה העיד משה בישראל את השמים ואת הארץ, השמים לעדה למצות השמים, והארץ – למצות הארץ עכ”ל.

ולפרש הדברים לענינינו י”ל ג”כ דיש מצות דשייכי בכרכים, כמ”ש בפ’ ערבי פסחים רווק הדר בעיר ואינו חוטא, ואמרי’ בגמ’ יושבי כרכים שמצויין ביניהן גזל ועריות, ויש מצות דשייכי בכפרים, כגון ראשית הגז וערלה כו’.

ובא לצוות על שניהם.

והרב אלשיך ג”כ הזכיר דרשא מעין זו דמיירי על יושבי השמים והארץ, אם כי בסגנון אחר, וז”ל על דברים פרשת האזינו פרק לב פס’ א, וזה אומרו האזינו והשקיטו השמים אפילו יושביהן תחלה כדי שואדברה אני, כי צדיק מושל על כל הבלתי בחיריים, ואפילו כי אדבר עליהם קושי שהוא ענין דבור.

אך על בני אדם שוכני ארץ, למה שבעלי בחירה הם, הוא אומר ותשמע הארץ, אך לא דרך צווי לומר שמעו הארץ כי בחיריים הם, וגם לא אומר שיקדימו לשמוע טרם אדבר, רק בעת צאת אמרי מפי עוד אני מדבר והם שומעים.

וגם לא ישיתו לב אל עצמי שישמעו להיותי המדבר, כאשר אמרתי אל השמים שיאזינו כדי שאדברה אני, כי הלא יושבי הארץ בחיריים כמוני, ולא יעשו רק בעד המאמרים בעצמם היוצאים מפי כי מאתו יתברך המה, ולא אל עצמי להיות אני הדובר.

וגם לא בדרך קושי, כי אם בדרך חבה שאפילו אמרי מוסר והתראה בבחינת חבה כאב את בן ירצה ולא בבחינת קושי.

והנה כל זה היה במשה, אך ישעיה הנביא לא ערב אל לבו לומר כמשה, שלהיותו הוא המדבר ראוי יאזינו השמים ואפילו הארץ.

על כן מה עשה, שיתף שניהם ואמר שמעו שמים והאזיני ארץ, אך לא למעני רק כי ה’ דבר, ומלפניו תחתו כאחד שמים וארץ.

וגם בדרך צווי לומר שמעו והאזינו.

אך להיות הוא הקורא אותם, שינה לומר שמיעה במי שהוא יותר רחוק ממנו כמאמרם ז”ל.

עכ”ל.

והנה מה שהניח השואל דמיירי רק לישראל, ומכח זה הקשה מה שהקשה, איני יודע זה מנ”ל דאע”ג דעיקר השירה לישראל נאמרה אבל הרי נאמרו בו דברים ג”כ המכוונין כלפי הגוים כמו הרנינו גוים עמו כו’.

ובזה מתורץ קו’ זו מכמה פנים.

קרא פחות

{בס”ד מודיעין עילית יום ג’ לסדר תולדות תשע”ו} מה שהקשה במה שאנו אומרים בתחילת תפילת שמו”ע הפסוק (תהלים נא יז) ה’ שפתי תפתח, דק’ חדא דהעיקר הוא הכונה ואמאי מתפללין על השפתים, דהו”ל להתפלל על הלב.

ועוד הק’ דמהו ופי יגיד תהלתך, כיון שרוב התפילה אינן אלא בקשות.

תשובה כתוב בסידור הגר”א אישי ישראל, בשיח יצחק ריש שמונ”ע וז”ל, וכ’ עוד המ”צ ותקנו לומר ה’ שפתי תפתח לפי שצריך האדם להלביש חרדה בבואו לפני מלך גדול ונורא.

עד שמרוב הפחד לא יהי’ לו פתחון פה לדבר, ואח”ז הביא שם ל’ האלשיך ר”פ ואתחנן [מלבד מה שנביא לקמן] וסיים וזה שתקנו לנו אנשי כנה”ג לומר בתחילת התפילה ה’ שפתי תפתח, כי מרוב הפחד והמורא והבושה לא אוכל לפתוח שפתי, והראני מה שאדבר לפניך כי מעצמי אני ירא לגשת ולבקש מלפניך, או לתאר לך שבח או תהילה, רק שהדבר אשר תשים אתה בפי אותו ישמור פי להגידם עכ”ל.

והדברים מבוארים יותר בסידור הגר”א לרבי נפתלי הירץ ובס’ הגאון, שעל האדם הבא להתפלל יש ללבוש אימה ופחד, עד שיהא כאלם לא יפתח פיו מרוב חיל ומורא, וע”ז תקנו ה’ שפתי תפתח, ר”ל ע”י נס יפתח הקב”ה שפתיו ויתפלל, ע”ש בס’ הנזכר מה שהביא המעשה בזה.

אכן הנהגה זו תיתכן רק לצדיקים וחסידים שבכל דור ודור, או אף רק לחסידים הראשונים משנים קדמוניות, אך יש זה באופ”א גם לדידן ע”פ מ”ש בכתר ראש להגר”ח מולוז’ין עמ”ש הקדמונים (ר”ל בחובת הלבבות) תפילה בלא כונה כגוף בלא נשמה שאע”פ שאינה כקרבן בהמה, מ”מ הו”ל כמנחה שהיא קרבן שאין בו רוח חיים, ומדבריו מבואר שעיקר העיקרים בתפילה הוא להתפלל, ר”ל להוציא הדברים בפה, והכונה היא תוספת הדבר, וממילא שייך שפיר מה דאשכחן שתקנו לבקש רק על הפה והשפתים.

ועוד יש לידע כי חובה גמורה לו לאדם לידע מה הוא הולך ואומר לפני ה’, כדאיתא בס’ קהלת, אל תבהל אל פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דברך מעטים, ולכך צריך להתפלל שיהיו הדברים שגורים בפיו, שאוי לו לאדם שמדבר בפני המלך ואינו יודע מהו מדבר.

ובר”פ ואתחנן כתב האלשיך, וז”ל, וגם על זה פקח עיניו עזרא הסופר ובית דינו, וישימו פתח דברינו בכל תפלה, פסוק אדני שפתי תפתח כו’ להעיר לבב אנוש על ככה, שהחי יתן אל לבו לפני מי הוא עומד, כי צריך לבקש מאתו יתברך יודיענו מה נאמר לו.

ובזה ישקיף וירא לשית לבו ונפשו אל הדברים אשר ידבר נאותים אל קונו, ולא יחטיא.

והמה בחרו בפסוק הלזה, שהוא מכוון ומיוחד אל הענין שהוא שם אדנות, אשר הוא פתח שער התפלות, וממנו נבקש פתוח יפתח שערי שפתותינו, בדרך נכון לבא תפלתינו בפתחי שערי תפלה לאל עליון גואלנו עכ”ל.

ועוד מצאתי בס’ פנים יפות לבעל ההפלאה ז”ל, בר”פ ואתחנן וז”ל, ואתחנן אל ה’ בעת ההוא לאמר.

י”ל מלת לאמר על דרך שאחז”ל [ברכות ד ב] המתפלל צריך שיאמר בתחלה ה’ שפתי תפתח, וענינו כי התפלה היא כאילו עומד בהיכל המלך ומבקש מן המלך, ואם יחשוב האדם באמיתת מחשבתו גדולת הבורא אשר סביביו נשערה מאוד, ויכיר בשפלות האנושי יאחזהו הפחד והרעדה לאין תכלית עד כי יהיה כאלם לא יפתח פיו, לולי העזר מאת ה’ לפתוח פיו וז”ש [ישעיהו סה, כד] טרם יקראו ואני אענה, שצריך עזר מאת הבורא להיות התפלה שגורה בפיו כמו שיבואר עוד, וזה שתקנו לומר בתחלה ה’ שפתי תפתח שצריך להתפלל בתחלה שיענה ה’ שיוכל להתפלל, וז”ש עוד הם מדברים ואני אשמע, כיון שהתפלה היא שגורה מאת הבורא ודאי תפלתו מקובלת כמ”ש ר’ חנינא [ברכות לד ב] אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל, וז”ש דהמע”ה [תהלים יז, ו] אני קראתיך כי תענני אל הט אזנך לי וגו’, דהיינו כיון שזה שאני קראתיך הוא בעזרתך כי תענני שאוכל להתפלל לפניך, ע”כ הט אזנך לי כיון שתפלתי שגורה ממך, וז”ש ואתחנן אל ה’ בתחלה שיענני ה’ שתהיה שגורה בפי לאמר עכ”ל, ומבואר גם בדבריו ענין זה שיש להתפלל שתהיה התפילה שגורה בפי.

ודרך חדשה ראיתי בדרשות ר”י אבן שועיב (פ’ ויהי ביום השמיני), וז”ל, ואמרו כי זה הוא מנוסה, וכל שכן המתפלל שצריך לכוין אם ירצה שיועיל לו, ועל זה תקנו בתחלת התפלה ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך.

שהוא ההגיון החצוני, ולבסוף יהיו לרצון אמרי פי שהוא ההגיון הפנימי, ואם הוא מחשב בדברים עולמיים היאך יאמר והגיון לבי, ואולי ההגיון הוא מתועב ומשוקץ לשם ית’ עכ”ל.

ולפי דבריו מבואר דסגי בזה שמתפלל יהיו לרצון וכו’ דממילא ש”מ שהתפלל בכונה.

ובענין הקושיא הב’ הנה כתב האלשיך על הפסוק בתהילים שם, וז”ל, ה’ שפתי תפתח כו’.

אפשר יאמר ענין רבי חייא ובניו (בבא מציעא פה ב) שבאמרם משיב הרוח נשב זיקא מוריד הגשם ואתא מיטרא, טרם ישאלו רק בהזכרה בלבד שלא היו עדין שואלים רוח וגשם רק מגידים שבחו של מקום בלבד.

וזה יאמר שתים תעשה עמי, אחד שאתה שפתי תפתח שתלמדני ותעזרני להתפלל.

ועוד שנית, שלא תצריכני עד אשאל רק בעוד שפי יגיד תהלתך בלבד, שאומרי שאתה משיב הרוח ותשיב זיקא, וההיקש בכל שאר הדברים.

או יאמר, וימשכו כל שאר המקראות, כי אחרי אומרו את כל הטובה אשר שאל, נוסף על מחילת חטא וסליחת עון ופשע, אמר במה אקדם ה’ להחזיק לו טובה על זה.

אם אמרתי לשבחו בכל מיני גדולות, מלבד שאם אבא לספר, יאמרו לי סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך (ברכות לג ב).

עוד אני מוסיף ואומר כי אין צריך לומר תהלות רבות, כי אפילו אין בי כח לאחת, כי ה’ צריך ששפתי תפתח כדי שפי יגיד תהלתך שהיא תהלה אחת, ומה גם עתה רבות, אשר שאלתי מאתך ותקיימם עכ”ל.

ונראה עוד דכיון שאמרו ז”ל בברכות ל”ב א’ לעולם יסדיר אדם שבחו של הקב”ה ואח”כ יתפלל, א”כ א”ש מה שיש לנו מתחילה להתפלל על אפשרותינו לומר השבח, כיון שכעת אנו אוחזים בכך, ועדיין לא באנו לידי אמירת הבקשות, ויתכן שזהו כונת הרוקח בפירושי סידור התפילה [מד; מה] בריש שמונ”ע, (עמוד שיד; שטו), וז”ל, ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך אנו מבקשין לפני המלך הגדול ה’ שפתי תפתח כמו שכתוב ושפתי רננות יהלל פי, שמנענע בשפתיו, כך שכתב, ואומר שפתי תפתח שלא אשגה בתפילתי, ואז פי יגיד תהילתך.

יסדיר אדם שבחו [של הקדוש ברוך הוא] ואחר כך יתפלל, זהו ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך עכ”ל.

 

קרא פחות

שאלה

{בס”ד
מועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
בהגש”פ כתוב בפירוט מכות מצרים: “דם, צפרדע, כנים .

.

.

, מכת בכורות”,
א.

מדוע רק במכת בכורות כתוב מכת בכורות ובשאר המכות לא נכתב המילה מכת?
ב.

מדוע מכת כינים נכתבה באגדה בצורה כזאת “כנים” בלי האות י’ בין הכ’ לבין נ’?
לתשובות מע”כ הרב אודה מקרב לבי,
ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט’ אהרון}

תשובה

בע”ה יום ראשון ט”ז ניסן תשע”ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ”י

א.

ראיתי שעמד ע”ז הרב משה ש.

וז”ל, ראה מדרש הגדה שהמילה ‘בכורות’ אין בה שום משמעות של מכה, ולכן הוסיף בה ‘מכת’.

ובהגדת מרדכי ובמרבה לספר פירשו עפ”י המדרש הידוע המובא בתוס’ שבכורי מצרים הכו את אבותם כדכתי’ למכה מצרים בבכוריהם, ושלא נפרש שהכוונה למכה שהביא את הבכורות עליהם כפי שהביא עליהם ‘דם’, ‘צפרדע’ וכו’ לכן אמר מכת בכורות – היינו המכה שהבכורות בעצמם הוכו עכ”ל.

והנה מצינו דבמכת בכורות נאמרו דברים שלא היו בשאר המכות, וכמ”ש רש”י ס”פ וארא ששקולה מכת בכורות כנגד כל המכות, וכ”ה להדיא במכילתא דרשב”י פ’ בא ושם כמדומה שלא יועיל שום תיקון [אע”ג שברש”י יש שהגיהו מכת בַּכּוּרוֹת].

וכן מצינו שמכל עשר המכות שהכה ה’ את המצרים לא הוזכרה בהלל הגדול אלא מכת בכורות: “למכה מצרים בבכוריהם”.

לפי שמטרת המכות היתה לעשות שפטים במצרים, כמו שנאמר (בראשית טו, יד): “וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי”.

אבל מכת בכורות באה כדי שיוציא פרעה את ישראל ממצרים, כמו שנאמר: “אמת ממצרים גאלתנו.

.

.

ומבית עבדים פדיתנו, כל בכוריהם הרגת ובכורך ישראל גאלת”.

ולכן בהלל הגדול, שנאמר על עצם יציאת מצרים, מזכירים את מכת בכורות בלבד (הגדת מבית לוי בשם הגרי”ז מבריסק).

וכמו”כ מצינו שמתחילה קודם שהוזהרו על שאר המכות כבר הזהיר על מכת בכורות, כמ”ש ד’ ב’ הנה אנכי הורג את בנך בכוריך.

וראה עוד בחידושי הגרי”ז סימן ריב הגדה של פסח: אלו עשה בהם שפטים וכו’ ולא הרג בכוריהם דיינו.

וצ”ב דלכאורה “בשפטים” נכלל כל עשרת המכות וממילא מכת בכורות בכללם.

ונראה דהנך איתא ב”לך לך” (ט”ו י”ד) וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ובפרש”י דן אנכי בעשר מכות, וכן ב”וארא” (ז’, א’) ראה נתתיך אלקים לפרעה, פירש”י שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין, והיינו דהמכות היו מדין ומשפט על העבדות שהעבידו את בני ישראל (וכמוש”כ על פסוק זה בפ’ וארא ע”ש), אבל במכת בכורות מבואר בשמות (ד’ כ”ג) שלח את בני ויעבדני ותאמן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך, והיינו דמכת בכורות היתה עבור מה שלא שלחו את בני ישראל ממצרים, וכיון שמשני טעמים היו ע”כ כתבם לחוד עכ”ל.

ב.

מה ששאל מ”ט כתוב כנים חסר יו”ד, א”א לומר בבירור שיש כאן דבר מכוון מבעלי ההגדה, ויתכן שהוא דבר מקרי מן הסופרים שלפנינו, ובהגדש”פ בנוסחאות אחרות כתוב ‘כנם’, וגם במקורות אחרים [חוץ מהגדש”פ] ברוב המקומות כתוב כנים ולפעמים כתוב כנם, ובתוה”ק שמות ח’ י”ג כתיב כנים, ולפעמים כתוב כנם בתוה”ק, [ומ”מ בעל ההגדה כתב יו”ד אחר הנו”ן כדרך הכתיבה שלנו בכל ל’ רבים].

ומה שבלשון חכמים נקרא כינה, אמנם בלשון חכמים בהרבה דברים יש שהוסיפו יו”ד, אך ע”פ לשון תורה אין יו”ד אחר הכ”ף, וגם קצת בדברי חז”ל, וכמו במס’ דר”א פרק היוצא ה”ג איתא ההורג כנה וכו’, ואמנם גם בזה א”א לדעת בבירור שכך יצא מתח”י חז”ל, וכל המכיר כתבי יד יודע עד כמה הסופרים עשו כבתוך שלהם לפחות בדברים כאלה.

וז”ל המנחת שי שמות פרק ח’ י”ב, והיה לְכִנִּם בכל ארץ מצרים: דין לחוד חס’ יו”ד, וכל שאר כנים באורית’ דקריא נו”ן דידיה בחירק מלא יו”ד בתריה, הרמ”ה ז”ל.

ובמדרש לקח טוב [א”ה וכן במדרש שכל טוב], והיה לְכִנִם חסר יו”ד כתיב, כי נחסר מדעת החרטומי’ עשיית הכנים יותר משאר המכות, והוא שאמרו רבותינו ז”ל שאין השד יכול לבראת פחות מכשעורה, ענין אחר לפי שכל עפר היה לכנים, והחרטומי’ עומדי’ על הכנים, ואין רגליהם נוגעות בארץ, ולעולם כל זמן שאין המכשף נוגע רגליו בארץ אין מועיל כלום במעשיו, לפיכך ולא יכלו עכ”ל.

ומ”מ לא התייחס לחסרון היו”ד הראשון מכיון שכך היא כתיבתו, וע”ע במפרשים ובאב”ע ובמלבי”ם מה שכתבו על הכתיב כנם ובפירוש מילה זו ע”פ הדקדוק, אבל על חסרון היו”ד הראשון בכנים לא דברו.

קרא פחות