תשובה

שאלה

הגמרא מביאה מקור לדעת רבי שמעון שסוכה צריכה ד’ דפנות מהפסוק וסוכה תהיה לצל ולמסתור מזרם וממטר ומכאן למד רבי שמעון שסוכה צריכה ד’ דפנות כי רק סוכה בעלת ד’ דפנות מגינה מזרם וממטר.

ולא זכיתי להבין הרי סוכה שהסכך שלה מגין מזרם וממטר היא פסולה במבואר בתוספות דף ב אם כן איך אפשר להביא מקור שהדפנות צריכות להיות מגינות מזרם וממטר בזמן שהסוכה צריכה להיות באופן שיכנם זרם ומטר ההסכך ובפרט שמבואר ברשי שעל שם הסכך נקראת סוכה.

ישר כח על התשובות המעולות שנשלחו עד היום.

יוסף חיים בלוך

***

תשובה

בע”ה

‏מוצאי שבת ו’ תשרי תשע”ז

שלום וברכה

נביא בזה לשון התוספות בסוכה שם וז”ל, כי עביד ליה דירת קבע שפיר דמי – דאע”ג דיש לפרש קרא בדירה שאינה ראויה אלא לשבעה למעוטי קבע משמע ליה קרא דאתא לשיעורא לאורויי לך מדת גובהה כלו’ בסוכה שאפשר לעשות עראי וא”ת וכיון דלא חיישינן אלא שתהא ראויה לעשותה עראי ואף על פי שעושה אותה קבע א”כ אמאי אמר (תענית דף ב.

) גשמים סימן קללה בחג והלא יכול לקבוע הנסרים במסמרים שלא ירדו גשמים בסוכה ואפילו תימצי לומר דאסור משום גזרת תקרה כי היכי דאמר לקמן בפירקין (דף יד.

) גבי פלוגתא דר”מ ורבי יהודה דמסככין בנסרין דאי מכשרת בהו אתי למימר מה לי לסכך בזה מה לי לישב תחת תקרת ביתי וביתו ודאי פסול מדאורייתא דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל ימות השנה מ”מ כיון דלא אסור אלא מדרבנן לא שייכא למימר שהגשמים סימן קללה וי”ל דנהי דלא חיישינן בדפנות אי עביד להו קבע מ”מ בסככה שעיקר הסוכה על שם הסכך לא מיתכשרה עד דעביד לה עראי ומה”ט נמי ניחא לרבי זירא דדריש מדכתי’ וסוכה תהיה לצל הא כתי’ נמי מזרם וממטר וניבעי נמי שלא ירדו גשמים לתוכה אלא ודאי משום דבעינן סככה עראי וא”כ הוה ליה קבע עכ”ל.

ומבואר בתוס’ שחילקו בין הדפנות לבין הסכך, ומתחילה נתבאר בדבריהם דאילו להסכך בעינן שיוכלו הגשמים לירד לתוכה, אבל להדפנות לא בעינן, ואח”כ נתבאר דגם מה שנלמד מ’מזרם וממטר’ הוא רק על הדפנות ולא על הסכך (וע”ש בריטב”א).

[ועי’ רש”ש על התוס’ שם וז”ל,.

.

.

אולם דבריהם יתכנו לרב מתנה לקמן (ס”ד ו’) בטעמיה דר”ש].

וראה מה שכתב בערוך לנר על התוס’ הנ”ל, וז”ל, לא מתכשרה עד דעביד לה עראי.

מזה נראה ששיטת התוס’ שסוכה שאין גשמים יכולים לירד לתוכה פסולה מן התורה.

אכן כבר הביאו הטור והב”י (א”ח סי’ תרל”א) שיטות הראשונים דס”ל דכשרה מן התורה ואפילו מדרבנן משמע דס”ל דכשרה דהגהת מיימוני והמרדכי הביאו שר”ש גיסו של ר”ת עשה לפניו סוכה שקבוע שאין הגשמים יורדים בה ומיחה בידו ר”ת ע”ש משמע שר”ש הי’ ס”ל דלכתחלה מותר.

וכן נראה ממש”כ הב”י בשם רש”י שפירש אמה דאמרינן לקמן (ח ב ד”ה אמר רב חסדא) והוא שעשאה לצל להתלונן תחתי’ מחורב וממטר עכ”ל והוציא מזה דס”ל לרש”י דאפילו מגינה ממטר כשרה ובאמת אין זה ברש”י דלפנינו אבל הרא”ש (סי”ב) כתב כן ומשמע מזה דס”ל דאפילו לכתחלה הסוכה כשרה עכ”ל הערל”נ.

אכן במראה הפנים [לבעל הפני משה] על הירו’ סוכה פ”א כתב דבאמת ר”ש [לפי הירושלמי] לית ליה הך דינא דהתוס’ שצריך שלא יהיו הגשמים ירדין לתוכה, דאילו הך דינא דהתוס’ קאי למ”ד סוכה דירת עראי בעינן ואילו ר”ש ס”ל סוכה דירת קבע בעינן, וז”ל המראה הפנים, רבנן עבדי מזרם וממטר אחת וכו’.

נראה לפרש דטעמייהו דרבנן דלא מרבו אלא אחת משום דמפרשי לקרא למחסה ולמסתור לפעמי’ מזרם ולפעמים ממטר ואם כן גבי סוכה דלא עבדינן שלא ירד המטר לתוכה וכדמוכח מהאי דתנינן דהגשמים סימן קללה בחג לא מרבינן מהאי אלא אחת ולר”ש דסבירא ליה סוכה דירת קבע בעינן וצריך שתהי’ מחסה ומסתור מזרם וממטר בדוקא ולא סבירא ליה כהאי מתני’ דספ”ב ולדידיה מרבינן מהאי תרתי דמזרם חד וממטר חד ור”ל שצריך מחסה משתיהן ולפיכך מרבינן נמי מכאן לשתים.

ולפי זה לר”ש אף סככה בעינן שיהיה קבע.

והתוס’ שכתבו דסככה לעולם בעינן ארעי והבאתי לעיל בד”ה ר’ אבהו בשם ר’ יוחנן וכו’ היינו לר’ זירא דאיהו לא פליג אמתני’ דשמעינן דהגשמים סימן קללה בחג וצריך שלא יעשה כ”כ שלא ירדו הגשמים לתוכה וכרבנן דסבירא להו דהכל ראוי לדירת עראי בעינן ולר’ זירא מיהת סככה בעינן עראי אבל לר’ שמעון איכא למימר דלא כהאי מתני’ ואף סככה עושה הוא קבע ואפשר שזהו כוונת התוס’ התם דף ו’ גבי פלוגתא דר”ש ורבנן דקאמר רב מתנה טעמיה דר”ש מהכא וסוכה תהיה לצל יומם וכו’ וכתבו התוס’ בירושלמי אמרינן וכו’ משום דקשיא להו אי ר”ש בלחוד הוא דדריש מהאי קרא א”כ מילתיה דר”ז דריש מכלתין דדריש נמי מהאי קרא לענין דבעינן צל סוכה לא אזלא אלא אליבא דר”ש דאלו רבנן לא דרשי אלא מן הכתוב בתורה והאי קרא דישעיה לימות המשיח הוא דדרשי ליה ולפיכך מייתי להא דהכא דרבנן דר”ש נמי דרשי מהאי קרא כדקאמר דרבנן עבדין מזרם וממטר אחת ואם כן מילתיה דר”ז אליבא דרבנן דר”ש הוא דאזלא עכ”ל.

***

בית דין שטעו והרגו את הנפש בשבת

א) מה שהקשה ע”ד ס’ החינוך מצוה קי”ד, שכתב וז”ל, ואם עברו וציוו לשרוף בריה בשבת עברו על לאו זה ואין לוקין עליו אם לא עשו בו מעשה ואם עשו בו מעשה כגון ששרפוהו הם בידיהם אם יש עדים והתראה נסקלין בשוגג מביאים חטאת לכפרה ע”כ.

וקשה דהא קי”ל טעה בדבר מצוה פטור (שבת קל”ז א’).

תשובה יעויין ברמב”ם שפסק בפ”ב מהל’ שגגות ה”ח דבאשתו נדה בעל חייב גם אם נתכוין לעשות מצוה כיון דהו”ל למשיילה, כדעת ר’ יוחנן פסחים ע”ב ב’, וכתב הכ”מ, ורבינו שסתם וכתב דבאשתו חייב נראה שסובר דכי אמרינן אשתו לא בזיז מינה תו לא צריכי לאוקמי בהני אוקמתי אלא בכל גוונא חייב כיון דלא בזיז מינה ה”ל לשיולה עכ”ל.

א”כ ה”נ גבי ב”ד שטעו אפשר דמדהו”ל ללמוד ולא למדו לא חשיבי כטועין בדבר מצוה, דזיל קרי בי רב, ומעין זה משמע בפ”ב דשבועות י”ח א’ על ת”ח ע”ש, וגם כאן היתה טענה עליו שהיה לו להבין.

כמו”כ מה דקי”ל בגמ’ ור”מ שם גבי תנוקות יעויין עוד בכ”מ דזהו דוקא אם נתנה שבת לידחות אצלו עכ”פ בתינוק אחר, משא”כ הכא.

אין מעמידין פרנס על הציבור אא”כ נמלכין בציבור

ב) מה שהקשה עמ”ש בברכות נ”ה א’, אמר רבי יצחק אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור שנאמר ראו קרא ה’ בשם בצלאל אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה משה הגון עליך בצלאל אמר לו רבונו של עולם אם לפניך הגון לפני לא כל שכן אמר לו אף על פי כן לך אמור להם הלך ואמר להם לישראל הגון עליכם בצלאל אמרו לו אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון לפנינו לא כל שכן עכ”ל.

והקשה כ”ת, דכיון שהיה בצלאל בן י”ג כמ”ש בסנהדרין ס”ט ב’, א”כ סברא הוא שהיה שואל הציבור משא”כ באדם מבוגר שמא א”צ לשאול הציבור.

תשובה מסתבר דמ”מ נער בן י”ג שהי”ל רוה”ק ונתמנה מפי הקב”ה ומ”ר ע”ה עדיף מאדם בן מ’ שלא נתמנה על ידן.

והדברים פשוטים למבין.

ויעויין במאירי שם שכתב וז”ל, דרך צחות אמרו ראו קרא ה’ בשם בצלאל וכו’ אמר לו הב”ה למשה לך אמור להם לישראל הגין עליכם בצלאל וכו’, והלשון תמוה, מ”ט הוסיף כאן דרך צחות הרי זוהי גמ’ ערוכה, אלא היינו דפשיטא שגבי בצלאל בעצם לא היה שייך בכלל להמלך ע”ז, והר”ז כמו שנבוא להמלך האם לקיים איזה מצוה מן התורה או איזה מאמר ה’, אלא דכ”ז רמז בעלמא.

האם מותר שהנשים יבואו לשמוע ד”ת

ג) מה שהקשה הגר”ד פאלק ע”ד הספורנו ס”פ ויקהל שכתב שהנשים באו לשמוע ד”ת, והרי אסור ללמד בתו תורה.

תשובה הנה ע”כ התרגום חולק ע”ז שתרגם דאתיין לצלאה, וי”ל דדברי הספורנו אתיא כאידך מ”ד דפליג ע”ז בגמ’ בסוטה שם.

בע”ה ‏יום ראשון ח’ אלול תשע”ו

לכבוד אחי הבה”ח הרב ברוך דב נ”י

שלום רב

ע”ד מה ששאלת בליל ש”ק ב”שלום זכר”, במש”כ בגמ’ בהטעם דיולדת מסולקת דמים ואין נפשה חוזרת עליה עד כ”ד חודש, האם זהו גם באשה שעברה ניתוח.

תשובה

הנה היה מקום לדון ולברר בזה, דמחד גיסא ההבנה הפשטית הראשונה היא שרק בלידה ממש שהיה צירים אז אבריה מתפרקין, אבל בלידה שלא היה צירים לא, וה”ה באשה שילדה לאחר ניתוח אבל היה זה לאחר צירים מרובים עד כמעט הלידה, בזה ג”כ כבר י”ל דנתפרקו אבריה, אבל מאידך גיסא הרי אשה בניתוח עינינו הרואות שההחלמה קשה לה יותר ויותר מאשה שילדה בלידה טבעית, ומאידך גיסא אפשר לומר דמש”כ שאבריה מתפרקין זהו דבר בטבע הריאה ואינו ענין כלל לכאבים, והכאבים שהם בניתוח אינם ענין כלל לפירוק האברים, ומצד רביעי היה מקום לומר דניזיל בתר המציאות, ואם המציאות היא שבפועל יש סילוק דמים א”כ הא ראיה שיש פירוק אברים, ומצד חמישי אפשר דגם אם אי”ז אותו המקרה שנקרה עם היולדת בלידה טבעית, אבל אכתי יש כאן תהליך בגוף של המינקת שיש לה סילוק דמים, וצל”ע למעשה.

וכן בס’ חוט שני להגר”נ קרליץ שליט”א (סי’ קפ”ט סעיף ל”ד) הסתפק על יולדת ע”י ניתוח קסרי צ”ע אם יש לה דין מסולקת דמים, דאולי לא שייך לומר אצלה – “אבריה מתפרקין”.

אבל היולדת שקבלה זריקות וכדו’ ואינה חשה בצער של הלידה, מ”מ הרי היא מסולקת דמים, שסוכו”ס אבריהן מתפרקין, מחמת הלידה.

וכן בספר יד השלחן סי’ קפ”ד ס”ז מספקא ליה ע”ז אי אבריה מתפרקין או לא.

אמנם יתכן שאפשר להוכיח לפשוט דגם בניתוח קסרי יש המצב של אבריה מתפרקין, דהא גרסי’ בבכורות ו’ ב’ בטעם הצריכותא ללמד שֶּׁחָלָב מותר, וז”ל, סלקא דעתך אמינא הואיל דבהמה טהורה נמי חידוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב וכיון דחידוש הוא בבהמה טמאה נמי לישתרי קמ”ל הניחא למאן דאמר דם נעכר ונעשה חלב אלא למאן דאמר איבריה מתפרקין הימנה ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבעה חדש מאי איכא למימר איצטריך סד”א הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא והאי חלב כי אבר מן החי הוא ושרי והילכך אפי’ בבהמה טמאה לישתרי קמ”ל עכ”ל הגמ’.

ונ”ל דמבואר מכל דברי הגמ’ דהנידון לענינינו בסוגיא כאן האם דם נעכר ונעשה חלב איבריה מתפרקין וכו’ כ”ז הוא נידון לבאר את המציאות הזו שיש חלב לאחר לידה, היינו השאלה היא האם כל חלב הוא באופן זה או שכל חלב או באופן זה, וממילא יוכל להיות נפק”מ לעוד ענינים, אבל מ”מ כל היכא דחזי’ שיש חלב פשוט שהיה פירוק אברים, למ”ד שהחלב בא ע”י פירוק אברים, והדברים ברורים שגם אשה היולדת בניתוח קסרי המציאות הרגילה היא שיש לה חלב אח”כ, וא”כ ע”כ שיש לה ג”כ פירוק אברים.

אכן, שמא יש לדחות הראיה מן הגמ’, דהגמ’ לא נחית לכ”ז, ורק דאי סבירא לן דהתם הוא משום שאבריה מתפרקין, א”כ על כרחך דאין היתר כאן בדם נעכר ונעשה חלב.

וכן כתב בשיעורי שבט הלוי (סי’ קפ”ד סעיף ז’ אות ד’) דגם ביוצא דופן בניתוח קסרי אבריה מתפרקין, והרי היא בחזקת מסולקת דמים, ועיין שו”ת שבט הלוי (חלק ו’ סימן קכ”ב) שביאר הדבר, שמה שאמר שאבריה מתפרקין מצער הלידה, היינו מחמת ניתוק הולד מהאם, וכל השינויים שמתהויים בה מחמת זה, וזה שייך גם ביוצא דופן, ולכן גם ביולדת ע”י יוצא דופן דמיה מסתלקין.

ועיין גם בשו”ת בצל החכמה ח”ו סי’ ע”ט [ונדפס כמאמר בכתב עת שיח תורה תש”ן עמ’ ט-יא], שהאריך בכ”ז, ומסיק דיולדת בניתוח מסולקת דמים כל כ”ד חודש.

וכן מסיק בשו”ת קנה בושם ח”ב סי’ מ”ח סק”ב.

ובשו”ת משנה הלכות ח”י סי’ קכ”ו רצה לומר דלמ”ד אבריה מתפרקין לא שייך ביולדת בניתוח קסרי, וכתב להביא ראיה וז”ל, לפענ”ד ראי’ מגמ’ נדה י’ ע”ב בשלמא ימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה משכחת לה דקמניקה ואזלה ומיעברא אלא ימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה היכי משכחת לה ופרש”י ימי עיבורה וכו’ כגון אם היתה מניקה ונתעברה והפסיקה תחילת עונה קצת בימי מניקותה והשלימה בימי עיבורה אלא ימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה היכי משכחת לה דילדה ולא חזאי הא ראתה דם בלידתה ונמצא שלא עברו עליה ג’ עונות ומשני איבעית אימא בלידה יבשתא ואיבעית אימא דם נדה לחוד ודם לידה לחוד ואיבעית אימא תנא חדא פרש”י תני חדא ימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה דלא תתני ימי מניקותה עולים לה לימי עיבורה ע”כ [לשון הגמ’].

ואי נימא דביוצא דופן נמי מסולקת דמים א”כ מאי דחק לאוקמה בלידה יבשתא דלא קיי”ל הכי או בדם נדה לחוד ודם לידה לחוד שג”כ נחלקו בה עד שדחק ליתני חדא, לוקמי’ כגון שילדה ביוצא דופן דלא ראתה דם בלידה והיא טהורה לבעלה אפילו מדרבנן והיא מינקת ומסולקת מן הדמים ונתעברה ושפיר משכחת לה ימי מניקתה עולין לה לימי עיבורה וע”כ דכה”ג לאו מסולקת מן הדמים הוא דליכא פירוק אברים והוא לכאורה ראי’ נפלאה אם לא שנאמר דקים להו רבנן דכה”ג לא תתעבר בתוך ג’ עונות וזה קשה לומר דנראה דהמציאות הוא היפוך עכ”ל המשנה הלכות.

וכתב עוד על ראייתו הנ”ל וז”ל, וא”כ לכאורה נראה ראי’ ברורה דביוצא דופן לא אמרינן במינקת שהיא מסולקת מן הדמים ומיהו לא אומר בזה ברורות כי לא הספקתי להביאו בכור הבחינות ואין לי זמן לעיין במפרשים כעת לברר יותר ואם מעכ”ת ימצא ראי’ או דחוי’ נא להודיעני, ואם נאמר כן יהא נפ”מ לכמה דברים כגון להתענות וכיוצא בהן והבן עכ”ל המשנה הלכות.

אכן לכאורה אולי אפשר לדחות ראייתו הנ”ל דהנה בזמן הקדמונים אינו ברור כלל שהיה מצוי שיהיה עיבור נוסף לאחר היוצא דופן, וידועים דברי הרמב”ן בזה, וגם הרמב”ם שהיה רופא מפורסם בכל דורו, ולא קם אחריו כמה שנים רופא כמותו לא ראה דבר זה, אלא רק כתב [בפיה”מ בכורות] ששמע מפי מגידים ששייך שיהיה כן שהאשה תתעבר אח”כ, והרי הרמב”ם היה כמה דורות אחר הגמ’ ויתכן שהרפואה התפתחה מאז, ומי ידע אם בודאי בזמן הגמ’ היה כזה היכי תמצי, וכידוע ליודעי רפואה שהמקור העתיק לניתוח קסרי הוא מתחיל מניתוח לאשה מתה ולא לאשה חיה [ונקרא ניתוח קסרי ע”ש מעשה שהי’ ואכמ”ל], ואח”כ המשיכו לנתח לאשה חיה, וגם אם היה שייך כן בריחוק ובדוחק [שהרי הרמב”ם רצה לפרש כך המשנה שם] מ”מ אפשר דעדיפא לגמ’ שלא לאוקמי בכה”ג אלא בלידה יבשתא, ויל”ע.

לכך נראה לכאורה דעכ”פ היכא שהמציאות היא שהאשה מסולקת דמים יש על מה לסמוך.

***

שאלה

לכבוד מו”ר הרה”ג שליט”א אחדשה”ט 

סנהדרין דף ק.

א.

רש”י ד”ה ירויון מדשן ביתך – “אמר לי רבי” דלעיל מינה מהאי קרא מיירי עניינא דמרעיב את עצמו וקאמר ירויון מדשן ביתך שהקב”ה משביען לעוה”ב, יש לעיין מדוע כאן בדוקא כתב רש”י אמר לי רבי וצע”ק.

ב.

תניא ר’ מאיר אומר במדה שאדם מודד מודדין לו דכתיב בסאסאה בשלחה תריבנה אמר ר’ יהושע וכי אפשר לומר כן אדם נותן מלא עומסו לעני בעולם הזה הקב”ה נותן לו מלא עומסו לעולם הבא והכתיב שמים בזרת תכן “ואתה” אי אומר כן איזו היא מדה מרובה מדת טובה מרובה או מדת פורענות

עיין הגהות הגר”א וז”ל “א”ל ר”י ואתה” ולא הבנתי כוונתו, ואם כוונתו שאין זה מדברי ר”י אלא רבי מאיר השיב כן (וכן מבואר במהרש”א) א”כ הול”ל א”ל ר”מ ואתה, וצ”ע בזה.

החותם בכבוד רב,

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

א.

יש דברים שלבו של אדם מתקשה לקבלן בקלות ועל דברים כגון אלו מציינים שכך אמר לי רבי והמסורת מכריחה על הלב לקבלן.

[ויש לציין שי”א שרש”י על חלק אינו מרש”י, ולכן תמצא שסגנונו שונה לפעמים].

ב.

כונת הגר”א דלא כמו שפירשו המפרשים שר’ מאיר אמר לו כן, ובא לחלוק עליהם שזה אמר ר”י, ולפ”ז יתכן דמ”ש והכתיב וכו’ הוא מדברי ר”מ וצ”ע בבירור דברי הגמ’, אבל מה שברור שהוא מפרש דלא כפירוש המפרשים.

[ואח”כ כתב אלי שוב: אינו מובן לומר ש”והכתיב” מדברי ר”מ וצ”ע].

בכבוד רב

***

שאלה {בס”ד שבוע טוב ומועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, האם אדם שסיים לאכול וברך ברכה אחרונה (ברה”ח או ברכה”ז) ובין שינייו נותר מזון שנותן עדיין טעם טוב בחייך(לדוגמא: שוקולד, בשר פרות) ולאחמ”כ בולע אותו,האם יש צורך לברך שוב ברכה ראשונה או הוא פטור מן ברכה ההנאה? לתשובתך מע”כ אודה מקרב לבי, ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט’ א’}

תשובה

ע”ד שאלתך במי שנשאר לו טעם האוכל בפיו לאחר הברכה, הנה בעיקר השאלה יעויין מש”כ הגרח”ק באגרות וכתבים בשם החזו”א שגם אם נשאר לו שאריות אוכל בפיו לאחר שבירך א”צ לחזור ולברך, ואין הספר תחת ידי כעת, וכ”כ במעשה איש ח”ה עמ’ י”ג בשם החזו”א, וביאר החוט שני שבת ח”א עמ’ רט”ו וברכות עמ’ י”ז, דאין לבליעת שיריים הללו חשיבות אכילה על מנת לחייב האדם בברכה אחרונה, וכ”כ הגרח”ק בתשובה [הוב”ד בוזאת הברכה עמ’ 191, וכן הובא בשמו במאיר עוז על סי’ ק”צ עמ’ 530] ששיירי המאכל אינם חשובים כלל, ואף אם שינה את מקומו אינו מברך עליהם.

וכן דעת הגרי”ש אלישיב, הובא בוזאת הברכה שם שאינו מברך על הפירורים שנשארו בין שיניו.

והנה בשאלתך לא הזכרת שיש לו אוכל בין שיניו אלא רק טעם טוב מצד מה שלפני כן היה בפיו אוכל בעל טעם חזק, וזה קיל טפי וכמבואר בשו”ע סי’ ר”י ס”ב שהטועם ופולט ע”מ לטעום את האוכל לכו”ע א”צ לברך ע”ז מכיון שאינו נהנה מגוף האוכל.

ויש לדון עוד אם יכול במחשבתו לכוין שתהא ברכתו מועלת רק למה שכבר אכל ולא להשיח דעתו שלא יוכל לאכול עוד, ודבר זה הוא מחלוקת כמובא בביאור הלכה סי’ ק”צ וז”ל, ואם דעתו לשתות עוד לא יברך אחריו אלא לבסוף [טור] וכתב המ”א דאם טעה ובירך אחריו א”צ לברך בתחלה כיון שהיה דעתו לשתות עוד, והגר”ז וח”א בהלכות קה”ת העתיקו דבריו.

ועיין בחידושי רע”א בשם תשובת קרית מלך רב דדוקא כשטעה בדין דחשב דצריך לברך ברכה אחרונה אף על פי שרצונו לשתות עוד אבל בשכח שיש לו לאכול עוד ובירך ברכה אחרונה צריך לברך על מה שאכל אח”כ עכ”ל.

ועיין בא”ר שמסתפק בדינו של המ”א ובגדי ישע ומאמר מרדכי חולקים על המ”א ודעתם דברכה אחרונה הוא סילוק גמור בכל גווני וכן מצדד בנהר שלום וע”כ למעשה צ”ע עכ”ל הבה”ל.

ושמעתי מהרב אלישע נכס בשם הגרי”ש אלישיב [שמע מת”ח ששמע מפיו] דבבהמ”ז ודאי הו”ל הפסק ומחלוקת ראשונים בעל המחיה אבל בבורא נפשות לכו”ע אפשר לכוין שהברכה לא תהא הפסק, וצ”ע דבדברי המ”ב מיירי על שתיה, וצ”ל דמיירי רק על שתית יין [סימן ק”צ הם דיני ברכת היין], ואולי דר”ל שההכרעה היא שהראשונים מודים בבורא נפשות אבל לא שאין מחלוקת בזה באחרונים.

וכן ראיתי עוד כעת שכתב כך בשו”ת אור לציון חלק ב פמ”ו ס”ק מח, נשארו לו שיירי מאכל בין השיניים, מותר לבולעם אף לאחר ברכה אחרונה, ואין צריך לברך עליהם עכ”ל.

וביאר בהערה שם, נראה שכיון שדעתו היתה לברך ברכה אחרונה רק בגמר האכילה, א”כ אף שבירך קודם, חשיב כטעה ובירך לפני גמר האכילה, שאינו צריך לברך בתחילה, וכמ”ש המג”א בסימן ק”צ ס”ק ד’, ואף שיש אחרונים שחלקו עליו בזה וסוברים שכל ברכה אחרונה היא סילוק, וכמו שנתבאר לעיל בפרק י”ב בבאורים לתשובה י”ט, מ”מ ספק ברכות להקל ולא יברך, ועוד שיש לומר שאף החולקים לא חלקו אלא במה שלא הכניס כלל לפיו, אבל במה שכבר נמצא בפיו אפשר דלא חשיב סילוק, ולכן יש להתיר לבלוע את מה שנשאר עכ”ל.

וכ”כ כבר באשל אברהם תנינא סי’ ר”ו שא”צ לחזור ולברך על אוכל שבין השינים, וכתב בהגהות מנחת פתים שיש ללמוד כן מדיננו.

היוצא מכ”ז שאין מברך כלל מב’ טעמים, וכ”ש היכא שלא נשאר לו ממשות של האוכל אלא רק הטעם שאינו מברך, דבזה כ”ש שגם אין ממשות וגם סב”ל מכיון שלא היה בדעתו לפטור וכדעת המג”א הנ”ל, וגם אם היה ממשות וגם אם היה בדעתו שלא לפטור מ”מ אין כאן חשיבות של אוכל.

שאלות קשורות:

מי שרוצה להמשיך לשתות לאחר ברכת המזון האם יכול לכוון לפני ברכת המזון שלא להסיח דעת מן השתיה

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכב’ מע”כ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
מהי הברכה הראשונה ואחרונה לכל השיטות לפרכיות מאורז, תירס ודגנים?
לתשובת כב’ הרב אודה מקרב ליבי,
הקט’ אהרון}

תשובה

בע”ה

יום רביעי ט’ סיון תשע”ו

לכבוד ידידי הרב אהרן היקר שליט”א

שלום רב

כתב בשו”ע או”ח סי’ ר”ח ס”ז, וז”ל, הכוסס (פי’ האוכל) את האורז (פי’ כשהוא חי), מברך עליו בפה”א ואחריו בורא נפשות; ואם בשלו [הגה: עד שנתמעך], או שטחנו ועשה ממנו פת, מברך עליו בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות עכ”ל.

לגבי פריכיות אורז, דעת הגרשז”א (ותן ברכה קונטרס תשובות סי’ ר”ח) שברכתן בפה”א, ושא”צ לטרוח להוציאן יד”ח ע”י שיברך על דבר אחר בפה”א, וכ”כ באול”צ ח”ב פי”ד ס”ק כ”א שברכתן בפה”א, וכן הורה בעל השבט הלוי (שערי הברכה פט”ז סקכ”ו).

אכן הגרח”ק (שאלת רב עמ’ רפ”ו) כתב בשם חמיו הגריש”א שיש לברך ע”ז בורא מיני מזונות (וכ”כ בפסקי הגרי”ש עמ’ צ’ ושיעורי ברכות עמ’ שצ”ז בשם הגריש”א).

ובחוט שני ברכות עמ’ ר”ט כתב וז”ל, כיון שלא נודע לן מהו ההגדרה בזה של תבשיל שמשנה את ברכתו לברכת מזונות, לכן א”א לברך ע”ז מזונות, וכן א”א לברך ע”ז בפה”א בזמנינו וכנ”ל, דאם אי”ז תבשיל הר”ז אורז חי ובאורז חי הרי בזמנינו דאין הדרך לאכלו, הרי נתברר לעיל שברכתו שהכל, לפיכך כשלא יודעים מברכים ע”ז שהכל נהיה בדברו עכ”ל.

ולמעשה מי שאוכלו בתוך הסעודה מה טוב, וכן מי שמברך על דברים נפרדים מזונות וכן אדמה מה טוב, [ואיני יודע אם צריך לחשוש גם לחו”ש הנ”ל להוציא גם בשהכל, כיון דהרוב פשיטא להו שהוא אדמה או מזונות, וגם הגרנ”ק עצמו נראה דלא ברירא לי’ שאי”ז מזונות, ומה שכתב ג”כ דאורז חי אין דרך לאכלו בזמנינו צ”ב קצת, כיון דאורז כזה הרי כן הדרך לאוכלו בזמנינו, אכן עיקר כוונתו הוא מצד דהאידנא לא נטעי אינשי אדעתא דאורז חי, וג”ז צ”ב דמסתמא יש הרבה שנוטעים אורז אדעתא לעשות ממנו פריכיות, וכנראה שדעתו הוא שצריך שיהיה עיקר הגידול לכך, וצל”ע בכ”ז].

אכן מי שרוצה לאכול הפריכיות בפ”ע, בלא שיצטרך לטרוח להוציא את ברכת הפריכיות בפרי אחר, הנה אם בירך שהכל יצא יד”ח לכו”ע, וכן אם בירך מזונות הסכמת המ”ב שיצא בכל הדברים, ולגבי אם בירך אדמה לכאורה יצא לכו”ע, דאפילו על פרי העץ אם בירך אדמה יצא, אכן יל”ע בזה קצת דהרי כתב בשערי תשובה סימן רז, וז”ל, ואם בירך על הפת בפה”א דעת הרמ”ע דיצא ובשיורי ברכה הביא בשם ר’ אשר בר’ חיים בס’ הפרדס כת”י שכתב שהריטב”א כ’ דלא יצא וכן דעת מורי הרא”ה וכן אם בירך על פת אורז ודוחן המוציא לא יצא ע”ש, וע”ש שכ’ הטעם דכיון דנעשה פת אינו נקרא פרי כלל אלא או לחם או מזון, ואם בירך על הפת בורא מיני מזונות יצא ע”ש עכ”ל.

ולכן יתכן שהעדיפות מבין האפשרויות היא לברך מזונות ולא אדמה, מכיון שבאדמה יש לפקפק וכנ”ל, אבל אי”ז ברור שגם על פריכיות אורז הדין כן שלא יצא בבפה”א לדעת הריטב”א הנ”ל.

והנה כתב בשו”ע או”ח סי’ ר”ח ס”ח, וז”ל, על פת דוחן ופליז”ו או של שאר מיני קטניות מברך שהכל ואחריו בורא נפשות.

וכתב בהג”ה: העושה תבשיל משאר מיני קטניות, אם נשארו שלמים, וטובים מבושלים כמו חיין, מברך בורא פרי האדמה; ואם נתמעכו לגמרי או שאינן טובים מבושלין כחיין, מברך שהכל (וכן פירש הב”י דברי הטור) עכ”ל.

וכתב במשנה ברורה שם ס”ק לג, וז”ל, על פת דוחן וכו’, דאף דהם פרי אדמה וע”י שנעשה פת אישתני למעליותא מ”מ כיון דעי”ז יצא מתורת פרי אין יכול לומר פרי האדמה והמוציא אין מברכין אלא בה’ מינים ולכן מברכין שהכל ואפשר לומר עוד טעם מפני שאין דרך אכילתו בכך שאין דרך לעשות פת מזה ע”כ יברך שהכל.

והנה לפי טעם זה במדינות שדרכן לעשות פת מטערקע”שי וויי”ץ לכאורה ברכתן בפה”א כיון שדרכן בכך [פמ”ג] אבל בתשובת ח”ס סימן נו”ן מסיק דבכל מקום אין מברכין בפה”א מטעם דלא נטעי אדעתא דהכי אלא לעופות ופטום אווזות וע”ד הדוחק בני אדם עושין מהן פת ואין זה עיקר פריין ואין לברך עליהן בפה”א ע”ש אך מסתפק שם דאולי הוא בכלל אורז שברכתו על הפת ועל התבשיל הוא במ”מ וע”כ הנכון לכתחלה שלא יאכלם אלא תוך הסעודה עכ”ל.

וצל”ע אם כונת המ”ב היא גם בדיעבד שלא שייך לצאת בזה בבפה”א או רק לכתחילה.

וראה מש”ש בשער הציון ס”ק לו, [על התיבות ‘דאולי הוא בכלל אורז שברכתו על הפת ועל התבשיל הוא במ”מ’] וז”ל, ואם אי אפשר לו לעשות כן יברך שהכל ע”כ.

וא”כ לכאורה המ”ב בשעת הדחק ס”ל בספק פת אורז לברך שהכל, אבל גם ע”ז י”ל דהיינו דוקא בספק שהכל ממש, אבל כאן הרי רוב הפוסקים ס”ל שהוא או מזונות כדין אורז מבושל או אדמה כדין אורז חי, ולית להו סברת הגרנ”ק שעל כל אורז לא מבושל אין מברכים בפה”א בזמנינו כיון שאין הדרך בזמנינו באורז לא מבושל, א”כ אין ראיה מהמ”ב לברך דוקא שהכל.

אח”ז אמר לי הגרמ”מ קארפ שליט”א, דז”ב שרק גבי פת איכא י”א שאין יוצא בפה”א, אבל באורז לא, והגם שהראיתי לפניו דברי המ”ב הנ”ל גבי פת אורז שיברך שהכל בהנ”ל כשא”א לאוכלו בסעודה, אמר לי הגרמ”מ דמ”מ שם מדובר שטחנו ויש לו חשיבות משא”כ בסתם אורז תפוח דזה בודאי שיוצא יד”ח באדמה, [ובכלליות אל הסכים לסברא הנ”ל לומר שיברך שהכל].

והגרנ”ק כתב עוד שם על דברי המ”ב הללו בסקל”ג וז”ל, וגם בזמנינו שיותר נפוץ לחם מקמח תירס וקמח חומוס ומקמח אורז, ברכתם שהכל, ואיני יודע מהי דעתו בפריכיות תירס, ואם כוונתו במה שכתב ‘פת’ גם לזה.

וראיתי שכתב בס’ וזאת הברכה בירורים סי’ י”ט שעל פריכיות תירס מברכים בופה”א, וכ”כ בס’ שערי הברכה עמ’ תרס”ב, מכיון שרק השתנתה צורת התירס והתירס עצמו לא התרסק או נטחן, וכמו דין פופקורן, ולענין ברכה אחרונה בין בפריכיות אורז ובין בפריכיות תירס הברכה היא בורא נפשות לכל הדעות.

ובענין פריכיות חיטה כתב בשערי הברכה שם שברכתו בפה”א וברכה אחרונה ספק אם על המחיה או בורא נפשות, ולכן עדיף לאוכלם בסעודה, ואם אכלן שלא בסעודה מברך בורא נפשות.

וז”ל חוט שני שם עמ’ ר”ח, שלוה שהיא חיטה תפוחה ברכתו בורא פרי האדמה, דשפיר מקרי צורתו עליו, אלא שהוא מיופה, אבל ניכר שהוא גרעין.

ואף פופקורן שעשוי ע”י פיצוץ גרעין התירס על האש, אינו אלא הפיכת צד הפנימי של הגרעין לחוץ, אבל אינו שינוי בהפרי כמו שטחן הפרי או שעושה ממנו משקה, וע”כ ברכתו בופה”א עכ”ל.

אכן על ‘פריכיות דגנים’ אינני יודע אם אפשר לדעת באופן כללי ממה הדבר מיוצר, ויש לבדוק בכל מוצר לגופו מאלו דגנים הוא עשוי, ומה הם רוב הרכיבים שלו.

לסיכום על פריכיות תירס מברכים בופה”א ובורא נפשות, על פריכיות אורז יש מחלוקת ולכן עדיף לאוכלם בסעודה או להוציא א”ע ע”י שיברך על מאכלים שברכתן מזונות ואדמה, [ולשופרא דמילתא אם יש לו דבר שעומד לאכול שהכל, טוב שיברך לפני שבא לאכול את הפריכיות לצאת דעת הגרנ”ק], ובכל אופן הברכה האחרונה היא בורא נפשות כשאכלן מחוץ לסעודה, ועל פריכיות דגנים יש לבדוק מאלו דגנים הם מוכנים וממה הרוב שם, ובמקרים מסוימים עדיף להמנע מלאוכלן שלא בתוך הסעודה.

בהצלחה

{הנה מקטנותי היה אאמו”ר הגאון שליט”א
הנה מרגילני ומחזקני לרשום הערות ע”ס הלימוד, שיש בזה תועלת גדולה להכותב, כמ”ש החזו”א, וגם אם אין החידושים אמת כמ”ש החת”ס, עד שנתקבצו אצלי עלים וקונדריסין בכתיבת יד, ומונחין בבית עקד הספרים, ועד היום לא היה בידי למצוא מי שיקליד כ”ז, וכמ”ש בספר חסידים שמלמעלה נגזר על האדם כמה חיבורים יזכה, [מלבד כמה עלין ממס’ יומא שיבואו אי”ה במקו”א, וזכור לטוב מי שהשקיע כחו על זה], אכן עכ”פ כמה חידושים שזיכני הקב”ה להקלידן אדפיס בכאן, ונער יספרם, ולא אמתין עד שיוקלדו שאר החידושים, משום שאין נראה שענין זה קרוב, ותפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת.

}

מסכת סוטה דף ד עמוד ב, א”ר יוחנן כל אחד ואחד בעצמו שיער והאיכא בן עזאי דלא נסיב איבעית אימא נסיב ופירש הוה ואיבעית אימא מרביהה שמיע ליה ואיבעית אימא סוד ה’ ליראיו.

הנה ב’ תירוצים הללו האחרונים אינם מיישבין דעת ר”י, אלא דעת בפ”ע הן, אבל דוחק הוא דהא בעי ליישב דברי ר”י, דלולי דבריו לא הוי מקשי לה להא, דמסתמא מרביה גמירא ליה ככל שאר התורה, ודוחק לומר דלר”י אין למדין מן הכללות כדאמר איהו ברפ”ג דעירובין, וכוונת התי’ דכונתו רק על הנך ולא על ב”ע, וי”ל דבעצמו שיער היינו בעל השמועה, ומהני לזה דרביה הוה ששיער בעצמו, או סוד ה’ ליראיו שראה ברוה”ק אופן המעשה ועי”ז שיער כמה היא, ואי”ז לא בשמים היא כיון שרק המציאות נתגלתה לו, ועדיין טעון שיקול הדעת לידע מה דרך אדם בינוני שאינו ממהר מדי ולא מאריך מדי, (ועיין בס’ נפלאות מתורתך לר”י לורנץ בענין לא בשמים היא).

והנה במד”ר פ’ נשא הובאה עוד שיטה בזה בביאור מקור דברי ב”ע, דאיכא דאמרי נתחמם, ומה דבגמ’ דידן לא נזכר תירוץ זה פשוט דדורשין לשבח ואין דורשין לגנאי, דמ”ט לא נימא שהיה כיעקב שלא יצאה ממנו טיפת קרי או כההוא אמורא שהעידה שפחתו עליו, ועוד דאי איתא שהיה לו הרהורים היה מחוייב לישא אשה אע”פ שנפשו חשקה בתורה, יעויין בפוסקים באה”ע סי’ א’, ומיהו ע”ז יתרץ המד”ר דכיון שהיה רק פ”א א”צ לחוש לזה כיון דלא אתחזק, אך מה שקשה ע”ד המד”ר איך מחשב שיעור ביאה כשיעור חימום, דהניחא יש לחשב בזה חלק זה שבמעשה, אבל כל שאר המעשה גופיה ליתיה בחימום, והיאך חישב לה דהא לא נסיב איתתא, וצ”ל דלהא לא היה צריך למינסב איתתא, שהוא חישוב פשוט, וכן מתחיל רק אחר ההתרה כמ”ש בתוס’ בע”א ד”ה כמה בשם הירוש’ פ”א ה”ב, משא”כ החימום זה צריך לשער בעצמו.

חולין קל”ג א’ אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנתא אמינא חבובי קא מחביבנא מצוה כיון דשמענא להא ונתן ולא שיטול מעצמו וכו’ משקל נמי לא שקילנא לבר ממעלי יומא דכיפורי לאחזוקי נפשאי בכהני ולפרוס ידיה אנסיה ליה עידניה.

פי’ כדאי’ בפ”ק דברכות דף ח’ א’ דלבסוף לא הוי מצלי אלא היכא דגרס, והיינו בביתיה כדאי’ התם, ושמא לא הוי מצלי אלא א’ לל’ יום או כעי”ז, וכדאי’ בר”ה ל”ה א’ גבי רב יהודה.

ב”מ ל’ א’, לא דחינן איסורא מקמי ממונא.

פי’ משום דאתיהיב למחילה, וכ”כ התו’ בשבועות ל’ א’, ומשמע שכך גרסו בגמ’, הלכך אמרי’ ליה עליך למחול כדי שלא יעבור חברך על איסור, כיון דאתה ג”כ אין לך לעבור איסור לצורך ממונך, מיהו ק”ק מפ”ק דיבמות דף ה’ דבעינן התם קרא שלא ידחה כבוד או”א שבת, וקשה דתיפוק ליה מהך סברא, ושמא כאו”א שאני דהוקש כבודן לכבוד המקום.

ב”מ דף ל ע”ב, אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם.

אע”ג דקרא לאו גבי השבת אבידה מיירי, מ”מ ממילא שמעת מינה דגם בהשבת אבידה שלך קודם, א”נ גבי שאר דברים לא אצטריך קרא, כגון אם יש לו מעות לסחורה פשיטא דיש לו להתפרנס בעצמו מהן אם צריך להן, מליתן לחבירו להתפרנס בהן, ואצ”ל שא”צ ליתן לו מתנה [ולא מיירינן בעני ובחיובי צדקה דאורייתא וחומש], ואפי’ אם מוצא מציאה פשיטא שיכול ליטלה לעצמו וא”צ ליתן לחבירו את המציאה, ואדרבה חבירו הו”ל רשע אם יטלנה לעצמו לדעת רש”י בר”פ האומר בקידושין, ולפירושא קמא צ”ל דשקולין הן כיון דגם בהלואה איכא חיובא דאורייתא כשיכול להלות, והנה בפסחים דף נ’ ב’ אמרי’ שנותן עיניו במנה יפה ראשון אינו רואה סימן ברכה, ושמא יש חילוק בנותן עיניו במנה יפה שרואה לעצמו טובה מרובה יותר מאחרים ומדקדק כ”כ אפי’ בכה”ג, משא”כ הכא ובשאר דוכתי שהוא דבר בעצם כגון אם יחזיר האבידה או ימשיך במלאכתו, ורוצה להמשיך במלאכתו, וכ”ש דלא דמי להא דקי”ל חייך קודמין דמיירי בחיי נפש ממש, דבזה ג”כ הדעת מכרעת שחייו קודמין.

וכן לקמן ל”ג עמוד א’ ואמר רב יהודה אמר רב כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך, ופרש”י כל המקיים בעצמו כך – אף על פי שלא הטילו עליו הכתוב, יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם, אם לא בהפסד מוכיח, ואם תמיד מדקדק – פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה, וסוף שיצטרך לבריות ע”כ.

חולין קלד ע”ב, לוי זרע בכישר אתא לקמיה דרב ששת.

נראה דלוי אחר היה, ולא לוי תלמידו דרבי, שלא מצינו שהיה בזמנו דרב ששת, ובודאי לא היה בא לשואלו דבר הלכה.

ויש לברר אם מצויה גירסא אחרת בזה.

קידושין דף סט ע”ב כל הארצות עיסה וכו’.

וטעמא כדמפרש שהעלה עזרא את כל הפסולין לא”י, וקשה דא”כ כל הארצות עדיפי מא”י דעכ”פ מיהא לא הוחזקו שם פסולין, ודוחק לומר דקים להו שבכל העולם נתערבו פסולין, ונימא לפ”ז דה”ה לא תמצא מדינה א’ בסוף העולם שלא הוחזקו שם פסולין, דוחק לומר כן, אלא י”ל דנהי שבא”י שכיחי פסולין, מ”מ כיון שהן בני תורה יודעין לפרוש משא”כ שאר ארצות שאינן בני תורה אע”פ שלא הוחזקו פסולין יותר מא”י מ”מ מעט הפסולין שעכ”פ יש נתערבו בהו ואין יודעין לפרוש.

ולפ”ז ה”ה האידנא אפשר דארצות שהיו בהן בני תורה ייחוסן עדיף משאר ארצות.

סנהדרין ק”ה ע”ב א”ר אבא בר כהנא כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות וכו’ קללה ולא קללות.

הנה בכל פרשת בלעם ובלק משמע שלא היה קללה כלל, וכמ”ש אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה’ מכבוד, וכתיב לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך, וכתיב מה אקוב לא קבה אל, וכתיב לא תאור את העם, וכן כתיב ואך את הדבר וגו’ אותו תשמור לדבר, וכל הענין כולו משמע שלא קילל כלל, וכן מדקאמר הכא מה היה בלבו מבואר שלא הוציאו בפיו.

ודוחק להעמיד כל המקראות על אותה קללה דבתי כנסיות ובתי מדרשות.

וא”כ תמוה מ”ט נימא שיחולו קללות על ישראל ממה שלא קילל בפועל ורק בלבו היה לקלל, דהא קי”ל הרהור לאו כדיבור, בפרט דאין כוחו של בלעם אלא בפיו כדאי’ בחז”ל, וגם אי ס”ל הרהור כדיבור ג”כ ושייך לקלל בהרהור, אך לא נראה שהי”ל רשות לקללן בבהרהור כיון דהו”ל כדיבור, [וגם צ”ב אי שייכא כאן סוגיא דהרהור כדיבור או לאו כדיבור הכא], ואפשר דכל התעוררות בלעם ובלק היה ע”י איזה קטרוג שנתעורר על ישראל למעלה [כמ”ש רז”ל בדומה לזה עה”פ ראו כי רעה נגד פניכם], וברחמים גדולים ביטל הקב”ה שלא יהא חילול כבוד שמים, למען דעת צדקות ה’, אכן עיקר הקטרוג נשאר על ישראל ובדורות מאוחרים שעבדו ע”ז קבלו את הקללות.

אבל עדיין צ”ע.

ב”מ טז ע”א אמר רבא וכו’ שלחוה לקמיה וכו’ אמר רבא זו צריכה לפני ולפנים.

חזינן דפעמים ראוי להשיב שוב תשובה, גם שכבר השיב זה ממש קודם, שלא יהיו השומעין סבורין שכנגדו אמר תשובה ניצחת, ויקבע הלכה כמותן, ועיין ביצה כ ע”ב, מעשה בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה מצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי אמר לו מה זו סמיכה אמר לו מה זו שתיקה שתקו בנזיפה והלך לו אמר אביי הלכך האי צורבא מרבנן דאמר ליה חבריה מלתא לא להדר ליה מלתא טפי ממאי דאמר ליה חבריה דאיהו אמר ליה מה זו סמיכה וקא מהדר ליה מה זו שתיקה ע”כ.

ומ”מ חזינן דהיה ראוי לו להשיב תשובה כי היכי דלא ליתחזי שהאמת עם חבירו.

כתובות דף קיא ע”א ואלא הכתיב נבלתי יקומון ההוא בנפלים הוא דכתיב.

הרמ”א באו”ח סי’ קכ”ד פסק דמייד כשהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעוה”ב, ומצינא למימר דלק”מ דימות המשיח לאו היינו עוה”ב, אמנם גרסי’ בירושלמי ספ”ד דשביעית, מאימתי קטני ישראל חיין רבי חייה רובה ור”ש ברבי חד אמר משיולדו וחד אמר משידברו מ”ד משיולדו [תהילים כב לב] יבאו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה מ”ד משידברו [שם לא] זרע יעבדנו יסופר לה’ לדור תני בשם ר”מ משהוא יודע לענות אמן בבית הכנסת מ”ט [ישעי’ כו ב] פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים.

תמן אמרי משימולו [תהילים פח טז] נשאתי אימך אפונה ורבנן דהכא אמרין משיולדו [שם פז ה] ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון רבי אלעזר אומר אפי’ נפלים מה טעם [ישעי’ מט ו] ונצורי ישראל להשיב ונצירי ישראל להשיב ע”כ.

ומבואר דכ”ז מיירי על תחה”מ וימות המשיח יחד.

ועצם מה שהכריע הרמ”א כדעת זו בירוש’ נראה לי משום דכל הנך אמוראי נינהו ור”מ לבד תנא הוא, ותנא ואמורא הלכה כתנא, אבל קשה דלכאורה בגמ’ דידן מבואר לא כן ומאי דוחקיה לחלק בזה ענין תחה”מ מהעוה”ב אחר דבירושלמי מבואר לא כן, והא לקמן דקא”ר ירמיה בר אבא א”ר יוחנן כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל – מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ודריש לה מ’ורוח להולכים בה’, משמע דמשוי להו להעוה”ב תחה”מ.

וי”ל דס”ל באגדה הלכה ככולהו [דה”נ אשכחנא כמ”פ באגדה מחלוקת תנאים עם אמוראים מה שלא מצינו כ”כ בהלכה], והכא בסי’ קכ”ד נקט זה שהוא מענין אמן.

קידושין ס”ח א’, עם הדומה לחמור.

ניקודו בפתח תחת העי”ן ולא בחירק, כדמוכח בכתובות קי”א א’ דדריש לה אקרא דהעם עליה.

נדרים ב ע”א ר”ן ד”ה כל, ואפי’ לר”ל נמי דאמר שהם לשון שבדו להם חכמים הרי הם ג”כ כנדר גמור מדאורייתא שהרי כל הלשונות אינן אלא הסכמת אומה ואומה ולא גרעה הסכמת חכמים ז”ל מהסכמתם הלכך הוו להו מדאורייתא.

אע”ג דכל הלשונות באו מן השמים, כמ”ש רז”ל בפ’ נח עה”פ כי שם בלל ה’ שפתם, ולא הי’ מרצונם כלל, ועיין בס’ הכוזרי מאמר א’ דלא יתכן שימציאו בנ”א לשון מעצמם, מ”מ החלות של הנדר הוא משום שהוא ל’ של בנ”א ולא משום שהוא לשון בעצם.

וג”כ כונת הר”ן לתיבות הנוספות על הלשונות, ואינם מעיקר הלשון, דגם בהם חייל הנדר.

נדרים ב ע”א בר”ן ד”ה כל, והנכון שראיתי בזה הוא מה שפי’ החכם הגדול ר’ יהודה בר’ חסדאי ז”ל, דרבותא אשמעינן דלא מבעי בלשונות נכרים שהם לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר, שאפי’ בלשונות שאינן גמורים כגון אלו דקונם קונח שהרי לשון הקודש הוא אלא שנשתבש וסד”א שהנודר בהן לא יהא נדר כיון שאינן לשון גמור בפ”ע, קמ”ל דכיון שהנכרים מדברים בהם אף על פי שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שהוא בידם הרי הוא נדר גמור וכ”ש שאר לשונות הנכרים, ויש הוכחה לפירוש זה בירושלמי.

האחרונים הביאו בשם החזו”א שסבר דהברה אחרת לדידן דינה כלעגי לשון ולא כלשון אחרת (הובא באעלה בתמר), ונפק”מ דלכתחילה אסור לומר דברים שבקדושה שלא בהברת אבותיו, כיון דקרא ולא דקדק באותיותיה יצא (מגילה י”ז ב’) הוא בדיעבד, וקוראין אותה ללועזות בלעז (מגילה י”ז א’) הוא לכתחילה.

ולכאורה יש להקשות ע”ז מדברי הר”ן כאן בשם הר”י ב”ר חסדאי דגם בכל כה”ג חשיב כלשון אחרת, ויש לחלק בין לשון אחרת שמשתמשין בה בתיבות שנשתבשו מלה”ק, דחשיב שנשתקע באותו הלשון ואינם מלה”ק כבר אלא מהלשון שמדברים בו, לבין המדבר בלה”ק וגם כונתו לדבר בלה”ק אלא שמדבר בלעגי לשון, דבזה אין להחשיב דיבורו ללשון בפנ”ע.

ומ”מ סברת הר”י ב”ר חסדאי דס”ד להחשיבן כלעגי שפה ולבטל הנדר עי”ז צ”ע, דבכל התורה קי”ל קרא ולא דקדק באותיותיה יצא, וכ”ש נדרים דאזלי’ בתר לשון בנ”א כיון שדרך בנ”א לשבש תיבות אלו ודאי נחשיבם כלעגי שפה, ומאי ס”ד למימר דלא חשיב נדר, ומ”ט הוצרך לזה שדינו כבר כלשון אחרת, אטו הנודר בלעגי שפה שאינו בשום לשון לא חשיב נדר, וי”ל דשאני לעגי שפה הקרובין לשורש הלשון לבין לעגי שפה שאינן קרובין ללשון, דלאו כל כמיניה לומר שכונתו לתיבה השרשית כיון שאומר דבר אחר לגמרי, ודוקא משום שדרך בנ”א לשבש תיבות אלו חשיבי עכ”פ כלשון אחרת.

ולפ”ז גם דברי החזו”א מבוארים יותר, דכיון שהחילוקים בין בני אשכנז לבני ספרד בהברותיהן קרובין זל”ז, בזה ודאי חשיב כלעגי שפה קלים וכלא דקדק באותיותיה גרידא, ולא על כה”ג ס”ד הר”י בר”ח שלא חשיב כאומר התיבה בעצמה בלה”ק, וגם אי”ז כקרא בכל לשון וכנ”ל, ובענין הברת בני פולין ששונה מאוד שמענו סברא (מהר”ש צביון נכד הגרח”ק) לומר דזה ודאי יותר מלא דקדק באותיותיה, אלא הברה אחרת לגמרי, אבל בפוסקים לא חלקו בזה, והנה אנו דברנו מצד עניין זה אמנם יש הרבה מה להאריך בזה.

[ובצאתי מנושא זה אחר שראיתי שהארכתי בו מאוד ויותר מן הצורך עלי לציין כמה דברים: א.

הכרעת רוב פוסקי זמנינו שיוצא גם בשמיעת הברה אחרת (ויעויין בספרי המלקטים שהביאום), וכן המנהג, אם לא בפ’ זכור וכדו’ שיש מקפידים לכתחילה.

ב.

לא תמיד האדם עצמו יהיה מחוייב לקבוע מנהגו כמנהג אבותיו, ופעמים שמשתנה לפי המקום והמצב, ויעשה שאלת חכם.

ג.

לאחרונה נתחדשו הוכחות בחקר ענין זה, ויתכן שהדין נשתנה, ויש”ח].

נדרים ד ע”א בר”ן ד”ה ופרכינן הרי חטאת חלב – כלומר כל החטאות דהכי מיקרי כולהו חטאת חלב אית בהו הך קולא עכ”ל.

לשון הר”ן לכאורה אינו מדוקדק דאה”נ שכל חטאת יחיד עובר עליה בבל תאחר, אבל מ”מ לא מקרו כולהו חטאת חלב בעלמא, דכמה חילוקים יש ביניהם כגון עולה ויורד ומצורע, ורק דכל חטאת סתם נקראת חטאת חלב גם אם היה על עבירה אחרת, אבל לא כל החטאות, וצע”ק.

‏יום שישי י”ב אייר תשע”ו

האם היה מותר למול בשבת קודם מתן תורה

א) מה שהקשה דשבת נתנה במרה, וא”כ היאך ידעו שמילה דוחה שבת עד שנאמר (ויקרא י”ב ג’) וביום השמיני אפילו בשבת (שבת קל”ב א’), הנה איתא במס’ תענית דף יז ע”ב, וז”ל, אמר ליה רבינא לרב אשי הא מקמי דאתא יחזקאל מאן אמרה אמר ליה ולטעמיך הא דאמר רב חסדא דבר זה מתורת משה לא למדנו ומדברי קבלה למדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי (לשרתני) הא מקמי דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא גמיר לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא הכי נמי גמרא גמיר לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא ע”כ.

וה”ה הכא י”ל דאסמכה אקרא, וגם על כל המצוות נאמר בתו”כ ר”פ בהר שאע”פ שנאמרו רק אח”כ מ”מ נאמרו כבר פרטותיהן וכללותיהן מסיני, וה”ה מצות שבת שנאמרה קודם י”ל שנאמרו פרטותיה קודם.

ובפרט כאן שלא נאמר בפסוק איזה פרטים נאמר במרה, ואיזה פרטים לא נאמרו שם, ובתורה נכתבו כל פרשיות של מלאכות ואיסורי וקידושי שבת רק אח”כ, וא”כ מה שנתרץ על כל הפרטים נתרץ על מילה בשמיני.

ובענין התו”כ הנ”ל עיין במס’ חגיגה דף ו ע”א-ב, וז”ל, רבי ישמעאל אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד ורבי עקיבא אומר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב ע”כ, ויש להעיר קצת מדכתיב גבי מקלל כי לא פורש מה יעשה לו וצל”ע.

עוד יתכן דבאמת לא היה להם עדיין היתר בזה, וכתב רש”י במסכת הוריות דף ח ע”א וז”ל, איזו היא מצוה שהיא בדבורו של הקדוש ברוך הוא וצוה ע”י משה הוי אומר זו עבודת כוכבים – דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום דהיינו ששמעו בדבורו של הקדוש ברוך הוא וצוה ע”י משה בכמה פרשיות שבתורה כגון לא תשתחוה לאל אחר דלא שמענו אלא מפי משה עכ”ל.

ויש להבין מדברי רש”י דמה שנאמר מתחילה בסיני לא כלל את כל הפרטים, וכמו שלא תשתחוה לא נאמר אז, וה”ה גם לענינינו, וכל עוד שלא נאמר לא הותר.

והנה הרמב”ם בהקדמתו לספר משנה תורה כתב שיש דרשות שחידשו חכמים מדעתם, וכתוב ברות רבה פרשה ה’ ג’ וז”ל, ותלכי אל [עם] אשר לא ידעת תמול שלשום שאלו באת תמול שלשום לא היינו מקבלין אותך, שעדיין לא נתקבלה הלכה: עמוני (דברים כ”ג ד) – ולא עמונית, מואבי (דברים כ”ג ד) – ולא מואבית ע”כ.

וה”ה לענינינו, אכן כאן הוא יותר מצד הדין ושם י”ל שהוא גלויי מילתא שנתגלה אח”כ.

אבל הנה בפסיקתא דרב כהנא (בפיסקא טז – נחמו) הלשון אחרת, וז”ל, ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשם, אמ’ לה שאילו באת אצלינו מתמול שלשם לא היינו מקבלין אותך, שעדיין לא נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית עכ”ל.

וכתוב עוד ברות רבה פרשה ד וז”ל, ויולד מן חדש אשתו (דברי הימים א’, ח’ ט) ולא היה צריך קרייא למימר, ויולד מן בערה אשתו? אלא בימיו נתחדשה הלכה, עמוני – ולא עמונית, מואבי – ולא מואבית.

בעלמא ע”כ.

ומבואר לכאורה שהוא חידוש הלכה ממש, ולכך כתיב חודש אשתו, ויל”ע בכ”ז.

האם מותר למצורע לפרסם חטאו

ב) מה שהקשה מ”ט צריך להכריז טמא טמא יקרא, הרי אמרינן חציף עלי מאן דמפרש חטאיה (ברכות ל”ד ב’).

תשובה בחטא מפורסם שרי כמ”ש בשו”ע, וכאן שניכר ועל שפם יעטה בודאי שרי, וכמו”כ כשיש בזה תועלת שאני, וכמ”ש בשבת ס”ז א’ צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשין עליו רחמים.

[ובעצם כאן אינו מודיע חטאו רק צרעתו, ויש לדון האם שייך ג”כ שיצטרע שלא בחטא, ביסורין של אהבה, ועיין ברכות ה’ ב’ מ”ש שם ע”ז, מיהו בנגעי בתים משמע דשייך].

בהנ”ל – מדוע לבקש מאחרים שיתפללו עליו

ג) מה שהקשה מ”ט מבקש מאחרים והרי תפילת החולה יפה להתקבל (ב”ר פנ”ג י”ד).

תשובה הנה פשוט שתפילת רבים עדיפא, ובנדרים ח’ א’ איתא שהמנודה בחלום ילך בפרשת דרכים ויאמר שלום לעשרה, ועי’ בראשונים שם שפי’ שהוא כדי שיקבל מי’ אנשים שלום שהוא ברכה, וה”ה הכא שרבים מתפללין עליו, ואע”פ שיש מעלה בתפילת החולה מ”מ יש מעלה גם בתפילת רבים, וכ”ש כשיש צדיקים ממנו והוא רשע ופשוט.

האם נגעי עור בשר הם דבר שבטבע או לא

ד) כתב הרמב”ן (ויקרא פרק יג מז), וז”ל, והבגד כי יהיה בו נגע צרעת – זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה’ יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו.

ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא.

והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה’, כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה עכ”ל.

והקשה כת”ר ממה שכתב הרמב”ן הנ”ל וז”ל, רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, וצ”ע הרי רק על בגדים ובתים אמר דאינם בטבע ומ”ט עירב כאן נגעי בשר.

תשובה הרמב”ן כתב שרק בגדים ובתים אינם בטבע, אבל גם מה ששייך בטבע שייך לראות עי”ז גילוי שכינה, כאשר זה קורה לאדם מיד אחר שעובר עבירה [וגם בימינו ניתן לראות כל הזמן גילויי שכינה כאלו, ועיין בארחות יושר], וכתב הרמב”ן לפני כן וז”ל, והתורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם, והרחיקה החולי הזה מתחילתו, כי המראות האלו אינן עדיין צרעת גמורה אבל תבאנה לידי כך.

ויאמרו הרופאים בספריהם, הבהרות נירא מהן מהצרעת.

ולכך יאמר הכתוב בהן בתחילתן “נגע צרעת”, כלומר מכה של צרעת, איננה צרעת גמורה, ובהיות סימני הטומאה גמורין לאחר ההסגר שיאמר “צרעת היא”, יתכן שהיא צרעת גמורה עכ”ל.

וא”כ זה דבר ששייך ברפואה ופשוט.

האם נגעים מדבקים

ה) מה שהקשה בהנ”ל, דאם איתא שנגעים הם דבר טבעי א”כ איך נותנים לחתן ז’ ימים, הרי בכל מחלה יש חשש שידבק.

תשובה לא הבנתי מה מקשה, דאטו רוצה שיסגירוהו כדין מצורע רק משום שהוא מדבק, דבודאי שבכל מחלה מדבקת יש להזהר בזהירות המצויה, אך א”צ להסגירו, ובלא”ה הרי יש מחלות שאינן מדבקות.

נגעים בחו”ל ובירושלים

ו) כתב הרמב”ן (ויקרא י”ג מ”ז) וז”ל, והבגד כי יהיה בו נגע צרעת – זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה’ יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו.

ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא.

והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה’, כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה.

ובתורת כהנים (מצורע פרשה ה ג) דרשו עוד, שאין הבית מטמא אלא אחר כבוש וחלוק, ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו.

והטעם, כי אז נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה’ ותשרה שכינה בתוכם.

וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ, ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם ע”כ.

והקשה כת”ר א”כ אמאי אין ירושלים מטמאה בנגעים, דאדרבה כיון שקדושה יותר דין הוא שינהגו בה נגעים.

תשובה זה פשוט שגם שיש מעלה וגדולה בהנהגה זו, שכל חוטא נענש בנגעים מ”מ יש בזה גם טומאה וגם פורענות וצער, ולכך במקום שקדוש מדי לא שייך, ופשוט.

בדד ישב מחוץ למחנה

ז) כתב רש”י ויקרא פרק יג (מו) וז”ל, בדד ישב – שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו.

ואמרו רבותינו מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד, הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל ע”כ.

והקשה כת”ר הרי על ז’ דברים הנגעים באים.

כמ”ש במס’ ערכין דף טז ע”א, וז”ל, א”ר שמואל בר נחמני א”ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין.

תשובה כולם הם דברים שמביאין לידי פירוד, לה”ר שפ”ד גזל וצרות עין, וגם גילוי עריות לתאוה יבקש נפרד שמפריד בין איש לאשתו, וגסות הרוח ג”כ שאפילו בנוה שלו אינו מתקבל, כמ”ש בפ”ט דסוטה, ובשבועת שוא יל”ע.

בענין הנ”ל

ח) מה שהקשה במ”ש (מ”ב ז’ ג’) וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער ופרש”י גחזי וג’ בניו.

והרי בעינן בדד ישב.

תשובה בר מינה דההיא שרשע היה, ורק לא הכניסוהו לפנים כיון שהיה מצורע ומטמא, אבל מצידו עשה מה שרצה, ואמר מר (סנהדרין ק”ז ב’) גחזי חטא והחטיא את ישראל.

מ”ט נאמר את כל עור הנגע ולא המנוגע

ט) מה שהקשה הרב חגי דעי, אני כולל קושייתו בתשובה וכדלהלן: כתב הרא”ם פרשת תזריע פרק יג פסוק יב וז”ל, מראשו של אדם ועד רגליו.

לא מראשו של נגע ועד רגליו, שהרי אחר זה פירש ואמר (פסוק יג ובספרא שם אות ב, ה): “וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו”, שהוא בשרו של אדם.

ותניא בתורת כהנים: “את כל בשרו – להביא את בין האצבעות של ידים ורגלים”.

ותניא נמי: “כולו הפך לבן – יכול תוך ראשו ותוך רגליו, תלמוד לומר: ‘מראשו’ להוציא תוך ראשו, ‘ועד רגליו’ להוציא תוך רגליו”.

ותנן נמי בפרק ששי דנגעים (משנה ח): “דראש וזקן וכף הרגל אין מעכבין את הפריחה”.

ואם תאמר, אי הכי מאי “את כל עור הנגע” את כל עורו מיבעי ליה, כבר פירשו בתורת כהנים: מאי את כל עור הנגע, “עור הראוי לקבל נגע, פרט לשחין המורד ולמכוה המורדת”.

פירוש: שחין והמכוה כל זמן שהן מורדים, שיש בהם ליחה ולא העלו קרום מלמעלה, אינן מִטמאין בנגעים, דכתיב (פסוק יח) “ובשר כי יהיה בו שחין ונרפא והיה במקום השחין” וגו’, דוקא כשנרפא והעלה קרום מלמעלה אז אם היה בו שאת או בהרת ויש בהן אחד מסימני טומאה, וטמאו הכהן, אבל כל זמן שהוא מורד, שיש בו ליחה, אינו מקבל טומאה.

וכיון שאינו ראוי לקבל טומאה לאו ראוי לקבל נגע הוא, וכיון שאינו ראוי לקבל נגע, שיקבל טומאה, אינו מעכב את הפריחה, אבל אם העלו קרום מלמעלה, שהן ראויין לקבל טומאה, מעכבים את הפריחה, שאם פרחה הצרעת בכל עור הבשר ולא פרחה בהן, אינו טהור עכ”ל.

וכתב התורה תמימה הערות ויקרא פרק יג הערה סו [ע”ד התו”כ הנ”ל] וז”ל, הנה לפי הענין שהכיסוי צריך להיות בכל הגוף היה צ”ל וכסתה את כל עורו או את כל עור הגוף, ומדכתיב עור הנגע דריש שבא להורות שצריך לכסות עור הראוי לנגע, לאפוקי מקום שיש בו שחין המורד ומכוה המורדת [היינו שעדיין לא נתרפאו ויש בהם ליחה שאינם מטמאין בנגעים כפי שיתבאר לקמן פסוק י”ח] שאינו מעכב בפריחה, והיינו דאעפ”י שלא פרח הנגע עליהם, אך מכיון דפרח בשאר הגוף טהור.

וע”ע מדין זה במשנה ה’ פ”ז דנגעים ע”כ.

ד) במ”ש בישעיה מ”ט כ”ג והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך, דמה שבח יש בזה, אדרבה אשכחן במשה שלא רצה לינק מן המצריות, כמ”ש בסוטה י”ב ב’ ומאי שנא מעבריות מלמד שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק אמר פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא והיינו דכתיב את מי יורה דעה וגו’ למי יורה דעה ולמי יבין שמועה לגמולי מחלב ולעתיקי משדים ע”כ.

תשובה הנה אי”ז ממש דבר טמא, אלא רק משה כיון שהיה עתיד לדבר עם השכינה הוצרך לשמירה טפי, אבל מי שאינו מקפיד בזה אין לחשוש, וא”כ אם יינק מן השרות יש בזה שבח טובא.

ויעויין עוד מ”ש הרמח”ל במאמר החכמה שאו”ה באותו הזמן תהיה מעלתם גדולה יותר ממעלת ישראל עתה, היינו שעתה האו”ה הם טומאה לגמרי, ונפשם מצד הקליפות כמבואר בחיי אדם בדרוש על עלינו לשבח הנדפס בסוף ח”א שם, אבל לעת”ל שיהיו חסידי או”ה בשעת גילוי הייחוד תהא נפשם מטוהרה כנ”ל בשם הרמח”ל, ונהי שלא יהיו בדרגת ישראל אז מיהו מ”מ לא ייטמאו עי”ז.

עוד אפשר לומר באופן ג’, דעיקר הקפידא בזה הוא שלא יינק משה ממה שהם אוכלות, שהם אוכלות דבר טמא, כמ”ש עכו”ם חביל גופייהו וכו’ (שבת פ”ו ב’, ע”ז ל”א ב’), אבל לעתיד לבוא שיהיו או”ה עבדים לישראל כמ”ש (זכריה ח’ כ”ג) נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם כמ”ש בשבת ל”ב ב’, וכן אי’ באוצר מדרשים (עמ’ ס”ז) הקב”ה אומר להם לישראל בתי אני מכין ליך העולם הבא ועתיד אני להמליכך על כל באי העולם ועתידין כל מלכי העולם להיות משרתים לך כעבדים ושרותיהם מניקותיך לעולם ילחכו עפר כפות רגליך שנאמר והיו מלכים אומניך וגו’ עכ”ל.

א”כ יאכילו ישראל את עבדיהן דברים טהורים, שהרי אסור לסחור בדברים טמאים אא”כ נזדמנו לו, א”כ לא יהא חשש מלינוק מהם.

ובדומה לזה ראיתי עתה גם בשו”ת דברי יציב יו”ד סי’ כ”א סק”ז, והוסיף עוד שיהיו גרים גרורים, וציין שם גם לס’ רביד הזהב עה”ת.

וז”ל הרמ”א בי”ד סי’ פ”א ס”ז, חלב כותית כחלב ישראל, ומכל מקום לא יניקו תינוק מן הכותית, אם אפשר בישראלית, דחלב כותית מטמטם הלב (ר”נ פא”מ בשם הרשב”א).

וכן לא תאכל המינקת, אפלו ישראלית, דברים האסורים (הגהות אשר”י).

וכן התינוק בעצמו, כי כל זה מזיק לו בזקנותו.

עכ”ל.

וי”ל עוד דרק האו”ה יציעו לישראל כן, אבל ישראל עצמם לא ירצו, וכעי”ז ראיתי באלשיך שם שכתב וז”ל, אמר והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך לא שתבקשי מהם שיהיו המלכים אומניך ולא שרותיהם מניקותיך כי אם שכדי שתוד’ להם בדבר, אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו, ושיעור הכתוב והיו מלכים כו’ וזה יהיה על ידי שאפים ארץ ישתחוו לך כו’, ושמא תאמר גם שישתחוו וילחכו עפר רגליך לא טוב הדבר כי טוב הוא יאמנו בניך ע”י יהודים ויינקו חלב דדי יהודית מליינק חלב נכרים כמשז”ל כי למשה הביאו לו מניקות מצריות ולא אבה ליינק מהן לז”א גם אני לא אעשה זאת לך לשתתמידי בכך כי אם כדי שע”י כך וידעו כי אני ה’ אשר לא יבושו קוי כי לעומת אשר היית נכנע עד שעבדים משלו בך בתקות הטוב המקווה יביאך ה’ ליכנע מלכים ושרות תחתך או יאמר כי תחת אשר כל המיצר לישראל היה נעשה ראש עתה יהפך כי אשר יהיו אומניך יגיעו להיות מלכים ושרותיהם של המלכים יהיו אשר יהיו מניקותיך שבזכות אשר ישרתוך יגיעו אל המעלה והגדולה וע”י כן וידעת וכו’ עכ”ל.

אכן בתוס’ ור”ח ונ”י ע”ז כ”ו א’ ורשב”א יבמות קי”ד א’ כתבו בשם הירושלמי ראיה מפסוק זה שתינוק ישראל יונק מנכרי.

וכתב עלה המאירי וז”ל, אלמא אין בה סרך איסור יותר מבישראלית וכמו שאמרו שם בתלמוד המערב נכרית מיניקה בני ישראל דכתיב והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך אלא שמכל מקום הואיל וידוע מדרך הטבע שכל מזון המגדל עושה רושם במדות המגודל ממנו מדת חסידות להניק כמה שאיפשר בחלב ישראלית שטבעה נח ורחמן וביישן וצנוע ומגדלת כפי טבעה וזהו שדרשו בספר שמות רבה וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות וכי אסור היה לו למשה לינק מחלב הנכריות ולא כן תני אבל נכרית מניקה בנה של ישראל ברשותה אלא מלמד שהחזירתו למשה על כל המצריות ולא רצה משה לינק מהן אמר הב”ה פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא אלמא שאינה אלא משום חסידות וקוראה דבר טמא דרך העברה שהרי מאחר שאמר וכי אסור היה לו כו’ פשוט הוא שמותר אם כן זה ששתפוה כאן עם חלב בהמה טמאה במה שאמר יונק תינוק והולך מן הנכרית לא להשוותן אלא כל אחת כדינה נכרית לכתחלה אף בשאיפשר בישראלית ובהמה טמאה דוקא בשאין שם טהורה ומשום סכנה וכו’ עכ”ל.

שאלה

ח’ באב תשע”ז

כבוד הרב שליט”א

מבואר במשנה ברורה שאפילו במקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה.

השאלה, אם גם להיתר לעשות מלאכה בדבר האבד אינו רואה סימן ברכה?

בברכה,

יואל

***

תשובה

שלו’ וברכה

אע”פ שמצינו לענין שבת באופנים מסוימים דברים המותרים שאין רואים בהן סימן ברכה מ”מ לענין דבר האבד עי’ במו”ק סו”ס רנא שכתב, ומכאן אתה למד למש”כ עוד הרב הנ”ל (בסק”ד) להכריח כמ”ד מנחה קטנה, אינו מוכרח לגמרי, כי לחנויות המספיקות מאכלים ומשקים, ודאי התירו עד סוף היום כל האפשרי, כדי שלא למנוע מהצריך לכך להכין אז לכבוד השבת מה שחסר לו ולא היה אפשר לו קודם, והחנווני המוכר אותם דברים, אינו מחזר אחר הקונים בעת ההיא, כהאי גוונא אפילו משום העדר סימן ברכה ליכא למיחש, אדרבה תבוא עליו ברכה כדלעיל, ולעולם אימא בפרגמטיא ומלאכה שאינם לצורך השבת, ולא דבר האבד, אינו רואה סימן ברכה באותה שעה עכ”ל.

וכן לענין ת”ב יעוי’ בל’ החיי”א סי’ קלה סט”ו שכתב וז”ל, וכל העושה מלאכה בתשעה באב בקביעות, אינו רואה סימן ברכה, ומלאכת דבר האבד, מותר וכו’ ע”כ.

ומלשונו משמע שכאן בדבר האבד אין חסרון של סי’ ברכה.

בכבוד רב

***

בענין מי שמאמין במשיח שקר

הנה יש שיצאו לטעון כי מי שמאמין במשיח שקר הרי הוא כופר במשיח האמת, ודינו ככופר בי”ג עיקרים.

אכן נראה דאין דינו חמור כ”כ דהרמב”ם לא מנה בי”ג עיקרים את הענין של אמונה באותו משיח האמת, [וכ”ש לדעת הגאונים ועוד שאין י”ג עיקרים, ואכ”מ], דמשיח אינו הקב”ה שאסור להמיר אותו והאמונה במשיח היא שסופינו לזכות לביאת המשיח מי שיהא ראוי לכך, וי”א שבכל דור יש משיח אחר (כ”כ הרע”ב בפי’ מגילת רות וכ”כ מרן הגרח”ק שליט”א), ורק מי שסבור שאינו בן דוד אלא ממשפחה אחרת חשיב כופר לדעת הרמב”ם (ועי’ בריש ס’ העיקרים), וידוע דגם ר”ע האמין בבר כוכבא בתחילה, ודרש עליו דרך כוכב מיעקב, כדאיתא בגמ’, ואין לומר שנסתפק כיון שהיה נושא כליו כמ”ש הרמב”ם בסוף הל’ מלכים ובודאי היה לו מדרש האומר כן או ספר מאותה התקופה, [כיון שאין הדברים משתמעים לב’ פנים ולא יתכן לחדש כן מעצמו, א”כ בודאי היה לו מקור ברור לזה, וידוע שהרבה מדרשים אבדו מעמנו], וכן מבואר בהרבה ראשונים שר”ע האמין ממש בבר כוכבא (הוב”ד בסו”ס משי’ השקר להגרב”ש המבורגר), ולא יתכן לומר שבאותה שעה היה ר”ע כופר, והאומר כן הוא עצמו כופר, וגם גדולי עולם האמינו בש”ץ עכ”פ באותו זמן כידוע, ולא נפרט שמותן מפני כבודן, ולא נחרץ גורל כולן עם הכופרים והאומרים אין תחה”מ מן התורה, והיו הרבה משיחי שקר בכל דור ודור והרבה ת”ח האמינו בהם וכנ”ל.

וא”כ אין כאן כפירה אלא שטות, ולכשיכיר בשטותו יעשה תשובה על שהורה שלא כהלכה ושביזה כבוד שמים לומר שזה משיח.

{מודיעין עילית בע”ה יום ד’ לסדר פרשת תולדות תשע”ו}

שאלה – כתב השו”ע (אורח חיים סי’ מ”ז ס”ח), ויש להסתפק אי סגי בקורא ק”ש סמוך לה מיד בלי הפסק, ולכן יש ליזהר לברך ברכת התורה קודם אהבת עולם.

וביאר המ”ב סי’ מז ס”ק יז די”ל דק”ש הוי רק כדברי תפלה כיון שאינו אומר זה לשם לימוד ועיין בביאור הגר”א שהוכיח בפשיטות דאין ק”ש מועיל לזה אח”כ מצאתי ג”כ בספר אליהו רבא שהביא כן מהרבה פוסקים ופסק כן להלכה עכ”ל.

ובאמת דנו הפוסקים על פסוקים הנאמרין דרך תפילה אם צריך לברך ברכה”ת, אך המ”ב פסק להחמיר בזה.

ואי’ עוד בשולחן ערוך סימן נא – ואי’ סעיף ד, צריך ליזהר מלהפסיק בדבור משיתחיל ברוך שאמר עד סוף י”ח, ובג”ה שם כתב, ואפי’ לצורך מצוה אין לדבר בין ברוך שאמר לישתבח עכ”ל.

וכתב המשנה ברורה סק”י פשוט דאם מתיירא שיעבור זמן ק”ש קודם שיגיע לקרותה בסדר התפלה ושכח לאמרה קודם ברוך שאמר מותר לו להפסיק ולקרותה וכן אם שכח לברך ברכת התורה קודם התפלה מותר לו לברך באמצע פסוקי דזמרה ולומר אח”כ פסוקים הנוהגין די”א דאסור לומר אפילו פסוקי דזמרה קודם בה”ת ע”כ.

ויש לדון באופן שעומד לפני סו”ז ק”ש, ועדיין לא בירך ברכה”ת, דמחד גיסא עליו לקרוא ק”ש בתוך הזמן, ושמא בכה”ג עדיף ליה לסמוך על הפוטרין ק”ש מברכה”ת, כדי שלא יכשל באיסור איחור ק”ש שהוא איסור גמור, או דלמא כיון שעובר כאן איסור בקום ועשה לפי הדעות שמחוייב לברך, א”כ עדיף ליה שלא יקרא ק”ש בזמנה, דבכך עובר איסור רק בשב ואל תעשה.

תשובה כבר דנו והכריעו הפוסקים בשאלה זו, [ולא ידעתי למה שאל השואל זה שוב כעת], וראשית כל יש להביא דברי הגמ’ והראשונים בזה, והנה איתא בברכות י”א ב’ אריא”ש השכים לשנות עד שלא קרא ק”ש צריך לברך (ברכת התורה) משקרא ק”ש א”צ לברך, שכבר נפטר באהבה רבה.

וכ’ התוס’ שם ד”ה שכבר כו’ וז”ל בירושלמי יש הא דאמרינן שכבר נפטר באהבה רבה והוא ששנה על אתר, פי’ לאלתר שלמד מיד באותו מקום ע”כ.

והנה הב”י (או”ח סי’ מ”ז סוד”ה ואם בא) תמה דלמ”ל להירושלמי למימר שצריך ללמוד מיד והרי לעולם הוא לומד על אתר שהרי קורא ק”ש מיד אחר ברכת אהבה רבה.

ותי’ וז”ל ואפשר לומר דכבר אפשר שאינו קורא ק”ש סמוך לאהבה, דהא איכא מ”ד בסופ”ק דברכות דהא דתנן אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והם ברכו וקראו עשרת הדברות שמע והי’ אם שמוע, ברכה אחת היינו יוצר אור וא”כ אחר ק”ש אומר אהבה רבה, וכל כה”ג איצטרך הירושלמי לאשמעינן שאין ברכת אהבה רבה פוטרת מברכת התורה אלא כשלמד מיד.

ועוי”ל דק”ש ותפלה לא חשיבי לימוד לענין זה, דדברי תחנונים ותפילה לחוד, ודברי ת”ת לחוד, וק”ש כדברי תפלות הוא עכ”ל.

ובעצם ב’ תירוצים אלו הם שורש ב’ הדעות שהזכיר השואל בשאלה.

וז”ל הגרי”ש אלישיב זצ”ל, (הוב”ד בקובץ ישורון חלק ג ע’ רלג), נשאלתי כמה וכמה פעמים במי שעומד לפני סוף זמן ק”ש ואין לו פנאי לומר גם ק”ש וגם ברכת התורה, והרי אסור ללמוד קודם ברכת התורה, א”כ האם יקרא ק”ש בלא ברכת התורה, או דאין היתר, דקריאת שמע הרי הוא כלימוד.

ואח”ז הביא דברי התוס’ והב”י הנ”ל וכתב דלתירוץ הראשון בב”י נראה דאין ראיה להתיר לקרוא ק”ש קודם ברכת התורה [כיון שאהבה רבה היא ברכה בפני עצמה ולא תלויה בק”ש וכהוכחת הב”י, אפשר שהירושלמי מיירי כשקרא אהבה רבה בפני עצמה קודם ק”ש].

ואחר שהביא התירוץ הב’ כתב, אמנם גם מתירוץ זה ליכא ראיה להתיר לקרוא ק”ש קודם ברכת התורה, דאפ”ל דק”ש בעי ברכת התורה לפניה והא דאינו יוצא בק”ש לאחר אהבה רבה, הינו משום שאהבה רבה לא נתקן לכתחילה כברכת התורה שהרי איכא ברכה מיוחדת לברכת התורה, אלא שאם לא בירך הברכה הראויה יוצא גם בברכת ‘אהבה רבה’, ולכן בעינן שיהא מינכר שהוא קורא אהבה רבה גם לשם ברכת התורה ולכן אינו יוצא בקריאת שמע כאילו למד, הרי אומר ק”ש דרך תפילה ולצאת ידי חובת ק”ש.

ועל כן הצריך הירושלמי לשנות על אתר לאחר התפילה כדי שיהא היכר שברכת אהבה רבה נאמרה כדי לצאת גם ידי ברכת התורה עכ”ל הגרי”ש זצ”ל, ומבואר בדבריו ז”ל דבאמת היה ס”ל בשלב זה דתליא בב’ תירוצי הב”י הנ”ל שהם למעשה ב’ הדעות שהזכיר השואל.

וכתב עוד וז”ל, אמנם נראה להוכיח מהא דכתב הפמ”ג (והביאו הביאור הלכה סי’ מז ס”ז) שאם רוצה שלא לצאת ידי ברכת התורה באהבה רבה, יכול לכוין בפירוש שלא לצאת, ואז אליבא דכו”ע אינו יוצא חובת ברכת התורה, ויחזור ויברך לאחר התפילה.

מבואר שבכה”ג כשקורא ק”ש עדיין לא יצא ידי ברכת התורה, וע”כ דק”ש לא בעי ברכת התורה לפניה עכ”ל בספר שם, וא”כ דעתו שמותר לקרוא בכה”ג, ושכך היא דעת הפמ”ג והביאור הלכה, וכן הובא בשם הגריש”א בס’ פניני תפילה עמ’ ל”ח.

ומצאתי אח”ז עוד שהורה כך ג”כ החזו”א שיקרא ק”ש בלא הברכות בכה”ג, והובא בס’ ארחות רבינו ח”ג עמ’ ר”ג.

וכתב מרן הגרח”ק שליט”א בס’ דעת נוטה עמ’ קצ”ה שאם יספיק לקרוא ק”ש כזמן הגר”א יברך תחילה ברכה”ת.

ויש להוסיף על דבריו הללו דיש לידע דס”ל למרן לעיקר בלאו הכי כדעת הגר”א בזה, שכך היתה גם דעת החזו”א לעיקר ואכמ”ל.

אכן כ”א ישאל לרבותיו בגדר פסק ההלכה במחלוקת זו.

וכן בס’ שיח השדה סי’ א’ כתב להתיר לקרות ק”ש קודם ברכה”ת בשעת הדחק ומ”מ מסיק בצ”ע.

וכן בשו”ת בצל החכמה ח”א סימן א וכן דן בזה, ובתחילה הציע דברי הב”י הנ”ל ואת ב’ התירוצים כמשנ”ת, וכתב עוד להביא ראיה שק”ש חשובה כת”ת, והאריך שם טובא בכל השאלות והצדדין בזה, אי קי”ל ק”ש דאורייתא, ודין ב’ הפרשיות, ומה דעת רוה”פ בברכה”ת אי מדאורייתא היא אם לא.

ולא שייך להביא כאן כל דבריו שם, ורק אביא מסקנתו וז”ל, העולה מכל מש”כ, א] שאסור לקרות ק”ש קודם ברכה”ת, אמנם אם יש צד ספק שע”י שיקדים לברך ברכה”ת יעבור זמן ק”ש בינתים, אז יקרא ק”ש תחילה, ואפי’ אם גם כעת אינו ברור, שעדיין יקראנו בעונתו.

ומ”מ לא יקרא רק שתי פרשיות הראשונות אבל פרשת ציצית יקרא אחר ברכה”ת כשיתפלל.

– ב] אם אינו יודע לברך ברכה”ת לא יתבטל מלימודו אלא ילמוד ואח”כ יברך.

– ג] בפעולה אחת יכול לצאת ידי”ח ב’ מצות אם מכוון לבו לכך עכ”ל.

ומצאתי עוד תשובת הג”ר שמואל אליעזר שטרן (בקובץ זכור לאברהם, חולון, תשס”ב – תשס”ג) שהביא בשם שו”ת מגדלות מרקחים או”ח סי’ ה’ שהעלה לאסור, והוא עצמו כתב מדנפשיה לחלוק עליו ולנטות לדברי בצל החכמה הנ”ל.

וכן ראיתי לחכ”א (ר’ שמואל ישעי’ יפה, בית אהרן וישראל שנה י”ד גליון ב’ – פ”א) שהעלה כך ג”כ מדנפשיה ואח”כ מצא דברי הגריש”א הנ”ל, ע”ש באורך, וכן מצאתי עוד שדנו בזה.

היוצא מכ”ז שהפוסקים רובם ככולן כתבו להקל בזה, ומכללם הפמ”ג, המשנ”ב, החזו”א והגריש”א, והכי נקטינן.

לכבוד מזכה הרבים הרב זיסקינד שליט”א

שלום רב

יום שישי ה’ אייר תשע”ו

אבוא בזה כעת שוב על שאלותיו הנפלאות בעזהי”ת.

.

.

{מה ששאל בזה”ל, איתא בביצה דף ב’ דביו”ט דקיל שמותר בו או”נ לכן החמיר רבי ופסק כר’ יהודה לאסור בו המוקצה כי היכי דלא ליתי לזלזולי ביו”ט וכן פסק באו”ח סי’ תצ”ה ס”ד, ויל”ע איך הדין ביו”ט שחל בשבת האם נימא דכיון שעכשיו שבת תו לא ליתי לזלזולי ואי”צ להחמיר ביו”ט זה, או דילמא אמרינן לא פלוג דכיון שביו”ט החמירו א”כ לא שנא יו”ט זה משאר יו”ט.

}

תשובה

לא עיינתי בזה כעת, אבל מתחילה היה נראה לי שאין שום חילוק בזה [היינו להדעות בראשונים דקי”ל בשבת כר”י וכדעת המחבר הנ”ל], דלא מסתבר לחלק בזה כיון דאסרו בכל יו”ט, ועוד דאל”כ הו”ל כחוכא ואיטלולא שניכר לכל שאין אנו סוברין כר”י מצד הדין ביו”ט.

אכן ראיתי שעמד ע”ז הבן איש חי שו”ת רב פעלים חלק א – אורח חיים סימן ל וז”ל, זה ימים רבים שחקרתי בדין המוקצה ביום טוב, שפסק מרן ז”ל בסי’ תצ”ד ס”ד, מוקצה אף על פי שמותר בשבת החמירו בו ביום טוב ואסרוהו, והוא תלמוד ערוך בביצה דף ב’, שבת דחמירא ולא אתו לזלזולי בה סתם לן כר”ש דמיקל, יום טוב דקיל ואתי לזלזולי ביה סתם לן כר”י דמחמיר, וחקרתי לפ”ז, אם חל יום טוב בשבת, איך הוא הדין לענין מוקצה, מי אמרינן כיון דהיום הזה שבת דחמיר ולא אתו לזלזולי ביה מותר המוקצה כשאר שבתות, או”ד כיון דגזרו רבנן דאסור המוקצה ביום טוב לא פלוג, ואסור בכל יום טוב שיהיה עכ”ל השאלה ע”ש שהאריך בזה.

וכתב שם ממש היפך מסברתינו וז”ל, ולפי”ז גם הכא בנ”ד אין לנו לאסור המוקצה ביום טוב שחל בשבת, דהוי כחוכא, שבכל שבתות מותר המוקצה, ורק בשבת זה אסור, דאם הותר בכל שבתות משום דשבת חמיר, אמאי שבת זה שחל בו יום טוב נעשה קיל אדרבא כיון דיש בו שתי קדושות הוא חמיר טפי, ומה טעם נמצא לגזור בו משום דאתי לזלזולי, והדבר להפך, ואין חוכא ודבר תמוה טפי עכ”ל, וכן העלה שם להורות בסוף תשובתו להתיר.

שאלה

אני מחפש מקור, שאין ללבוש כובע, חגורה ונעליים של אדם שנפטר.

תודה

תשובה

בע”ה כ”ח חשון תשע”ז

שלום וברכה

כתב בספר חסידים (סי’ תנד) וז”ל: לא יעשה אדם צדקה בדבר שיש בו סכנה.

לאחד ניתנו לו מנעלים של מת, ורצה לתת אותם לעני, אמרו לו ואהבת לרעך כמוך, אלא תמכרם לנכרי שלא יבא לידי סכנה שום יהודי.

ויתן המעות לעני.

ע”כ.

והובא בכה”ח יו”ד סי’ קט”ז ס”ק קמ”א, וכן הובא בספר זבחי צדק (סימן קי ס”ק פו), וכתב על זה, והרבה נזהרים בזה בעירנו.

וכתב בספר כורת הברית (קונטרס נוטפות מור אות נא) שהטעם לזה הוא שאם יקח נעלים אלה יתכן שמהרהורא דיומא על משכביה סלקא, ויחזה בחלומו שהמת בא לקחת את המנעלים שלו, ואמרו בברכות (נז ב) דבחלום כל דשקל שכבא מעלי בר ממסאני, על כן ראוי שלא יקח המנעלים, מה שאין כן בשאר חפצים של המת אין קפידא.

ע”ש.

ועי’ בשו”ת עצי הלבנון (סי’ מו) נשאל על מנהג העולם לחתוך המנעלים של מת לחתיכות דקות ומאבדים אותם, שמנהגם זה עוקר הלכה מפורשת דאיסור בל תשחית.

והביא דברי רבינו יהודה החסיד שכתב בספר חסידים (סי’ תנד) וז”ל: לא יעשה אדם צדקה בדבר שיש בו סכנה.

לאחד ניתנו לו מנעלים של מת, ורצה לתת אותם לעני, אמרו לו ואהבת לרעך כמוך, אלא תמכרם לנכרי שלא יבא לידי סכנה שום יהודי.

ויתן המעות לעני.

ע”כ.

ודקדק בדבריו שלא הזכיר מתחלה שאסור ללבוש מנעלים של מת, ותנא היכא קאי.

ולכן כתב בעצי הלבנון שנ”ל שיש ט”ס בדבריו של הספר חסידים וצ”ל מנעלים של מתה, וכוונתו למ”ש בחולין כאן וכנ”ל לא ימכור אדם לחבירו סנדל של מתה (של עור בהמה שמתה מאליה.

רש”י) בכלל של חיה שחוטה, מפני ב’ דברים, אחד מפני שמתעהו, ואחד מפני הסכנה.

ופרש”י, שמא מחמת נשיכת נחש מתה והארס נבלע בעור.

וזוהי ג”כ אזהרת רבינו יהודה החסיד שלא ימכרנה לישראל אפי’ מודיעו שהיא של מתה וליכא גנבת דעת, דאכתי איכא משום סכנה.

ולפ”ז נפלא בבירא כל חומרת העולם בזה.

עכת”ד עצי הלבנון שם.

וכדבריו כתב הגרי”מ טוקצינסקי ז”ל בגשר החיים ח”א (עמוד נח) שהביא דברי הספר חסידים הנ”ל, וכתב, ושמעתי מהגאון הרצ”פ פראנק שליט”א, שלדעתו נפל ט”ס בדברי הספר חסידים, וצ”ל מנעל של מתה.

וכברייתא דחולין צ”ד (הנ”ל).

ולפ”ז אין מקור כלל למנהג הנזהרין במנעל של מת.

וכתב שהיא סברא גדולה ע”ש.

וכיוונו לדברי העצי הלבנון הנ”ל ודו”ק.

וכתב הגרע”י בתשובה: וכבר קדמם בפירוש זה מהר”א פוסק (בשם השמועה) בספר כורת הברית (בקונט’ נוטפות מור אות נא).

אלא שהקשה ע”ז דא”כ אפי’ לגוי יאסר מפני גנבת דעת, כדקי”ל (חולין צד) אסור לגנוב דעתו של גוי.

ולכן נ”ל שהעיקר כפשוטו.

וה”ט כדאמרי’ (ברכות נז ב) כל דשקיל שכבא מניה מעלי בר ממסאנא וסנדלא.

ואין מראין לאדם חלום אלא מהרהורי לבו, ושמא יראה בחלומו שנוטלו ממנו בחזרה ויחוש לסכנה סגולית.

ע”כ.

והנה קושיתו נתיישבה בדברי העצי הלבנון הנ”ל דמיירי במודיעו.

(וטעמו להס”ח אינו מתאים כ”כ עם מ”ש רבינו יהודה החסיד (בצוואותיו אות יג) שאין לקבל שום דבר מן המת בחלום.

ובפרט שאין דמיון בין נוטל מת המת, לנטילת המת ממנו), עכ”ד, וע”ע שם מה שהאריך למעשה בענין זה [הובא בס’ דף על הדף חולין צ”ד א’ שנסתייעתי בספר הזה בהרבה ואולי רוב המובאות בתשובה זו].

ויעוי’ בגיטין ס”ח ב’ ששאלו למה כששמעת את אותו אדם שאמר לסנדלר עשה לי נעלים לשבע שנים צחקת, והשיב לו, משום שאותו אחד אפילו שבעה ימים אין לו לחיות, וכיצד חפץ בנעלים לשבע שנים.

ובניצוצי אור הקשה, מה מקום יש ללעוג עליו, הרי מצינו במסכת תענית (כג, א) שהיה איש אחד שנטע חרובים לבנו, וכמו כן איש זה יותיר את מנעליו לבנו.

ועי’ בברכות נ”ז ב’ כל דשקיל שכבא [מת] מן הבית, מעלי לבית, לבר ממסאנא וסנדלא עי”ש ברש”י.

ועיין בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ג סי’ קלג), ובשו”ת שבט הלוי (ח”ד סי’ קנ”ב), ובשו”ת תשובות והנהגות ח”א (סי’ תשג), ובס’ אוצר חיים (נדפס בדעווא תרפ”ח), ובספר שמירת הגוף והנפש ח”א (סי’ עא, עמוד רלו).

ע”ש.

ושיתקיים בנו בילע המות לנצח וגו’

***

שאלה חוזרת המשך להנ”ל

יישר כחכם

אני מבין שיש מקור רק למנעלים, ולא לאיסור לבישת כובע או חגורה.

***

תשובה

שלום רב

אכן אין בעיה בדברים האחרים, אלא רק בנעלים או 1כעין זה, כן נראה מסתימת הפוסקים שדברו בזה, וכן מצאתי כתוב גם בספרי הלכה, וכן מוכח להדיא גם בשו”ת שבט הלוי חלק ד סימן קנב.

בכבוד רב

***

עש”ק פ’ דברים חזון ח’ אב ע”ה

לכבוד חברי וידידי הרב גרשון גולד נ”י וכו’.

איכא למ”ד בזבחים ק”ב א’ משה רבינו כהן היה וחולק בקדשי שמים, והקשה גאון ישראל מרן הגרח”ק שליט”א א”כ היאך הרגו לעוג ואיך קבר את אהרן ונטמא באהל דבכה”ג אין כהן מיטמא לקרוביו, ומ”ט לא גירש את צפורה כיון שהיתה גיורת ופסולה לכהן.

תשובה – מה שהרגו לעוג ודאי היה פקו”נ שרצה להרוג את כל עם ישראל כמ”ש בברכות נ”ד ב’ ורש”י שם ובמגילה ט”ו ב’, וגם היה ציווי מפורש בזה לכאורה שנאמר אל תירא אותו ומסתמא הי’ ציווי למ”ר בעצמו, ומה שנטמא לאהרן אע”פ שבפסוק לא נזכר שקברו אלא שמת ואז ירד משה מן ההר, אלא דבחז”ל נזכר שהיה מערה ועי”ז נשאר אהרן קבור שם, והנה בעצם זהו קושיא גם על מ”ד שמ”ר לא היה כהן, משום שאלעזר נזכר ג”כ שם עם מ”ר עד ירידתו מן ההר שירד עמו, ואלעזר ודאי כהן היה לכו”ע, אלא מאי אית לך למימר דהכל הי’ כלול בציווי דלא היה ההר העליון שבהר ההר אלא בתוך המערה או דשום ריבוי הי’ או דמסברא הבין שכונת הדיבור הי’ לתוך המערה שלא יהא אהרן מוטל כנבילה, ומ”מ הוראת שעה היה, וכמו שנתרץ אאלעזר ה”ה י”ל אמשה גופיה.

ומשה”ק מצפורה לכאורה אין לשון השאלה א”ש כ”כ דבאמת גירש את צפורה אף עוד קודם מ”ת כדאי’ בשבת פ”ז א’ ובתוס’ שם, אמנם מה שקשה למרן שליט”א הוא מ”ט הוצרך לטעם דהתם שהיה מזומן לדיבור, תיפוק ליה דצפורה היתה אסורה לו בלא”ה, ואין לומר דהטעם שם הי’ רק על קודם מ”ת שאז לא נאסרו גיורות לכהנים אבל אח”כ בלא”ה היתה אסורה לו כיון שהיתה גיורת, דמשמע שם דגם ממ”ת ואילך האיסור היה מצד מה שהיה מזומן לדיבור ולא מצד שהיתה גיורת – אמנם ע”ז י”ל דההוא פליגא אהך מ”ד וס”ל דמ”ר לא היה כהן, וגם בלא זה י”ל דלכו”ע לא היה מ”ר כהן מיד במ”ת אלא רק משהוקם המשכן ואילך, וא”כ עדין לא היה טעם זה נוהג בזמן מ”ת וכ”ש קודם מ”ת והוצרך אז עדיין לטעם שהיה מזומן לדיבור.

אלא דצ”ע לפ”ז דכששמעה מרים שפירש משה מאשתו אז כבר היה הרבה אחר שהיה משה כהן, וא”כ מ”ט הקפידה עליו בזה, וי”ל דבלא”ה קפידתה הי’ על מה שפירש מאשתן קודם מ”ת כמ”ש התוס’ שם על קו’ אחרת, ואע”ג דהתוס’ לא מיירו דוקא אמ”ד משה כהן היה מ”מ יש לתרץ לפי דבריהם גם קו’ זו.

[והא דשייך גרות גם קודם מ”ת, אף דאבותינו גופייהו עברו גרות במ”ת כדאי’ ביבמות מ”ז א’, מ”מ שייך גרות למי שלא מזרע ישראל הוא גם קודם מ”ת כדמוכח בפרק בתרא דזבחים למ”ד יתרו קודם מ”ת בא, ועיין מה שכתבתי במכילתא דרשב”י פי”ב].

שאלה

לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א

יש להסתפק בערב מכונת גילוח פסולה עם מכונות כשרות באופן שלא ניתן להכיר, האם הוי דין בטול ברוב והאם שייך הדין של הולכים אחר הרוב?

ויש לעיין ביותר בשיטת רש”י בחולין שכתב שבוטל ברוב הוי מדין הולך אחר הרוב.

י.

***

תשובה

יום ו’ עש”ק פ’ וירא י”ז מרחשון ע”ז

בע”ה

לכבוד הג”ר יוסף חיים ב.

שלום רב

כמדומה שהדבר פשוט שאין המכונה בטילה ברוב, טעם אחד שהמכונה הו”ל דבר חשוב, ודבר הנקנה במנין וזה אינו בטל ברוב אחד אלא בג’ רובי לדעת הרמב”ם ובתרי רובא לדעת הרשב”א והטור [יו”ד סי’ ק”י ובב”י שם].

ועוד טעם שכן זהו דבר שאפשר לברר ולבדוק איך המכונה מגלחת כגון לבדוק זאת על שערות אצבעו ולראות עי”ז אם זה מגלח כדין או לא, ובדבר שאפשר לברר אין ביטול [ואם א”א להכיר כלל ביניהם א”כ במה הוא כשר יותר מהאחרים, דא”כ הו”ל גילוח בדרך השחתה שהוא אסור מדאורייתא].

בכבוד רב

***

משה”ק מ’היום לעשותן ולמחר לקבל שכרן’ בע”ז ג’ א’, וכן שכר מצוה בהאי עלמא ליכא בקידושין ל”ט ב’, ומאידך ק’ ממ”ש רש”י (והוא מחז”ל) דברים ז’ י’ בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי להאבידו מן העוה”ב.

תשובה – נראה דזהו דוקא בצדיק או עכ”פ מי שאינו רשע, דבזה טובתו שלא יקבל כלום בעוה”ז, אבל רשע שא”צ לחושש לטובתו משום שהוא עצמו מזלזל בחיי העוה”ב ומוקיר על פניו את חיי העוה”ז א”כ ריע מזליה לקבל את זכויותיו בעוה”ז אף שאינו מצד הדין וכנ”ל.

וכמו”כ מצינו שע”י בקשות של צדיקים יוכלו לקבל את זכויותיהם בעוה”ז כמ”ש בפ”ג דתענית ועוד, אלא דמצד דרך ההנהגה אין מקבל את זכויותיו בעוה”ז במקרה רגיל וכנ”ל.

ומשה”ק היאך יוכל בחייו לקבל את גמולו בעוה”ז כיון שאינו שוה לזה, הנה הקו’ ידועה ומצינו לתרץ ע”פ הנ”ל כיון שמייקר את העוה”ז ע”פ העוה”ב א”כ ראוי לו ליטול את חלקו בעוה”ז לפי הערכים שלו.

אמנם עדיין זהו אינו מספיק דהא בערכין מבואר שכל שלא ראה ייסורין מ’ יום קיבל עולמו, וזהו ג”כ בצדיק, כמבואר שם.

שאלה

שלום כבוד הרב

רציתי להבין דברי הביאור הלכה בסימן רכו ד”ה ואסור לרחוץ במי מלח, שכתב בסופו, ולענין בורית אסור לדידיה אף בחול דסיכה כשתיה, על איזה איסור מדובר שיש בחול, ואם זה סבון מחלב יש איסור שתייה בסיכתו?

בתודה ובברכה

***

תשובה

שלום רב

הנידון הוא על סבון העשוי מֵחֵלֶב ולא מֵחָלָב, ואמנם בחֵלֶב מצד הנאה אין חשש, ורק מאחר שאנו מחשיבין סיכה כשתיה – לכן לדעת הגר”א יהיה בזה איסור כאכילה

בכבוד רב

***