תשובה

שאלה

{בס”ד
מועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
אדם המתארח בימי הפסח במלון או בדירה שכורה,
א.

האם הוא מחייב לעשות “בדיקת חמץ” שמא תמצא שם לדוגמא עוגיה?
ב.

האם חייב לבדוק עם ברכה?
ג.

מה הדין אם יש פירורים בין הספות או על השטיחים וכו’?
לתשובות מע”כ הרב אודה מקרב לבי,
ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט’ אהרון}

תשובה

‏יום שני ב’ דחוה”מ פסח י”ז ניסן תשע”ו

פעיה”ק ירושלים תובב”א

לכבוד ידידי הרב אהרן נ”י

קבלתי את שאלותיך וכעת אשיב עליהן

א.

האם הוא מחייב לעשות “בדיקת חמץ” שמא תִּמָּצֵא שם לדוגמא עוגיה?

א.

יש חיוב בבדיקת חמץ על החדר.

ולענין מי מחוייב בזה, אם ההשכרה [כדיני הקנין] ומסירת המפתח היו קודם י”ד השוכר צריך לבדוק, ואם ההשכרה ומסירת המפתח היו אחר י”ד המשכיר צריך לבדוק בליל י”ד, ואם ההשכרה היתה קודם י”ד ומסירת המפתח היה אחר י”ד או איפכא, עיין בזה במ”ב סי’ תל”ז סק”ב שיש חילוקי דעות בזה.

דין השוהה בבית מלון שוה לשוכר בית (הגרשז”א בשו”ת מנחת שלמה ח”ב סי’ נ”ח סקי”ז, שבט הלוי ח”י סי’ ס”ח, הגריש”א באשרי האיש ח”ג פנ”ד ס”י, הגרנ”ק בחוט שני פסח פ”ד סק”ב עמ’ פ”ח).

אם אינו יודע אם הוא בדוק או לא יש לשאול את בעלי המלון, ואם אינם שומרים מצוות אינם נאמנים על הבדיקה [רבינו מנוח פ”ב מהלק חמץ ומצה הי”ז, ויש לדון אי אמרינן אומן לא מרע אומנותיה], ואם בית המלון עומד תחת פיקוח רבני מוסמך יש לשאול את הפיקוח אם דאגו לבדיקת חמץ, ואם א”א לשאול איש יעויין בשו”ע סי’ תל”ז ס”ב.

ואם הבית בכל זאת אינו בדוק ובעלי המלון אינם מסכימים לבדוק אותו גם אם מחוייבים בכך ע”פ ההלכה, כגון שהחדר עמד פנוי בי”ד ניסן, והשוכר בכל זאת רוצה לדור שם, נראה שמוטל על השוכר כעת לבדוק (עיין במ”ב שם סקי”ב).

והאם יש איסור לדור במקום שאינו בדוק מחמץ, החוות יאיר בספרו מקור חיים סי’ תל”ז ביאורים סק”ז כתב שיש איסור לדור שם מכיון שיש חשש שיבוא לאכול את החמץ, מאידך בכתבי קה”י החדשים פסחים סי’ ס’ הוכיח שאין איסור לדור בבית שאינו בדוק מחמץ.

ב.

האם חייב לבדוק עם ברכה?

ב.

הבדיקה צריכה להיות ככל דיני הבדיקה בנר ובברכה ובחורין ובסדקין, וכל עוד שבודק קודם פסח או תוך הפסח צריך לברך על הבדיקה [עיין שו”ע סו”ס תל”ה].

ג.

מה הדין אם יש פירורים בין הספות או על השטיחים וכו’?

ג.

אם מצא כזית לכו”ע יבער כדין המוצא בביתו.

על פירורים פחות מכזית מחלוקת יש דין בדיקה, והחזו”א או”ח סי’ קט”ז סקי”ח החמיר בזה לגבי בדיק”ח בספרים, וכ”ה גם במעשה רב להגר”א סי’ קע”ח, אך הגרשז”א (הליכ”ש פסח פ”ה דבר הלכה סק”י) דקדק מדברי השעה”צ סי’ תל”ג סקל”ג שאין חיוב לבדוק אחר פירורין הפחותין מכזית, [וכמדומה שבמ”ב בלבד יש כמה ראיות בענין זה לכאן ולכאן].

ודין השוהה בבית מלון או דירה שכורה הוא כמו השוהה בביתו לענין המוצא פירורין בבדיקת חמץ וכן גבי מצא חמץ בימי הפסח.

כל הנ”ל הוא באופן שבעלי המלון יהדים, אך אם בעלי המלון הם אינם יהודים, או שהחמץ הנמצא בחדר שייך לאינם יהודים, יש כאן שאלה אחרת, ויתכן שיש בזה כמה נ”מ למעשה, ואכמ”ל.

ואם בעלי החמץ הנמצא עשו ע”י הפיקוח שלהם מכירת חמץ יניח את החמץ שמוצא היכן שמכרו את החמץ או יעשה מחיצה גבוהה י’ טפחים לפני החמץ [עיין מקראי קדש פסח ח”א סי’ ע”ד, שבט הלוי ח”ט סי’ קט”ז].

וי”א שאפשר לשרוף ואין הגוי מקפיד [שבט הלוי שם].

וביו”ט יכפה עליו כלי, ושאר פרטי הדינים בזה בסי’ תמ”ו.

בברכת מועדים לשמחה

כבוד הרב

שאלה קטנה, כשאומרים בכלאי הכרם שאוסר במוסיף אחד ממאתים בתבואה הכוונה שרק מה שגדל באיסור בתבואה היינו ההוספה שגדלה בכלאים נאסר או כל התבואה?

***

תשובה

שלום רב

גרסי’ בפ”ב דפסחים כ”ה א’ אמר רבי אדא בר אהבה זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן נאסרין הואיל והיתה להן שעת הכושר קודם השרשה מתיב רב שמעיה המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף מאתים אסור הוסיף אין לא הוסיף לא אמר רבא תרי קראי כתיבי כתיב הזרע וכתיב המלאה הא כיצד זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא עכ”ל.

ופרש”י וז”ל, זאת אומרת.

מדלא פריך הכי, שמע מינה כלאי הכרם עיקרן נאסר, אף עיקר הזריעה עצמה נאסרה, וזריעה היתה לה שעת הכושר כל ימיה עד שנשרשה וכו’: המעביר עציץ נקוב בכרם.

וזרעים בתוכו, שכבר צמחו, הוסיף הצמח בכרם מאתים, אחד מן המאתים שיש בו עכשיו, שמתחלה היו בו מאה תשעים ותשעה שיעורים כתוספת זו, ועכשיו יש בו מאתים, אסורין, לפי שאין בהיתר הראשון כדי לבטל התוספת האסור, שהערלה וכלאים אין בטלין אלא במאתים של היתר לבד האיסור, לא הוסיף מאתים, אלא פחות כל שהוא, מותר, דיש בו כדי להעלות באחד ומאתים, ובספרי יליף ליה מתרומה שעולה באחד ומאה, וכלאים שכפל את אסוריו שאסורין בהנאה, כפל את עלייתן, ודוקא נקט נקוב, דיונק מקרקע דרך אויר: לא הוסיף לא.

אלמא אין הזריעה נאסרת.

מליאה, גידולין.

הזרע, הראשון: זרוע מעיקרו.

בכרם, בהשרשה, כדכתיב הזרע משמע שאף הזריעה נאסרת, מיהו קודם השרשה כמאן דמנחא בכדא דמי: זרוע ובא.

קודם לכן, הוסיף אין, לא הוסיף לא, דכתיב מלאה.

עכ”ל.

היינו באופן שהוסיף אפילו פחות ממאתים בזרוע מעיקרו או באופן שהוסיף מאתים בזרוע ובא.

בכבוד רב

***

{בע”ה עש”ק פר’ משפטים ע”ו
מודיעין עילית}

מה שהקשה כת”ר ע”ד הפמ”ג או”ח סי’ נ”א (הוב”ד במ”ב שם סקי”ז) להפסיק בשירת הים בין במים לבין אדירים, שכך הוא ע”פ הגמ’ במנחות נ”ג א’ ע”ש, והקשה דבמכילתא ועוד ראשונים פי’ לא כן.

תשובה ראשית כל לא הבנתי מה הקשה מהמכילתא אם בגמ’ לא נקטו כן, דודאי אזלינן בתר הגמ’, וגם מה שהקשה מהראשונים, הנה זה ידוע דהראשונים בפירושיהם למקרא לא הלכו הרבה פעמים אחר שיטת הגמ’, ומ”מ למעשה בתר הגמ’ אזלינן, [ואין כאן המקום לברר פשר הדבר והכללים בזה, אך מ”מ הוא דבר ידוע].

ועצם מה שהקשה מן המכילתא, דהיינו מן המכילתא דר”י דאיתא התם, ד’ נקראו אדירים ואלו הן הקב”ה נקרא אדיר שנאמר אדיר במרום ה’ (תהלים צג ד) ישראל נקראו אדירים שנאמר אדירי כל חפצי בם (תהלים טז ג) מצרים נקראו אדירים שנ’ אותה ובנות גויים אדירים (יחזק’ לב יח) המים נקראו אדירים שנ’ מקולות מים רבים אדירים (תהלים צג ד) נגלה הקב”ה שהוא אדיר על ישראל שנקראו אדירים להפרע מן המצרים שנקראו אדירים במים שנקראים אדירים שנ’ צללו כעופרת במים אדירים עכ”ל, ורצה לפרש דאדירים קאי על המים.

אכן הנה במכילתא דרשב”י נזכר אותו הענין, ומפורש שם דאדירים קאי על מצרים, וז”ל, צללו כעופרת במים אדירים אמ’ הקב”ה נקרא אדיר שנא’ אדיר במרום ה’ (תה’ צג ד) יש’ נקראו אדירים שנא’ ואדירי כל חפצי בם (שם טז ג) מצ’ נקראו אדירים שנא’ צללו כעופרת וגומ’ מים נקראו אדירים שנא’ מקולות מים רבים אדי’ (שם צג ד) נגלה הקב”ה שנקרא אדיר על ידי יש’ שנקראו אדירים ויפרע מן המצ’ שנקראו אדירים במים שנקראו אדירים שנא’ צללו כעופרת במים אדירים ע”כ.

ומפורש שביאור המקרא הוא דאדירים קאי על מצרים, דע”ז מייתי קרא דצללו כעופרת במים אדירים, ואדרבה על מים מייתי קרא אחרינא.

אם כן גם במכילתא דר”י הראשונה שהביא השואל ג”כ יש לפרש דהא דמייתי קרא צללו כעופרת במים אדירים, דאדירים קאי בין המצרים בין אמים, ולא רק על המים לבד, ואע”ג דקאמר במים שנקראים אדירים שנ’ צללו כעופרת במים אדירים, כמו שהביא השואל רק סוף הלשון, איני יודע מה עניין יש להביא רק סוף הלשון, דהי”ל להביא כל הלשון, וז”ל המכילתא דר”י, נגלה הקב”ה שהוא אדיר על ישראל שנקראו אדירים להפרע מן המצרים שנקראו אדירים במים שנקראים אדירים שנ’ צללו כעופרת במים אדירים עכ”ל, א”כ אדרבה לעיל מינה מייתי קרא אחרינא ללמד על מים שנקראו אדירים כמו שהבאתי לשונו לעיל, והשתא דמייתי קרא דהכא צללו כעופרת במים אדירים – אפשר דאכולה מילתא מייתי לה, בין אמצריים בין אהנך.

אף דע”כ דעת המדר”י דאדירים דבפסוק קאי גם על המים, כמ”ש לעיל מינה הא כל אותן האלפים והרבבות צללו כעופרת במי ים אדירים במים אדירים עכ”ל.

מ”מ קאי גם על מצרים, וכנ”ל, וגם אי ס”ל להמכילתא דר”י כן, ובאמת כ”ה הלשון במדרש משלי ט’ י’ ובחופת אליהו (נדפס באוצר מדרשים), הא מכילתא דרשב”י לא ס”ל כן.

ומיהו לא היה להפמ”ג מכילתא דרשב”י, והוה סגי ליה לקבוע הלכה כהגמ’.

עוי”ל דגם הפמ”ג לא קאמר אלא להפסיק ביניהם, דבכך מרויח ב’ הפירושים, כיון דהרי גם אם א”צ להפסיק והוא מפסיק הרי קי”ל בפ”ג דסוכה ובפ’ מצות חליצה דאסוקי מילתא היא ולית לן בה, משא”כ אם צריך להפסיק ואין מפסיק דבזה מעוות משמעות דבריו.

{בע”ה עש”ק פ’ משפטים
כ”ו שבט ע”ו}

כתב הר”מ בסה”מ, והמצוה הרנ”ו היא שהזהירנו מענות היתום והאלמנה והוא אמרו יתעלה (משפטי’ כ”ב) כל אלמנה ויתום לא תענון וזאת האזהרה כוללת שלא יענה אותם לא במאמר ולא במעשה אבל ידבר עמם דברים רכים וטובים ויתעסק עמם בעסק טוב מאד ויתנו להם לחיות בטוב שמחים ויכוין ההפלגה בזה כלו ומי שיקצר בדבר מזה הנה עבר על לאו זה וכבר אמר יתעלה עונש העובר על לאו זה והוא אמרו יתעלה שם וחרה אפי והרגתי אתכם וגו’ עכ”ל.

והקשה כת”ר שליט”א איך הוציא הוא ז”ל דין זה מן המקרא, דהרי במקרא לא נאמר אלא ‘כל אלמנה ויתום לא תענון’.

תשובה אפשר דהא בהא תליא, דכיון דנפשם עגומה עליהם, ממילא כל אימת שיקצר בטובתן הרי הוא מוסיף יגון ואנחה אצלן ונזכרין בטובתן בעת חיי האיש והרי איננו.

וכמ”ש הר”מ פ”ו מהל’ דעות ה”י שגם באלמנה ויתום עשירים נפשם שפלה למאוד ורוחם נמוכה, וכן הרמב”ן שמות כ”ב כ”א שאף עשירה דמעתה מצויה ונפשה שפלה.

[ולפ”ז אפשר דוקא באופן שמונע מהם טובה באופן שנגרם להם צער עי”ז, כגון שלא התיחס אליהם כראוי להם, או שהפלה ביניהם לבין אחרים, וכל כה”ג באופן שיהיה להם צער, דודאי אם לא נתן להם כל ממונו ורכושו פשיטא שלא עבר על איסור זה].

(ואפשר ג”כ דכונת הר”מ היינו במי שמקצר מאחרים לעשות טובה עם היתום, או שמונע מן היתומים לחיות בטובה, יעויין בלשונו ויל”ע).

וז”ל האלשיך שם, ולענין הסמיכות וענין כפל העינוי והצעקה וגם שאין אומרו ענה תענה שום גיזרה זולת הערות אחרות למבין יאמר הלא הזהרתיך בל תזכיר את הגר רעותיו שקדמו הנני מזהירך עתה שאפילו לא תעשה באופן שאלמנה ויתום יזכרו טובתם שחלפו למו ויצטערו כי בענותך האלמנה תזכור אלוף נעוריה והיתום את אביו כי זאת אומרת אויה לי כי לולא חסרתי עטרת בעלי לא ענני אדם והיתום אומר אויה לי על אבי כי לעת כזאת היה בעזרי ע”כ לשון האלשיך, ולכך אמר איוב ולב אלמנה ארנין.

עש”ק פ’ האזינו מודיעין עלית ק”ס

י”ב תשרי תשע”ו

שאלה – כתב רש”י דברים פרשת האזינו פרק לב פס’ א, האזינו השמים וגו’, שאני מתרה בהם בישראל ותהיו אתם עדים בדבר, שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים, וכן ותשמע הארץ.

ולמה העיד בהם שמים וארץ, אמר משה אני בשר ודם למחר אני מת, אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם, לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהן קיימים לעולם ע”כ.

וצ”ע מהא דאיתא במסכת ברכות דף לב ע”א, זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך מאי בך אמר רבי אלעזר אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אלמלא נשבעת להם בשמים ובארץ הייתי אומר כשם ששמים וארץ בטלים כך שבועתך בטלה ועכשו שנשבעת להם בשמך הגדול מה שמך הגדול חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים כך שבועתך קיימת לעולם ולעולמי עולמים, ומבואר שאינן קיימין לעולם.

תשובה – באמת זוהי קושיא, אם לא דאמרי’ שיש כאן מדרשות חלוקות, דלכאורה סותר זל”ז, אכן אפושי פלוגתא לא מפשי’, וכל היכי דאיכא לתרוצי מתרצינן, ולפי הפשט נראה ליישב, דלעולם לכו”ע השמים עתידין להתבטל לעת”ל, וכ”כ כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, וכ”א בגמ’ דמס’ ע”ז י”ז א’, אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים אמרו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה ע”כ, וכ”כ בקרא, כי כשמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני תמיד כן יעמוד זרעכם ושמכם.

אכן יש חילוק בין שבועת ה’ על הבטחתו לישראל לבין העדאת ישראל בשמים ובארץ, דאע”פ שהשמים והארץ עתידין להתבטל אבל לא בעוה”ז כ”ז שיש בחירה לישראל, ומ”ש קיימים לעולם היינו בעוה”ז, ולהכי שייך להשביעם לישראל בשמים ובארץ, כיון דאין משביעין אותן אלא על זמן שיהיה להם בחירה, משא”כ הבטחת ה’ היא לעולם וגם להעוה”ב, ולכך אין נשבע אלא בשמו הגדול שהוא קיים לעולם ולא כשמים והארץ שהן בטלין להעוה”ב.

ונראה לי להוכיח עוד שאין כאן דרשות חלוקות ממ”ש במדרש תנאים לדברים פרק לב פס’ א, למחר כשיעמדו ישראל בדין כנסת ישראל אומ’ לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים הרי עידי קיימין שנ’ (ד כו) העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ אמ’ לה המקום הריני מעבירן שנ’ (ישע’ סה יז) כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה עכ”ל, ואח”ז אי’ שם ומפני מה מעיד משה בישראל בשני עדים אלא אמר משה בשר ודם אני למחר אני מת שאם ירצו ישראל לומר לא קבלנו את התורה ולא שמענו את המצות מי בא ומוכיחן אלא מעיד אני בהן שני עדים שהן חיין וקיימין לעולם ולעולמי עולמים לכך נאמר (ל יט) העידתי בכם היום את הש’ ואת הארץ עכ”ל, ותמוה דסתרי אהדדי מרישא לסיפא, אלא ש”מ כדפרשתי, דלגבי זמן הבחירה הם קיימין לעולם ולגבי זמן הגמול שרוצה עדים אז אינן קייימין.

ברם ראיתי בתרגום יונתן כאן, והוה די מטא קיציה דמשה נביא למתכנשא מגו עלמא אמר בלביה ליתנא מסהיד בעמא הדין סהדין דטעמין מיתותא בעלמא הדין האנא מסהיד בהון סהדין דלא טעמין מיתותא בעלמא הדין ברם סופיהון לאתחדתא לעלמא דאתי, פי’ והיה כאשר הגיע קצו של משה נביא להאסף מתוך העולם אמר בלבו אינני מעיד בעם הזה עדים שטועמים טעם מיתה בעולם הזה הנני מעיד בהם עדים שלא טועמים מיתה בעולם הזה אך סופם להתחדש לעולם שיבוא [כתר יונתן].

ויש כאן קצת תמיהה דאם עתידין להתחדש א”כ בטלין הן, וצ”ל דהחידוש אינו שיהיו שמים חדשים לגמרי אלא משל לכיבוס בגד, שהוא הפיכתו לענין בגד חדש, אע”פ שאינו בגד חדש מצד עצמו אלא הבגד הקודם בצורה חדשה, אף כאן הוא כעי”ז.

וזהו דלא כמ”ש, ולפי הת”י בודאי יש כאן מדרשות חלוקות.

גרסי’ בבראשית רבה פרשת חיי שרה פרשה ס א”ר יוסי ב”ר דוסא כנען הוא אליעזר ועל ידי ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך, ויאמר בא ברוך ה’ ע”כ.

והקשה הג”ר דוד כהן (ישיבת חברון כנסת ישראל) דמבואר כאן דבר נפלא, שלא הועילו כאן לאליעזר כל מעלותיו הגדולות של עסק התורה, ע’ יומא כ”ח ב’, וכעת ע”י מעשה א’ ששירת את אברהם באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך וצ”ב.

תשובה – לכאורה היה מקום לומר דהנידון כאן על שימוש ת”ח שהוא כולל לימוד מהן, והכונה על כל מה ששימש את אברהם, אכן מבואר כאן שהנידון על מעשה זה או עכ”פ גם על מעשים כיו”ב.

וכ”א בהמשך המדרש שם, ומה אם אליעזר ע”י ששמש את הצדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך ישראל שהן עושין חסד עם גדוליהן בידיהן וברגליהן עאכ”ו ע”כ, ומבואר שהנידון הוא על שימוש ממש.

אכן באמת מעיקרא לא הבנתי כ”כ הקושיא בזה, דהרי אין אנו יודעין מתן שכרן של מצות, ובפרט קודם מ”ת שהיו נוהגין המצות השכליות, וא”כ לשמש הצדיק לכאורה זוהי מצוה יותר גדולה עסק התורה שעסק בה אליעזר.

ועיין בדברי השל”ה פרשת חיי שרה תורה אור סי’ יח בזה.

*

יום ראשון כ”א אייר תשע”ו

לכבוד גיסי הגאון החתן ר’ מאיר שליט”א

שלום רב ומז”ט

א) ע”ד מה ששאלת בדברי הרמ”א, דהנה כתב השו”ע אה”ע סי’ ס”ב, וז”ל, י”א שאינם נקראים פנים חדשות אלא א”כ הם בני אדם שמרבים בשבילם; וי”א דשבת וי”ט ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעודת הלילה ושחרית, אבל לא בסעודה שלישית, וכן פשט המנהג.

וכ’ הרמ”א הגה: ועכשיו נהגו במדינות אלו לברך ז’ ברכות בסעודה ג’, ואפשר משום דרגילים לבא פנים חדשות; וי”א מטעם דרגילין לדרוש, והדרשה הוי כפנים חדשות עכ”ל.

והקשיתם מאי אתי הרמ”א לאשמעינן, דזה פשיטא שצריך לברך אם יש פנים חדשות, ומה בא לפרש המנהג בזה.

כמדומה שכונת הרמ”א היא כפשוטה, דהדרך במדינות אלו מה שמברכין הוא רק משום שיש פנים חדשות, ומה שכתב כ”ז הוא רק לאשמעינן סיפא דמילתא שי”א שגם בלא פנים חדשות מברכין, ולשונו מתחילה ועכשיו נהגו וכו’ באמת לדעת זו מיותר הוא, אלא אתי בדעה ראשונה רק לאפוקי מדעת זו דא”א לברך בלא פנים חדשות, ולומר דגם א”א להביא ראיה מן המנהג, דהמנהג הוא רק כשיש פנים חדשות, ואי איתא שיהיו מי שינהגו גם בלא פנים חדשות לאו אדעתא דמנהגא עבדי, דלא נהגו אלא באופן זה, [ואגב אורחא אתי לאשמעינן דמהני פנים חדשות בסעודה ג’, לאפוקי מדעת סוברין דלא מהני, וזהו דעת יש”ש].

ויעויין בדרכי משה (סימן סב אות יב), שכתב וז”ל, מצאתי במנהגים (ספר המנהגים לרי”א טירנא, מנהגי כל השנה אות יג) בהגהות סוף המנהגים במקום שכתוב המנהגים בקיצור כי הדרשה היא כפנים חדשות על כן נהגו לברך ז’ ברכות בסעודה ג’ של שבת כי נוהגים לדרוש ע”כ.

הרי שלא הזכיר יותר מדעה זו.

וכן כתב בשו”ת הרמ”א סימן קלב סק”ג, וז”ל, עוד שאלת בענין ברכת חתנים שמברכין בסעודה שלישית של שבת, אף על גב דליכא פנים חדשות כמו שכתבת.

הלא תשובתך בצדך בהגהות מנהגים שנדפסו בלובלין או בוינצייא מנהגי מהרר”א טירנא, כי הדרשה שדורשין בשבת בסעודה שלישית מקרי פנים חדשות ומנהגן של ישראל תורה, ע”ש במנהגים שכתב בקצור ותמצאהו ע”כ.

ולא הביא הך דעה ראשונה כלל, וס”ל לעיקר כדעת ס’ המנהגים, וגם בהגהתו לשו”ע עיקר מה דאתי לאשמעינן היינו דברי ס’ המנהגים גופייהו, לא בא אלא להוסיף על דברי ס’ המנהגים שא”א להוכיח מן המנהג הקיים כדעת ס’ המנהגים.

והנה מה שנקטנו בביאור דברי הרמ”א שהדרשא ממש חשיב כפנים חדשות, כן פשוט בדבריו, וכן נקטו האחרונים, וכתב הערוך השולחן אבן העזר סימן סב סעיף ל, וז”ל, ובדבר סעודה שלישית כתב רבינו הרמ”א דעכשיו נהגו במדינות אלו לברך ז’ ברכות בסעודה ג’ ואפשר משום דרגילים לבא פנים חדשות, וי”א מטעם דרגילים לדרוש והדרשה הוה כפנים חדשות עכ”ל.

והנה עכשיו אין רגילין לדרוש וגם אם לא באו פנים חדשות מברכין ז’ ברכות ואולי שבזה סמכו על הדיעה שבסעי’ כ”ז אמנם נראה דמדינא צריך לומר לפי הנהוג אצלינו דכשעושים שבע ברכות בסעודה שלישית מרבים במאכלים טובים ובמשקה ממילא דלא גריעא מסעודת שחרית לפי הטעם שכתבנו בסעי’ הקודם ולכן אם באמת אין מרבין במאכלים וליכא פנים חדשות ורוצים לומר שבע ברכות אין לאמרם אא”כ יאמרו חידושי תורה על השולחן ויהיה זה במקום הדרשה ויש בזה שמחה יתירה דפקודי ד’ ישרים משמחי לב ואז ביכולת לומר השבע ברכות ע”כ.

וכן בשו”ת התעוררות תשובה ח”ב סי’ צ”ט כתב להביא ראיה לזה מדאיתא בברכות מ”ז ב’ ב’ ת”ח המחדדין זל”ז מצטרפין לזימון, אע”ג שאינם שלשה, ע”ש.

אכן כתב הב”ח וז”ל, מיהו האידנא דעיקר השמחה היא בסעודה ג’ דמרבים בשמחה ובמנות ועיקרי הקהל באים לסעודה לכבוד הדרשה שדורש החתן ומרבים במתנות להחתן אחר הדרשה הוי פנים חדשות ומברכין ז’ וכ”כ במנהגים וכך נוהגים ע”כ.

ותימה שכתב דבריו בשם בעל המנהגים, דהרי המנהגים ס”ל דהדרשא מהני בלא פנים חדשות, וכמו”כ אם איכא פנים חדשות שעיקרי הקהל באים לסעודה מה צריך לדברי המנהגים, דהרי לא מיירי לפני זה אלא דסעודה ג’ גופא לא חשיב כפנים חדשות כשאר סעודות, אבל לא הזכיר סברא דלא מהני פנים חדשות.

ונראה פשוט דהב”ח ס”ל דהדרשא מהני בלא פנים חדשות, וכמו כן אי איכא פנים חדשות פשיטא דמהני, אלא דכאן מיירי שאותן עיקרי הקהל היו כבר בשמחת החתונה, מ”מ כיון שעתה באין לכבוד החתן ומרבים במתנות הו”ל כפנים חדשות.

אבל אי”ז דעת הרמ”א שדעתו כנ”ל כמו שביארנו.

ב) מה שבשמחת הז’ ברכות א’ מן המסובין עמד להספיד את זקנת המשפחה, יש להעיר דזהו שלא כדין, מאחר וכבר נשא הזקן אשה אחרת, וגרסי’ במו”ק כ”א ב’ וז”ל, מתה אשתו ונשא אשה אחרת אינו רשאי ליכנס לביתו לדבר עמו תנחומין מצאו בשוק אומר לו בשפה רפה ובכובד ראש.

וכ”פ בשו”ע יו”ד סי’ שפ”ו ס”ב, וז”ל, מתה אשתו ונשא אחרת, אינו נכנס לביתו לדבר עמו תנחומין.

מצאו בשוק, אומר לו: תתנחם, בשפה רפה ובכובד ראש.

אבל אם לא נשא אחרת, מדבר עמו תנחומין עד שיעברו ג’ רגלים.

ועל אביו ועל אמו מדבר עמו תנחומין כל י”ב חדש; לאחר י”ב חדש מדבר עמו מן הצד ע”כ.

ולכאורה דבר פשוט הוא דכ”ש בהספד, שא”א להספיד יותר דמידי טעמא אלא משום כבוד אשתו החיה, וכמו שכתב רש”י: משום חלישת דעת דאשה אחרונה ע”כ.

וכן כתב המאירי שם וז”ל, ואם מתה אשתו ונשא אחרת אינו רשאי לדבר עמו על הראשונה בביתו כלל מפני כבוד האחרת אבל אם מצאו בשוק מזכירו בשפה רפה ומנחמו ע”כ, א”כ כ”ש בהספד שמפריע לה טפי אם יספיד אשתו הראשונה.

ובשו”ת חתם סופר (יו”ד סי’ שנ”ה) נשאל אשה שמת בעלה ונשאת לאחר, ואח”כ ליקטו עצמות בעלה הראשון, אם מחויבים להתאבל ביום ליקוט עצמותיו של בעלה הראשון וכו’.

והאריך החת”ס להשיב דאין לה להתאבל על בעלה הראשון, ומסיים: וממילא שאינו ראוי להראות אבלות על בעל הראשון בפני בעלה השני.

כדתני’ במס’ מוע”ק (כ”א ע”ב) מתה אשתו ונשא אשה אחרת וכו’ ופירש”י משום חלישת דעת דאשה אחרונה וכו’, והדברים ק”ו, מה התם דעביד איניש דנסיב ב’ נשים ומתאבל על א’ בפני השני’.

מ”מ כשנכנסה זו תחת זו הו”ל חלישת דעת אם יתנחם על הראשונה, כ”ש אשה בפני בעלה השני שלא תתאבל על הראשון, ודרכי’ דרכי נועם וכל נתיבותי’ שלום עכ”ל.

ובספר שיטה על מסכת מו”ק כתוב הטעם בדברי הגמ’ הלזו, שאינו מאריך בדברים, כדי שלא יתחרט על אשה זו שלקח עכ”ד.

א”כ ה”ה הכא שא”א להספיד על אשתו הראשונה אלא בשפה רפה ובכובד ראש.

ונראה דלא פליגי רש”י והמאירי והשיטה, דרש”י והמאירי מפרשי רק הטעם שלא יכנס לביתו לומר לו תנחומין אף לא בשפה רפה ובכובד ראש, ושיטה קאמר הטעם מ”ט אם מצאו בשוק אינו מדבר הרבה תנחומין אלא בשפה רפה ובכובד ראש, אבל תרווייהו מודו להדדי.

ולענינינו צא ולמד עוד מהא דגרסי’ בסנהדרין ק”ד א’, וז”ל, זקינו דרבי פרידא אשכח גולגלתא דהוה קא שדיא בשערי ירושלים וכתיב בה זאת ועוד אחרת קברה ולא איקברא קברה ולא איקברא אמר גולגלתו של יהויקים היא דכתיב ביה קבורת חמור יקבר סחוב והשלך וגו’ אמר מלכא הוא ולא איכשר לזלזולי ביה כרכה בשיראי ואותבה בסיפתא חזיתא דביתהו סברא הא דאיתתא קמייתא הוה דהא לא קא מנשי לה שגרא תנורא וקלתה ע”כ.

ונלמד מאשתו של א’ מן החכמים בזמן האמוראים שמסתמא היתה צדקת ואשת חבר כחבר, ואעפ”כ לא יכלה לסבול שבעלה יזכור את אשתו ראשונה, ומזה נלמוד דאין שום חילוק בין תנחומין להספד בתוך ביתו, ואדרבה חמירא טפי.

ג) בענין תרופות תחת המיטה יעויין להגרי”א דינר בספר הבית בכשרותו הל’ אוכלין שתחת המטה, שהביא מהגרשז”א ומהציץ אליעזר דאין בזה חסרון.

[אא”כ ויטמינים שיש בהם טעם].

ד) בענין נר הבדלה שאינו משמן או משעוה, הנה ז”ב מדינא דגמ’ שא”צ דוקא נר, ויעויין בברכות דף נ”ג א’, וז”ל, תנו רבנן היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב נכרים אינו מברך אם רוב ישראל מברך וכו’, ע”ש בכל הסוגיא, והנה כל מה שצריך לבדוק הוא דבעינן שיהא הנר כשר ואינו של גוים, אבל לא בעינן יותר מזה, וסגי שרואה שיש כאו אור, ולא אמרו אבוקה להבדלה ממה”מ אלא לכתחילה, ויש מן הפוסקים שהתירו ג”כ באור חשמל, וכן נהגו האחיעזר והרוגוצ’ובר, ומ”מ גם לענין אבוקה משמע במ”ב סי’ רח”צ סק”ח דרק בזמן הגמ’ היו הנרות שמן, אבל אין ענין לכאורה שיהיה משום דבר המסוים.

ומ”מ גם אם יש בזה הידור דאבוקה, מ”מ הרי גם על הנר גופיה אמרינן שאין מהדרין על הנר בערבי שבתות, וא”כ לענינינו במקרה השאלה שהיו משפחות שהיו ממהרות לביתם והיה להם הרבה צאצאים ולא היה להם משהו אחר, א”כ פשיטא שלא היו צריכין יותר מזה.

יה”ר שתזכה באמת להמשיך בעבודת ה’ כראוי לפי תנאיך במצבך החדש, [ואגב אורחא – כעת במצבך יותר תבין כראוי את כוונתי בהרגשת האשה הנ”ל שהזכרתי], ומאידך להמשיך גם בתורה שזכית לבוא לדרגות בהתמדתה ושקידתה, ותזכה לגדל בנים צדיקים וחכמים דורות ישרים מבורכים ובנין עדי עד.

גיסך אוהבך ומעריכך מאוד עקיבא משה