תפילה

שאלה

שבוע טוב אמע”כ שיחי’.

רציתי לדעת מ”ט מצינו דווקא בברכת ההפטרה טעמי המקרא על נוסח הברכה מה שלא מצינו בברכות אחרות, ואפי’ בברכות שמברכים אחר קריאת ההפטרה לא מצינו, מה הטעם והמקור לזה.

ועוד דבר, אומנם לא מסוגי’ דעניניא דיומא, אבל כידיעה בעלמא רציתי לדעת האם נכון הוא הדבר ששגור בפי העולם שבעל החיי אדם קרא כך לספרו כיון שלא רצה שיחברו עליו קיצור, האם נכון הדבר או שמועה בעלמא, אם יש לכם מקור לכאן או לכאן, אשמח.

בברכה רבה

***

תשובה

בע”ה

שלום רב

המקור לטעמי ההפטרה יעוי’ להמדקדק הרוו”ה זצ”ל (שהחת”ס הכריע עליו שהוא ממגיהי ספרים שנוטלין שכרן מתרומת הלשכה) שכבר ניקד במחזור שלו את ברכות ההפטרה בטעמים, ויתכן שתמצא גם במחזורים מוקדמים מזה שניקדו את טעמי ברכות ההפטרה.

והראשון שמצאתי כתוב שהביא זה כבר כמנהג [ולא רק בניקוד הטעמים], הוא בס’ תיקון תפילה להגר”ש דלבצקי עמ’ ל’ ושם עמ’ ל”א, [ודן שם על טעמים של ברכות המגילה, המנהגים בזה].

הטעם לזה לא שמעתי, אבל יתכן שמכיון וטעמי ההפטרה מעוררים את הלב, לכן ראו לנכון להתחיל בהם כבר את ברכות ההפטרה.

ואמנם בהקשר לזה האחרון יש לציין כי מרן הקה”י כתב (מובא בארחות רבינו) כי רוב המעשיות הנדפסות הן בדותות, וגם המעט שיש בהן קורטוב של אמת כבר עוותו הסופרים את כוונתן, כ”ה שיעור דבריו ואינו לפני כעת, כ”ש מעשיות שעדן לא נדפסו, ומ”מ אם איש ירצה להביא ראיה ממעשה זה כנגד הרבנים בעלי קיצורי הספרים גם זה אינו נכון, דהספר חיי אדם הוא בעצמו קיצור הלכות, ואם המעשה הלזה אירע כוונת החיי”א היתה שלא יבואו ויקצרו יותר ממה שקיצר הוא, יען כי הוא קיצר התכלית מה שמותר לקצר.

וכן יעוי’ בספר עולמו של אבא (עמ’ רל”ד, לרב העיר נצרת) שהביא המליצה של החיי אדם שכך אמרו ליצני הדור.

[אמנם בס’ אמרות חכמה עה”ת (בראשית עמ’ ל”ז) הביא מעשה זה, וכעי”ז בס’ ‘משיעורי מרן הראשל”צ’ [מהג”ר עובדיה יוסף] עמ’ מ”ח הביא שם מעשה זה בשינויים].

בכבוד רב

***

שאלה

מה הדין במי שאמר צ’ פעמים ותן טל ומטר אבל לא השמיע לאזנו, כי הרי אם התפלל כך שמונ”ע יוצא בדיעבד.

בברכה

אברהם סלושץ

***

תשובה

בע”ה

י”ג לשון ע”ז

לכבוד הרב אברהם סלושץ שליט”א

שלום רב

נ”ל דמהני, דהנה אין להסתפק באופן שרק שמע ולא אמר, היינו שמע מאחר צ’ פעמים, דבכה”ג פשיטא דבשמיעה בלבד לא מהני, דהרי העיקר הוא השפתים, שמצינו בחז”ל שיש כח לשפתים להמשיך בחוסר מודעות, כמ”ש במגילה כ”ז ב’ כל ד’ אמות רחושי מרחשן שפותיה, וברפ”ב דברכות לגבי פתח בלמען ירבו אמרי’ סירכי’ נקט, והכונה בכ”ז שיש כח בפיו של האדם שהוא מתחת לכוחות הגלויים שלו, שעלול פיו לומר מה שהוא לא התכוין לומר, ובכלל זה כל מה שהוא יכין מתחילה בפיו, עלול בחוסר המודעות להמשיך לומר אח”כ, דהנה זה ברור שהדין המבואר בגמ’ מגילה שם שהמתפלל מרחיק ד”א ומשתין הוא גם למי שלא השמיע לאזניו, דגם בכה”ג יש את המציאות של רחושי מרחשן שפותיה, ובפרט די”א שא”צ להשמיע לאזניו בשמונ”ע עי’ רש”י יומא י”ט ב’, וממילא גם לענינינו הכח המונח בפיו של האדם להרגילו יהיה גם באופן שאינו משמיע לאזניו.

ובלאו הכי מכיון שדעת רש”י והגאונים שיוצא יד”ח תפילה גם בכה”ג לכתחילה, א”כ לדידהו ע”כ מיירי הצ’ פעמים [שכבר בירוש’ (תענית פ”א) נזכר ל’ יום] בכה”ג, וא”כ סבירא לן שגם בכה”ג חשיב חזקה, ויתכן לומר לפ”ז אפושי פלוגתא לא מפשינן.

ובעצם הפוסקים היו צריכים לאשמעינן שאם לא השמיע בכולם צריך להשלים תפילות שלא השלים [ונהי דהמ”ב מקיל בדיעבד בכל גוני, משום דחושש להדעות שהשיעור הוא בזמן ולא צ’ פעמים, אבל הפוסקים שלפני המ”ב שלא חששו לדעה זו היו צריכים להזכיר].

ועל כן נראה דגם באופן שלא השמיע לאזניו מועיל.

***

שאלה

{לכבוד הגרע”מ סילבער שליט”א, שאלה מעט סגולית ולא כ”כ הלכתית – הנה אמרו חז”ל המתעטש בתפילתו סימן יפה לו, האם הכוונה דווקא בתפילת שמו”ע או גם בכל שאר חלקי התפילה? ומה בנוגע למקרה שמנע עצמו מהעיטוש, האם גם אז סימן יפה לו, או דוקא אם התעטש כדרכו?
יהודה שוארץ}

תשובה

יום ראשון י”ד אייר תשע”ו

לכבוד הג”ר יהודה שורץ שליט”א

שלום רב

הנה ראשית כל בטעם מה שאמרו המתעטש בתפילתו סימן יפה לו, מצינו בזה ביאורים בראשונים, הנה בגמ’ במס’ ברכות דף כד ע”ב, איתא וז”ל, דאמר רב זירא הא מילתא אבלעא לי בי רב המנונא ותקילא לי כי כולי תלמודאי המתעטש בתפלתו סימן יפה לו כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה כך עושין לו נחת רוח מלמעלה ע”כ.

וכתב ברש”י וז”ל, כשם שעושים לו נחת רוח – שהעטוש נחת רוח לאדם.

כך עושים לו נחת רוח מלמעלה – מן השמים, למלאות שאלתו עכ”ל.

ולכאורה מבואר בדבריו שמכיון שיש לאדם איזו שהיא הנאה ברגע העיטוש, א”כ זהו סימן שמשמיא רחימו ליה, אכן במאירי שם כתב וז”ל, נתעטש מלמעלה דרך החוטם אין בכך כלום ולא עוד אלא נוח לו שיתנקה מוחו אמרו חכמים המתעטש מלמעלה סימן יפה לו ע”כ.

וא”כ לדעתו הסימן לטיבותא כאן הוא מצד מה שע”י העיטוש מתנקה מוחו.

ובתר”י וריטב”א פירשו משום שהעיטוש מתקן האברים.

ומה ששאל כ”ת האם בכל שאר חלקי התפילה או רק בשמונ”ע, מהלשון בתפילתו נראה שהוא דוקא בשמונ”ע, כלשון חכמים, וכמו שהביאו זה הפוסקים על הלכות שמונ”ע, כמו בשו”ע ר”ס ק”ג היה עומד בתפילה וכו’, ואח”ז בס”ג כתב המתעטש בתפילתו וכו’, ועיין מה שכתב במשנה ברורה סימן פ ס”ק ג וז”ל, כי בתפלה הוא עומד לפני המלך וגנאי גדול הוא להפיח אז אבל ק”ש אינו כמדבר עם המלך אלא שמקיים בזה רצון הש”י ע”כ, [והיינו דין המתעט מלמעלה], וכן מבואר שם בפרי חדש אורח חיים סימן פ וז”ל, אף על גב דבגמרא [ברכות כג, א] לא אמרינן אלא הנצרך לנקביו אל יתפלל, היינו משום דבעי למימר ואם התפלל תפלתו תועבה, אבל אין הכי נמי שבהפחה נמי מוטב שלא יתפלל עכשיו מלהתפלל בגוף בלתי נקי דכתיב [עמוס ד, יב] הכון לקראת אלהיך ישראל.

ועוד אמרינן [שם כד, ב] המתעטש בתפילתו מלמטה סימן רע לו.

ואמרינן נמי [שם כג, א] שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפילה לפני.

וכתב רש”י ז”ל [שם] שמור נקביך מבין רגליך כמו להסך את רגליו שמור נקביך שלא יפיחו עד כאן.

עכ”ל הפר”ח וע”ש עוד, ומבואר מכל הענין שם דנקט פירוש גמ’ זו רק על שמונ”ע ולא על שאר חלקי התפילה ע”ש, [דלא מיירי על ק”ש כמבואר שם, וכן לא מיירי על שאר חלקי התפילה שלא נאמרו שם שאר הדינים שמביא שם].

וא”כ בודאי שגם חלק השני שבגמ’ על המתעטש מלמעלה סימן יפה לא מיירי ביותר מזה.

והרי באמת כל הסוגיא שם בברכות מיירי רק בשמונ”ע.

ומ”מ שמא יש איזה סימן טוב שתפילתו מקובלת גם אם נתעטש בשאר תחנונים שאומר.

ולגוף שאלתך האם גם מי שמנע עצמו מלהתעטש הוא בכלל ברכה זו, כתב ברמב”ם הל’ תפילה ונשיאת כפים פ”ד הי”א וז”ל, מי שגיהק ופיהק ונתעטש בתפלתו אם לרצונו הרי זה מגונה, ואם בדק גופו קודם שיתפלל ובא לאונסו אין בכך כלום.

ויעויין מה שכתב במעשה רקח על הרמב”ם שם, וז”ל, והנראה בזה דרבינו כתב כן לפי שמשמעות הגמרא בהכרח לומר דמיירי בעיטוש לאונס תדע דאמרו המתעטש בתפילתו סימן רע לו וכן נמי אמרינן בתירוצא התם המתעטש בתפילתו סימן יפה לו כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה כך עושים לו נחת רוח מלמעלה ואם הוא לרצונו איך שייך לומר סימן יפה וסימן רע אלא ודאי דהש”ס איירי באונס דוקא וכן הכריח גם כן הר”ח אבולעפיה נר”ו, אם כן איפה רבינו כיון בזה דכיון דבעיטוש לאונסו הוא סימן יפה מינה דברצונו אין ראוי לעשות כן והרי זה מגונה (וכגון ע”י איזה סם או עשב דק שנוהגים לנשוף כדי להתעטש דאל”כ א”א להביא עצמו לידי עיטוש בלא שום דבר) דפשיטא דלא אריך למעבד כי האי בעידן צלותא ואם בדק עצמו מקודם כלומר שאז הוי לאונסו גמור אין בכך כלום עכ”ל.

א”כ לפי דבריו של המער”ק, לכאורה אם יש בידו למנוע עצמו מלהתעטש, דהא קא חזינן שמנע עצמו, א”כ אין בזה סימן יפה, ואדרבה לפ”ד הרמב”ם יהא מחוייב בכה”ג למנע עצמו מלהתעטש.

והנה בגמ’ ברכות שם איתא, וז”ל, בשלמא מגהק ומפהק לא קשיא כאן לאונסו כאן לרצונו אלא מתעטש אמתעטש קשיא מתעטש אמתעטש נמי לא קשיא כאן מלמעלה כאן מלמטה ע”כ.

ופרש”י וז”ל, אלא עטוש אעטוש קשיא – דאין עטוש אלא לאונסו ע”כ.

ובפשטות הכונה שאין שייך עיטוש שיהא שלא לאונסו, ולכך לא מתרץ הגמ’ בעיטוש כאן לרצונו כאן לאונסו, וכן נקט בספר לחם יהודה על הרמב”ם שם ע”ש, ולפ”ז גם בעיטוש שיכול לפי טבעו להמנע מלהתעטש נקרא לאונסו, [לפ”ז יהא גם נ”מ לדינא גבי מגהק ומפהק דשרי לאונסו, דלפ”ז כל היכא שמרגיש צורך ויהיה לו צער אם לא יגהק או יפהק חשיב אונס, וצל”ע לדינא], וגם הרמב”ם אפשר דלא קאמר דשלא לאונסו אסור אלא רק במכוין ע”י סם כמ”ש המער”ק, אבל במרגיש צורך להתעטש חשיב אונס.

וראה מה שכתב בשארית נתן על הרמב”ם שם וז”ל, לכאורה איך שייך מתעטש לרצונו (כמ”ש רש”י בברכות כד: אין עיטוש אלא לאונסו).

ויש לבאר שעושה זאת ע”י פעולה כגון הרחת טבק וכדו’ עכ”ל.

אבל זהו דוחק גדול לפרש דבאופן שיכול להתאפק עדיין חשיב אונס, שהרי הרמב”ם הגדיר ‘אונס’ היינו מי שבדק קודם תפילתו וראה שאינו צריך ואח”כ נזדמן לו בתפילתו ולא משמע דגם באופן זה שרי.

וכן ראיתי בבאר יהודה על הרמב”ם שם דייק להדיא מדברי הרמב”ם בהי”ב שאם יכול להעמיד עצמו מקרי לרצונו.

ונקט שם שרק לאונסו חשיב סימן יפה, ובלרצונו דהיינו שיכול להעמיד עצמו כתב דנראה שזהו בכלל הסימן רע.

א”כ לפי’ הבאר יהודה לית דינא ולית דיינא שבמקרה שאתם שאלתם לא הוי סימן יפה.

אכן גם בביאור דברי רש”י יש כמה דעות באחרונים, ואפשר לבאר ג”כ דעת רש”י שכונתו רק דלא שייך לחלק בגמ’ במתעטש לרצונו ולאנסו דבזה פשיטא דאסור לרצונו דזיל טפי, כיון שמוציא ריר, או משום דסתם מתעטש ס”ל דמיירי מלמטה, וא”כ לא מסתבר ליה דקאתי לאסור עיטוש מלמטה לרצונו.

אכן גם לפי כל הצדדים כאן אשכחן הרבה דברים שהם לסימנא, וכמו שכתב בשו”ע יו”ד סי’ קעט וז”ל, נהגו שאין מתחילין בב’ ובד’, ואין נושאים נשים אלא במילוי הלבנה.

הגה: ולכן נהגו ג”כ להתחיל ללמוד בר”ח, כי אף על פי שאין ניחוש יש סימן (סמ”ק סימן קל”ו).

וכתב בביאור הגר”א שם ס”ק ו וז”ל, ולכן נהגו כו’ כי כו’.

כמ”ש מושחין מלכים על המעיין (הוריות י”ב א’ כריתות ה’ ב’) ומושכין בצנורת לפני חתן וכלה כו’ (ברכות נ’ ב’) יהא רגיל אינש למיכל בריש שתא כו’ גרוסו על מיא כו’ (הוריות שם כריתות ו’ א’) ובסוף פי”ח דשבת פורסא חד בשבא כו’ בתלתא מ”ט כו’ ארבע דהוא ארבע כו’ בתולה נישאת ביום הרביעי שנאמר ברכה לדגים ואלמנה כו’ שנאמר ברכה לאדם (כתובות ה’ א’) והרבה כיוצא וז”ש בש”ע הנ”ל נהגו כו’ עכ”ל.

ומדברי כולם נלמוד שלא מצינו כ”כ עניני הסימנא טבא בלא שיהיה להם מקום לחול מתחילה, וגם אם רצון שמים להחיל על האדם דבר שהוא סימן טוב, אך מ”מ צריך את השתתפות האדם בזה ג”כ שיהיה לו לקבל הדבר לברכה.

{ה’ כסלו ע”ו}

כתב הפמ”ג סי’ קי”ט סק”א, בדין בקשת צרכי יחיד בשמונ”ע, וז”ל, ובשומע תפלה עיין מ”א מלשון המחבר בשאר ברכות דווקא אם צריך לו ובשומע תפלה אפילו על העתיד רשאי לבקש שלא יחסר לחמו עיין אליה רבה ס”ק ב’ ע”כ, והובא במ”ב שם.

והנה כתב הפמ”ג בפתיחה להל’ תפילה, וז”ל, מצות עשה אחת לעבוד את ה’ בכל יום בתפלה הר”מ ז”ל ריש הלכות תפילה וסובר שם פ”א ה”א תפלה מן התורה בכל יום בפעם א’ סגי ומדברי סופרים להתפלל בכל יום ב’ תפלות שחרית ומנחה וכו’, וכתב עוד והנה שאלת צרכיו אף שיש בני אדם שאין צריכים להם ולא חסר להם מכל טוב מכל מקום צריך לבקש על העתיד שלא יחסר לו לחמו ומימו וצריך להתפלל עליו בכל יום אע”פ שיש לו כפשטא דקרא שמות שם ועבדתם את ה’ אלהיכם ובירך את לחמיך כו’ גם אין צדיק אשר יעשה טוב ויבקש מחילה מה’ עיין מה שאכתוב לקמן [ד”ה והנה בילקוט] משם ספרי, ולהר”מ ז”ל תפלה בכל יום חובה משום הכי ספק התפלל או לא התפלל כלל חוזר ומתפלל תפלה א’ עכ”פ דהוה מן התורה ע”כ.

והקשה הג”ר יעקב אשר פלדמן דכיון שכלול במצות תפילה גם בקשה על העתיד, א”כ מ”ש בקשה על שעבר שמותר לאומרה בברכת השנים, לבין בקשה על לעתיד לבוא שאין לאמרה אלא בש”ת.

תשובה גם בסי’ קי”ט לא פקפק הפמ”ג לומר דאינה חשובה כתפילה, והראיה דמותר לאמרה בברכת השנים, אלא דהנה כל מי שאומר כל בקשה באמצע ברכה חשיב כמוסיף על ברכה שתקנו חכמים, וחשיב מעט כמשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ומה”ט כתב הגר”א דבשומע תפילה לא יאריך בקשות, ורק באלהי נצור, ואע”ג דבאמת ס”ל להגר”א באמרי נועם דגם הבקשות שאומר באלהי נצור חשיבי מן השמונ”ע [כן מוכח מדבריו ע”ש], ואפ”ה אין איסור כלל להאריך, מ”מ אסור להאריך בברכת ש”ת בבקשות פרטיות, ואע”ג דמדאורייתא אין נוסח לשמונ”ע מ”מ נראה קצת כמשנה מן הנוסח שטבעו חכמים בברכות, ומש”ה לענינינו כתב הפמ”ג שלא יאמר מה שאין נוגע לעכשיו בתוך הברכה.

ובשו”ת שבט הלוי ח”ח סי’ כ”א כתב דבר חידוש שאם מתפלל על העתיד ומטרתו לעורר את כונת הלב מותר, וכמ”ש בס’ חסידים סי’ קנ”ח שבקשת צרכיו מעוררת את הכונה.

וז”ל הס’ חסידים הנ”ל, שלא ירוץ בתפלה כאלו שמח אם היה כבר מסיים אלא בכל תיבות יחשוב לתת בלבו כונה בכל מה שמוציא מפיו הלא יש לך לחשוב אם יש לך דבר להתחנן ולבקש מאת המלך שהוא בשר ודם הירצך או הישא פניך אם תמהר דבריך לפניו ולא מבעיא שלא יעשה חפצך אלא שיאמר אין אתה אלא מתלוצץ ויגרש אותך מפניו ואל תחשוב ממליך מלכים פחות מן המלכים אשר תחתיו ואם באת להללו ולשבחו דע כשאתה מתאוה לשבח קול נעים ושיר של שבח אם היו מרצים וממהרים בלא ניגון ומי מקובל הי’ וכו’, ואל תעשה כאלו חובה לך שיצאו מפיך לא כן אלא כשתאמר דברי בקשות תאמר בדרך תחנונים וכו’.

ואם תצטרך לפרנסה אל תשים לבך רק לאותה ברכה כמו לברכת השנים או אם יש לך חולי אל תשים לבך רק לברכת חולים מפני שאומרים עליך למעלה זה פלוני סבור שאינו צריך אלא לזאת לכך תכוין בכל הברכות שרי שמונה עשר יראת ה’ להיות לפניו ביראה על כל הברכות ואל תשים כוונת לבך רק לבקשות כי עיקר הכוונה לברכות ולשבח לכן אמרו יכוין בכולם ואם אי אפשר יכוין בברכת אבות או בברכת הודאה שאם תכוין רק בבקשות אז יהיה למעלה שוטנים שאומרים אין ראוי לקבל תפלתו שבכבוד מקום אינו חושש לבקש בכוונה ובדרך תחנונים ואיך נעשה רצונו שברצון נפשו מכוין ולא בשבח לכך טוב להתפלל ולכוין בשמחה ובכבוד להקב”ה להתפלל בכוונה שלא תדבר עם אדם קודם שתעמוד בתפלה אלא אמור דברים המכניעים את הלב תחילה ברחמים וכשתתפלל תוסיף על כל ברכה וברכה מענינה לצרכיך כי ביותר הם מכינים את הלב ואם לא תוכל להוסיף לפי שהקהל סיימו קודם תוסיף באחת או בשתים כדי שלא תצטרך למהר בברכה אחרת ככל מה שכתבנו בסדר התחינה תוסיף ואם לא תוכל להוסיף חקור לך אחר ניגונים וכשתתפלל אמור אותן באותו ניגון שנעים ומתוק בעיניך באותו ניגון אמור תפלתך ותתפלל תפלתך בכוונה וימשוך לבך אחר מוצא פיך לדבר בקשה ושאלה ניגון שמכין את הלב לדברי שבח ניגון המשמח את הלב למען ימלא פיך אהבה ושמחה למי שרואה לבבך ותברכהו בחיבה רחבה וגילה כל אלה הדברים המכינים את הלב עכ”ל.

ולא מצאתי בדבריו מקור ברור לענין זה של השה”ל, ואדרבה בדבריו נזכר הענין שאם היית צריך וכו’.

אבל מ”מ לפמשנ”ת דבעצם גם בקשה על העתיד חשיב כתפילה ממש כדברי השואל, ורק כיון שנוטה מלשון הנוסח אסור שלא לצורך, אך אם עי”ז זוכה לכוין יותר כמ”ש הס”ח, הרי בזה הוא מתקן ומכונן יותר את תפילתו ואת צורתה.

{עש”ק פ’ חיי שרה – פעיה”ק ירושלם תובב”א}

שאלה – כתב הרמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה ה, וכן תקנו שיהא מנין התפלות כמנין הקרבנות, שתי תפלות בכל יום כנגד שני תמידין וכל יום שיש קרבן מוסף תקנו בו תפלה שלישית כנגד קרבן מוסף, ותפלה שהיא כנגד תמיד של בקר היא הנקראת תפלת השחר, ותפלה שכנגד תמיד של בין הערבים היא הנקראת תפלת מנחה ותפלה שכנגד המוספין היא נקראת תפלת המוספין.

וצ”ע מכאן עמ”ש בס’ היה ברכה בברכות כ”ו א’ די”ל דלדעת הרמב”ם חיוב תפילה א’ ביום היא מדאורייתא, דהא אם התפילות הם כנגד התמידין, הרי ב’ התמידין חובתן שוה, ומאי חזית לחייב רק תפילה א’ רק כנגד תמיד א’, הא איכא ב’ תמידין, ולכך נקראת התפילה השניה מנחה, כלומר שדורון היא חוץ מן החיוב.

תשובה – לא ראיתי הס’ שהזכרתם בפנים, אכן נראה דאין הכונה שמדאורייתא מחויב להתפלל התפילות כנגד התמידין, אלא מדאורייתא מחוייב להתפלל, ומדרבנו תקנו א’ לשחר וא’ לבין הערבים כנגד התמידין.

ואל”כ היאך יפרש הר”מ מ”ש בברכות דף כו עמוד ב רבי יהושע בן לוי אמר תפלות כנגד תמידין תקנום, דמשמע שנתקן כך ולא מה”ת, וכן לדעת ריב”ח שם אי’, אמר לך רבי יוסי ברבי חנינא לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות, ובאמת ברמב”ם גופיה נזכר הל’ ‘תקנו’.

ומש”כ שהיא דורון ר”ל שאינה מה”ת.

אכן לא הבנתי מאי מייתי מן הס’ הנזכר דכבר מפורש כן בדברי הרמב”ם הלכות תפילה פ”א ה”א, מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה’ אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה עכ”ל.

ושם בהלכה ב, כל תפלה שבכל יום מתפלל אדם תשע עשרה ברכות אלו על הסדר, במה דברים אמורים כשמצא דעתו מכוונת ולשונו תמהר לקרות אבל אם היה טרוד ודחוק או שקצרה לשונו מהתפלל יתפלל שלש ראשונות וברכה אחת מעין כל האמצעיות ושלש אחרונות ויצא ידי חובתו עכ”ל.

*