תפילה

שאלה

שלום וברכה.

אודה מאוד אם תוכלו להשיב לי

שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו’, אבל קורין בהן ושונין בהן.

וצ”ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן.

שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים שלושה רוחות, האם כשרה.

שאלה: שבת ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.

שאל בני יהודה נ”י: והא דין זה הוא קודם כל תפילה, כמבואר במ”ב סי’ רלה ס”ק י”ז, דכל הני הלכתא שייכי נמי לעניין תפילת ערבית, וא”כ צ”ב מדוע נקטה המשנה דין זה במנחה, ולא בסתמא סמוך לתפילה.

שאלה: סוכה מב: “אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

והיינו טעמא דשופר, והיינו טעמא דמגילה”.

וצ”ב בהאי גזירה, הרי יש עירוב דמצוה לתקן עירוב בכל מקום כמבואר בפוסקים, וא”כ אף שיטלטל לאו איסור קעביד.

שאלה: בבא מציעא ד.

“דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך – חייב, וכו’, ורב ששת אמר: הילך פטור”.

וצ”ב דבפסוק כתיב “אשר יאמר כי הוא זה” וידוע שכל “זה” מורה באצבע הוא, וא”כ כל הדין של מודה במקצת נאמר בהילך שנותנו ומצביע עליו.

שאלה: ברכות סב.

“רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב.

שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא! אמר לו: כהנא, הכא את? פוק, דלאו ארח ארעא.

אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך”.

וצ”ב, אמאי אמר לו את זה באותו העת, ולא המתין לאחר מכן, ואז היה אומר לו.

וביותר קשה – דמסתמא דבר זה ציער את אשתו של רב, ואם כן – היה צריך לומר לו זה למחרת.

שאלה: יומא עה.

“תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.

מדת בשר ודם, מקניט את חבירו – יורד עמו לחייו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, קלל את הנחש – עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה – מזונותיו עמו.

קלל את כנען – אוכל מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה.

קלל את האשה – הכל רצין אחריה, קלל את האדמה – הכל ניזונין הימנה”.

וצ”ב אמאי לא הביאה הגמ’ גם מה שקילל ה’ את האיש.

שאלה: ברכות ג: “הכי קאמר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה”.

מאיזה גיל מיירי.

בתודה עמוקה

אהרן אריה כהן

***

תשובות

שלום רב

בע”ה, כ’ חשון תשע”ז

לכבוד הג”ר אהרן אריה כהן שליט”א

אכתוב קצת הנלנע”ד והכל בדרך אפשר, ואולי ימצאו הדברים חן בעיני הלומדים, ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל.

שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו’, אבל קורין בהן ושונין בהן.

וצ”ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן.

תשובה: יעוי”ש גבי מש”כ כי הא דרבינא ורב אדא בר מתנה הוו קיימי ושאלי שאילתא מרבא אתא זילחא דמיטרא עיילי לבי כנישתא אמרי האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא אלא משום דשמעתא בעא צילותא כיומא דאסתנא.

ופרש”י, צילותא – דעת צלולה ומיושבת, שאינו טרוד בכלום מחשבה.

וביארו שם התוס’ בזה”ל, שהאמוראים לא היו רוצים ליכנס בהן בגשמים מפני גשמים אלא משום דשמעתא בעי צילותא ע”כ.

ומבואר שבסתמא היה אסור להם ליכנס אע”פ שרצו ללמוד, מכיון שעיקר כונתם היה כדי ליהנות, ואולי זה מה שבעי לאשמעינן שדוקא אם נכנס לצורך קריאה ומשנה אבל אם נכנס לצורך החמה מפני החמה וכו’ אסור.

וזהו דוקא במקום כה”ג שאפשר בבית אחר כמ”ש המשנ”ב סי’ קנ”א סק”ד, ולא מהני שיקרא או ישנה מעט בכניסתו כדלקמן מאחר שיוכל ליכנס לבית של חול להנצל מהחמה והגשמים אם לא שעסק מקודם באיזה דבר הלכה בחוץ והתחילו גשמים לירד שאז מותר לו ליכנס לביה”מ כדי שלא יטרידוהו הגשמים, וכתב בשעה”צ סק”ד, כן משמע במגילה כ”ח ע”ב בגמרא, האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא וכו’, ותפוק לה דהא למדו שם אחר כך, אלא ודאי דבכל גווני אסור כיון דכוונתו העיקר להנצל מהגשמים, ולא דמי למה שהתיר הגמרא על ידי עצה זו בשצריך לקרוא לאיזה אדם, התם אין לו עצה אחרת עכ”ל, וגם כ”ז דוקא בתי כנסיות אבל בתי מדרשות קילכמ”ש הרשב”א, [ומ”מ איידי דנקט בתי כנסיות נקט אכולה מילתא].

ואולי אתא לאשמעינן למ”ד שבהכנ”ס אסור לעשותו בהמ”ד דמ”מ לקרות בו ולשנות בו מותר, דרק לעשות בקביעות בהמ”ד אסור, אבל סתם מקרא ומשנה אין לאסור.

שוב ראיתי בס’ ראשון לציון לבעל האוה”ח הק’, וז”ל, גמרא אבל קורין בהם ושונין בהם ע”כ.

קשה מאי למימרא פשיטא דקורין ושונין בהם וי”ל דסד”א כר”י דאמר קדושת בית הכנסת גדולה מקדושת בית המדרש ואין קורין ולא שונין בהם קמ”ל.

ואפשר דמהאי טעמא אמרי’ הלכתא כריב”ל דאמר קדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת ולפ”ז ליכא למשמע מהכא דהלכה כריב”ל לגביה דר’ יוחנן שכתבו התוס’ לעיל דף כ”ו ד”ה כוותיה דר”פ כו’ דאיכא למימר שאני הכא דברייתא מסייע ליה.

או אפשר לומר דברייתא אתיא אפילו אליבא דר’ יוחנן ושאני הכא דלא עקר קדושת בית הכנסת ובאתרה קיימא אלא דקורין ושונין בה ג”כ אבל לעולם אם בא לעוקרה מהיות בית הכנסת ולקבוע בה בית המדרש לא שרי עכ”ל.

שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים שלושה רוחות, האם כשרה.

תשובה: הנה יש דין שסוכה העשויה ככבשן כשרה, היינו סוכה עגולה, כמבואר בסוכה ז’ ב’, ובפשטות היינו סוכה שאין לה דפנות כלל ומ”מ מכיון שסוגר את הרוחות הנצרכות כשרה.

אמנם כתב השפ”א סוכה ז’ ב’, ומסופק אני בהך סוכה דכבשן האיך יהי’ השיעור דשתים כהלכתן ושלישית אפי’ טפח כיון דליכא זוית אפשר דצריך להיות מחצה העיגול עם עוד טפח וצוה”פ, או אפשר דאה”נ דבסוכה כזו כיון דליכא זוית צריך להיות כולה סתומה עומד מרובה על הפרוץ וצ”ע עכ”ל.

וכתב החזו”א או”ח סי’ ע”ב סק”ו לגבי עירובין דמהני וז”ל, נראה דהא דב’ דפנות כמין ג”ם אינו נידון כג’ דפנות למחשב רה”י מה”ת היינו דוקא כשב’ הדפנות על שיעור אלכסון של מרובע, אבל כל שנתקרבו זה כנגד זה ונתמעט האלכסון משיעור אלכסון של מרובע, נידון כג’ דפנות וניתר בלחי וקורה ולא חשיב קורה באלכסון, דאל”כ אין לדבר שיעור, וב’ כתלים באלכסון ומקורבין במערב ופתוחין למזרח כזה (-) ודאי נידון כמוקף מג’ רוחות, ומיהו דוקא כשב’ הכתלים שוין אבל אי אחד ארוך ואחד קצר כזה (-) אינו ניתר אלא כנגד הקצר כזה (-) ולא באלכסון כזה (-) דהיינו פתחא בקרן זוית לפי בנין הכתלים עכ”ל.

וע”ש סי’ ע”ד סקט”ו.

אכן לענין סוכה הביא בס’ הסוכה עמ’ רמ”ה בשם הגרי”ז סולוביציק זצ”ל שהוכיח מהגמ’ זבחים ל”ז ב’ להחמיר בסוכה שעשויה בצורה סגורה ללא ג’ דפנות (כגון צורת V), ויש מי שהביא שמועה זו באופ”א בלא הכרעה לעניננו (קונטרס המועדים עמ’ כ”ד), אמנם לפי דברי הנצי”ב במרומי שדה על הגמ’ שם אין ראיה לחידוש הגרי”ז מ”מ.

ובס’ סוכת חיים עמ’ קי”ג הביא בשם הגר”י הוטנר זצ”ל ובשם הגר”נ קרליץ שליט”א שסוכה בצורת V חשיב כסוכה שיש לה ג’ דפנות.

שאלה: שבת ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.

שאל בני יהודה נ”י: והא דין זה הוא קודם כל תפילה, כמבואר במ”ב סי’ רלה ס”ק י”ז, דכל הני הלכתא שייכי נמי לעניין תפילת ערבית, וא”כ צ”ב מדוע נקטה המשנה דין זה במנחה, ולא בסתמא סמוך לתפילה.

תשובה: בשחרית דין זה לא נוהג כמ”ש בשו”ע סי’ פ”ט ס”ז, מותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך לשחרית, שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי ע”כ.

וכ’ המ”ב סקל”ו, דוקא סמוך לשחרית דהיינו קודם שעלה עמוד השחר אבל משעלה עמוד השחר גם זה אסור [א”ר] וכתב הפמ”ג דדין ובורסקי וסעודה אסור סמוך לשחרית כמו סמוך למנחה ועיין לעיל בסימן ע’ בבה”ל עכ”ל.

ויעוי’ מש”כ בסי’ ע’ סקכ”ג, וא”כ לפ”ז במלאכה או בכל אלו הענינים לבד מאכילה אם התחיל קודם עמוד השחר א”צ לפסוק אם ישאר לו שהות אחר שיגמור לקרות ק”ש ולהתפלל דהרי קי”ל לקמן בסימן פ”ט ס”ז דלא גזרו סמוך לשחרית וא”כ התחיל בהיתר עכ”ל.

וכ’ שם בבה”ל, ומה שכתבתי עוד במ”ב דאם היה עוסק במלאכה קודם עה”ש מיקרי שהתחיל הדבר בהיתר כן איתא בסימן פ”ט באחרונים דמלאכה מותר עד עה”ש וכן איתא בהדיא ברמב”ם פ”ו מהלכות תפלה הלכה ד’ וראיתי בסידור הגאון מליסא בדברים האסורים קודם התפלה בסוף אות ד’ דמשמע מדבריו דסתם מלאכה חוץ ממרחץ ולהסתפר ובורסקי דומה לאכילה דאסור חצי שעה קודם עה”ש [ומה שכתב שם אות ה’ ואם התחיל לעשות מלאכה ממלאכות ע”כ קאי אלהסתפר ולכנס למרחץ וכה”ג דמיירי שם באות הקודם כדי דלא ליסתרו דבריו אהדדי עי”ש] מהרמב”ם ושארי האחרונים הנ”ל לכאורה לא משמע כן עכ”ל.

וצ”ב דיש סתירה בין הכרעות המ”ב, אבל מ”מ מבואר דאין דין שחרית ומנחה שוה.

וממילא תנא כי רוכלא לא מני ואזיל, דהרי אם יבוא לבאר כל הדינים בשחרית מנחה וערבית יהיה אפושי מילתא.

וגם אם נימא דדין מנחה וערבית שוה מ”מ מכיון שדין שחרית חלוק מביניהם לא הוה מצי למנקט סמוך לתפילה אלא חדא מתרתי נקט.

ויש עוד להוסיף דמש”כ ‘עד המנחה’ אין הפירוש עד תפילת המנחה, אלא פירושו עד הזמן הנקרא מנחה, ואיכא נמי פלוגתא אם הכונה למנחה גדולה או מנחה קטנה, וממילא אם הכונה היתה על כל התפילות לא היה נאמר ‘עד התפילה’, אלא ‘עד עה”ש ועד המנחה ועד צאה”כ’, ולהכי ניחא גם להדעות ששחרית שוה לשאר התפילות [דעת הראב”ד].

שאלה: סוכה מב: “אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

והיינו טעמא דשופר, והיינו טעמא דמגילה”.

וצ”ב בהאי גזירה, הרי יש עירוב דמצוה לתקן עירוב בכל מקום כמבואר בפוסקים, וא”כ אף שיטלטל לאו איסור קעביד.

תשובה: חיישינן שיטלטל במקום שאין עירוב, וכמו”כ מעיקר הדין יש לשייר בעיר מקום שאינו בכלל העירוב, וחיישינן שיבוא לטלטל שם כדי ללמוד מחכם, או כשהחכם אינו דר בעיר הזו אלא בעיר אחרת.

שאלה: בבא מציעא ד.

“דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך – חייב, וכו’, ורב ששת אמר: הילך פטור”.

וצ”ב דבפסוק כתיב “אשר יאמר כי הוא זה” וידוע שכל “זה” מורה באצבע הוא, וא”כ כל הדין של מודה במקצת נאמר בהילך שנותנו ומצביע עליו.

תשובה: באמת יש כמה דברים במנחות כ”ט דדרשינן תיבת ‘וזה’ או ‘הזה’, והמהרש”א הביא דברי הרא”ם שם וכתב עליה בזה”ל, גם הוא הניח בתימה לפי דרכו לדעת הי”א למה לא דרשו כלום גבי וזה אשר תעשה אותה שלש וגו’ וע”כ הנראה בזה דבכל מקום שנזכר כבר בסמוך לעיל מיניה מאותו דבר שבא הסיפור אחריו שפיר יפול מלת וזה בסיפור שבא אחריו וע”כ גבי וזה אשר תעשה אותה שלש וגומר שבא לעיל מיניה סיפור מעשה התיבה עשה לך תיבת עצי גופר קינים תעשה וגו’ שפיר יפול אחריו וזה אשר תעשה וגו’ כלומר בזה האופן תעשה אותה וגו’ וכן גבי וזה אשר תעשה להם לקדש וגו’ דכבר לעיל מיניה כתיב קידוש של אהרן דכתיב ועשו בגדי אהרן לקדשו וגו’ וכן גבי וזאת התורה אדם כי ימות וגו’ דכבר נזכר לעיל מיניה דיני הטמא וכן בזאת חקת הפסח וגו’ שבא גם הסיפור בפרשיות הקודמות בדיני הפסח אבל גבי החודש הזה וגו’ שלא נזכר כלום לעיל מינה בחדוש החודש לא יפול בתחלת הענין לומר מלת הזה וכן גבי וזה לכם הטמא בשרץ וגו’ שלא נזכר לעיל מיניה כלל מטומאות שרצים וכן גבי וזה מעשה המנורה וגו’ דבפרשת בהעלותך שלא נזכר כלום לעיל מיניה מענין מעשה המנורה וגו’ אלא מהדלקת נרותיה וכבר נזכר מעשה המנורה בפרשת תרומה וע”כ לא יפול בה בכאן מלת וזה וכן לדעת הי”א גבי וזה אשר תעשה על המזבח שלא הוזכר כלל לעיל מיניה ענין קרבנות התמידין וע”כ דרשו בכל אלו שבא מלת וזה לומר שהיה משה מתקשה בהם ותנא דבי ר’ ישמעאל דלא דריש כלום גבי וזה אשר תעשה על המזבח היינו משום דאיכא לפרש התם מלת וזה דה”ק קרא דלעיל מניה כתיב שבעת ימים תכפר על המזבח וגו’ היינו שלא נוהג אלא לפי שעה בז’ ימי המלואים אבל זה אשר תעשה על המזבח וגו’ תמיד שהם ב’ תמידין וק”ל עכ”ל המהרש”א, וה”ה לעניניננו גבי ‘אשר יאמר כי הוא זה’ מכיון שכבר נזכר לעיל מינה על מה מדובר א”כ אין תיבת ‘זה’ מיותר ללמד שהיה מורה ע”ז באצבע.

שאלה: ברכות סב.

“רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב.

שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא! אמר לו: כהנא, הכא את, פוק, דלאו ארח ארעא.

אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך”.

וצ”ב, אמאי אמר לו את זה באותו העת, ולא המתין לאחר מכן, ואז היה אומר לו.

וביותר קשה – דמסתמא דבר זה ציער את אשתו של רב, ואם כן – היה צריך לומר לו זה למחרת.

תשובה: יתכן שהיה נוח לו לדבר בחשך ובהסתרה מלדבר פנים מול פנים (ע”פ ידידי הגר”ח מישקובסקי ק”ס), וביאר ידידי עוד דלגבי אונאת דברים של האשה יתכן דכיון שהיה לצורך מצוה סמך עליה שתמחול, ע”פ המבואר בב”מ כ”ב א’ לא אמרו כלך אצל יפות אלא לתרומה בלבד, וכן מצינו במ”ב לגבי ניח”ל לאיניש דליעבד מצוה בממוניה שנאמר רק גבי מצוה, ומ”מ זהו דוחק וצ”ע.

שאלה: יומא עה.

“תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.

מדת בשר ודם, מקניט את חבירו – יורד עמו לחייו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, קלל את הנחש – עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה – מזונותיו עמו.

קלל את כנען – אוכל מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה.

קלל את האשה – הכל רצין אחריה, קלל את האדמה – הכל ניזונין הימנה”.

וצ”ב אמאי לא הביאה הגמ’ גם מה שקילל ה’ את האיש.

תשובה: כנראה שבגמ’ הביאו רק מה שמן הענין ממש, ומה דמוכחא מילתא שהקללה היא לטובה, וכנראה דלגבי קללת אדם לא אשכחן דבר הברור מענין זה.

שאלה: ברכות ג: “הכי קאמר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה”.

מאיזה גיל מיירי.

תשובה: על ר”פ בן יאיר איתא בפ”ק דחולין ז’ ב’, אמרו עליו על ר’ פנחס בן יאיר מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו עכ”ל.

רצה לומר דכל ימיו לא נהנה משל אחרים, ומשל אביו לאחר שעמד על דעתו אף משל אביו לא נהנה כלום (ראש יוסף).

ופירשו בעלי המוסר [כמדומה הגר”ש ולבה] דיש זמן שאדם עומד על דעתו ומקבל עליו את גדרי החיי האמיתיים, ויתכן דזהו כונת דוד המלך.

יתכן ג”כ מגיל בר מצוה שנתחייב במצוות ויל”ע.

בכבוד רב

***

קרא פחות

שאלה

לכבוד מערכת ‘עם סגולה’

שלו’ רב לאוהבי תורתך ועמליה.

אודה לכם אם תוכלו לסייע לי להגיע לבירור אודות מי ומתי נכתב ספר ‘תרי עשר’.

הידוע לי בזה, הוא שיטת רש”י בב”ב ט”ו א’, שנכתב על ידי חגי זכריה ומלאכי, שכתב שם: “כתבו יחזקאל.

שנתנבא בגולה ואיני יודע למה לא כתבו יחזקאל בעצמו אם לא מפני שלא נתנה נבואה ליכתב בחוצה לארץ וכתבום אלו לאחר שבאו לארץ וכן ספר דניאל שהיה בגולה וכן מגילת אסתר ושנים עשר מתוך שהיו נבואותיהם קטנות לא כתבום הנביאים עצמם איש איש ספרו ובאו חגי זכריה ומלאכי וראו שרוח הקדש מסתלקת שהיו הם נביאים אחרונים ועמדו וכתבו נבואותיהם וצרפו נבואות קטנות עמם ועשאום ספר גדול שלא יאבדו מחמת קטנם”

שאלתי ובקשתי, אם יש לכם מידע על שיטה אחרת מלבד שיטת רש”י הנ”ל.

בברכה מרובה וכט”ס, ואך טוב וחסד כל הימים

משה זאב קולמן – קרית ספר

***

תשובה

שלו’ רב

הנה ודאי הדעה הפשוטה והרווחת והמצויה היא דעת הגמ’ ורש”י הנ”ל שהזכרתם, אם כי מאחר ועוררתם על הענין יש לציין כמה נקודות מעניינות.

א.

בספר רינת יצחק להרא”י סורוצקין [מישיבת טעלז] בריש ס’ נחום עורר שמשמעות רש”י שם שכבר נכתב בימיו, עי”ש מה שנתעורר בזה מדברי הגמ’ בב”ב ורש”י שם.

וז”ל, ספר חזון פרש”י כבר נכתב עליה והוא נבואת יונה בן אמתי ועתה חזר ונתנבא עלי’ נחום והנה נראה מזה שכבר נכתבה נבואת יונה מקודם שנתנבא נתום דכל נביא הי’ כותב נבואתו מקודם מיתתו אכן צ”ע דבב”ב דף ט”ו א’ אמרינן שאנשי כנה”ג כתבו תרי עשר ופירש”י שמתוך שהיו נבואותיהם קטנות לא כתבום הנביאים עצמו איש איש ספרו ובאו חגי זכרי’ ומלאכי וראו שרות הקודש מסתלקת שהיו הם נביאים אחרונים ועמדו וכתבו נבואותיהם וצרפו נבואות קטנות עמהם ועשאום ספר גדול וכו’ עי”ש מה שכתב.

אם כי גוף הוכחתו מרש”י עדיין לא ירדתי לזה, ואם משום הלשון ספר אפשר דר”ל ספר שכתבנו מדברי נחום האלקושי, או סיפור נחום האלקושי ויל”ע.

ב.

עוד יש לציין מה שהעירו בזה על תפילת אב הרחמים ועל ידי עבדיך הנביאים, אע”פ שלא היו כל אנכנה”ג נביאים, ראה בפירוש עיון תפילה שם, וראה ברוך שאמר ובקובץ אורייתא טו עמ’ שלג וקובץ מוריה שבט תשע”ד [שפה-שפז] עמ’ קסט.

ובפי’ הגרח”ק לאב הרחמים שם [תפילה למשה] נראה שמפרש יואל ממש היינו עבדיך הנביאים, ממה שנדחק שם דקאמר בל’ רבים, וכנראה ס”ל שאנשי כנה”ג לקטו נבואתו שהיתה כתובה כבר וליקטו ממנו וסידרוהו בספר שלהם, ובזה מתו’ גם הקו’ מריש נחום.

בכבוד רב וכט”ס

עקיבא משה סילבר

***

קרא פחות

שאלה

בס”ד

לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א שלום וברכה וכט”ס!

אחדשכתה”ט כנאה וכיאה באהבה רבה!

א.

בגמרא סנהדרין צד ע”א כתבה וז”ל: לכן ישלח האדון ה’ צבאות במשמניו רזון מאי במשמניו רזון אמר הקב”ה יבא חזקיהו שיש לו שמונה שמות ויפרע מסנחריב שיש לו שמונה שמות חזקיה דכתיב {ישעיה ט-ה} כי ילד יולד לנו בן ניתן לנו ותהי המשרה על שכמו ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום והאיכא חזקיה שחזקו יה דבר אחר חזקיה שחיזק את ישראל לאביהם שבשמים סנחריב דכתיב ביה {מלכים ב טו-כט} תגלת פלאסר {דברי הימים ב כח-כ} פלנאסר {מלכים ב יז-ג} שלמנאסר {מלכים ב טו-יט} פול {ישעיה כ-א} סרגון (סרגין) {עזרא ד-י} אסנפר רבא ויקירא והאיכא סנחריב שסיחתו ריב דבר אחר שסח וניחר דברים כלפי מעלה, עכ”ל הגמ’.

במה שכתבה הגמ’ ששמונה שמות היו לו לחזקיהו ושמו חזקיה הוא לא שמו אלא נראה כך שהוא שם כינוי לחזקיה שחזקו י”ה או שחיזק את ישראל לאביהם שבשמים.

האם כך ההבנה או שבאמת שמו היה חזקיה והגמרא רוצה לגלות מדוע נקרא כן ומביאה ב’ טעמים לכך שהתגלגל שיקראו אותו הוריו כן.

ב.

וכן על סנחריב שנקרא סנחריב שסיחתו ריב או שסח וניחר דברים כלפי מעלה, האם כן קראו לו הוריו והגמרא מגלה מדוע התגלגל שנקרא כך באופן כזה מב’ סיבות או שהוא רק שם כינוי.

ועוד חשבתי לעצמי שכאשר כותבים סיחתו או סח בסמ”ך הכוונה היא על שזה סיח באופן של מריבה ושיחה הוא לשון תפילה כמו ויצא יצחק לשוח בשדה.

אם זה נכון לומר כן שסח הוא לשון מריבה ושח הוא לשון תפילה.

ג.

 עוד בגמרא (שם), וז”ל: להיכא אגלי להו מר זוטרא אמר לאפריקי ורבי חנינא אמר להרי סלוג אבל ישראל ספרו בגנותה של ארץ ישראל כי מטו שוש אמרי שויא כי ארעין כי מטו עלמין אמרו כעלמין כי מטו שוש תרי אמרי על חד תרין, עכ”ל הגמרא.

ונשאלת השאלה האם ידועים אלו המקומות להיכן הם גלו האם זה נכון שהרי סלוג הם הרים מושלגים וס’ וש’ מתחלפות ויהיה נקרא כך הרי שלוג מלשון שלג ואולי הם הרי האטלס שנמצאים בצפון אפריקה במרוקו.

וכן שוש האם הוא חבל סוס הנמצא במרוקו וידוע שבני מרוקו לפעמים מחליפים את הש’ בס’ ועל כן זה נקרא סוס.

ושמעתי שהמזג של אותו אזור במרוקו הוא כמו ארץ ישראל (הורי שיחיו הם משם).

וכן היכן נמצא המקום עלמין.

ומה הוא שוש תרי.

אשמח מאוד אם כת”ר יוכל להשיב לי על שאלותי אלו ושכמ”ה.

באהבה רבה

בברכת התורה ולומדיה

רן יוסף חיים מסעוד אביחצירא

מח”ס מריח ניחוח

עפולה.

***

תשובה

שלו’ רב וכט”ס

גבי שאלה א’ בפשטות להלומד הפשוט ע”ד פשט הוה משמע דאי”ז שם אלא כינוי, דאל”כ הוה להו ט’ שמות וכן גבי סנחריב, ואמנם במהרש”א נמצא לשון דמשמע שהם שמות אבל י”ל דלאו דוקא נקט אלא לפרש דבר בלבד מאי דעסיק עי”ש.

ויעוי’ ברש”ש שם שנתקשה בדבר שהוא עיקר ושורש דברי הגמ’ וז”ל, והאיכא חזקיה שחזקו יה כו’, ק”ל דהא כולהו שמותיו ג”כ אינם אלא תוארים ע”ש מאורעותיו.

וכמו כן קשה גבי סנחריב דהלא רבא ויקירא ודאי שמות תוארים הם עכ”ל, ומשמע דמפרש בתירוץ הגמ’ דלעולם חזקי’ הוא שם אלא שנקרא על שם המאורע ולא כשאר השמות, ועל זה מקשה הרש”ש דהרי גם שאר השמות הם על שם המאורעות.

והיה מי שיאמר שהשם חזקיה אינו שם קבוע כלל אלא שם תואר שניתן לו לפי שעה, אבל דוחק גדול לומר שבכל הנבואות וכם בס’ ישעי’ ומלכים וכן בס’ משלי שנזכר אגב ובכל ספרי חז”ל נזכר בשם חזקי’ סתמא ולא בא’ מכל השמות הללו, ולמה נימא שדוקא שם חזקי’ לא היה שם קבוע.

ולתרץ כ”ז וליתן גם פשיטותא ויישוב למעלתכם אעתיק דברי הרב אברבנאנל זכרונו לברכה, אף דאינו שייך לגמרי דהא עיקר דרוש שלו מדבר בהקב”ה, מ”מ אעתיק דבריו דמתפרשין גם על חזקי’ גופי’ כמבואר בדבריו [ישועות משיחו ח”ב, העיון הג’, פ”ב], וז”ל, ושיהיה לפ”ז ענין “ויקרא שמו” מלשון גדולה ושררה, כמו “וקרא שם בבית לחם” (רות ד, יא) “ועשית לך שם” (דה”א יז, ח), אף כאן אמר על חזקיהו “ויקרא שמו” שהקב”ה יגדל שמו וטבעו בעולם עד “ואגדלה שמך” (בראשית יב, ב).

הנה א”כ אם נפרש השמות האלה על הקדוש ברוך הוא נכון הדבר, ואם נפרשם על חזקיהו כבר יפלו עליו מבלי עירעור, וכן במלך המשיח היוצא מחלציו ע”כ.

עי”ש באריכות דילי’.

ולפ”ז י”ל דאדרבה שם חזקי’ היה שם העצם, ושאר השמות הכונה לשמו בעולם וגדולתו.

גבי שאלה ב’ בכתבי הסופרים הקדמונים ראינו בהרבה מקומות שלא הקפידו בין שי”ן שמאלית לס’ בכתיבה, ראה לדוגמא יומא פ”ח לגבי שליו דמפרשי’ סלו, וראה בפסיקתא רבתי פ’ ויהי ביום השמיני גבי הפסוק כמסמרות במקום ש’ והדוגמאות הן לאין ספור כמדומני, וכבר רמזתי מזה בחיבורי פשר דבר על מדרש פתרון תורה פ’ חוקת גבי בשבעת מעסי אדם חוטא, ועוד בס”פ בלק לא הקפדתי אני הקטן בדברי המדרש בין סיחה לשיחה עי”ש, ומיהו יעוי’ מה שכתבתי שם בפשר דבר פרפרת על ענין סיחה שם ששייכת רק לענין שם.

גבי שא’ ג’ אני מבין שכל עצמו לשאול בשמות ערים ובזה איני מתמצא, אם כי דבר ראשון אני יכול לומר ששי”ן לפעמים נקראת בסי”ן וכן בשמות ערים עד הדורות האחרונים ותמצא אמשטרדם ובנבנשתי והאריכות בזה אך למותר.

 ויעוי’ עוד במהרש”א ולפי דבריו מעיקרא דמילתא מוכח שהעיר שוש היא בשי”ן שמאלית ולא ימנית עי”ש.

ודבר שני אפשר להוסיף דלצורך חקירת הענין אולי יש מקום לבדוק אם ערים אלו הם בדרך למקומות שגלו שם בנ”י כמבואר בספ”ק דיבמות עי”ש, או לא, אף דאינו בהכרח דיש לומר שסיבב אותם על דרך נתיבותי עוה.

יזכה להגדיל תורה ולהאדירה

***

קרא פחות

א) בשאלה הראשונה לענין עיכוב כוונת פסוק פותח את ידיך אם די בעיקר הענין, יש לציין גם להכוונה בברכת אבות בשמו”ע שנחלקו בזה פוסקי זמנינו אם כל כוונת התיבות מעכב.

 

ב) ושמעתי עוד לשאול אם בעשרת ימי תשובה שמוסיפים בו זכרנו לחיים אם לא כיון בתיבות אלו מה הדין, כיון דהרי כל אמירתו אינו מעכב, או דלמא כיון דמ”מ עתה אמרו ונעשה חלק אחד מהברכה צריך כוונה לעיכובא, ושאלה זו מצויה בכל הדברים שצריך שיעור והוסיף על זה אם גם ההוספה צריך כל דיניו, וכגון בציצית ותפילין עיין בה”ל סימן ל”ג, ומ”מ כאן נראה שאינו מעכב דבאמת בברכת מגן אבות ליכא בקשה דהרי אין מבקשים בג’ ברכות ראשונות, ואע”פ שלצורך רבים מותר מ”מ אין כאן בקשה, ולכן לתיבות זכרינו אין בברכה זו שייכות ללפניה ולאחריה, והוי כדבר בפני עצמו כמו פיוטים בחזרת הש”ץ ואין כוונתה מעכב.

 

ג) מה שהביא השואל מספר אשרי איש שבן ספרד הנמצא ביום ב’ של ר”ה אצל אשכנזים יש לענות אמן על ברכת שהחיינו, יש להוסיף דדעת יביע אומר הוא שלא לענות בכל ברכה שסבירא להו שלא לברך, ובבה”ל סוף סימן רט”ו כתב דעל ברכה שהוא לפי איזה דיעה שלא הודחה לגמרי יש רשות לענות ולא חיוב, ומ”מ נראה דאם אינו דיעה יחידאה אלא דעת הרבה פוסקים ושכן נוהגים הרבה מכלל ישראל א”כ אינו רק רשות.

 

ד) הג”ר אלישע חן שליט”א הביא משו”ת משנה הלכות לומר שתלמיד טועה כתב בשו”ת אגרות משה לערער על ספר ציוני, ולומר דבר כזה הוא קל מאוד, וקשה לאמרו על ספר שחיברו אחד מימינו כי הרי עדיין יכולים לברר מהעורך התשובות וכדומה, ובודאי לא נעלם מהאגרות משה דברי הפוסקים שהביאו מהציוני וכגון סימן ה’ וכו’, אלא יש לידע שלפני כמאה וחמישים שנה היו בני אדם שרצו להתפרנס ולכן חיברו מעצמם ספרים על שם הראשונים, ומקודם בדקו בכל הפוסקים את מאמרו של אותו ראשון כדי להכניסו בספרו ולהוכיח אח”כ שזהו אמת שהרי מביא מה שהובא בשמו, וסימן לדבר ירושלמי קדשים, ולכן כתב האגרות לערער על הספר שנדפס אצלנו, ויש לברר אם עדיין נשאר הכת”י של ספר ציוני בימינו וכדומה.

 

דוד אריה שלזינגר

מח”ס “ארץ דשא” על מ”ב

***

תשובה

בע”ה

‏יום ראשון ז’ תשרי תשע”ז

לכבוד הג”ר דוד אריה שלזינגר שליט”א, בעמח”ס נאות דשא על המשנ”ב

שלום רב וכט”ס

ראשית כל יישכ”ג על ההערות המחכימות אשר שולח בקביעות, ונבוא בזה לעיקרי הערותיו:

א) בשאלה הראשונה לענין עיכוב כוונת פסוק פותח את ידיך אם די בעיקר הענין, יש לציין גם להכוונה בברכת אבות בשמו”ע שנחלקו בזה פוסקי זמנינו אם כל כוונת התיבות מעכב.

 

א) אכן נחלקו הפוסקים בברכת אבות, אולם כאן נכנסים לעוד נושא מכיון שיש מקום לומר שבדיעבד אין מעכב התיבות אפילו מאמירה, דאם לא אמר כל התיבות סגי במה שאמר הענין, משא”כ גבי פותח את ידיך דהתקנה היתה שיאמר כל התיבות בשלמות, ואם לא אמר הפסוק לא קיים התקנה, ומאידך י”ל שבשלוש ברכות ראשונות מעכב כל התיבות לעיכובא, משא”כ בפסוק פותח את ידיך שמצד המשמעות אין מעכב אמירת הפסוק כצורתו, דמעיקר הדין היה סגי גם בפסוק נותן לחם לכל בשר [לולי דבעינן להך דא”ב כדלעיל], ואמנם לאחר שתקנו הפסוק א”א לשנותו, אבל קיל מברכת אבות שגם מעיקר הדין א”א.

וכן מצינו בברכת הביננו שהתירו לקצר הברכות אבל לא התירו לקצר ג’ ראשונות וג’ אחרונות, ויעוי’ במשנ”ב סי’ ק”י ס”ק ו’ שהביא מהחיי”א גבי לקצר בכל ברכה וברכה, ומ”מ כתב החיי”א בכלל כ”ד סל”א דבג’ ראשונות וג’ אחרונות לא יקצר.

אמנם גם את”ל שבשאר הברכות הראשונות והאחרונות אין מעכבות כל תיבה ותיבה, מ”מ י”ל דבברכה ראשונה ודאי חמור, יעויין להגר”א דושניצר זצ”ל בספר נחלת אליהו עמ’ ט”ז ששאל את החפץ חיים מדוע הכוונה בברכת אבות מעכבת והרי לא גרע ממי שדילג קצת מהברכה באותן תיבות שאינן מעיקר המטבע שאין מעכב, והשיב החפץ חיים שאולי בברכה ראשונה כל הנוסח הוא לעיכובא, וכן בארחות רבינו ח”א עמ’ נ”ט הביא בשם בעל הקה”י דיש להוכיח מהירושלמי שברכה ראשונה מעכבת הכוונה בכולה, וכ”כ הגר”י קמינצקי בספר אמת ליעקב.

מאידך דעת הגרשז”א (בהליכ”ש תפילה פ”ח ארחות הלכה סק”ט) והגרח”ק (תשובה בספר נקיות וכבוד בתפילה סי’ ר”ח), שהכוונה המעכבת באבות היא רק בתיבות שהן עיקר ענין הברכה ותוכנה, אבל בתיבות שהמשמעות מובנת גם בלעדיהן אין הכונה מעכבת בדיעבד.

ב) ושמעתי עוד לשאול אם בעשרת ימי תשובה שמוסיפים בו זכרנו לחיים אם לא כיון בתיבות אלו מה הדין, כיון דהרי כל אמירתו אינו מעכב, או דלמא כיון דמ”מ עתה אמרו ונעשה חלק אחד מהברכה צריך כוונה לעיכובא, ושאלה זו מצויה בכל הדברים שצריך שיעור והוסיף על זה אם גם ההוספה צריך כל דיניו, וכגון בציצית ותפילין עיין בה”ל סימן ל”ג, ומ”מ כאן נראה שאינו מעכב דבאמת בברכת מגן אבות ליכא בקשה דהרי אין מבקשים בג’ ברכות ראשונות, ואע”פ שלצורך רבים מותר מ”מ אין כאן בקשה, ולכן לתיבות זכרינו אין בברכה זו שייכות ללפניה ולאחריה, והוי כדבר בפני עצמו כמו פיוטים בחזרת הש”ץ ואין כוונתה מעכב.

 

ב) מה שדן בעשי”ת אם מעכב כוונת התיבות שמוסיפים בברכה ראשונה זכרנו לחיים וכו’, יש להתבונן מאחר שאם לא אמר אין מחזירין אותו א”כ מאי ס”ד שאם אמר ולא כיון גרע טפי, אלא כנראה ס”ד דבלא אמר גרע טפי כיון דהו”ל כעין מזויף מתוכו.

והנה לענין ברוך שם שכתב הבה”ל שאם המשיך כבר ואהבת והשמיט ברוך שם אינו חוזר, ולפ”ז הובא בשם מרן הגרח”ק שליט”א שאם לא כיון ג”כ אע”פ שאם לא התחיל ואהבת חוזר אך מ”מ אם כבר התחיל ואהבת אינו חוזר על מה שלא כיון בברוך שם עכ”ד, ומדבריו למדתי בעמ”ס ח”א סי’ כ”ט ג”כ דאם כשהשמיט ה’ שפתי אינו חוזר א”כ ה”ה אם לא כיון חוזר, וכ”ש באל מלך נאמן ע”ש.

וג”כ השתא יש ללמוד לעניננו דבתיבות הללו שמוסיפים אין הכונה מעכבת מכיון דקי”ל כדעת רוב הפוסקים שאם לא אמרן אין מחזירין אותו.

ג) מה שהביא השואל מספר אשרי איש שבן ספרד הנמצא ביום ב’ של ר”ה אצל אשכנזים יש לענות אמן על ברכת שהחיינו, יש להוסיף דדעת יביע אומר הוא שלא לענות בכל ברכה שסבירא להו שלא לברך, ובבה”ל סוף סימן רט”ו כתב דעל ברכה שהוא לפי איזה דיעה שלא הודחה לגמרי יש רשות לענות ולא חיוב, ומ”מ נראה דאם אינו דיעה יחידאה אלא דעת הרבה פוסקים ושכן נוהגים הרבה מכלל ישראל א”כ אינו רק רשות.

 

ג) מה שהביא מהבה”ל, והיינו מה שכתב בביאור הלכה סימן רטו וז”ל, ומ”מ נראה דאם אחד נוהג כאיזה דעה ואותה דעה לא הודחה לגמרי מן הפוסקים [כגון מי שמברך בא”י חי העולמים כדעת הירושלמי] אף שמן הדין אין מחוייב לענות עליה אמן דספק אמן לקולא מ”מ אין איסור אם עונה עליה וכמו שכתב הפמ”ג באות א’ דאין בו חשש דלא תשא עכ”ל.

ומ”מ דחה ע”ז דהבה”ל לא מיירי אלא על דבר שהוא דעה שאינה עיקרית משא”כ דעה שנפסקה להלכה להרבה מישראל, ויש להתבונן בקביעה זו, דהרי ספק אמן לקולא, ואם אין מברכים משום שספק ברכות להקל א”כ גם באמן ספק אמן לקולא והרי מצד החיוב לענות מדובר כאן בערך באותו המשקל וכמו שבברכה נפטר כך באמן יוכל להפטר, ומ”מ צריך להסביר כך את דברי הגריש”א, [וצריך לדעת האם נֶאֱמַר בשם הגריש”א ‘שמותר’ ואי”ז הפסק או ‘שחובה’ לענות].

והנה יש להתבונן ג”כ בהיתר לענות מצד להחשיב שאין כאן הפסק, דיש כאן הפסק בין הברכה למעשה המצוה, אבל מצד שני הרי זהו מענין המצוה, חדא די”ל שהוא מסופק אם צריך לברך, ומה שאין מברך הוא משום שספק ברכות להקל, וא”כ אפילו אם האמת שאינו צריך לברך מ”מ כשמישהו רוצה להוציאו הרי זה כאילו יש לו איזה צורך באיזה פעולה לצורך המצוה מכל מניעה שלא תהיה [וכאן המניעה היא שאינו יודע את ההלכה], דבכה”ג אם שם לצורך המצוה אינו חוזר ומברך.

כמו”כ מכיון ששייך הודאה על המצוה כמו בכל מצוה וכמו בתקיעת שופר ביום הראשון [וה”ה ביום השני למי שלא תקע ביום הראשון או בשחל יום הראשון בשבת] ממילא י”ל דאי”ז הפסק, שזהו ג”כ מענין הברכה על המצוה או מענין המצוה, ומגדולי ההוראה יש שהורו ג”כ לאשה שכבר בירכה שהחיינו בהדלק”נ שלא תברך בקידוש ומ”מ תענה אם בעלה מברך ולא הוי הפסק כיון שהוא מענין הברכה ואכמ”ל.

ד) הג”ר אלישע חן שליט”א הביא משו”ת משנה הלכות לומר שתלמיד טועה כתב בשו”ת אגרות משה לערער על ספר ציוני, ולומר דבר כזה הוא קל מאוד, וקשה לאמרו על ספר שחיברו אחד מימינו כי הרי עדיין יכולים לברר מהעורך התשובות וכדומה, ובודאי לא נעלם מהאגרות משה דברי הפוסקים שהביאו מהציוני וכגון סימן ה’ וכו’, אלא יש לידע שלפני כמאה וחמישים שנה היו בני אדם שרצו להתפרנס ולכן חיברו מעצמם ספרים על שם הראשונים, ומקודם בדקו בכל הפוסקים את מאמרו של אותו ראשון כדי להכניסו בספרו ולהוכיח אח”כ שזהו אמת שהרי מביא מה שהובא בשמו, וסימן לדבר ירושלמי קדשים, ולכן כתב האגרות לערער על הספר שנדפס אצלנו, ויש לברר אם עדיין נשאר הכת”י של ספר ציוני בימינו וכדומה.

 

ד) המשנה”ל הכיר את האג”מ בין מבחינת התקופה ובין מבחינת הארצות, יותר מאיתנו אנחנו היום, וכנראה שאכן עכ”פ חלקים באג”מ סודרו לא ע”י האג”מ עצמו, ויתכן שהיו גם מאמרים כתובים בהעתקה או במכונת כתיבה שהכת”י שהיה לפני המדפיסים והמסדרים לא מהאג”מ עצמו, ולכן כתב שמאמר זה אינו מן האג”מ.

הירושלמי קדשים וכן הבשמים ראש היו כמעט חד בדרא ברמאותם, ובאופן כללי לרמאי לא חיישי’, וכתב ברש”י חולין י’ ב’ וז”ל, עד אחד נאמן באיסורין – דכל יחיד ויחיד האמינתו תורה וזבחת מבקרך ומצאנך [דברים י”ב] ושחט את בן הבקר (ויקרא א) ואכלי כהנים על ידו ולא הזקיקו להעמיד עדים בדבר ולא הצריכה תורה עדים אלא לעונש ממון או מיתת בית דין ולעריות דגמרינן (גיטין צ’) דבר דבר מממון עכ”ל.

כמו”כ התייחסות האג”מ לציוני לא היתה פקפוק בעצם כתה”י, אלא פקפוק במחבר, כמ”ש (שו”ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קיד) על הציטוט הנ”ל של ספר הציוני, וז”ל, אחרי כתבי השיגו הספר ציוני של ר’ מנחם ציוני ומצאתי מה שמר פ’ אמר לכם שמביא זה בשם הרי”ח, אבל זה אינו מתרץ כלום שודאי הוא כפירה בתורה ומי שיאמר זה הוא כפירה בתורה וגם ענין גדוף על דוד המלך, ולא ידוע לנו בברור מי הוא ר’ מנחם ציוני וכנראה שהעתיק מה שנמצא באיזה ספר על שם ריה”ח בלא עיון, ואני הייתי אומר שאסור למכור ולקנות גם ספר ציוני מאחר שנמצא דבר כפירה זו וטוב לכתוב זה לגדולי א”י.

והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין עכ”ל.

ואמנם הספר הציוני הוא אמיתי ואינו מלפני מאה חמישים שנה אלא נדפס זה יותר מארבע מאות וחמישים שנה – בקרימונה בשנת ש”ך, ויש הרבה מובאות שהובאו רק בספר הציוני כמו מדרשים שאינם בידינו, ראה בספר אוצר מדרשים {ואין בזה מתן גושפנקא למחבר ספר זה ואכמ”ל.

} שלאורך הספר הביא ממנו בכמה וכמה מקומות המובאות והציטוטים.

וכמו”כ בענין ספר ריה”ח עה”ת אחר שהוא מובא ג”כ בבעלי התוס’ עה”ת שהוא ספר קדום ומקובל [אמנם יש הרבה מהדורות של קבצי בעלי התוס’ עה”ת ויש מהם שאין עליהם ייחוס ברור, ואמנם ישנם כאלו שיש עליהם ייחוס ברור, אבל יש שנתייחסו כבר שנים רבות], ואף הרעיון הנ”ל שדחה האג”מ מובא עיקרו בשם רי”ח בבעלי התוס’ הנ”ל.

וכן כתב לי חכ”א שכהיום יודעים בבירור שפי’ הריה”ח הוא אמיתי.

מ”מ נכון הדבר שאיננו סומכים על כתבי יד שלא סמכו עליהם חכמים, (ויש טעות נפוצה שאם יודעים השם של מי שחיבר הספר של הכת”י ושם עירו וכ”ש אם יודעים גם שם אביו, כותבים שהחיבור הוא ל”רבינו פלוני בן רבינו פלוני מעיר פלונית”, ואין ידוע אם הוא אדם שסמכו עליו חכמי דורו), ואכן תהלה לאל שנמצאו בדורינו הרבה כת”י אמתיים שלא זכו לזה גדולים וטובים מעמנו, אבל יש לדעת ג”כ המשקל לכ”י אחרים, שא”א לסמוך על כת”י שלא סמכו עליו חכמים, ומ”מ יתכן לומר שרוב כתה”י שנתקבלו בבתי המדרשות נכתבו ע”י חכמי תורה.

בכבוד רב

***

 

 

תגובה בענין דברי האג”מ שנזכרו בתשובה הקודמת, ודברי בעל המשנה הלכות בזה

מהרב אלישע חן

יש”כ.

לגבי תשובות מרן האגרות משה בדבר ספרי ר”י החסיד והציוני, יש לציין למה שכתב בזה בשו”ת משנה הלכות חלק י”ב סימן רי”ד (ומצו”ב תשובתו, וכלפי מה שכתב האגר”מ שתלמיד טועה כתבן וכו’, כתב עליה המשנ”ה דתשובת הגרמ”פ תלמיד טועה כתבו).

 

בברכת כוח”ט,

***

תשובת בעל משנה הלכות:

הספר הציוני הוא מאחד הקדושים

מע”כ ידידי הרב הגאון המפורסם כו’ כג”ת מוה”ר שלום ווייס שליט”א, אבד”ק אוהעל ובעמח”ס הרבה.

 

אחדשכת”ר בידידות.

 

על דבר אשר תמה מה שראה בספר אג”מ שכתב שספר הציוני לא ראה מעולם וכיון שהביא מס”ח כת”י פי’ זר אשר לכן כתב לאסרו לעיין בכת”י הנ”ל וכיון שגם בספר הציוני הביא דברים זרים מכת”י הנ”ל לכן יש לאסור גם הספר הציוני לעיין בו, וכת”ר תמה עליו היאך יעלה על פי צדיק לאסור ספר הקדוש הציוני שהי קדמון קדוש ה’ והאריך בדבר להקשות על דבריו.

 

ולפענ”ד יפה כיון מעכ”ת וגם אני הקטן תמהתי כשראיתי דבר זה כי ספר הציוני הוא הי’ מגדולי המקובלים אשר סמכו עליו הן בהלכה והן בקבלה מגדולי האחרונים ז”ל וגם המגלה עמוקות הביאו ועיין עטרת זקנים א”ח סי’ ק”ו על גליון הש”ע שם לענין חוזר ה’ אלקיכם אמת, וז”ל אמנם מצאתי הכותב דוד בהר”ר יוסף דימל”ש ז”ל מק”ק קראקא באבודרהם וצרור המור וציוני וספר המוסר ותולעת יעקב וטעמי מצות רקנטי בכולן כתוב ה’ אלקיכם אמת וכו’ עכ”ל מטה משה כל זה מצאתי דוד הנ”ל, גם המג”א בהל’ ציצית הביאו.

 

ובס’ מטה משה (תלמיד הרש”ל) חלק ראשון אות פ”ט בא”ד אך שהמנהג נתפשט ע”פ האחרונים ז”ל והמה האבודרהם והצרור המור פ’ תבא והציוני פרשת ואתחנן וכו’ עוד שם ס”ק קי”ג (של שו”ת) כ’ הציוני פרשת שמות וז”ל יסוד המקובל בניקוד זה שמי לעולם הם הנקודות של שם הגדול ובאות קכ”ה שם והברכה זו וכו’ וכתב הציוני בפרשת ויחי בפסוק יהודה אתה יודך אחיך ועיין עוד כמה מקומות עכ”פ הציוני מקדמוני בעלי המקובלים וגדולי הפוסקים גאון וקדוש ה’ ואשרי מי שזוכה להבינו ולחקרו וללמדו, וח”ו להוציא לע”ז על קדוש ה’.

 

אבל האמת כי לא אאמין אשר דברים אלו יצאו מפי הגרמ”פ אלא נלפענ”ד שאיזה תלמיד טועה כתבו והכניסו בין מכתביו לאחר פטירתו וידי זרים שלטו בו ותלה עצמו באילן גדול גם כי לא אאמין שהגרמ”פ לא ראה ספר הציוני אשר מפורסם בעולם וודאי שהגרמ”פ ז”ל ראה את ספר הציוני והמפרשים המביאים דבריו כי דברי הש”ע היו שגורים וסדורים לפניו כשלחן ערוך אלא מי שהוא אחר הכניס בתשו’ ושארי ליה מארי להאי אחר.

 

ובאמת כי לפ”ז גם הכת”י של ר”י החסיד אין לרחקו ולגנזו אלא כמ”ש (שבת י”ג ע”ב) ברם זכור אותו לאיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרין דברי תורה מה עשה העלו לו ג’ מאות גרבי שמן וישב בעלייה ודרשן עיין רש”י והכ”נ יש לישב שבעה נקיים ושלש מאות גרבי שמן ולדרוש דברי רבינו יהודה החסיד ולא לגונזן וב”ה עיינתי בדבריהם וראיתי שיש לפרשם לפי דרכו בקודש ע”פ ההלכה אלא שאין כאן מקומן.

 

ומחמת שאין הז”ג כעת יותר הנני לקצר בברכה בלב ונפש, מנשה הקטן

***

 

 

תגובה שנתקבלה בענין תשובת האג”מ הנ”ל

 

בס”ד, תשרי ה’תשע”ז.

 

מה שהעיר הרה”ג רבי דוד אריה שלזינגר שליט”א על הכתוב בשו”ת משנה הלכות חלק י”ב סימן רי”ד שתלמיד טועה כתב בשו”ת אגרות משה לערער על ספר ציוני, דקשה לומר כן על ספר שהתחבר בימינו ואפשר לברר אצל עורך התשובות וכדומה.

הנה במשנה הלכות שם כתב וז”ל, אבל האמת כי לא אאמין אשר דברים אלו יצאו מפי הגרמ”פ, אלא נלפענ”ד שאיזה תלמיד טועה כתבו והכניסו בין מכתביו לאחר פטירתו, וידי זרים שלטו בו ותלה עצמו באילן גדול.

גם כי לא אאמין שהגרמ”פ לא ראה ספר הציוני אשר מפורסם בעולם, וודאי שהגרמ”פ ז”ל ראה את ספר הציוני והמפרשים המביאים דבריו, כי דברי הש”ע היו שגורים וסדורים לפניו כשלחן ערוך, אלא מי שהוא אחר הכניס בתשובה ושארי ליה מארי להאי אחר, עכ”ל.

ברם לא יתכן לומר שתלמיד טועה הכניס את התשובה לאגרות משה אחר פטירת הגרמ”פ, שהרי תשובת הגרמ”פ היא באגרות משה יו”ד חלק ג’ סימן קי”ד, וחלק זה הלא נדפס עוד קודם פטירתו, ואם כן כיצד ניתן לומר שהכניס זאת תלמיד קודם הפטירה.

לפיכך נראה שאין כוונתו כפשוטה, שאכן תלמיד טועה כתב זאת, אלא שמחמת כבוד הגרמ”פ זצ”ל תלה התשובה בתלמיד ולא ברב, וכן היתה דרכו של הגרמ”פ גופיה שתלה כמה ענינים בתלמידים ומדפיסים טועים וכדלקמן, וממילא לא נכתבה לשון זו אלא לנהוג בו כבוד.

ועיין באורך בקובץ ישורון י”ג דף תשפ”ח ואילך, על דרכי רבותינו הפוסקים בזה.

 

ובעיקר הך מילתא, יעוין במשנה למלך פרק א’ מהלכות סוטה הלכה ג’ דמיניה שמעינן שלעיתים אין כדאי לפרסם טעות משום כבוד אלהים הסתר דבר, והובאו דבריו בספר מקור ברוך לבעל תורה תמימה חלק ג’ פרק כ”ז סעיף אות ט”ו, אולם ביאר שבהשגה בדרך כבוד ואחר בקשת המחילה כראוי לית לן בה, ושם אות כ”ו פירש שיחתו שאין לכסות על האמת אשר קודמת למידת הכבוד [עיין לשון מהר”ח מוולאז’ין בשו”ת חוט המשולש סוף סימן י”א, ובשו”ת אז נדברו חלק ד’ סימן נ”ה, ואכמ”ל], ויש מקומות בהם יש לומר כבוד מלכים חקור דבר כהמשך לישנא דקרא במשלי כ”ה, ב’, ועיין שבת קנ”ג ע”ב ומהרש”א בסוף עירובין.

ופעמים שנהגו חכמי ישראל שלא להזכיר את שמות הספרים כאשר השיגו על דבריהם, מפני הכבוד, וכן נהג הרמב”ן בערערו על פירוש הר”י מיגאש בבבא בתרא י”ח ע”א, כאשר גילה זאת הגאון רבי מתתיהו שטראשון זצ”ל בהגהותיו שם.

ובשו”ת עטרת פז חלק א’ כרך ב’ סימן י”ד (אות ב’ ד”ה ראה) כתב שכן נהג בעל כף החיים, וכפי שצוין מקורו בברית יעקב סימן מ”א הערה ה’.

 

ונמצא שאף בנדון דידן, לגבי ספר ציוני, נקט במשנה הלכות להשיב על דברי האגרות משה על פי דרכו, ובכך להורות שאין מקום לומר כן.

ועיין עוד מה שהוסיף דברים בזה במשנה הלכות חלק י”ד סימן רע”ז, וחלק ט”ז סימן ק”ב.

ובשו”ת ציץ אליעזר חלק כ’ סימן נ”ו הובא מכתב השגה על הגרמ”פ בענין אחר בו נקט כן [והשיג עליו גם במשנה הלכות חלק ט’ סימן שכ”ח], ושם נכתב בזה”ל, אני הקטן ולא אני בלבד, יש בידי הוכחות ברורות שדברים אלה אינם דברי הגרמ”פ זצ”ל וכו’, יעו”ש, ויש לעיין בכוונתו.

אם כי מצינו שפקפקו בתשובות הגרמ”פ שנדפסו לאחר פטירתו, כגון המתבאר בספר רץ כצבי שבת סימן כ”ה אות ז’ בשם אחד מגדולי המשיבים בארצות הברית [ומסגנון מכתבו נראה שאפשר לזהות את שמו, ודו”ק] לענין תשובה שבאגרות משה או”ח חלק ה’, שנמסר לו וידוע לו כי הרבה תשובות לא היו לעיני הגרמ”פ זצ”ל וידים זרות שלטו בו וכו’, יעוין שם בכל דבריו.

ואמנם ברץ כצבי שם נוסף כי בני משפחת הגרמ”פ מחו על כך ואף שלחו את צילום התשובה מכתב ידו, אך עדין יש מקום למערער לטעון כי לא הסכים הגאון זצ”ל להדפיס זאת להלכה למעשה.

שוב מצאתי בקובץ בית אהרן וישראל קכ”א דף ק”נ שהובאו כמה מקומות שאחז הגרמ”פ בטענת תלמיד טועה והתברר דלא היא, ואמנם לפי האמור נראה דלא היתה כוונתו כפשוטה אלא לנהוג כבוד באלו שהשיג עליהם, וכדרכם של רבותינו הראשונים והאחרונים.

וכבר עמדו בזה בקובץ בית אהרן וישראל קכ”ב דף ק”ע, ובקובץ אור עמרם דף ע”ה, אלא שעל חלק מטענותיהם יש להשיב.

 

עוד ראוי לציין לגבי עיקר הנדון, בדבר נאמנות ספרי רבי יהודה החסיד וציוני, שבקובץ ישורון כ”א דף תת”פ הערה כ”ח נכתב וז”ל, והודיע לי ידידי הרה”ג ר’ אליעזר יהודה בראדט שליט”א, אשר הרה”ג רבי מרדכי שפילמן זצ”ל נתוודע לפני הגאון רבי משה פיינשטיין זצ”ל, והוכיח מתוך ספרי ח”ן על כנות ונאמנות הספרים הנ”ל, ע”כ.

גם יש להאריך טובא בבירור דעות רבותינו על נאמנות כתבי היד וסמכות החיבורים הנגלים ונדפסים בדורות האחרונים, ובפרט בדעת הגרמ”פ בזה, אלא שאכ”מ.

 

ביקרא דאורייתא, אלישע חן

***

קרא פחות

שאלה

שבוע טוב אמע”כ שיחי’.

רציתי לדעת מ”ט מצינו דווקא בברכת ההפטרה טעמי המקרא על נוסח הברכה מה שלא מצינו בברכות אחרות, ואפי’ בברכות שמברכים אחר קריאת ההפטרה לא מצינו, מה הטעם והמקור לזה.

ועוד דבר, אומנם לא מסוגי’ דעניניא דיומא, אבל כידיעה בעלמא רציתי לדעת האם נכון הוא הדבר ששגור בפי העולם שבעל החיי אדם קרא כך לספרו כיון שלא רצה שיחברו עליו קיצור, האם נכון הדבר או שמועה בעלמא, אם יש לכם מקור לכאן או לכאן, אשמח.

בברכה רבה

***

תשובה

בע”ה

שלום רב

המקור לטעמי ההפטרה יעוי’ להמדקדק הרוו”ה זצ”ל (שהחת”ס הכריע עליו שהוא ממגיהי ספרים שנוטלין שכרן מתרומת הלשכה) שכבר ניקד במחזור שלו את ברכות ההפטרה בטעמים, ויתכן שתמצא גם במחזורים מוקדמים מזה שניקדו את טעמי ברכות ההפטרה.

והראשון שמצאתי כתוב שהביא זה כבר כמנהג [ולא רק בניקוד הטעמים], הוא בס’ תיקון תפילה להגר”ש דלבצקי עמ’ ל’ ושם עמ’ ל”א, [ודן שם על טעמים של ברכות המגילה, המנהגים בזה].

הטעם לזה לא שמעתי, אבל יתכן שמכיון וטעמי ההפטרה מעוררים את הלב, לכן ראו לנכון להתחיל בהם כבר את ברכות ההפטרה.

ואמנם בהקשר לזה האחרון יש לציין כי מרן הקה”י כתב (מובא בארחות רבינו) כי רוב המעשיות הנדפסות הן בדותות, וגם המעט שיש בהן קורטוב של אמת כבר עוותו הסופרים את כוונתן, כ”ה שיעור דבריו ואינו לפני כעת, כ”ש מעשיות שעדן לא נדפסו, ומ”מ אם איש ירצה להביא ראיה ממעשה זה כנגד הרבנים בעלי קיצורי הספרים גם זה אינו נכון, דהספר חיי אדם הוא בעצמו קיצור הלכות, ואם המעשה הלזה אירע כוונת החיי”א היתה שלא יבואו ויקצרו יותר ממה שקיצר הוא, יען כי הוא קיצר התכלית מה שמותר לקצר.

וכן יעוי’ בספר עולמו של אבא (עמ’ רל”ד, לרב העיר נצרת) שהביא המליצה של החיי אדם שכך אמרו ליצני הדור.

[אמנם בס’ אמרות חכמה עה”ת (בראשית עמ’ ל”ז) הביא מעשה זה, וכעי”ז בס’ ‘משיעורי מרן הראשל”צ’ [מהג”ר עובדיה יוסף] עמ’ מ”ח הביא שם מעשה זה בשינויים].

בכבוד רב

***

קרא פחות

שאלה

בס”ד

שלו’ רב לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א,

ברצוני לשאול מדוע אנו מציינים את יום היו”צ בקול גדול של רחל אמנו ע”ה במיוחד בנגוד לשאר אמותינו הקדושות ע”ה?

הדבר מזכיר לי מאד את יום ההילולה של רשב”י זיע”א ובניגוד לשאר האבות והצדיקים זיע”א!

לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי.

א.

מ.

***

תשובה

י’ חשון ע”ז

שלום רב

רחל אימנו נתייחד הקבר שלה כמקום תפילה מאחר ושם היא נקברה באמצע הדרך על מנת שיוכלו העוברים בדרך לגלות להתפלל דרך קברה, ככתוב בר”פ ויחי ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל ואקברה בדרך אפרת וגו’ עי”ש ברש”י, משא”כ שאר האמהות, ומבואר עוד בחז”ל שתפילתה מתקבלת יותר מאחר שהיא מסרה ללאה הזימנים והסכימה להתבייש בשבילה, וכמו שכתוב קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו’ כה אמר ה’ מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולך נאם ה’ ושבו בונם לגבולם, ויעוי’ עוד בס’ הישר פ’ וישב שהראשון [אולי] שבא על קברה בגלותו הוא יוסף בכורה בשעה שגלה למצרים, ואף היא השיבה כנגדו דברים לנחמה עי”ש.

ויש לציין דבב”ר מבואר שהיה פטירתה בזמני הקיץ שהארץ מנוקבת ככברה והיא יבישה, ואילו המקור שמתה בי”א היא מהמדרש תדשא לר”פ בן יאיר.

בענין רשב”י כתבתי בזה דברים בעם סגולה חלק ג’.

***

קרא פחות

שאלה

בס”ד

שלו’ רב,

שאלני יהודי שסבא רבה שלו ממוצא הולנדי מזה כמה דורות למעלה בקודש, ומנהגם היה להמתין שעה אחת בלבד בין בשר לחלב.

הבן של הסבא לא קיבל חינוך יהודי בגלל השואה אך אחרי המלחמה סיבבה ההשגחה שעלה לארץ והתקרב שוב ליהדות.

מי שליווה אותו בחזרתו בתשובה השפיע עליו לקבל ע”ע להמתין 6 שעות בין בשר לחלב וכך הוא נוהג וכן המשיך אחריו בנו.

כעת שואל הנכד – האם יכול הוא לחזור למסורת המשפחה כפי שנהגה בהולנד ולעשות התרת נדרים ע”מ להמתין שוב שעה אחת בלבד בין בשר לחלב?

יישר כח גדול וכט”ס,

יהודה

***

תשובה

בע”ה כ”ב כסלו תשע”ז

שלום וברכה

כתבתי בשו”ת עם סגולה ח”ג סי’ צ”ה, הגרש”ז אוירבך מצדד בהליכ”ש תפילה פ”ה דבר הלכה אות ל, שמי שחזר בתשובה שלכתחילה ינהג כמנהג אבותיו אך אם קשור לרב והסביבה שקירבו אותו יוכל לבחור את המנהגים לפי רבותיו.

אכן הגר”י זילברשטין הביא בשם הגרי”ש אלישיב (אשרי האיש פי”א ס”ח) לחלק בין בעלי תשובה שיש לפניהם קהלה אחת, שעליהם להצטרף אליה, לבין אם ישנן ב’ קהילות שעליהם להצטרף לקהלה הנוהגת כמנהגי אבותיהם.

אך כתוב שם שכ”א צריך להתפלל כמנהג אבותיו וגם בני אשכנז צריכים לשוב לנוסח אשכנז.

בעבר [ומעט היום] היו קהילות נוספות מלבד האשכנזים והספרדים, ביניהם היו האיטלקים, שריד מקהילה זו שאל את הגרי”ש אלישיב איך ינהג כיום, אם כאשכנזי או כספרדי, אמר לו הרב שיעשה כרצונו.

וכן לענין גר שנתגייר הורה הגרי”ש (תפילה כהלכתה פ”ד ס”ה) שיכול לבחור את אחת הנוסחאות ולנהוג כך תמיד וכן הורה הגרשז”א (הליכ”ש שם ארחות הלכה הע’ 80).

[ע”כ משו”ת עמ”ס שם].

בכל אופן כאן יש נידון חדש, מכיון ובעצם יש לפנינו קולא שלא נהגו במקומותינו כ”כ בקולא זו, ומאידך גם פשטות ל’ הגמ’ דלא כהמקילין בזה, ומאידך המקילין יש להם על מי לסמוך, ולכן יש כאן נושא די רגיש שאין הדבר מסור אלא לחכמים, ויש לשאול שאלת חכם ולעשות כפי ראות עיני המורה.

והנה ידוע שהורו החזו”א והאג”מ ועוד מגדולי ההוראה שמי שאבותיו שינו לנוסח ספרד חשיב שאבותיו שינו שלא כדין ויכול לחזור לנוסח המקורי, אמנם כ”ז בנוסח שהוא מחודש ע”י בני אדם והתנתקו מהנוסח שהיה בידיהם מקודם דבזה יש מקום לומר שמלכתחילה לא עשו כדין, משא”כ בענינינו שאביו היה נוהג בחומרא זו מעיקר הדין.

ואפילו אם לא היה אסור מצד הדין, הרי אמרי’ בפ”ד דפסחים דברים המותרין ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם, ועי’ במשנ”ב סי’ תר”ע.

ומ”מ אם מדובר בבעל תשובה שגר עמנו במקומותינו היום לענ”ד קשה להקל בזה, שהרי בעצם כל מה שאנו סומכין בזמנינו שכ”א יעשה כמנהג בית אבותיו, אי”ז שכך היה צריך להיות מעיקר הדין, דעיקר הדין הוא שמנהג המקום קובע ואם בא להשתקע במקום שנוהגין במנהג מסוים צריך לנהוג כן, אלא שבמקום שיש ב’ בתי דינין בעיר אחת קי”ל כרבא בפ”ק דיבמות דף י”ד א’ שאין בזה לא תתגודדו, ובעצם בזמנינו כל אחד יש לו את מנהגו, וכמ”ש הגר”מ פינשטין באג”מ שבזמנינו אין כ”כ חשש של לא תתגודדו.

מה שאין כן בדבר שהוא מנהג קולא שכלל העם אינם נהוגים בזה, ויתכן ג”כ שבעיני ע”ה יראה כמילתא דתמיהה מי שאוכל חלב לאחר שעה שאכל בשר, יתכן שבזה כבר חזר הדין הפשוט של ההולך ממקום שנהגו להקל למקום שנהגו להחמיר שיש לו להחמיר בזה.

[בפרט שאח”כ נתבאר עוד שהמקרה הוא שאין בדעתו לקבל עוד ממנהגי הולנד אלא רק קולא זו].

לכך נראה לי שקשה להקל בזה, ומ”מ אין להתחשב בדעתי ויש לעשות שאלת חכם.

בכבוד רב

***

הוספה מלאחר זמן רב

יעוי’ בפמ”ג ביו”ד סי’ פט שמשמע שראוי מאוד מן הדין להיזהר בחומרא של ו’ שעות, ועי”ש בשאר נו”כ, וגם הרמ”א שם שהזכיר המנהג מ”מ לא נראה שקבלו כמצוה מן המובחר עי”ש, וגם מקור הדין של המתנת שעה אינו ברור (דלהראשונים המקילים בזה סגי בבהמ”ז או בסילוק ולהזוהר דמחמיר שעה בפשטות ה”ה בהמתנה מחלב לבשר ולא רק בגבינה ובתשובה אחרת הרחבתי בזה), א”כ יש לממילא אין ראוי לחדש המנהג בזמנינו אחר שכבר בטלוהו רבוותא.

 

תגובה שנתקבלה בענין המעוניין לשנות מנהגו בשעות ההמתנה מבשר לחלב

ידוע דדעת מרן הגרי”ש כפי שהובא בספרי תלמידיו שגם מי שנהג בחו”ל להמתין שלש שעות יש לו לשנות המנהג כאן בארץ, אמנם דעת כמה גדולים לא היה כן, וכפי שזכור דעת מרן הגרא”מ שך ג”כ היתה להקל בזה.

ומה שטענתם בתשובה שהמתנה של שעה היא דלא כרהיטת הפוסקים, אתמהה, הרי זוהי דעת הרמ”א בסי’ פט, רק שמסיק שהמדקדקים נוהגים להחמיר, וכפי הנראה זהו המקור למנהג הולנד, ובאמת שכן דעת הרבה פוסקים ובפרט פוסקי אשכנז ורבותינו בעלי התוספות.

***

תשובה

שלום רב, יישר כח על הערותיך, ובענין הערתך – הנה דברי הרמ”א לא נעלמו ממני והכונה לסוגיית הגמ’ וגדולי הראשונים והרמ”א בא לתרץ המנהג, ובכל אופן יישר כח על שהעמדתם אותי על דיוק הדברים וחילכם לאורייתא.

קרא פחות

שאלה

בס”ד

שבוע טוב,

אבקש לשאול הלכה למעשה בדיני סכך – לפי מה מודדים צילתה מרובה מחמתה – האם לפי המצב בסכך עצמו (שיותר מ-50% משטח הסיכוך ממולא בסכך ולא באוויר) או לפי מה שנראה על הריצפה של הסוכה – ונפק”מ לסוכה שלמעלה צילתה מרובה אך למטה חמתה מרובה – והדבר מצוי בסיכוך ע”י קני במבוק וכד’ שעומדים צפופים זל”ז וודאי שלמעלה צילתה מרובה אך אעפ”כ על הריצפה ראיתי במו עיני שהחמה מרובה, ויש לזה הסבר הגיוני כמבואר בסוכה (כב:) ‘אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי: כזוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת’.

והנה בשו”ע (תרלא,א) פסק ד’סוכה שחמתה וצלתה שוים מלמעלה, פסולה, לפי שהחמה מתפשטת בריחוקה ויהיה למטה חמתה מרובה מצלתה; אבל אם חמתה וצלתה שוים מלמטה, כשרה’.

אך לא דיבר על הציור שלנו והוא פלא מדוע.

ולפלא ביותר מה שראיתי שמביא בענ”ז בשו”ת אג”מ (או”ח ח”א סי’ קפב) דליכא מציאות כזו – ז”ל: ‘בדבר הסוכה שלמעלה צלתה מרובה ולמטה חמתה מרובה, הנה אם היה נמצא כזה היתה פסולה לשיטת רש”י ורמב”ם דפסולה כששוין מלמעלה אף שפרוץ כעומד מותר כדהקשה ר”ת בדף כ”ב ותירצו הרא”ש והר”ן דבסכך ואויר ניתנה הלכה שיהא הצל מרובה א”כ תלוי במקום הצל שהוא מלמטה.

.

.

וא”כ היה לן לפסול סוכה כזו דרוב השיטות ובש”ע סברי כרש”י והרמב”ם.

אבל משמע בגמ’ שליכא מציאות כזה דהא תנן ושצלתה מרובה מחמתה כשרה דמשמע הא כי הדדי פסולה ומוקים ר”פ דלמעלה קאי, ותנן שצלתה מרובה מחמתה כשרה סתם דהוא אף במשהו מרובה נמי כשר משום שאז הוא למטה שוין, ובודאי עדותן אמת.

ומה שכותב ידידי שנראה בחוש למטה שחמתה מרובה אולי הוא משום סבה אחרת כגון שהקנים היו עגולים שלכן הוא חמתה מרובה והסוכה כשרה דהוא כקנה עולה וקנה יורד בסוכה דף כ”ב ולכן אין לחשוש לדינא אם אך ידוע שלמעלה צלתה מרובה מחמתה דאין להרהר אחר דברי הגמ”.

ואני הדל לא זכיתי להבין דבריו – כיצד ניתן לדחות את הנראה בחוש? והלא יש לזה הסבר הגיוני, כי באמת רק כאשר הסכך עבה יותר אז נוצא צילתה מרובה גם למטה?!

מה דעת כת”רו בענ”ז הלכה למעשה?

יישר כח,

יהודה

***

‏תשובה

בע”ה

יום שני ח’ תשרי תשע”ז

לכבוד הג”ר יהודה משה שליט”א

שלום וברכה

הנה מצד המציאות נראה שאכן תיתכן מציאות כזו, וכמדומה שכבר נתעורר הספק הלזה בלימוד מס’ סוכה לפני כמה שנים, ויעוי’ בהרב המגיד פ”ה הט”ז מש”כ להכריע כפרש”י כאן מבחינת המציאות, וכן בביהגר”א וערוה”ש ר”ס תרל”א מבואר דשלא יתכן כדעת בעל העיטור שפי’ אפכא שהצל למעלה הו פחות מהצל למטה [דהיינו שהחמה מתמעטת למטה] מכיון שבמציאות הוא לא כך, וה”ה לענינינו יש לראות מן המציאות שכן יתכן להיות.

ומה שבגמ’ לא נקטו מקרה זה י”ל באופן פשוט שלדעת הגמ’ א”צ לחשוש שלמטה לא יהיה צל די, משום שהוא מיעוט שאינו מצוי שא”צ לחוש לכך בסתמא שאם למעלה רוב צל מסתמא למטה עכ”פ מחצה על מחצה, ומ”מ להעמיד ראיית האג”מ אולי י”ל דמכיון ויש כמה מיני מדידות איך למדוד חמתה מרובה וצילתה מרובה, דיש כמה שעות ביום ויש יומי ניסן ויומי תשרי ותמוז וכו’ עי’ בריטב”א ובר”ן ריש סוכה, א”כ אנן לא בקיאינן במדידה, ואין הדבר מסור אלא לחכמים איך למדוד דבר זה, ומ”מ נאמר זה רק להחזיק ראייה הנ”ל אבל אין כח סברא זו יפה לילך אחריה מאחר שאינו מוכרח כלל ואפשר גם לומר כמו באופן הא’ כאן.

הנה עצם מה שהאג”מ נקט שאת”ל שיש דבר כזה במציאות יהיה פסול לדעת רש”י, לכאורה כך נראה, דהרי בעיקר הדבר נחלקו רש”י ותוס’ בכמה דוכתי בסוכה האם הסכך דינו להיות לצל או שדינו כדיני מחיצה רביעית.

וכמו שכתב ברש”י רפ”ק דסוכה דף ב’ א’ וז”ל, ושחמתה מרובה מצלתה – המועט בטל ברוב, והרי הוא כמי שאינו, ועל שם הסכך קרויה סוכה.

וכתב עליו הר”ן [על הרי”ף א’ א’] וז”ל, ולא רצה לומר שהסכך המועט יהא בטל לגמרי ברוב המגולה ויהא כאילו אין שם סכך כלל וכמו שראיתי מי שכתב כן דהא אמרינן לקמן בפרק הישן [דף כב ב] דמתני’ בחמתה דלמטה קאמר אבל [אם] למעלה המסוכך והמגולה כי הדדי נינהו כזוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת וכיון דכי הדדי נינהו אין כאן מועט שיבטל לגבי המרובה אלא מצלתה דלמטה קאמר שהיא בטלה לגבי חמתה שהיא מרובה הימנה דאע”ג דרבי יהודה לא בעי שיהא הסכך מיצל תחתיו כיון שהוא מכשירו למעלה מעשרים אמה כדמוכחא בגמרא וסיפא דמתני’ דברי הכל היא אפ”ה בעי מיהא שיהא מיצל וכל שחמתו מרובה מצלתו אין כאן צל וכן נ”ל פי’ לפי’ של רש”י ז”ל עכ”ל הר”ן.

וכמו”כ כתבו התוס’ כ”ב א’ וז”ל, קנה עולה וקנה יורד – שלא השוה את הסכך להשכיב את הקנים זה אצל זה אלא אחד למעלה ואחד למטה ומתוך כך חמתה מרובה מצילתה ואשמעינן מתני’ דאמרינן רואין כל שאילו היו מושכבין בשוה היתה צילתה מרובה מחמתה כשרה כך פירש הקונטרס משמע לפירושו דכשיש בין זה לזה שלשה דפסולה לאביי היינו מטעם חמתה מרובה מצילתה ולא יתכן דכיון דאי קיימה חמה בראש כל אדם היתה צילתה מרובה אין לפסול בשביל חמה הבא מן הצד באלכסון ועושה אותה חמתה מרובה אלא היינו טעמא משום דלא חשיב סכך להצטרף כי האי גונא כשיש בין זה לזה שלשה אבל כי ליכא שלשה כלבוד דמי והכל אחד עכ”ל, ומבואר מדבריהם עוד דנחלקו רש”י ותוס’ בדין הסכך האם הוא היכי תמצי ומכשיר לצל, ומאידך התוס’ לשיטתם כתבו ‘ולא יתכן דכיון דאי קיימה חמה בראש כל אדם היתה צילתה מרובה אין לפסול בשביל חמה הבא מן הצד באלכסון ועושה אותה חמתה מרובה’, דהיינו שהבינו שהוא דין של כעין מחיצה ואין סברא לפסול משום חמה הבאה מן הצד.

וזה ג”כ טעם רש”י בדף כ”ב ב’ דס”ל שצריך שיהיה צל כשיעור למטה פרוץ כעומד ולא סגי שלמעלה כך הוא, ומאידך התוס’ שם (ד”ה כזוזא) סגי להו שלמעלה הוא כך וא”צ שיהיה גם למטה כך, דברי ס”ל שהסכך הוא כעין דין מחיצה, ולפ”ז בנד”ד שאין צל למטה לכאורה יהיה פסול לדעת רש”י שהעיקר הוא הצל שבתוך הסוכה.

ומאחר דקי”ל בשו”ע סי’ תרל”א כדעת רש”י, וכן דעת רוב הראשונים הרמב”ם והרא”ש ור”ח ורי”צ גאות כמש”כ בביאור הלכה שם, וכ”ש אי נקטינן לחומרא גם כבעל העיטור הנ”ל [כמו שכתב הב”ח שנקטינן לחומרא כבעהע”ט וזהו דלא כהבה”ל], שאיננו מכשירים עי”ז פסול זה.

שו”ר שבשבט הלוי ח”א סי’ ק”ע וח”ג סי’ ע”ח סק”ו דעתו להקל בזה, וכ”כ בשו”ת תפילה למשה ח”ד סי’ נ’, ואע”פ שהיה נראה להחמיר מ”מ אין כח בידינו להחמיר כנגד רבוותא, ומיהו האג”מ גופיה אינו ממש כדעת השבה”ל דטענת האג”מ היא רק שלא תיתכן סוכה כזו, ומיהו אם יבוא אליהו ויאמר שתיתכן סוכה כזו דעתו של האג”מ לפסול בכה”ג, משא”כ דעת השבה”ל להכשיר לגמרי.

ולמעשה ראוי להדר שלא יבואו לידי סוכה זו, ומ”מ בנקלע לסוכה כזו לכאורה יש על מי לסמוך וצריך למעשה לשאול מורה הוראה.

שנזכה לישב בסוכת עורו של לויתן

***

קרא פחות

שאלה

איקלע לידי הקובץ עם סגולה ובו אוצר מכתבי תורה, וכיון שסמוך לזה נתקשיתי קושיא עצומה בדברי המשנ”ב אמרתי לא אמנע מלהציע השאלה קמיה דמר אע”פ שאיני מכירו אך מתוך כתביך נראה גודל מעלתך ועומק יגיעתך.

סימן תכ”ב ס”א.

ואם לא נזכר עד אחר שהתחיל מודים אם נזכר קודם שהשלים תפילתו חוזר לרצה.

וכ’ המשנ”ב (סק”ו) דחוזר לרצה דג’ אחרונות חשובות כאחת, ומקור דבריו מדברי הלבוש.

ותימה דלכאו’ טעמא דחוזר לרצה כיון דמקום אמירת יעו”י הוא ברצה ולא במקום אחר ולכך צריך לחזור לרצה, וכי בעינן לטעמא דג’ ברכות חשובות כאחת מצינו כן לענין מי שטעה ולא הזכיר גבורות גשמים במחיה המתים דבהא לא סגי דיחזור לאתה גיבור אלא חוזר לראש התפילה משום דג’ ראשונות חשובות כאחת, וה”ה אילו היה שייך טעות במודים שחוזר עליה בהא היה שייך לומר דכיון דג’ אחרונות חשובות כאחת לא סגי שיחזור למודים אלא חוזר לרצה, אך כדנת’ הכא אי”צ להאי טעמא כיון ל”ש לומר שיחזור למודים דאין מקום אמירת יעו”י אלא ברצה.

ושמא נאמר דאתא לאפוקי דהיה מקום לומר דיחזור למודים והיינו דיחזור ויאמר יעו”י ויתחיל ממודים, וכדמצינו דאם נזכר אחר שגמר רצה קודם שהתחיל מודים אומר במקום שנזכר וה”נ כשחוזר לא יצטרך לחזור לרצה אלא סגי בכך שיאמר כן לפני מודים, אלא דיש לפקפק טובא בסברא זו דכבר נת’ הטעם דכל שלא התחיל מודים עדיין מה שאומר עכשיו משתייך לברכה הקודמת דהיינו רצה, א”כ זה לא שייך אלא היכא דעכשיו סיים ברכת רצה והוא סומך לה אמירת יעו”י אך כל שכבר התחיל מודים אפי’ יחזור ויאמר מודים מתחילה ויאמר יעו”י קודם לכן אין היעו”י סמוך לברכת רצה אלא סמוך לברכת מודים מלפניה, ושמא נאמר דכל שהוא חוזר ואומר מודים הרי הוא חוזר ומעמיד את עצמו אחר ברכת רצה ולכך כל שיאמר קודם למודים מישך שייך לרצה.

אלא דעדיין יש לפקפק בזה דהא חזי’ גבי ‘טל ומטר’ דאם שכח ולא הזכיר טל ומטר בברכת השנים אומרה בשומע תפילה ואם אף בשומע תפילה לא אמר חוזר לברכת השנים (סי’ קיז’ ס”ה) ולא אמרי’ דחוזר לשומע תפילה, הרי חזי’ דכי הדר לתקן תפילתו חוזר ומתקן לכתחילה ולא בדיעבד ולכך חוזר לברכת השנים שהוא מקום שאלת טל ומטר לכתחילה ואינו חוזר לשומע תפילה שהוא מקומה בדיעבד (אמנם שי’ התוס’ ברכות כט: בשם הירושלמי דחוזר לשומע תפילה אך להלכה לא קיי”ל הכי כלל), וא”כ ה”ה הכא כי הדר לא נימא דיחזור ויאמר קודם מודים אלא יחזור ויאמר במקומו לכתחילה שהוא בתוך ברכת רצה.

אמנם הא אין להוכיח מהא דלא אמרי’ גבי טל ומטר דיחזור וישאל טל ומטר ויתחיל ברכת תקע בשופר שע”י יחשב כאילו שאל טל ומטר סמוך לסיום ברכת השנים כדאמרי’ גבי יעו”י, דהתם גבי טל ומטר לא מצינו כלל כה”ג דכי סיים ברכת השנים אין אומרים לו לשאול במקומו אלא שואל בשומע תפילה ולכך אף השתא לא אמרי’ הכי, וצ”ע.

בכל הכבוד הראוי ובברכת התורה,

צ.

ד.

נ.

***

תשובה

בע”ה ט”ז חשון תשע”ז

לכבוד הרב צ”ד נירנברג שליט”א

שלום רב

ראשית כל מה שהעלה לחלק בין אזכרת מטר ובין יעלה ויבוא, הנה מצד עצם הדין אין חילוק ביניהם, ורק דבאזכרת מטר אמרינן לרווחא דמילתא שלא יאמר מכיון שיכול להשלים בשומע תפילה, כתב בשו”ע או”ח סי’ קי”ד ס”ו וז”ל, במה דברים אמורים שמחזירין אותו כשלא אמר בימות הגשמים מוריד הגשם, היינו כשסיים כל הברכה והתחיל ברכה שאחריה, ואז חוזר לראש התפלה, אבל אם נזכר קודם שסיים הברכה, יאמר במקום שנזכר, ואפילו אם סיים הברכה, ונזכר קודם שהתחיל אתה קדוש, א”צ לחזור, אלא אומר משיב הרוח ומוריד הגשם, בלא חתימה.

וכתב במשנה ברורה ס”ק ל”ב וז”ל, בלא חתימה, ושוב אומר אתה קדוש וה”ה אם שכח יעלה ויבא בר”ח שחרית ומנחה ונזכר לאחר שסיים ברכת המחזיר שאומר שם במקומו ומתחיל מודים וכדלקמן בסי’ תכ”ב ס”א שכל שלא התחיל בברכה שלאחריה לא נקרא סיום ברכה זו לגמרי לענין כל הדברים שמחזירין אותו אף על פי שנקרא סיום לענין דברים שאין מחזירין אותו כגון הבדלה בחונן הדעת ויעלה ויבא בערבית ר”ח ועל הנסים בחנוכה ופורים וכל כה”ג שאין לאמרם כשסיים הברכה אף על פי שלא התחיל בברכה שלאחריה וסיום ברכה נקרא תיכף כשאמר השם של הברכה ויש פוסקים שחולקין ואומרים דאף בדברים שמחזירין אותו תיכף משסיים הברכה כמו שהתחיל ברכה אחרת דמיא ועכ”פ נ”ל למעשה אם נזכר אחר שאמר השם לא יגמור מחיה המתים אלא יסיים למדני חוקיך ויהיה כקורא פסוק לבד ודינו כאלו עומד עדיין באמצע ברכה וחוזר למשיב הרוח וכן כה”ג בכל דברים שמחזירין אותו וכמו שביררתי בבה”ל ע”ש עכ”ל המ”ב.

וכתב בביאור הלכה שם וז”ל, בלא חתימה, דין זה למעשה לענ”ד יש לעיין טובא דהנה מקור דין זה נובע מראבי”ה שהביאוהו הרא”ש בפ”א דתענית והמרדכי שם ועיין בב”ח שרש”ל פליג על סברא זו ופוסק כדעת הרבינו יונה דס”ל דכיון שסיים אותה ברכה כמו שהתחיל אחרת דמי וחוזר לראש והנה אף שהב”ח והמ”א ושארי אחרונים ס”ל דלהלכה נקטינן כדעת השו”ע דס”ל דמכיון שהביא הרא”ש את דעת הראבי”ה להלכה הכי נקטינן מ”מ צ”ע חדא כי הא”ר נשאר בצ”ע דדברי המרדכי שכתב בשמו דאומר בלי חתימה סותר א”ע למה שכתב בשמו בפ’ תפלת השחר דלפי מה שכתב שם יהיה הדין דצריך להתחיל ממשיב הרוח ולגמור עד סוף הברכה [ומה שרצה הפמ”ג לתרץ קצת קושיתו אין לו מקום כלל להמעיין באגודה גופא דכתב שם בפירוש דראבי”ה פסק כתלמודא דידן ודלא כירושלמי וגם דהלא המרדכי איירי בערבית ר”ח] שנית כי בביאור הגר”א נשאר ג”כ בקושיא על פסק השו”ע [ועיין בספר צל”ח שהקשה ג”כ על הראבי”ה ממה שאמר שם בעבודה חוזר לעבודה ויישב קצת] ומשמע דס”ל ג”כ כדעת הרש”ל.

ולבד כ”ז מצאתי עוד כמה גדולי הראשונים דס”ל דלא כראבי”ה והוא הריא”ז שהובא בש”ג פ’ תפלת השחר וגם בספר ברכה משולשת בתוספות ר”י חסיד בשם רבו וכן בהגהת סמ”ק כתב בהדיא דאפילו אם נזכר קודם שהתחיל אתה קדוש חוזר לראש וגם מרמב”ם משמע דלעולם חוזר לראש כמו שהובא בב”י וכן בספר קיצור שו”ע פסק ג”כ דחוזר לראש עי”ש בהג”ה שבסוף ספרו וצ”ע לדינא.

והנה אף דלהכריע נגד השו”ע קשה מאוד אחרי דהרבה והרבה מגדולי האחרונים קיימי בשיטת השו”ע ויישבו בדוחק את כל הקושיות שעל השיטה הזו עכ”פ נראה לי דאם אחר שאמר בא”י נזכר ששכח משיב הרוח לא יגמור את הברכה אלא יסיים למדני חוקיך כדי שיהיה כקורא פסוק לבד ויחזור למשיב הרוח ויגמור כסדר וה”ה ביעלה ויבא וכה”ג אם שכח ונזכר אחר שאמר בא”י יסיים למדני חוקיך ויחזור אח”כ ויאמר יעו”י ותחזינה כסדר ולענין טל ומטר ג”כ לפ”ז נראה דאם שכח להזכירו באמצע וסיים ברכת השנים אף שלא התחיל תקע מ”מ שוב לא יאמר כאן טו”מ דהלא יכול לאמרו בשומע תפלה ויצא לכו”ע עכ”ל הבה”ל.

וכתב עוד במשנה ברורה סימן קיז ס”ק טו וז”ל, אם לא שאל, עיין במ”א ובש”ת שכתבו דאם נזכר קודם שהתחיל תקע בשופר אומרו שם ובסימן קי”ד בבה”ל ד”ה בלי חתימה הארכנו בזה וביררנו דיותר טוב שיאמר בש”ת דבזה יצא לכו”ע עתה מצאתי בספר קיצור ש”ע שפסק ג”כ הכי ואם נזכר קודם שסיים ברכת השנים יאמר במקום שנזכר אך אם נזכר אחר כשנים הטובות יחזור ויאמר וברך שנתנו כשנים הטובות כדי שיהיה מעין חתימה סמוך לחתימה וטוב יותר שיתחיל ותן טל ומטר ויגמור כסדר ע”כ.

מבואר מכ”ז דהטעם שמחמירין בותן טל ומטר הוא משום שיכול להזכיר בשו”ת ולצאת ידי חובת כו”ע.

אמנם מ”מ לעניננו מסתבר ג”כ לומר שאם התחיל מודים חוזר לרצה משום שכבר התחיל מודים ואינו עוסק בברכת רצה (מידידי הגר”ח מישקובסקי שליט”א מק”ס).

אבל יתכן ליישב דברי הלבוש והמ”ב דג’ ברכות אחרונות חשובות כאחת, בא לומר דכאן גם לדעת רש”י שאמצעיות אין להם סדר הכונה שיכול להשלים ברכה שהשמיט מ”מ בג’ אחרונות א”א, ואף שזהו דוחק לפרש שבאו לומר שאף לשיטה שלא נפסקה להלכה יהיה הדין כן, מ”מ אינני יודע דרך אחרת לפרש זה.

***

קרא פחות