תספורת

אין בזה חיוב אבל יש בזה דבר טוב, ראשית כל כדי שלא להידמות לגוים במלבושים כמו שמביאים בשם רז”ל (והוא בלק”ט) שלא שינו שמלתם במצרים, ושנית כל לדעת הרמב”ם פי”ב הי”א מהל’ ע”ז ובסה”מ מ’ ל”ת מא, ענין איסור כתובת קעקע הוא כדי שלא להידמות לגוים ולעובדי עבודה זרה שכך היה מנהגם, וכ”כ בחינוך סי’ רנג, סמ”ג לאוין סא, רי”ו תא”ו ני”ז ח”ה, טור יו”ד סי’ קפ (והעירו שיש לזה רמז גם באוצמ”ד בברייתא דישועה דמבואר שם מתוך הדברים שגויים ג”כ עוברין איסור בכתובת קעקע שלהם, והשל”ה כתב (ויקרא פרק דרך חיים תוכחות מוסר פר’ קדושים) אהבתנו ליוצר כל יתברך היא בלב וחתומים באות ברית קודש והם עושים כתובת קעקע כדי שכוחות הטומאה לא יתרחקו מהם והשדים מכירים בכתובת קעקע), וא”כ יש בזה בודאי דבר טוב בהסרתו.

וכמובן שיש כאן ענין של התנתקות מהחטא כמו שכתב הרמב”ם בהל’ תשובה על שינוי השם לבעל תשובה שהוא כאומר איני אותו האדם וכו’, וממה שאמרו ז”ל על העבירה שהיא קשורה בחוטא ככלב ומלפפתו וכו’, אנו יכולים להבין מתוך זה שמה שהחטא מלפף את האדם הוא דבר שאינו טוב.

ויש לציין עוד לדברי הגמ’ בסנהדרין איזו היא קבלה גמורה משישברו את פגמיהן וכו’ דאפי’ במדבר לא עבדי וכו’, ורואים מזה את הענין שחזרה בתשובה גמורה היא התנתקות מוחלטת מהחטא ואי רצון של שום שייכות עמו.

ויש לדון גם מצד שאינו דבר טוב להראות לאחרים שעשה איסור דחציף עלי מאן דמפרש חטאיה, וגם יש קצת שאלה של חילול השם בקעקוע לפי הענין, בפרט אם יש משהו גס או לא ראוי בקעקוע, ואולי גם שעל ידי שעושה קעקוע נראה לעמי הארץ כמו שהדבר מותר, וכמו שמצינו בהרבה מקומות שחששו לדבר המחזי כאיסור.

ולגבי אם מותר לעשות לעצמו את טיפול ההסרה אף שכואב לו ודומה לחובל בעצמו, נראה אם מתרצה בזה ומרגיש שיהיה לו מזה תועלת ביראת שמים פשוט שמותר דהרי מותר להכאיב לעצמו לצורך רפואה ואם מועיל לו ליראת שמים ולרפואת הנפש אינו חובל אלא מתקן, ועל דרך מה שאמרו לענין בל תשחית דבל תשחית דגופא עדיף, וכן הורו הרבנים לענין טיפול אסתטי שמותר לנתח לצורך זה אע”פ שחובל בעצמו (יעוי’ אג”מ חו”מ סי’ ב סו ומנח”י ח”ו סי’ קה, ועי’ קובץ הערות יבמות סי’ ע’).

וכן הגר”י זילברשטיין (חשוקי חמד פסחים עמ’ תכז) הביא ששאל את הגרי”ש אלישיב זצ”ל והשיב לו שלהסיר את הכתובת קעקע הוא דבר ישר למעט תיפלה ומותר בעד זה לחבול בגוף כי האיסור לחבול הוא כשמזלזל בגוף אבל כשחובל להסיר תועבה מותר.

ויש להוסיף על לשונו של הגרי”ש דהוא ע”פ המבואר בגמ’ בע”ז לגבי לעקור כלאיים לגוי שמותר כדי למעט את התיפלה וחזי’ שהוא דבר טוב לבטל דבר שהוא צורת איסור, וקרי ליה למעט את התיפלה ואע”פ ששם לגבי הגוי הוא היתר גמור וכ”ש הכא.

ויש שהביאו ראי’ מהתוספתא מכות פ”ג ה”ט שיש מצוה ממשית בהסרת הכתובת קעקע, עי”ש, ומאחר שדברי התוספתא שם אינם ברורים ויש שם כמה פירושים, וגם להמפרשים כפשוטו מודים דעיקר התוספתא לא מיירי במקרה רגיל אלא במקרה מסויים המבואר שם לכן לא הארכתי בזה, ועי’ שו”ת שבט הקהתי יו”ד סי’ קנד, ובאריכות והרחבה בזכור לאברהם תשע”ז תשובה מקיפה בנושא הסרת הקעקוע ולפי שהיה לי דברים לכתוב בזה וראיתי שכבר דן בהם לכך יעו”ש ולא אכפול הדברים כאן מלבד חלק מהדברים שהבאתי משם, (ורק אציין בקצרה דמה שיש מחברים שדנו מדברי הרמב”ם במשנה תורה שם שמשמע בדבריו שם שסובר שהעושים בו כתובת קעקע עובר איסור הוא מצד שיש לו השתתפות במעשה, דקרקע עולם הוא מעין מסייע ולובש כלאיים ג”כ חשיב מעשה, אם כי לגבי תספורת אמרי’ בגמ’ במכות דרק מסייע חשיב לכ”ע איסורא עי”ש, מ”מ גם באינו עושה כלום יש שותפות כל שהיא בגופו לענין האיסור שנעשה כאן, בפרט להמפרשים דמפרשי דמיירי הרמב”ם במסייע ממש, ואינו דומה למעשה שכלה ועבר ורק נשאר הרושם שלו, וגם מה שהביא שם הנידון משבט הקהתי מצד מראית העין מסוגי’ דנתינת אפר ע”ג מכתו לכאורה יש שם ראיה חשובה דהרי מבואר שם בפרש”י שהאיסור הוא מחמת שהרושם נראה אחר זמן, ומה שחילק שם שבכתובת קעקע של איסור יש להקל יותר לענ”ד הוא אפכא דיש להחמיר בזה יותר).

ולענין כספי מעשרות הנה להנוהגים לתת כספי מעשרות רק לעניים פשיטא שאי אפשר לשלם מכספי מעשרות, וגם להנוהגים לשלם כספי מעשרות לצרכי מצוה, אבל בניד”ד יהיה תלוי, דלפי הצד שהוא יותר ענין ואין כאן מצוה ברורה ומוגדרת בהסרת הקעקוע, הלכך אין ראוי לתת לזה ממעשר כספים, אלא אם כן יודע בעצמו שיוסיף לו יראת שמים וימנע ממנו הנאת איסור אז יש יותר מקום להקל בזה, אבל לפי הצד שיש מצוה ממשית בהסרת הכתובת קעקע א”כ אפשר לשלמו ממעשר כספים להנוהגים לשלם מצוות ממעשר כספים, אבל אין הדבר מבואר ומוסכם מספיק ובפרט שהדין שמותר לתת מעשר כספים למצוה ג”כ אינו ברור ומוסכם בפוסקים והבו דלא לוסיף עלה.

אבל במקרה שיש עני שצריך את המכשיר בשביל שלא יצטרך לשלם למטפל שגובה יקר (וזה בא לסבסד כמה עניים יחד שיעור עלות הטיפולים שלהם מגיע לעלות של מכשיר דאל”כ אין כאן צורך עניים) מעיקר הדין מותר לקנות מכשיר כזה אם יהיה תועלת לעני זה מן המכשיר, ובלבד מי שהצדקה תהיה על דעתו הוא יתן הרשות לזה, דמכיון שהמכשיר אינו ניתן מתנה לעני, אלא נקנה למטפל שרוצה להשתמש בו לעניים, הלכך צריך מי שהצדקה על דעתו שיש בכוחו לשנות את הצדקה ע”פ המבואר בב”ב ח ע”ב ובשו”ע יו”ד צדקה (כמו שהרחבתי בעירי דינים אלו בתשובות אחרות).

או פתרון אחר אפשר לעשות לתת את המכשיר מתנה לעני הראשון ואז מותר לו לקבל זה מכיון שאין לו מאתים זוז ויכול לקבל אפי’ אלף זוז אם נותנים לו כאחת, ובלבד שינתן מאדם פרטי, דמקופה של צדקה לתת לעני אחד יותר מהראוי לו נכנסים לשאלה בזה.

ולענין השאלה כשהקעקוע הוא דבר שיש בו איסור הסתכלות מה הדין, לכאורה פשוט דלפי מה שנוהגים כהש”ך (יו”ד סי’ קצה סק”כ) וסייעתו הסד”ט והכו”פ והאחרונים שיש להתיר ברופא באשה כיון דבעבידתיה טריד, ה”ה יש להתיר כאן לטפל בזה, וכמו טיפול אסתטי שהעלינו במקום אחר להתיר, ובלבד שיודע שבאמת אין לו הרהור עבירה מזה, ואם רוצה להמלט מהרהור כאן יותר פשוט וקל לעבוד בכל פעם רק על חלק מהקשקוש ולהסתיר השאר שבזה אין ניכר כוונת המקשקש, ומה שיש לדון באופן כללי בענין בעבידתיה טריד עי’ בספר גל נעול ח”א עמ’ כד ואילך באריכות והרחבה כיד ה’ הטובה.

קרא פחות

סי’ קסז ס”ז, ראובן שהיה נוטל ידיו לאכילה ויעקב היה מברך המוציא, נקט יעקב ולא נקט שמעון כמו בשאר מקומות שרגילים לומר ראובן ושמעון, דיעקב הוא אב ושמעון הוא אח קטן, ודינא הוא להלן סי”ד דגדול בוצע ולא קטן וכן בעה”ב בוצע שהוא האב בהרבה מקומות וק”ל.

אע”פ שכתב רמ”ד וואלי (ספר הליקוטים ח”ב סדר הזמנים וכוונות, עמ’ תקנ”ב תקנ”ג) תלמיד הרמח”ל שע”פ סוד הזהירות הוא רק בשערות הראש ולא בשערות הזקן, וצווח על המנהג בזה שנוהגים בין בשער הראש ובין בשער הזקן, מ”מ למעשה הורו הפוסקים שהמנהג גם בשער הזקן (הגרשז”א מעדני שלמה עמ’ כ), וכן גם בשערות שאר הגוף כמו בדיני אבילות (אול”צ ח”ג פי”ז תשובה ד) וכמבואר בשו”ע (יו”ד סי’ שצ ס”א) לענין אבילות וכן (באו”ח סי’ תקנא סי”ב) לענין בין המצרים ומקורו שם בב”י מהרמב”ן בתורת האדם (אבלות ישנה עמ’ רמו) שהשווה דין תספורת בין המצרים לתספורת דאבל.

וכך מסתבר שהמנהג הוא כדין אבלות, עי’ בשו”ע או”ח ריש סי’ תצג, ומה שהקשה שם הרמ”ד וואלי שע”פ קבלה גידול הזקן הוא טוב וקציצתו אינו טוב, מ”מ באבלות מצינו שקציצת זקן נוגד דיני אבלות, ושהוא נחשב דבר טיפוח מהדינים האסורים באבלות, וממילא אין מקום להתיר, ויש לציין דע”פ נגלה המגלח זקנו יכול להיות סימן נוי ותפארת וכמבואר בברכות פרק הרואה (נז ע”א) וברש”י שם (ד”ה המגלח), וכן מבואר במס’ שבת (נ ע”ב) ששייך לקיים בזה כל פעל ה’ למענהו עי”ש, ומבואר שיש בגילוח הזקן דבר טוב ונוי והוא מדינים הנוגדים את האבלות, וגדרי המנהג בספירת העומר הוא אבילות ופשוט, וגם הרמ”ד וואלי גופיה נתן בסוף דבר טעם למנהג כיון דדשו ביה רבים.

אולם יתכן להעמיד דברי הרמד”ל לענין הזמן שמותר מצד המנהג ואסור רק מצד הקבלה דאולי אז יש יותר מקום לשמוע להתיר הזקן, וכעי”ז שמעתי בשם האול”צ שהמחמירים אז מצד קבלה יכולים להקל בזקן, אולם זה יהיה תלוי בנידון האם מה שנהג האר”י זמן יותר הוא מצד מנהג אבילות שהיו שנהגו אז במקומו של האר”י והוא ביארו ע”פ סוד, או שמנהג זה הוא רק ע”פ קבלה בלבד, דמצד הפשט והלכה אין חילוק בגדרי אבילות בין ראש לזקן כמשנ”ת, וממילא דוחק לקבוע מנהג ע”פ סברת קבלה בלבד.

פשיטא שהתנאי הראשון לטומאת נגע הוא שנגע יהיה טמא בתנאי נגע, דלא לחינם נאמרו דיני נגעים, וכיון שנתק שנעשה על ידי תספורת אינו מטמא לא מועיל שהכהן יטמא אותו, וכ”כ גם בפירוש הרא”ם עה”ת שכהן אינו יכול לומר טמא על נגע טהור והוא דבר פשוט שאפי’ אם הכהן התברר שטעה בשוגג אין כאן טומאה כלל וכמבואר ברמב”ם פ”ט מהל’ טומאת צרעת ה”ג כהן שטימא את הטהור לא עשה כלום והוא תוספתא נגעים פ”א הי”ב ותו”כ ס”פ תזריע ספ”ט כמ”ש הכס”מ שם.

ולגוף מה שכתבתי שתספורת וגילוח אינו נתק, יעוי’ בלשון הרמב”ם רפ”ח מהל’ טומאת צרעת נגעי הראש והזקן הוא שיפול השיער שבהן מעיקרו וישאר מקום השיער פנוי וכו’, ובאמת הוא מפורש בתורה שגילוח אינו נתק כדכתיב והתגלח ואת הנתק לא יגלח, ואם גילוח היה נתק פשיטא שלא יגלח הנתק דהרי יהיה בזה פשיון, וגם הלשון גילוח דעד השתא קרי ליה נתק מבואר דגילוח אינו נתק ואין בו דיני נתק דנתק הוא כמשמעו שהשיער התנתק, וכדאמרי’ בספ”ק דחגיגה דכי מספקא לך מילתא בנגעים עיין בקראי, ועוד דאם מגלח כל ראשו חוץ מסביבות הנתק א”ט נטמא בקרחת וגבחת, וגם להסוברים שמגלח רק אמצע ראשו הרי יש כאן עוד נתק (ועי’ חזו”א סי’ ז סקט”ו), ועוד דכל נזיר ומצורע שמגלח יטמאם הכהן מדין קרחת וגבחת, הלכך זה פשיטא שגילוח אינו נתק.

ולגוף דין המצורע שצריך לפרוש מעיר מוקפת חומה הרחבתי בזה בתשובה אחרת (לענין פורים בב”ב בט”ו), וציינתי שם דלגוף הנידון של נגעים בזמנינו דהאידנא אין דין שילוח כיון שאין היובל נוהג כמ”ש התוס’ בברכות ה ע”ב  ע”פ הגמ’ בערכין כט (וגם רש”י בברכות שם יש לפרש בקל דקאי על הזמן שהיובל נוהג לענין מש”כ על בני א”י דבר הלמד מענייננו דמיירי בזמן שדינים אלו היו נהוגים).

מותר.

מקורות:
בשו”ע יו”ד סי’ שצ ס”ו כ’ דבאבלות אשה אחר שבעה מותרת בתספורת והרמ”א אסר, ובאול”צ ח”ג פי”ז תשובה ג’ כ’ דגם להרמ”א אינו אלא מטעם מנהג וממילא כאן ספירת העומר יש להקל, ודבריו תמוהין דבבהגר”א ביו”ד שם מבואר שהוא מדינא, וע”ע אג”מ יו”ד ח”ב סי’ קלז מש”כ בנידון זה, ומ”מ גם לדידן שנוהגות הנשים באיסור תספורת בימי טהרתה מותרת (ספר בין פסח לשבועות בשם הגרשז”א והגרש”ו), ויש לציין דגם בהל’ ת”ב סי’ תקנא ס”ג כ’ הרמ”א דבלובשת לבנים אפשר להקל, ולא משמע דתכבוסת קל יותר, דאדרבה תספורת באשה קל וכמשנ”ת, אלא ההיתר הוא לצורך מצוה שהתירו מחמת המצוה וגם מחמת שאין כאן היסח הדעת מאבילות כל שהדבר נעשה לצורך מצוה.

לכבוד הגאון המפורסם החו”ב וכו’ כמוהר”ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט”א בעהמח”ס גם אני אודך ופרדס יוסף החדש על המועדים שלו’ וברכה אפשר להקל בזה מכמה טעמים וכמו שיתבאר.

מקורות: יעוי’ ביו”ד סי’ שמ סכ”ז דמשמע שם שאין אבילות בקטן, ורק בקריעה יש לקרוע לו מפני עגמת נפש, וכך פשטות הסוגיא בגמ’ מו”ק כו ע”ב שהוא דינא דעגמת נפש בלבד ולא מדיני אבלות, וכדפרש”י שם כדי שיבכו הרואים, (וכעי”ז מבואר ענין עגמת נפש במשנה פ”ג דמגילה), [אא”כ נפרש הגמ’ דקאי בקטן שלא הגיע לחינוך וכדעת החולקים להלן], וכך פשטות השו”ע להלן (סי’ שצו ס”ג) שאין אבילות נוהגת בקטן, ע”פ מהר”ם מרוטנבורג והרא”ש (הגם שנחלקו בדבר אחד אבל בזה הן שוין), וכך דעת הש”ך בנקוה”כ ולבושי שרד סי’ שמ שם, ובביאור הגר”א בסי’ שצו שם הביא ראי’ חזקה לזה מדאמרי’ בגמ’ מו”ק יד ע”ב בדרך קושי’ נמצאת אבילות נוהגת בקטן, ומבואר דמצד דינא אין אבלות נוהגת בקטן כלל (ועי’ בשו”ע הוצאת דרשו מה שהביא הרבה מ”מ לשיטות אלו].

ואמנם מדעת הרי”צ גאות המובאת בב”י ונו”כ סי’ שמ שם משמע שיש אבלות בקטן שהגיע לחינוך, וכך משמע שנקטו להלכה כמה אחרונים, עי”ש בדרישה וט”ז, אבל בקטן שלא הגיע לחינוך אין אבילות, וממילא כ”ש בניד”ד שהוא אבילות דמנהג, (ודעת הדרישה וסייעתו ע”פ הרי”צ גאות דיש איזו קריעה לקטן שלא הגיע לחינוך מפני עגמת נפש, אבל לא בקריעה המחוייבת ע”פ דיני אבילות וכך משמע בערך לחם שם להמהריק”ש, ועי’ במשנ”ב סי’ תקנא סקפ”א דמשמע שתפס לעיקר דדין עגמת נפש לא בא לומר שאין חינוך לקטן באבלות אלא בא להוסיף דגם בקטן שלא הגיע לחינוך יש דין משום עגמ”נ, ומשמע שם לענין הנידון שם באיסור כיבוס דקטן יהיה כגדול בזה, רק דשם נתבאר כן לדעת המחבר שם, ולפי הרמ”א שם שכ’ שעיקר דינא דהמחבר שם לא נהגו אפשר דלא יסבור כן המשנ”ב, ועי’ בפמ”ג וחי”א שציין שם בשעה”צ, ומאידך גיסא במג”א שם סקל”ח משמע דתפס דאין אבלות לקטן אלא דבאבלות של רבים מחמירים יותר, ועי’ שם בערוה”ש סל”א מש”כ בכוונתו לענין אבלות רבים, ואולי המג”א סובר כהש”ך והגר”א ופשטות פרש”י, ואילו המשנ”ב בדעת המחבר סובר כהט”ז והדרישה ע”פ הריצ”ג, והמשנ”ב בדעת הרמ”א צל”ע אם ההיתר בקטנים הוא מחמת שאין שמחה בכיבוס בגדיהם כמ”ש המשנ”ב לענין הקטנים ביותר דזה שרי גם לולא המנהג, או דהמנהג שמקל גם בעוד קטנים שאינם קטנים ביותר סובר כהש”ך והגר”א, ויותר נראה דהמשנ”ב בשיטתו לענין אבלות לקטן כ’ דבריו גם אליבא דהרמ”א, דהרי כתב דבריו על איסור תספורת לקטן שבזה גם הרמ”א מודה, ולא הביא הרמ”א מנהג להקל בשאר קטנים אלא בכיבוס דסו”ס בכל קטן יש צורך לכבס בגדיו יותר מגדול).

וכ”ש דיש דעות שאפי’ בבין המצרים מותר להשמיע לקטן שלא הגיע לחינוך ניגונים, עי’ במשנה אחרונה על המשנ”ב סי’ תקנא סקט”ז שהביא הדעות בזה, ובזה שומעין להקל דקי”ל שהלכה כדברי המיקל באבל וכ”ש באבלות דמנהג כנ”ל.

ויעוי’ בהגהות חת”ס על השו”ע ביו”ד סי’ שמ שם שנקט שמה שאין אבלות נוהגת בקטן הוא רק בדבר שיש בו ביטול תורה, אבל בדבר שאין בו ביטול תורה לא, ובזה כ’ ליישב שם הקושיא מסי’ שצו על דעת הט”ז, ויסוד רעיון הדברים נזכרו בדגול מרבבה שם וציין לו החת”ס, (ואמנם יש מקום לומר דיש חילוק בזה בין הדגמ”ר להחת”ס, דלהדגול מרבבה הוא תקנה קבועה דמלבד קריעה לא תקנו עוד אבילות כיון שיש בו ביטול תורה, אבל להחת”ס כל עוד דבר אבילות שאין בו ביטול תורה אפשר לחנך בו הקטנים, עי’ בפנים שם, רק דאינו מוכרח לא בדברי זה ולא בדברי זה, וגם ק”ק דהחת”ס עצמו ציין לדברי הדגמ”ר שסובר כמותו).

הלכך גם בענייננו יש לומר דעיקר המקום להקל בזה הוא במקום שיהיה ביטול תורה מזה, אם נימא שיש מקום להקל אפי’ בהגיע לחינוך.

(ויש לציין בזה דיש מפוסקי זמנינו שכ’ להתיר בספירת העומר אפי’ בגדול בניגונים שמנגן דרך לימוד תורה, אולם גם לדידיה עדיין לא שמענו להתיר בגדול המנגן ניגון של שירה וזימרה שיש בו רק רעיון או מסר הנלמד מקצה קצהו של השיר כדרך שמחנכים לצעירי הצאן).

והחת”ס כתב בלשון אפשר קולא זו גם לדעת הט”ז וכן נקט הפת”ש בסי’ שצו שם בפשיטות דכל הפלוגתא הנ”ל לא מיירי אלא בקטן הלומד אומנות אבל בקטן ההולך לביה”ס ללמוד תורה נקט דלכו”ע אין נוהג בו אבילות.

(והמנ”ח רסד ט הביא בשם חכ”א טעם אחר לפטור קטן מאבלות עי”ש, ועי’ עוד טעם בתפארת למשה יו”ד סי’ שצו).

ולכן מותר להקל בזה עכ”פ בלא הגיע לחינוך [ואפי’ להסוברים ששייך מקרעין לקטן קודם שהגיע לחינוך כפשטות דעת הריצ”ג מ”מ פשטות דעת הריצ”ג דהיינו דוקא בקריעה ששייך היכר לסובבים], אא”כ אם הוא קטן שמבין את משמעות המנהג ואין נמנע ממנו תועלת ולימוד תורה וקדושה ממה שאין משמיעים לו שירים אז יתכן שיש ענין להחמיר בזה, (כיון דמעיקר הדין אף באבלות גמורה אף בודאי הגיע לחינוך יהיה הדין כן לכך הבו דלא לוסיף עלה בדרגה כזו, כיון שכל שאינו יכול לשמור הדין כהלכתו מצד הגדרת הדין לא חשיב כהגיע לחינוך [עי’ רמ”א בהל’ ציצית ומשנ”ב סי’ תרנו סק”ב ובכורי יעקב שם סי’ תרנז סק”ג], אם כי בהגיע לחינוך ממש עי’ להלן).

ובקטן שודאי הגיע לחינוך אע”פ שמצד דיני אבלות אין נוהגין בו אבלות מ”מ יהיה תלוי במנהג בזה מאחר שאבלות זו היא מנהג ותליא בפרטי המנהג כדמוכח באו”ח סי’ תקנא סי”ד לענין בין המצרים, ולכן מכיון שהמנהג להחמיר בקטן שהגיע לחינוך יש להחמיר אלא אם כן ידוע שהמנהג אחרת והילד צריך לצורך לימוד תורה (או במקום שידוע שאין מנהג בזה).

וכן הובא בשם הגריש”א (סידור פסח כהלכתו פי”ב הערה 55) להתיר לנגן בגני ילדים שלא הגיעו בחינוך, וכעי”ז הובא בשם הגר”ש ואזנר (מבית לוי ח”ג עמ’ לט ועניני ניסן עמ’ עו) שלנגן לבנות בגיל שנתיים ושלש לצורך פרנסה אולי יש להקל לצורך, וכל הנידון שם דיש צד להימנע מזה הוא מחמת הבעל המנגן עצמו אבל להדליק שירים אפשר שלא הסתפק כלל, וכן בחוט שני שבת ח”ד עמ’ שעט בסופו מבואר עיקרי הדין שהזכרנו והיקל טפי מהגרש”ו וז”ל, גננת שמנגנת בגן בימי ספירת העומר אי אפשר לאסור דהקטנים לא הגיעו לחינוך והיא עצמה אין לה בזה שמחה אלא שעושה מלאכתה עכ”ל.

ויעוי’ באג”מ או”ח ח”ד סי’ כא אות ד’ שיש להחמיר גם בקטנים שהגיעו לחינוך, ועיקר דין זה של האג”מ הוא מוסכם גם לשאר פוסקי זמנינו הנ”ל (הגריש”א, הגריש”ו והגרנ”ק), ויל”ע מה לדעתו קודם חינוך אם מותר גם בספייה, אבל כפי מה שנתבאר יש כמה אשלי רברבי וטעמים להסתמך ולצרף כדי להתיר הדבר.

ויתכן לצרף בזה עוד שהדלקת שירים יתכן שאינו נחשב כאיסור ספייה אם לא יאזין הקטן ליהנות מהם, וממילא באופן שמניח לפני קטן בלא ספייה אין איסור באופן שעושה על דעת עצמו ובאופן שאין חינוך, יעוי’ שעה”צ סי’ תרמ סק”ח ומשנ”ב סי’ שסב סקמ”ד, ומ”מ צירוף זה שייך רק באופן שלא ברור שיקשיב הקטן לניגונים.

אם הוא בלי הסרת שיער לכאורה מותר (באופן שאין בעיה של משא ומתן יתר).

מקורות:
כדי לבאר את השאלה יש לפרט את הפעולות ואת הנידונים בשאלה, ולברר אותן אחת לאחת.

ומכיון שיש הרבה סוגי טיפולי פנים מן הסתם, יש לדון בכל טיפול לגופו מה נכלל בטיפול.

ראשית כל יש כאן שאלה של רחיצה כאשר מדובר בניקוי פנים, והדין בזה שהוא מותר מכיון שרחיצת פנים בצונן מעולם לא נאסרה בתשעת הימים כמבואר במשנ”ב סי’ תקנא סקצ”ד בשם האחרונים.

שנית יש כאן שאלה של משא ומתן מראש חודש, ואע”פ שאין כאן רכישה של חפץ פיזי הוא ג”כ בכלל משא ומתן כמבואר ברמ”א סי’ תקנא סוף ס”ז עי”ש, וא”א לענות כאן תשובה ברורה ונצחית בזה, והכל לפי הענין, אבל מה שודאי אפשר לומר שאם זה חלק מסדרת טיפולים ששולמה מראש הוא בודאי יותר קל מצד זה.

וגם אם זו סדרת טיפולים הנצרכת לשמור על הרצף הוא ג”כ יותר קל מכיון שיש לדון בזה מצד דבר האבד, עי’ משנ”ב סקי”ג, וכל שכן אם יש חשש של הפסד טיפול ששולם מראש עקב אי הגעה.

וכן אם יש בזה צורך שלא תתגנה על בעלה או בחורה בשידוכים בודאי שאינו בכלל איסור משא ומתן דהרי אף יותר מזה התירו הפוסקים בכ”מ, ובפרט שיש שלא סברו מצורת איסור זה של משא ומתן כמבואר בב”י ובמשנ”ב סי’ תקנא, ואע”ג דמחמרי’ בזה כמ”ש הרמ”א בסוף ס”ז, מ”מ באופן שיש עוד צירוף הוא קל יותר.

שלישית יש כאן שאלה של תספורת לאשה בפנים, ובדיני חוה”מ מבואר בשו”ע שמותר ואינו בכלל תספורת, ומאידך גיסא כאן לגבי בין המצרים בשיער הצדעים מדברי הפמ”ג (סי’ תקנא מש”ז סקי”ג) ע”פ הב”ח (יו”ד סי’ שצ ס”ו) בהלכות אבלות (והפמ”ג מיירי לענין בין המצרים) משמע שהוא אסור ורק כדי שלא תתגנה על בעלה התירו בנשואה, ואמנם המשנ”ב סקע”ט הביא דבריו בקיצור אבל כוונתו למש”כ הפמ”ג (מכיון שציין שמקורו מהפמ”ג), ובניד”ד לגבי בין המצרים יש בזה מחלוקת אם הסרת ריסי העין הגבות כלולה באיסור תספורת (וכך דעת הגריש”א אשרי האיש ח”ג פס”ט אות מז והגרח”ק תורת המועדים סי’ תקנא יד) או שמותרת (הגרשז”א הליכות שלמה בין המצרים פי”ד דבר הלכה אות ט, ועיין מבית לוי בין המצרים עמ’ ה מש”כ להתיר עד ר”ח ומאז ואילך רק בנשואה שלא תתגנה).

רביעית, יש כאן נידון של סיכה, שאמנם בדיני אבלות סיכה אסורה בד”כ בזמן שרחיצה אסורה, אבל כאן בהלכות בין המצרים לא נתבאר להדיא הדין של סיכה בשו”ע ורמ”א סי’ תקנא סט”ז ורק הובא לגבי איסורי ת”ב בסי’ תקנד ס”א, ואמנם המשנ”ב שם בסי’ תקנא סקצ”ז אסר השימוש בסבון אבל שם הוא יחד עם רחיצה, אבל בסיכת שמן בפני עצמה משמע שמותר, וכן ראיתי שנקט הגריש”א שבושם בת”ב אסור מדין סיכה ובט’ הימים מותר (ראה משנה אחרונה בסי’ תקנד אות נט לגבי ת”ב ובסי’ תקנא אות קסד לגבי ט’ הימים, ועי”ש לענין ת”ב עוד שיטות בזה אם בושם נחשב סיכה או לא), ומבואר שתפס שלא נהגו באיסור סיכה.

חמישית יש כאן נידון של איפור מה שנכלל בדין פוקסת לחלק מהפירושים שהוא ג”כ כדין רחיצה בד”כ באבלות, כמבואר ביו”ד סי’ שפא, וגם בזה לא דברו השו”ע ורמ”א בדיני בין המצרים, וגם באיפור לא שמעתי שנהגו להחמיר.

והטעם שלא נהגו איסור בסיכה ואיפור בט’ הימים כמו שנהגו איסור ברחיצה, אפשר דרק רחיצה שהוא דבר משמעותי וניכר והוא מעשה שלוקח זמן הוא היסח דעת מאבלות, כמ”ש הפוסקים לגבי טעם איסור כיבוס, (והשתא שלא גזרו הקדמונים בזה לכאורה בפשטות אין בידינו לגזור מעצמנו גם מעשה אומן שלוקח זמן).

או י”ל דגבי איפור מכיון שנערה בשידוכים ואשה נשואה לא שייך כ”כ לגזור, יעוי’ ביו”ד ס”ס שפא שגם בדברים האסורים מעיקר הדין הקילו בהן לפי פרטי הדינים, וכ”ש שלא רצו לגזור בהן מתחילה בבין המצרים שאינו איסור מדינא דגמ’, ומאחר שבנשים אלו לא רצו לגזור ובאנשים אינו נוהג כלל, ממילא לא גזרו כלל.

וכמובן שלא כל דיני אבלות שבעה נהגו בתשעת הימים כמו נעילת הסנדל וד”ת וישיבה ע”ג קרקע, ומה שנהגו נהגו ומה שלא נהגו לא נהגו.

שישית באופן כללי בכלל הנידונים שנתבארו כאן יש לדון על קולות מסויימות שנאמרו באבלות לגבי נערה בשידוכים וכן לגבי אשה נשואה ביו”ד סי’ שפא, וכן בהלכות נדה נאמרו קולות באיפור שהיה ראוי לאסור מעיקר הדין, כדי שלא תתגנה על בעלה, ויש לדון מתי קולות הללו נוהגות בנידון דידן, ועי’ הליכות שלמה (שם דבר הלכה אות י) ותורת המועדים (שם סי”ז אות ב) מה שכתבו לענין תספורת לנערה בשידוכים ולעיל מה שציינתי לדברי הפמ”ג.