מעשה בסדנת אפייה לילדים שנתנו בצק לילדים להכין מיני מאפה בתנור, וכשנשאלו האחראים על הסדנא האם הפרישו חלה מן הבצק, השיבו שהבצק אינו ראוי לאכילה כיון שעבר הרבה ידים שאינן נקיות ולכן אינו צריך הפרשת חלה עכ”ד. אולם יש להעיר ע”ז ...קרא עוד

מעשה בסדנת אפייה לילדים שנתנו בצק לילדים להכין מיני מאפה בתנור, וכשנשאלו האחראים על הסדנא האם הפרישו חלה מן הבצק, השיבו שהבצק אינו ראוי לאכילה כיון שעבר הרבה ידים שאינן נקיות ולכן אינו צריך הפרשת חלה עכ”ד.

אולם יש להעיר ע”ז בחלה פ”א מ”ח וביצה כא ע”א אי’ דעיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה וכ”ה בשו”ע יו”ד סי’ של ס”ט (ועי’ תוס’ קידושין נט ע”א ובפנ”י שם), ולכן בניד”ד מאחר שהילדים אוכלין מן העיסה לא גרע מעיסת הכלבים שאם הרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה כיון שמשמש לאכילת אדם.

ומ”מ אם אופים העיסה שלא למטרת אכילה כלל יש מקום לדון דחשיב כאופה פת לבהמה ולחיה דפטור כמ”ש ביו”ד סי’ של ס”ח, אולם גם בזה לדעת השו”ע ביו”ד שם מיהא אם עשוי כתיקון פת חייב אפי’ הוא עשוי לכלבים כמבואר שם ס”ט לגבי עיסת כלבים, ומסתמא דחשיב אפוי כתיקון פת כיון שאין ניכר בזה שנעשה בידיים שאין נקיות, וכל דבר שראוי לאכילה ע”י הדחק לא חשיב שאינו ראוי לאכילה עכ”פ כשנעשה לאכילת אדם (ולהלן יתבאר עוד), וגם דבאופן של השו”ע שאפאה שלא למטרת אכילה פטורה אם ניכר שאינו ראוי לאכילה לגמרי (אלא ע”י הדחק ועי’ להלן בזה) יש מקום לטעון דדוקא באופן שאפאה באופן שניכר באפיה עצמה שאינה מיועדת לאדם אז פטור וכלשון השו”ע שם “ודוקא שניכר בה שהיא לכלבים כגון שאינה ערוכה ועשויה בצורת לחם” והיינו כגון באופן שאפאה כלימודים (בירושלמי עי’ להלן) אבל באופן שאינו כ”כ ניכר שרק נעשה בידים שאינם נקיות אפשר דאינו בכלל הפטור שלא עשאו לאכילה לדעת השו”ע וכן משמע בשעה”צ סי’ תנד סקי”ד דתליא בצורה ובהכירא דרק אז יש פטור זה לדעה זו.

[ועדיין צל”ע דשמא באופן שאופה שלא לאכילה כלל אלא להתלמד קיל מעשאה לבהמה, ואז גם אם לא ניכר שהוא עשוי להתלמד פטור אבל נראה שזה אינו, דכל שאינו ניכר שהוא אינו משמש לאכילה חייב לדעת השו”ע יו”ד, ועצם מה שאינו משמש לאכילה אם ראוי לאכילה אינו פטור לדעת השו”ע יו”ד מידי דהוה אשאר מתנות כהונה, ועי’ עוד בשעה”צ סי’ תנד סקי”ג דלדעה זו גם המיעוט בספרי זוטא דממעט חלה מעיסה לחיה הוא רק בצירוף הכירא בפת אבל בפת בצורת פת לא נאמר מיעוט מחלה, ומה דמשמע ברמב”ם בפ”ו הי”ב דמה שאינו למאכל אדם אינו חייב בחלה אזיל לשיטתו לעיל ה”ח דחולק על רוב הראשונים בזה דפטור אם אינו לאדם אף אם היא פת נקיה, ואינו דעת השו”ע ביו”ד שם וכמו שיתבאר].

ובלא”ה מאחר שנעשית מתחילה כתיקונה כבר נתחייבה (עי’ בש”ך ריש סי’ שכט סק”ד ובב”י שם שי’ ר”ת ומהר”ם ורא”ש, וכמובן דבניד”ד גם המחבר מודה שחייבת משאר הטעמים שנתבארו כאן), ואפי’ באופן שאכן יש פטור של עיסת הכלבים וגלגלו מתחילה לשם עיסת אדם אה”נ דיש מחייבים ובפרט אם מיירי בעיסה עבה ועי’ מהרי”ט אלגזי הל’ חלה אות ד’ בהרחבה בשי’ ר”ת בזה.

ובגוף ענין עיסת הכלבים הנ”ל שפטורה מן החלה  ושאם הרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה היה מקום להציע כמה אופנים לבאר הענין וכדלהלן.

א’ עיסת הכלים שאין הרועים אוכלין ממנה היא עיסה שאינה ראויה לאדם, משא”כ עיסה שהרועים אוכלין ממנה היא ראויה לאדם, ומתני’ מיירי בב’ מיני עיסות השונות זו מזו ברישא ובסיפא ומש”כ שהרועים אוכלין ממנה ר”ל אם הרועים אוכלין ממנה שאז היא מין עיסה אחרת.

ב’ עיסת הכלבים ראויה לאכילה רק ע”י הדחק, ולכן אם הרועים אוכלין ממנה מתחייב עי”ז בחלה דמחשבתם משוית לזה אוכל אבל אם אין ראויה לאכילה כלל אזי אין מועלת מחשבתם של הרועים דבטלה דעתן אצל כל אדם.

ג’ עיסת הכלבים היא עיסה לכל דבר, דכל עיסה חייבת בחלה כל שראויה להיאכל על ידי אדם וככל חיובי מתנות כהונה, אבל מחשבתו דבעי לה לכלבים מפקיעה ממנו דין לחם, וכ”מ בפהמ”ש להרמב”ם דמחשבה מוציאה מכלל לחם ע”י שמחשב לה לכלבים, ומעין זה מצינו במאירי בברכות ל”ז שכ’ דלחם לקישוטי נשים פטור.

ובירושלמי נחלקו אמוראי אם פטור עיסה דכלבים הוא רק באופן שעשאה עם מורסן או כלימודים באופן שאינו ראוי כ”כ לבני אדם או גם בכל עיסה הדין הוא שאם עשאה לכלבים פטורה.

ובשו”ע יו”ד סי’ של ס”ט מבואר דעיסה של כלבים פטורה רק אם עשאה באופן שניכר שהוא רק לבהמה, ומשמע דאם מיוחדת לבני אדם סגי במה שחישב שהיא לבני אדם גם אם עשאה באופן שנראה שהוא לבהמה (ועי’ ברכות לח ע”א).

ובגוף פלוגתת הירושלמי הנ”ל ציין הבהגר”א שם שהוא מחלו’ הפוסקים היאך לפסוק דהרמב”ם בחיבורו פסק כהמקילים בירושלמי שם, דבכל גווני אם עשאה לכלבים בלבד פטורה, [ויש להוסיף דאזיל לשיטתו בפהמ”ש דמפרש שמחשבתו לבהמה מפקיעה העיסה מכלל חיוב חלה], אבל הר”ש וסייעתו פסקו כהמחמירים בזה דגם עיסת כלבים פטורה רק אם עשויה באופן הניכר שהוא לכלבים שיש בו מורסן וכן פסק השו”ע ביו”ד שם, אבל באו”ח סי’ תנד ס”ב פסק השו”ע כדעת הרמב”ם והרמ”א שם פליג ובגמ’ ביצה בבלי משמע כהסוברים דמתני’ דחלה מיירי בעיסה שאינה ראויה לאדם ממה דאמרי’ שם דאמרי’ הואיל וחזי לאדם ומוכח דלגבי עיסת הכלבים ל”א הואיל, ע”כ דברי הגר”א בקיצור.

וכן מבואר במשנ”ב שם דהמחבר באו”ח שם אזיל כדעת הרמב”ם [וכבר בקיצור ברמ”א] דעיסת הכלבים אינה תלויה במרכיבי העיסה דלעולם אם נתכוון לאדם העיסה חייבת ואם נתכוון לבהמה העיסה פטורה אע”פ שהעיסה עשויה כתיקונה כמאכל אדם, אבל הרמ”א סובר דלא אזיל בתר כוונה כלל אלא אם עשוי כעיסת אדם או כעיסת בהמה.

[וביארתי דברי הרמ”א באו”ח שם כמו שביארו במשנ”ב שם (ועי’ בבהגר”א ביו”ד שם מש”כ בדעת הרמ”א), והנה ברמ”א באו”ח שם כ’ שאינו קרוי לחם כל זמן שאין הרועים אוכלים ממנו, וא”כ לא מצריך ב’ הטעמים שגם יהיה מיועד לכלבים וגם לא יהיה ראוי כ”כ למאכל אדם, והרמ”א אינו סובר כהרמב”ם דתליא במה שהלחם מיועד דהרי בא להדיא לפלוג על הרמב”ם, א”כ ר”ל דבעי’ שיהיה ראוי לרועים, אולם המעי’ בשעה”צ סקי”ג יראה דאין כוונתו ג”כ לחלק בין השו”ע יו”ד שם לרמ”א באו”ח שם, אלא דסובר דהם ב’ מיני פטורים, דיש פטור שאינו ראוי למאכל אדם ויש פטור שעשוי לכלבים וניכר שעשוי לכלבים ואז בעי’ ב’ תנאים, ועי’ להלן].

היוצא מזה דדעת השו”ע באו”ח שם דהכל אזיל לפי דעת וכוונה ולא לפי תרכובת הלחם [וזה כהפירוש הג’ הנ”ל אבל נוסף בזה עוד דגם אם ראויה ע”י הדחק הוא מחוייב בחלה אם ראויה לאדם], ודעת הרמ”א שם (לפירוש המשנ”ב) דהכל אזיל לפי תרכובת הלחם [וזהו כעין הפי’ הא’ הנ”ל], ופשטות דעת השו”ע ביו”ד שם דכדי לפטור בעי’ ב’ התנאים, הא’ שיהיה מיועד לכלבים בלבד והב’ שיהיה ניכר שהוא לכלבים [וזהו כעין הפי’ הב’ הנ”ל], ולפי מה שנתבאר אין דברי השו”ע ביו”ד בהכרח חולקין לדינא על הרמ”א באו”ח וכמו שיתבאר עוד להלן.

וברע”ב בחלה שם כ’ דעיסה שהרועים אוכלין ממנה לא נתערב בה מורסן כ”כ משא”כ עיסת הכלבים משמע בסוף דבריו שם שראויה לאכילה רק על ידי הדחק, ומבואר שסבר דתליא במהות העיסה דעיסת הכלבים הפטורה היא עיסה שנעשה בה שינוי במהותה שאינה ראויה לרועים אלא ע”י הדחק.

אמנם בשוע”ר סי’ תנד בדעת הרמ”א נקט דאפי’ ראויה רק ע”י הדחק הוא בכלל עיסת הרועים עד שלא תהיה ראויה אפי’ על ידי הדחק, ועי’ גם בבהגר”א ביו”ד שם שכ’ דלשי’ הר”ש וסייעתו עיסת הכלבים אינה ראויה לאדם (ואפשר דלאו דוקא אלא רק שר”ל דלגבי יו”ט לא אמרי’ הואיל אלא בראויה מעיקרא ולא בראויה ע”י הדחק) ועי’ גם במשנ”ב שם סק”י שכתב דהיכא שמעורב בו מורסן הרבה ואינו ראוי לרועים לאכול מזה אין שם לחם עלה ואפילו חשב להדיא גם לרועים בטלה דעתו דאין דרך ב”א לאכול לחם כזה עכ”ל [ועי’ בבה”ל שם שדן בגדר ביטול מלחם ע”י מורסן ולכל הצדדים שם הענין הוא שברגע שאינו ראוי לאכילה אינו לחם והיה מקום לטעון דלא תליא בגדרי ראוי למאכל אדם אלא דברגע שאינו ראוי לאכילה כדרך בני אדם אינו בכלל לחם אבל לפי מה שבמשנה בחלה שם תולה בדין זה גם אם נאפית ביו”ט או לא ש”מ דאי”ז הגדר].

[ובפשוטו הרע”ב ושאר האחרונים חולקים אם ראויה ע”י הדחק חשיבא ראויה או לא, ופשטות הסוגי’ בירושלמי והראשונים היה מקום לפרש כהרע”ב בזה דעירב מורסן עדיין שייכת להאכל ע”י הדחק, ואעפ”כ פוטר מכיון שעשאה לכלבים, אבל בדוחק יש מקום לומר דהרע”ב והאחרונים לא פליגי אלא דביכולה להאכל על ידי הדחק ועשויה לכלבים פטורה כמתני’ לפירוש הרע”ב והאחרונים מיירי כשעשויה לאדם ואז מהני מחשבתו לחייבה בחלה אם יכולה להאכל ע”י הדחק ורק אם אין ראויה לאדם כלל כדרך בני אדם אז פטורה.

ויש ליתן לב לנקודה נוספת דהגר”ז בהבאתו שי’ הרמב”ם והשו”ע או”ח שם שלא פסק כמותם לא הזכיר דאפי’ אינה ראויה לרועים חייבת אם חישב לרועים, אלא כ’ אפי’ היא פת קיבר, ויש לבאר בדעתו דבאינה ראויה לאכילה אין צד שיהיה חייב אף אם חישב עליה ואף לשי’ הרמב”ם והשו”ע, וא”כ עיקר מה שחולק הרמ”א על המחבר לפירושו של הגר”ז הוא רק דבפת נקיה שחישב לכלבים להרמב”ם והשו”ע פטורה ולהרמ”א חייבת, אבל במקרה הפוך בפת שנאכלת רק ע”י הדחק שחישב רק לכלבים אפשר דמודה דגם להרמ”א פטורה כמבואר ברע”ב (דקאי בדעת הראשונים דקאי הרמ”א כוותייהו) שלא הצריך שלא תהיה ראויה לאדם אלא שתהא נאכלת רק ע”י הדחק ועשויה לכלבים].

ובהנ”ל יש להוסיף דבמשנ”ב ושעה”צ בדעת הרמ”א משמע דיש ב’ פטורים, הא’ שעשאו באופן שאינו ראוי לאכילת אדם שמעורב בו הרבה מורסן, והב’ אם עשאו לכלבים ואין בו צורת פת, והיינו דרצה להשוות דברי הרמ”א באו”ח שם עם דברי השו”ע ביו”ד שם שעומד בשיטות הראשונים שפסקו כהרמ”א בזה, ויש להוסיף דהם ב’ הדעות בירושלמי שם אם הפטור באופן שריבה בה מורסן או באופן שעשאה כלימודים.

[ובאמת יש לדון בזה דמנ”ל דמודים זה לזה כיון דהם ב’ דעות בהירושלמי ואולי בזה גופא פליגי דלהמחבר תליא בהיכר בצירוף מה שהעיסה עשויה לכלבים ולהרמ”א תליא במה שאינו ראוי לאדם דפסק כהדעה דריבה מורסן ומפרש דבזה אינו ראוי לאדם, ובאמת יעוי’ בבהגר”א ביו”ד סי’ של שם, שנקט שהוא מחלוקת ראשונים אם הלכה כמר או כמר, ולפי דבריו לא ב’ האופנים נפסקו לפטור להלכה, ואילו הרע”ב י”ל דצירף ב’ הדעות יחד וסבר דגם הדעה בירושלמי דריבה מורסן מיירי בראוי ע”י הדחק ומ”מ פטורה רק בצירוף התנאי השני שהיא עיסה שעשויה לכלבים, ובאמת עיקר דברי הרע”ב שם בביאור דיני טומאת אוכלין בעיסת כלבים שחישב עליה אפשר דאין בהם חולק דלא מיירי בנפסל מאכילה ואעפ”כ פשטות דבריו דמיירי בעיסה שראויה יותר מזה ע”י הדחק לאדם].

ובניד”ד אמנם אין בו שינוי היכר ואין בו פחיתות ש”אינו ראוי לאכילת הרועים” אלא ראוי לכה”פ ע”י הדחק ואין ניכר הפחיתות ולכן חייב בחלה לדעת הרמ”א, וכ”ש שנתבאר דלפי’ הגר”א בלאו הכי אינו מוסכם דב’ האופנים הנ”ל (ריבה מורסן ועשאה כלימודים) שייכים לפסק הלכה, וכ”ש בניד”ד שמשמש לאכילת אדם ואז חייב לגמרי בחלה לכו”ע כיון שראוי לאכילה ועשוי לאכילה.

היוצא מכ”ז דאם העיסה משמשת למאכל הילדים וניתנת לאכול ע”י הדחק יש להפריש חלה בברכה ואם העיסה משמשת לחוג בלבד ולא לאכילה לבני ספרד יש להפריש חלה בלא ברכה (כיון שיש בזה סתירה בשו”ע), ולכאו’ גם לבני אשכנז אף דמעיקר הדין יכול לברך (כהבנת המשנ”ב בדעת הרמ”א ורוב הראשונים שהם הר”ש והרא”ש והטור ואו”ז ועוד ומשמעות נטיית הגר”א ע”פ הגמ’ בביצה ובפרט דגם דעת המחבר אינה ברורה בזה דיש סתירה במחבר) מ”מ החושש להפוטרים (שהם דעת הרמב”ם והמאירי והשו”ע באו”ח שהוא כדעת ר’ בא בירושלמי) שלא לברך לא הפסיד (וכן מוכח בדרך אמונה פ”ו מהל’ בכורים ס”ק קט שחשש לכל הדעות בזה ע”פ הכרעת מהר”ם מרוטנבורג).

לסיכום בניד”ד אפשר להפריש בברכה אבל אם מיועד להתלמד בלבד ולאחר מכן להשליכו לאשפה ראוי שלא לברך.

קרא פחות
1

הנה בפשוטו דין גלות הוא דין הנקבע רק על ידי גמר דין בבית דין וכדיני קנסות ודיני עונשין של מלקיות ומיתות בית דין. וכן אשכחן במכות יא ע”ב וברמב”ם פ”ז מהל’ רוצח ה”י שרוצח שנגמר דינו בלא כה”ג אינו יוצא ומאידך ...קרא עוד

הנה בפשוטו דין גלות הוא דין הנקבע רק על ידי גמר דין בבית דין וכדיני קנסות ודיני עונשין של מלקיות ומיתות בית דין.

וכן אשכחן במכות יא ע”ב וברמב”ם פ”ז מהל’ רוצח ה”י שרוצח שנגמר דינו בלא כה”ג אינו יוצא ומאידך משנגמר דינו מת כה”ג אינו גולה, ומבואר דהמחייב בדיני אדם הוא הגמר דין.

וכן אשכחן ברמב”ם פי”א מהל’ סנהדרין דדין חייבי גלויות שוה לדין חייבי מיתות ב”ד לדינים החלוקים בין דיני ממונות לדיני נפשות (וציין לו המנ”ח דלהלן בסוף מצוה תי), ולכאורה גם לענין זה שהחיוב חל רק בפסק דין הוא נוהג גם בחייבי מלקיות וקודם לכן אין שום חיוב מדינא.

אבל יש לדון מכמה צדדים לחייב בגלות גם קודם שנשפט עכ”פ בדיני שמים, וכדלהלן:

הא’ דאמרי’ במכות י ע”ב במה הכתוב מדבר בב’ בני אדם וכו’ ומבואר דכיון שהרג בשוגג ולא גלה אע”פ שהיה צריך לגלות הקב”ה מזמן לו שוב שיהרוג בשוגג [ובגוף הנ”ל צ”ל דבפעם הראשונה היה שוגג קרוב לפשיעה עכ”פ בכלל מה שמתחייב עי”ז בגלות בגדרי הדינים ובפעם הב’ אפשר אף דהיה שוגג קרוב לאונס ועכ”פ ג”ז בכלל מה שמתחייב בגלות מצד גדרי הדינים], ומשמע דעכ”פ בדיני שמים היה חייב מיד כשהרג במקוה בפעם הראשונה.

ויעוי’ בלשון רש”י שם שכתב ההורג היה חייב גלות ואין עד בדבר והוא לא גלה, ומשמע דהיה ראוי שיגלה עכ”פ בדיני שמים ומחמת שלא גלה מזמן לו הקב”ה שוב שיהרוג בעדים.

ובאמת גם דיני מיתות ב”ד גם כשאין עדים וב”ד מחוייב במיתת ב”ד מדיני שמים כדאמרי’ בכתובות ל ע”א ובשאר דוכתי, [והיינו אם לא שב דאילו שב מתכפר לו כדבמכות יג ריש ע”ב לגבי כרת דאם עשו תשובה ב”ד של מעלה מוחלין להם].

והנה בחיובי דיני שמים מצינו ב’ דרגות האחד דבאמת צריך לעשות כדי לצאת ידי שמים, והב’ דהוא גזר דין עונש המצפה לו אם לא ישוב, וביקום איש צרורות מצינו שהעניש עצמו בד’ מיתות ב”ד [ב”ר סה כב], אבל אי”ז בכלל חיובי דיני שמים כמו לגבי תשלומין וכבמקומות שנזכר שבא לצאת ידי שמים ששם הוא חיוב מצד שמים גם כלפי חברו וצריך לרצות את חברו ע”ד מתני’ דסוף יומא, אבל לכתחילה אסור לעשות כיקום איש צרורות לכמה פוסקים (עי’ ספר חסידים סי’ תרעח ויפה תואר על המדר”ר שם וזרא אמת ח”א סי’ פט, ומאידך עי’ שבו”י ח”א סי’ קיא וציינו הרע”א ביו”ד סי’ שמה).

ולעניננו גם שאינו אסור לכתחילה מ”מ אפשר דאינו בכלל החיובים המוטלים עליו מעיקר הדין כתשלומין בדיני שמים.

ועדיין יש מקום לטעון דבדיני שמים כאן מחוייב רק מצד עונש אם לא ישוב ולא מצד עצם החיובים המוטלים עליו דמצד זה יש לומר דרק תשובה מוטלת עליו ומש”כ רש”י שאין עדים היינו דאם היו עדים היה מתחייב גלות בב”ד ואז לא היה נפטר על ידי תשובה.

אבל מצינו ענין גלות מצד תיקון תשובה, ומצינו בכמה ראשונים שהזכירו עונש לרוצח בזמנינו שמטלטלין ממקום למקום ומשמע גם לענין רוצח במזיד וילפי לה מקין, עי’ תוספות רשב”ש מוירצבורג פ’ בראשית ותשובת גאונים קדמונים בסדר תיקון ועונשים בדיני נפשות בזמן הזה עמ’ קסט קעא, ועי’ תשובות הרוקח עמ’ צז צח, ועי’ עוד תשובות מהר”ם לובלין סי’ מד ודו”ח רע”א עה”פ פ’ מסעי בהערה ועי’ שו”ע יו”ד סי’ שלו

הב’ מדר’ יוסי בר יהודה במכות ט ע”ב וברמב”ם פ”ה מהל’ רוצח ה”ז, דמשמע דגם קודם שחייבוהו ב”ד בגלות או במיתה הולך לעיר מקלט וגם אין חשש שיהרגנו אז גואל הדם דכ”ש דמיירי גם ברוצח שהוא ספק פטור כמבואר במתני’ דיש אופן שאח”כ הב”ד פוטרין אותו.

אבל לפי מה שנתבאר לעיל דעיקר דין גלות מתחייב בזה בזמן גמר דין א”כ דינא דריב”י הוא דין מיוחד ואינו חיוב הגלות הרגיל, ומ”מ אולי בדיני שמים יש וכמשמעות רש”י הנ”ל.

הג’ בסוגי’ דרב הונא במכות י ע”ב דגואל הדם שהרג את הרוצח פטור יש לדון אם מיירי קודם שנשפט או אחר שנשפט.

אבל בסוגי’ דריה”ג ור”ע להלן יב ע”א מוכח דהנידון שם גם קודם שנשפט, דמיד אחר שהרג נתחייב גלות ואם אינו גולה מותר לגואל הדם להורגו, ועי’ בהגהות הב”ח בדף י שם דמדמה הא דרב הונא לסוגי’ דריה”ג ור”ע ומשמע מדבריו דשוה עכ”פ לענין זה דמיירי לפני שנשפט, ועכ”פ ריה”ג ור”ע ודאי מיירי קודם שנשפט ודלא כמאן דפליג עלייהו.

אבל הרמב”ם בפ”א ה”ה מהל’ רוצח לכאו’ פסק כמאן דפליג עלייהו ועי”ש בכס”מ ומל”מ ובסה”מ להר”מ ל”ת רצב, ועכ”פ לכו”ע כל עוד שהרוצח ספק פטור א”א להורגו אבל כשהוא ודאי רוצח שיש כח לב”ד לחייבו בגלות לריה”ג ור”ע ורב הונא דיש פטור הריגה מצד גואל הדם משמע שכבר מוטל על הרוצח חיוב גלות עוד קודם גמר דינו.

הד’ יעוי’ בלשון הרמב”ם ברפ”ה מהל’ רוצח ה”א שכתב כל ההורג בשגגה גולה וכו’ ומצות עשה להגלותו וכו’, ומשמע דיש בזה ב’ דינים הא’ שהוא יגלה והא’ על הציבור להגלותו דהיינו הב”ד, וא”כ מבואר מזה דהחיוב המוטל עליו הוא מלבד החיוב על הב”ד, וזה כפשטות דברי רש”י הנ”ל לענין ב’ בני אדם וכו’ שאפשר לפרשם שיש חיוב המוטל על האדם עצמו ההוג בב”ד לגלות, אם כי גם מהרמב”ם אינו מוכרח די”ל דר”ל שגדר החיוב הוא לדידן להגלותו, אולם יעוי’ בחינוך סי’ תי בשם המצוה ובביאור המצוה עצמה (בראשו) דהזכיר להדיא דהם ב’ עניינים גם על הב”ד וגם על הרוצח אבל י”ל דהחיוב על הרוצח אחר שכבר נתחייב בגמר דין ועי’ להלן מה שאביא עוד בדעת החינוך.

הה’ ויעוי’ בתשובות אא”ז רע”א מכת”י סי’ לח (הובא בדרו”ח רע”א עה”ת פ’ מסעי) שכתב בטעם מה שלא הביאו הפוסקים האידנא דיני גלות הוא דבעי’ ערי מקלט ובלא ערי מקלט אין חיוב גלות, וכן משמע בטור חו”מ סי’ תכה דטעם מה שאין חיוב גלות האידנא הוא משום שאין ערי מקלט [ויש להוסיף דהיה מקום לטעון דחיוב הגלות קיים רק שאין ערי מקלט לגלות לשם, וממילא להדעות דלעיל שגואל הדם פטור ה”ה שיהיה פטור בזמנינו אם לא גלה, רק דלמעשה אינו נכון, דהרמב”ם לא פסק כהנך הנ”ל, ועוד דאמרי’ בספ”ק דמכות דלא יהיה היציאה מעיר מקלט חמור מהרציחה לענין שלא נחמיר עליו ביצא בשוגג יותר מהרג בשוגג, וממילא ה”ה ביצא באונס אין להחמיר עליו והאידנא לא עדיף מיצא באונס, ועוד דיש מקום לטעון דבאמת בערי מקלט תלה רחמנא וכשאין ערי מקלט גם אין חיוב גלות כלל וממילא אין הפרשה נוהגת ואין דין גואל הדם וצל”ע], ומ”מ גם מהטור והרע”א אין ראיה ברורה דיש מצוות גלות בלא ב”ד סמוכין דהיה מקום לומר דר”ל אפי’ להסוברים שיש סמוכין בזה”ז דגם השו”ע שהביא קצת דיני סמוכין לא הביא דין גלות ברוצח בשוגג אי נמי י”ל דאפי’ את”ל דשליחותייהו קעבדי’ כמו בגרות מ”מ אין ערי מקלט בזמנינו.

אבל בחינוך סוף מצוה ת”י (ועי’ מנ”ח שם) כתב דמצוה זו נוהגת בזמן שישראל על אדמתן וסנהדרין של ע”א יושבין במקומן המוכן להם בירושלים לדין דיני נפשות עכ”ל, ומשמע דדין גלות תליא בסנהדרין סמוכין, ובפשוטו כוונתו דדין גלות שייך לחול רק מגמר דין ואילך, [ומש”כ יושבין על אדמתן אפשר דר”ל שאז יש ערי מקלט וכנ”ך], וכל שאר דיני גלות בזמנינו הנזכר בראשונים ברוצח הוא מצד תיקון תשובה בלבד ואינו לעיר מקלט ונלמד גם מקין.

היוצא מכ”ז כדלהלן:

א’ אין חיוב גלות בזמנינו מדינא י”א משום שאין ערי מקלט (טור ורע”א) וי”א גם משום שאין סנהדרין (חינוך ומנ”ח).

ב’ יש ענין גלות בזמנינו מדין תיקון תשובה וגם ברוצח במזיד (ראשונים ופוסקים).

ג’ דין גלות בזמן הבית היה חל רק אחר שפסקו ב”ד בגמר דין שחייב גלות (מוכח במתני’ גבי נגמר דינו בלא כה”ג ובחינוך שם).

ד’ חיוב גלות על הרוצח אחר שנגמר דינו הוא מוטל גם על הב”ד להגלות הרוצח וגם על הרוצח עצמו לגלות.

ה’ יש עוד דין גלות בפני עצמו של הרוצח קודם שבא לב”ד (לריב”י וכפסק הרמב”ם ודלא כרבי) שזה חיוב גלות גם ברוצח במזיד וגם ברוצח בשוגג וגם ברוצח באונס שפטור מכלום, והאידנא גם זה אינו נוהג.

ו’ יש דעות בסוגיות דרוצח שידוע וברור שחייב גלות מדינא ולא גלה [למר שיצא מעיר מקלטו ולמר שלא גלה כלל] אף שעדיין לא נשפט כלל אין גואל הדם נהרג עליו או שמותר להרגו או שמצוה להרגו, אולם הרמב”ם לא פסק כן (ועי”ש במל”מ), והאידנא בודאי לא נאמר דין זה וכמשנ”ת.

קרא פחות
0

קי”ל בשו”ע או”ח סי’ רכח ס”א על ההרים ועל הגבעות אומר ברוך עושה מעשה בראשית, ושח לי אברך חשוב מפ”ק ב”ב שבירך על הר מירון כששהה בצפת בלילה. ואמרתי לו דהיו בזה כמה שאלות וספקות שהיה צריך לברר לפני שבירך ברכה ...קרא עוד

קי”ל בשו”ע או”ח סי’ רכח ס”א על ההרים ועל הגבעות אומר ברוך עושה מעשה בראשית, ושח לי אברך חשוב מפ”ק ב”ב שבירך על הר מירון כששהה בצפת בלילה.

ואמרתי לו דהיו בזה כמה שאלות וספקות שהיה צריך לברר לפני שבירך ברכה זו.

הא’ דהרי ראה הרים וגבעות תוך ל’ ואפשר שלא עברו ל’ יום שלא ראה, ועי’ סי’ רכד במשנ”ב סקי”ז שהביא פלוגתא אם ראה קבר אחר תוך ל’ אם מברך על הקבר השני ובד”כ בספק ברכות נקטי’ להקל, ובפרט דבריש סי’ הנ”ל ברמ”א ובמשנ”ב סק”ג נראה שנקטו הרמ”א והמשנ”ב להקל לגבי בית ע”ז, וכן בשעה”צ בסי’ רכה ס”ט נראה דאם ראה דבר אחר תוך ל’ ביום בדבר שמשערי’ בל’ יום הו”ל כראה אותו הדבר תוך ל’ יום (והיינו לדעת הרמ”א שם דבאחר תוך ל’ שייך משנה הבריות, אלא דאי משם יש צד לדחות דשם קיל שלא לברך כיון דשם בראה אותו הדבר גם אחר ל’ קיל עי”ש אבל בלא”ה יש שאר הראיות).

ובסי’ תקסא סקי”ז לגבי רואה ירושלים וכו’ נזכר שאם ראה תוך ל’ עכ”פ אותו ירושלים א”צ לקרוע אפי’ שלא קרע מקטנותו.

ובפשטות השו”ע והרמ”א בסי’ רכה ס”ט יש מקום לטעון דדין ל’ יום אינו רק אם בירך קודם לכן אלא דבלא עברו ל’ יום מהראיה הקודמת חשיב שאינו מתפעל מהשינוי.

שכן כ’ שם השו”ע לגבי משנה הבריות ואינו מברך אלא פעם ראשונה, שהשינוי עליו גדול מאד וכ’ שם הרמ”א ויש אומרים משלשים יום לשלשים יום ע”כ, וכתב שם המשנ”ב בשם המג”א פי’ שלא ראה אחר כיוצא בו תוך ל’ יום ע”כ ועי”ש לעיל מינה וגם בשעה”צ פרטי הדינים בזה [דהרמ”א מחלק בין ראה אדם אחר לראה אותו אדם ועוד], וא”כ יש לומר דגם טעם הל’ יום הוא משום התפעלות ובמקומות שמודה השו”ע שתלוי בל’ יום ה”ה שתלוי בהתפעלות וגם במשנה הבריות אם ראה פ”א ולא בירך להשו”ע שמברך פ”א אפשר שהפסיד הברכה דההתפעלות היא בפעם הראשונה (אבל בס”ס רכו בשם המהרי”ל כ’ המשנ”ב שיברך גם אם לא בירך בפעם הראשונה ואפשר דשם הוא כעין ברכות הנהנין או ההודאה דהרי שם אין הברכה כל ל’ יום כמו בברכות הראיה אלא אחת לשנה כעין ברכת שהחיינו).

ונידון זה מחולק לב’ הא’ במי שראה תוך ל’ ולא בירך והב’ במי שראה תוך ל’ הר אחר ולא בירך ונתבאר דבשניהם יש לכה”פ ספק שמספיק כדי שלא לברך (ובכמה תשובות אחרות הרחבתי עוד בב’ נידונים הללו לגבי עוד נידונים).

ויותר מזה נקט בהליכות שלמה ח”א כג כח שאינו מברך אם היה בסמיכות לזה באותו העיר במשך זמן זה אם כי יש לציין דמה שהשווה זה לדיני קריעה רוב הפוסקים לא כ”כ קבלו ענין זה גם לגבי קריעה לפטור מי שדר סביבות ירושלים עי’ שע”ת סי’ תקסא בשם רדב”ז וברכ”י סי’ תקסא (וגם במשנ”ב שם בסוה”ס והרואה ירושלים וכו’ רואה דוקא אפשר ג”כ שלא קיבל צד זה), אם כי בא”ר שהובא במשנ”ב בסי’ רכד סק”ג משמע שנקט כעין סברא זו לענין מקום ע”ז, וא”כ לגבי ספק ברכה עכ”פ חזי לאצטרופי סברא זו אף אם לא ראה כלל הר תוך ל’ יום אלא רק היה בסמיכות להר.

ויש להוסיף דבשו”ע או”ח סי’ רכח ס”ג כתב בשם הר”ד אבודרהם עמ’ שדמ דלא על כל הרים וגבעות מברך, אלא דווקא על הרים וגבעות המשונים וניכרת גבורת הבורא בהם עכ”ל, וכתב לפ”ז בשו”ת אול”צ ח”ב מ”ו ס”ב דהיינו כגון הרי האלפים ובא”י יש לברך על הר חרמון בלבד עכ”ד, ויש להוסיף דהלשון משונים משמע דאינם ההרים הרגילים וגם לא מעט יותר גדול מן הרגיל אלא שהוא משונה במהותו.

ובחי”א כלל סג ס”ג כתב דעל ההרים הגבוהין המפורסמים בעולם מחמת גבהם מברך כן וכעי”ז בקצש”ע סי’ ס ס”ה.

ועוד דהרי ראה בלילה וממרחק ולפי דבריו לא ראה את ההר ברור מספיק כמו ביום, ועי’ בסי’ תקסא סק”ז שחש המשנ”ב בדיני קריעה לחומרא שלא לקרוע לכתחילה כשרואה ממרחק וכן יש מורים בזמנינו שחוששים מלברך על הים ממרחק (כגון ממקומות הגבוהים בבני ברק) כשאינו נראה ברור.

והנה בשו”ע ס”ס רכח כ’ לגבי נהרות דהברכה היא רק אם ידוע שלא נשתנה מברייתו, וכתב שם המשנ”ב בשם הא”ר דה”ה בספק נשתנה אין מברך, ובשעה”צ שם הוסיף בשם הפמ”ג דמסתמא לא נשתנה וצ”ע למעשה, והמכיר סגנונו של המשנ”ב יסכים ממה שלא הביאו בפנים המשנ”ב הוא משום שבאמת נסתפק בזה לדינא ולגבי ימים נקט המשנ”ב שמסתמא א”צ לחוש שנשתנה [וגם הפמ”ג גופיה שמקל אפשר דעיקר דבריו קיימי על ד’ נהרות של השו”ע ואיני יודע אם הוא מוכרח שלגבי כל נהרות וכל הרים יטען כן בכל הר שמסתמא לא נשתנה ובפרט הר מירון שכידוע מלא קברים ויש יותר מקום לטעון דנשתנית צורתו על ידי החפירות והמערות, אבל בס”ק הקודם לזה הזכיר הפמ”ג נהרות גדולות ואפשר דלא קאי דוקא על ד’ נהרות דה”ה שאר נהרות כמ”ש המשנ”ב בשם הפוסקים, ומ”מ גם הפמ”ג גופיה כ’ דינו בלשון צ”ע, וגם הפמ”ג גופיה אפשר דמודה דאם אין הנהר עצמו ידוע שהוא מו’ ימי בראשית לא אמרי’ דמסתמא הוא מו’ ימי בראשית עי’ בלשונו בס”ק הקודם הנ”ל, ורק דבנהר דידעי’ שהוא מו’ ימי בראשית אמרי’ דמסתמא לא נשתנה, ועכ”פ בהר אמנם ההר עצמו הי’ מו’ ימי בראשית אבל כשהיו עליו כמה יישובים במשך זמנים וקברים ומערות יש לדון אם עדיין מוחזק שמסתמא לא נשתנה].

ומצד שני יש מקום לטעון דכל מה שנזכר בגמ’ ושו”ע והפוסקים על נהר שנשתנה מברייתו הוא דוקא נהר כיון שכשנשתנה מברייתו נוצר בו יש מאין שנוצר מהלך מים במקום שלא היה קודם וה”ה ימים כמש”כ המשנ”ב סק”ו, אבל בהר גם אם השתנה צורתו מ”מ מה שנשאר הוא מששת ימי בראשית (ומאידך גיסא במציאות לפעמים עשרות מטרים של שכבת אדמה אינו מששת ימי בראשית והרחבתי בזה עוד בתשובה לענין אמירת ד”ת בסמוך לקברים אבל לענייננו יש לטעון ע”ז דא”כ גם בזמן הגמ’ לא היה שייך לברך על הרים, ובגוף הנידון אם נשתנה מברייתו שלא בידי אדם אם חשיב נשתנה או לא לגבי נהרות דנו בזה הפוסקים, ועי’ משנה אחרונה מה שהביא דעות הפוסקים בזה).

ובאבודרהם עמ’ ל’ בטעם מה שמברך על מדברות כתב משום שלא נשתנה מברייתו, ויש מקום לבאר דהוא תנאי שלא נשתנה או י”ל דר”ל דזה מסתמא לא נשתנה, וממילא א”א להוכיח בבירור דבר לענייננו אם נשתנה הוא תנאי רק במים או לא.

ועי’ מור וקציעה סי’ רכח דגבעות ג”כ עשוי בידי שמים (ויש מקום לומר דלגבי הרים לא הוצרך אלא רק לגבי גבעות כיון דמפרש לה לענין תל משא”כ הר שהוא גוף אחד ול”צ לאשמעי’) אבל גם לענין האבודרהם וגם לענין המור וקציעה יש לומר דלא שיש תנאי לגבי הר שהוא לא נשתנה אלא דרק בנהר מצוי שנשתנה ובהר אינו מצוי כ”כ דגם אם נחתך מן ההר מ”מ לא נשתנה ועדיין צ”ע כנ”ל.

אולם ראיתי בפירוש נותן טעם על השו”ע שם שהאריך דיש הרים רבים שמתגדלים ומשתנים בטבע וביאר הענין בהרחבה ע”פ חכמת הטבעיים והביא ראיה מדברי האר”י בשער הגלגולים והיוצא לפי נתונים אלו דלהסוברים שא”א לברך על דבר שהשתנה שלא על ידי אדם ה”ה שא”א לברך על הר שידוע שהשתנה ע”י מאורעות הטבע אבל ממה שסתמו הפוסקים ולא הזכירו אולי י”ל דהוא כים שהמשנ”ב נקט שא”צ לחשוש שהשתנה  ובים לא הזכיר בגמ’ ושו”ע ובריטב”א דאין מברך אם נשתנה, וכן כ’ בברכת ה’ להגר”מ לוי פ”ג ה”ז דהרים שידוע שנשתנו אין מברך עליהם אבל אם אין ידוע מברך עליהם מסתמא, אבל כל מה שידוע שהשתנו י”ל רק בשינוי של צמיחה כמ”ש שם באפשרויות אבל חפירות גם אם יש בזה שינוי צורה מ”מ מאחר ואין מוסיף על ההר אפשר דלא חשיב שינוי וגם מבנים אפשר דלא חשיב שינוי צורת ההר.

עכ”פ בהעדר התנאים היה יותר טוב שלא לברך או לברך בלא שם ומלכות.

ואז השיב לי האברך הנזכר שטוב עשה שלא שאל לפני שבירך שכן אם היה בא לשאול לא היה מברך מחמת הספקות שיש בזה ועכשיו הספיק לברך, אולם גם זה אינו נכון דאדרבה יש לברר קודם שמברך, דהא בפמ”ג בפתיחה להל’ ברכות מבואר דמה שספק ברכות לקולא הוא משום חומרא דלא תשא (ועי’ במשנ”ב ס”ס קכד שהביא חלק מדברי הפמ”ג שם) א”כ כמו שבכל ספק איסור יש לברר לפני כן ה”ה כאן, ולא דמי להא דבדרבנן עבדי’ עובדא קודם לכן חדא דאינו מוסכם שלא תשא דברכה לבטלה הוא מדרבנן ועוד דכמובן שלא בכל דבר נאמר כלל זה דבדרבנן עבדי’ עובדא דא”כ נתת תורת כ”א ואחד בידו ויעשה מה שלבו חפץ אלא כ”ז נכלל במה שחסרון ידיעה לא חשיב ספק כמבואר בטושו”ע וש”ך ופמ”ג בדיני ספקות ולכן מי שלא ידע הדין מחמת חסרון ידיעה בדינים המפורשים בפוסקים אינו בכלל זה.

היוצא מזה דבאופן שאינו עונה על התנאים לחייב בברכה ודאי אין לברך.

קרא פחות
0

א) הנה השאלה הזו מחולקת לכמה שאלות, ובאמת לא נשאלתי בכולם בבת אחת אלא פעם אחת נשאלתי לענין כתיבה בשמאל באברך א’ שהרשוהו לכתוב אות א’ בס”ת בקהילתו ופ”א איתרע מעשה לידי בבחור צעיר שהרשוהו לכתוב אות א’ ולא אמר ...קרא עוד

א) הנה השאלה הזו מחולקת לכמה שאלות, ובאמת לא נשאלתי בכולם בבת אחת אלא פעם אחת נשאלתי לענין כתיבה בשמאל באברך א’ שהרשוהו לכתוב אות א’ בס”ת בקהילתו ופ”א איתרע מעשה לידי בבחור צעיר שהרשוהו לכתוב אות א’ ולא אמר הכתב קודם שכתב ולא אמר לשם קדושת ס”ת.

ומ”מ צירפתי כל הנידונים יחד דמתוך כך נוכל ללמוד דבמקומות שנוהגים ליתן לכל אחד לכתוב אות בס”ת בלא לבדוק בציציותיו מ”מ עכ”פ לכתחילה ראוי לדקדק בכמה עניינים הנוגעים לדינא ובדיעבד אם מתעוררים שאלות יוכלו לעשות שאלת חכם.

ובאופן שרבים כותבים ס”ת בלא ללמוד ולדעת הדינים עלול לבוא לידי שאלות שונות, וכמו שאמרו ז”ל בקידושין ו ע”א והובא בשו”ע אה”ע סי’ מט ס”ג שכל מי שאינו בקי בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם, ולגבי שחיטה נזכר בפוסקים (עי’ יו”ד סי’ א’ בהג”ה) דמי שאין לו קבלה מחכם אסור לשחוט, ולגבי ניקור כ’ הפוסקים דמי שלא למד מחכם במראה עינים אין לו לעסוק בניקור (עי’ רמ”א סי’ ס”ד ס”ו סי’ סה ס”ח, ועי’ ספר בית יצחק הל’ ניקור עקרת הבית סי’ ד כלל ו עמודי זהב סק”ט וספר מורה לזובחים להאבדק”ק וירצבורג סי’ כ ס”ה מה שהאריכו בזה), ודעכ”פ האידנא אין לסמוך על חזקת כשרות של סתם מנקר (עי’ כרתי ס”ס סה ויש”ש חולין פ”א סי’ ב ועי’ עוד בב”י בשם השע”ת לר”י), ולגבי דין אי’ בגמ’ רפ”ג דסנהדרין דנקיי הדעת שבירושלים אף לא היו יושבין בדין אא”כ יודעין מי יושב עמהם, וכ”ש שלא היו מושיבין לדין מי שלא למד הדינים, וה”ה דכל מי שאינו בקי בדינים ועוסק בדבר שלא למד עלול לעשות שלא כדין וגם לגבי כתיבת סת”ם כתבו האחרונים בכ”מ דצריך קבלה כדי לכתוב ועכ”פ זה בודאי שמדינא מי שכותב צריך לידע הדינים.

ובשנה זו קודם פורים יצא קול קורא מגדולי ההוראה לתקן הפירצה שלא יכתבו אפי’ מגילת אסתר מי שלא למד דיני הכתיבה, והדברים פשוטים, ולכן צריך זהירות יתרה בכל כה”ג במקומות שמוסרים הכתיבה לבני אדם שמימיהם לא למדו דינים אלו.

ויש להוסיף דבמקומות שנוהגים שכל הס”ת נכתב על ידי סופר ת”ח הבקי בדיני כתיבת ס”ת יצאו מכלל כמה חששות ועניינים וגם מצד דיוק ויופי תמונת האותיות הן בדברים שיש בהם חשש שמעכבין ובין בדברים שהם להידור בלבד.

ואציין כמה חששות שיש לדקדק בהם הנוהגים במנהג הנזכר שיוכלו לתת עליהם הדעת לבל יכשלו בהם, ובהם יש דברים המעכבים בדיעבד לכו”ע, כתיבה שלא מן הכתב, כתיבה בלא אמירת התיבות, כתיבה שלא לשמה ועכ”פ בלא אמירה בפה, כתיבת משומדים, כתיבת אותיות שלא כדין, כתיבה בשמאל באופן האסור עכ”פ לכתחילה או אפי’ בדיעבד, כתיבת כתב שאין בו הידור ונוי מצוה, כתיבת בחור בן י”ג דמדאורייתא הוא ספק קטן, ולפעמים עלול להיווצר גם חשש חק תוכות אם היה בזה גם מכשיר מחיקה, ואם כתב גם שם יש בזה חשש של כתיבת שם בלא קידוש, ואידך זיל גמור.

וכן הובא בשם בעל האג”מ (מסורת משה ח”א עמ’ שלב) שאמר שבכלל לא טוב מה שנהוג שאנשים מניחים כמה אותיות לגמור בבית הכנסת דבאופן רגיל אלו שגומרים האותיות אינם כ”כ בקיאים ומקלקלים יופי של הס”ת ובפרט בשכבר כאן נעשה שנגמר ע”י הסופר (ר”ל שלא למחוק ולכתוב שוב) זה טוב מאוד ויותר טוב שיהיה ס”ת נאה ויפה ממה שירוויח בית הכנסת כמה דולרים ע”י מכירת כתיבת אותיות הס”ת עכ”ד, ומה שהזכיר ענין יופי הכתב הוא לרווחא דמילתא דאף אם נלמד לכל הכותבים את הדינים או שכולם חכמים ונבונים מ”מ מצד יופי הכתב יותר נאה שסופר אומן יכתוב הכל כמ”ש בשבת קלג ע”ב.

ועי’ עוד דברי מלכיאל ח”ד סי’ צ מה שנתחבט בזה בהנהוג שנותנים לאחרים לכתוב וישראלים משומדים ג”כ נותנים להם לכתוב אות בס”ת מה לעשות וכיצד לנהוג בס”ת זה [ונכנס שם לנידון שהמסגרת של האות היתה כתובה קודם לכן מכמה אנפין ולהלן ידובר מזה מעט].

ב) וראשית כל יש לדקדק בעיקר דין מצוות כתיבת ס”ת אם מתקיים באופן שאינו כותב אלא רק אות אחת בס”ת.

דהנה נחלקו הרמב”ם (ברפ”ז מהל’ ס”ת) והרא”ש (הל’ ס”ת מהלק”ט סי’ א) במצוות כתיבת ס”ת בזמנינו, והפרישה ביו”ד סי’ ע”ר ס”ב סק”ח ועוד אחרונים (עי”ש בש”ך סק”ה שכ’ דכן נראה עיקר כהפרישה) נקטו בדעת הרא”ש [שכדעתו פסק השו”ע שם להלכה] דאין מצוות כתיבת ס”ת בזמנינו בספר תורה כיון שאין לומדים ממנו, ואולי זה גם כוונת לשון הפוסקים והשו”ע שהאידנא מצוה לכתוב וכו’ ואין הכונה שעד האידנא לא היה מצוה לכתוב דהרי בזמן הגמ’ לא כתבו חומשין [אם הכונה לחומשין במגילות רק דהשו”ע מחמיר בזה במקומו ורוה”פ הקילו בזה וכן המנהג והרחבתי במקו”א] וספרי משנה וגמ’ (עי’ גיטין ס).

(ומאידך יש אחרונים שלא נקטו כהפרישה עי’ בבאה”ג שם ועוד מה שהובא בש”ך שם וכך יש לטעון דכיון שקורין בו בציבור חשיב גם ללמד דהקריאה הוא ללמד כמ”ש בשלהי מרובה ובפרט הנוהגים להשתמש לשנים מקרא, ועי’ מה שכתבתי עוד בדברי הפרישה בתשובתי על קריאת זכור לנשים).

וגם לדעת הרמב”ם ברפ”ז מהל’ ס”ת עיקר מצוות כתיבת ס”ת היא בשירת האזינו, וטעמו של הרמב”ם דאין כותבין פרשיות ופרשיות, והיינו משום שפסק כמ”ד אין כותבין מגילה לתינוק בגיטין ס’, א”כ לדידן דנקטי’ דהאידנא כותבין מגילה לתינוק (הרחבתי במקו”א בדעות הראשונים והפוסקים בזה), ובמה דבמגיה אות א’ מקיים המצוה בהגמ”י בשם ר”י משום שהי’ באיסור בידי הקונה, ויש להוסיף דמלבד אל תשכן אפשר דעבר כאן עוד איסור דהו”ל כמגילה כיון שאין כל התורה וצל”ע, א”כ היה מקום לטעון גם להרמב”ם אליבא דידן שכותבין מגילות א”כ מצוות כתיבת ס”ת האידנא היא רק בשירת האזינו, ומה שכותב אות א’ בלאו הכי אינו מקיים בזה מצוה, ולפי צד זה האחרונים שנקטו דיוצאין בשותפות הוא רק באופן שיש לכולם שותפות בשירת האזינו, ולכאור’ זה פשוט להמעיין בל’ הרמב”ם שם ובדברינו כאן, וצל”ע בזה.

[ועכ”פ אם נימא דאיכא מאן דפליג על הרמב”ם בדבריו על השירה (ועי’ עוד ברא”ש ור”ן בנדרים לז ובספר בן ידיד על הרמב”ם שם) ולא ס”ל כהרא”ש לענין ספרים שלנו א”כ עדיין יש לחשוש לשי’ זו, ומאידך גיסא י”ל דהא בהא תליא דהמפרש השירה על התורה ממילא מפרש לה על כל כתבי התורה כהרא”ש ובס”ת שאין לומדין בו יהיה תליא בדעות הפרישה ומחלוקתו].

היוצא בזה דבין להרמב”ם ובין להרא”ש יוצא דכתיבת אות בס”ת אינו ברור שיש בזה מצוה דלהרא”ש בלאו הכי נקטו כמה פוסקים דאין מצוה בס”ת האידנא ולהרמב”ם בפשוטו עיקר המצוה היא בשירת האזינו.

וכבר מבואר בגמ’ במנחות ל’ דרק אם תיקן אות אחת ועי”ז תיקן הס”ת חשיב כתיבת ס”ת אבל אם כתב איזה אות באמצע כתיבת הספר באיזה מקום אינו בכלל כתיבת ס”ת.

היוצא מזה דזה פשוט שכתיבת אות אחת באמצע ס”ת אינו מכלל מצוות כתיבת ס”ת (אם לא לחיבוב מצוה וכדלהלן).

רק דיש אחרונים שדנו אם שייך שותפות במצוות כתיבת ס”ת ועי’ בפת”ש ביו”ד סי’ ע”ר סק”א שהביא ב’ דעות בזה, ועי’ באו”ש על הרמב”ם שם.

והנה יש להקדים דהנה דעת הרמ”א ביו”ד שם דלא שייך כתיבת ס”ת בלקח מן השוק, ולדידיה לכאורה לא שייך כלל שותפות כיון שהמצוה לכתוב, רק דהגר”א שם הביא דעת רש”י דפליג ע”ז וכן יש עוד פוסקים שנחלקו על זה, ולדידיה יש לדון אם הוא מצוה על כל אחד או בשותפות, ופשטות הסוגיות דהוא דין על כל יחיד ממה שלא הזכירו דבר זה, וגם דא”א על ידי ירושה כמש”כ השו”ע שם ע”פ הסוגיות, אע”ג דלכה”פ יש לו זכות וחלק ממוני בזה (אלא דשם לא טרח להוציא ממון לזה וקצת דוחק לומר דתליא בזה ושבמתנה לא יקיים המצוה).

וכן נקטו כמה אחרונים דמדינא אין יוצאים בהשתתפות בס”ת בשותפות (עי’ רע”א וערה”ש ומקדש מעט ועי’ שה”ל ח”ג סי’ קמז ועי’ עוד דעות בזה באליב”ד על השו”ע שם).

ואמנם יש מהפוסקים דנקטו דהאידנא דלא בקיאינן בחסרות ויתרות כדבפ”ק דקידושין דף ל ע”א, אין מקיים מצוות כתיבת ס”ת [שאג”א סי’ לו ועי’ חת”ס או”ח סי’ נב וסי’ נד וע”ע שבה”ל ח”ב סי’ קלג], אולם פשטות סוגיין דעלמא אינו כן, עי’ במנחות שם ועי’ בשו”ע שם ס”א דעכ”פ בזמן הגמ’ שייך לצאת בכתיבת ס”ת, וזה אע”ג דכבר בזמן הגמ’ לא היו בקיאין בחסרות ויתרות, ויש להוסיף דבזמן הגמ’ לא היה אפשר לצאת בספרי משנה וגמרא כיון שעדיין לא נכתבו (עי’ גיטין ס), וכך דעת רוב הפוסקים [עי’ באליב”ד על השו”ע שם] דגם האידנא דלא בקיאינן בחסרות ויתרות לא נתבטלה מצוות כתיבת ס”ת.

ויעוי’ בחוט שני הל’ ריבית שכ’ דטעם מה שאין אנו כותבין ס”ת האידנא כל אחד הוא משום דעיקר הדין נפסק שמקיימין כתיבת ס”ת בשאר ספרים וממילא אין לבטל תורה בשביל זה אא”כ יש לו לשכור מי שיכתוב עבורו, ויש להוסיף דמ”מ בניד”ד לכתוב אות בס”ת אינו ביטול תורה כ”כ עכ”פ בחלק מהפעמים, וגם אפשר שיש בזה כבוד תורה (ועי’ מגילה ג) ויש שהזכירו בזה חיבוב מצוה, ומ”מ מצד מצוות כתיבת ס”ת יש בזה טעמים נוספים במה שאין בזה מצוה מן התורה.

ויש להוסיף בכ”ז דלפי מה שנהוג שהסופר כותב רושם של מסגרת האות והעולם ממלאים שם בדיו אין ברור כלל שחשיב שמתקנים אות מדינא, דיעוי’ בב”י סי’ לב שהובא בשם המאירי ע”פ ביאורו בדברי הגמ’ במנחות כט סע”א דכל אות בעובי כל שהוא כשרה ג”כ, וגם שאר הראשונים שביארו דברי הגמ’ שם באופן אחר י”ל דלא פליגי על המאירי בדין, ועי’ במשנ”ב מש”כ בשיעור עובי אותיות, ומאידך גיסא יש שטענו דע”י שעשוי עם מסגרת בלא מילוי גרוע לפעמים שאין ניכר צורת אות קודם המילוי כשאין ברור איזה אות הוא זה [ועם כל זה כמדומה שבד”כ אין זה כך עכ”פ אם תינוק קורא אותן כהוגן, ועי’ גם בצל החכמה ח”ד סי’ נא], ועי’ מה שהביאו בנידון זה מדברי האחרונים באליבא דהלכתא על השו”ע יו”ד סי’ ער ס”א ובשם החזו”א הובא שם שכתב אות אחרונה בס”ת בלא שעשו לו המסגרת קודם לכן (ואות אחרונה יוצא בזה מדינא דגמ’ עכ”פ כשלא היתה כתובה במסגרת קודם לכן).

[ובמאמר המוסגר יש לציין דממ”נ מצד דינא הוא מוקשה מה שנותנין לאינם בקיאים לכתוב דאם המסגרת חשובה אות א”כ מדינא אין מקיימין מצוה בכתיבה ואם המסגרת אין חשובה אות א”כ כמה חששות ופסידות יש בנתינה למי שאין בקי כמבואר קצת מהן בתשובה זו ואידך זיל גמור].

א”כ יש כאן כמה צדדים שאין מקיים מצוה מה”ת בזה:

א’ דהרי כותב רק בשותפות לכל היותר (וכ”ש אם אפי’ אינו בשותפות אלא רק הרשאת כתיבה בלבד, דבזה אין צד כלל שקיים מצוה מה”ת).

ב’ דלדעת הפרישה והש”ך אין יוצא האידנא בכתיבת ס”ת.

ג’ דאין כותב בעצמו כל הס”ת ועכ”פ אינו כותב סיום הס”ת בעצמו.

ד’ דלא בקיאינן בחסרות ויתרות.

ה’ דהמסגרת של האות היתה כתובה קודם לכן.

ו’ דגם להרמב”ם אינו ברור וכנ”ל (ולכאורה להרמב”ם בנידון זה הוא יותר פשוט לדינא דאינו מקיים בזה דשאר הס”ת הוא הכשר מצוה לפ’ האזינו אלא אם כן עושה שותפות בפ’ האזינו או בכל הס”ת ואז מה שכותב אות אינו לא מעלה ולא מוריד מצד גדרי המצוה).

היוצא מכ”ז דכל הצד שמקיים מצוה בדבר זה אינו ברור לדינא שנוכל לאומרו רק אחר שנחשוש לכמה ספקות וצדדים יחד שחלקם לא נפסקו להלכה, ויוצא שהוא רק ספק ספק ספק וכו’ ספקא שמקיים בזה מצוה מה”ת, ויעוי’ ברמ”א ובש”ך ביו”ד סי’ קי ס”ח דמשמע דאחר כמה ספקות אין כ”כ צורך לחשוש ולברר אף בדבר שיש לו מתירין עכ”פ באופן דהתם.

וכ”ש דלפי אותו הצד מרויח אם קונה שותפות בס”ת ורק מרויח דמקיים מצוה בו אבל ג”ז אינו פשוט שכתיבת אות זו שייכת למצוה בו יותר מבשלוחו (קידושין מא ע”א), כיון דמ”מ דקיום מצוות ס”ת הוא רק בהשלמת הס”ת וכתיבת סוף הס”ת שאז מקיים המצוה הוא רק ע”י שליחות, אבל מקיים מצוה בו ג”כ כיון שגם האות שלו הוצרכה לס”ת ויש לו חלק אבל אינו מקיים המצוה בו בשלמות כיון שלא עשה מצוה אחת שלמה בעצמו וכשכתב האות לא חלה כאן המצוה עדיין.

ומ”מ נוהגים כן משום חיבוב מצוה (עי’ מקדש מעט ביו”ד שם, ועי’ מש”כ בערה”ש לענין מכירת אותיות ועי’ באגרות הגרח”ע), אלא שאין מנהג כתיבת אותיות מוסכם לכו”ע שהוא דבר טוב, דיש בו כמה חששות והפסדים, וכמשנ”ת.

ג) ונזדמנתי לאיזה מקום שאחר שנתנו לכולם לכתוב אות אות נעמד אחד מאנשי המקום ואמר מעשה בגדול הדור מלפני כמה מאות שנים שבקשוהו לקרוא בתורה וצפה בו והתבטא כי ספר התורה פסול כיון שנכתב ע”י הסופר כולו ולא נתנו לציבור לכתוב בו, ונמנע ולא קרא.

והוא תמוה למה לא באו הדברים בכתובים כמה מאות שנים עד עכשיו, והרוצה וכו’ ירחיק עדותו (ואגב אציין שראיתי בספרי זמנינו כמה דברים בענין מנהג זה מרבותינו מלפני מאות שנים והכל צ”ב דלמה לא נכתבו הדברים במקורן ובזמנם אם המנהג היה רווח בזמנם במידה שהוא רווח היום ולמה המתינו עד האידנא ואינו כמן ימא לטגני).

מלבד מה שכל המעשה זר ומוזר ביותר מן הקצה אל הקצה, חדא שאינו נתפס מעשה זה על אותו גדול שיאמר שהס”ת פסול מחמת דבר כזה, והכרנוהו מספריו ושמעתתיה דמבדרן בפום רבנן שאינם כוללים עניינים תמוהים כגון זה.

ומלבד זה להחזיר ס”ת ללא צורך אחר שכבר בא לקרות בו הוא חשש איסור ואכ”מ ומלבד זה דמי שנותנין לו לברך ואינו מברך מקצר ימים כמ”ש בברכות נה ע”א.

ומלבד זה טירחא דצבורא הוא ג”כ איסור כמבואר בכ”מ.

ומלבד זה להוציא לעז על הראשונים שקראו בו ברכה לבטלה ושכל הקהל לא יצאו יד”ח עד היום הוא ג”כ איסור כמבואר בכ”מ.

ומלבד זה כבר נזכר שיש גדולים שהורו דאדרבה יש להורות לסופר לכתוב כל הס”ת לכתחילה.

ומלבד זה כבר בגמ’ מבואר דיש ס”ת שנכתבו על ידי סופר אחד וגם י”ג ספרי תורה שכתב משה רבינו לחלק מהדעות נכתבו בשלמותן ע”י משה (עי’ ב”ב יד ומנחות ל ע”א), ותל”מ.

וכבר הרחבתי במקו”א בשם החזו”א ובעל הקהילות יעקב ובעל הדברי יואל והגרי”ש אלישיב והגר”ד לנדו שאין להתייחס למיני המעשיות המסופרות וכ”ש שאין לפסוק הלכה על פיהם, ויעוי’ מש”כ הקה”י בקריינא דאגרתא ח”ב סי’ פג שתמוה מאוד איך יחשוב אדם להעמיד כל היהדות על איזו מעשה ששמע מאיזה אדם שרוב המעשיות הנדפסות הם בדותות וגם המעט שיש בהם קורטוב של אמת המשמעות משתנה הרבה לפי סיפור הדברים עכ”ד עי”ש עוד, וכמדומה שלא ראינו דרך גדולי הת”ח שמתייחסים למעשיות מעין אלו במשקל הנוגע למעשה.

ואם יש מנהג כזה שיכתבו כל הקהל בס”ת א”כ מנהגן של ישראל תורה ויסודתה בהררי קודש וכמ”ש הרמ”א בסוף או”ח שאין לפקפק על שום מנהג כי לא לחינם הוקבעו, ויש לומר דמשום כבוד תורה הנהיגו כן, וח”ו לא באתי ח”ו לפקפק ולערער על מנהגן של ישראל, אבל אדרבה לטובת קיום מנהג זה עצמו (אם יש מנהג כזה) אינו טוב לספר מעשה כזה דמשמע שרק על מעשה כזה סומכין המנהג, דהמספר מעשה זה עביד ליה למנהג כאילו אין לו סמך מלבד מעשה כזה שלא אירע מעולם והרי הוא גורם לזלזל במנהג (עי’ ח”ח כלל ט סק”ה).

ד) והנה לגוף הנידון לגבי אדם שהוא שמאלי א”כ צריך לכתוב בשמאל כמש”כ בשו”ע או”ח סי’ לב ס”ה, ואם כתב בימין פסל, אבל אף אם רגיל לכתוב בימין ולעשות שאר מעשים בשמאל או להיפך אין ראוי לקבל אותו לסופר כמש”כ הפוסקים (עי’ בפמ”ג ובמשנ”ב שם).

ואע”פ שיש קצת שחששו שדין חיוב כתיבה בימין הוא רק בתפילין מ”מ מפורש במקור הדין בספר התרומה סי’ רה דדין זה הוא גם בס”ת וכמו שכ’ הפמ”ג שם דנקטי’ שדין זה הוא גם בס”ת אפי’ בדיעבד פסול.

ותיתי לההוא צורבא מרבנן שבא לימלך וכששמע הדין פירש ולא עשה מעשה, ואולי יש שאין נמלכין, ומ”מ בדיעבד משמע במשנ”ב שם שהוא קל יותר וגם בפמ”ג יש מקום ללמוד כן עי”ש בדבריו.

ובמקום שלא נודע ריעותא אפשר דאף לכתחילה אין חיוב גמור לבדוק אצל כל אחד אם יש אצלו בעיה זו ואולי ע”ז סמכו אלו שלא הקפידו לפרסם הענין אף כשנותנין לכל אחד לכתוב אות, וצל”ע לדינא [ושאלה זו תלוי’ בגדרי דין אפשר לברר בקל במיעוטא מתי יש לברר ומתי לא, והרחבתי בזה בכ”מ, ועי’ בתשובתי על בדיקת י”ח טריפות ובתשובתי על בדיקת דם ביצים בזמנינו], ומ”מ במקום שיש חשש שאחרי הכתיבה יתברר החשש בודאי שיותר טוב לחשוש כבר מעיקרא (עי’ עוד פסחים י ע”ב).

ויש להוסיף בכל הנ”ל דמכיון שלפי הנהוג כבר כתבו מסגרת האות ורק מוסיפים העולם את הדיו בפנים א”כ הוא קל יותר דבזה יש פלוגתא אם האות פסולה קודם שמלאוה (עי’ באליב”ד שציינתי לעיל שהביאו הדעות בזה ובשם הגריש”א הביאו שהיקל שא”צ לכתוב מתוך הכתב באופן זה, ומ”מ אפשר שסבר דתיקון אות אין מחייבת לתקן דוקא מתוך הכתב דהרי הובא משמו שם דיש צד שהוא פסול באופן שאין ניכר צורת האות ע”י המילוי).

ה) ולגבי להוציא מפיו התיבה קודם שיכתבנה הנה אמנם לכתחילה קי”ל לחשוש להדעות שצריך לומר קודם שכותב (עי’ רש”י ותוס’ במנחות ל ע”א ובמשנ”ב סי’ לב ס”ק קלו), אבל בדיעבד אינו לעיכובא כמש”כ המשנ”ב שם בשם הב”י והא”ר שם סקמ”ח, וכ”כ הדעת קדושים ביו”ד סי’ עדר סק”ה שאין מקום להחמיר שלא לקרוא בו (ועי’ חידושי הגרי”ז במנחות שם מה שצידד כן מתחילה ומש”כ אח”כ לברר שוב בעיקר גדרי הדבר).

לגבי אם צריך להוציא מפיו גם כשאחר מקרה אותו כמו בנידון דידן שהסופר אומר לו מה לכתוב, עי’ במה שהרחבתי בתשובה אחרת [ד”ה מי שכותב ספר תורה מן הכתב וגם אחר מקרה אותו האם צריך הכותב דוקא להוציא מפיו את מה שכותב] דמדברי הפוסקים להלכה מבואר דאה”נ שהחיוב גם בזה ומ”מ אי”ז לעיכובא וכמשנ”ת בשם הפוסקים.

ו) ולענין אם כותב רק אות אחת והוא אומר רק איזה אות הוא כותב ואינו אומר את התיבה שאותה הוא כותב משמעות המשנ”ב שם ס”ק קלו בשם הב”ח דבעי’ שיקרא את התיבות כדי שתחול קדושת התיבה על מה שכותב עי’ בלשון המשנ”ב שם.

ז) ולענין מה שלא כתב מן הכתב הנה מעיקרא דדינא מי שכתב ס”ת שלא מן הכתב כשר רק בשעה”ד [עי’ ש”ך יו”ד סי’ עדר סק”ג בשם הב”י בשם ר”ן ובמשנ”ב סי’ תרצא סק”ט ובבה”ל שם] וצריך גניזה לדעה א’ בירושלמי רפ”ד דמגילה [עי’ בה”ל סי’ תרצא] רק דכאן הוא תיקון אות מאחר שכבר יש מסגרת סביבה ועי’ רש”י ר”ה כח ע”ב קורא להגיה אף קרייה אין כאן, אלא מגמגם עכ”ל ומשמע דבקריאה להגיה א”צ דוקא קריאה בפה גמורה [דרש”י הוא המחמיר במנחות שם בקריאה קודם כתיבה] ובדוחק אפשר לדחות דמגמגם ר”ל שקורא לפי הכתיבה וזה חשיב כתיבה כשקורא כפי הכתיב שכ”כ בלשכת הסופר סי’ ד אות ו’ בשם שו”ת סת”ם למהר”ש קלוגר סי’ מו וכ”כ במקדש מעט יו”ד סי’ עדר סקי”א), או דיש לדחות דכל הקריאה קורא בגמגום ומה שמגיה קורא בפירוש.

ועכ”פ בחלק מהפעמים הוא כשר קודם לכן (ונתבאר לעיל דיש בזה חילוק בין אות לאות) עכ”פ לחלק מהדעות עי’ לעיל וממילא מוגדר כספק תיקון ובזה אין ברור שצריך לכתוב מן הכתב (ועי’ באליב”ד על השו”ע סי’ ע”ר ס”א שהביאו בשם הגרי”ש שהקל בזה ואחרים החמירו בזה).

ויש גם מקום לטעון דכל שיודע מה כתוב לא גרע מכותב מן הכתב מס”ת פסול או נייר מודפס דהארכתי במק”א [ד”ה כתיבת ספר תורה מן הכתב האם צריכה שתהא מספר תורה כשרה או לא] דמעיקר הדין כשר לכתחילה וכך המנהג, ועכ”פ בדיעבד קשה לומר שיש ענין להחמיר בכה”ג.

ח) ומה שלא אמר לשם קדושת ס”ת הנה לדעת המשנ”ב סי’ לב סקצ”ה בשם א”ר ופמ”ג לא יצא אף אם חשב בלבו לשמה, וכעי”ז בשוע”ר סי’ לב סל”א, וכך המשמעות ברמ”א שם לענין כוונת השם [אם נימא דדין זה שווה לדין כוונה בלשמה] דבמקרה שלא אמר אף מתחילה אין מועיל אפי’ בדיעבד ועי”ש במשנ”ב סקצ”ח.

ויש קצת שחולקים ע”ז (עי’ באה”ג ביו”ד סי’ עדר בשם הסמ”ג, ובלשכת הסופר סי’ ד סק”ד וביד הקטנה ג”כ נקט דאין דין אמירה לשמה להשו”ע בדיעבד באות רגילה, ועי’ גם דע”ת למהרש”ם ביו”ד שם בשם התועפות ראם סי’ לד להקל מלבד לפרשת זכור, והמשנ”ב שם בסקצ”ה לגבי כתיבה ציין לחי’ רע”א ובפנים הרע”א ציין דדין זה שהוא לעיכובא לא ברירא לכו”ע, והמשנ”ב סי’ לב סקכ”ד בשם הא”ר והפמ”ג נקט דבעיבוד סגי בדיעבד במחשבה, ועי’ בל’ בעה”ת בב”י או”ח סי’ לב שכ’ שנסתפק וכו’ וטוב שיאמר לשמה ולכאורה אינו לעיכובא, ושם מיירי בעיבוד ועי’ להלן, וכן בערה”ש יו”ד רעא סי”א ג”כ נקט דבדיעבד די במחשבה עכ”פ בעיבוד, ועי’ בערה”ש באה”ע סי’ קלא, ועי’ עוד כמה פוסקים לענין גט ואף לענין סת”ם בפת”ש אה”ע סי’ קלא ס”ז ובשאר נו”כ שם ובשד”ח אסיפת דינים מערכת גט סי’ טו סק”י, ויש לציין דעיקר דין אמירה הוא מחודש דלא נזכר בגמ’ דין אמירה להדיא, ומה שנזכר בגיטין כד ע”ב לא נזכר כלל שהוא לעיכובא אלא דרך אגב דהיה אמירה כיון שהם יושבים להתלמד, ועוד דבגמ’ מדמה לה להזמנה עכ”פ לחלק מהראשונים וגם בעה”ת שחידש דין זה לא נקט אלא וטוב, אם דעת כמה ראשונים לגבי פיגול ולשמה דהוא באמירה עי’ רש”י ותוס’ בפסחים סג ע”א, ועי’ בנימוקי הגרי”ב יו”ד סי’ רעד ס”א).

וכאן אולי יש לצרף שהי’ המסגרת קודם לכן דיש צד שהכותב אות לאו מידי קעביד והו”ל ספק ספקא.

ועוד היה מקום לומר דסגי במה שהסופר מלמדו לעשות לשמה כמו שמצינו בעיבוד לגבי נכרי וצל”ע אם ה”ה בכתיבה דאמנם הרא”ש שם מחלק בין כתיבה לעיבוד לגבי נכרי דכתיבה הוא זמן קצר אבל אולי הוא רק היכא דגוי אדעתא דנפשיה קעביד ואם אחר אומר לישראל אפשר דסגי בזה דבזה ליכא אדעתא דנפשיה, והחזו”א חילק טובא בטעמי הדין בין עיבוד לכתיבה לענין עומד על גביו בגוי, ויש לציין דהרא”ש בריש הל’ ס”ת סי’ ג נקט בדעת בעל התרומה דהוא מסתפק גם לענין עיבוד וגם כתיבת ס”ת אם בעי’ בפה או דסגי במחשבה, וצל”ע אם בישראל גם החזו”א יודה דמהני עומד על גביו כיון שהישראל בר לשמה, ועי’ משכנ”י או”ח סי’ מד.

ובשו”ע אה”ע שם לענין גט כתב דבעי’ שמלבד מה שהבעל אומר לו לכתוב לשמה צריך גם הסופר לומר בפה שכותב לשמה, ומ”מ אינו מוכרח די”ל שהוא חומרא בעלמא ולכתחילה, אולם בב”י שם משמע שהוא מדינא שכ’ ומשמע לרבינו שצריך הסופר ג”כ להוציא בפיו לשם מי כותבו ולא סגי במחשבה ע”כ, אולם בסמ”ג שהביא שם משמע בלשונו דדוקא הבעל צריך לומר אבל הסופר א”צ לומר בפה וי”ל דלא תהא שמיעה גדולה מאמירה כיון דמוכחא מילתא ולא הוי דברים שבלב או משום דשומע כעונה (ובדעת הסמ”ג בתפילין הט”ז ביו”ד ר”ס רעד הביא משם הסמ”ג שצריך אמירה והבאה”ג נקט דלהסמ”ג אין אמירה לעיכובא ובנימוקי הגרי”ב על השו”ע שם כ’ דבסמ”ג מפורש דבעי’ אמירה ושכ”ה בסמ”ג בכל מקום דבעי’ לשמה שהזכיר אמירה, ולפ”ז יוצא דכשאחר אומר א”כ סגי בזה דהרי באופן שהבעל אמר לסופר משמע בסמ”ג שא”צ שהסופר יאמר, ועי’ בב”י באה”ע שם שכ’ דבכמה ראשונים אי’ כהסמ”ג ולא עיינתי בפנים דבריהם לענין פרט זה), ואולי הוא מחלוקת הפוסקים גם בכה”ג, ועי’ בערה”ש שם דהוה פשיטא ליה דלהמצריכים לשמה באמירה בעי’ אמירה לשמה גם בסופר לעיכובא וכך סתם בפשיטות גם בדעת הב”ש שם ונקט דכל הצד להקל בגט שלא אמר הסופר לשמה בפה להמקילים בתפילין הוא רק אם עכ”פ הבעל אמר לעשות לשמה עי”ש הפרטים בזה.

ועי’ דברי יציב יו”ד סי’ קעב שדן בזה במי שכתב אות בס”ת ולא קדשו לשמה וסמך בדיעבד על סברא דכיון שיודע שבודאי כותב לשם ס”ת סגי בזה (כעין סברת החי”א שהביא המשנ”ב ועי”ש מה שכ’ בזה לכאן ולכאן), ומ”מ רוב ככל הפוסקים שדנו על לשמה בס”ת בדיבור או במחשבה לא הזכירו סברא זו אפי’ אם נימא דבזמן הגמ’ לא היה מזה הוכחה ברורה שהוא לשמה (וגם בזמן הגמ’ לכאורה לא היה כ”כ רחוק מדידן דהרי גם בזמנם הי’ אסור לכתוב פרשה כמ”ש בגיטין ס’ וממילא מסתמא כוונתו לס”ת כשר ואעפ”כ פשטות הגמ’ דל”א סתמיה לשמה קאי).

ועי’ דעת קדושים יו”ד ריש סי’ עד”ר שרצה לחדש דשמא בתיקון אות א”צ אמירה לשמה ודן שם לגבי כתיבת אות כשאין אומרים לשמה וכ’ שם צדדים בזה, אבל לכאורה לשא”פ הגהה הוא כמו כתיבה וכן באשל אברהם למהר”א אופנהיים ביו”ד שם נקט בפשיטות דהגהה הוא כמו כתיבה לענין דבעי’ שיאמר קודם לכן וכן הוא מסתימת הפוסקים, וכן בפר”ח אה”ע סי’ קכ”ה סק”ד הביא בשם שצריך כל האות לשמה ולא מקצתה, והובא בדע”ת להמהרש”ם יו”ד ר”ס רעד ויוצא מזה שאין לסמוך על קולא זו כצירוף אם היה תיקון באות שבלא התיקון היה פסול.

היוצא בזה לגבי כתיבת אות בלא אמירה עיקר הדין דמעכב בדיעבד עכ”פ מספק ואפי’ בהגהת אות היכא דהוא לעיכובא, אבל בניד”ד מאחר שכבר היה צורת אות קודם לכן במסגרת של האות הוא קל יותר (עי’ בדברי מלכיאל הנ”ל ובצל החכמה הנ”ל ושאר אחרונים), ועכ”פ כשהסופר אומר לו לעשות לשמה נתבאר דיש יותר מקום מעיקר הדין להקל בזה ושכן יש מקום לדייק מהסמ”ג ושכן יש מקום לטעון בדעת הרא”ש, ולכן מאחר דיש בלאו הכי פוסקים שאין מצריכין אמירה לשמה לעיכובא אין למחות ביד המקילין עכ”פ באופן זה.

תמצית הדברים בכ”ז דיש כמה שאלות המתעוררות במקומות שנהגו לתת לכל אחד לכתוב אות בלא בדיקה, וכן נתבאר דיש גדולים שלא הסכימו לקיים מנהג זה מחמת החששות וההפסדים היוצאים מזה, ונתבאר דלהלכה אין מקיים בעצם כתיבת אות אחת מצות כתיבת ס”ת (ואם עושה שותפות של אות אחת נתבאר דיש אולי ספק ספק ספק שמקיים בזה מצוה אבל לא מצד עצם הכתיבה), אבל יש מקומות שנהגו במנהג זה ויש ללמד על המנהג זכות שיש בו חיבוב מצוה וכבוד תורה (ומצינו כמה הנהגות שהזכירו משום כבוד תורה במס’ סופרים ובד”מ ורמ”א ופוסקים לגבי נישוק ס”ת וליווי ס”ת וכל מנהגי שמח”ת) ומ”מ מי שיש לו ב’ ספרי תורה לקנות הא’ שכתבו סופר אומן ת”ח הבקי בדיני כתיבה והא’ שנכתב ע”י שאר עמא דארעא שלא נבדקו ואין ידוע זהותם מסתמא שיהיו שיורו בזה לשי’ האג”מ ולכל החששות הנזכרים ולהעדיף את הס”ת שנכתב ע”י סופר כשר.

קרא פחות
0

בביאור השאלה יש להוסיף דאין צד שלא קיים בזה מצוה דכבוד שבת אחר שרחץ, רק דהספק בזה הוא האם הוא קולא כלשונות הפוסקים שכתבו דיש מקילין וכיו”ב, ואז אם ירצה להחמיר באבלות ולא לרחוץ תבוא עליו ברכה או דילמא דהוא ...קרא עוד

בביאור השאלה יש להוסיף דאין צד שלא קיים בזה מצוה דכבוד שבת אחר שרחץ, רק דהספק בזה הוא האם הוא קולא כלשונות הפוסקים שכתבו דיש מקילין וכיו”ב, ואז אם ירצה להחמיר באבלות ולא לרחוץ תבוא עליו ברכה או דילמא דהוא היתר לרחוץ ואחר שהותר כך ראוי לו לעשות לכבוד שבת.

והנה ההיתר [ברמ”א סי’ תקנא סט”ז] הוא כדי שלא יבטל מצוותו שרגיל [עי’ בלשון הרמ”א לגבי חפיפה ובמג”א ובמשנ”ב לגבי טבילה ויובא לקמן], וא”כ לכאורה כל היכא שיש היתר יש גם מצוה, ויש להוסיף דהמצוה כבר נזכרה בגמ’ [עי’ שבת כה ע”ב ועוד], ואפשר שהוא כלול בדיני כבוד שבת מדברי קבלה ואף מד”ת [עי’ רמב”ן פ’ בא ופרשת אמור], ואילו האיסור הוא רק מנהג וממילא כשאין מנהג פשיטא שיש מצוה בקיום הדבר, ומאידך גיסא גם המצוה אינה חיוב מדינא דגמ’ וגם ההוספות באבלות נזכר בירושלמי כמ”ש בבהגר”א סט”ז, והנידון האם יש מ”מ מעלה להמנע מזה לשם זכירת החורבן והוספת אבלות דגם בזה יש ענין מדינא דגמ’ ירושלמי וכנ”ל.

(רק על הרמ”א שם השווה דין זה לטבילת מצוה בת”ב והנה לגבי טבילה בת”ב מוכח בסוגיות דלמ”ד טבילה בזמנה מצוה בת”ב דאופן ההיתר להמתירים משום טבילה בזמנה הוא שכך יש לעשות והוא לא רק היתר כיון שהוא מצוה עי’ בסוף יומא ועוד, ואולי י”ל דה”ה לעניננו וע”ע בפ”ק דביצה גבי טבילה ביו”ט, ומה שציין הגר”א לסי’ תקנד אם כוונתו לעובר עד צווארו במים לצורך מצוה א”כ גם שם משמע שכך ראוי לעשות).

ומאידך כ’ המג”א סקמ”א דמי שמבטלה לפעמים מפני שטרוד בעסקיו או מפני הצינה גם עכשיו אסור לטבול ע”כ, והובא במשנ”ב סקצ”ה, וגם דיש מהראשונים שגזרו גזירה זו שלא לרחוץ בשבת חזון עכ”פ כל גופו, [עי’ בד”מ ובערה”ש], ומבואר בזה דיש ענין גם שלא לרחוץ.

והנראה בכ”ז דכמו שמצינו בהרבה עניינים שבמעשה אחד יוכל להיות גם טוב במעשה וגם טוב במניעת המעשה, או בנוסח אחר שפעולה אחת תוכל להחשב מחד גיסא כחיובית ומעולה ומחד גיסא כנשללת, וגם כאן הפעולה של רחיצה בע”ש חזון מחד גיסא היא פעולה חשובה וטובה ומעולה שהרי מכבד בזה את השבת, ומאידך גיסא יש בזה ביטול מעלה אחרת שהרי יש מעלה שלא לרחוץ אז משום חומרות ומעלות שנהגו באבלות [עי’ בבהגר”א סי’ תקנא סט”ז מה שציין בזה לדברי הירושלמי], ולכן א”א לומר שהטוב המוחלט הוא לרחוץ אז וא”א לומר שהטוב המוחלט הוא שלא לרחוץ אז, אלא תלו הדבר במי שרגיל שיחזיק במצוותו, ומאידך גיסא אז מותר רק באופנים המבוארים ברמ”א ובמשנ”ב שם, משום שיש מעלה גם להראות האבלות.

עכ”פ כל מה שכ’ הפוסקים דיש להקל או שמותר לרחוץ לכבוד שבת לכאורה הוא גם טוב לעשות כן ולא רק שהתירו והפקיעו ממנו האיסור, והביאור בזה הוא לא רק משום עצם מה שמקיים בזה כבוד שבת [דזה מקיים גם אם ירחוץ באופן שאסור], אלא דמאחר שיש בזה כעין פשרה בין ענין האבלות לענין כבוד שבת, א”כ הדר דינא דמה שעושה לכבוד שבת יעשה לכבוד שבת.

ויש להוסיף דבברייתא בשלהי תענית גבי ת”ב שח”ל בשבת אוכל בשר ושותה יין ומעלה על שלחנו וכו’ מסתימת הדברים משמע גם דכך ראוי לו לעשות כדי לקיים מצוה אחרת, ולא שרק נדחה איסור אחד מפני מצוות כבוד השבת (ועי’ במשנ”ב מש”כ גבי זימון בשבת זו).

ויעו’ בב”ח שכתב כמה קושיות על המחמירים ברחיצה בע”ש שחל בר”ח אב (ועי’ במשנ”ב סקפ”ט שהכריע להתיר כמותו למי שרגיל ברחיצה כל שבת), ובאחד מקושיותיו כתב (הובא בט”ז סקט”ז משמו) דבמרדכי בפ”ב בשבת האריך דיש מצוה ברחיצה, ועוד כתב (הובא במג”א סק”מ משמו) דהרגיל ברחיצה בע”ש ונמנע בע”ש ר”ח אב עבירה היא בידו ודי שמבטל בע”ש חזון, והטעם בזה דביטול רחיצה לשבת בכ”כ ריחוק מת”ב סבר הב”ח דלא אמרי’ עד כדי כך כיון שבכה”ג כבוד השבת קודם דעכשיו הוא זמן הרחיצה לשבת ועדיין ת”ב לא בא, ומבואר עכ”פ מסגנון דברי הב”ח דאינו רק התר אלא כך מוטל עליו לעשות וממילא עד”ז יש לומר גם באופנים שנקטו הפוסקים להקל בשבת חזון עכ”פ לדעת המקילים [ובמקום שיש פלוגתא אפשר דמ”מ מצד המעלה אין צורך מצד הלכה למעשה שלא להחמיר כהמחמירים כיון דסו”ס י”א שאסור לו לרחוץ ולשיטתם הוא כעין מצוה הבאה בעבירה מצד המנהג, וצל”ע].

ויתכן לומר בביאור ההגדרה שכ’ הפוסקים היתרים רק למי שרגיל דכיון שאדם זה מקפיד בזה א”כ עליו להקפיד בזה ואפי’ אם לא קיבל נדר ואמר בלי נדר – מ”מ אין ראוי לו למנוע מהקפדתו דכדי להפסיק במצוה שרגיל בה תמיד צריך טעם מוכרח [ועי’ בפ”ק דברכות כל מי שרגיל לבוא לבהכנ”ס ולא בא הקב”ה משאילו בו, וגם דמתרגל עי”ז להפסיק במצוותו הזו ואולי גם במצוות אחרות ומה”ט צריך לקבוע מקום לתורתו ותפילתו ליצור ולהטביע בנפשו מידת ההרגל לדברים שבקדושה], ומעלה באבלות באופנים אלו [כגון חפיפת הראש בחמין] נקטו הפוסקים שאינו טעם מוכרח לענין זה, ולכן הדר דינא שיש לו להקפיד על מצוותו וכך יש לו לעשות לכתחילה, כך יתכן לבאר ענין זה.

קרא פחות
0

אי אפשר, דברמ”א סי’ תקנא ס”י ובמשנ”ב שם ס”ק עג וס”ק עה מבואר דרק הקרואים שהיו באים מעצמם כל השנה היה מותר, כגון קרוביו ואוהביו, וכתב עוד שם סקע”ו מהמג”א בשם המהרי”ל מי שלא בא מחמת קורבה או אהבת רעים ...קרא עוד

אי אפשר, דברמ”א סי’ תקנא ס”י ובמשנ”ב שם ס”ק עג וס”ק עה מבואר דרק הקרואים שהיו באים מעצמם כל השנה היה מותר, כגון קרוביו ואוהביו, וכתב עוד שם סקע”ו מהמג”א בשם המהרי”ל מי שלא בא מחמת קורבה או אהבת רעים רק לאכול ולשתות ועבירה הוא בידו, ועוד מבואר במשנ”ב שם לעיל שמי שלא היה עושה סעודה בשרית לולי שהוא ט’ הימים אסור לו לעשות סעודה בשרית כמבואר במשנ”ב שם, וכ”ש שאין לעשות סיומים בשביל להתיר לארחי ופרחי לאכול בשר.

ומלבד זה דאינו פשוט שאפשר לעשות סיום דוקא אז כדי להתיר בשר דבלא זה לא היה מתכוון לעשות הסיום, דבמשנ”ב שם כתב בשם הא”ר דאם לא נזדמן בלימודו הסיום לא ימהר או יאחר בשביל זה לעשותו דוקא בט’ הימים וכ”ש שלא יעשה מערכת של שכירות באופן כזה, ועי’ באחרונים מש”כ בדין זה.

ומלבד זה באופן כזה שרוצה לעקור כל צורת האבלות בהערמה פשיטא שאין להתיר דהוא הערמה בדרבנן שלא בצורבא מרבנן ושלא לצורך וא”צ מקור לאסור דבר זה.

[ומה שבשעת הדחק מצינו שהשתמשו בהיתרים כעין אלו כגון בישיבה בחו”ל בשעת מלחמה כשלא היה מה לאכול מלבד בשר אין להביא ראיה לניד”ד ובפרט דשם בלאו הכי לא היה להם מה לאכול ויתכן שהבשר היה להם היתר דאפשר שלא גזרו במקום שאין דבר אחר לאכול שיצטרך להתענות וכעין המבואר בפוסקים די”א שלגבי חולה לא גזרו (עי’ דגמ”ר ביו”ד סי’ ריד על הש”ך סק”ב ועוד), וכמו”כ מקרה זה היה בישיבה שבלאו הכי היו רגילים לאכול כולם יחד ובאופן כזה יש שנקטו שמותר לכתחילה כיון שרגילים לאכול יחד וכן מטו משמיה דהגר”מ פיינשטיין, ואף דיש לתמוה ע”ז טובא דהרי לא היה מאכיל אותם בשר ולא גרע ממי שאינו רגיל לאכול בשר בסעודה שאינו מתיר לו לעשות סעודה, ואולי כוונת הגר”מ רק באופן שעכ”פ הוא עצמו היה אוכל בשר, ודחוק דכ”ש שאינו מצוי מקרה כזה בשאר השנה שיביא בשר בישיבה רק לעצמו, ומ”מ שם הוא קל יותר].

וגם אם מדובר בעוברי עבירה שבלאו הכי אוכלים בשר שלא כדין מ”מ אין ראוי לעשות עבורם מערכת של סיומים כדי לזכותם ולהצילם מאיסור דבלאו הכי אין מתכוונים לאכול בשביל הסיום וגם כשאין סיום יאכלו ורק ישתרש עי”ז שאפשר לעקור האבלות ע”י מערכת של סיומים וגם עכשיו יבואו רבים לאכול כיון שיחשבו שיש היתר בזה.

קרא פחות
0

אי אפשר כדאשכחן במי שאינו בעל הברית לגבי ט’ הימים שהיתר הבשר הוא רק מזמן סעודת הברית ואילך (ראה לענין ט’ הימים תורת המועדים סי’ תקנא סקמ”ו אות ב בשם הגרח”ק) וכן במשנ”ב שם סקע”ה מבואר דבבית אסור לאכול ...קרא עוד

אי אפשר כדאשכחן במי שאינו בעל הברית לגבי ט’ הימים שהיתר הבשר הוא רק מזמן סעודת הברית ואילך (ראה לענין ט’ הימים תורת המועדים סי’ תקנא סקמ”ו אות ב בשם הגרח”ק) וכן במשנ”ב שם סקע”ה מבואר דבבית אסור לאכול מה ששולחין מהברית ועוד מבואר במשנ”ב בסעי’ הנ”ל דמי שאינו רגיל לבוא ולאכול מחמת הברית אינו בכלל ההיתר לאכול בשר בברית, ומן הסתם שכל מה שאין אוכלין יחד עם הקרואים בכלל הסעודה נכלל בכל מה שכ’ הפוסקים שאין היתר כשאין מוכח שאוכל מחמת שמחת הברית (לכה”פ לפי מה שמנהג פשוט בזמנינו שאין מתחילים הסעודה לפני שמסיימים כל הברית קודש), ואע”פ שבי’ אב הוא קל יותר לכמה עניינים יותר מט’ הימים מ”מ רק כשיש צירוף ברור שאפשר לסמוך עליו לפי הענין אבל בזה לא מצינו מקור וטעם מספיק לומר שנפקע ממנו האבלות מהרגע שהגיע למקום הברית להשתתף שם.

קרא פחות
0

איני יודע טעמו ומקורו של מנהג זה (לקפץ), ובאלו מקומות נהגו כן בגולה, אבל העידו בשם הגר”ח קמיל שגדולי ראשי הישיבות זללה”ה בדורות הקדומים עשו כן, וכן הובא בארחות רבינו ח”ב עמ’ שט על מרן הקה”י שהשתדל הרבה במנהג ...קרא עוד

איני יודע טעמו ומקורו של מנהג זה (לקפץ), ובאלו מקומות נהגו כן בגולה, אבל העידו בשם הגר”ח קמיל שגדולי ראשי הישיבות זללה”ה בדורות הקדומים עשו כן, וכן הובא בארחות רבינו ח”ב עמ’ שט על מרן הקה”י שהשתדל הרבה במנהג זה.

ובפשוטו הוא איזה צורת ריקוד שהיה מקובל באותם הימים שבהם הונהג מנהג זה ועי’ מש”כ בזה הגר”ש פינקוס (ויש שמועה שיש מסורת בשם הגר”א שריקוד הוא בהגבהה מעל פני הקרקע ואפשר דנפק”מ למקומות שנזכר ריקוד כגון בשמחת בית השואבה שבבהמ”ק).

ושו”ר שכתב הגרח”ק שהרב מפוניבז’ הנהיג כן משום שמחה (תשובות הגרח”ק לבנימין אמר עמ’ קלט), והיינו דמצינו כמה דברים שנזכרו בפוסקים במנהגי שמחת תורה שלא נזכר בהם טעם ברור אלא משום שמחה (עי’ ברמ”א סי’ תרסט), וחזי’ דלשמחת התורה לא הוזקקו לטעם גמור בכל מה שמעורר שמחה.

ואפשר לומר רמז בדרך צחות דהרי מי שאמר נוסח זה הם עדת קרח שאומרים כן כדי לעלות עי’ ב”ב עד ע”א וסנהדרין קי ע”ב ולכן שייך בזה צורת ריקוד זו (אבל אין לומר דבר זה על בני קרח שיצאו לבסוף דבגמ’ ב”ב שם וסנהדרין שם הנוסח נזכר על אלו שלא יצאו שאיחרו המועד) ומ”מ עדיין צ”ב לדידן שהרי אנו אין צריכים לעלות מבורו של קורח.

והעירוני שבגמ’ דידן בב”ב שם אי’ רק משה ותורתו אמת ויש להוסיף שכ”ה לפנינו גם בסנהדרין שם, אבל השבתי להם דבמדרשים (מדרש תנחומא פ’ קרח יא) ובראשונים (ערוך ע”ס הגמ’ שם ולקח טוב ופי’ המיוחס להרא”ש ועוד ראשונים פ’ קרח) אי’ משה אמת ותורתו אמת כשגור בפי כל.

קרא פחות
0

בודאי שהרבה דברים שייכים לשפת גוף, דיש דברים שהם משום כבוד ויש דברים שהם משום דרך ארץ, כגון מה שאמרו השותה כוסו אחת הר”ז גרגרן וכו’ בפסחים פו ע”ב ועוד הרבה דברים במס’ דרך ארץ ובשו”ע או”ח, וכן לענין בגדים ...קרא עוד

בודאי שהרבה דברים שייכים לשפת גוף, דיש דברים שהם משום כבוד ויש דברים שהם משום דרך ארץ, כגון מה שאמרו השותה כוסו אחת הר”ז גרגרן וכו’ בפסחים פו ע”ב ועוד הרבה דברים במס’ דרך ארץ ובשו”ע או”ח, וכן לענין בגדים אמרי’ בגדים שבשל בהם קדרה לרבו וכו’, ובגיטין ע’ לענין לאכול מעומד ולשתות מעומד, ועי’ ברמב”ם בהל’ דעות עוד ענייני דרך ארץ כגון שלא לרוץ וכו’, וכידוע שהרבה עניינים הם ממנהגי הע”ה שצריך להתנער מהם, וכן הזהירו שלא לילך בקומה זקופה שהוא ג”כ דרך גאוה ותן לחכם ויחכם עוד שלא להדמות לדרך גאוה וסכלות, ובגד אדום מבואר בפוסקים שהוא בגדד גאוה וחוצפה ופריצות, ומאידך גיסא כהנים לבשו בגדי לבן ללמד על מידת החסד כמבואר בספרים, ועוד מצינו בנזיר סד ע”ב שדרך גוים לקבור מיתיהם במיני אופנים משונים, ובערבי פסחים ידא אפותיא דרגא לשינתא ידע אוסיא דרגא לפחדא עי”ש במפרשים, ובירמיה מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו ומ”מ מלבד שהוא דרך פחד כמ”ש בירמיה שם מבואר שהוא גם דרך גאוה, ובסנהדרין ק ע”ב וברש”י שם הובא מספר בן סירא  וכשאדם מנהיג עצמו בתנועות של ירא”ש הדברים נקבעים בלב, ועי’ בדברי הפוסקים לענין להתנועע בתפילה והבאתי חלק מהדברים בתשובות אחרות, ובגמ’ מצינו על ר”ע כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, ועי’ בדברי הגרי”ס ללמוד המוסר בשפתים דולקות כדי שיכנסו הדברים ללב דפעולות החיצונות וכו’.

ואפשר לחלק שפת גוף לג’ חלקים, דיש דברים הבאים מתת מודע כשאדם מרגיש או רוצה לבטא דבר, ויש באים מהמודע דהיינו תנועות שדרך לעשות כן כשמבטאים משהו מסוים, כגון הליכה בקומה זקופה שמבטא גאוה, ויש תנועות שנעשים מדרך המוסר כדי להרגיל עצמו בדבקות בדבר מסוים או בהרגש טוב.

ובעבר קניתי חיבור בשם כל עצמותי תאמרנה ללקט מקורות לעניני שפת הגוף מדברי חז”ל אך אינו לפני כעת.

קרא פחות
1