בתוס' ברכות יא ע"ב וברבינו יונה שם מבואר דיש ענין שיהיה מקרא משנה ותלמוד, אבל לגבי המקרא גופא לא נזכר שיש קפידא איזה מקרא יהיה למרות שנזכר שם שאמרו פסוקי ברכת כהנים. אבל נראה פשוט שיש טעם במנהג זה למה אמרו ...קרא עוד
בתוס' ברכות יא ע"ב וברבינו יונה שם מבואר דיש ענין שיהיה מקרא משנה ותלמוד, אבל לגבי המקרא גופא לא נזכר שיש קפידא איזה מקרא יהיה למרות שנזכר שם שאמרו פסוקי ברכת כהנים.
אבל נראה פשוט שיש טעם במנהג זה למה אמרו ברכת כהנים מאחר שיש בו סימן טוב וגם חביב, ועי' ברמ"א בהל' שמחת תורה גבי קריאת הנדרים שבתורה ובמשנ"ב שם דהיינו פרשיות שרגילים לנדור לקנותם, וכמו דאי' בירושלמי שיש לסיים המקרא בדבר טוב כ"ש שיש להקפיד שהקריאה עצמה תהיה דבר טוב.
ועיקר הדין שלא להפסיק בקללות נזכר במשנה ובגמ' סוף מגילה ואי' במד"ר אמר הקב"ה אינו בדין שיהיו בני מתקללין ואני מתברך, הלכך ודאי אחר ברכה"ת יש טעם לומר פסוקי ברכה וטובה.
ובמרדכי ריש יומא בשם תשוה"ג שאתם משחקים על מנהגינו גבי הסימנים בליל ר"ה עי"ש באריכות, ומשמע ממסקנתו שכל דבר שיש בו משמעות של דבר טוב יש מקום לתפוס בו וכפשטות הגמ' בהוריות ובכריתות גבי סימנא מילתא.
אם כי במעשה רב הובא מנהג הגר"א לומר פרשת התמיד אחר ברכה"ת, ונראה שאינו רק במקום ברכת כהים אלא גם במקום משנה ותלמוד דהגר"א סבר שאין צורך בזה (גם בתוס' שם אי"ז מנהג התוס' גופייהו דהם סוברים שאף דבר אחד א"צ לפירוש הב"י בתוס' וכפשטות דבריהם אבל הב"ח חולק בדעתם), ומה שכ' רבינו יונה הוא רמז בעלמא כמו שהרחבתי בתשובה אחרת ואינו מדינא כלל.
ובבה"ל הל' ת"ב הביא בשם המאמ"ר דיש צער לת"ח ללמוד מה שאין עסוקין בו עי"ש, וגם הגר"א לשיטתו שסובר שאין לקבוע פסוקים בתפילה מפני טורח ציבור כמו שמצינו לדעתו בכמה דברים, הלכך לא אמר ברכת כהנים אלא רק פרשת התמיד שממילא מחוייב בה כתקנת הראשונים כמו שנתבאר בתשובה אחרת.
והגר"י דויד חתניה דהגר"י הוטנר ביאר ע"פ רמז הנגת הגר"א בזה אבל בודאי שמצד הפשטות אין בזה דין באופן זה דוקא אלא רק שאינו מחוייב ביותר מזה, וכמו הרבה דברים במעשה רב המיוסדין על דינא דגמ' בלבד.