שיעורים

הדין הוא שאם יש עוד צירופים אפשר לצרפם להקל לפי הענין, והראיה דהמשנ”ב בסי’ קסח הביא פלוגתא אם השיעור להתחייב בבהמ”ז הוא ג’ או ד’ ביצים וילפי’ מעירובין או דלא ילפי’ מעירובין והשיעור הוא שיעור קביעת סעודה גמורה, ומשמע דסבר לעיקר הדין כהמקילים בזה ששיעור החיוב הוא רק בקביעת סעודה גמורה ולמרות זאת חשש למעשה להמחמירים בזה, אבל במה שכתב לחשוש להמחמירים בזה לא הזכיר לחשוש מג’ ביצים, והטעם משום דבספק ספקא א”צ להחמיר לדעה שאינה מעיקר הדין, וכמו שהוכחתי מעוד מקומות בתשובה אחרת.

ויש בזה צירוף נוסף שדעת השעה”צ דבמעין ג’ יוצאין יד”ח בהמ”ז מדאורייתא (ובריטב”א יש סתירות בזה ובחידושיו בברכות דף מ’ משמע דבדיעבד יוצא אפי’ מדרבנן, אבל מה שהביא השו”ע הדעה שאם לא חתם בבריך רחמנא לא יצא יד”ח ברכה ראשונה מבואר מזה דלדעה זו חילוק ברכות הוא לעיכובא עכ”פ דרבנן).

וממילא כשיש עוד צירופים וספקות אם אכל כשיעור ג’ וד’ ביצים או לא (וכן באופן שלא אכל השיעור הגדול אלא רק השיעור הקטן, אבל בזה לא נראה שיכול למעשה להקל מאחר שכבר מבואר שצריך להחמיר כהשיעור הקטן מעיקר הדין ואכמ”ל), ממילא יכול לסמוך להקל בזה במקום הצורך.

וכן הובא בשם החזו”א (פתחי הלכה פ”ח הערה נו וארחות רבינו ח”א עמ’ פ) להקל מחמת הנ”ל גם באופן שהד’ ביצים אינו מפת אלא בצירוף ביצים ותבלינים, כיון שהעיקר דרק שיעור קביעת סעודה גמורה נחשבת בזה, הלכך אין חוששין בס”ס (וזהו דלא כמה שהביא בוזאת הברכה ספ”ד בשם הגריש”א להחמיר גם בזה, והגריש”א לשיטתו שם בפ”ד הערה כג שמחמיר אפי’ בג’ ביצים דלא כהמשנ”ב, ואילו לדעת המשנ”ב להחמיר מד’ ביצים נקטו ג”כ האג”מ והגריי”ק והגרשז”א, ראה ביאורים ומוספים על המשנ”ב שם).