שחרית

בע”ה

‏יום רביעי כ”ד אייר תשע”ו

לכבוד גיסי החביב הבה”ח משה נ”י

{מה ששאל בהא דאיתא בברכות דף מ”ז ב’, וז”ל, אמר רבי יהושע בן לוי לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים שאפילו מאה באים אחריו קבל עליו שכר כולם שכר כולם סלקא דעתך אלא אימא נותנין לו שכר כנגד כולם ע”כ.

}

הנה יעויין בסוכה דף כ”ח א’ על ר’ אליעזר, וז”ל, מימי לא קדמני אדם בבית המדרש ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי וכו’, אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי מימיו לא שח שיחת חולין ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין ולא קדמו אדם בבית המדרש וכו’, ואיתא עוד שם, ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו, כתב ברבינו חננאל שם, וז”ל, מכלל שהיה משכים ומקדים עכ”ל, וקאי אתורה.

ומבואר דיש צורך גם בתורה להקדים את ביאתו לבהמ”ד.

ובגמ’ בברכות דף מ”ג ב’, איתא וז”ל, תנו רבנן ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם וכו’, ואל יכנס באחרונה לבית המדרש.

ומפרש בגמ’ שם משום דקרי ליה פושע, פרש”י עצל.

וכתב בחפץ ה’ [לר”ח בן עטר בעל האוה”ח] וז”ל, פי’ ואפי’ הוא עוסק במצוה אחריתי או לומד אפ”ה גנאי הוא לו דקרו ליה פושע עכ”ל.

אכן, דין זה של עשרה ראשונים נאמר דוקא בתפילה, מכיון שאין דין זה של עשרה ראשונים אלא בזה שצריך את העשרה על מנת שתהיה התפילה בציבור, שאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה כדדרשינן במגילה מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, ואתיא בגז”ש דתוך תוך, ואחר שיש עשרה חשיבי ציבור ואז מאה כעשרה ועשרה כמאה, וכדתנן בברכות מ”ט ב’, אמר רבי עקיבא מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובים ואחד מועטים אומר ברכו את ה’ רבי ישמעאל אומר ברכו את ה’ המבורך ע”כ.

הלכך כל מי שתרם את חלקו בהשראת הכינה הזו של כל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין ל”ט א’), ראוי ליטול חלקו משלם בפעולתו הלזו, משא”כ בכל שאר מצוות שאמנם המקדים הרי זה משובח והרי הוא בדרכו של אברהם אבינו שהקדים למצוות (פסחים ד’), אך אכתי אינו בגדר מעלה זו של עשרה הראשונים.

והביא בא”ר סי’ צ’ סקי”ז דעת רבינו יונה בפ”ק דברכות ד’ א’ מדה”ר, דבעשרה הראשונים עצמם אין דין קדימה, דכל העשרה דינם שוה שנוטלין שכר כולם, אבל אין אחד מן העשרה נוטל שכר יותר מחבריו מצד ענין זה, מכיון ששכר כולם נקבע רק מצד מנין העשרה, וכל מה שאינו קשור למנין העשרה אינו שייך לזה, [ועי”ש דעת החולקים].

ומבואר מתוך דעה זו דמצד עשרה ראשונים אין שום ענין של הקדמה אלא רק מי שתרם חלקו במנין שיהא ונקדשתי בתוך בנ”י.

ואע”ג דלא גרע משאר כל המצוות שיש להקדים, וכ”ש תפילה בבית הכנסת, שגם בזה יש ענין הקדמה מלבד ענין עשרה ראשונים, כמו שכתוב בברכות דף ח’ א’, וז”ל, אמרו ליה לרבי יוחנן איכא סבי בבבל תמה ואמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב אבל בחוצה לארץ לא כיון דאמרי ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו כדאמר רבי יהושע בן לוי לבניה קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא כי היכי דתורכו חיי אמר רבי אחא ברבי חנינא מאי קרא אשרי אדם שמע לי לשקד על דלתתי יום יום לשמור מזוזת פתחי וכתיב בתריה כי מצאי מצא חיים ע”כ.

וכתב ברש”י, מקדמי – שחרית, מחשכי – ערבית, כלומר, מאריכין בבית הכנסת ע”כ.

והרי הא דיש להאריך בבהכ”נ אחר התפילה ע”כ אי”ז מדין עשרה ראשונים, וגם דין להקדים בבהכ”נ אי”ז רק מדין עשרה ראשונים, אלא גם מדין הקדמה וכנ”ל.

וכתב בערוך השולחן אורח חיים סימן צ סעיף יח, וז”ל, ואפילו מי שאין ביכולתו להיות מעשרה ראשונים מפני טורח הנקיות וכיוצא בזה מ”מ יהדר לבוא במוקדם האפשרי שיכול דכל הבא קודם קרוב יותר ליניקת הקדושה מהבאים אח”כ [עעט”ז] עכ”ל.

והעטרת זקנים שם סק”ח הובא בכה”ח שם סקצ”ז, וכן הביא בשם תוצאות חיים וחסד לאברהם סק”ח, שכתבו, ולעולם ישתדל אדם להקדים לבהכ”נ אפילו אם לא יהיה מעשרה ראשונים,שכל המקדים הוא יותר קרוב לשורש הקדושה, והאחרונים יונקים מענפי ענפים עכ”ל.

מ”מ אין דין קדימה זו מצד דין העשרה ראשונים שנוטל שכר כולם, שהוא דין מיוחד דוקא בעשרה, וממילא דוקא בתפילה, ולא בשאר דברים נאמר בהם ענין זה של עשרה ראשונים.

ולכך כתבו הפוסקים (בא”ח מקץ א, כה”ח סי’ צ’ סקצ”ט ושא”פ), שמי שלא יכל להיות מעשרה ראשונים בשחרית יהיה עכ”פ במנחה ומעריב, והטעם הוא משום שגם בהם איכא שכינתא בעשרה, וגם ע”ז נאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, משא”כ בשאר מצוות שלא נזכר ענין זה של עשרה ראשונים.

וכמו שכתוב בברכות דף ו’ א’, וז”ל, ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם שנאמר אלהים נצב בעדת אל ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם שנאמר בקרב אלהים ישפוט ומנין לשנים שיושבין ועוסקין בתורה ששכינה עמהם שנאמר אז נדברו יראי ה’ איש אל רעהו ויקשב ה’ וגו’ ע”כ.

הרי דמבואר שעל תפילה אמר עשרה ועל תורה, אמר שלשה, ואע”ג דבהמשך הגמ’ שם אמרינן חילוקים אחרים בין ג’ לי’, ומשמע דבתורה יש מעליותא גם בי’ יותר מב’ שעוסקין בתורה, אבל מ”מ איכא גם בב’, וממילא אין מעלת אותם המשלימים לעשרה גדולה כ”כ כבתפילה שהיא יותר נצרכת.

לסיכום, דין זה של עשרה ראשונים הוא דין מיוחד בתפילה, אבל בכל התורה זריזין מקדימין למצוות וגם בתפילה היכא דלא שייך י’ ראשונים יש להקדים, וכמו”כ להשאר יותר מאחר התפילה [כמ”ש ג”כ בר”פ אין עומדין על חסידים הראשונים וכו’ כמ”ש אשרי יושבי ביתך, וכמו שהבאנו מפ”ק דברכות], וגם בתורה יש דין של הקדמה ולהשאר כנ”ל, ומגדולי החכמים נשתבחו שלא הקדימם אדם מעולם ולא הניחו אדם בבהמ”ד ויצאו.

ואמרו עוד חז”ל (ילקוט שמעוני תהלים רמז תתעח מפ”ט דברכות ירוש’ ה”ד), וז”ל, תני ר”ש בן יוחאי אם ראית דור שנתרשלו ידיהם מן התורה, עמוד והתחזק בה ואתה נוטל שכר כלם, וכה”א ואל תבוז כי זקנה אמך, וכן מצינו באלקנה שהדריך את ישראל לעלות לרגל ע”כ.

שאלה

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א

שאלה: בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה ז ב יעקב איש כפר נבוראי הורה בצור, דגים טעונין שחיטה, שמע ר’ חגי שלח ליה תא לקי, א”ל בר אינש דאמר מלתא מן אורייתא לקי, אמר ליה מנין היא דאורייתא, אמר ליה מן הדא דכתיב ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ, ומה עוף טעון שחיטה אף דגים טעונין שחיטה, אמר ליה לא הורת טב, אמר ליה מניין את מודע לי, אמר ליה רביע ואנא מודע לך דכתיב (במדבר יא) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ואם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם, ישחט אין כתיב כאן אלא יאסף, אמר חבוט חבטך רצוף רצפך, דהיא טבא לאולפנא, וצ”ב, איך שייך לשחוט דגים ומהיכן.

שאלה: שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרי סעיף א מקום שנוהגים להדליק נר בליל יום הכיפורים, מדליקין; מקום שנהגו שלא להדליק, אין מדליקין.

וצ”ב א”כ מדוע לא תיקנו בכל אשה נדה שיצטרכו להדליק או לא להדליק נר כדי לבטלם מתשמיש.

שאלה: האם מותר לאחסן שמן שריפה בחדר האמבטיה שיש שם שירותים או שאין זה כבוד או נימא שאדרבה שם ודאי לא יבוא לאכול ממנו.

יישר כח

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בס”ד מוצש ד’ כסלו תשע”ז

לכבוד הג”ר אהרן אריה כהן שליט”א

שלום וברכה

שאלה: בראשית רבה פרשת בראשית פרשה ז ב, יעקב איש כפר נבוראי הורה בצור, דגים טעונין שחיטה, שמע ר’ חגי שלח ליה תא לקי, א”ל בר אינש דאמר מלתא מן אורייתא לקי, אמר ליה מנין היא דאורייתא, אמר ליה מן הדא דכתיב ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ, ומה עוף טעון שחיטה אף דגים טעונין שחיטה, אמר ליה לא הורת טב, אמר ליה מניין את מודע לי, אמר ליה רביע ואנא מודע לך דכתיב (במדבר יא) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ואם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם, ישחט אין כתיב כאן אלא יאסף, אמר חבוט חבטך רצוף רצפך, דהיא טבא לאולפנא, וצ”ב, איך שייך לשחוט דגים ומהיכן.

תשובה: שחיטה הוא בסימנים שהם הקנה והושט, ואמנם לא לכל הדגים יש ריאות, אבל הדגים שיש להם ריאות יש להם הצינור של הריאות שהוא הקנה והצינור של המאכל שהוא כנגד הוושט, ודגים שאין להם ריאות י”ל שבהם היה מועיל סימן אחד כעוף, שמועיל בו סימן אחד, כדתנן ברפ”ב דחולין, שהרי יעקב עצמו לא הורה אלא כעוף.

ואפשר לומר עוד דאף אם יצטרכו שחיטה כדין שחיטה גמורה של בהמה, מ”מ שחיטה של סימן אחד במי שאין לו אלא סימן אחד חשוב כשחיטת ב’ סימנים בדבר שיש בו ב’ סימנים, [ואמינא לזה כדי ליישב מש”כ בחולין כ”ז א’ הטילו הכתוב לעוף בין בהמה לדגים ודו”ק].

שאלה: שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרי סעיף א מקום שנוהגים להדליק נר בליל יום הכיפורים, מדליקין; מקום שנהגו שלא להדליק, אין מדליקין.

וצ”ב א”כ מדוע לא תיקנו בכל אשה נדה שיצטרכו להדליק או לא להדליק נר כדי לבטלם מתשמיש.

תשובה: כנראה שהוא דבר שלא שייך כ”כ לעשותו בקלות, וגם אם נימא שזהוי גזריה שרוב הציבור יכולין לעמוד בזה, מ”מ מכיון שאינו תקנה מדרבנן אלא רק מנהג, לכן מתחילה לא הנהיגו דבר שהוא קשה מאוד לעמוד בו.

וכמו”כ יש להוסיף דבאשתו נדה ביו”כ נזכר בפוסקים סברא דבדיל מינה, להקל שלא להדליק נר במקום שלא נהגו, [אע”פ שאם יש לו נר בבית צריך להדליק עוד נר במקום ששוכב שם גם למנהג זה מ”מ באשתו נדה אינו צריך], (עי’ פמ”ג שם באשל אברהם סק”ב, ומ”ב סק”ה).

אבל ביו”כ אינו בדיל מאשתו, כנראה שנידות הוא טומאה וסיאוב רוחני וגשמי, ולכך אמרי’ דבדיל מינה, משא”כ באיסור יו”כ.

שאלה: האם מותר לאחסן שמן שריפה בחדר האמבטיה שיש שם שירותים או שאין זה כבוד או נימא שאדרבה שם ודאי לא יבוא לאכול ממנו.

תשובה: מצד הדין אין איסור לאכול אוכל שנכנס לחדר אמבטיה, דאין רוח רעה שורה אלא על אדם וכדו’ ששייך בו קדושה ולא על שאר דברים, והחזו”א היה מולח שם בשר באמבטיה שהיה בה שירותים (הגר”נ קרליץ, הבית בכשרותו להגרי”א דינר עמ’ צ”ד), וכ”כ במנח”י ח”ג סי’ ס”ג בשאלה לאחד שדן להחמיר באוכלין ומשקין בבהכ”ס יותר מאדם מאדם וז”ל:

הנה לא ידעתי מה דחמירא לי’ לכ”ת, הענין של אוכלין ומשקין שהוכנסו לביה”כ, מהא דיוצא מביה”כ דצריך נטילת ידים, ולא כן היא, דהרי הדין דיוצא מביה”כ, מבואר בש”ס (סוכה מ”ו וב”ק י”ז) וש”ע (או”ח סי’ ד’ סעי’ ח”י), ואלו הדין של אוכלין ומשקין שיאסרו ע”י הכנסתן לביה”כ, אין להם שום מקור בש”ס וש”ע, ואדרבה לענין מרחץ, דס”ל להש”ע שם (או”ח סי’ ד’ סעי’ ח”י) והוא מדברי אבודרהם (שהובא בב”י שם), שצריך ג”כ נטילה ביוצא ממרחץ, וכמו בביה”כ, ומ”מ מצינו בפירוש במרחץ, דאין המשקין נאסרים על הכנסתם לשם, וכדאיתא במג”א (סי’ קס”ו סק”ג) ובבאר היטב (סי’ פ”ד סק”ב) ובמשנה ברורה (שם סק”ז), דדנו שם האיך להתנהג עם הברכה, אם רוצה לשתות מים בבית המרחץ עיין שם, ואף די”ל דשאני בית הכסא דמאיס טפי, וכדאיתא (במס’ שבת י’), אבל לא מצינו זה בש”ס וש”ע בפירוש, וכל הענין שנהגו העולם להקפיד בזה, נובע ממה שאיתא בספר דברי יצחק (לקוטים מאת הרב הגאון מוה”ר יצחק אייזק מסוואלעווע ז”ל), ששמע בשם מרן הגה”ק מהר”ש מבעלזא זצלה”ה, שלא יאכל מאכל שהי’ בבית הכסא עיין שם, אמנם ראיתי בספר ליקוטי מהרי”ח (בדברים הנוהגים בסעודה) שהביא מס’ ש”צ (בדיני נט”י שחרית) שכתב שם דהרוח רע דבית הכסא, אינו שורה אלא על אדם שיש בו קדושה להנות ממנו, ולא על מים ועצים ואבנים עיין שם, אבל בכ”ז אי אפשר ח”ו לדחות דברי הרב הדומה למלאך ד’ צבאות מהר”ש זלה”ה, כי רב תנא הוא ופליג, וכן מנהג העולם עכת”ד, ובהגהות זכרון מנחם שם, הביא מספר חסד לאלפים (סי’ ד’), שכתב דאם הכניס אוכלים ומשקים בביה”כ מטמא האוכלים ודלא כש”ץ עיין שם, ואולם בכ”ז אין להחמיר בזה, יותר מבדבר המבואר בש”ס וש”ע הנ”ל, וע”כ בבית הכסא שלנו, יש מקום להקל בשעת הדחק, ואך בתנאי שיהא נקי מצואה ומכל דבר המזוהם כל זמן שהמאכלים והמשקאות בתוכו, ופשיטא ג”כ שלא ישתמשו לצרכם בשם כל אותו הזמן, ואז אם אי אפשר בענין אחר י”ל דשרי, ושו”ר מש”כ בענין ביה”כ דידן בספר חזון איש (הל’ קריאת שמע סי’ י”ז אות ד’ ואות ט’), וסיים שם אחר שצדד להקל, דמ”מ אין ההיתר ברור, ויש להחמיר מספק, עיין שם, אבל בכ”ז בשעת הדחק משנתנו לא זזה ממקומה בעזה”י עכ”ל המנח”י.

ועי’ בס’ הבית בכשרותו שם, שציין גם לשו”ת לב חיים (לר”ח פלאג’י) ח”א סי’ ס”ו, ושו”ת אפרקסתא דעניא סי’ קל”ג, שנקטו שאין בזה איסור מעיקר הדין, ועי”ש במה שציין שם עוד.

ולענין שמן שריפה אנו נכנסים כאן לנידון נוסף, דהנה שמן שריפה אסור לגרום לו הפסד בידים, ודבר כזה למי שמקפיד בזה יש לדון אם חשיב כהפסד בידים, מצד שהוא עצמו נמנע מלאכול אוכל כזה והקריבהו נא לפחתיך וגו’, או דנימא דחשיב רק כגרם הפסד, ואולי נימא דאינו חשיב כלל כהפסד מכיון שהשמן בלאו הכי כבר אסור באכילה, ומה שמוסיף ע”ז עוד רוח רעה אינו הפסד נוסף כבר וצ”ע.

ונ”ל לפשוט מדאי’ בספ”ק דפסחים כ’ ב’ והא ראוי לישנו אתי ביה לידי תקלה שמן נמי אתי ביה לידי תקלה דרמי ליה בכלי מאוס יין נמי רמי ליה בכלי מאוס לזילוף קא בעי ליה בכלי מאוס רמי ליה, ומיירי שם בתרומה טמאה, וכן פסק הר”מ פי”ב מתרומות הי”ב, פת תרומה שנטמאת משליכה לבין העצים עד שישרפנה, וכן שמן שנטמא נותנו בכלי מאוס עד שידליק כדי שלא יהיה תקלה לאחרים ויאכלוהו עכ”ל [ולענין המנהג בזמנינו עי”ש בדרך אמונה ס”ק ק”ה].

וחזינן שאם היא תרומה טמאה אין חשש להניחה בכלי מאוס, ולא מסתבר ששירותים דידן יהיה יותר גרוע מכלי מאוס [ומשליקת החיטים עי”ש].

בכבוד רב ושבוע טוב

***

שאלה

{בס”ד
שלום רב לכב’ מו”ר הרה”ג ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א,
הרב מה הוא סדר העדיפות שכמובן שהוא בדיעבד לתפילת שחרית עם עלות השחר או תפילת שחרית לאחר זמן תפילת שחרית עד חצות היום?
לתשובת הרב אודה מקרב ליבי.

הקט’ אהרון}

שאלה

‏יום ראשון כ”ח אייר תשע”ו

לכבוד הרב אהרן שליט”א

שלום וברכה

הנה ראשית כל בודאי המקרה בשאלתך הוא במקרה אונס או שעת הדחק, ולא בהנהגת קבע עקב נוחות, משום שלכתחילה בודאי יש להתפלל בזמן תפילה כדין.

וכמו”כ בודאי כל מה שיש כאן לדון הוא בקורא ק”ש בזמנה, ורק מסתפק על התפילה מתי שעת העדיפות לשמו”ע, אבל אם אינו מקפיד מלבד זאת לקרוא ק”ש בזמנה, והספק הוא על ק”ש ושמונ”ע יחד אם לקרוא ולהתפלל אחר עלה”ש קודם הנץ, או אחר זמן תפילה, בודאי שיש להתפלל קודם הנץ, ויראה לקרוא ק”ש בזמנה דהיינו מזמן השיעור משיכיר בין תכלת ללבן שהוא אחר עלה”ש, שא”א באופן קבוע לקרוא ק”ש אחר עלה”ש קודם שיעור זה, כמבואר בשו”ע ומ”ב סי’ נ”ח סקי”ט וסי’ פ”ט סק”ג, [שיש בזה דעות שונות כמו שהארכנו במקום אחר], ולא להתפלל אח”כ ולהפסיד זמן ק”ש.

והנה בענין השאלה יש לדמות תפילת שמונ”ע לתמיד של שחר, דהנה תמיד של שחר היו שוחטין אותו תיכף משהאיר מזרח, ולכן יוצא יד”ח קודם הנה”ח, כמ”ש במ”ב סי’ פ”ט סק”ג, [והיינו לפי הצד שמשהאיר מזרח היינו עלה”ש, ועי’ בזה בביאור הלכה ר”ס פ”ט ד”ה ואם וסי’ תקפ”ח ד”ה ואם], משא”כ אחר ד’ שעות [דהיינו אחר סוף זמן תפילה], שאז כבר א”א להקריב התמיד כמבואר בגמ’ בברכות כ”ו א’, וע”ז אמרינן שם שאם התפלל אחר ד’ שעות שכר תפילה בזמנה ליכא, משא”כ במתפלל קודם נץ החמה שאמנם לא קיים מצוה מן המובחר אבל תפילה בזמנה קיים.

וכמו”כ הנה דעת הפר”ח המובא בבה”ל סי’ פ”ט ד”ה יצא, ששייך להתפלל שחרית מעיקר הדין משהאיר מזרח, אף קודם שהגיע זמן ק”ש משיכיר בין תכלת ללבן, וא”כ בודאי שעדיף להתפלל בזמן שאינו עובר איסור לדעת הפר”ח.

ואביא בזה לשונות הראשונים בזה להוכיח דהתפילה קודם הנה”ח היא הרבה יותר מעיקר בדין ממי שמתפלל אחר זמן תפילה דחשיב עושה שלא כדין ממש, הנה כתב בטור אורח חיים הלכות תפלה סימן פט, וז”ל, זמן תפלת השחר מתחיל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח שהיא כנגד תמיד השחר ומאותה שעה ואילך הוא זמנה ומ”מ עיקר מצותה עם הנץ החמה אלא שאם התפלל משעלה עמוד השחר יצא ונמשך עד סוף ד’ שעות ואם עבר (ס”א ולא) והתפלל אחר ד’ שעות (ס”א יתפלל) עד חצות אף על פי שאין לו שכר כתפלה בזמנה שכר תפלה מיהא איכא עכ”ל.

ומבואר דקודם הנה”ח הוא בכלל זמנה ומאידך אחר זמן תפילה הוא בכלל ‘עבר’ דהיינו עשה שלא כדין.

והביא שם בבית יוסף את דברי הרא”ש והתוס’, וז”ל, זמן תפילת השחר מתחיל משעלה עמוד השחר וכו’.

ריש פרק ד’ דברכות (כו.

) תנן תפילת השחר עד חצות רבי יהודה אומר עד ד’ שעות ומסיק בגמרא (כז.

) דהלכתא כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותיה ואסיקנא דעד סוף ד’ שעות קאמר וגרסינן בגמרא (כו.

) ורמינהו מצותה כלומר של ק”ש עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום כלומר ומשמע ליה דאין זמנה אלא עם הנץ החמה דוקא והיכי קתני מתניתין עד חצות או עד ד’ שעות ומשני כי תניא ההיא לותיקין ופירש רש”י לותיקין המקדימים למצות ומחזרים לעשות דבר בזמנו ומצותו מקדימים לאחר הנץ החמה להתפלל וכי תנן במתניתין למאחרים שלא יאחר יותר שמשם ואילך עבר הזמן וכתב שם הרא”ש (סי’ א) תפילת השחר עד חצות וכו’ ותחלת זמנה יראה משעלה ברק השחר והאיר פני המזרח מידי דהוה אתמיד של שחר (יומא כח.

) אף על גב דעיקר מצותה עם הנץ החמה כדכתיב (תהלים עב ה) ייראוך עם שמש (ונ”מ) [מכל מקום] אם התפלל בזו השעה יצא והתנא לא חש לפרשו דמילתא דפשיטא היא כיון דזמן המאוחר שלה הוא בזמן התמיד הוא הדין לכל זמן המוקדם עכ”ל וגם התוספות (ל.

ד”ה אבוה) כתבו בשם ר”ח גבי עובדא דאבוה דשמואל ולוי דבסמוך שזמן תפילת השחר מתחיל משעלה עמוד השחר עכ”ל הב”י.

וכתב עוד הב”י, ורבינו ירוחם (נ”ג ח”ג כד:) כתב זמן תפילה משיכיר את חבירו ברחוק ד’ אמות ומצוה מן המובחר שיתפלל אחר הנץ החמה מיד ועוד פשוט בתפילת השחר דאם התפלל משעלה ברק השחר והאיר פני המזרח יצא.

ונראה שהוא סובר דהא דאמר אביי בפרק קמא דברכות (ט:) לתפילה כאחרים דאמרי משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו להתפלל קאמר וצריך לומר גם כן שהוא סובר דמשיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו ומשעלה עמוד השחר זמן אחד הוא כי היכי דלא תיקשי הא דאביי על מה שכתב הרא”ש בריש פרק תפילת השחר ולא ידעתי מי הכניסו לרבינו ירוחם בזה שהרי פירש רש”י דבזמן הנחת תפילין איירי ולא בזמן תפילה וכן פירש ה”ר יונה ז”ל (ד: ד”ה אמר אביי) עכ”ל הב”י.

ומבואר מדברי רבינו ירוחם דס”ל דמה שיש להתפלל קודם הנה”ח הוא רק למצוה מן המובחר וכדעת הפר”ח.

וכתב בב”ח שם וז”ל, והקשה ב”י דהא אביי לא קאמר אלא דלתפילין כאחרים דאמרי משיכיר את חבירו וכו’ ולא לתפילה כאחרים כמו שהבין ה”ר ירוחם ולפע”ד נראה דדבר פשוט הוא שגם ה”ר ירוחם סבירא ליה דאביי לא קאמר אלא דלתפילין כאחרים (כמ”ש בני”ט ח”ה קעא ע”א) אלא דה”ר ירוחם סבירא ליה דהלכה כרב הונא דקאמר דבזמן ק”ש הלכה כאחרים וכדפסק גם רבינו לעיל ריש סימן נ”ח (עמ’ קסה – קסו) וכיון שצריך להסמיך גאולה לתפילה אם כן בעל כרחך גם זמן תפילה לכתחלה צריך שתהיה משיכיר את חברו וכו’ לאחר שקרא ק”ש וברכותיה אלא דאם התפלל קודם שקרא ק”ש משעלה ברק השחר יצא דכך הוא זמן תפילה כן נראה לי פשוט עכ”ל.

ומכל לשונות הראשונים מבואר דתפילה קודם הנה”ח עדיפא מתפילה לאחר זמנה, [ובלבד שיתפלל משהאיר מזרח].

כמו”כ הרי י”א שבמזיד א”א להתפלל אחר ד’ שעות, ולכן פסק המ”ב סק”ו שיתנה תנאי שאם אינו יכול להתפלל כעת הרי הוא מתפלל בתורת נדבה.

א”כ בודאי עדיף קודם הנה”ח מלהתפלל בזמן זה שאי”ז תפילת שחרית לחלק מן הפוסקים.

וכן נראה להוכיח עוד ממ”ש במשנה ברורה סימן פט ס”ק מב, וז”ל, אם הוא בדרך ומתיירא שיעבור זמן ק”ש יקרא ק”ש בלי ברכות וכשיבוא למלון יקרא עוד הפעם ק”ש עם ברכותיה ויסמוך גאולה לתפלה ואם הוא רואה שיעבור גם זמן תפלה [שהיא רק עד ד’ שעות] ודאי יתפלל י”ח ג”כ בדרך מהלך או מיושב [פמ”ג] עכ”ל.

והנה להתפלל בדרך לדעת השו”ע והפוסקים הוא גרוע מתפילה קודם הנה”ח כמבואר שם, ורק המ”א מתרץ המנהג מ”ט אין חוששין לזה משום דס”ל שעדיף להתפלל בדרך, או משום דבלאו הכי אין מכונין כ”כ ולכן עדיף תפילה בדרך בזמנה מתפילה קודם זמנה בבית כיון דבלא”ה הוא בלא כוונה, אבל גם אם נשוה להו כי הדדי מ”מ מהא דחזינן דעדיפא תפילה בדרך מתפילה אחר הזמן א”כ גם תפילה קודם זמנה עדיפא מתפילה לאחר הזמן.

אכן יש לדחות דכ”ז רק למאי דלדידן תפילה בדרך כשהיא בזמנה עדיפא, אבל תפילה קודם זמנה ולאחר זמנה אכתי לא שמענו.

כמו”כ יש להוכיח עוד דהנה בשו”ת פרי יצחק ח”א סי’ ב’ ומנח”י ח”ט סי’ ט’ וי’ {וראיתי בפסקי תשובות [סי’ פ”ט סק”ה הערה 89] שציין עוד לאג”מ ח”ד סי’ ו’ ואול”צ ח”ב פ”ז סק”ג, קריינא דאיגרתא להגריי”ק ח”א סי’ קל”א, חזו”א הובא בלשכנו תדרשו הל’ תפילה, ולא עיינתי בכל זה.

}כתבו דעדיף להתפלל בציבור במנין קודם הנה”ח, מאשר להתפלל אחר הנה”ח ביחידות, וכ”ז על קודם הנה”ח, אבל על תפילה שאחר זמנה כתוב בשו”ע סי’ צ’ ס”י דאפילו עומד עם הציבור והם מאחרים את זמן התפילה יש לו להקדים ולהתפלל בזמנה ולא להמתין להם, וגם א”צ לחוש לכבוד הציבור.

א”כ ע”כ מבואר דכ”ש שאין להעדיף תפילה אחר זמנה מתפילה שקודם הנה”ח.

היוצא מכ”ז לענין השאלה אם יש להעדיף תפילה קודם הנה”ח או לאחר זמנה [אחר ד’ שעות], שודאי יש להעדיף תפילה קודם הנה”ח מלאחר זמנה, וכן כתב בשו”ת אז נדברו ח”ו סי’ ל”ט, שיש להתפלל קודם הנה”ח מלהתפלל אחר זמן תפילה, וכן שמעתי בשם הגרנ”ק { ובפסקי תשובות ראיתי שציין כן גם בשם המשנ”ב סי’ נ”א סק”כ, ולא מצאתי שם זכר מזה.

}.

אבל כל מה שכתבתי כאן הוא למתפלל אחר שיעור ‘שהאיר מזרח’, אבל המתפלל קודם לכן מעה”ש ממש אינו פשוט כלל שמותר לעשות כן.

[ולענין שיעור זמן זה עי’ כה”ח סי’ פ”ט סק”ד ואול”צ ח”ב פ”ז סק”ג].