שולחן ערוך

שאלה

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט"א

שאלה: בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה ז ב יעקב איש כפר נבוראי הורה בצור, דגים טעונין שחיטה, שמע ר' חגי שלח ליה תא לקי, א"ל בר אינש דאמר מלתא מן אורייתא לקי, אמר ליה מנין היא דאורייתא, אמר ליה מן הדא דכתיב ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ, ומה עוף טעון שחיטה אף דגים טעונין שחיטה, אמר ליה לא הורת טב, אמר ליה מניין את מודע לי, אמר ליה רביע ואנא מודע לך דכתיב (במדבר יא) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ואם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם, ישחט אין כתיב כאן אלא יאסף, אמר חבוט חבטך רצוף רצפך, דהיא טבא לאולפנא, וצ"ב, איך שייך לשחוט דגים ומהיכן.

שאלה: שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרי סעיף א מקום שנוהגים להדליק נר בליל יום הכיפורים, מדליקין; מקום שנהגו שלא להדליק, אין מדליקין.

וכתב המשנה ברורה ושני המקומות נתכונו לדבר אחד דהיינו לבטל תשמיש דהמדליק כוונתו שאסור לשמש נגד אור הנר ומאן דלא מדליק כונתו שלא יראה אותה ויתאוה לה ויוכל לבוא לידי תשמיש.

וצ"ב א"כ מדוע לא תיקנו בכל אשה נדה שיצטרכו להדליק או לא להדליק נר כדי לבטלם מתשמיש.

שאלה: האם מותר לאחסן שמן שריפה בחדר האמבטיה שיש שם שירותים או שאין זה כבוד או נימא שאדרבה שם ודאי לא יבוא לאכול ממנו.

יישר כח

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בס"ד מוצש ד' כסלו תשע"ז

לכבוד הג"ר אהרן אריה כהן שליט"א

שלום וברכה

שאלה: בראשית רבה פרשת בראשית פרשה ז ב, יעקב איש כפר נבוראי הורה בצור, דגים טעונין שחיטה, שמע ר' חגי שלח ליה תא לקי, א"ל בר אינש דאמר מלתא מן אורייתא לקי, אמר ליה מנין היא דאורייתא, אמר ליה מן הדא דכתיב ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ, ומה עוף טעון שחיטה אף דגים טעונין שחיטה, אמר ליה לא הורת טב, אמר ליה מניין את מודע לי, אמר ליה רביע ואנא מודע לך דכתיב (במדבר יא) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ואם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם, ישחט אין כתיב כאן אלא יאסף, אמר חבוט חבטך רצוף רצפך, דהיא טבא לאולפנא, וצ"ב, איך שייך לשחוט דגים ומהיכן.

תשובה: שחיטה הוא בסימנים שהם הקנה והושט, ואמנם לא לכל הדגים יש ריאות, אבל הדגים שיש להם ריאות יש להם הצינור של הריאות שהוא הקנה והצינור של המאכל שהוא כנגד הוושט, ודגים שאין להם ריאות י"ל שבהם היה מועיל סימן אחד כעוף, שמועיל בו סימן אחד, כדתנן ברפ"ב דחולין, שהרי יעקב עצמו לא הורה אלא כעוף.

ואפשר לומר עוד דאף אם יצטרכו שחיטה כדין שחיטה גמורה של בהמה, מ"מ שחיטה של סימן אחד במי שאין לו אלא סימן אחד חשוב כשחיטת ב' סימנים בדבר שיש בו ב' סימנים, [ואמינא לזה כדי ליישב מש"כ בחולין כ"ז א' הטילו הכתוב לעוף בין בהמה לדגים ודו"ק].

שאלה: שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרי סעיף א מקום שנוהגים להדליק נר בליל יום הכיפורים, מדליקין; מקום שנהגו שלא להדליק, אין מדליקין.

וכתב המשנה ברורה ושני המקומות נתכונו לדבר אחד דהיינו לבטל תשמיש דהמדליק כוונתו שאסור לשמש נגד אור הנר ומאן דלא מדליק כונתו שלא יראה אותה ויתאוה לה ויוכל לבוא לידי תשמיש.

וצ"ב א"כ מדוע לא תיקנו בכל אשה נדה שיצטרכו להדליק או לא להדליק נר כדי לבטלם מתשמיש.

תשובה: כנראה שהוא דבר שלא שייך כ"כ לעשותו בקלות, וגם אם נימא שזהוי גזריה שרוב הציבור יכולין לעמוד בזה, מ"מ מכיון שאינו תקנה מדרבנן אלא רק מנהג, לכן מתחילה לא הנהיגו דבר שהוא קשה מאוד לעמוד בו.

וכמו"כ יש להוסיף דבאשתו נדה ביו"כ נזכר בפוסקים סברא דבדיל מינה, להקל שלא להדליק נר במקום שלא נהגו, [אע"פ שאם יש לו נר בבית צריך להדליק עוד נר במקום ששוכב שם גם למנהג זה מ"מ באשתו נדה אינו צריך], (עי' פמ"ג שם באשל אברהם סק"ב, ומ"ב סק"ה).

אבל ביו"כ אינו בדיל מאשתו, כנראה שנידות הוא טומאה וסיאוב רוחני וגשמי, ולכך אמרי' דבדיל מינה, משא"כ באיסור יו"כ.

שאלה: האם מותר לאחסן שמן שריפה בחדר האמבטיה שיש שם שירותים או שאין זה כבוד או נימא שאדרבה שם ודאי לא יבוא לאכול ממנו.

תשובה: מצד הדין אין איסור לאכול אוכל שנכנס לחדר אמבטיה, דאין רוח רעה שורה אלא על אדם וכדו' ששייך בו קדושה ולא על שאר דברים, והחזו"א היה מולח שם בשר באמבטיה שהיה בה שירותים (הגר"נ קרליץ, הבית בכשרותו להגרי"א דינר עמ' צ"ד), וכ"כ במנח"י ח"ג סי' ס"ג בשאלה לאחד שדן להחמיר באוכלין ומשקין בבהכ"ס יותר מאדם מאדם וז"ל:

הנה לא ידעתי מה דחמירא לי' לכ"ת, הענין של אוכלין ומשקין שהוכנסו לביה"כ, מהא דיוצא מביה"כ דצריך נטילת ידים, ולא כן היא, דהרי הדין דיוצא מביה"כ, מבואר בש"ס (סוכה מ"ו וב"ק י"ז) וש"ע (או"ח סי' ד' סעי' ח"י), ואלו הדין של אוכלין ומשקין שיאסרו ע"י הכנסתן לביה"כ, אין להם שום מקור בש"ס וש"ע, ואדרבה לענין מרחץ, דס"ל להש"ע שם (או"ח סי' ד' סעי' ח"י) והוא מדברי אבודרהם (שהובא בב"י שם), שצריך ג"כ נטילה ביוצא ממרחץ, וכמו בביה"כ, ומ"מ מצינו בפירוש במרחץ, דאין המשקין נאסרים על הכנסתם לשם, וכדאיתא במג"א (סי' קס"ו סק"ג) ובבאר היטב (סי' פ"ד סק"ב) ובמשנה ברורה (שם סק"ז), דדנו שם האיך להתנהג עם הברכה, אם רוצה לשתות מים בבית המרחץ עיין שם, ואף די"ל דשאני בית הכסא דמאיס טפי, וכדאיתא (במס' שבת י'), אבל לא מצינו זה בש"ס וש"ע בפירוש, וכל הענין שנהגו העולם להקפיד בזה, נובע ממה שאיתא בספר דברי יצחק (לקוטים מאת הרב הגאון מוה"ר יצחק אייזק מסוואלעווע ז"ל), ששמע בשם מרן הגה"ק מהר"ש מבעלזא זצלה"ה, שלא יאכל מאכל שהי' בבית הכסא עיין שם, אמנם ראיתי בספר ליקוטי מהרי"ח (בדברים הנוהגים בסעודה) שהביא מס' ש"צ (בדיני נט"י שחרית) שכתב שם דהרוח רע דבית הכסא, אינו שורה אלא על אדם שיש בו קדושה להנות ממנו, ולא על מים ועצים ואבנים עיין שם, אבל בכ"ז אי אפשר ח"ו לדחות דברי הרב הדומה למלאך ד' צבאות מהר"ש זלה"ה, כי רב תנא הוא ופליג, וכן מנהג העולם עכת"ד, ובהגהות זכרון מנחם שם, הביא מספר חסד לאלפים (סי' ד'), שכתב דאם הכניס אוכלים ומשקים בביה"כ מטמא האוכלים ודלא כש"ץ עיין שם, ואולם בכ"ז אין להחמיר בזה, יותר מבדבר המבואר בש"ס וש"ע הנ"ל, וע"כ בבית הכסא שלנו, יש מקום להקל בשעת הדחק, ואך בתנאי שיהא נקי מצואה ומכל דבר המזוהם כל זמן שהמאכלים והמשקאות בתוכו, ופשיטא ג"כ שלא ישתמשו לצרכם בשם כל אותו הזמן, ואז אם אי אפשר בענין אחר י"ל דשרי, ושו"ר מש"כ בענין ביה"כ דידן בספר חזון איש (הל' קריאת שמע סי' י"ז אות ד' ואות ט'), וסיים שם אחר שצדד להקל, דמ"מ אין ההיתר ברור, ויש להחמיר מספק, עיין שם, אבל בכ"ז בשעת הדחק משנתנו לא זזה ממקומה בעזה"י עכ"ל המנח"י.

ועי' בס' הבית בכשרותו שם, שציין גם לשו"ת לב חיים (לר"ח פלאג'י) ח"א סי' ס"ו, ושו"ת אפרקסתא דעניא סי' קל"ג, שנקטו שאין בזה איסור מעיקר הדין, ועי"ש במה שציין שם עוד.

ולענין שמן שריפה אנו נכנסים כאן לנידון נוסף, דהנה שמן שריפה אסור לגרום לו הפסד בידים, ודבר כזה למי שמקפיד בזה יש לדון אם חשיב כהפסד בידים, מצד שהוא עצמו נמנע מלאכול אוכל כזה והקריבהו נא לפחתיך וגו', או דנימא דחשיב רק כגרם הפסד, ואולי נימא דאינו חשיב כלל כהפסד מכיון שהשמן בלאו הכי כבר אסור באכילה, ומה שמוסיף ע"ז עוד רוח רעה אינו הפסד נוסף כבר וצ"ע.

ונ"ל לפשוט מדאי' בספ"ק דפסחים כ' ב' והא ראוי לישנו אתי ביה לידי תקלה שמן נמי אתי ביה לידי תקלה דרמי ליה בכלי מאוס יין נמי רמי ליה בכלי מאוס לזילוף קא בעי ליה בכלי מאוס רמי ליה, ומיירי שם בתרומה טמאה, וכן פסק הר"מ פי"ב מתרומות הי"ב, פת תרומה שנטמאת משליכה לבין העצים עד שישרפנה, וכן שמן שנטמא נותנו בכלי מאוס עד שידליק כדי שלא יהיה תקלה לאחרים ויאכלוהו עכ"ל [ולענין המנהג בזמנינו עי"ש בדרך אמונה ס"ק ק"ה].

וחזינן שאם היא תרומה טמאה אין חשש להניחה בכלי מאוס, ולא מסתבר ששירותים דידן יהיה יותר גרוע מכלי מאוס [ומשליקת החיטים עי"ש].

בכבוד רב ושבוע טוב

***

שאלה

לכבוד הרב הגאון ר' עקיבא משה סילבר שליט"א

יישר כח גדול על התשובות

שאלה: שבת יא.

תוס' בד"ה לא יעמוד אדם הקשו שגם במכניס ראשו ורובו לרשות היחיד, בכ"ז עדיין נחית בבטנו ברשות הרבים.

ומשמע מהתוס' שראשו ורובו זהו עד הבטן, לא כולל הבטן.

ולכאורה זוהי קולא גדולה בישן בסוכה, דסגי ראשו ורובו.

האם כך הדין להלכה? ואם לא, מאי טעמא.

שאלה: שולחן ערוך הלכות שבת סימן שי סעיף ב אין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת; וכו' אבל גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם במוקצה לייבשן, אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות קודם שיתייבשו, דכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם וכיון דאיכא תרתי; דחינהו בידים, ולא חזו, הוי מוקצה.

משמע שכדי שאוכל יהיה מוקצה בעי תרתי דחינו ולא חזי, וצ"ע דבמחובר ליכא תרתי, אלא רק דחינהו בידיים, אבל במציאות הם חזו, א"כ אמאי מחובר הוי מוקצה.

שאלה: מה הדין אם יבוא משיח באמצע חנוכה ואז תהיה הלכה כבית שמאי.

מה יעשו מכאן ולהבא: האם ימשיכו כבית הלל ויעשו מוסיף והולך, או שיתחילו לנהוג כבית שמאי אף באמצע חנוכה.

שאלה: מה הדין אם סיים מסכת בערב פסח ופטר בכורים, ואח"כ בא בכור שלא שמע סיום, האם מהני שיחזור שוב המסיים את הסיום ויפטרנו.

שאלה: פרשת חוקת "קח את אהרן" (כ' כ"ה), כתב רש"י "בדברי נחומים.

אמור לו אשריך שתראה כתרך נתון לבנך, מה שאין אני זכאי לכך".

וצ"ב וכי איזה דברי ניחומים זה במה שאמר לו שאין אני זכאי לכך וכי אהרן יתנחם בזה שהוא גדול ממשה.

שאלה: פרשת וישב "ויקנאו בו אחיו" (ל"ז י"א).

משמע שאחי יוסף נתקנאו בו על החלומות, וכן על הכתונת פסים, וכמו שאומרת הגמרא (שבת י:) "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".

וצ"ע אמאי לא נתקנאו בו בדבר העיקרי שלימד אותו את כל תורת שם ועבר שעל שם זה נקרא בן זקונים כמ"ש רש"י.

שאלה: שם: "ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות" (ל"ז כ').

וצ"ע דהא בעי קבורה בעפר.

שאלה: פרשת וישלח "ותצא דינה" (ל"ד א'), עיין רש"י שיצאנית היתה ולמדה מלאה, דכתיב בה "ותצא לאה לקראתו".

וצ"ב, דלגבי לאה נדרש פסוק זה בנדרים (כ':) לשבח א"כ איך למדה דינה דבר רע מדבר טוב.

שאלה: פרשת ויצא "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" (כ"ח ט"ז).

ופירש"י: "שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה".

צ"ב, הרי ידע, שהרי חזר לשם שאמר "אפשר עברתי במקום קדוש זה".

שאלה: שמן שהיה גלוי האם כשר להדלקה שבת וחנוכה, דלכאו' יש בזה משום הקריבהו נא לפחתך.

שאלה: מגילה כח.

בשעת פטירתו אמר לו: רבי, ברכני! אמר לו: יהי רצון שתגיע לחצי ימי.

ולכולהו לא? - אמר לו: הבאים אחריך בהמה ירעו" וצ"ב הא חייו קודמין לנשיאות בניו דהא וודאי רוצה להאריך ימים.

שאלה: מלכים א' ה' י"א: "ויחכם מכל האדם וכו' מאיתן האזרחי והימן" ופירש"י, הימן - זה משה.

וצ"ב, איך כתוב ששלמה היה יודע יותר ממשה, הרי משה ידע עניין פרה אדומה, ושלמה לא ידע, כמ"ש בילקוט שמעוני פרשת חקת (רמז תשנט) אמר שלמה על כל התורה כולה עמדתי, ועל פרשה זו של פרה כיון שהייתי מגיע בה הייתי דורש בה חוקר בה ושואל בה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

שאלה: כתב האור החיים פ' מקץ טעם אומרו לשון צער וכו' וכמו שכתב הראב"ד (פ"ו הל' תשובה) כי המצרים הוסיפו לצער יותר ממה שאמר הכתוב ועבדום וענו וגו'.

וצ"ב איך שייך שיוכלו המצריים לצער את עם ישראל יותר ממה שנגזר עליהם מלמעלה.

שאלה: עבודה זרה כ.

"ואף רבי עקיבא ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, רק - שהיתה באה מטיפה סרוחה, שחק - דעתידה דמגיירא ונסיב לה, בכה - דהאי שופרא בלי עפרא".

וצ"ב, מה יש לבכות על יופי של גויה.

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע"ה אור ליום ב' י"א כסלו ע"ז

לכבוד הג"ר אהרן אריה כהן שליט"א

שלום רב

נבוא בזה על השאלות בס"ד

שאלה: שבת יא.

תוס' בד"ה לא יעמוד אדם הקשו שגם במכניס ראשו ורובו לרשות היחיד, בכ"ז עדיין נחית בבטנו ברשות הרבים.

ומשמע מהתוס' שראשו ורובו זהו עד הבטן, לא כולל הבטן.

ולכאורה זוהי קולא גדולה בישן בסוכה, דסגי ראשו ורובו.

האם כך הדין להלכה? ואם לא, מאי טעמא.

תשובה: אולי י"ל דכונת התוס' שעובי בטנו נכנס לרה"ר, ולפ"ז עדיין ראשו ורוב גופו בפנים, וראיתי להג"ר אהרן אויערבך שנחית כבר לדון בראיה זו בקובץ מבקשי תורה תשס"ג (לה, במאמר בעמ' כ"ה ואילך).

שאלה: שולחן ערוך הלכות שבת סימן שי ס"ב אין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת; וכו' אבל גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם במוקצה לייבשן, אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות קודם שיתייבשו, דכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם וכיון דאיכא תרתי; דחינהו בידים, ולא חזו, הוי מוקצה.

משמע שכדי שאוכל יהיה מוקצה בעי תרתי דחינהו ולא חזי, וצ"ע דבמחובר ליכא תרתי, אלא רק דחינהו בידיים, אבל במציאות הם חזו, א"כ אמאי מחובר הוי מוקצה.

תשובה: מחובר אינו מוקצה למטה משלשה לכמה פוסקים ומה שלמעלה מג' הו"ל מוקצה הוא אינו מוקצה מחמת גופו אלא מחמת איסור מטעם גזירה, עי' משנ"ב סי' שי"ב סקי"ט וסי' של"ו סקמ"ב.

שאלה: מה הדין אם יבוא משיח באמצע חנוכה ואז תהיה הלכה כבית שמאי.

מה יעשו מכאן ולהבא: האם ימשיכו כבית הלל ויעשו מוסיף והולך, או שיתחילו לנהוג כבית שמאי אף באמצע חנוכה.

תשובה: עי' יומא ה' ב', כיצד הלבישן, כיצד הלבישן מאי דהוה הוה, אלא כיצד מלבישן לעתיד לבוא, לעתיד לבא נמי לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם עכ"ל.

שאלה: מה הדין אם סיים מסכת בערב פסח ופטר בכורים, ואח"כ בא בכור שלא שמע סיום, האם מהני שיחזור שוב המסיים את הסיום ויפטרנו.

תשובה: בשו"ת חוו"י סי' ע' מבואר ששגם היום שלאחריה הוא בכלל השמחה, ויש עוד דעות באחרונים בענין מהו שיעור הזמן שאחר עשיית הסיום דחשיב שמחה, אבל אחר שעבר הזמן יש מנהג לעשות סיום בשביל נדיבי עם וכדו' אך לא נראה שיועיל בשביל להתיר אכילה בכה"ג.

שאלה: פרשת חוקת "קח את אהרן" (כ' כ"ה), כתב רש"י "בדברי נחומים.

אמור לו אשריך שתראה כתרך נתון לבנך, מה שאין אני זכאי לכך".

וצ"ב וכי איזה דברי ניחומים זה במה שאמר לו שאין אני זכאי לכך וכי אהרן יתנחם בזה שהוא גדול ממשה.

תשובה: בישר לו שהוא דבר כ"כ גדול שאף משה רבינו לא קיבל דבר זה, מטעם שהוא דבר גדול מדי, והוא רק ראיה לזה ולא ששמח אהרון שלא קיבל משה זה.

שאלה: פרשת וישב "ויקנאו בו אחיו" (ל"ז י"א).

משמע שאחי יוסף נתקנאו בו על החלומות, וכן על הכתונת פסים, וכמו שאומרת הגמרא (שבת י:) "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".

וצ"ע אמאי לא נתקנאו בו בדבר העיקרי שלימד אותו את כל תורת שם ועבר שעל שם זה נקרא בן זקונים כמ"ש רש"י.

תשובה: כנראה שאם היו מבקשים היה מלמדם ג"כ, משא"כ אם היו מבקשים המילת לא היה נותן להם, א"נ זה היה בהצנע, וזה היה בגלוי.

שאלה: שם: "ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות" (ל"ז כ').

וצ"ע דהא בעי קבורה בעפר.

תשובה: אי"ז ברור שהשבטים קיימו מה שנצטוו אח"כ, ובגמ' יומא כ"ח ב' זה נאמר על א"א, ומ"מ להצדדים שכן קיימו צ"ל שהכונה נשליכהו ונקברנו, וכן מבואר במדרש שכל טוב שכתב, ונשליכהו באחד הבורות.

מפני שצריך קבורה ושלא ירגיש אדם עכ"ל.

שאלה: פרשת וישלח "ותצא דינה" (ל"ד א'), עיין רש"י שיצאנית היתה ולמדה מלאה, דכתיב בה "ותצא לאה לקראתו".

וצ"ב, דלגבי לאה נדרש פסוק זה בנדרים (כ':) לשבח א"כ איך למדה דינה דבר רע מדבר טוב.

תשובה: מ"מ יש מדרשים שנדרש פסוק זה לגנאי (עי' בס' בראשית רבתי), ומדרשות חלוקות.

שאלה: פרשת ויצא "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" (כ"ח ט"ז).

ופירש"י: "שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה".

צ"ב, הרי ידע, שהרי חזר לשם שאמר "אפשר עברתי במקום קדוש זה".

תשובה: ידע שהמקום היה קדוש, אבל לא ידע כמה, (רק ידע שהיה מקום שהתפללו אבותיו כדפרש"י).

שאלה: שמן שהיה גלוי האם כשר להדלקה שבת וחנוכה, דלכאו' יש בזה משום הקריבהו נא לפחתך.

תשובה: כתב הבא"ח שנה א' וישב סי"ב, ואם הניח השמן תחת המטה לא ידליקו בו נר חנוכה ולא נר של שבת, משום דכל מידי דאכילה שורה עליו רוח רעה תחת המטה, וכיון דנמאס לאכילה נמאס למצוה, משום הקריבהו נא לפחתיך.

אבל אם השמן הוא מר דאינו בר אכילה אינה שורה עליו רוח רעה ושרי עכ"ל.

וכן הביא בכה"ח סי' תרע"ג, סקי"א, וכן הביא ידידי הגר"ד קולדצקי בתורת המועדים שם סק"י בשם הגרח"ק שיש להחמיר בזה, מאידך בשם הגריש"א (נר חנוכה פ"ו ס"ח) והגרנ"ק (פסקי הלכות חנוכה מהגרי"א דינר פ"ט ס"ג) הובא להקל בזה בכל גוני.

שאלה: מגילה כח.

בשעת פטירתו אמר לו: רבי, ברכני! אמר לו: יהי רצון שתגיע לחצי ימי.

ולכולהו לא? - אמר לו: הבאים אחריך בהמה ירעו" וצ"ב הא חייו קודמין לנשיאות בניו דהא וודאי רוצה להאריך ימים.

תשובה: אע"פ שלגבי המתברך עצמו אמרינן חייך קודמין, מ"מ המברך עצמו, לגביו אין קדימה בחיי המתברך יותר מחיי בניו, ולכן לא בירכו על מה שהוא יחיה על חשבון גדולת בניו.

שאלה: מלכים א' ה' י"א: "ויחכם מכל האדם וכו' מאיתן האזרחי והימן" ופירש"י, הימן - זה משה.

וצ"ב, איך כתוב ששלמה היה יודע יותר ממשה, הרי משה ידע עניין פרה אדומה, ושלמה לא ידע, כמ"ש בילקוט שמעוני פרשת חקת (רמז תשנט) אמר שלמה על כל התורה כולה עמדתי, ועל פרשה זו של פרה כיון שהייתי מגיע בה הייתי דורש בה חוקר בה ושואל בה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

תשובה: בגמ' פ"ק דיומא מבואר שאין הכונה שאין הכונה שלא ידע כל פרשת פרה אלא רק דברים מסוימים עי"ש מחלוקת ר"ע ורבנן, ומ"מ משה רבינו ידע זה כמו שכתוב בפסדר"כ פיסקא פרה לך אני מגלה וכו' אבל לאחרים חוקה, ואחרים היינו גם שלמה המלך בכלל זה, וצ"ל שבאופן כללי היה יותר חכם ממשה אע"פ שלענין פרה אדומה היה למשה איזה השגה יותר ממנו.

ויעוי' מה שכתב המהר"ל בתפא"י פכ"א, ואין הפירוש גם כן כי היה לשלמה נבואת משה רבינו עליו השלום.

כי אין הדבר כן, רק כי היה למשה בודאי מדרגה בנבואה עד שנמסרו למשה כל מ"ט שערי בינה (ר"ה כא ב).

ובודאי אין דבר זה לשלמה.

רק מה שאמר 'אבל במלכים קם', שהגיע בנבואתו לדעת דברים עליונים נעלמים, כמו משה שהיה משיג דברים הנעלמים.

והנה היה מדרגתו בנבואה כל כך גדול, כמו שהיה גדול משה רבינו עליו השלום.

אבל שיהיה יודע מה שהיה משה רבינו עליו השלום - דבר זה אינו.

כי למשה נמסרו כל מ"ט שערי בינה.

ובידיעה הכללית שהיה למשה רבינו עליו השלום - שידע משה רבינו עליו השלום הכל - בודאי אינו מדבר מזה בגמרא כלל עכ"ל, ולפי דבריו צ"ע.

שאלה: כתב האור החיים פ' מקץ טעם אומרו לשון צער וכו' וכמו שכתב הראב"ד (פ"ו הל' תשובה) כי המצרים הוסיפו לצער יותר ממה שאמר הכתוב ועבדום וענו וגו'.

וצ"ב איך שייך שיוכלו המצריים לצער את עם ישראל יותר ממה שנגזר עליהם מלמעלה.

תשובה: הנה מקור הדברים הם כבר בפסוק דכתיב בזכריה א' ט"ו, אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, ופי' האב"ע, קצפתי מעט - על ישראל והם הוסיפו ע"כ, וכעי"ז ברד"ק, ועיקרי הדברים הם בזוהר הק', ולפרש את הדברים יש הרבה שנחתו לזה, ועי' באילת השחר מה שכתב לבאר בזה, ויש גם שחולקים ע"ז, כמו היעב"ץ במור וקציעה, וזה שייך ג"כ לסוגיא דידיעה ובחירה, והארכנו בזה בתשובה אחרת, וגם שם לא הארכנו בזה די הצורך, שכן יש הרבה חומר ע"ז.

שאלה: עבודה זרה כ.

"ואף רבי עקיבא ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, רק - שהיתה באה מטיפה סרוחה, שחק - דעתידה דמגיירא ונסיב לה, בכה - דהאי שופרא בלי עפרא".

וצ"ב, מה יש לבכות על יופי של גויה.

תשובה: כל מה שברא הקב"ה בעולמו אפשר לפארו בזה, וגם על יופי של עובד כוכבים צריך לברך שככה לו בעולמו כמבואר בסוגיא שם.

ובלאו הכי הרי בסוף נתגיירה האשה הנ"ל עוד קודם שמתה ומתה כבת ישראל עי' בגמ' שם.

בברכה

***

והנני לצרף בזה התשובה הנ"ל בענין ידיעה ובחירה (נדפסה בנפרד).

קרא פחות

שאלה

לכבוד הרה"ג הרב עקיבא משה סילבר שליט"א!

יישר כח על התשובות.

שאלה: רש"י מסכת שבת דף יג עמוד א איכא שינוי - שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר: שאר - זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו - יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מח, א).

וצ"ב, דזה נאמר רק בתשמיש ולא בכל לילה.

שאלה: שבת יג עמוד ב ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.

כי אתא רב דימי אמר: מטה חדא הואי.

במערבא אמרי, אמר רב יצחק בר יוסף: סינר מפסיק בינו לבינה.

וצ"ב א"כ מדוע ברוך המקום שהרגו? הרי היה תלמיד חכם גדול, וסבירא ליה כרבי פדת לעיל דשרי.

שאלה: מבואר ברש"י שבת יד: דאסור לגרום או לטמא תרומה, וצ"ב - א"כ, איך אנו שוטפים היום הפירות והירקות ואח"כ נוגעים בהם? הרי אנו גורמים לטמא התרומה, ופעמים אף מטמאים התרומה בידיים, כגון - כל נוגע בשמן שריפה אף בידיים יבשות, מטמא את שמן התרומה, שהרי שמן - אחד משבעה משקין שמכשיר לקבל טומאה.

שאלה: שבת דף יד עמוד א אמר אביי: שהיו אומרים: לא אלו מטהרין - אלא אלו ואלו מטהרין.

אמר ליה רבא: מאי נפקא מינה? הא קא טבלי בהנך! וצ"ב, דוודאי איכפת לן דהחושב כך עובר על "בל תוסיף", שחושב שזה מטהר, ועוד, הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה.

שאלה: חגיגה דף יא עמוד ב "גזל ועריות נפשו מחמדתן, ומתאוה להם".

מה מחמד אדם יותר: האם גזל - או עריות.

דלכאורה עריות, וא"כ צ"ב, אמאי הקדימה הגמרא גזל לעריות.

שאלה: טור יורה דעה הלכות אבר מן החי סימן סב "ואפי' הפורש מהבהמה ועדיין הוא בתוכה כגון שנחתך מהטחול או מהכליו' ונשארה החתיכה בתוכה אסורה אבל אם נחתך מהעובר שבמעיה ונשאר בתוכה מותר".

וצ"ב למ"ד עובר ירך אמו, א"כ הו"ל כחותך חלק מהטחול.

שאלתי: שולחן ערוך יורה דעה הלכות מתנות כהונה סימן סא גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר, פטור.

משנתגייר, חייב.

ספק, פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה.

צ"ב - הא ספק דאורייתא לחומרא? דחוץ מהממון שיש כאן, למעשה איכא פה מצווה דאורייתא וספיקא לחומרא.

תשובה: בד"כ בכל מצוה דאורייתא שעיקרה ממון אם יש ספק פטור מלהביא, כגון ה' סלעים לכהן ופדיון פטר חמור וכל כה"ג, וזה הטעם שלא נהגו בזמנינו להביא מעשר ראשון ללוי לפי שאין לוי מוחזק.

והטעם בזה הוא משום שבעצם מי שאינו זכאי לממון בכל גוני יעבור איסור דאורייתא אם יטול הממון שאינו שלו ולהכי המוציא מחבירו עליו הראיה דכאיב לי' כאבא ליזיל לבי אסיא.

ועדין לא הבנתי הרי הוא מצווה מדין ספק דאו' לחו' לעשות המצוה וא"כ שיתן המעות ממתנה כדי לקיים המצווה.

(אז ששלחתי השאלה היה חסר ההתחלה.

מחילה).

בברכה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע"ה י"ג טבת ע"ז

לכבוד הרב אהרון אריה כהן שליט"א

שלו' רב

שאלה: רש"י מסכת שבת דף יג עמוד א איכא שינוי - שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר: שאר - זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו - יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מח, א).

וצ"ב, דזה נאמר רק בתשמיש ולא בכל לילה.

תשובה

שאלה זו שאלתי להגרח"ק שליט"א, עיין מה שכתב לי בתשובות הנדפסות בסו"ס שו"ת עם סגולה חלק א'.

[ואעתיק כל מה שכתוב שם: כתב רש"י שבת י"ג א', שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר שאר זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מ"ח א'), עכ"ל.

ושאלתי לפני מרן שליט"א דבגמ' שם מבואר רק על תשמיש ממש ולא על כל שינה שמחוייב לישן עמה בקירוב בשר, והשיב מרן שליט"א בזה"ל: 'היינו הך', ר"ל דכ"ז כלול בחיוב תשמיש ועונה.

ואני בעניי לא זכיתי להבין, דבגמ' שבת שם מבואר דישנין כ"כ בקירוב בשר תמיד עד שבלא זה חשיב כבר שינוי, ומאידך מצות עונה לרוב בנ"א אינו בכל יום, וא"כ אינו כלול במצות עונה דתשמיש מה שיצטרך גם לישן עמה תמיד בקירוב בשר, ואם הוא חיוב נפרד מכח חיוב תשמיש, א"כ מה ראיית רש"י מסוגיא דכתובות דמיירי על תשמיש ממש, ועוד דעכ"פ הו"ל למחשביה במתני' בהדי שאר חיובים, כחיוב דאוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת, דקי"ל אוכלת ממש כמ"ד הכי כתובות ס"ה ב' (ר"מ פי"ב ה"ב, ש"ע סי' ע' ס"ב).

תשובת מרן שליט"א: אם מותר סגי.

וה' יראנו נפלאות מתורתו].

שאלה: שבת יג עמוד ב ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.

כי אתא רב דימי אמר: מטה חדא הואי.

במערבא אמרי, אמר רב יצחק בר יוסף: סינר מפסיק בינו לבינה.

וצ"ב א"כ מדוע ברוך המקום שהרגו? הרי היה תלמיד חכם גדול, וסבירא ליה כרבי פדת לעיל דשרי.

תשובה: כעי"ז שאלתי להגרח"ק שליט"א על יואב דאמרי' בסנהדרין דאיהו לא דרש אכין ורקין וכו' [שעי"ז טעה והרג את אבנר ועמשא], וכתב לי היה ת"ח גדול והיה לו להבין.

אכן כאן אי"ז דומה ממש דהרי כאן יש מקום לשיטה זו, ומ"מ מכיון שלא נפסקה ההלכה כן היה אסור לו להקל כסברתו, ובפרט שלא נזכר עליו שהגיע להוראה אלא שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש וכו'.

שאלה: מבואר ברש"י שבת יד: דאסור לגרום או לטמא תרומה, וצ"ב - א"כ, איך אנו שוטפים היום הפירות והירקות ואח"כ נוגעים בהם? הרי אנו גורמים לטמא התרומה, ופעמים אף מטמאים התרומה בידיים, כגון - כל נוגע בשמן שריפה אף בידיים יבשות, מטמא את שמן התרומה, שהרי שמן - אחד משבעה משקין שמכשיר לקבל טומאה.

תשובה: בענין נגיעה באוכלין קודם שהופרשו תרו"מ עי' שהבאתי המ"מ בזה בתשובתי הנדפסת בגליון עם סגולה מהאחרונים להרב שיינברגר מירושלים, זו שאלתי שריפה אם באמת לא נטמא קודם שהופרש מחויבין ליזהר שלא ליגע בו.

שאלה: שבת דף יד עמוד א אמר אביי: שהיו אומרים: לא אלו מטהרין - אלא אלו ואלו מטהרין.

אמר ליה רבא: מאי נפקא מינה? הא קא טבלי בהנך! וצ"ב, דוודאי איכפת לן דהחושב כך עובר על "בל תוסיף", שחושב שזה מטהר, ועוד, הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה.

תשובה: הכונה שלא היו צריכין לגזור גזירה על זה.

אע"פ שודאי אינו הגון.

ויעוי' בס' ליקוטי שלמה הלכות ממרים פרק ב ה"ט שכתב וז"ל, שצ"ל בשר עוף מן התורה מותר דאל"כ עוברים על בל תוסיף.

בספר שבילי דוד חוקר ע"פ דין האו"ח סי' קפ"ח דלא יאמר בברכת המזון לאחר ברכה ג' אמן בקול רם שלא יזלזלו בברכה ד' וכן בשבת י"ד ע"א אלו יאמרו אלו ואלו מטהרין הלא אדרבה צריך לדעת מה אסור מן התורה ומה מדרבנן מצד בל תוסיף עכ"ל.

ועי' אג"מ יו"ד ח"ב סי' צ', ועיין בשבת דף י"ד בטעם שגזרו טומאה בבא ראשו ורובו במים שאובין דא"ר ביבי א"ר אסי שבתחלה היו טובלין במי מערות סרוחין והיו נותנין עליהן מים שאובין התחילו ועשאום קבע ואמר אביי שהקבע היה שהיו אומרים אלו ואלו מטהרין והקשה עליו רבא מאי נ"מ הא קא טבלי בהנך אלא אמר רבא שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין, שלכאורה תמוה מה היה טעמיה דאביי שלא אמר כרבא שהיה טעותם לומר שרק השאובין מטהרין, ואף אם נימא דאביי סובר דגם בשביל זה שטועין לומר שאלו ואלו מטהרין נמי יש לגזור אף שאין זה מכשול בדין הטומאה, משום דהוא עכ"פ מכשול לעבור על בל תוסיף לשיטת הרמב"ם פ"ב מממרים ה"ט, ורבא סובר דכיון שאינו מכשול בדין הטומאה אין לגזור, אבל עכ"פ צריך טעם למה לא אמר אביי הטעות דאמר רבא שיותר יש לגזור.

וצריך לומר משום שטעות זה דאמר רבא הוא דבר שאין לטעות מסברא דאם המים שאובין לבדן מטהרין הרי יקשה להם מפני מה הצריכו לטבול במי מערה הסרוחין, ולכן הוכרח אביי לומר שהטעות היה רק שצריך תרוייהו מי מערה ומים שאובין, ולחדש מזה שגם בשביל איסור בל תוסיף יש לגזור טומאה, ורבא מצד שלא מסתבר לו שיגזרו טומאה בשביל איסור בל תוסיף הוכרח לומר דהיה הטעות שרק השאובין מטהרין ואין צורך למי המערה כלל, ואף שאין מקום לכאורה לטעות בזה דהרי ראו שהצריכו לטבול במי המערה, מוכרחין לומר דרבא סובר שבשביל שלא רצו לילך למים הסרוחים אף לרגע אמרו בסברת עצמן דאין צורך למי המערה אף שהוא נגד מה שראו בעיניהן והראשונים טעו, או שחפשו תירוצים של מה בכך אף שידעו שאינו כלום, וגם אפשר שמתחלה היו משקרין לומר שטבלו גם במי המערה והם לא טבלו כלל אלא בשאובין עד שנשכח מהם עיקר הדין דצריך לטבול במקוה שבקרקע עכ"ל.

שאלה: חגיגה דף יא עמוד ב "גזל ועריות נפשו מחמדתן, ומתאוה להם".

מה מחמד אדם יותר: האם גזל - או עריות.

דלכאורה עריות, וא"כ צ"ב, אמאי הקדימה הגמרא גזל לעריות.

תשובה: בגמ' שם מבואר גם כן דעריות מחמדתן יותר עיין שם, ויש לומר דלא זו אף זו קתני, כלומר דתני החידוש בסיפא.

שאלה: טור יורה דעה הלכות אבר מן החי סימן סב "ואפי' הפורש מהבהמה ועדיין הוא בתוכה כגון שנחתך מהטחול או מהכליו' ונשארה החתיכה בתוכה אסורה אבל אם נחתך מהעובר שבמעיה ונשאר בתוכה מותר".

וצ"ב למ"ד עובר ירך אמו, א"כ הו"ל כחותך חלק מהטחול.

תשובה: בחולין ס"ט סע"א מבואר שהכל נלמד מן הפסוקים יעוי"ש.

שאלתי: שולחן ערוך יורה דעה הלכות מתנות כהונה סימן סא גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר, פטור.

משנתגייר, חייב.

ספק, פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה.

צ"ב - הא ספק דאורייתא לחומרא? דחוץ מהממון שיש כאן, למעשה איכא פה מצווה דאורייתא וספיקא לחומרא.

תשובה: בד"כ בכל מצוה דאורייתא שעיקרה ממון אם יש ספק פטור מלהביא, כגון ה' סלעים לכהן ופדיון פטר חמור וכל כה"ג, וזה הטעם שלא נהגו בזמנינו להביא מעשר ראשון ללוי לפי שאין לוי מוחזק.

והטעם בזה הוא משום שבעצם מי שאינו זכאי לממון בכל גוני יעבור איסור דאורייתא אם יטול הממון שאינו שלו ולהכי המוציא מחבירו עליו הראיה דכאיב לי' כאבא ליזיל לבי אסיא.

ועדין לא הבנתי הרי הוא מצווה מדין ספק דאו' לחו' לעשות המצוה וא"כ שיתן המעות ממתנה כדי לקיים המצווה.

(אז ששלחתי השאלה היה חסר ההתחלה.

מחילה).

תשובה: הנה מעיקרא לפני שאנו אומרים לו לעשות את המצוה נניח שהכסף היה בידי השני הרי היינו אומרים לשני להביא את הכסף בתורת מתנה מספק דהרי זה ספק דאורייתא, ולכן אמרו ביניהם ע"ז דכאיב ליה כאבא ליזיל לבי אסיא.

ועיין להגר"י זילברשטין במאמרו האם אפשר לצאת ידי חובה במצות, שבי"ד פסקו 'המוציא מחבירו עליו הראיה', חשוקי חמד ב"מ ו' ב'.

***

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט"א!

יישר כח גדול על התשובות.

שאלה: ידוע שממזר ת"ח קודם לכהן גדול ע"ה, וצ"ב לפי"ז מדוע מכבדים כל כהן לעלות ראשון לתורה ולפתוח ראשון וכו.

שאלה: עירובין סא: אמר רבן גמליאל: מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים, וצ"ב, איך דר ר"ג עימו והא כתיב "הרחק משכן רע".

שאלה: מבואר בשבת יד: דגזרו טומאה על ארץ העמים.

וצ"ב, על מה סמכו כהנים הדרים שם והנוסעים לשם.

שאלה: שבת דף יד: "אלא אתו אינהו, גזור ולא קבלו מינייהו, ואתו תלמידייהו - גזרו וקבלו מינייהו.

 וצ"ב, כיצד משמאי והלל - לא קבלו, ומהתלמידים - קבלו.

שאלה: שם: והאמר אילפא ידים תחילת גזירתן לשריפה וצ"ב, מה נפק"מ בזה, שבתחילת הגזירה - היתה לשריפה, ולא קודם לתלות ואח"כ לשרוף?

שאלה: רש"י מסכת שבת דף יד עמוד ב משקה הזב - היוצא ממנו: רוקו וזובו ומימי רגליו.

וצ"ב, אמאי לא נקט רש"י אף דמעותיו דזב.

שאלה: רש"י שבת יד: ד"ה "ובי"ח דבר נחלקו".

פירש, דבאותן י"ח דבר שגזרו - היו במחלוקת בית שמאי ובית הלל, אלא שרבו בית שמאי במניין.

ולכך פסקו כמותם.

משמע, שבשאר מקומות בש"ס - אין ב"ש רוב, אלא ב"ה הם הרוב.

וא"כ צ"ב, אמאי צריכה לצאת בת קול לומר דהלכה כבית הלל, הא הם הרוב, ופשיטא דהלכה כמותם, דאחרי רבים להטות.

שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ה משנה ח' סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ורבי שמעון מתיר: וכתב בפירוש המשניות, דאין הלכה כרבי שמעון.

וצ"ע, דבחיבורו פסק כרבי שמעון.

שאלה: מגילה יד: "אלא מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלש פרסאות.

אמר לה השמיעי לי אמרה לו".

ובהגהות הגר"א מחק תיבות אלו, מדוע מחקם.

שאלה: שבת טו.

"וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא: מעת לעת - ממעט על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה - ממעט על יד מעת לעת".

וצ"ב, אמאי צריך לומר לא כדברי זה ולא כדברי זה.

שיאמרו את דעתן - ותו לא מידי.

שאלה: שולחן ערוך הלכות תפילין סימן לז סעיף ב מצותן להיותם עליו כל היום, אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול ליזהר בהם, נהגו שלא להניחם כל היום.

וכתב בביאור הלכה עיין בפמ"ג שמסתפק אם מן התורה חייב כל היום או מן התורה די ברגע אחד שמניח ומדרבנן כל היום ובטלוה עכשיו שאין לנו גוף נקי ומסיק דעיקרן של דברים דאם לא הניח יום א' כלל לתפילין ביטל מ"ע ובהניח רגע עליו קיים המצוה אבל מצוה מן המובחר מן התורה להיותן עליו כל היום וכו' עיין שם.

ובספר ישועות יעקב פסק דמן התורה מצותן כל היום עיין שם.

ועיין בספר א"ר שמוכח מדבריו דמי שיודע שיש לו גוף נקי אין לו לפטור א"ע ממצות תפילין כל היום.

ויל"ע לפי זה, אמאי לא מצינו לגדולי ישראל שהלכו בתפילין כל היום, הא הם בודאי יכולים לשמור את עצמם.

שאלה: מנחות מד.

"זה מתן שכרו בעה"ז, ולעה"ב איני יודע כמה".

ובהלכות קטנות למרדכי (מנחות) פרק התכלת רמז תתקנא, הגירסא "זה מתן שכרה בעולם הזה ובעולם הבא עין לא ראתה", וצ"ב, דעין לא ראתה אלוקים זולתך נאמר במסכת ברכות על תלמידי חכמים, ולא על זה.

שאלה: נאמר הרבה בגמרא "כרכי הים".

איה מקומם?

שאלה: ידוע, דכל אתין מרבין.

האם בכל מקום שכתוב "את" זה מרבה? דלפעמים זה נצרך כדי להבין פשוטו של מקרא, ובלא "את", נראה הפסוק משונה.

וא"כ - מה הכלל בזה?

בתודה גדולה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

לכבוד הרב אהרן אריה כהן שליט"א

שלום רב

שאלה: ידוע שממזר ת"ח קודם לכהן גדול ע"ה, וצ"ב לפי"ז מדוע מכבדים כל כהן לעלות ראשון לתורה ולפתוח ראשון וכו'.

תשובה: מה שמכבדים גם כהן ע"ה בעליה לתורה לפני ת"ח אינו מעיקר הדין אלא מפני דרכי שלום.

כמש"כ השו"ע או"ח סי' קל"ה סעי' ד' המנהג הפשוט שאפילו כהן עם הארץ קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל, וכתב המ"ב סקי"א, ר"ל אף דהרבה ראשונים סוברין דלא נעשה תקנה זו להקדים עם הארץ לפני החכם מ"מ המנהג כהפוסקים שסוברין דלענין קריאת התורה בביהכ"נ מפני דרכי שלום לא חילקו בזה עכ"ל.

וכתב הזרע יצחק בפ"ה דגיטין וז"ל, גמ' שאני רב הונא וכו' מיכף הוו כייפי ליה עיין בפי' הרמב"ם במשניות ומריהטא דלישנא משמע דאם בש"ה ת"ח קודם לכהן ולא כתב תנאי דמיכף הוו כייפי דאין כמותו בכל המקומות וקשה דהא בגמרא קאמר דדוקא משום דמיכף הוו כייפי וי"ל דהרמב"ם מפרש דר' אמי ור' אסי הוו בב"ה דרב הונא והא דקאמר חשיבי דא"י להגדיל חשיבותם לא לומר דשם היו אז והא דקאמר מיכף הוו כייפי ליה ר"ל דהיה חכם מאותם הכהנים שהיו מצוים והב"י א"ח סי' קל"ו כתב בדעת הרמב"ם דלאו דוקא חכם יותר מן הכהנים המצויין שם אלא צריך שיהיה גדול יותר אפילו מכהנים שבמקום אחר ע"ש.

ולפ"ז א"ש מאי דאיתא בסוגיין מיכף הוו כייפי אבל צריך ליישב תחילת לשונו בשאין שם חכם גדול ממנו וכו' משמע ממנו דוקא וכן מ"ש קצתם יותר חכמים מקצתם וצ"ל דלאו דוקא דכל עצמו דהרמב"ם לא בא אלא לגנות המנהג דאפילו כהן ע"ה קודם דבהא כ"ע מודו דהא חייב מיתה למאן דמפרש הך בקריאת התורה ועיין בסוף מגילה [דף כ"ח ע"א] ובתוס' דידן [בד"ה אפילו] ודע דלפי פשיטות דברי הרמב"ם כדכתיבנא ניחא בפשיטות מתני' דהוריות [פ"ג מ"ח ובש"ס הוא בדף י"ג ע"א] שהביא הוא דקתני בזמן שכולם שוין אבל אם היה ממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה דקשה דיוקא דרישא אסיפא דמרישא משמע טעמא דשוין הא אם היו קצתם יותר חכמים מקצם כל מי שהוא חכם ביותר קודם ומסיפא משמע דוקא ע"ה דאינו חכם כלל אלא דהתירוץ מבואר דאמרינן הא אינן שוין נעשה כע"ה כאורחין בכל דוכתא דק' דיוקא דרישא אסיפא אבל לדרך ב"י דאפילו חכמים קצתם מקצתם בעינן דליכא דכותיה בכל מקום קשה דיוקא דרישא דמשמע דאם אינן שוין סגי וי"ל דשוים דקתני לאו דוקא אלא כל שאינו גדול דליכא דכותיה שוין וסיפא דוקא ע"ה ולשאר פוסקים כבר יישב שם הב"י מתני' דהוריות ע"ש.

עכ"ל.

שאלה: עירובין סא: אמר רבן גמליאל: מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים, וצ"ב, איך דר ר"ג עימו והא כתיב "הרחק משכן רע".

תשובה: כנראה שהיו סיבות אחרות שהוצרך לדור שם ולא היה בידו להוציא את הצדוקי משכונתו.

שאלה: מבואר בשבת יד: דגזרו טומאה על ארץ העמים.

וצ"ב, על מה סמכו כהנים הדרים שם והנוסעים לשם.

עי' בעירובין מ"ו ב' ומ"ז ב' באיזה אופנים מותר לכהן לצאת לחו"ל, ומ"מ באופן רגיל לסתם יציאה אסור.

שאלה: שבת דף יד: "אלא אתו אינהו, גזור ולא קבלו מינייהו, ואתו תלמידייהו - גזרו וקבלו מינייהו.

וצ"ב, כיצד משמאי והלל - לא קבלו, ומהתלמידים - קבלו.

תשובה: עברו כבר שנים מן הפעם הראשונה והיה יותר מודעות לקיים גזירה זו, א"נ מאחר שהיו רוב חכמי הדור יחד במושב ובמנין משא"כ שמאי והלל בלבד שאע"פ שהיו גדולי הדור מ"מ היו רק שניים.

שאלה: שם: והאמר אילפא ידים תחילת גזירתן לשריפה וצ"ב, מה נפק"מ בזה, שבתחילת הגזירה - היתה לשריפה, ולא קודם לתלות ואח"כ לשרוף?

תשובה: נפק"מ לבית דין שאינו גדול כשלמה המלך שאינו יכול לבטל גזירה זו כלל, ואי הוה סבירא לן דידים אין תחילת גזירתן ע"י שלמה המלך לשריפה אלא ע"י ב"ד אחר, א"כ כדי לבטל סגי בב"ד שגדול מאותו ב"ד וא"צ שיהיה גדול בחכמה ובמנין מב"ד של שלמה המלך.

וכמו"כ הוא נפק"מ לפרש סוגיא דהתם בגמ' בשבת - מה גזרו תלמידי ב"ש וב"ה.

שאלה: רש"י מסכת שבת דף יד עמוד ב משקה הזב - היוצא ממנו: רוקו וזובו ומימי רגליו.

וצ"ב, אמאי לא נקט רש"י אף דמעותיו דזב.

תשובה: באמת אין חילוק בין דמעת עינים לשאר הנך, כמבואר בכריתות י"ג א' ונדה נ"ה ב' ורמב"ם פ"י מהל' טואו"כ ה"ה, אבל רש"י נקט דברים המצויין, דרוק ומ"ר מצויין תמיד, וכן זוב אע"ג דבסתם בנ"א אינו מצוי מ"מ בזב עצמו מצוי.

שאלה: רש"י שבת יד: ד"ה "ובי"ח דבר נחלקו".

פירש, דבאותן י"ח דבר שגזרו - היו במחלוקת בית שמאי ובית הלל, אלא שרבו בית שמאי במניין.

ולכך פסקו כמותם.

משמע, שבשאר מקומות בש"ס - אין ב"ש רוב, אלא ב"ה הם הרוב.

וא"כ צ"ב, אמאי צריכה לצאת בת קול לומר דהלכה כבית הלל, הא הם הרוב, ופשיטא דהלכה כמותם, דאחרי רבים להטות.

תשובה: מ"מ היכא דמסתבר טעמיה של המיעוט הרשות ביד בתראי לפסוק כמיעוט היכא דלא עמדו למנין, אבל היכא דעמדו למנין וקבעו הלכה א"א להכריע כנגדם, ולכן בשאר התורה יש רוב אבל לא עמדו למנין, ולכן צריך בת קול, משא"כ הכא יש רוב ועמדו למנין ולכן ברוב כאן א"צ בת קול.

ואי' בירוש' שהיו הורגין בהן בתלמידי ב"ה כדי שלא יכנסו למקום שעמדו למנין, אע"פ שבאמת היה בעולם רוב ב"ה, מ"מ אלו שעמדו למנין והכריעו את ההלכה היו הרוב מב"ש, ואיתא בגמ' שבת שם שאותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו עגל.

ועי' בתשוה"ג הרכבי סי' ר"נ שכתבו ז"ל, בזה"ל, אלא כי מאשר שנוי והיה הלל כפוף ויושב לפני שמאי והיה הדבר קשה לישראל כיום שנעשה בו עגל מראין הדברים שהרבה מישראל חברו עם שמאי על הלל אותו היום וגבר בהן שמאי מאד.

והיה הלל צריך בדברים שהיה נושא ונותן עמו להראות כאילו הוא תובע ללמוד וכאדם שהוא שואל להתלמד.

ולולא כן לא היו מניחין אותו אותן החברים שחברו עליו להתגבר עליו.

והוצרך הלל להמאיך את נפשו ולכפוף את עצמו כדי שיצאו הדברים ולא יוכל שמאי להימנע מלהשיב עד שהראה את הרבים כי קנט שמאי והשוה את המדה שהיה מאז חולקה.

כי מעיקרה היה חולק בין בוצר למוסק ודחקו הלל בתשובה עד שקנט והשוה ביניהן ונראה כי בטלו דבריו.

ולולי [ע"ב] שכפף עצמו הלל לא יכל לזאת מאשר חברו עם שמאי שלא כדת כמי שעשו את העגל שלא כדת עכ"ל.

שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ה משנה ח' סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ורבי שמעון מתיר: וכתב בפירוש המשניות, דאין הלכה כרבי שמעון.

וצ"ע, דבחיבורו פסק כרבי שמעון.

תשובה: יתכן שחזר בו, ויש שכתבו ליישב הקושיא, יעוי' במעשה רוקח ועלי תמר ומחנה יהודה בחיבורו פי"ג מהל' תרומות ה"ו [ראה מפרשי היד החזקה מהדורת עוז והדר].

שאלה: מגילה יד: "אלא מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלש פרסאות.

אמר לה השמיעי לי אמרה לו".

ובהגהות הגר"א מחק תיבות אלו, מדוע מחקם.

תשובה: עי' בתוס' שם התמיהות שיש בגמ' שם, וגם המפרשים טרחו ליישב אמאי לא נחשב לדוד לחטא [שהרי לא נזכר לדוד חטא זה מלבד חטא בת שבע].

שאלה: שבת טו.

"וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא: מעת לעת - ממעט על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה - ממעט על יד מעת לעת".

וצ"ב, אמאי צריך לומר לא כדברי זה ולא כדברי זה.

שיאמרו את דעתן - ותו לא מידי.

תשובה: אפשר שהיו יכולים לטעות בכוונתם שבאו לבאר את דעת אחד מן החולקים דלעיל.

שאלה: שולחן ערוך הלכות תפילין סימן לז סעיף ב מצותן להיותם עליו כל היום, אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול ליזהר בהם, נהגו שלא להניחם כל היום.

וכתב בביאור הלכה עיין בפמ"ג שמסתפק אם מן התורה חייב כל היום או מן התורה די ברגע אחד שמניח ומדרבנן כל היום ובטלוה עכשיו שאין לנו גוף נקי ומסיק דעיקרן של דברים דאם לא הניח יום א' כלל לתפילין ביטל מ"ע ובהניח רגע עליו קיים המצוה אבל מצוה מן המובחר מן התורה להיותן עליו כל היום וכו' עיין שם.

ובספר ישועות יעקב פסק דמן התורה מצותן כל היום עיין שם.

ועיין בספר א"ר שמוכח מדבריו דמי שיודע שיש לו גוף נקי אין לו לפטור א"ע ממצות תפילין כל היום.

ויל"ע לפי זה, אמאי לא מצינו לגדולי ישראל שהלכו בתפילין כל היום, הא הם בודאי יכולים לשמור את עצמם.

תשובה: מנא לן שלא היו חולי מעים או עכ"פ במצב שקשה לשמור את זה, דהדורות היום חלושין מאוד, וא"ז תליא בחכמה ובכשרון, אלא בבריות גופא מי שגופו חזק כא' הגיבורים אשר בארץ, ועובדא ידענא בא' מגדולי עולם בדור האחרון ששאלוהו אם צריך ע"פ דין להניח כל היום [מי שיכול] ואמר שכן, אע"פ שהוא עצמו לא הניח.

שאלה: מנחות מד.

"זה מתן שכרו בעה"ז, ולעה"ב איני יודע כמה".

ובהלכות קטנות למרדכי (מנחות) פרק התכלת רמז תתקנא, הגירסא "זה מתן שכרה בעולם הזה ובעולם הבא עין לא ראתה", וצ"ב, דעין לא ראתה אלוקים זולתך נאמר במסכת ברכות על תלמידי חכמים, ולא על זה.

תשובה: בגמ' בברכות שם נזכרו כמה דברים שעליהם נאמר עין לא ראתה, וא"כ אי"ז פרט שרק ע"ז אלא יתכן שבכל דבר שמתן שכרו גדול משאר דברים ע"ז אמרינן עין לא ראתה אלהים זולתך, וגם בגמ' שם איכא למ"ד דס"ל שכל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים עצמן עין לא ראתה וגו', ופליגא דמ"ד במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד, וא"כ אפשר דלדידה אפכא הוא דקרא דעין לא ראתה מיירי בבע"ת, וברמב"ם נפסק כהמ"ד השני, וצ"ב.

שאלה: נאמר הרבה בגמרא "כרכי הים".

איה מקומם?

תשובה: יש אולי השערה שהיינו איי אירופה או צרפת, ראה בספר ירושתינו באחד הקבצים.

שאלה: ידוע, דכל אתין מרבין.

האם בכל מקום שכתוב "את" זה מרבה? דלפעמים זה נצרך כדי להבין פשוטו של מקרא, ובלא "את", נראה הפסוק משונה.

וא"כ - מה הכלל בזה?

תשובה: בחז"ל נראה דאן דדריש את דריש לזה כמעט בכל דוכתא, ורק היכא דהוה ס"ד שלא לחלק ביניהם את יוכל לחלק, עי' מגילה ב' ב'.

ומה שכתבת מצד שהפסוק משונה הנה השפה המדוברת אצלינו כיום אינה ממש עם כל פרטיה של לה"ק של המקרא, ודרך המקרא לקצר בתיבת את במקום שאין מוכרח לאשמעינן מידי לדעה זו.

בכבוד רב

***

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט"א

שלום וברכה

שאלה: תהלים פרק קה (ל) שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם, וצ"ב, וכי כמה מלכים היו, הרי היה רק פרעה מלך.

שאלה: ידוע ששם משקה הוא רק בשבעה משקין, ושאר מי פירות מקרי זיעה בעלמא חוץ מיין ושמן.

וצ"ב, מקרא להדיא – "אשקך מיין הרקח מעסיס רימוני", דמילת אשקך קאי נמי על עסיס רימוני.

שאלה: מה הדין האומר על אחד משני אנשים לשון הרע, דהיינו שאומר שאחד מ-ב' אנשים אלו גנב וכד'.

האם מקרי לשון הרע, באופן שאי אפשר לברר מיהו מביניהם.

שאלה: מדוע לא מצינו שהתפלל אברהם אבינו ע"ה על בנים כמו שיצחק התפלל.

שאלה: מדוע חוששים דווקא לבשר שנתעלם מן העין, ולא בפירות וירקות שאולי החליפו אותם בפירות האסורים.

שאלה: תרומות פ"ו מ"ה: "אין משלמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר", ופירש הר"ב ומן ההפקר – לאחר שזכה בו".

וצ"ב מה כוונתו במה שכתב "לאחר שזכה בו".

שאלה: מה הפשט במהרש"א בחידושי אגדות מסכת נדרים דף לב ע"א "גדולה מילה כו' שנאמר כי ע"פ הדברים האלה כרתי גו'.

ר"ל שכל מצות התורה תלוין במילה וכיון שעדיין לא נימול אינו בכלל מצות התורה ואדרבה אסור ללמוד תורה ולשמור שבת כדאמרי' פ"ד מיתות ודו"ק": מדוע כל זמן שלא מל – אסור ללמוד תורה ולשמור שבת.

שאלה: שולחן ערוך הלכות קריאת שמע סימן נח ס"א ומצווה מן המובחר לקוראה כוותיקין, וצ"ב הטעם – הרי זריזין הוי דאורייתא, וסמיכת גאולה לתפילה – לאו דאורייתא היא.

שאלה: ירושלמי שבת פרק א "תנא ר' יהושע אונייא תלמידי ב"ש עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי ב"ה", מה הפשט בזה שהגיעו עד כדי שפיכות דמים.

שאלה: האם הותיקין המדקדקים שקראו ק"ש בנץ, קוראים ק"ש דשחרית ג"כ אחרי הנץ החמה, כדי לצאת דיעות הראשונים דס"ל דזמן ק"ש הוא דווקא אחר הנץ.

שאלה: איך האבן עזרא היה עני ומתאונן על מצבו, כידוע? האם לא נתן מעשר? והא "עשר בשביל שתתעשר".

שאלה: אמרינן: כל הקודם לארץ – קודם לברכה.

שמעתי מידידי דרך דרש, דהיינו: כל הקודם לארץ – שהוא ענו ושפל ברך – הוא קודם לברכה ממעל.

האם דרש זה אמיתי?

שאלה: בתרומות פז מ"ב, משמע שם בהר"ב, שכהנת שנישאת לפסולים – אפילו נתגרשה, אסורה לאכול בתרומה.

וצ"ב, מאי שנא מכהן שנשא פסולים, דכיוון שגרשן – חזר לאכול בתרומה.

שאלה: כהן שנשא גרושה, שדינו ככהן חלל שאסור בתרומה – האם זה מדאורייתא?

בברכת יישר כח גדול

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שלום וברכה

שאלה: תהלים פרק קה (ל) שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם:וצ"ב, וכי כמה מלכים היו, הרי היה רק פרעה מלך.

תשובה: מצינו בכ"מ שהמשנה למלך קרוי מלך ג"כ.

שאלה: ידוע ששם משקה הוא רק בשבעה משקין, ושאר מי פירות מקרי זיעה בעלמא חוץ מיין ושמן.

וצ"ב, מקרא להדיא – "אשקך מיין הרקח מעסיס רימוני", דמילת אשקך קאי נמי על עסיס רימוני.

תשובה: אמנם משקה סתמא הוא מז' משקין אבל היכא שנאמר בפירוש משקה של פירות אי"ז סתירה, וכמו שאמרו בברכות ל"ה א' כרם זית אקרי כרם סתמא לא אקרי.

שאלה: מה הדין האומר על אחד משני אנשים לשון הרע, דהיינו שאומר שאחד מ-ב' אנשים אלו גנב וכד'.

האם מקרי לשון הרע, באופן שאי אפשר לברר מיהו מביניהם.

תשובה: לא ראיתי דבר ברור בזה, ואולי יש לחלק בין מקרים, ובמקרה שלך יותר מסתבר שלא להתיר.

שאלה: מדוע לא מצינו שהתפלל אברהם אבינו ע"ה על בנים כמו שיצחק התפלל.

תשובה: הכניס צרה לשרה.

ראה ב"ר עא ב.

שאלה: מדוע חוששים דווקא לבשר שנתעלם מן העין, ולא בפירות וירקות שאולי החליפו אותם בפירות האסורים.

תשובה: עיין ע"ז לט ב'.

שאלה: תרומות פ"ו מ"ה: "אין משלמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר", ופירש הר"ב ומן ההפקר – לאחר שזכה בו".

וצ"ב מה כוונתו במה שכתב "לאחר שזכה בו".

תשובה: דאפילו לאחר שזכה בו וכבר איננו הפקר עכשיו גם כן אסור.

שאלה: מה הפשט במהרש"א בחידושי אגדות מסכת נדרים דף לב עמוד א "גדולה מילה כו' שנאמר כי ע"פ הדברים האלה כרתי גו'.

ר"ל שכל מצות התורה תלוין במילה וכיון שעדיין לא נימול אינו בכלל מצות התורה ואדרבה אסור ללמוד תורה ולשמור שבת כדאמרי' פ"ד מיתות ודו"ק": מדוע כל זמן שלא מל – אסור ללמוד תורה ולשמור שבת.

תשובה: אמנם נכון שאי' בזהר שלא ילמד לערל וכו', אבל המהרש"א בודאי אין כונתו לזה דפשוט וברור שמחוייב לשמור שבת, ומהרש"א התכוין למש"כ בפ' ד' מיתות על גוים שנקראו ערלים כדתנן בנדרים, שהם אסורין ללמוד תורה ולשמור שבת כמש"כ בסנהדרין שם, והכונה שהגרות הוא ע"י המילה, וקיצר בזה מאימת המלכות.

ולכן סיים 'ודוק'.

שאלה: שולחן ערוך הלכות קריאת שמע סימן נח ס"א ומצווה מן המובחר לקוראה כוותיקין, וצ"ב הטעם – הרי זריזין הוי דאורייתא, וסמיכת גאולה לתפילה – לאו דאורייתא היא.

תשובה: מבואר בתה"ד ועוד פוסקים דכל היכא שאפשר לעשות המצוה בהידור יותר אחר כך אין בזה זריזין מקדימין.

וראה עוד בסו"ס לבושי צדקה.

שאלה: ירושלמי שבת פרק א "תנא ר' יהושע אונייא תלמידי ב"ש עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי ב"ה", מה הפשט בזה שהגיעו עד כדי שפיכות דמים.

תשובה: שמעתי פעם מידידי ר' ראובן כהן דבר נכון שבאמת הת"ח תלמידי ב"ש שמימיהן אנו שותין הם בודאי לא הרגו ומי שהרג היה בני החצרות התלמידים שלא היה להם ירא"ש, ואנשי המחלוקת הנדבקין לתלמידי חכמים, ויש להוסיף דבאמת בסוף זמן בית שני היה רפיון באיסור רציחה, כמבואר בגמ' רפ"ב דיומא ובמתני' סוף סוטה ובאריכות בספר יוסיפון והדברים ברורים.

שאלה: האם הותיקין המדקדקים שקראו ק"ש בנץ, קוראים ק"ש דשחרית ג"כ אחרי הנץ החמה, כדי לצאת דיעות הראשונים דס"ל דזמן ק"ש הוא דווקא אחר הנץ.

תשובה: קי"ל כעיקר כמו הדעות שסוברין שק"ש קודם הנץ, כמו שפסק בשו"ע, אבל העיר הגר"ש דבליצקי שמ"מ אם עושה כהנה"ח הנראה מרויח שעכ"פ לפי הצד שהנה"ח המישורי הוא האמת מרויח בזה דעות ראשונים הללו, משא"כ אם נוהג כהמישורי אינו מרויח להצד שהנראה הוא האמת.

שאלה: איך האבן עזרא היה עני ומתאונן על מצבו, כידוע? האם לא נתן מעשר? והא "עשר בשביל שתתעשר".

תשובה: איתא בתנא דבי אליהו כל ת"ח שעוסק בתורה ואינו מתפרנס הרבה סימן יפה לו שאינו מתעשר כדי שלא להבטל מן התורה עי"ז.

וגם בעשירות יש עשירות דתורה, ועיין קידושין מט ע"ב, ומרן הקה"י אמר שהעשירות שהובטחו על הסנדקאות הוא זכה לזה בספרים, ומרן הגרח"ק אמר שזכה לזה בצאצאיו.

שאלה: אמרינן: כל הקודם לארץ – קודם לברכה.

שמעתי מידידי דרך דרש, דהיינו: כל הקודם לארץ – שהוא ענו ושפל ברך – הוא קודם לברכה ממעל.

האם דרש זה אמיתי?

תשובה: כדי לפרש כך במאמר הלזה היה צריך שיהיה דחק בפירוש האמיתי כדי שנצטרך לפרש כן, אמנם הדבר הוא נכון, וכן הוא אומר בקשו את ה' כל ענוי ארץ.

שאלה: בתרומות פז מ"ב, משמע שם בהר"ב, שכהנת שנישאת לפסולים – אפילו נתגרשה, אסורה לאכול בתרומה.

וצ"ב, מאי שנא מכהן שנשא פסולים, דכיוון שגרשן – חזר לאכול בתרומה.

תשובה: אי' בסוטה כ"ג ע"ב, כהנת מתחללת, כהן אין מתחלל.

מנלן, דאמר קרא ולא יחלל זרעו בעמיו, זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל.

שאלה: כהן שנשא גרושה, שדינו ככהן חלל שאסור בתרומה – האם זה מדאורייתא?

תשובה: הנני להביא ממש"כ הגר"י זילברשטין שליט"א בחשוקי חמד בכורות מה ע"ב, כתב השו"ע (סימן קכח סעיף מ) כהן שנשא גרושה לא ישא את כפיו, וכתב במג"א (ס"ק נד) שהוא פסול מדרבנן שחכמים קנסוהו שלא יעלה לדוכן, וכן כתב בשו"ע הרב (סנ"ג) וכן כתב במשנ"ב (ס"ק קמז) שפסול מדרבנן לכל דבר שבכהונה.

אמנם בחת"ס (ח"ו סימן יב) כתב שמתחילה אמרתי דפשיטא יותר מביעא בכותחא שהנושא נשים בעבירה דפסול לעבודה איננו אלא קנס מדרבנן, דהיכי רמיזא בתורה למיפסליה, אך שבתי וראיתי שבשו"ת הרא"ם (סימן נט) כתב שהוא פסול מדאורייתא לכל קדושת כהונה מדכתיב וקדשתו ודרשינן ביבמות (דף פח ע"ב) 'וקדשתו' דפנו [הכהו] וקדשהו על כרחו ופרש"י שאם נשא נשים האסורים לו יכפנו בי"ד להוציא, ש"מ מלשון זה כל זמן שלא כפוהו אינו מקודש מן התורה.

וראה מה שכתב בזה הגרי"ש אלישיב בהסכמתו לספר 'בן לאשרי' (הוברמן, ח"ב), ע"כ מהחשוקי חמד, וראה שם עוד בזה.

***

{מה שהקשיתם מן הגמ' ברכות דף ה ע"ב, רבי אלעזר חלש על לגביה רבי יוחנן חזא דהוה קא גני בבית אפל גלייה לדרעיה ונפל נהורא חזייה דהוה קא בכי רבי אלעזר אמר ליה אמאי קא בכית אי משום תורה דלא אפשת שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ע"כ, והקשיתם דבמתני' פ"ב דאבות מט"ז תנן אם למדת תורה הרבה נותנם לך שכר הרבה, א"כ המרבה עדיף.

}

לא זכיתי להבין הקושיא בזה, דהא לית מאן דפליג שאם א' לומד שעה אחת וא' לומד ג' שעות שהמרבה עדיף, וכל מה דאמרינן אחד המרבה ואחד הממעיט וכו' היינו לפי האפשרויות העומדות לפניו, ויעויין שולחן ערוך אורח חיים הלכות הנהגת אדם בבקר סימן א, טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה.

וכתב המשנה ברורה ס"ק יב, אבל אם המרבה כיון ג"כ המרבה טוב יותר.

ובמגן אברהם ס"ק ו, ובגמרא אמרינן אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים כלומר אף ע"פ שהמרב' כוון לבו ג"כ מ"מ אם הממעיט לא היה ספק בידו לעשות הוא רצוי להש"י כמו המרב' וכ"מ מהראי' שמביא מעולת העוף העני שנאמר בו ג"כ ריח ניחוח כמו עולת בהמה שמביא העשיר ע"כ.

ויעויין שם בט"ז ס"ק ג שכתב באריכות וז"ל, ז"ל רבינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו בתחנוניו כי טוב מעט בכוונ' מהרבות בהם שלא בכוונ'.

וקשה ממ"נ אי מיירי תחל' במרב' בכוונ' למה ישוה עם הממעיט ואי בלא כוונה למה אמר אח"כ כי טוב יותר כו' ומתחל' השוה אותם ובגמ' סוף מנחות אמרי' א' המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ונראה ע"פ דמצינו בפ"ק דשבת דף י' רבא חזיה לרב המנונא דקא מאריך בצלותי' אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה והוא סבר זמן תורה לחוד כו' ועד"ז שפיר אמרו א' המרבה בתפל' כרב המנונא דס"ל זמן תורה לחוד כו' ואחד הממעיט בתפל' כרבא שכוונתו לעסוק בתורה וע"כ מסיים שפיר ובלבד שיכוין לבו לשמים כלומר באותו ענין שממעט בתפל' הוא לש"ש ועפ"ז אמר רבינו כי לפעמים הוא ריבוי התפל' סיבה לשלא יוכל לכוון וא"כ טוב לקצר ולכוון ע"כ אמר אחד המרב' ואחד הממעיט מטעם שיהי' לו כוונ' וע"כ סיים ובלבד כו' פי' שהמיעוט שהוא ממעט הוא לסיב' שיכוין לבו לשמים כי טוב יותר למעט בכוונ' ממי שמרבה בלא כוונה וזהו סיבה שממעט שיהי' לו כוונה כנ"ל נכון עכ"ל, וע"ש עוד בפמ"ג.

ואף שאינו ענין ממש לענינינו מ"מ הדבר ברור שהמרבה עדיף מן הממעיט, וכל מה שמשוין ממעיט למרבה הוא רק אם עשה כל שביכולתו.