שבוע 69

המשנ”ב בסי’ ריט סק”ג כתב בשם האחרונים שמנהג העולם שנשים אין מברכות ברכה זו בפני עשרה שאינו דרך ארץ ויש שכתבו שתברך בפני עשרה שהם נשים ואיש אחד עכ”ד בקיצור, וכן הורה החזו”א לנשים שלא יברכו הגומל וכן בבית הקה”י לא בירכו נשים אף בלידה (ארחות רבינו ח”א עמ’ צא), אולם בירושלים נהגו רבים שמברכת, והובא מנהג זה במנחת שלמה ח”ב סי’ ד סקל”א, וכן בשלמת חיים סי’ רב מבואר שהיו מברכות וכן בכה”ח סק”ז, וכך נהגו רבים גם היום ואין לפקפק במנהג זה במקום שהוא מונהג מכיון שמדינא דגמ’ לכאורה כך צריך לצאת שהוא חיוב המוטל גם על נשים, ולומר שמדינא דגמ’ לא נתקן בנשים משום כל כבודה בת מלך פנימה הוא מחודש.

(והואיל דאתאן לזה נראה דלפי מה שנתבאר בפוסקים שהעיקר לדינא שאשה אין מחוייבת בפני עשרה משום דלאו אורח ארעא עכ”פ לענין לכנס עשרה אנשים וגם למנהג המחמיר מ”מ רק ביולדת שיש לה עשרה לברך א”כ גם לגבי מש”כ הרמ”א בהל’ יו”כ לגבי מחילה ויש לזה מקור ממדרש תנחומא כמ”ש הגר”א שם לכאורה גם בזה א”א לחייב אשה וכן בבקשת מחילה ממת בפני עשרה).

אולם לגבי מפלת נראה שלא נהגו לברך (וכן מבואר בשיעורי מרן הגריש”א על ברכות נד, ובהליכ”ש הל’ תפילה פכ”ג ארחות הלכה יב), והטעם לא משום שאין בזה סכנה, שכן אכן יש הפלות שאין בהם חולי או סכנה, ובהם ודאי שאין לברך, אבל יש הפלות שהם כמו לידה ממש ואף מסובכות לעתים יותר מלידה, והוא לא גרע מניתוח שאשה תברך אם יש לה עשרה (הליכ”ש שם), אלא משום שרק ביולדת עיקר הטעם שנהגו לברך הוא שיש עשרה שמתאספים בביתה כגון בברית או בקידוש שיש עושים אחר לידת בת אבל במפלת לא, ויש להוסיף דבמפלת מצוי גם כבוד הבריות אפי’ אם יש לפניה עשרה שיכולה לברך ואפי’ במקום שאינו כיסופא באופן הפוטר מצוה דרבנן או שוא”ת משום כבוד הבריות אבל שייך טפי גם לומר כל כבודה בת מלך כשיש בזה חוסר נעימות גדולה וגם מצטרף למנהג הידוע המובא בפוסקים שאשה אינה מברכת כלל מחמת אורח ארעא שהוא משום כל כבודה.

דין שטר שלוה בו ופרעו שאינו חוזר ולוה בו כמבואר בב”מ יז ע”א וחו”מ סי’ מח (ועכ”פ להרמ”א שם בשם המרדכי אינו חוזר ולווה בו בלא קנין מחדש), ונשאלתי האם בתוך כדי דיבור הדין שונה או לא.

ולכאורה אם חזר ולווה הלוואה חדשה אינו מועיל שהוא תוך כדי דיבור לפרעון, שהרי שעבוד השטר (או כח הקנין להרמ”א) פקע כבר בסיום ההלואה הקודמת וכעת יש כאן הלואה חדשה וכתיבת השטר (או הקנין) הסתיים ביחס להלוואה ראשונה ומעשה זה אחר שנעקר להלוואה הראשונה ונפקע על ידי זה מכל הלוואה עתידית אחרת לא יוכל להתייחס להלוואה השניה וגם לא היה תוך כדי דיבור להלוואה השניה.

אולם עדיין יש לדון לפמ”ש הקצה”ח בסי’ מח סק”א דדין שטר שנמחל או נפרע ונמחל שעבודו הוא מחזיר שעבוד השטר ללוה והרי הוא כפודה או קונה שעבודו ממנו ולא מפקיע השעבוד למפרע, א”כ יש מקום לטעון דיכול לבטל את החזרת השעבוד תוכ”ד, וצל”ע דא”כ בהסכמת שניהם יוכל לבטל גם לאחר דיבור והרי זה אינו עכ”פ להשו”ע (וכן להרמ”א בלא עוד קנין) ויש לציין דכתב המנ”ח (מצוה שסח ד”ה וכבר) דמידי דלא מהני ביה שאלה (וי”ל דה”ה כיוצא בשאלה בכל ענין לגופו כגון בקניינים יש טענת מקח טעות להסוברים דמהני חרטה בקנינים) לא מהני גם ביטול תוך כדי דיבור.

ומ”מ להקצה”ח שם על ידי כתיבה ומסירה באופן המבואר שם יכול להחזיר שעבוד השטר עי”ש דלא כהש”ך ולפי שי’ הקצה”ח מיהא יש לדון בזה, דאמנם אין מסירה ביטול הפעולה הקודמת אלא הקנאת השעבוד שחזר לידי הלוה וכעת מקנהו שוב למלוה מכאן ולהבא ואולי בלא המנ”ח הנ”ל עכ”פ יועיל  תוכ”ד (וגם יש לדון בדעת הש”ך גופא היאך סובר בביאור נפקע שעבודו הנ”ל דלכאורה אינו מסכים להקצה”ח שהוא כהקנאת שעבוד קיים אלא הפקעה מוחלטת וביטול השעבוד לגמרי).

ושוב נראה דהמנ”ח אינו סתירה לזה דכיון שסובר הקצה”ח שהוא לא עדיף מהקנאת השעבוד ללוה ושמחמת כן יכול לחזור ולמוכרו להמלוה א”כ ה”ה לו יצוייר שהיה חוזר בו המלוה מהקנאת השעבוד ללוה מחמת טענה נכונה של מקח טעות הרי היה יכול לחזור בו, ממילא המנ”ח אינו סתירה לכאן, דהמנ”ח לא קאמר אלא שאילו לא היה שייך לבטל הפעולה על ידי שאלה (דהיינו חרטה באופן המועיל) לא הוה מהני כאן משא”כ כאן דמהני ביטול על ידי מקח טעות א”כ להסוברים דשייך לבטל על ידי קנין שייך גם כאן.

ומ”מ גם לצדדים דלעיל עדיין יש לומר דכשביטל ההלוואה ופעל הלוואה חדשה לא דמי לכתיבה ומסירה של השטר הקודם דמ”מ יש כאן פעולה חדשה.

ועדיין במקרה שפרע ותוך כדי דיבור חזר בו מהפרעון עצמו ואמר שמתחרט מן הפרעון, בזה יש לדון עוד אם תוקף ההלוואה הראשונה חזר וכאילו לא היה פרעון  ולכאורה להקצה”ח הנ”ל יש מקום לומר דמהני, וצ”ע.

והנה אנו נכנסים בזה לנידון האם שייך כלל בקניינים חזרה תוך כדי דיבור, ועי’ בזה בחו”מ סי’ קצה ס”ז וקצה”ח שם סק”ז דמשמע שיש חזרה תוך כדי דיבור גם בקניינים, אולם דעת הט”ז באה”ע סי’ לח סק”ב וההפלאה בקו”א סי’ כז סק”ג שא”א לחזור מקניינים דלא אתי דיבור ומבטל מעשה (ראה אב”מ סי’ כז סק”ט שחלק על זה), וכאן מצד קניינים יש עוד צדדים ונידונים דראשית כל היה כאן יותר מקניין שכן כבר נכנסו המעות לרשות המלוה וצל”ע במקורי הדינים האם בזה חמור יותר, ונידון נוסף שהרי הלוה משועבד למלוה והכנסת המעות לרשותו הם יותר מסתם הקנאה כיון שהמלוה משלו הוא נוטל, ובפרט אחר תקנת הגאונים שיש שעבוד גם על מטלטלי, ויעוי’ בקצה”ח שם שכ’ דבמגביה מרשות הפקר כיון שאין מגביה משלו אינו יכול לחזור בו אפי’ תוכ”ד משום שאינו מקנה משלו, וגם יש לדון דאולי השבת הלוואה הוא יותר מקנין וסגי לזה כעין סילוק דסילוק א”א לחזור בה כמו שמצינו בנדרים פז ע”א דבהקדש אין תוך כדי דיבור (מחנ”א הל’ זכיה מהפקר יא), ובפשוטו החזרת הלואה היא כקנין ככל הקניינים, עכ”פ כל היכא דלא כתבו אדרכתא על הנכסים, ויתכן לתלות זה בפלוגת הפוסקים לענין אם יכול המלוה להקדיש החוב (עי’ קוב”ש ב”ב סי’ תקכב בפלוגתא דהרי”ף ובעל המאור רפ”ד דב”ק ועי’ עוד במרדכי ב”ק תקסה ומאירי ב”ק סח ע”ב ד”ה זה שאמרו, ועי’ עוד שער המלך פכ”ב מהל’ מכירה ה”ט בשם מהרי”ק בטעם דמהני מחילה בהלואה וחשיב בא לעולם), ואינו מוכרח דיש לומר דחוב לחוד ומעות לחוד, אבל אפי’ אם תמצי לומר דהחזרת הלוואה היא ככל קנין ומהני תוכ”ד מ”מ באופן של מחילת הלואה וחזרה מהמחילה נסתפק המחנ”א שם אם מהני תוכ”ד ממחילה.

ויש בזה עוד נידון נוסף לגבי תוכ”ד כשבא לחוב לאדם אחר ועי’ רמ”א אה”ע סי’ מא ס”ד, ובב”ש שם סק”ט, ויל”ע להשיטות שאין מועיל  תוכ”ד לחוב לאחר אם הוא רק באופן המבואר שם או לא, וכמו”כ יש לדון באופן שב’ הצדדין חזרו תוכ”ד.

נדרים עד ע”א, אמר לו ר’ יהושע עקיבא דבריך ביבם אחד וכו’, ובאמת יש בזה קצת דוחק למה השיב ר’ עקיבא לר’ אליעזר תשובה להוכיח כשיטת ר’ יהושע כיון דר”ע גופיה לא ס”ל משיטה זו, ואולם מצינו בכמה מקומות אודי לי מיהת כמו בביצה מ ע”ב ועוד, וגם כאן יתפרש באופן זה, ומ”מ יש לפרש דהכי קאמר ר”ע, דמאחר ששייך כאן זיקת ב’ יבמים זה מגלה לן שאין כאן זיקה גמורה כארוס, דהרי זיקת אירוסין לא שייך בב’ יבמין, וזה מגלה שאין היבמה גמורה ליבם כשם שהארוסה וכו’ כדמסיים ר”ע מילתיה לר’ יהושע לקמן.

*

או”ח סי’ תרפה ס”א, ובשני של ראש חדש ובשלישי קורא מפטיר בפרשת שקלים, ומה דנקט קורא מפטיר אולי דנפק”מ לומר קדיש קודם לכן, אבל לא קודם קריאת ר”ח מאחר שאינו מפטיר, ועוד נפק”מ דמפטיר לכתחילה חיישי’ למ”ד אינו עולה למנין שבעה, משא”כ העולה הקורא של ר”ח עולה למנין שבעה כמבואר במשנ”ב כאן, ולהלן בסמוך לענין פרשיות שקורין בשבת שאינה ר”ח לא הזכיר השו”ע קורא מפטיר, דשם יש רק ב’ ס”ת וליכא למטעי לומר שיש ב’ מפטיר משא”כ כאן שמוציא ג’ ס”ת ששנים מהם הם מלבד פרשת השבוע היה מקום לטעות ששנים מפטיר, אי נמי הטעם שלא פירש השו”ע בסעיפים שאחר זה שהם מפטיר משום דסמך על מש”כ כאן בסעי’ א.

*

או”ח סי’ תקעה ס”ז, ות”ח לבדם חוזרים ומתענים עד שיצא ניסן וכו’ ומפסיקים בר”ח חנוכה ופורים, צ”ע דכאן קאי בתענית יחידים שאחר י”ג תעניות, והרי בזמן חנוכה עדיין לא עברו י”ג תעניות, ואם תתרץ דכאן מיירי במדינה שזמן הגשמים שלה מוקדם וכבר עברו י”ג תעניות קודם חנוכה, קשה דהרי לקמן סעי’ ט  קאמר במה דברים אמורים בא”י וכו’ ומבואר דעד לקמן לא מיירי במדינה שזמן גשמיה מוקדם או מאוחר, ודוחק גדול לומר דאגב שיטפיה נקט חנוכה עם הפורים, ועל כרחין צ”ל דשבקיה דדחיק ומוקי אנפשיה דמיירי כאן בשאר מדינות והטעם משום דלקמן בדין שאר מדינות לא נתפרט דין תענית היחידים שאחר י”ג תעניות, ולענין זה סמיך על הפרטים שנזכרו כאן, לכך כלל כאן גם חנוכה ללמוד שם מכאן.

*

בתענית כב ע”א אי נמי בשדה וכו’ בדפוסים הגיהו כאן כל הענין והוסיפו וגרעו מפה ומפה, ואבאר כאן כוונת הגמ’ בלא ההגהה, דהגמ’ ספוקי מספקא ליה אם החילוק בין יום ללילה היא בעיר ואז בשדה בכל גוני אינה משולחת, אי נמי החילוק בין יום ללילה הוא בשדה ואילו בעיר בכל גוני הו”ל משולחת, ומתחילה קאמרה לה הגמ’ בלשון קושי’ דיש סתירה בלשון הברייתא דמשמע מתחילה שבעיר בכל גוני אינה משולחת, ושוב קאמרה הברייתא חילוק בין יום ללילה, לכך למסקנא קאמרה הגמ’ דע”כ החילוק בברייתא הוא ביום עצמו אי נמי בלילה וק”ל.

*

תענית כג ע”א גבי שמעון בן שטח וירדו להם בלילי רביעיות ובלילי שבתות, ובמפרש ציין לדברי הגמ’ בערבי פסחים שבלילות אלו הם זמן אגרת בת מחלת, וצ”ע שזה נתקן רק מימי ר’ חנינא בן דוסא שהיה אחר שמעון בן שטח בימי ריב”ז, ושמא הוה קשיש טובא כבר מזמן שמעון בן שטח, ומצינו בריש מדרש חזית עובדא מיניה עוד מזמן עולי רגלים.

בשו”ע או”ח סי’ תרנח ס”ח האחים שקנו אתרוגים מתפיסת הבית וכו’, ומבואר דבכמה אופנים הנוטל אתרוג מתפיסת הבית ומברך עליו לא יצא ומסתמא אין מקנים לו, אבל לקמן ס”ט לגבי קהל שקנו אתרוג אמרי’ דמסתמא מקנים זה לזה האתרוג במתנה על מנת להחזיר, ומענין לענין אי’ לעיל ס”ה דהנותן לחבירו לולב הוא מסתמא כדי שיחזירנו לו, אבל לק”מ על מה שנתבאר כאן בס”ח דיש אופנים שלא יצא ושבסתמא לא אמרי’ שהיה בדעתם להקנותו במתנה על מנת להחזיר, דהחילוק הוא אם קנו למצוה או לצורך אחר כמבואר בהג”ה לעיל סעי’ ז, וה”ה באחים של תפוסת הבית, כמבואר בבה”ל לעיל סעיף הנ”ל בשם הלבוש, וממילא כל סעיף ח מיירי באופן שקנאוהו בסתמא כדמוכח בבה”ל הנ”ל.

ועדיין צריך לבאר דכיון שרוצה לצאת בו א”כ נימא דכיון שהוא לצורך מצוה לא אכפת להו להקנות לו במתנה על מנת להחזיר, בפרט דעיקר קפידתם על ההקנאה (שלא להקנות לו למצוה) הוא מחמת שרוצים לצאת בו כמבואר בלשון שו”ע ס”ח ומשנ”ב סקל”ו בשם הר”ן, ומאחר דעיקר קפידתם שלא להקנותו הוא מחמת מצוה למה לא נימא שכוונתם להקנות לו במתנה על מנת להחזיר כמו בקנו לצאת מצוה.

ונראה דהביאור בזה הוא משום שלא נתכוונו להקנותו כיון שלא קנאוהו אדעתא דמצוה ורק שאם לא היו מקפידים שיטול לעצמו לגמרי אז היה מועיל מצד קנין מחילה בסתמא אבל מאחר שמקפידים שלא יטלנו לעצמו לגמרי מחמת שצריכים למצוותם א”כ הדר דינא שלא היה בלבם להקנותו הלולב לצורך המצוה במתנה על מנת להחזיר כיון שלא קנאוהו למצוה, דהמועיל כאן הוא קנין מחילה גמורה או באופן שיש לשער שבסתמא דעתם ליתן לו למתנה על מנת להחזיר וכאן מחילה גמורה אין משום שצריכים למצוותם ומתנה על מנת להחזיר לא הוה בדעתייהו בשעת קניית האתרוג כיון שלא קנאוהו אדעתא דמצוה ואפשר דמה שהיה בדעתם אחר הקניה לא מהני לענין דנימא דמסתמא נותנים לו לקנות (וכן משמע ברמ”א בס”ז בשם המ”מ דאחר שעת קניה בלבד אזלי’), ועדיין צ”ב.