שבוע 69

מצטרפים דהרי יש אומרים דדין עומד ליבש שפסולו בג’ ולא בד’ הוא רק מדרבנן, א”כ מדאורייתא מצטרפי שיעורייהו, ובפרט דמשנ”ב משמע שזהו עיקר הדעה, ומ”מ להסוברים שפסולו מדאורייתא בד’ לכאורה כאן הסוכה תהיה כשרה אם היא סוכה גדולה דהרי לא שוו שיעורייהו להדדי מדאורייתא ובכה”ג אין מצטרפין הפסולים כדמוכח בגמ’, ועוד דלשי’ זו אין כאן מחיצה כלל וירקות אלו חשיבי כמחיצה הניטלת ברוח שאינה אלא כאויר בעלמא.

באו”ח סי’ תקפ ס”ב גבי תענית צדיקים כתב בי’ באייר מת עלי הכהן וב’ בניו, ויל”ע למה פסק שבני עלי היו צדיקים דאמנם בשבת בפרק במה בהמה איכא למ”ד שהיו צדיקים אבל אינו מוסכם דבפ”ק דיומא ט ע”ב ובעוד דוכתי איכא למ”ד שהיו רשעים.

ויש לומר דעיקר משום עלי וארון ה’ נקט לה וגם שאר צרות שהיו אז לכל ישראל במלחמה שהיתה באותו היום ולרווחא דמילתא נקט גם בני עלי, ועוד יש לומר דכל דבר שהוא סמל לשבר האומה נקט גם רשעים, וכמו דנקט בי”ז באלול מתו מוציאי דיבת הארץ וקצת גם יש להזכיר מה דנקט בז’ בתשרי נגזרה גזרה על אבותינו וכו’ מפני מעשה העגל, משום דבמרגלים ובעגל היה שבר האומה ולכך מתאבחים גם על עונש הרשעים שהיה אז, ובבאה”ג ובמשנ”ב סק”ח כתבו בשם הב”י דתענית על מוציאי דיבת הארץ היינו על שלא נתקבלה תשובתם אבל על רשעים לחוד לא היו מתענים.

ולהלן גבי תענית על צדקיה א”צ לבוא לנידון זה דאע”ג דיש דעות בחז”ל אם היה צדקיה צדיק או רשע (והרחבתי בזה בביאורי על המדרשים) מ”מ גמ’ דידן במו”ק טז ס”ל שהיה צדיק.

בשו”ע או”ח סי’ תרנח ס”ח האחים שקנו אתרוגים מתפיסת הבית וכו’, ומבואר דבכמה אופנים הנוטל אתרוג מתפיסת הבית ומברך עליו לא יצא ומסתמא אין מקנים לו, אבל לקמן ס”ט לגבי קהל שקנו אתרוג אמרי’ דמסתמא מקנים זה לזה האתרוג במתנה על מנת להחזיר, ומענין לענין אי’ לעיל ס”ה דהנותן לחבירו לולב הוא מסתמא כדי שיחזירנו לו, אבל לק”מ על מה שנתבאר כאן בס”ח דיש אופנים שלא יצא ושבסתמא לא אמרי’ שהיה בדעתם להקנותו במתנה על מנת להחזיר, דהחילוק הוא אם קנו למצוה או לצורך אחר כמבואר בהג”ה לעיל סעי’ ז, וה”ה באחים של תפוסת הבית, כמבואר בבה”ל לעיל סעיף הנ”ל בשם הלבוש, וממילא כל סעיף ח מיירי באופן שקנאוהו בסתמא כדמוכח בבה”ל הנ”ל.

ועדיין צריך לבאר דכיון שרוצה לצאת בו א”כ נימא דכיון שהוא לצורך מצוה לא אכפת להו להקנות לו במתנה על מנת להחזיר, בפרט דעיקר קפידתם על ההקנאה (שלא להקנות לו למצוה) הוא מחמת שרוצים לצאת בו כמבואר בלשון שו”ע ס”ח ומשנ”ב סקל”ו בשם הר”ן, ומאחר דעיקר קפידתם שלא להקנותו הוא מחמת מצוה למה לא נימא שכוונתם להקנות לו במתנה על מנת להחזיר כמו בקנו לצאת מצוה.

ונראה דהביאור בזה הוא משום שלא נתכוונו להקנותו כיון שלא קנאוהו אדעתא דמצוה ורק שאם לא היו מקפידים שיטול לעצמו לגמרי אז היה מועיל מצד קנין מחילה בסתמא אבל מאחר שמקפידים שלא יטלנו לעצמו לגמרי מחמת שצריכים למצוותם א”כ הדר דינא שלא היה בלבם להקנותו הלולב לצורך המצוה במתנה על מנת להחזיר כיון שלא קנאוהו למצוה, דהמועיל כאן הוא קנין מחילה גמורה או באופן שיש לשער שבסתמא דעתם ליתן לו למתנה על מנת להחזיר וכאן מחילה גמורה אין משום שצריכים למצוותם ומתנה על מנת להחזיר לא הוה בדעתייהו בשעת קניית האתרוג כיון שלא קנאוהו אדעתא דמצוה ואפשר דמה שהיה בדעתם אחר הקניה לא מהני לענין דנימא דמסתמא נותנים לו לקנות (וכן משמע ברמ”א בס”ז בשם המ”מ דאחר שעת קניה בלבד אזלי’), ועדיין צ”ב.

הנה מאחר דקי”ל ביו”ד סי’ רמב סט”ז דרכוב כמהלך פשיטא דלא גרע מרכוב ואף עדיפא טפי מרכוב ע”ג בהמה שכן נושא את עצמו בכלי שלו ולא על גבי בהמה שהיא דעת בפני עצמה, והוא כעין כסא וסמוכות שלו, ומ”מ אינו נפק”מ אם הוא כרכוב או עדיפא מיניה דגם רכוב יש לעמוד מפניו.

וששאלתם מאימתי חשיב יושב במקומו תשובה הוא משעה שעצר מלהסיע הכסא והושיבו במקום שישב שם, דכיון שעצר מלכת אפי’ אם היה מעומד חשיב שכבר ישב במקומו כמבואר בשו”ע יו”ד סי’ רמב סי”ח, והטעם ברע”א שם כיון שעומד במקומו הראוי לו (ועי”ש עוד ובשם הפמ”ג), וכ”ש כאן שאפי’ נחשיבו כמעומד אין להחשיבו יותר ממעומד וכ”ש שאחר שישב במקומו לא מסתבר להחשיבו כמעומד כלל דהרי בעצם אינו מעומד אלא מיושב ורק דכל זמן שהוא עובר ממקום למקום חשוב רכוב כמהלך.

ואם עמד רק לפוש לא חשיב שעמד אלא אם כן הוא ברשות אחרת (רע”א שם, ועי’ בתשובתי ד”ה ספר תורה המוחזק בידי אדם שעומד במקומו וכו’).

ואם עמד לגמרי אז מועיל אפי’ אם הרב תוך ד’ אמות (רע”א שם בשם הפמ”ג או”ח ס”ס קמא משב”ז סק”ג).

הנה אע”ג דלגבי חכם אם עומד במקומו חשיב כמו ישב במקומו [כמבואר בשו”ע יו”ד סי’ רמב סי”ח בשם שבלי הלקט סי’ מג וברע”א שם וכן בפמ”ג או”ח סוף סי’ קמא משב”ז סק”ג שהביא הרע”א שם], מ”מ לגבי ס”ת המשמעות [ברמ”א ביו”ד שם בשם הב”י בשם תשובת הרשב”א ח”ג סי’ רפא וכן בט”ז שם סקי”ג] דלא סגי במה שעומד במקומו אם הוא באותה הרשות אלא צריך שיהיה הס”ת ברשות אחרת.

ורק נעיר כאן דהנה הרמ”א שם כתב וכן כשהרב עומד למעלה וכו’, והעיר שם הרע”א דלשון וכן אינו מדוקדק דהמחבר מיירי בעמד הרב לגמרי ואז א”צ לעמוד מפניו כלל והרמ”א מיירי בלא עמד אלא לפוש דאז בעי’ שיהיה הרב ברשות אחרת עכ”ד הרע”א.

וע”ז יש להעיר עוד דהמשך דברי הרמ”א ואפי’ ס”ת על הבימה שאין הציבור צריכים לעמוד אם הוא ברשות אחרת, זה כבר ענין שלישי דשם מיירי בס”ת בעמד במקומו, דהרי ס”ת על הבימה חשיב עמד במקומו (וכמו באופן דמיירי ביה המחבר ברב שקורא בתורה שחשיב עמד במקומו דקריאה”ת הוא קביעותא), א”כ בס”ת הצריך שיהיה הס”ת ברשות אחרת כדי שיוכל לישב בפניו אפי’ עומד במקומו.

אולם באמרי ברוך על הרמ”א שם העיר דבמג”א סי’ קמו סק”ו א”צ לעמוד בפני הס”ת כשמונחת במקומה אפי’ אינה ברשות בפני עצמה (אף דהרמ”א ביו”ד שם מחמיר אפי’ בכה”ג להצריך רשות בפני עצמה), ויש להוסיף דכך נראית הכרעת המשנ”ב שם סקי”ז להקל כהמג”א הנ”ל (ומיירי אפי’ ברשות בפני עצמה כפשטות דבריו וכדמוכח גם מהמשך הנידון בשעה”צ שיובא לקמן בסמוך).

אולם עיקר הכרעת המשנ”ב להקל בזה מיירי במונחת על גבי הבימה או באדם היושב ומחזיק את הס”ת, אבל מקרים אלו הם קלים יותר כיון שבכה”ג יש להחשיב את הס”ת כמו בישיבה, אבל באדם עומד ומחזיק את הס”ת ועומד במקומו דן שם בשעה”צ בזה והביא שהפמ”ג הקל בזה ומשמע שתפס שבזה המנהג להחמיר.

ויש להוסיף דלהשיטות דעמידה בפני ס”ת לא חמיר לענין הנ”ל מעמידה בפני רבו ניחא דבגמ’ משוי עמידה בפני ס”ת לעמידה בפני רבו מפני לומדיה עומדין מפניה לא כ”ש ודיו לבא מן הדין וכן להיפך כמה טפשאי וכו’ דקיימי מקמי ס”ת ולא קיימי מקמיה גברא רבה, וא”כ יש להחמיר בגברא רבה כמו בס”ת, ולהנ”ל מיושב.

(והנה דברי השו”ע ביו”ד שם נובעים מהשבלי הלקט ודברי הרמ”א נובעים מתשו’ הרשב”א ואם נימא שהדברים מוכרחים בדבריהם [וצל”ע בזה] א”כ לאחר שלפמשנ”ת המשנ”ב נקט להקל כקולת המחבר גם באופן של הרמ”א אולי נימא דבאמת חולקים הם בדין בין בחכם ובין בס”ת, דהרשב”א יחמיר בתרוייהו והשבלי הלקט יקל בתרוייהו, ומה שהמשנ”ב הביא מנהג להחמיר בס”ת שמא דוקא בס”ת נהגו להחמיר משום קדושת ס”ת).

והואיל דאתאן לכ”ז יש לציין דבמגביה ס”ת בשעת מצוות הגבהה להראות לעם בזה הוא חמור יותר כמו שציין בשעה”צ שם בשם א”ר ובש”ך שם החמיר בזה אפי’ ברשות בפני עצמה ע”פ דברי הרמב”ן עה”ת עי”ש.

כתב השו”ע באו”ח סי’ תקפו סי”ב הפכו ותקע בו לא יצא וכו’ ומבואר שם דהיינו גם אם רק הרחיב את הפתח הקצר וקיצר את הרחב, וכתב המשנ”ב שם בשם הריטב”א דטעם הפסול כשהפכו הוא והטעם דכתיב והעברת שופר תרועה דרך העברה בעינן דהיינו כדרך שהאיל מעבירו בראשו מחיים ע”כ.

וכ’ הרמ”א בשם הר”ן והוא הדין אם תקע במקום הרחב פסול ע”כ, וכתב המשנ”ב פי’ אפילו בשופר שעשוי כהוגן והכל מטעם הנ”ל ע”כ.

ויש לדון לפי טעם הריטב”א דטעם הפסול הוא משום שתקע שלא כדרך העברתו מה הדין אם הרחיב את הקצר והיצר את הרחב ותקע בו מהצד הרחב השתא שהוא היה הצד הצר קודם לכן.

ובאמת א”א לצמצם בהצרה והרחבה כל דהוא, דהרי בשינוי קצת צורה אין השופר נפסל דכל הקולות כשרים בשופר אבל הספק הוא כששינה צורת השופר והשתא מקום הנחת פה רחב יותר ממקום סיום השופר ובפרט אם נמצא במקום שאין שופר אחר ויש לדון אם יש טעם לתקוע בשופר כזה.

ולכאורה מסתימת דברי הריטב”א משמע דכל הפסול בהפכו ותקע בו באופן שהרחיב וקיצר הוא רק משום שתוקע שלא כדרך העברתו, אבל עצם צורת השופר ומה שתוקע במקום הרחב אינו פוסל.

ואילו מה שהביא הרמ”א בשם הר”ן אינו סתירה להכשרת שופר זה דהרמ”א מיירי בשופר שעשוי כהוגן ותקע בו שלא כדרך העברתו וכמ”ש המשנ”ב.

ויש לדקדק בלשון המשנ”ב שנקט “אפילו בשופר שעשוי כהוגן” ומשמע דכ”ש אם תקע בשופר מהופך מהצד הרחב שלו השתא שלא יצא ידי חובה, ומאידך גיסא מסיים המשנ”ב והכל מטעם הנ”ל, וק’ דהרי מהטעם הנ”ל דוהעברת דרך העברתו אין שייך לפסול אם תקע בשופר מהופך מהצד שהוא רחב שם השתא, דהרי סו”ס תוקע כדרך העברתו.

לכך נראה דלשון “אפילו” שנקט המשנ”ב לא בא לומר דכ”ש אם תקע בשופר מהופך מהצד הרחב שלו, אלא ר”ל כ”ש אם תקע בשופר מהופך מהצד הקצר שלו שלא יצא יד”ח כדברי המחבר כיון שאינו דרך העברתו ואפי’ בשופר שאינו מהופך מהצד הרחב שלו ג”כ פסול מאחר שהוא אינו דרך העברתו, ולא תאמר שהפסול בדברי המחבר הוא רק באופן של המחבר משום שהשופר נשתנה מברייתו אלא בכל גווני כך הדין שתקיעה שלא כדרך העברתו מחיים תהיה פסולה.

עכ”פ לפי כ”ז משמע דבנידון במקרה של שאלה זו יהיה כשר.

אולם במקור דברי הרמ”א בר”ן הוסיף הר”ן בשם הירושלמי שיש לתקוע מהצד הקצר ולא מהצד הארוך, והמקור לזה הוא מקרא דכתיב מן המצר קראתי יה, והובא בנו”כ השו”ע ס”ס תקצ שכ’ שם השו”ע אם תקע בצד הרחב של השופר לא יצא ע”כ, ומבואר מדרשא זו דהענין הוא שיש לתקוע מהצד הקצר ולא מהצד הארוך, ולפי טעם זה שופר זה יהיה פסול.

אולם במשנ”ב בס”ס תקצ שוב כתב מקור לדין זה [מהחי”א בשם הר”ן והריטב”א בסוכה] דכתיב והעברת שופר תרועה וקבלו חז”ל דר”ל דרך העברתו כלומר בדרך תמונת גידולו שהאיל מעבירו מחיים בראשו כך צריך לתקוע בו דהיינו במקום הקצר וגם רמז לדבר מן המצר קראתי יה ע”כ, ומשמע שתפס דפסוק זה הוא רק רמז ואסמכתא ועיקר הטעם משום דכתיב והעברת.

לכך פשוט דלכתחילה אין לתקוע בשופר זה דאפשר שהוא דרשא ועכ”פ דין מדרבנן לכה”פ לכתחילה שיש לתקוע מהצד הקצר משום מן המצר קראתי יה, והרי מפסיד בזה רמז זה אם תוקע בצד רחב, אבל בדיעבד כשיש רק שופר כזה משמע בלשון המשנ”ב שתפס שטעם זה אינו עיקר הדין.

ולענין מי שתקע בשופר כזה ואחר כך נזדמן לו שופר אחר אם יש לתקוע בו שוב תלוי אם נימא דהוא דין דרבנן יש לתקוע בו שוב אבל אם נימא דהוא רמז בעלמא אין לתקוע שוב כמו שאין לתקוע שוב אם לא הטה השופר לצד ימין או לצד מעלה או שלא תקע במקום שקורין כמ”ש הרמ”א, ובמשנ”ב משמע שהוא רמז בלבד, ומ”מ מצד שבות יש לטעון דאם לא קיים מן המיצר באופן שאינו לעיכובא (אם נקבל שאינו לעיכובא באופן הנ”ל) ורוצה לתקנו לא גרע מקיום מאה קולות כנגד יבבות אם סיסרא או תקיעה לנשים דשרי כיון שיש בו מצוה.

והנה בגמ’ דידן בר”ה כז ע”ב אמרי’ והעברת דרך העברתו בעי’ בטעם דינא דהפכו ותקע בו, אבל אינו הוכחה דהבבלי חולק על הירושלמי, דלפי הנזכר בירושלמי מן המצר קראתי יה אם הרחיב את הקצר היה לתקוע מהצד שהוא קצר עכשיו קמ”ל והעברת דרך העברתו, ולפי הנזכר בבבלי והעברת דרך העברתו הו”א אם הרחיב את הקצר יתקע מהצד שהוא עכשיו רחב קמ”ל מן המצר קראתי יה.

ויל”ע מנ”ל להמשנ”ב שהוא רמז בעלמא ולא דרשא לכה”פ אסמכתא לדין דרבנן שיש לתקוע לעולם בצד הקצר (וכשא”א השופר פסול לכה”פ מדרבנן) דאם משום שבגמ’ דידן הובאה דרשא אחרת הרי תרוויהו מצרך צריכי, וכמשנ”ת, וצ”ע.

בשו”ע או”ח סי’ תקעט ס”ג שבע תעניות האלו אחר שמתפללים יוצאים כל העם לבית הקברות וכו’, משמע שאינו מצד דין תענית אלא דין בז’ אחרונות מבין שאר דיני ז’ אחרונות ונלמד ממה שהזכירוהו בגמ’ עם שאר דיני ז’ אחרונות, ואילו ברמ”א שהביא דין זה לגבי עוד תעניות (ועי’ גם במשנ”ב כאן סקי”ד), אם נימא דלא פליג על המחבר יש לומר דמנהגא בעלמא הוא שהחמירו עליהם, ובזה מיושב מה שלא נהגו רבים לילך בשאר תעניות לביה”ק כיון שאינו חיוב מן הדין, ומיהו יש לעיין דאולי יש מקום לומר דלעולם אינו מן הדין מדלא קתני לה במתני’ אלא רק בגמ’ למה יוצאים לבית הקברות, ויל”ע.

שם בס”א, ומוסיף בענינים אלו וכו’ עד שיכניע לבם וישובו תשובה גמורה, אין הכונה שצריך להתעכב שם עד שישובו כולם וכו’, אלא הכונה שאופן הדיבור יהיה כדי שישובו וכו’ וכך הוא מטבע הלשון, ומ”מ בודאי שהוא עיקר מטרת התענית כמפורש במקומות רבים במקרא ובחז”ל אבל אינו לעיכובא בסדר דיני ז’ תעניות אחרונות.