קפה

בית/קפה

שכיחא - שאלות המצויות בהלכה Latest שאלות

י״ד בשבט תשפ״דב:
מוכר שערות סוכר (ימבמבם) מסוכר כשר שמבושל במכונה שכורה האם אפשר לקנות ממנו

יעוי' ביו"ד סי' קכב ס"ו שסתם כלים אע"פ שבדיעבד אם בישל בו המאכל מותר משום שסתם כלים אינם בני יומן מ"מ אסור לומר לגוי בשל לי ירקות בקדירתך, ובפתחי תשובה שם סק"ה הוסיף בשם הלבושי שרד בחידושי דינים ליו"ד ...קרא עוד

יעוי' ביו"ד סי' קכב ס"ו שסתם כלים אע"פ שבדיעבד אם בישל בו המאכל מותר משום שסתם כלים אינם בני יומן מ"מ אסור לומר לגוי בשל לי ירקות בקדירתך, ובפתחי תשובה שם סק"ה הוסיף בשם הלבושי שרד בחידושי דינים ליו"ד סי' נח שאפי' אם הגוי עושה מעצמו לצורך ישראל או לצורך אנשי העיר שרובם ישראלים אפשר דאסור, ועל דרך זה יש לדון גם לענין שימוש בכלי שאינו טבול אם יש חשש כזה, שהשוכר חייב בטבילה שהרי השוכר כלי מאכל מחבירו חייב בטבילה כמבואר בסי' קכ ס"ח ובתוס' ע"ז עה ע"ב ד"ה אבל, ואף שבדיעבד אינו אוסר המאכל כמ"ש ברמ"א בסוף הסי' הנ"ל מ"מ יש לדון דגם לגבי הקונה חשיב לכתחילה באופן זה על דרך הלבושי שרד הנ"ל.

ומה שדן שם השו"ע לגבי כלי אומנות יעוי' שם בדבריו שהנידון אינו שייך על כלים שכורים שעוברים מיד ליד אלא על כלי המיוחד לאומן יעוי"ש וק"ל.

ואע"פ שסוכר הוא בד"כ כשר מ"מ יש מערבים בתעשיית השערות סוכר חומרים שונים שאינם בפיקוח כשרות כמו צבע מאכל.

וע"ע שו"ע שם ס"י שכלים ששהו בבית גוי ויש חשש שהדיחן בחמין עם כלים שלו יש בהם ג"כ דין כלים של גוי, ולענייננו שאין יודעים מהיכן שכר את המכשיר ויש הרבה משכירים שאינם שומרים תו"מ, ויש משכירים שותו"מ אבל משכירים מן הסתם לכל מאן דבעי, ממילא יש לדון בזה.

ויל"ע מדברי הרמ"א סי' קכא ס"ה למה בשלחנות ובדבר שתשמישו בצונן אין חוששין מעיקר הדין מחשש זה שמא הדיח בחמין.

ואע"פ שלגבי מרדה יש בפוסקים שנקטו דחשיב דיעבד מ"מ במאכל ממתק שאין בו צורך אמיתי לא חשיב דיעבד, יעוי' בנו"ב מהדו"ק יו"ד סי' לו לגבי קפה בעיר, שכיון שיש קפה ישראל לא חשיב דיעבד, וכן נקט החת"ס בהגהותיו לשו"ע וכן הובא שם דברי הנו"ב בפתחי תשובה סק"ד וביד אפרים.

קרא פחות

גויישראליםכליםכשרותקפהשומריםתשובה
ג׳ באדר א׳ תשפ״דב:

הנוהגים כהמשנה ברורה מותרים להקל בזה ויעשו רק קינוח והדחה ויש אחרונים שכתבו וכן שנהגו להחמיר בזה לברך ברכת המזון אחר הקפה ולאחר מכן לאכול הבשרי בהפסק שעה.מקורות: הנו”כ ביו”ד סי’ פט בביאור דברי הרמ”א שם משמע ...קרא עוד

הנוהגים כהמשנה ברורה מותרים להקל בזה ויעשו רק קינוח והדחה ויש אחרונים שכתבו וכן שנהגו להחמיר בזה לברך ברכת המזון אחר הקפה ולאחר מכן לאכול הבשרי בהפסק שעה.

מקורות:
הנו”כ ביו”ד סי’ פט בביאור דברי הרמ”א שם משמע שנקטו להחמיר בזה כהזוהר [משפטים קכה ע”א] שבפשטות לא חילק בין חלב לאחר בשר לבין בשר לאחר חלב באותה סעודה, עי”ש בש”ך סקט”ז ובביהגר”א סק”ו, וכן הפמ”ג ביו”ד שם סק”ו הביא מהלבוש באו”ח סי’ קעג שהחמיר בזה מאוד והאג”מ הביא דברי הפמ”ג, אולם במשנ”ב סוף הל’ שבועות נראה שהיה פשיטא ליה שהוא מותר וכן ראיתי בשם הגרח”ק [השלחן כהלכתו] שכך המנהג.

ויתכן שהמשנ”ב מיירי לפי מה שהיה להם מנהג ברור בשבועות להקל בזה, והוא דוחק.

ויעוי’ בפמ”ג יו”ד שם שכ’ שמנהגם היה לברך בהמ”ז לאחר החלב קודם הבשר.

ונראה דהרמ”א ביו”ד מחמיר בחדא סעודתא רק בחלב אחר בשר, שמפרש בגמ’ בסעודתא אחריתא אכילנא שיש להפסיק בבהמ”ז כדי שתהיה סעודה אחרת, וזה נאמר שם על חלב לאחר בשר, וכן הביא הפמ”ג ביו”ד שם סק”ז בשם מהרא”י בעל התה”ד בהגהות שערי דורא סי’ עו אות ב [וציין שם הפמ”ג בסק”ה לדברי חמודות חולין פ”ח אות כה ומנחת יעקב כלל עו אות ג שעמדו בזה וכן מבואר בש”ך סק”ה] דמש”כ בגמ’ בסעודתא אחריתא (לענין חלב אחר בשר) היינו בהפסק ברכהמ”ז ומה שנהגו בהפסק שעה תירץ שם שהוא במקום קינוח [ונתבאר יותר בדבריו לעיל סק”ה], וא”כ אינו שייך לדין הזוהר כלל, אלא כל מנהג זה לברך בהמ”ז ולהמתין שעה אחר בשר קודם חלב הוא רק ע”פ הגמ’ בלבד, וממילא המנהג הוא רק בחלב אחר בשר ולא בבשר אחר חלב, דכיון שהוא מחמת הגמ’ ולא מחמת הזוהר אין כאן תרתי דסתרי, אם נוהגים כן רק בחלב אחר בשר דבגמ’ נזכר זה רק לענין חלב אחר בשר ולא בבשר אחר חלב (מלבד בשר אחר גבינה קשה שהוא נידון בפני עצמו מה דינו ומה גדרו ומהיכן נלמד ואכמ”ל).

ואולי באופן אחר (היינו על בסיס האופן הקודם רק ליישב שנקט בזוהר כפירושו בגמ’) שדחק לפרש כן גם בזוהר דמיירי רק בחלב אחר בשר בלבד, ויל”ע.

עכ”פ תירוצים הללו הם רק ליישב דברי המשנ”ב עם הרמ”א ביו”ד שם, אבל כמו שנתבאר שפשטות ביאורו של הגר”א ברמ”א הוא שהוא כהזוהר, וגם בש”ך סקט”ז לכאורה הכי משמע שיש להחמיר כן [וצע”ק שהש”ך שם מיירי בבשר לאחר גבינה קשה, ולכאורה לפי הזוהר יש להחמיר בשעתא חדא ובסעודתא חדא גם בבשר אחר כל חלב שיהיה וצ”ע, וגם צ”ע שהגר”א בסקי”א הביא מקור להרחקה בבשר אחר גבינה קשה מהזוהר שכ”ה בב”י או”ח סי’ קעג והרי בזוהר לא הזכירו דוקא בגבינה, ואולי סברא הוא להחמיר רק בדבר שנמשך בו טעם ובחלב ס”ל מסברא שלא נמשך ממנו טעם כל השעה אם עשה לאחר מכן קינוח והדחה כדין, ובאמת שגם בש”ך הנ”ל אפשר לפרש כן].

ומ”מ באמת שפשטות הרמ”א בלשונו שהביא המנהג רק על חלב אחר בשר משמע שלא היה מנהג בבשר אחר חלב להמתין שעה ולברך בהמ”ז, ומיהו הפמ”ג מנהג לברך בהמ”ז גם בזה לאחר החלב קודם הבשר, ואולי הרמ”א נקט באופן כזה מחמת דקאי על דברי המחבר ויל”ע בכל זה.

נמצא שהמחמירים בודאי הם הלבוש והמנהג שהביא הפמ”ג והמקילים בודאי הם המשנ”ב וכן יתכן לומר לפי מה שביאר הש”ך בסק”ה ועוד פוסקים כנ”ל [המהרא”י וסייעתו] המנהג שהביא הרמ”א], ואילו לפי המצרף לחכמה שהביא הש”ך בסקט”ז וכן להגר”א והב”י איך שפירשו דעת הזוהר יש לעיין בדעתם.

וכן בדעת הרמ”א יש לעיין כנ”ל אע”פ שעיקר דעתו בכוונת המנהג מסתבר שהוא כהמהרא”י ושאר פוסקים כנ”ל, וכן מבואר בדרכי משה סק”ה שדעתו כהמהרא”י בפירוש דברי הגמ’ שם לפי המנהג (היינו שכך המנהג מפרש דברי הגמ’ שם) ושהשעה היא כעין פשרה בין דעת המהרא”י הנ”ל [המיוסדת על דעות התוס’ וראבי”ה ושאר הראשונים המקילים] לבין הדעות המחמירים להמתין כמה שעות.

ויעוי’ בדרכי משה לעיל מינה בנידון לגבי חלב אחר גבינה קשה שציין לזוהר, וצ”ע כנ”ל דהזוהר לא מיירי רק אחר גבינה, ואולי יש ליישב כנ”ל שהזוהר מיירי באופן שיש נתינת טעם ולא בשותה חלב בעלמא ויותר נראה שהביא דברי הזוהר רק לרווחא דמילתא ליתן סמך למנהג מהר”ם בגבינה, ויל”ע בכ”ז.

לענין הנוהגים בהמתנת שעה אם צריך קינוח מלבד זה (כמו הנוהגים בלא הפסק שעה שאז ודאי צריך קינוח) יעוי’ בש”ך סק”ה ופמ”ג ע”ז.

קרא פחות
ברכת המזוןיעקבמשהקפה
כ״ט במרחשוון תשפ״דב:
מי ששומע אזעקה של פקו”נ האם מותר לו להיכנס לבית חבירו להינצל שם והאם צריך לשלם דמי שכירות

אם יש פיקוח נפש ממשי יכול להיכנס לבית ואינו צריך לשלם עכ”פ במקרה רגיל, ויזהר שלא לזון עיניו מן הבית, שעל זה אין לו רשות, ובמקום שעולה כסף שהות, כגון בית קפה שמשלמים על שהות, וכן אם ...קרא עוד

אם יש פיקוח נפש ממשי יכול להיכנס לבית ואינו צריך לשלם עכ”פ במקרה רגיל, ויזהר שלא לזון עיניו מן הבית, שעל זה אין לו רשות, ובמקום שעולה כסף שהות, כגון בית קפה שמשלמים על שהות, וכן אם בעה”ב מבקש דמים סבירים כשוי ההנאה צריך לשלם לו, אבל אם אין ידוע לו שבעה”ב מבקש א”צ לחשוש לזה.

ועי’ במקורות עוד פרטים בזה.

מקורות: להלכה קי”ל שמותר להציל עצמו בממון חבירו אם משלם הניצול לחבירו בעל הממון על הפסדו [חו”מ שנט ד ושם שפ ג], ולכן אם יש כאן חשש אמיתי של פקו”נ גם כאן יהיה מותר להציל עצמו על ידי שיכנס לבית חבירו, ולמרות שמשתמש בביתו וגם יש מזה היזק ראיה, אעפ”כ יהיה מותר להיכנס, דלא מצינו שחילקו בין נזק לנזק שמבואר בפוסקים שמותר להזיק חבירו לצורך הצלת עצמו בלבד שישלם לו אחר כך [עי’ רא”ש ב”מ פ”ו סי”ב וטור חו”מ שנט].

אלא שלענייננו כיון שלאחר כן מחזיר את החפץ בשלמותו לכאורה במקרה רגיל אף לשלם לא יצטרך, כיון דאין כאן חצר דקיימא לאגרא, ואע”פ שסתם בתים האידנא קיימי לאגרא [רמ”א חו”מ שסג ו] אבל לא באופן כזה של הסתתרות בבית לכמה דקות, כל עוד שלא ידוע אחרת.

אבל אם הוה קאי לאגרא אין לטעון דמעיקרא בתורת גזילה אתא לידיה, שהגזילה הותרה לו לצורך פקו”נ ולא יצטרך לשלם, אין לטעון כן, דבתוס’ ב”ק ריש דף צז מבואר בלאו הכי דבקרקע לא אמרי’ סברא זו ורק במטלטלין וכן מבואר בשו”ע סי’ שסג החילוק בין קרקע למטלטלין, ואמנם ברמ”א שם ס”ו מבואר דבגזילת קרקע כשבא להשיב הקרקע אינו חייב לשלם מלבד הקרקע ולא שכר בטלתה, היינו רק אם לא נהנה ממנו כמבואר בבהגר”א שם, והנגזל תובע דמי ביטול הקרקע שהיה יכול להשכיר בינתיים, אבל אם נהנה מן הקרקע משלם עליו הנאתו בדקיימא לאגרא.

ויש לציין דדעת כמה ראשונים שאפי’ קלב”מ שפטור בנזיקין חייב בשכירות [ר”ת בספר הישר מובא במאירי בב”ק ובראב”ד ורשב”א בב”מ], ויהיה קצת דחוק לומר דקלב”מ חייב בשכירות ופטור בנזיקין ומציל עצמו בממון חבירו יהיה חייב בנזיקין ופטור משכירות, וכן מבואר בסוגי’ דלהלן בדין משטה וכו’, שאפשר לבקש דמי שכירות, וממילא גם בקיימא לאגרא משמע בפשוטו שיצטרך לשלם.

ולענין מה שיש כאן היזק ראיה לא שייך תשלומין אפי’ אם מזיק בעין הרע אין בעין הרע תשלומין בדיני אדם כיון שהוא היזק שאינו ניכר ולא היה במזיד וגם לא יכול לחייבו בדיני שמים מכיון שאין נזק מוכח, ומ”מ ראוי לפייסו בזה, וגם מחוייב כשנמצא שם שלא להביט בכל מקום בבית מכיון שדין היזק ראיה כולל ג”כ שלא להסתכל גם כשיכול להסתכל בפועל, וכמבואר ברמ”א בחו”מ קנד סוף ס”ג.

ואמנם יש דין בשנים שהפקידו שבא לצאת בדיני שמים לשלם לשניהם באופנים המבוארים בחו”מ סי’ ש עי”ש.

והניד”ד שייך לסי’ עה ס”י באומר איני יודע אם גזלתיך ואין טענת תובע כנגדו דבזה אין חיוב לצאת ידי שמים (ויתכן דלא שייך טענת תובע בעין הרע אפי’ אם יטען ברי שהזקת בעין הרע אלא אם כן יאמר ברי לי שכך וכך אירע ויאמר החכם שאם דבריו נכונים ודאי נגרם כן ע”י עין הרע, ואז אפשר שיש כאן טענת ברי של תובע, ועדיין יש מקום לדון לחלק בגזילה שבאה שגזל ידע שצריך להחזיר משא”כ הכא כשלא הרגיש במה שעשה כשעה ואפשר דהכא לא קנסי’ מספק בבא לצאת ידי שמים, וצריך להתישב בזה).

ומ”מ יעשה אדם כל מה שיכול כדי שלא לבוא לידי זה, מכיון שמעשה זה הוא מגונה מאוד להיכנס לבית חבירו שלא ברשותו.

ומ”מ דוקא באופן שיש כאן הגדרה של פקו”נ, כגון במקום שאנשים נפגעים ונהרגים על ידי הפצצות, אבל במקומות שאין סכנה ברורה ואנשי המקום אינם מקפידים להיכנס בכל פעם למרחב מוגן או שהאדם הנמלט עצמו בשאר זמנים אינו רגיל להקפיד בזה, וגילה דעתו שאינו רואה הדבר כפקו”נ (ע”ע ב”ב ד ע”ב, וע”ע שבת קכד ע”ב, וע”ע כתובות ט), ורק עכשיו ששומע אזעקה רוצה להשתמש בהיתר זה בשביל להיכנס לבית חבירו, לא פשוט להתיר באופן כזה.

ובאופן שבעה”ב שם ואומר לו שמסכים לו להיכנס רק אם ישלם לו, לכאורה יכול לבקש כסף, אולם רק כמה ששווה האירוח הזה, וגם אם התחייב ליותר יכול לומר משטה הייתי בך כמבואר בחו”מ רסד, ז.

אבל באופן שלא סיכם עם בעה”ב הדין כנ”ל.

ואפילו אם לבו נוקפו אם מחוייב לשלם או לא, יש לומר דמ”מ באופן שלא פגש כלל את הבעה”ב ואינו תובע כסף להדיא, א”צ שיהיה לבו נוקפו מספק, כיון דדעת בני אדם אינו לבקש כסף באופן כזה, ודומה למה שנתבאר לדעת הש”ך וכמה פוסקים דבאופן שמסתבר שדרך חבירו למחול א”צ לבקש ממנו להדיא.

ואגב אורחן יעוי’ ברמ”א שסג ס”ו, דכ’ שבזה נהנה וזה לא חסר א”א לכוף בעה”ב מעיקרא שיסכים כיון שהי’ יכול להשכירו ואינו רוצה, לכך אין כופין אותו לעשות בחינם, והיה מקום ללמוד בניד”ד כופין אותו לעשות בחינם, כיון שבלאו הכי הרי יכול להשתמש בביתו, ורק הנידון אם ישלם, ולכן כיון דלא קיימא לאגרא ובניד”ד כופין בעה”ב להשתמש, ממילא לא יוכל לבקש, אבל חשבון זה אינו נכון, דהרי זה ודאי שיכול לבקש כסף מתי שירצה ואז ישתנה החצר לחצר דקיימא לאגרא, וכל הנידון דהרמ”א באדם שלעולם לא יבקש הכסף, ורק הנידון אם אפשר לכופו לתת את החצר לשימוש בלא כסף, כיון דבלאו הכי אינו מבקש כסף, מצד כופין על מידת סדום, אבל באופן שמבקש כסף ומותר לו לבקש כסף, בזה אין כופין על מידת סדום.

קרא פחות
גזילההיזק שאינו ניכרכסףנהנהעיןקפהשבתשכירותתשלומין
י״ז בטבת תשפ״דב:

במזונות אפשר ובפירות אי אפשר (יעוי' פמ"ג או"ח סי' קנה משב"ז סק"א ע"פ תוס' ברכות לז ע"ב ד"ה אמר).ומ"מ גם בפירות יש תועלת, שעדיף לאכול פירות מלא לאכול כלל, כדי שלא תיחשב אכילתו שיאכל אחר חצות כזורק אבן לחמת (עי' ...קרא עוד

במזונות אפשר ובפירות אי אפשר (יעוי' פמ"ג או"ח סי' קנה משב"ז סק"א ע"פ תוס' ברכות לז ע"ב ד"ה אמר).

ומ"מ גם בפירות יש תועלת, שעדיף לאכול פירות מלא לאכול כלל, כדי שלא תיחשב אכילתו שיאכל אחר חצות כזורק אבן לחמת (עי' פסחים יב ע"ב, ולענין דברי הגמ' בסוכה כו ע"א ביארתי בסמוך בתשובה על שיעור האכילה).

ואם אינו אוכל כלום ג"כ אפי' שתיית קפה יש בה תועלת, שכן מצינו בכ"מ שת"ח אסור להם לישב בתענית, משום שממעט במלאכת שמים (עי' תענית יב), וממילא כל מה שמחייה את גופו מחולשת התענית מועיל משהו.

וגם לענין הנזכר של זורק אבן אם שותה קפה שיש בו ריכוז המועיל לגוף או שתייה אחרת כיו"ב, יתכן שמועיל ג"כ שאם שתה קודם ו' שעות שתייה כזו ואכל אחר חצות לא ייחשב כזורק אבן לחמת, (ועי' עוד באשל אברהם מבוטשאטש ובכה"ח).

ולענין שתיה גרידא אמנם הפמ"ג מסתפק (א"א קנז סק"ג) והאחרונים מקילים לענין שלא ייחשב כזורק אבן לחמת (עי' ביאורים ומוספים רפח א), אבל שתהיה שיש בה ריכוז של דבר השווה לאוכל כגון קפה יש מקום לומר דגם הפמ"ג מודה.

קרא פחות

קפהשחרית
ד׳ באדר א׳ תשפ״דב:

המנהג להקל ובאחרונים נזכר שנכון לברך על משהו אחר שהכל וכהיום יתכן שהוא קל יותר.מקורות: האחרונים נחלקו בזה, יש שחייבו בברכה [תשובת מהר”ם הכהן בגינת ורדים חלק או”ח כלל ב’ סי’ א’, הובא בבאר היטב סי’ ...קרא עוד

המנהג להקל ובאחרונים נזכר שנכון לברך על משהו אחר שהכל וכהיום יתכן שהוא קל יותר.

מקורות: האחרונים נחלקו בזה, יש שחייבו בברכה [תשובת מהר”ם הכהן בגינת ורדים חלק או”ח כלל ב’ סי’ א’, הובא בבאר היטב סי’ קעד סק”ט, חיי אדם כלל מג סי”א הובא במשנ”ב שם סקל”ט] ויש שפטרו מברכה [שו”ת בתי כהונה ח”ב סי’ א’, הובא ביד אהרן סי’ קעד מהדורא בתרא סק”ה], ויש שחלקו בין קפה לתה ופטרו עכ”פ בקפה [ראה ערוה”ש סי’ קעד סק”ט], ולמעשה כתב המשנ”ב לענין קפה, שנכון שיברך שהכל על דבר לפטור את הקפה [ומש”כ שם לברך על סוכר דנו האחרונים בכוונתו בזה, ועי’ ביאורים ומוספים שם, אבל זה ודאי שיכול לברך על סוכריה או ממתק שאינו חלק מהקפה].

ומכל מקום כהיום המצב פשוט יותר בקפה, כי בעוד שבעבר שהקפה היה משקה ייחודי שהיה כעין קינוח או כדברי החי”א לשם עיכול המזון, כיום הקפה משמש לרבים כמשקה רגיל ויש ששותים קפה ברוב שעות היום אף יותר ממשקאות אחרים, ובודאי שנפוץ מאוד לשתות קפה גם כשצמאים עכ”פ כשזה מה שיש, וכמו שכתבו כמה פוסקי זמנינו שהשתנה דין הקפה מזמן המשנ”ב לזמנינו לענין שתיה קודם התפילה, כיון שבזמן המשנ”ב היה בזה מנהג גאווה לשתות קפה לפני התפילה וכהיום הוא פחות בחומר הדין ממה שהיה בזמן המשנ”ב, כעין זה יתכן לומר גם כאן.

וכן המנהג בזמנינו שאין מברכים על קפה בסוף הסעודה כמו שהביא הכה”ח [סי’ קעד סק”מ], אלא שכ’ שם שטוב לברך שהכל על מאכל אחר.

ומ”מ גם הנידון שהביא המשנ”ב מהחיי”א הוא רק לענין קפה אחר גמר הסעודה, אבל בקפה באמצע הסעודה לא משמע שהחמיר בזה המשנ”ב שכן אפי’ ביין שרף שחמור מקפה כמבואר שם הזכיר שהעולם נהגו להקל שלא לחשוש בזה ויש להם על מה לסמוך, כ”ש לענין הקפה שכ’ המשנ”ב שאין דברי החיי”א מוכרחים בזה אפי’ בגמר סעודה.

קרא פחות
סעודהספק ברכותקפהקפה בזמנינושתיה בסעודה
ו׳ במרחשוון תשפ״דב:

מותר: מקורות: יעוי’ במשנ”ב שלגבי שתיה אין קדימה לבעלי החיים לפני האדם.

מותר:
מקורות: יעוי’ במשנ”ב שלגבי שתיה אין קדימה לבעלי החיים לפני האדם.

קרא פחות
אוכל לחיותבעלי חייםחיות ביתקפה
ז׳ באייר תשפ״דב:

נראה שמעיקר הדין היה יכול להמשיך לאכול מהאורז עכ”פ לחלק הפוסקים, ולברך בנ”ר בסוף. מ”מ לפי מה שיתבאר אינו כדאי להסתמך על היתר זה, וכדאי שיצא מאחר עכשיו שהכל ולאחר מכן יוכל לברך בנ”ר ממה נפשך אם ...קרא עוד

נראה שמעיקר הדין היה יכול להמשיך לאכול מהאורז עכ”פ לחלק הפוסקים, ולברך בנ”ר בסוף.

מ”מ לפי מה שיתבאר אינו כדאי להסתמך על היתר זה, וכדאי שיצא מאחר עכשיו שהכל ולאחר מכן יוכל לברך בנ”ר ממה נפשך אם אכל כשיעור לבסוף.

אבל אינו כדאי לנהוג סב”ל לגמרי דהיינו שיאכל עכשיו בלא לברך שוב ושלבסוף לא יברך ברכה אחרונה (אפי’ לא אכל לבסוף כשיעור), אינו כדאי לנהוג כן, שהרי זה תרתי דסתרי בזה ממה נפשך לא עשה כדין, דאם יצא יד”ח הברכה אחרונה במה שבירך על המחיה הרי אסור לו להמשיך לאכול, ואם לא יצא צריך לברך בנ”ר.

מקורות:

הנה יש הרבה מהאחרונים שהביאו שברכת על המחיה פוטרת בדיעבד אורז (שע”ת סי’ רח סק”ט, כה”ח שם סקמ”א ועוד רבים, עי’ בספר שערי הברכה בהערות לטבלת הברכות בסופם) אבל הוא חידוש של הלק”ט (ח”א סי’ מ) ואינו פשוט לכו”ע, ומסתבר דגם להלק”ט הוא רק בדיעבד דהרי בגמ’ (ברכות לז ע”א) ושו”ע אי’ שברכה האחרונה של האורז הוא בורא נפשות רבות.

ממילא מאחר והדין הוא במי שבירך ברכה שהיא לכתחילה על מאכל שברכתו כן לכתחילה בסתמא דלא פטר יחד עמו דבר שברכתו נפטרת בברכה זו בדיעבד כיון שלא לזה נתכוון כמ”ש המשנ”ב [סי’ קעו סק”ב ושעה”צ שם וסי’ רו סק”ב, וכ”כ השטמ”ק ברכות מב ע”ב ד”ה בירך, וע”ע חזו”א אוח סי’ לד סק”ז ושבט הלוי ח”ח סי’ לז], ומסתמא דה”ה בברכה אחרונה הדין כן, וכן מוכח גם מהדעות הסוברות שמותר להקדים ברכה על פרי האדמה קודם פרי העץ, א”כ ממילא לענייננו ברכת על המחיה לא יפטור האורז.

ועיקרי הדברים אמרתי לפני חברים מקשיבים בכולל חזו”א על מעשה שהיה, ושוב מצאתי בספר שערי הברכה שם שהעיר ג”כ כמ”ש [במהדו”ק, ויתכן שבמהדורה שניה השמיט], (ועי”ש הרבה מ”מ וציונים בעיקר דינא דברכה אחרונה דאורז, ושכעין דברינו כתב ג”כ בשבט הלוי ח”ט ס”ה, אבל פשטות דברי פוסקים אחרים שם שחולקים על זה).

והנה אע”פ שהביא הביה”ל סי’ רא פלוגתת הפוסקים אם יכול לכוון בברכה אחרונה שיפטור רק חלק מהמאכל שאוכל ולא יכול על שאר המאכל (וכגון שאם מברך בנ”ר על כוס קפה ואוכל אחר כך קובית שוקולד ורוצה שלא יפטור את קוביית השוקולד), מ”מ לענייננו שאורז ברכתו האחרונה היא בורא נפשות רבות, א”כ מסתבר שיכול לומר שאינו מתכוון לפטור בברכת על המחיה את האורז, מכיון שהוא בדיעבד ומאחר שאין מוטל עליו לברך ברכה בדיעבד ממילא לא הסיח דעתו מאכילת האורז עד שמברך בנ”ר.

ואע”פ שלענין הבורקס נסתלקה ברכת בורא מיני מזונות אבל לענין האורז לא נסתלקה, דהסילוק נקבע על ידי ברכה אחרונה, ומכיון שכל אחד מהם הוא ברכה אחרונה אחרת ממילא לא נפטר.

הגע עצמך אילו היה הדין שעל האורז אינו יכול לפטור בעל המחיה היה פשיטא לן שיכול להמשיך לאכול מן האורז אחר סיום אכילת הבורקס, א”כ השתא נמי מאחר שאינו נפטר לכתחילה באורז ולכן מסתמא אין על המחיה פוטר, ממילא מה שבירך על המחיה על הבורקס אינו פוטר את האורז.

ואיני נכנס כאן לשאלה של קביעות סעודה בצירוף האורז והבורקס ומה הדין אם לא היה בבורקס כזית אם שייך בזה צירוף קביעת סעודה שהוא נידון בפני עצמו.

ואע”פ שיש פוסקים (היינו הכה”ח סי’ רח בשם הבא”ח פנחס סי”ח שנקטו שבאכל דגן ואורז יכוון לפטור בעל המחיה את האורז, דאל”כ למה שיעשה לכתחילה דבר שיוצאים בו רק בדיעבד) שמשמע שנקטו שעכ”פ יש צד שעל המחיה באורז הוא לכתחילה כשאוכל עמו מין דגן (דבלא מין דגן פשיטא שאינו לכתחילה לרבנן בברכות לז ע”א עי”ש), מ”מ לדידן מאחר ואינו מוחלט לדינא שיוצא לכו”ע בעל המחיה על אורז (עי’ בתשובה הנוספת ד”ה מי שאכל בורקס ואורז האם יברך רק על המחיה או גם בורא נפשות, ואותה תשובה היא השלמה לתשובה זו ג”כ), ומאחר דברור לן שיש מהפוסקים שפטרו על המחיה רק בדיעבד [היינו השע”ת הנ”ל שכ’ כן להדיא, וגם אותם הפוסקים שכ’ לכוון לפטור בעל המחיה את האורז ע”כ שסברו שיש צד שהפטור הוא רק בדיעבד דא”כ למה צריך לכוון להדיא לפטור הרי גם בסתמא פוטר ושמא משום דלאו אדעתיה חשו לזה, ומ”מ יש לדחוק בלשונם דא”צ לכוון דאינו מוכרח], ממילא לדידן הו”ל בדיעבד וממילא יש מקום לומר שאינו מתכוון לפטור בזה האורז מסתמא.

אבל להסוברים דלא מועיל כונה בברכה אחרונה שלא לכלול מאכל מסויים אם יסברו כהצד שאורז לכתחילה נפטר בעל המחיה אפשר שלא יהיה שייך לומר צד זה, וכ”ש שהמהר”י מולכו שהביא הכה”ח שם בתחילת דבריו משמע שסובר שבדיעבד יצא גם בלא כוונה, ולכן יותר ראוי לצאת בבורא נפשות באיזה אופן אחר, אבל מאחר דאין מקור מפורש בגמ’ לפטור אורז בעל המחיה אפי’ בדיעבד לדידן שאינו לחם ואינו מין דגן (דלא כר’ יוחנן בן נורי בברכות שם) וכמו שנתבאר בתשובה הנ”ל שיש חולקים על סברת הלק”ט, ואע”ג דרוב הפוסקים שדברו בזה הסכימו עם סברת הלק”ט מ”מ כ’ השע”ת להדיא שהוא בדיעבד, וגם בלק”ט גופיה שייך ללמוד כן בפשיטות, לכך בנידון דידן שלא נתכוון לפטר את האורז בעל המחיה המיקל לברך בורא נפשות בעצמו אין מזניחין אותו.

[ובגוף כה”ח בשם מהר”י מולכו הנ”ל יל”ע אם מסכים לעיקר דינא דמשנ”ב לענין מי שבירך ברכה שהיא בדיעבד על דבר אחד ולכתחילה על דבר אחר ולא נתכוון להדיא לדבר הפוטר בדיעבד, שאינו פוטר, דיש לומר דמסכים וסובר דבזה פוטר לכתחילה, ומאידך גיסא יש לומר מדנקט בירך יצא א”כ ס”ל שהוא בדיעבד ואינו מסכים לדינא דהמשנ”ב הנ”ל, ולפי הצד השני נמצא דלא קיי”ל כהמהר”י מולכו, ואולי יש לומר דנקט בירך יצא לשון בדיעבד משום שכלל גם אופן שבירך על המחיה על האורז לבד שהוא ודאי בדיעבד, או אולי בדוחק י”ל דהמשנ”ב מודה בברכה אחרונה, וזה האחרון ודאי לא נהירא, ויל”ע].

שוב נ”ל שאינו כדאי להמשיך באכילת האורז אחר שבירך על המחיה מאחר והכה”ח להדיא כ’ דלא כן בשם מהר”י מולכו ומסתמא יסבור כן גם הבא”ח שהובא שם, ומאחר שלא ראינו להדיא מי שחולק ע”ז (אע”פ שבחשבון הסוגי’ כך יוצא) וגם הוא תלוי בכמה דברים (דגם המשנ”ב הנ”ל לגבי ברכה הפוטרת לכתחילה ובדיעבד וכו’ יש לעיין אם נאמר גם בברכה אחרונה וגם לא נתבאר האם רוב הפוסקים שהביאו דין הלק”ט סוברים כן לכתחילה או בדיעבד ובכה”ח ובא”ח אפשר שתפסו לכתחילה כנ”ל, וממילא אפשר שעוד פוסקים נקטו כן אע”פ שהשע”ת לא תפס כן) לכן אינו כדאי להסתמך על זה אע”פ שהוא פשטות הסוגיא לרוב הפוסקים.

קרא פחות
ידקפהתשובה
ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה לכבוד הגאון האמיתי והאדיר מאד וכו' כש"ת רבי עקיבא משה סילבר שליט"א רציתי לשאול י"ג חקירות חדשות שחנני ה' יתברך ברוב חמלתו לאחרי יגיעה גדולה בעניני ברכת האילנות.ואשמח שכת"ר שליט"א יכתוב לי תשובות בס"ד האם מותר לברך ברכת האילנות על אילן שיש חשש ...קרא עוד

שאלה

לכבוד הגאון האמיתי והאדיר מאד וכו' כש"ת

רבי עקיבא משה סילבר שליט"א

רציתי לשאול י"ג חקירות חדשות שחנני ה' יתברך ברוב חמלתו לאחרי יגיעה גדולה בעניני ברכת האילנות.

ואשמח שכת"ר שליט"א יכתוב לי תשובות בס"ד

האם מותר לברך ברכת האילנות על אילן שיש חשש שנעבד בשבת רח"ל ?

כשעושים ברכת האילנות ברוב עם, האם מותר לכתחילה שאחד יברך הברכה ברמקול, ויוציא את כולם ?

אונן ל"ע שיום אחרון שהוא אונן, זה בדיוק יום אחרון שיכולים עוד לברך ברכת האילנות, האם יברך ?

אם נאמר שמותר לאונן לברך ברכת האילנות ביום אחרון שיכול לברך ברכת האילנות בחודש ניסן, האם יהיה מותר לאונן לתת גם צדקה, כידוע שיש ענין גדול ע"פ הקבלה לתת צדקה בשעת ברכת האילנות, ?

האם עדיף לברך ברכת האילנות ברוב עם, או שעדיף לקיים זריזים מקדימים למצוות, לברך מיד, וירוויח לברך בראיה ראשונה ?

האם יש בכלל המושג של זריזים מקדימים למצוות בברכת האילנות ?

האם עדיף לברך רק על אילן אחד, ויהיה זריז לברך ברכת האילנות מיד כשרואה פעם ראשונה אילן אחד בחודש ניסן, או עדיף להמתין ולברך על שני אילנות, ?

בספר עטרת פז (עמודים פד-פה) הביא כמה עובדות מחכמי אר"ץ שבירכו ברכת האילנות ובאו האילנות על תיקונם ונתייבשו העצים, ובעלי העצים לא הרשום לברך שוב לשנה האחרת.

ע"ש.

ויש לעיין אם מותר באופן זה לברך ברכת האילנות בשבת, שהרי גורם בשבת שיתייבש האילן, [וזה חוץ מהסיבה שכתב הכף החיים שע"פ קבלה לא יברך ברכת האילנות בשבת.

ע"ש].

?

בשנת השמיטה, האם יש ענין לברך ברכת האילנות על אילן שיש בו קדושת שביעית, שלא מכור לנכרי, ?

אם היה לו ספק האיך לסיים הברכה אם לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו "כלום", או לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו "דבר", ולכן החליט לסיים הברכה בלי המילה האחרונה, וסיים רק "שלא חיסר בעולמו", האם יצא.

?

אם קבע תור לעשות ניתוח על העיניים, שמועיל להסיר לגמרי המשקפיים, ויוכל לראות היטב בלי משקפיים כלל, האם יחכה כעת לברך ברכת האילנות עד שיעשה הניתוח, ויברך הברכה בלי משקפיים, שזה לכאורה יותר מהודר, ואע"פ שיפסיד לברך בראיה ראשונה שמעכב לפי שיטה אחת, ?

ובכלל יש לעיין אם יש הידור לעשות ניתוח על העיניים כדי להוריד המשקפיים לגמרי, ויוכל לברך יותר בהידור על הראיה בברכת האילנות, וכן עוד מצוות שקשור לראיה, כגון ברכת הלבנה, ברכת מאורי האש, ?

אם מהדר לא לומר שום ברכה לפני שטובל במקווה בבוקר, האם יטבול קודם, אע"פ שמפסיד לברך בראיה ראשונה, ?

בברכת כהנים באהבה כעתירת

גמליאל הכהן רבינוביץ

מח"ס "גם אני אודך"

ו"פרדס יוסף החדש" על המועדים.

תשובה

בע"ה כ"ג סיון תשע"ח מודיעין עילית

לכבוד החכם המפורסם כמוהר"ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א

שלו' רב

בדיק לן מר בכמה שאלות ותשובות וכו'.

והנני להציג שאלותיכם כאו"א מהם כמות שהם, ולאחמ"כ מה שהיה לי להוסיף על דבריכם בס"ד [אין לפסוק הלכה למעשה].

א, האם מותר לברך ברכת האילנות על אילן שיש חשש שנעבד בשבת רח"ל ?

ת.

כתב בביאור הלכה (סי' רכ"ה ס"ג ד"ה פרי חדש) לענין ברכת שהחיינו על פרי חדש על אילן מורכב, וז"ל, כתב הבאר היטב בשם הלכות קטנות (ח"א סי ס) דעל פירות המורכבים מין בשאינו מינו אין מברכין עליו, לפי שבתחלתו נעשה נגד מצות הבורא, ובתשובת שאילת יעב"ץ (סימן סג) חולק על זה דלעינן בריות נאות אף על הממזר יברך ואין לך הרכבה פסולה יותר ממנו עיין שם, עכ"ל.

ויעוי' מש"כ ע"ז בספר חשוקי חמד [פסחים קיא ע"א] וז"ל, ומסתבר דאין חילוק בין ברכת האילנות לברכת שהחיינו ששניהן הן ברכות השבח, וכמו שמותר להודות להקב"ה בברכת שהחיינו על דבר הנעשה בעבירה, מסתבר דגם בברכת האילנות, וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק (חלק ג סימן כה) שברכת שהחיינו וברכת שככה לו בעולמו ובברכת שלא חיסר שווים בזה עכ"ל החש"ח הנ"ל השייך לענינינו, [ותשובתו זו נדפסה ג"כ בקובץ קול התורה סז תשס"ט], ומסיק שם לענין מורכב שיש בזה ספק ברכות, וגם לענינינו אע"פ שאין כל הספיקות שיש לענין מורכב עי"ש, מ"מ מידי ספק לא נפקא.

אמנם הגרח"ק שליט"א [מעשה חמד תשובות בסוה"ס אות יג] סבר דהלכתא כהיעב"ץ שמברך.

ובאופן שהוא רק ספק היה מקום יש לצרף כאן ס"ס וגם אם לא ניטע בשבת רק נעבד יש מקום לומר שהפירות היו גדלים גם בל"ז.

אבל בעצם הנידון אם ספק ספקא שייך בברכות, המשנ"ב סו"ס רט"ו [סק"כ] נקט שאין ס"ס בברכות, אמנם בשעה"צ ס"ס ר"ז משמע שיש ס"ס גם בברכות לענין צירוף דעות, וכן הפשטות בכוונת השעה"צ ר"ס ר"י עי"ש, ונראה דאע"פ שספק מציאות אין מצטרף לס"ס מ"מ ספק דעות לענין צירוף דעות יש מקום להקל.

ואי נימא שעיקר הדין כהיעב"ץ ורק חיישי' משום חומרא דלא תשא מ"מ י"ל דעכ"פ בספק יש לנהוג כמותו ויל"ע.

ב, כשעושים ברכת האילנות ברוב עם, האם מותר לכתחילה שאחד יברך הברכה ברמקול, ויוציא את כולם?

ת.

זוהי שאלה השייכת בכל הברכות, וידוע מה שדנו ונחלקו בזה הרבה מרבוותא, וכבר האריכו בזה במקומו, אם כי הסברא דחיישי' לדבר מטונף המפסיק כאן לא שייך במקרה כזה ע"פ רוב, אבל עיקר הנידון על גלי הקול שנחלקו בו האחרונים מה גדרו אם נחשב ששומעים מפיו או לא, זה שייך גם כאן, ולכן בודאי מוטב שלא יעשו כן.

ג, אונן ל"ע שיום אחרון שהוא אונן, זה בדיוק יום אחרון שיכולים עוד לברך ברכת האילנות, האם יברך?

ת.

הרי כל ק"ש שאונן פטור ממנה היא ק"ש שאינו יכול לקרוא ביום שלאחריו, דזהו מעוות שאינו יכול לתקון כמ"ש חז"ל, וכל שכן ברכת האילנות שאין חובה לחזר אחר אילנות כדי לברך.

וכן ברכת הנהנין שהאונן פטור הרי על מאכל זה ששאר כל אדם היה מחוייב לברך עליו והוא אינו מברך, הנה הרי כשכבר לא יהיה אונן הרי לא יוכל לברך ברכה זו, ואם יאכל מאכל אחר זוהי חיוב חדש וברכה חדשה, ולא מצינו שהתירו בכה"ג.

[וכמובן שאין דברינו לפי אותן דעות הסוברות שיכול לחייב עצמו לברך ואינו אלא פטור].

ד, אם נאמר שמותר לאונן לברך ברכת האילנות ביום אחרון שיכול לברך ברכת האילנות בחודש ניסן, האם יהיה מותר לאונן לתת גם צדקה, כידוע שיש ענין גדול ע"פ הקבלה לתת צדקה בשעת ברכת האילנות?

ת.

לגוף הענין של ברכת האילנות באונן עיין לעיל, ולענין צדקה יש להביא מש"כ בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' צא סק"ד) וז"ל, נסתפקתי אם אונן חייב בצדקה לעניים, דאע"ג שיש גם לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ ובל ישוב דך נכלם, מ"מ שומר אבידה הרי פטור מריפתא לעניא והיינו משום דכל היכי דליכא בעשה של נתון תתן פקע גם הלאו וא"כ אולי גם אונן פטור מזה, ורק אם נותן לעי"נ של המת מסתבר דכמו שמותר לומר קדיש כך גם מותר גם בזה, וממילא יתחייב גם בפורים במתנות לאביונים ע"כ.

ה, האם עדיף לברך ברכת האילנות ברוב עם, או שעדיף לקיים זריזים מקדימים למצוות, לברך מיד, וירוויח לברך בראיה ראשונה?

ת.

דעת רוה"פ כמ"ש התה"ד דלא אמרינן זריזין מקדימין במצוות שיכול לקיימן בהידור אחר כך, וראה מכתב מכמה גדולים הנדפס בסו"ס לבושי צדקה של ר"צ הכהן.

ו, האם יש בכלל המושג של זריזים מקדימים למצוות בברכת האילנות?

ת.

לפני חילוקי הדינים שנתבארו בפוסקים, יש ג' דברים דלפו"ר א"א לפקפק בהם, הראשון שבכל מצוות שיכול להקדים עשייתן יש זריזין מקדימין למצוות, מלבד מצוות מסוימות שיש ענין לאחרם ואינן ענין לכאן.

ב' שדין זה של זריזין מקדימין למצוות הוא רק הידור במצוה ואינו חיוב כלל, ויש ברכות מסויימות שאמרו שאין מחזרין אחריהם, כמו שאמרו אין מחזרין אחר הנר במוצאי שבתות, אע"פ שזה פשוט שמי שמחזר אחר הנר יטול שכר מן השמים, רק אמרו שכשתקנו ברכה זו לא תקנו בשביל שיחזרו אחריהם, וכ"ש שלא יחזרו להקדים, וגם ברכות שאין חיוב להתחייב בהם מי שממהר להתחייב בהם יטול שכרו מן השמים, אע"פ שאינם דומים ממש למצוות שכבר מחוייב בהם כמו מצוות מילה, שבזה זריזין מקדימין הוא יותר רמיא על האדם אע"פ שאינו חיוב כלל.

והדבר הג' שיש לציין לפ"מ שיובא להלן מהתה"ד שכל דבר שיש הידור כשיתקיים אח"כ מאחר אותו לקיימו בהידור, ולכן גם אם מותר לברך באדר מ"מ אין מקדימין באדר מכיון שע"פ הסוד מברכין בניסן, וכן כל כה"ג.

ועוד דבר אחד יש לציין שלפעמים יש דברים חשובים טפי מלהקדים לברכה זו, דהנה מי שתורתו אומנותו ומעיקר הדין פטור מן התפילה רק שמתפלל מכל מיני טעמים שהובאו בפוסקים וכדי שלא ילמדו ממנו עמי הארץ, א"כ הרי הוא אינו מחוייב כלל להדר ולחפש להתחייב בברכת האילנות ואפשר דמוטב לו לעסוק בתורתו במקום לחזר אחר ברכה זו, וכשיזדמן יברך, ובגמ' ושו"ע איתא היוצא בימי ניסן וכו' ולא נזכר שצורת המצוה היא להדר אחר דבר זה.

ז, האם עדיף לברך רק על אילן אחד, ויהיה זריז לברך ברכת האילנות מיד כשרואה פעם ראשונה אילן אחד בחודש ניסן, או עדיף להמתין ולברך על שני אילנות?

כמ"ש בתשובה ה.

ח, בספר עטרת פז (עמודים פד-פה) הביא כמה עובדות מחכמי אר"ץ שבירכו ברכת האילנות ובאו האילנות על תיקונם ונתייבשו העצים, ובעלי העצים לא הרשום לברך שוב לשנה האחרת.

ע"ש.

ויש לעיין אם מותר באופן זה לברך ברכת האילנות בשבת, שהרי גורם בשבת שיתייבש האילן, [וזה חוץ מהסיבה שכתב הכף החיים שע"פ קבלה לא יברך ברכת האילנות בשבת.

ע"ש]?

ת.

גם אם נקבל סיפור זה כמו שאירע, מ"מ גם אם המקרה אירע פ"א דבר כזה קשה לאסור מחשש שמא יארע שוב דבר כזה, וגם אם לברוא דבר על ידי ספר יצירה אסור בשבת מ"מ זה באופן שאמור לפעול ע"י פעולתו, אבל כאן שאי"ז ממש פעולתו הוא יותר קל ואינו מתכוין ואי"ז פסיק רישא והוא גרמא בעלמא והוא במקום מצוה והחשש שדבר כזה יקרה שוב הוא מעט רחוק.

ולגוף הענין שעבדו עגלא תלתא כל מעלי שבתא ולא בשבתא ממש [סנה' סז ע"ב] אינו ראי' גמורה שאסור לברוא בס"י בשבת, די"ל שרצו להכינו ולתקנו בצורה טבעית, דרק מה שלא היה להם עשו בדרך נס [כמ"ש בדברי חלומות להר"צ הכהן אות ו], ואין נהנין ממעשה נסים, ועי' רש"י תענית כה ע"א, ועוד שאם יברא משבת אינו מן המוכן כדמוכח בעירובין ריש דף מ"ו עיין שם.

שוב ראיתי שכבר כתב הרשב"א בתשובה [ח"א סי' אלף תי"ג] שמה שבראו בע"ש הוא מחמת שביום הששי היה מצליח יותר משאר ימי השבוע עי"ש, ולפ"ז אין ראיה שאסור בשבת.

ובגמ' סנהדרין דף קא ע"א, לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, ופירש"י שעושה כן כדי שלא יזיקו, וקמ"ל שאין בכך משום צידה, ועי' מ"ב (סי' שכ"ח ס"ק קמ"ג) שאע"פ שע"י הלחש אין הנחש יכול לזוז ממקומו ואפשר לצודו, מ"מ מותר הואיל ואין זה צידה טבעית, ובספר גזע ישי (מ"ע א' אות א', העתקתי ענין זה מספר דף על הדף) כתב לענין אם מותר לברוא בשבת אדם ע"י ספר יצירה ע"פ צירוף שמות הקודש, והעלה לאסור, ול"ד לההא דלוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, דשאני התם דאין דרך צידה בכך, אבל זה דרכו בכך.

ועי' בשו"ת כרם חמד (או"ח סי' ג') שהקשה על ספר גזע ישי הנ"ל דהיכן מצינו מלאכה כזו במשכן, ואפילו תולדה ל"ה דבעינן תולדה דומיא לאב, ואם באנו לאסור הלימוד בספר יצירה בשבת, גם לימוד שאר דברים שבקדושה יאסר בשבת, כי ידוע שע"י לימוד התורה נבנה עולמות, ואין לחלק בין דבר רוחני ונעלם, לדבר גשמי ונגלה, דמאי נפקא שניהם תורה, אלא ע"כ דמותר אף על גב דהוי פס"ר שנבנה ע"י לימודו עולמות, מ"מ פ"ר מותר בדבר שעיקר איסורו מדרבנן, עכת"ד.

ומ"מ בין למר ובין למר נמצא שאין איסור בנידון דידן.

ויש להביא עוד מ"ש בספר תורת משה להחתם סופר (פ' ויקהל) שמביא בשם האחרונים בישוב קושית הרא"ש (פסחים פרק ע"פ) דאי נימא דמשה מת בשבת איך כתב י"ג ספר תורה באותו יום, דנכתבו מעצמם ע"י השבעה וכדומה ע"כ הותר בשבת, וכתבו המפרשים להעיר כיון דהדיבור היה הכרחי שוב גם מלאכה שע"י דיבור אסור ואיך שרי לעשות מלאכה ע"י השבעה ולענין שבות בודאי שאין נפ"מ אי נעשית ע"י עכו"ם או ע"י כח אחר כיון דסוף סוף נעשית מחמתו.

ועיין מה שדנו בזה בארץ צבי ח"ב סי' ט, ובחשוקי חמד שבת צד ע"א וסנה' קיא ע"א.

והנני להביא עוד מה שראיתי שכתב חכם א' [ולא בדקתי כל המקורות בפנים], כתב בשו"ת הלכות קטנות ח"ב (סי' צט), שההורג נפש ע"י שם או כישוף, אפשר שכיון שבדיבורו עביד מעשה הו"ל דומיא דמימר, וכזורק חץ להרוג, וע"ז נאמר חץ שחוט לשונם.

והחיד"א הביא את דבריו בספרו דבש לפי (מע' מ אות ה'), ע"ש.

וכ"כ הרב מעשה רוקח (פכ"ד מהלכות שבת ה"ז), שההורג ע"י הזכרת שם המפורש בשבת, כמו שהרג משה רבינו את המצרי, מקרי אב מלאכה לחייבו, שהוצאת נפש הוא, והוי תולדה דשוחט, ומה לי על ידי סייף וכיו"ב, ומה לי ע"י שם, הא קי"ל דעקימת שפתיו הוי מעשה וצ"ע, ע"כ.

ט, בשנת השמיטה, האם יש ענין לברך ברכת האילנות על אילן שיש בו קדושת שביעית, שלא מכור לנכרי?

ת.

אם נתקיימה בו מצוות שביעית יש מקום לומר דעדיף לברך עליו וכמ"ש הפוסקים להשתמש בשיירי נרות של בהכנ"ס הואיל ואתעביד ביה חדא מצוה וכו', ולמדו זה מעירוב שאמרו ע"ז כן בגמ', ומאחר שדבר זה הוא הידור ולא מצד הדין להכי נראה שאפשר לקיים הידור זה גם בדבר שהמצוה שנתקיימה בו עדיין הוא רק שב ואל תעשה, ואם גם פירותיו הספיקו לקיים בהם מצוות שלהם יתכן שהאילן נחשב שעשו בו מצוה אבל זה כבר יותר מסתבר דלא.

י, אם היה לו ספק האיך לסיים הברכה אם לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו "כלום", או לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו "דבר", ולכן החליט לסיים הברכה בלי המילה האחרונה, וסיים רק "שלא חיסר בעולמו", האם יצא.

?

ת.

מסתבר שיצא, שהרבה מהקדמונים לא דקדקו בנוסחאות כה"ג, והדוגמאות לברכות המקוצרות המובאות בכמה מקומות בש"ס ופוסקים הם מקוצרין בהרבה מאשר רק חסרון תיבה זו, ולכן אין לו לחזור ולברך.

יא-יב, אם קבע תור לעשות ניתוח על העיניים, שמועיל להסיר לגמרי המשקפיים, ויוכל לראות היטב בלי משקפיים כלל, האם יחכה כעת לברך ברכת האילנות עד שיעשה הניתוח, ויברך הברכה בלי משקפיים, שזה לכאורה יותר מהודר, ואע"פ שיפסיד לברך בראיה ראשונה שמעכב לפי שיטה אחת, ובכלל יש לעיין אם יש הידור לעשות ניתוח על העיניים כדי להוריד המשקפיים לגמרי, ויוכל לברך יותר בהידור על הראיה בברכת האילנות, וכן עוד מצוות שקשור לראיה, כגון ברכת הלבנה, ברכת מאורי האש?

ת.

ב' שאלות אלו מענין אחד הם, ודנו בזה כבר וכן הגרח"ק שליט"א, ועיין שקל הקודש (ציון ההלכה הל' קידוש החודש פ"ב ס"ק לח) מה שהביא בשם הריטב"א, וכמדומה שבפועל לא חוששים העולם לחשש הנ"ל, וכן יצא מדברי הגר"ח [בע"פ] לענין קידוש לבנה למעשה, וממילא לוותר על ראיה ראשונה בשביל זה קשה לומר, וכן לטרוח לעשות בשביל זה הסרת משקפיים לכאורה הוא בגדר השתדלות מרובה.

והנני להביא לו מה שמצאתי בספר ליקוטים [ולא בדקתי מקורותיו בפנים] לענין קידוש לבנה שכתב וז"ל, כתב בשו"ת הלק"ט חלק א' (סימן צט), שראיה דרך זכוכית ראיה מעלייתא היא, וכן כתב המהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול (סימן נ'), ובשו"ת שבות יעקב שם, ובברכי יוסף (סימן רכד), ובשערי תשובה (סימן תכו אות א'), ובבן איש חי (פרשת ויקרא אות כג), ועוד אחרונים.

וכמבואר ד"ז בשו"ת יחוה דעת חלק ד' הנ"ל.

ואם יכול לברך ברכת הלבנה בעד חלון של זכוכית, בשו"ת שבות יעקב חלק א' (סימן קכו) כתב להתיר בזה, וכן כתב בשו"ת קול אליהו חלק ב' (סימן יז), ובספרו כסא אליהו (סימן תכו).

וכן כתב בברכי יוסף (סימן רכד אות א', וסימן תכו אות ד'), ובספרו מחזיק ברכה (אות קפה), שאם יש לו מיחוש יכול לברך דרך החלון.

ואם מצטער מהרוח, כגון שהוא קצת חולה וירא שלא יזיקנו, ושמא יעבור הזמן, יכול לברך כשרואה אותה מן החלון דרך זכוכית, ובלבד שיראנה מאירה ובהירה.

והו"ד בספר שמח נפש (דף קג), ובכף החיים (אות יט).

ע"כ.

יג, אם מהדר לא לומר שום ברכה לפני שטובל במקווה בבוקר, האם יטבול קודם, אע"פ שמפסיד לברך בראיה ראשונה?

ת.

אם מיירי בטבילה לקריו יש מקום לדון בזה, אבל אם הכונה לטבילה של תוספת קדושה בלבד לכאורה אין לזה מקור ברור מצד הדין לדחות כל דבר שיש בו הידור, ודבר זה לברך עכ"פ לכתחילה בפעם הראשונה נזכר להדיא בפוסקים, והרי לא נימא דכל מי שינהיג לעצמו הנהגה ידחה הדין מחמת הנהגתו.

בכבוד רב הצלחה רבה וכט"ס

ויזכה להגדיל תורה ולהאדירה

 

קרא פחות
התורהחולהיעקביצחקכהניםמילהמצטערמשהנשלח להרב גמליאל רבינוביץספר תורהפסיק רישאקבלהקידושקפהשבתתשובה
י״א באייר תשפ״בב:

בע"ה מוצ"ש פרשת ויקרא זכור התשע"ו לכבוד ידידי ר' אריה ליב הכהן לינטופ שיחי' {ע"ד מה ששאל בענין כהן ששתה חלב אם מותר לישא כפיו או שדינו כדין שיכור. } הנה עצם ענין זה שהחלב משכר, נזכר בכריתות י"ג ב' אליבא דמ"ד הכי, ...קרא עוד

בע"ה מוצ"ש פרשת ויקרא זכור התשע"ו

לכבוד ידידי ר' אריה ליב הכהן לינטופ שיחי'

{ע"ד מה ששאל בענין כהן ששתה חלב אם מותר לישא כפיו או שדינו כדין שיכור.

}

הנה עצם ענין זה שהחלב משכר, נזכר בכריתות י"ג ב' אליבא דמ"ד הכי, דגרסי' התם, ר' יהודה אומר יין אין לי אלא יין שאר משכרין מנין ת"ל ושכר אם כן מה ת"ל יין על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה עכ"ל, וכמ"ש להדיא בפסקי רי"ד סנהדרין ריש דף ע' 'מפני שמשכרין', וקאי גם על חלב.

וכ"ה ברמב"ם הלכות ביאת המקדש פ"א ה"ב, היה שכור משאר משקין המשכרין אסור להכנס למקדש ואם נכנס ועבד והוא שכור משאר משקין המשכרין אפילו מן החלב או מן הדבלה הרי זה לוקה ועבודתו כשרה, שאין חייבין מיתה אלא על היין בשעת עבודה, ואין מחלל עבודה אלא שכור מן היין עכ"ל.

אכן גם לגבי עבודה לכאורה ענין זה אינו נוהג היום כלל, ואם כי ביינות שלנו דנו הפוסקים אי חשיב דמשכר או לא, אבל בחלב כמדומה שלא מצינו כלל שישכר, ואם על יינות שלנו דנו הפוסקים בהג"ה סו"ס צ"ט, אע"ג דהא חזינן שכמה שותים ומשתטין מזה, ואפ"ה צידדו הפוסקים קצת להקל בזה לומר שאינן חזקין, א"כ בחלב שלנו עאכו"כ.

וראיתי הובא (דעה"ד כריתות שם) שיש שאומרים בשם הגר"ח מוולאז'ין שלהקרא חמר מדינה בעינן משקה המשכר ולא כאותם שנהגו להבדיל על תה או על קפה, ובכתבי הגאון הרוגאטשובר הביא ראיה מן הגמ' שאף חלב מיקרי מידי דמשכר ושפיר שאפשר להבדיל עליו אפילו לדעת המחמירים האלו, דאיתא בברייתא בכריתות י"ג ב' אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש חייב, א"כ חזינן שנקרא שכור משאר משכרים, הרי דחלב חשיב שפיר מידי דמשכר, עיין עוד בספר שם להמשך הדברים.

ומ"מ חזינן מיהת דס"ל שגם בזמנינו חשבינן ליה משכר, אע"ג שלא מצינו שישכר, ומיהו ע"ז יתכן שעכ"פ החלב שלהם לא היה החלב שלנו, שהרי החלב השתנה מאוד בדורות האחרונים, ויל"ע בזה.

ויש לדון עוד את"ל שיש איסור כפשטות הגמ', אם היה זה חלב עם מים דבכה"ג אפילו ביין לא חשיב משכר כמ"ש בשו"ע או"ח סי' קכ"ח סקל"ח, ולכאורה כ"ש הוא בחלב דקליש מיין, ומיהו שמא דוקא ביין טבעו שמתבטל כחו ע"י מים ובחלב לא נזכר כן, ויל"ע.

והנה להלכה כתב השו"ע או"ח סימן קכח סעיף לח, שתה רביעית יין בבת אחת, לא ישא את כפיו; שתאן בשני פעמים, או שנתן לתוכו מעט מים, מותר, ואם שתה יותר מרביעית, אף על פי שהוא מזוג ואפילו שתאו בכמה פעמים, לא ישא את כפיו עד שיסיר יינו מעליו עכ"ל.

וכתב המ"ב ס"ק קמ"א, וכ"ז לענין יין אבל בשאר משקין המשכרים כתב המ"א דמותר לישא כפיו אפילו נשתכר עד שאינו יכול לדבר בפני המלך דבתפלה כה"ג תפלתו תועבה כדלעיל בסימן צ"ט בנשיאת כפים מותר אם לא שהגיע לשכרותו של לוט דאז כשוטה יחשב { המג"א (שם ס"ק נה) כתב דכיון דלענין עבודה ליכא מיתה בשאר משקין המשכרין וכמבואר ברמב"ם פ"א מהל' ביאת מקדש, בנשיאת כפים ליכא איסורא כלל אלא א"כ הוא שיכור כלוט דאז פטור מכל המצוות.

ע"כ.

וכ"כ ג"כ הפרי מגדים (במשב"ז שם ס"ק לה) דלדעת מרן שרי לכהן לשתות שאר משקין המשכרים קודם נשיאת כפים.

יעו"ש.

וכ"כ בשו"ע הגר"ז (שם סעיף נא) דאין שאר משקין המשכרים מונעים אותו מנשיאת כפים כמו במשרת במקדש אפילו נשתכר עד שאינו יכול לדבר לפני המלך שנשיאת כפיים אינו דומה לתפילה שהוא עומד ומדבר עם המלך משא"כ בנ"כ שהוא מדבר אל העם כמ"ש "אמור להם" וגו' אלא א"כ הגיע לשכרותו של לוט שאז פטור מכל המצוות.

ע"ש.

וראה עוד בס' ערוך השלחן להגרי"מ עפשטיין (שם סעיף נה) מש"כ בענין זה.

יעו"ש.

וראה גם לגאון הנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא קכג אות ב) שהביא שם את דברי הגבורת ארי בתענית (יז ע"א) שכתב דמדאמרינן בגמ' בסתמא שיכור לא ישא ולא קאמר שיכור מן היין מתבאר מהכי דשיכור מכל המשקין במשמע, ודלא כהמג"א שכתב דבשאר משקין המשכרים שרי.

ודחה הנצי"ב את דבריו דליתא דהא סתם שיכור הוא מן היין כמ"ש התוס' ביומא (דף מט ד"ה נזיר) והאריך לדחות את דברי הגבורת ארי והעלה דהעיקר הוא כהמג"א דכל האיסור הוא ביין ולא בשאר משקין.

ע"ש.

(שו"ת עטרת פז חלק א כרך ב - יורה דעה סימן יט).

}, וכ"כ בספר מטה יהודה אבל הרבה אחרונים חולקין ע"ז וסוברין דגם בשאר משקין כל שנשתכר בהן עד שאינו יכול לדבר לפני המלך אינו נושא כפיו עכ"ל.

ומ"מ חזינן מיהת לכו"ע דבשתה חלב דהאידנא דאינו משכר כלום, ושפיר יכול לדבר בפני המלך א"כ לא אכפת לן ולא מידי.

וכ"כ עוד בביאור הלכה שם ד"ה שתה רביעית, וז"ל, ומיהו לדינא מסכימים האחרונים דאפילו בשאר משקין כל שאינו יכול לדבר לפני המלך אסור לישא כפיו כמו שכתבתי במ"ב עכ"ל.

ומכלל הן אתה שומע לאו.

ויעויין שם בלשון הפרישה אות מח שכתב, נלע"ד ליישב ולומר דר' ירוחם לא קאי אמי ששתה יין אלא אשתה שאר משקין וסבירא ליה דבשאר משקין אינו נאסר לישא את כפיו אלא אם כן הוא שיכור כשיכרותו של לוט ולשון של שיכור דנקט הגמרא דייק ליה הכי דאם לא כן אדאמרו דכולי עלמא שיכור אסור לישא כפיו הוה להו למימר שתוי אסור לישא כפיו דכבר נתבאר בפרק הדר (עירובין סד א) דהיכי דמי שיכור כל שאינו יכול לדבר בפני המלך והיינו כשיכרותו של לוט עכ"ל.

א"כ ס"ל דהיינו הך אינו יכול לדבר בפני המלך ושיכור כשכרותו של לוט, [דלא כהחילוק הנזכר בדברי המ"ב הנ"ל ע"פ האחרונים], ומ"מ חזינן מיהת דהיכא דלא נשתכר כלל אין לחשוש, וכמ"ש בהמשך דבריו שם, דבשאר משקים לענין תפילה ונשיאת כפים אם שתה רביעית מהן אפילו איסור דרבנן ליכא ולענין הוראה ודאי גזרו דומיא דאכל תמרים וכמ"ש התוספות.

מיהו י"ל דהתם נמי מיירי דאכל תמרים כל כך הרבה עד שנשתכר קצת ואף אם גזרו שם שאני עבודה והוראה שהם במיתה לכך החמירו בהן חז"ל בשאר משכרים מה שאין כן נשיאת כפים ותפילה שעיקרן אינו אלא מדרבנן וכמו שכתב ב"י בכסף משנה בטעם הרמב"ם ע"ש אבל במי שנשתכר לגמרי בודאי מסתברא דאין חילוק בין יין לשאר משקים עכ"ל.

אכן הט"ז ס"ק לה כתב, וע"כ נראה ברור שאם שתה שאר דבר המשכר אף ע"ג דלגבי עבודה אינו חייב מיתה כמ"ש הרמב"ם בפ"א דמקדש שאין חייב מיתה אלא דוקא ביין אבל בשאר מידי דמשכר כגון דבילה הרי זה לוקה ועבודתו כשרה מ"מ גבי נ"כ ודאי אסור כיון דעכ"פ יש איסור בעבודה מן התורה וכ"ש שכור מן שכר או מי דבש שאסור לדוכן וכיון שאין בזה שיעור מפורש כמו שיש ביין אסור לכהן לשתות כלל מידי דמשכר קודם נ"כ וכו' עכ"ל.

א"כ לפ"ד הט"ז יש איסור בדבר, ושמא יש לצדד דגם לדעת הט"ז שייך לחשוש לשיעור רק בדבר שסופו לבוא לידי שיעור, אבל בחלב שלנו אנן סהדי דלא מייתי עי"ז לידי שכרות וכנ"ל, וגם את"ל דאם ישתה מאה כוסות יבוא לידי שכרות מ"מ ליכא למטעי בהא שנאסור בכל שהוא משום דלא ידעינן שיעורו, והר"ז דומה לנוגע תחת טבורו בכלי ברזל, דבכה"ג לא גזרינן אטו בגד דק, אע"ג די"א שבבגד עבה גזרינן אטו בגד דק משום דלא ידעינן שיעורו כמ"ש שם המ"ב סי' ג' סקכ"ט, ויל"ע.

ומ"מ פסק המ"ב ברור בזה, ואפשר דגם הט"ז גופיה לא מיירי אלא באופן שהרגיש בשינוי קצת ע"י השאר משקין, ורק דסבור שיכול לדבר בפני המלך, דבזה חיישינן שיבוא לטעות בשיעור, אבל באופן שאין מרגיש כלום לא, ולא עיינתי כעת בזה.

והנה כתב הכה"ח (שם ס"ק רכה) דנראה כיון דיש פלוגתא לכתחילה לא יעלה כהן ששתה שאר משקין עד שיסיר את שיכרותו מעליו, ואם עלה לא ירד.

ע"כ.

וראה ג"כ בדברי הגר"ז שם סנ"א שג"כ כתב כיו"ב דלכתחילה ראוי שלא לשתות כלל משקה המשכר קודם נ"כ, וכן נוהגים.

עכ"ד.

ע"ש.

אכן י"ל דהפלוגתא היא באופן שיש מקצת איזו שכרות וכנ"ל כמבואר בדברי המ"ב דלכו"ע אם יכול לדבר בפני המלך שרי, ובלאו הכי הרי הכריע המ"ב שאם יכול לדבר כנ"ל שרי.

קרא פחות
דרבנןהתורהיורה דעהמשנהקפהשיכורתפילה
י״א באייר תשפ״ב

{בע"ה } עש"ק פר' ואלה תולדות ריש ירחא דכסלו לפ"ק {פה קרית ספר יע"א} ע"ד מה שהקשה כת"ר מדברי רש"י בראשית פרק כה פסוק כב רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, ...קרא עוד

{בע"ה }

עש"ק פר' ואלה תולדות ריש ירחא דכסלו לפ"ק

{פה קרית ספר יע"א}

ע"ד מה שהקשה כת"ר מדברי רש"י בראשית פרק כה פסוק כב רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת.

דבר אחר מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות עכ"ל.

ומאידך איתא בתנא דבי אליהו זוטא פי"ט { א"ה רק אציין שהפרקים הללו שבתד"א זוטא אינן מן התד"א, וכמבואר בדברי הערוך שהתדא"ז המקורי קצר מן התדא"ז שלנו, אלא שנוסף מן הפרדר"א, וכן הרמח"ל במס"י סדר ויכוח הביא מאמר זה בשם הפרדר"א, וכן המדרש הנקרא בראשית רבתי לר' משה הדרשן, פרשת תולדות עמ' 104, העתיק מאמר זה תני ר' אליעזר כשהיו וכו', היינו שזהו מפרקי דר"א.

}וז"ל, אמרו כשהיו יעקב ועשו במעי אמן אמר [לו] יעקב לעשו, עשו אחי שנים אנחנו לאבינו ושני עולמות יש לפנינו העולם הזה והעולם הבא, העולם הזה יש בו אכילה ושתיה משא ומתן לשאת אשה ולהוליד בנים ובנות, אבל העוה"ב אינו כן בכל מדות הללו, רצונך טול אתה העוה"ז ואני אטול העוה"ב, מנין שכך הוא, שנאמר מכרה כיום את בכורתך לי (בראשית כ"ה ל"א) כשם שהיינו אומרים בבטן, [מיד כפר עשו בתחיית (במתים) [המתים], מה חיים שיש בהם רוח ונשמה מתים, שמתו מנין שיחיו], באותה שעה נטל עשו בחלקו העוה"ז [ונטל] יעקב העוה"ב [בחלקו], עכ"ל.

והקשה כת"ר, חדא מ"ט פרש"י שהיו מריבין בנחלת ב' העולמות, כיון שחילקו אותו ביניהם, ואם המריבה היתה קודם החלוקה, מ"ט לא הזכיר זה המדרש, ובלאו הכי וכי יעקב רצה עוה"ז, ואם היה רק על עוה"ב א"כ מהו 'שני העולמות', וגם אינו מובן מה רצו שהיו מריבין בנחלת העוה"ב, הרי אינו תלוי אלא במעשי האדם ע"כ דבריו.

תשובה ראשית כל יש לידע דלעולם לא שייך להקשות סתירה בין ב' מדרשים, אלא דאפושי פלוגתא לא מפשינן, והיכא דאיכא לתרוצי מתרצינן, ונראה אה"נ יתכן שבתחילה היו מריבין בנחלת ב' העולמות, ולאחמ"כ הושוו וחלקו ביניהן, והמדרש אינו עשוי להזכיר מה שהיה קודם ההסכם שעשו.

והדבר ידוע שכאשר ישנו הסכם ע"פ רוב קדם לזה ויכוח או מריבה שהיתה, ולא הוצרך להזכיר זאת, ומצאתי כדברינו בס' פענח רזא לא' מן הראשונים בעלי התוס' בפרשת וישלח, וז"ל שם, ויפצר בו ויקח, הפציר בו כ"כ מפני כי בבטן אמם כשנחלקו בנחלת ב' עולמות הושוו יחד שיטול עשו עוה"ז ויעקב עוה"ב וכו' ע"כ, ומבואר מלשונו שהיו מריבין ומכח זה הושוו יחד.

ומשה"ק אם יעקב דרש גם עוה"ז, התשובה לזה ברורה דאה"נ, דע"י שיהא ליעקב כל צרכיו בעוה"ז יוכל לעבוד עבודת הקודש בלי טירדא, משא"כ אם כל הזמן יעמול ביגיעו להשיג פת לחם ולהנצל מצרות וכו', זה בודאי מבטלו מן העבודה.

וז"ל הרמב"ם הלכות תשובה פ"ט ה"א, מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה' הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים, והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית.

כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות, ואף על פי כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות.

אלא כך הוא הכרע כל הדברים, הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו'.

וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם, הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה' וגו', ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך, נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ואם עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.

ושם בהלכה ב, ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא, לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו, ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה', ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא, אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, עכ"ל הרמב"ם, והדברים מאירים וברורים.

וגם מה שבירכו יעקב מטל השמים ומשמני הארץ וכו', היינו שיוכל לעסוק בתורה, וזהו יעבדוך עמים, וכמ"ש באמרי בינה דרוש ב לשבת הגדול וז"ל, וקבל יעקב ברכת עוה"ב כמ"ש בהע"ק ויברכהו ויתן לך אלקים מטל השמים שהשפע לא יהי' ברב רק כמו טל שלא יקלקלו אותו אח"כ בהדרגה ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש ושלא יהי' העושר שמור לו לרעתו יעבדוך עמים וכו' היא במד' הגבוה שמלאכתו יהי' נעשת ע"י אחרים עכ"ל.

והנה במה ששאל מהו מריבין בנחלת ב' העולמות, אי נימא דעיקר הויכוח מצד יעקב היה על העוה"ב, ומה שייך מריבה בכ"ז, הנה המס"י הביא דברי התד"א הללו, ופתח שם פתח להבין הדברים, עי"ש שהאריך לבאר ענין ב' הדעות הרווחות בעולם, האם העיקר הוא העוה"ב וכל מה שנברא בעוה"ז הוא לצורך העוה"ב, או שהעיקר הוא העוה"ז, והביא שם מאמר זה לבאר שאנו בני יעקב בדעת הזו שהעיקר הוא עה"ב.

ויש להביא בזה עוד מ"ש רז"ל על הפסוק (יהושע פרק כד פסוק ד) ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים, שירדו לפרוע שטר חוב של כי גר יהיה זרעך, ועשו לא רצה, ולכן לא נטל חלק בארץ.

וכן אמרו רז"ל עוד בבראשית רבה (פרשת וישלח פרשה פב סימן יג), וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, ר' אליעזר אמר מפני שטר חוב (בראשית טו) כי גר יהיה זרעך, ר' יהושע בן לוי אמר מפני הבושה עכ"ל.

וכתב רש"י (בראשית פרשת וישלח פרק לו פסוק ז), ומדרש אגדה (פסוק ו) מפני יעקב אחיו, מפני שטר חוב של גזירת (טו יג) כי גר יהיה זרעך, המוטל על זרעו של יצחק, אמר אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר.

ומפני הבושה, שמכר בכורתו ע"כ.

והענין בזה הוא שהיה כאן תכנית אלהית בהשתלשלות גילוי היחוד בבריאה, והיה זה מוטל על זרע יצחק, ולקח זה יעקב בחפץ לב לירד למצרים, ומאידך עשו נמלט מבעוד מועד אל הר שעיר, וזהו המכוון הפנימי בדברים דלעיל שנטל יעקב העוה"ב ועשו העוה"ז.

וז"ל האלשיך על יהושע שם, וזהו ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו, כי גם זה בנו בצד מה יקרא.

והענין יהיה מה שכתוב אצלנו במקומו, כי צאת עשו ברחם אחד ובפעם אחת עם יעקב, והיותו גם הוא מרבקה הוא שלמות ליעקב.

כי הלא ראוי ליצחק לעשות כאברהם לקחת שפחה כהגר להטיל בה זוהמא תחלה ואחר כך יצא יעקב, לא היה אפשר כי נתקדש בעולה תמימה, ומשמנה ימים נרצה על ידי מילה לקרבן לה', ואיככה אחרת כהגר יקח לו זולת בת זוגו.

על כן מה עשה הוא יתברך, הביא את עשו בן יצחק ויעקב בכרס אחד בבת אחת בבטן רבקה, וכל אחד מבחינתו זו נפש קדושה וזה לא, וכל אחת שאבה הבחינה שלה, עשו בן יצחק שאב בבטן רבקה בחינה שלו שבזרע יצחק, ויעקב שאב בחינת הקדושה, וכמאמר רבותינו ז"ל בפסיקתא, כי איך יצא עשו בן יצחק אדמוני.

כי אם בהיותו בבטן רבקה שתה כל דם נדות אמו.

והוא מאמרנו זה, כי הדם נדות הוא נמשך מצד אחר והוא שאב את הכל, ועל דרך זה הוא מה ששאב מבחינת הזרע.

ויובנו בזה מאמרי רבותינו ז"ל רבים ונכבדים.

כלל הדברים, כי בבחינת תועלת יעקב בהיות עשו בן יצחק עמו שם, לשתשאר בחינת הקדושה שלמה וגדולה ליעקב, והיא הנאה רבה וגדולה ליצחק, להוציא את יעקב זך, להוציא ממנו מטה שלמה.

על כן גם שניהם בנים ליצחק יקראו, נוסף על שגם עשו מרבקה היה כמדובר.

ואין זה רק מהבחינה הנזכרת, כי לפי האמת אין נקרא זרע לאברהם וליצחק כי אם ביעקב, וכמאמרם ז"ל (נדרים לא א) כי ביצחק ולא כל יצחק.

והראיה, כי הנה ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים.

ולמה זה נטל ירושתו מיד, וזה ירד למצרים להשתעבד הוא ובניו.

אך אין זה רק על כי ביעקב ובניו בלבד מתקיים זרע אברהם ויצחק, ולא בעשו לבד.

על כן מקרא שכתוב (בראשית טו יג - יד) כי גר יהיה זרעך כו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שהוא לרשת נחלת הארץ אינו כי אם ביעקב בלבד, אך עשו בן יצחק, הבלתי נקרא זרעך, לא פורע חוב אביו ולא נוחל נחלתו, רק על היותו בן מחלצי יצחק ומרבקה אשתו לא יצא קרח מלינתן לו מקום ירושה מאז, הוא שעיר.

וזהו ואתן לעשו כו' ויעקב ובניו ירדו מצרים עכ"ל הק'.

וראיתי כעת בפי' המהר"ל גור אריה על רש"י שם, וז"ל, מריבים בנחלת שני עולמות.

יש מקשים למה היו עתה מריבים בתוך הבטן בשני עולמות, ועוד אם האחד נצח השני - וכי יקח בבטן העולם ממנו, ועוד עולם הבא - אשר יחפוץ ויבחר בו השם הוא הקדוש ויקרב אותו לו (עפ"י במדבר טו, ה).

וכתב עוד, ויש לך לדעת כי יעקב ועשו אינם משותפים יחד בעולם, לפי שהם מציאות מצד עצמם מתנגדים יחד, ולכך לא היו יכולים לעמוד יחד בבטן אמם, כי בטן אמם הוא דבר אחד משותף לשני דברים שהם מתנגדים זה לזה, ולפיכך אף שעדיין היו בבטן אמם היו מתנגדים זה לזה, כי מאחר שבעצם מציאות הם מתנגדים - אין להם שתוף ביחד, כמו אש ומים, שאף על גב שאין דעת ורצון בהם הם מתנגדים בצד עצמם, ואין עמידה להם, כך יעקב ועשו.

אם כי מצד הטבע היו אפשר להיות יחד אין עיקר האדם הטבע, ולפיכך אף בבטן אמם היו מתרוצצים ומתנגדים זה לזה.

ולא שהתנגדות הוא להם מצד עצם מציאתם בעולם הזה, שאם כן כל זמן שאין להם מציאות בעולם הזה ויצאו לאויר העולם - לא היה ראוי שיהיה נמצא התנגדות הזה, אבל מצד שם מציאות מה הם מתנגדים.

ולפיכך אמרו (ילקו"ש תולדות רמז קי) כי ההתנגדות בבטן אמם קודם מציאותם בעולם הזה - מורה על המריבה בעולם הזה ובעולם הבא.

וכאשר היו בבטן אמם, המורה על השתוף ביניהם שהרי בטן אמם כולל אותם, ואין שתוף ביניהם, לכך היו מתרוצצים, כי עצם מציאות יעקב מצד מציאות מה שיש לו - לא מצד המציאות שיש לו בעולם הזה, רק מצד שם מציאות מה - מתנגד לעשו, וכן עצם מציאות עשו, לא מצד המציאות שיש לו בעולם בשלימות, רק במה שיש לו מציאות מה - מתנגד ליעקב, ולפיכך כאשר היו בבטן אמם קודם שלימות המציאות בעולם הזה היו מתרוצצים.

ודבר זה - מה שהם מתנגדים מצד מציאות מה - (ו) הוא המריבה בשתי עולמות.

שכל התנגדות שיש לשני דברים היינו שכל אחד רוצה לדחות את השני בעבור שהוא מתנגד אל מציאותו, ויעקב ועשו שהיו מתנגדים בבטן אמם טרם יצאו לאויר עולם המציאות - אם כן כל אחד ואחד רוצה שיהיה לו כלל המציאות, שהוא עולם הזה והעולם הבא, וידחה המתנגד לו.

הארכנו לבאר זה להראות הפלגת דברי חכמים.

ומכל מקום יש לך רמז כי עשו הגיע לחלקו מן המריבה - עולם שיש בו גנאי וחרפה, ולפיכך הוא ראשון לרחם, שהוא יצא ראשונה, ואליו הוא קרוב.

ויעקב רחוק ממנו מצד שהוא מסולק מן הטנופת, וקרוב לעולם הנכבד, והוא יצא אחרונה עכ"ל המהר"ל.

קרא פחות
אגדהדםהתורהזרעחובידיעקביצחקירושהכסףמילהמשהקפהשטרתשובה