קפה

מעיקר הדין מותר מכמה טעמים, ובעל נפש יחמיר עכ"פ בכומר, ובאופן שידוע שישתמש בזה לכתיבת דברי איסור יש אומרים שאסור מן הדין כמו שיתבאר, ולכן בכלי כתיבה שישמשו באופן קבוע באופן שבלי ספק ישמשו גם לדבר איסור יש לדון בזה כמו שיתבאר.

מקורות:

א) ראשית כל אבוא לדון בזה אם שייך איסור מסייע או לא.

הנה אי' יו"ד סי' קנא ס"א בהג"ה דיש פלוגתא אם מותר למכור להם דברים המיוחדים לע"ז באופן שהגוי יוכל למצוא גם במקום אחר, וסיים שנהגו להקל אבל בעל נפש יחמיר לעצמו.

ושורש הנידון בזה אם מותר לסייע לגוי באופן שאינו לפני עיור (ולפני עיור אין באופן שימצא במקום אחר, דקי"ל בפ"ק דע"ז שלפני עיור דאורייתא הוא רק כגון בתרי עברי דנהרא דהיינו שלולא הישראל לא יוכל למצוא הרשע דבר האיסור במקום אחר), והש"ך שם סק"ו סבר דבין בגוי ובין במשומד ליכא איסור מסייע, והמג"א סי' שמז סק"ד חילק בין משומד לגוי, דבמשומד יש איסור מסייע אבל לא בגוי, והמשנ"ב שם סק"ז הביא דעת המג"א בזה שכך דעת רוב הפוסקים להקל במסייע בגוי, אבל הביא מהגר"א ומכמה אחרונים שהחמירו בזה להלכה, ומשמע קצת שהחמיר בזה להלכה, ובתשובה אחרת [ד"ה קראי שמבקש שירקמו לו את שמו על הטלית שלו האם מותר לסייע לו בזה] הרחבתי בביאור הסוגיות בנידון זה.

ב) ועכשיו אבוא לדון בזה אם יש איסור בגויים שלנו, או לא.

דהנה בש"ך שם סק"ז מבואר בשם הד"מ דהאידנא (בנוצרים שהיו בזמנם באירופא) יש להקל מעיקר הדין, ומשמע מדבריו דזה קאי על מה שכתב הרמ"א שנהגו להקל, ואעפ"כ יתכן לפרש דגם בזה נקט הרמ"א דבעל נפש יחמיר, ומבואר מזה דבעל נפש יחמיר בכל דבר שלא יעבדו ע"ז על ידו, ולכן החמיר רבינו יונה בספר היראה.

ואע"פ שעיקר דברי הרמ"א נאמרו על בעל נפש שיחמיר הוא לחשוש להשיטות שיש איסור מסייע לדבר עבירה גם בישראל לגוי, אבל משמע שפסק כן למעשה שבעל נפש יחמיר גם בגוים שלנו, וכמו בהלכות יי"נ דקאי הרמ"א שם בכ"מ להלכה לענין גוים שלנו וכמו באו"ח סי' קנו שציין הש"ך שם.

ואם נפרש כן דלכך בעל נפש יחמיר, יתכן לפרש דלכך דייק הרמ"א לכתוב ובעל נפש יחמיר לעצמו, דהיינו שלא יורה לאחרים להחמיר, משום דחומרא זו של בעל נפש אינה מצד הלכה בגוים שלנו, אלא מצד דברי רבינו יונה, וילע"ע בזה.

ומיהו יתכן דאינו מוכרח להעמיס כ"ז בכוונת הרמ"א שגם בגוים שלנו יש לבעל נפש להחמיר, דהרי הרמ"א שם בתחילת ההג"ה פירש דלא מיירי האיסור אלא למכור לכהן ע"ז או לגוי שודאי ישתמש בדבר לע"ז, וע"ז קאמר דבעל נפש יחמיר, וא"כ שמא לא מיירי באותו אופן שהביא הש"ך מדרכי משה, דהדרכי משה הרי קאמר דנכרים שלנו משתפים שם שמים ודבר אחר, וא"כ שמא בכל זאת לא מיירי הרמ"א בהג"ה על האיסור באופן שהזכיר הוא בדרכי משה.

ואע"פ שהוא דחוק לומר דלא מיירי על גוים שלנו להלכה שלא כדרכו מ"מ שמא נימא דשבקיה דדחיק ומוקי אנפשיה ויל"ע.

אבל מ"מ דוחק לומר דהיא גופא כוונתו דהאיסור הנזכר בשו"ע לא קאי על הנכרים שלנו, דהרי לשונו שם שבגוי שחזקתו יקטיר לע"ז יש להחמיר, והרי גוים שלנו בכלל זה ואין היתר למכור להם אלא משום שעובדין בשיתוף.

ולהלן יתבאר דגם אם מרמ"א כאן אין ראיה שבעל נפש יחמיר בכל גווני מכל מקום יתכן שיש לזה ראיות אחרות כמו שיתבאר.

ג) ולגוף ענין השיתוף אם לא חשיב כע"ז ואם מותר לסייע להם יש בזה פלוגתא רבתי, יעוי' ברמ"א הנ"ל באו"ח שם, ורשב"א בביאורי אגדות סוף ברכות, ובעולת תמיד שם וישועות יעקב, ובפת"ש יו"ד סי' קמז סק"ב וחוו"י סי' קפה, ונובי"ת סי' קמח, והוא נושא בפני עצמו.

ורק יש לציין בזה דיש ב' מיני איסורי שיתוף, דיש איסור שיתוף לשתף שם שמים ודבר אחר שלא דרך ע"ז שזה אסור על ישראל כמ"ש בהחליל פ"ה דסוכה, ועל גוים לא נזכר שם להדיא איסור זה, ומאידך יש הנידון של לעבוד ע"ז בדרך עבודתה בשיתוף עם ש"ש, שבזה האיסור ע"ז כדקאי קאי ורק שנוסף בזה שם שמים, ובזה הוא אכן מחודש לומר שאין בזה איסור לגוי ושאין בזה שום דיני ע"ז לאסור בהנאה (נוב"י שם לשי' זו) ולפני עיור (רמ"א או"ח שם וש"ך יו"ד שם בשם הד"מ).

ד) ועכשיו אבוא לדון לגבי הנידון דידן האם מכירת מכשירי כתיבה לגוים מוגדר כדבר המיוחד לע"ז או לא.

הנה הבאתם דברי רבינו יונה בספר היראה שכתב ואל תתן דיו לסופרי או"ה הכותבים שמות הטומאה ופסיליהם כי אסור לסייע ידי עוברי עבירה עכ"ל.

וכן אי' ברמ"א סי' קלט סט"ו כעין דברי רבינו יונה שאפילו למכור להם קלפים ודיו לכתוב בהם ספרי דתן יש מחמירין לאסרן עכ"ל, והביא שם בש"ך לענין מין כלי יעה המסייע לכתיבה או לניקוי הנייר לפני או אחרי הכתיבה שהסתפק בו התה"ד ח"ב סי' קיב אם מותר לתת להם [ועי"ש בפנים התה"ד שנראה שנטה להתיר בזה משום שכמדומה לו שבאו"ז נקט שדין זה היא חומרא בעלמא דלא כהאוסרים בזה דמשמע בפשוטו שאסרו זה מדינא (ואולי כוונתו דלמסקנא לא וצל"ע בזה ובמקור דבריו באו"ז), ויתכן דכוונתו דאפי' אם נקבלנו כחומרא בעלמא מ"מ הבו דלא לוסיף עלה לענין היעה, ולכן לגבי המקרה של השואל שיש עוד צדדים להקל ממילא הוא "שריותא", וזה ניחא יותר מאם נפרש שכוונתו שכל דין זה הוא חומרא בעלמא ולכן הוא "שריותא" במקרה זה וגם במקרה של השואל, דחומרא בעלמא אינו שווה ללשון של שריותא].

וכתב עוד הש"ך בשם הב"ח והמהרש"ל (על הסמ"ג לאוין סי' מה) דאין איסור בדבר אלא נכון ליזהר (ועי' להלן דאפשר שכל סיוע לע"ז ראוי להזהר אף כשהוא היתר גמור), ויש לציין בזה גם לדברי התה"ד בפנים שציינתי בקטע הקודם.

ועוד כתב הש"ך שם בשם הדרכי משה סי' קנא סק"ו דכל האיסור אינו אלא בידוע שרוצה לכתוב ספר דתם אבל סתמא שרי עכ"ד הש"ך.

ויתכן דמאן דאמר הא לא אמר הא, רצוני לומר דמאן דאמר שאינו אסור מן הדין [כדעת האו"ז שהביא התה"ד שם] לא מפרש דמיירי שידוע שרוצה לכתוב ספרי דתם, ומאן דמפרש דמיירי שידוע שרוצה לכתוב ספרי דתם לא מפרש שלכו"ע אינו אסור מן הדין [אלא שאסור מן הדין כפשטות דעת הר"א מפיהם שהביא התה"ד שם ובאופן שאין להשיג דיו אחר ואז יש לפני עיור, או שאפשר להשיג ולמאן דאסר מסייע בגוי כנ"ל ברמ"א בסי' קנו].

ויש לציין דעיקר דין זה דהדרכי משה מבואר גם בשו"ע יו"ד סי' קנא ס"א שדברים שאין מיוחדין רק לע"ז אלא משמשים לעוד שימושים אין איסור למכור לגוי.

ורבינו יונה  שכתב בספר היראה שלא למכור להם יתכן ליישב לכו"ע, באופן שאין אדם אחר שימכור לגוי ובגוי שידוע שישתמש למטרה זו.

או לומר דרבינו יונה מיירי גם כשיש אחר שימכור לגוי מ"מ לענין לסייע לדבר עבירה לכתחילה ס"ל לרבינו יונה דאפי' בגוי אינו ראוי, וכפשטות דברי האו"ז הנ"ל ומהרש"ל וב"ח דבעל נפש לעולם יחוש שלא תיעבד ע"ז על ידו, ולפי מה שנתבאר לעיל יתכן לבאר כן גם בדברי הרמ"א בסי' קנא ס"א.

וכן אף שהדברים אינם מיוחדים לע"ז ס"ל שאין כדאי שיהיה שום צד סיוע לע"ז על ידי ישראל.

וכדאמרי' בפ"ק דקידושין כ ע"ב הואיל והלך זה ונעשה כומר לע"ז וכו' ומבואר שהוא מבוזה מאוד אע"ג דיש לומר שהיה באופן שאינו איסור גמור מעיקר הדין, וכדמשמע קצת ברש"י ב"מ עא ע"א ורש"י ערכין ל ע"ב [ויעוי' בתשובה ד"ה מי שגזרו עליו הבג"ץ לעשות עבודת שירות לכנסיה כגון ניקיון גינה האם מותר לו לעשות כן], אעפ"כ הוא מגונה מאוד.

וכן אמרי' בשבת נו ע"ב נוח לו לאותו צדיק שיהא שמש לדבר אחר וכו', וממילא שמעי' שהוא דבר מגונה ומבוזה מאוד לסייע לע"ז, ולכך בעל  נפש יימנע שלא יסתייע ע"ז על ידו בשום סיוע.

ואולי טעמו של הר"י שמחמיר שסובר דכל ההיתר בדברים שאין מיוחדין לע"ז הוא כגון בדברים ששימושם חד פעמי כלבונה הנזכרת שם, שיש לתלות שיסיים להשתמש בהם למטרה שהוא צריך ולא יבוא לידי שימוש לע"ז, אבל דברים שהם לשימוש קבוע למשך זמן רב שאין ספק שישמו גם לע"ז כמו קולמוס וחבילת דיו שמא אוסר מן הדין.

ויש לציין דרבינו יונה מיירי בסופרי או"ה דהיינו באנשים שקבועין לכתיבה וזה מה שעושים במשך היום וכשקונים דיו קונים למטרה ומה התפקיד שלהם, לכתוב שמות טומאה, כמבואר ברבינו יונה שם, הלכך אפשר דבכה"ג אסור מן הדין (עכ"פ בעובדי ע"ז בזמן חז"ל).

ורבינו יונה לא מיירי דוקא על למכור דבר לבית הע"ז (דבזה אין ענין דוקא בדיו לחוד) אלא על הסופרים המספקים שירות להע"ז או שכותבים כשפים ושמות טומאה לבני אדם באופן פרטי.

והיה מקום לומר באופן אחר דבמקומו ובזמנו של הר"י לא היה נפוץ כל כך ענין הכתיבה בין בני אדם נכריים כמו היום ולכן כשמוכר לסופר הוא בודאי לצורך תפקידו שמשמש לע"ז, אבל הוא דחוק, דהרי מאחר שסופר זה יודע קרוא וכתוב א"כ ישתמש בזה לעוד דברים, אלא כנ"ל שברור שזה ישמש לע"ז כמו שנתבאר לעיל.

אבל באופן שאין ידוע שמשתמש למטרה זו יש מקום לצדד דאין שייך להחמיר ולא למכור לו משום דחיישי' לאיבה שהוא יותר איסור מדינא שלא לגרום לאיבה וכדמשמע בס"פ הניזקין, או דנימא שבעל נפש צריך להשתמט (על דרך מה דאי' בע"ז וכן בתוס' שם) באופן שלא יהיה איבה.

ולפי המבואר ברמ"א ריש סי' קנא הנ"ל אפי' בכומרים אין איסור אלא בדברים שחזקתן להקטיר לע"ז או בגוי שחזקתו להקטיר (או לעבוד באופן אחר כמו בענייננו) דבר זה לע"ז, דאילו סתם גוי מותר למכור לו אפילו דברים שחזקתן לע"ז כמבואר שם.

ומ"מ יש לומר דחסיד גמור יש לו ליזהר שגם ספק איסור לא יבוא על ידו ולכן החמיר הר"י אפילו בכה"ג.

נראה שמעיקר הדין היה יכול להמשיך לאכול מהאורז עכ"פ לחלק הפוסקים, ולברך בנ"ר בסוף.

מ"מ לפי מה שיתבאר אינו כדאי להסתמך על היתר זה, וכדאי שיצא מאחר עכשיו שהכל ולאחר מכן יוכל לברך בנ"ר ממה נפשך אם אכל כשיעור לבסוף.

אבל אינו כדאי לנהוג סב"ל לגמרי דהיינו שיאכל עכשיו בלא לברך שוב ושלבסוף לא יברך ברכה אחרונה (אפי' לא אכל לבסוף כשיעור), אינו כדאי לנהוג כן, שהרי זה תרתי דסתרי בזה ממה נפשך לא עשה כדין, דאם יצא יד"ח הברכה אחרונה במה שבירך על המחיה הרי אסור לו להמשיך לאכול, ואם לא יצא צריך לברך בנ"ר.

מקורות:

הנה יש הרבה מהאחרונים שהביאו שברכת על המחיה פוטרת בדיעבד אורז (שע"ת סי' רח סק"ט, כה"ח שם סקמ"א ועוד רבים, עי' בספר שערי הברכה בהערות לטבלת הברכות בסופם) אבל הוא חידוש של הלק"ט (ח"א סי' מ) ואינו פשוט לכו"ע, ומסתבר דגם להלק"ט הוא רק בדיעבד דהרי בגמ' (ברכות לז ע"א) ושו"ע אי' שברכה האחרונה של האורז הוא בורא נפשות רבות.

ממילא מאחר והדין הוא במי שבירך ברכה שהיא לכתחילה על מאכל שברכתו כן לכתחילה בסתמא דלא פטר יחד עמו דבר שברכתו נפטרת בברכה זו בדיעבד כיון שלא לזה נתכוון כמ"ש המשנ"ב [סי' קעו סק"ב ושעה"צ שם וסי' רו סק"ב, וכ"כ השטמ"ק ברכות מב ע"ב ד"ה בירך, וע"ע חזו"א אוח סי' לד סק"ז ושבט הלוי ח"ח סי' לז], ומסתמא דה"ה בברכה אחרונה הדין כן, וכן מוכח גם מהדעות הסוברות שמותר להקדים ברכה על פרי האדמה קודם פרי העץ, א"כ ממילא לענייננו ברכת על המחיה לא יפטור האורז.

ועיקרי הדברים אמרתי לפני חברים מקשיבים בכולל חזו"א על מעשה שהיה, ושוב מצאתי בספר שערי הברכה שם שהעיר ג"כ כמ"ש [במהדו"ק, ויתכן שבמהדורה שניה השמיט], (ועי"ש הרבה מ"מ וציונים בעיקר דינא דברכה אחרונה דאורז, ושכעין דברינו כתב ג"כ בשבט הלוי ח"ט ס"ה, אבל פשטות דברי פוסקים אחרים שם שחולקים על זה).

והנה אע"פ שהביא הביה"ל סי' רא פלוגתת הפוסקים אם יכול לכוון בברכה אחרונה שיפטור רק חלק מהמאכל שאוכל ולא יכול על שאר המאכל (וכגון שאם מברך בנ"ר על כוס קפה ואוכל אחר כך קובית שוקולד ורוצה שלא יפטור את קוביית השוקולד), מ"מ לענייננו שאורז ברכתו האחרונה היא בורא נפשות רבות, א"כ מסתבר שיכול לומר שאינו מתכוון לפטור בברכת על המחיה את האורז, מכיון שהוא בדיעבד ומאחר שאין מוטל עליו לברך ברכה בדיעבד ממילא לא הסיח דעתו מאכילת האורז עד שמברך בנ"ר.

ואע"פ שלענין הבורקס נסתלקה ברכת בורא מיני מזונות אבל לענין האורז לא נסתלקה, דהסילוק נקבע על ידי ברכה אחרונה, ומכיון שכל אחד מהם הוא ברכה אחרונה אחרת ממילא לא נפטר.

הגע עצמך אילו היה הדין שעל האורז אינו יכול לפטור בעל המחיה היה פשיטא לן שיכול להמשיך לאכול מן האורז אחר סיום אכילת הבורקס, א"כ השתא נמי מאחר שאינו נפטר לכתחילה באורז ולכן מסתמא אין על המחיה פוטר, ממילא מה שבירך על המחיה על הבורקס אינו פוטר את האורז.

ואיני נכנס כאן לשאלה של קביעות סעודה בצירוף האורז והבורקס ומה הדין אם לא היה בבורקס כזית אם שייך בזה צירוף קביעת סעודה שהוא נידון בפני עצמו.

ואע"פ שיש פוסקים (היינו הכה"ח סי' רח בשם הבא"ח פנחס סי"ח שנקטו שבאכל דגן ואורז יכוון לפטור בעל המחיה את האורז, דאל"כ למה שיעשה לכתחילה דבר שיוצאים בו רק בדיעבד) שמשמע שנקטו שעכ"פ יש צד שעל המחיה באורז הוא לכתחילה כשאוכל עמו מין דגן (דבלא מין דגן פשיטא שאינו לכתחילה לרבנן בברכות לז ע"א עי"ש), מ"מ לדידן מאחר ואינו מוחלט לדינא שיוצא לכו"ע בעל המחיה על אורז (עי' בתשובה הנוספת ד"ה מי שאכל בורקס ואורז האם יברך רק על המחיה או גם בורא נפשות, ואותה תשובה היא השלמה לתשובה זו ג"כ), ומאחר דברור לן שיש מהפוסקים שפטרו על המחיה רק בדיעבד [היינו השע"ת הנ"ל שכ' כן להדיא, וגם אותם הפוסקים שכ' לכוון לפטור בעל המחיה את האורז ע"כ שסברו שיש צד שהפטור הוא רק בדיעבד דא"כ למה צריך לכוון להדיא לפטור הרי גם בסתמא פוטר ושמא משום דלאו אדעתיה חשו לזה, ומ"מ יש לדחוק בלשונם דא"צ לכוון דאינו מוכרח], ממילא לדידן הו"ל בדיעבד וממילא יש מקום לומר שאינו מתכוון לפטור בזה האורז מסתמא.

אבל להסוברים דלא מועיל כונה בברכה אחרונה שלא לכלול מאכל מסויים אם יסברו כהצד שאורז לכתחילה נפטר בעל המחיה אפשר שלא יהיה שייך לומר צד זה, וכ"ש שהמהר"י מולכו שהביא הכה"ח שם בתחילת דבריו משמע שסובר שבדיעבד יצא גם בלא כוונה, ולכן יותר ראוי לצאת בבורא נפשות באיזה אופן אחר, אבל מאחר דאין מקור מפורש בגמ' לפטור אורז בעל המחיה אפי' בדיעבד לדידן שאינו לחם ואינו מין דגן (דלא כר' יוחנן בן נורי בברכות שם) וכמו שנתבאר בתשובה הנ"ל שיש חולקים על סברת הלק"ט, ואע"ג דרוב הפוסקים שדברו בזה הסכימו עם סברת הלק"ט מ"מ כ' השע"ת להדיא שהוא בדיעבד, וגם בלק"ט גופיה שייך ללמוד כן בפשיטות, לכך בנידון דידן שלא נתכוון לפטר את האורז בעל המחיה המיקל לברך בורא נפשות בעצמו אין מזניחין אותו.

[ובגוף כה"ח בשם מהר"י מולכו הנ"ל יל"ע אם מסכים לעיקר דינא דמשנ"ב לענין מי שבירך ברכה שהיא בדיעבד על דבר אחד ולכתחילה על דבר אחר ולא נתכוון להדיא לדבר הפוטר בדיעבד, שאינו פוטר, דיש לומר דמסכים וסובר דבזה פוטר לכתחילה, ומאידך גיסא יש לומר מדנקט בירך יצא א"כ ס"ל שהוא בדיעבד ואינו מסכים לדינא דהמשנ"ב הנ"ל, ולפי הצד השני נמצא דלא קיי"ל כהמהר"י מולכו, ואולי יש לומר דנקט בירך יצא לשון בדיעבד משום שכלל גם אופן שבירך על המחיה על האורז לבד שהוא ודאי בדיעבד, או אולי בדוחק י"ל דהמשנ"ב מודה בברכה אחרונה, וזה האחרון ודאי לא נהירא, ויל"ע].

שוב נ"ל שאינו כדאי להמשיך באכילת האורז אחר שבירך על המחיה מאחר והכה"ח להדיא כ' דלא כן בשם מהר"י מולכו ומסתמא יסבור כן גם הבא"ח שהובא שם, ומאחר שלא ראינו להדיא מי שחולק ע"ז (אע"פ שבחשבון הסוגי' כך יוצא) וגם הוא תלוי בכמה דברים (דגם המשנ"ב הנ"ל לגבי ברכה הפוטרת לכתחילה ובדיעבד וכו' יש לעיין אם נאמר גם בברכה אחרונה וגם לא נתבאר האם רוב הפוסקים שהביאו דין הלק"ט סוברים כן לכתחילה או בדיעבד ובכה"ח ובא"ח אפשר שתפסו לכתחילה כנ"ל, וממילא אפשר שעוד פוסקים נקטו כן אע"פ שהשע"ת לא תפס כן) לכן אינו כדאי להסתמך על זה אע"פ שהוא פשטות הסוגיא לרוב הפוסקים.

המנהג להקל ובאחרונים נזכר שנכון לברך על משהו אחר שהכל וכהיום יתכן שהוא קל יותר.

מקורות: האחרונים נחלקו בזה, יש שחייבו בברכה [תשובת מהר"ם הכהן בגינת ורדים חלק או"ח כלל ב' סי' א', הובא בבאר היטב סי' קעד סק"ט, חיי אדם כלל מג סי"א הובא במשנ"ב שם סקל"ט] ויש שפטרו מברכה [שו"ת בתי כהונה ח"ב סי' א', הובא ביד אהרן סי' קעד מהדורא בתרא סק"ה], ויש שחלקו בין קפה לתה ופטרו עכ"פ בקפה [ראה ערוה"ש סי' קעד סק"ט], ולמעשה כתב המשנ"ב לענין קפה, שנכון שיברך שהכל על דבר לפטור את הקפה [ומש"כ שם לברך על סוכר דנו האחרונים בכוונתו בזה, ועי' ביאורים ומוספים שם, אבל זה ודאי שיכול לברך על סוכריה או ממתק שאינו חלק מהקפה].

ומכל מקום כהיום המצב פשוט יותר בקפה, כי בעוד שבעבר שהקפה היה משקה ייחודי שהיה כעין קינוח או כדברי החי"א לשם עיכול המזון, כיום הקפה משמש לרבים כמשקה רגיל ויש ששותים קפה ברוב שעות היום אף יותר ממשקאות אחרים, ובודאי שנפוץ מאוד לשתות קפה גם כשצמאים עכ"פ כשזה מה שיש, וכמו שכתבו כמה פוסקי זמנינו שהשתנה דין הקפה מזמן המשנ"ב לזמנינו לענין שתיה קודם התפילה, כיון שבזמן המשנ"ב היה בזה מנהג גאווה לשתות קפה לפני התפילה וכהיום הוא פחות בחומר הדין ממה שהיה בזמן המשנ"ב, כעין זה יתכן לומר גם כאן.

וכן המנהג בזמנינו שאין מברכים על קפה בסוף הסעודה כמו שהביא הכה"ח [סי' קעד סק"מ], אלא שכ' שם שטוב לברך שהכל על מאכל אחר.

ומ"מ גם הנידון שהביא המשנ"ב מהחיי"א הוא רק לענין קפה אחר גמר הסעודה, אבל בקפה באמצע הסעודה לא משמע שהחמיר בזה המשנ"ב שכן אפי' ביין שרף שחמור מקפה כמבואר שם הזכיר שהעולם נהגו להקל שלא לחשוש בזה ויש להם על מה לסמוך, כ"ש לענין הקפה שכ' המשנ"ב שאין דברי החיי"א מוכרחים בזה אפי' בגמר סעודה.

קרא פחות

הנוהגים כהמשנה ברורה מותרים להקל בזה ויעשו רק קינוח והדחה ויש אחרונים שכתבו וכן שנהגו להחמיר בזה לברך ברכת המזון אחר הקפה ולאחר מכן לאכול הבשרי בהפסק שעה.

מקורות:
הנו"כ ביו"ד סי' פט בביאור דברי הרמ"א שם משמע שנקטו להחמיר בזה כהזוהר [משפטים קכה ע"א] שבפשטות לא חילק בין חלב לאחר בשר לבין בשר לאחר חלב באותה סעודה, עי"ש בש"ך סקט"ז ובביהגר"א סק"ו, וכן הפמ"ג ביו"ד שם סק"ו הביא מהלבוש באו"ח סי' קעג שהחמיר בזה מאוד והאג"מ הביא דברי הפמ"ג, אולם במשנ"ב סוף הל' שבועות נראה שהיה פשיטא ליה שהוא מותר וכן ראיתי בשם הגרח"ק [השלחן כהלכתו] שכך המנהג.

ויתכן שהמשנ"ב מיירי לפי מה שהיה להם מנהג ברור בשבועות להקל בזה, והוא דוחק.

ויעוי' בפמ"ג יו"ד שם שכ' שמנהגם היה לברך בהמ"ז לאחר החלב קודם הבשר.

ונראה דהרמ"א ביו"ד מחמיר בחדא סעודתא רק בחלב אחר בשר, שמפרש בגמ' בסעודתא אחריתא אכילנא שיש להפסיק בבהמ"ז כדי שתהיה סעודה אחרת, וזה נאמר שם על חלב לאחר בשר, וכן הביא הפמ"ג ביו"ד שם סק"ז בשם מהרא"י בעל התה"ד בהגהות שערי דורא סי' עו אות ב [וציין שם הפמ"ג בסק"ה לדברי חמודות חולין פ"ח אות כה ומנחת יעקב כלל עו אות ג שעמדו בזה וכן מבואר בש"ך סק"ה] דמש"כ בגמ' בסעודתא אחריתא (לענין חלב אחר בשר) היינו בהפסק ברכהמ"ז ומה שנהגו בהפסק שעה תירץ שם שהוא במקום קינוח [ונתבאר יותר בדבריו לעיל סק"ה], וא"כ אינו שייך לדין הזוהר כלל, אלא כל מנהג זה לברך בהמ"ז ולהמתין שעה אחר בשר קודם חלב הוא רק ע"פ הגמ' בלבד, וממילא המנהג הוא רק בחלב אחר בשר ולא בבשר אחר חלב, דכיון שהוא מחמת הגמ' ולא מחמת הזוהר אין כאן תרתי דסתרי, אם נוהגים כן רק בחלב אחר בשר דבגמ' נזכר זה רק לענין חלב אחר בשר ולא בבשר אחר חלב (מלבד בשר אחר גבינה קשה שהוא נידון בפני עצמו מה דינו ומה גדרו ומהיכן נלמד ואכמ"ל).

ואולי באופן אחר (היינו על בסיס האופן הקודם רק ליישב שנקט בזוהר כפירושו בגמ') שדחק לפרש כן גם בזוהר דמיירי רק בחלב אחר בשר בלבד, ויל"ע.

עכ"פ תירוצים הללו הם רק ליישב דברי המשנ"ב עם הרמ"א ביו"ד שם, אבל כמו שנתבאר שפשטות ביאורו של הגר"א ברמ"א הוא שהוא כהזוהר, וגם בש"ך סקט"ז לכאורה הכי משמע שיש להחמיר כן [וצע"ק שהש"ך שם מיירי בבשר לאחר גבינה קשה, ולכאורה לפי הזוהר יש להחמיר בשעתא חדא ובסעודתא חדא גם בבשר אחר כל חלב שיהיה וצ"ע, וגם צ"ע שהגר"א בסקי"א הביא מקור להרחקה בבשר אחר גבינה קשה מהזוהר שכ"ה בב"י או"ח סי' קעג והרי בזוהר לא הזכירו דוקא בגבינה, ואולי סברא הוא להחמיר רק בדבר שנמשך בו טעם ובחלב ס"ל מסברא שלא נמשך ממנו טעם כל השעה אם עשה לאחר מכן קינוח והדחה כדין, ובאמת שגם בש"ך הנ"ל אפשר לפרש כן].

ומ"מ באמת שפשטות הרמ"א בלשונו שהביא המנהג רק על חלב אחר בשר משמע שלא היה מנהג בבשר אחר חלב להמתין שעה ולברך בהמ"ז, ומיהו הפמ"ג מנהג לברך בהמ"ז גם בזה לאחר החלב קודם הבשר, ואולי הרמ"א נקט באופן כזה מחמת דקאי על דברי המחבר ויל"ע בכל זה.

נמצא שהמחמירים בודאי הם הלבוש והמנהג שהביא הפמ"ג והמקילים בודאי הם המשנ"ב וכן יתכן לומר לפי מה שביאר הש"ך בסק"ה ועוד פוסקים כנ"ל [המהרא"י וסייעתו] המנהג שהביא הרמ"א], ואילו לפי המצרף לחכמה שהביא הש"ך בסקט"ז וכן להגר"א והב"י איך שפירשו דעת הזוהר יש לעיין בדעתם.

וכן בדעת הרמ"א יש לעיין כנ"ל אע"פ שעיקר דעתו בכוונת המנהג מסתבר שהוא כהמהרא"י ושאר פוסקים כנ"ל, וכן מבואר בדרכי משה סק"ה שדעתו כהמהרא"י בפירוש דברי הגמ' שם לפי המנהג (היינו שכך המנהג מפרש דברי הגמ' שם) ושהשעה היא כעין פשרה בין דעת המהרא"י הנ"ל [המיוסדת על דעות התוס' וראבי"ה ושאר הראשונים המקילים] לבין הדעות המחמירים להמתין כמה שעות.

ויעוי' בדרכי משה לעיל מינה בנידון לגבי חלב אחר גבינה קשה שציין לזוהר, וצ"ע כנ"ל דהזוהר לא מיירי רק אחר גבינה, ואולי יש ליישב כנ"ל שהזוהר מיירי באופן שיש נתינת טעם ולא בשותה חלב בעלמא ויותר נראה שהביא דברי הזוהר רק לרווחא דמילתא ליתן סמך למנהג מהר"ם בגבינה, ויל"ע בכ"ז.

לענין הנוהגים בהמתנת שעה אם צריך קינוח מלבד זה (כמו הנוהגים בלא הפסק שעה שאז ודאי צריך קינוח) יעוי' בש"ך סק"ה ופמ"ג ע"ז.

קרא פחות

במזונות אפשר ובפירות אי אפשר (יעוי' פמ"ג או"ח סי' קנה משב"ז סק"א ע"פ תוס' ברכות לז ע"ב ד"ה אמר).

ומ"מ גם בפירות יש תועלת, שעדיף לאכול פירות מלא לאכול כלל, כדי שלא תיחשב אכילתו שיאכל אחר חצות כזורק אבן לחמת (עי' פסחים יב ע"ב, ולענין דברי הגמ' בסוכה כו ע"א ביארתי בסמוך בתשובה על שיעור האכילה).

ואם אינו אוכל כלום ג"כ אפי' שתיית קפה יש בה תועלת, שכן מצינו בכ"מ שת"ח אסור להם לישב בתענית, משום שממעט במלאכת שמים (עי' תענית יב), וממילא כל מה שמחייה את גופו מחולשת התענית מועיל משהו.

וגם לענין הנזכר של זורק אבן אם שותה קפה שיש בו ריכוז המועיל לגוף או שתייה אחרת כיו"ב, יתכן שמועיל ג"כ שאם שתה קודם ו' שעות שתייה כזו ואכל אחר חצות לא ייחשב כזורק אבן לחמת, (ועי' עוד באשל אברהם מבוטשאטש ובכה"ח).

ולענין שתיה גרידא אמנם הפמ"ג מסתפק (א"א קנז סק"ג) והאחרונים מקילים לענין שלא ייחשב כזורק אבן לחמת (עי' ביאורים ומוספים רפח א), אבל שתהיה שיש בה ריכוז של דבר השווה לאוכל כגון קפה יש מקום לומר דגם הפמ"ג מודה.

קרא פחות

מותר:
מקורות: יעוי' במשנ"ב שלגבי שתיה אין קדימה לבעלי החיים לפני האדם.

קרא פחות