קטן

{מהו עניין מעבר תקופות}
א.

שנת החמה מחולקת לארבע תקופות, כמבואר ברמב”ם בהלכות קידוש החדש וכדלהלן.

שנת הנוצרים היא שנת החמה, וז”ל הפסיקתא דרב כהנא פיסקא החדש הזה [פיסקא ה אות יד] החדש הזה לכם (שמות יב, ב), אתם מונים לו, ואין אומות העולם מונים לו.

ר’ לוי בשם ר’ יוסה בר לעיי דרך הארץ היא הגדול מונה לגדול והקטן מונה לקטן.

עשו שהוא גדול מונה לחמה שהוא גדול, ויעקב שהוא קטון מונה ללבנה שהוא קטן.

א”ר נחמן והא סימן טב, מה הגדול שליט ביום ואינו שליט בלילה, כך עשו הרשע שליט בעולם הזה ואינו שליט בעולם הבא.

מה הקטן שליט ביום ובלילה, כך יעקב שליט בעולם הזה ובעולם הבא.

ר’ נחמן אמ’ כל זמן שאורו של גדול מבהיק בעולם אין אורו של קטן מפורסם, שקע אורו של גדול מתפרסם אורו של קטן, כך כל זמן שאורו של עשו הרשע מבהיק בעולם אין אורו של יעקב מפורסם, שקע אורו של עשו הרשע ניתפרסם אורו של יעקב, קומי אורי כי בא אורך (ישעיה ס, א).

וכ”ה בשמו”ר פ’ בא.

וראה עוד במהרש”א ספ”ב דסוכה דף כ”ט א’.

הנה אע”ג שנת הנוצרים בזמנינו היא י”ב חודש מ”מ מלפנים לא היה כך, ויעויין בספר יוסיפון שמתחילה היו ח’ חדשים, והוסיפו עוד ע”ש יוליוס קיסר ומאייה ויאניה ועוד עי”ש, ולענינינו היינו שאין ענין דוקא במספר החדשים אלא רק במספר הימים שהוא בשנה רגילה שס”ה ימות החמה, ותמצא שזמן ק”ש לדוגמא בשלישי לאוגוסט לא ישתנה משנה לשנה, אע”ג שבתאריכים שלנו אין שוויון ביניהם, לדוגמא אין דמיון בין זמן ק”ש בי”א חשון תשע”ו לי”א חשון תשע”ג, והיינו משום ששנת הנוצרים היא שנת החמה וכנ”ל.

שנת החמה נחלקת לארבעה תקופות, ניסן תמוז תשרי וטבת, מאידך מכיון שאנו מונים לשנת הלבנה שהיא מתחלקת רק לפי חדשים של 29 וחצי יום בערך, ממילא א”א לחשב חדשים לפי שנת החמה, אלא י”ב חדשים הם שנ”ד יום, ולכן אנו מוסיפים חודש מעובר בכל כמה שנים ע”מ להשלים הפער בין שנת הלבנה לשנת החמה.

[כמו”כ יש ימים שמוסיפים מעוד טעמים ואכמ”ל בכל זה].

המעבר של התקופות לפי מה שנתבאר הוא המעבר בין רביע השנה של טבת לרביע השנה של ניסן (עיין עירובין נ”ו א’ בחשבון התקופות בדיוק), ישנם שני חישובים של תקופות בגמרא, ושניהם יופיעו בלוח השנה.

{מה הסכנות בעת מעבר התקופות?}
ב.

כתב הרמ”א יורה דעה הלכות מאכלי עובדי כוכבים סימן קטז סעיף ה וז”ל, ומנהג פשוט שלא לשתות מים בשעת התקופה, וכן כתבו הקדמונים, ואין לשנות (אבודרהם ומרדכי ס”פ כל שעה רוקח סימן ער”ה ומהרי”ל ומנהגים) וכו’.

וכל אלו הדברים הם משום סכנה, ושומר נפשו ירחק מהם ואסור לסמוך אנס או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה עכ”ל.

ובש”ך שם ס”ק ו איתא בזה”ל, וכתב במנהגים ובמהרי”ל (הלכות מי לישות המצות) דאם יש ברזל במים כל זמן התקופות דאז אין רשות למזיק וכן נוהגים העולם להניח ברזל על כל המשקים ומאכלים ועל מאכלים ומשקים מבושלים או כבושים ומלוחים אין מניחין שום דבר כי אומרים שאין לחוש במבושל וכבוש ומלוח משום תקופה ואולי יצא להם כן ממ”ש הרמב”ם פי”א מהל’ רוצח ושמירת נפש דין ט’ מי כבשים ומי שלקות אין בהם משום גילוי ארס הנחש והוא מהירושלמי פ”ח דתרומות וא”כ ס”ל דה”ה דאין בכה”ג משום ארס התקופות (ועיין בזוהר פרשת יתרו עמוד קמ”ג ענין התקופה) וטוב להחמיר בזה להניח ברזל עליו עכ”ל.

י”א שאין המים נאסרים אלא בשעת התקופה ומיד אח”כ מותרין (כ”מ בספר חסידים סי’ תתנ”א, וכן דעת המ”א, הובא במ”ב סי’ ר”ו סקכ”ו, וכ”כ מחזיק ברכה או”ח סי’ תנ”ה שכך מנהג ארץ הצבי), ויש שנהגו שלא לשתות שעתים לפני ושעתים אחרי (מהרי”ל והובא בכנה”ג, וכתב שלא ראה נוהגין אלא חצי שעה לפני וחצי שעה אח”כ), והשע”ת או”ח תנ”ה סק”ו הביא מבעל השב יעקב דבעל נפש יוכל ללהחמיר ע”ע מתחילת היום או מתחילת הלילה, וי”א שאפילו אחר כמה ימים מזיקים הם (פר”ח סי’ תכ”ח, וכן מבואר בב”י שם וברמ”א או”ח סי’ תנ”ה לכאורה, ועיין שו”ת מהר”י ברונא סי ל”ו).

וכן הביא עוד במ”ב שם שי”א שהסכנה היא גם לאחר שנפלה התקופה, אא”כ היו המים מחוברין לקרקע בשעה שנפלה התקופה.

ויתכן ג”כ שהמהרי”ל הנ”ל ודעימיה לא חלקו על עיקר ענין זה שהמים נאסרין אח”כ אם לא היה כלי ברזל או לא היו מחוברין לקרקע, ורק שמוסיפין דבכלל האיסור הוא ג”כ שעות הללו דחשיב כתקופה ממש, [ונ”מ גם לענין שאז לא יועיל מה שהמשקין מחוברין לקרקע].

י”א שאין לחוש בזמנינו לשתות מים בשעת התקופה (דעת תורה להמהרש”ם, שו”ת מלמד להועיל), וכן הביא בדבר בעתו בשם הגר”ח קניבסקי שליט”א שלא ראינו שהחזו”א הקפיד בזה.

וכמדומה שלא ראינו בזמנינו כ”כ שעשו ענין גדול מזה.

ולכן המקיל בודאי יש לו על מי לסמוך.

{מדוע אסור לשתות מים ולשפוך מים מגולים או לשים בתוכם ברזל?}
ג.

בענין מים בשעת התקופה זהו סכנה כנ”ל, ובביאור הגר”א שם ס”ק טו ציין ע”ד הרמ”א הללו ‘רוקח שכן קבלה מקדמונים וענין התקופות ע’ בזוהר ח”ב קצ”ה ב’ פ”א א’ עש”ה’ עכ”ל.

ואין ביכולתינו להבין הכל.

ובט”ז יורה דעה סימן קטז ס”ק ד הוסיף עוד בזה”ל, כתוב בד”מ בשם אבודרהם מצאתי כתוב שיש ליזהר מלשתות מים בשעת התקופה משום סכנה שלא יתנזק ויתנפח והטעם כי טיפת דם נופלת בין תקופה לתקופה אבל החכם אבן עזרא השיב על זה כי ניחוש בעלמא הוא כו’ ואין בו סכנה כלל ויש מהגאונים אמרו כי לא נחש ביעקב אלא הקדמונים אמרו אלה הדברים להפחיד בני אדם שייראו מאת השם יתברך וישובו כדי שיצילם השם יתברך מארבע תקופות השנה עכ”ל.

בטעם הנחת כלי ברזל כתב הקב הישר פמ”ז שבזכות האמהות שראשי תיבות שמן [בלהה רחל זלפה לאה] הוא כך, והוסיף בכף החיים או”ח תנ”ה סק”מ שכשנותן את הברזל במים יאמר ‘זכות האמהות בלהה זלפה רחל לאה שהעמידו י”ב שבטי יה יעמוד לנו להצילנו מכל גזירות קשות ורעות’.

[ובענין שאר מתכות עיין פמ”ג שם א”א סק”ח שהסתפק בזה אם מועילים, שאולי רק ברזל מטעם זה, מאידך המהרש”ם בדעת תורה סי’ תכ”ח ס”ז כתב דבס’ חידושי רוקח משמע שכל המתכות מועילים בזה].

בענין מים מגולים אם כונתך באופן כללי על מים מגולים, הנה רוב הפוסקים הורו ונהגו להקל בזה מכיון שאין הנחשים מצויים בינינו, אמנם המהדר בזה כשאפשר תבוא עליו ברכה, וכן הגר”א והחזו”א הקפידו ע”ז, ובפרט שיש הטוענים כי כאן בא”י הוא מקום שמצויין בו נחשים.

ומובא על הגר”א שפ”א תלמידו הביא לו מים מגולין [בלא לספר לו] והרגיש בזה הגר”א ואמר שהיתה תמונה אחת שעמדה כנגדו כל זמן התפילה והפריעה אותו מכונתו, ואמר שהנזהר ממים מגולין מועיל לבטל מחשבות זרות בתפילה.

{האם ניתן לשתות מים רתוחים או שאר משקאות?}
ד.

יעויין בב”י באו”ח סי’ תכ”ח שגם לא ילוש בהם.

והנה בדרכי תשובה ביו”ד שם ס”ק פ”ח הביא מס’ אחד שהעלה להקל עכ”פ האידנא במשקין שאין בהן משום גילוי, שלא יהא בהן דין זה של תקופה.

והיינו כל שאר משקין חוץ מיין מים וחלב.

וצ”ב קצת דמשקין הללו שנאמרו גבי גילוי הם מצד שנחש עלול לשתותן, אבל כאן מנ”ל לחלק, ובאמת גבי גילוי נזכרו גם פירות בפ”ח דתרומות שנחש עלול לאכול מהן, א”כ שם תליא מה שנחש עלול לאכול, ואם להקל מצד שלא נזכר בפוסקים כאן אלא מים, א”כ נימא רק מים בלבד ותו לא.

ובענין כלי חתום ג”כ אין חשש כמ”ש המ”ב סי’ תנ”ה סק”כ, והוא מהד”מ והמ”א, והטעם כתוב בפמ”ג משב”ז סק”ד ע”פ הגמ’ בחולין ק”ה ב’ דכל מידי דצייר וחתים לית להו למזיקין רשותא בזה, וכיסוי בעלמא אינו מועיל (שו”ת הר צבי יו”ד סי’ רס”א).

קרא פחות

גרסינן בבבא קמא פ”ו ב’ וז”ל, רב פפא אמר הכי קמבעיא ליה משום כיסופא דידיה הוא והוא מיית ליה או דלמא משום בושת משפחה תא שמע חרש וקטן יש לו בושת שוטה אין לו בושת אי אמרת בשלמא משום בושת משפחה היינו דקתני קטן אלא אי אמרת משום כיסופא דידיה קטן בר בושת הוא אלא מאי משום בושת דבני משפחה אפי’ שוטה נמי שוטה אין לך בושת גדולה מזו מ”מ ניפשוט מינה דמשום בושת משפחה דאי משום כיסופא קטן בר כיסופא הוא אמר רב פפא אין דמיכלמו ליה ומיכלם ע”כ.

וצ”ע, מה הו”א בזה הרי אם ישלם לחרש ולקטן שהרי עושה לו סגולה איך בני המשפחה שהתביישו יקבלו ממה שישלם והם התביישו על ידי בושות שעשה לקטן וכו’.

וכמו”כ יש להקשות, שהרי דבר כזה אין לו סוף בדיני אדם מי נחשב מבוייש ממנו}.

{הרב מתתיהו הלברשטט}
תשובה
הנה עצם מה שיסד בפשיטות דאין חייבין בושת על משפחה במקרה רגיל זה פשוט, וכן מפורש בגמ’ דכתובות ס”ו א’, ועצם קושייתו נזכר כעי”ז בחי’ הריטב”א קידושין ג’ ב’ ד”ה שאני עי”ש, אכן מה שתירץ שם הריטב”א לפי הסוגיא אינו מתרץ כאן, והנצי”ב כתב שיתנו את הממון לאביו (הוב”ד באילת השחר מהדו”ק כאן), וז”ל הנצי”ב במרומי שדה ב”ק פ”ו א’, קטן בר בושת הוא.

קשה לי הא בפי’ תניא להלן רמ”א חרש וקטן יש להם בושת, אלא דאפשר שהוא משום בושת משפחה או זילותא, ואיך שהוא מאי מקשה.

ונראה דאי נימא משום בושת משפחה שייך בושת הקטן להאב.

אלא שבושתו של האב משום בנו אינו דומה לשאם בייש אותו עצמו, וא”כ היה ראוי למיתני נתכוין לבייש מעט ובייש הרבה.

אלא ע”כ מיירי שמשלם להקטן עצמו, משו”ה מקשה וכי בר בושת הוא עכ”ל הנצי”ב, ומבואר בדבריו דלהצד של בושת משפחה אי”ז תשלומין לקטן אלא לאב, ואי סבירא לן שמשלם לקטן ע”כ אי”ז משום בושת משפחה אלא משום בושת דגופיה, ולפ”ז מש”כ לקמן פ”ז א’ דבבושת לקטן יעשו לו סגולה לקטן לכאורה צ”ל דהיינו רק לפי המסקנא [וצ”ע דהתם ברייתא היא].

אבל עיין במהדורה בתרא של האילת השחר כאן למרן הגראי”ל שטינמן שליט”א, שהאריך לבאר הענין של בושת משפחה, שהוא שומא שהטילה התורה על המבייש לפי הבושת שנעשה למשפחה עי”ז, ומ”מ אין הממון הולך למשפחה, או שהוא בצירוף ביוש בני משפחתו.

וז”ל האילת השחר הנ”ל, משום בושת משפחה, ובתוס’ בכתובות דף ס”ו ע”א ד”ה עני מבואר דרק בעני בן טובים יש זילותא לכל המשפחה, שעליהם מוטל לשומרו, אמנם נראה דלק”מ דכאן הא לא איירינן שלהם יתחייב בושת דודאי דחיוב הבושת הוא להמבוייש הישן, אלא דמה זה נקרא בושת שהתורה חייבה היינו אם יש בושת להמשפחה, והנה בודאי שאם להמבוייש זה אינו בושת אלא רק להמשפחה, אין חיוב בושת, אבל בישן שבעצם יש כאן בזיון להישן אלא דאינו יודע על זה הוא דאמרינן כיון דלהמשפחה הוי בושת מיהא חייב בושת להישן שמת וירשוהו יורשיו, ושומת הבושת תצטרך להיות להישן כמה כסף הי’ לוקח שיביישוהו בלי שידע, דהא החיוב הוא אליו והשומא מוכרחה להיות אליו.

{מכאן זו היא שיטה אחרת.

} או דאפשר דכמה כסף הי’ נותנים בני משפחתו להצילו מבושת הזה וישפיע אם הם עשירים וכדומה לענין בושתו וכך מסתבר יותר דבקטן ג”כ אמרינן בגמ’ דשייך בושת אם משום בושת דבני משפחה אע”ג דשם לא שייך אחרת וכמש”נ לקמן.

והנה בקטן יש לעיין דנהי דבני משפחתו יש להם בושת אבל הוא לפי דעתו אינו מתבייש א”כ יש סברא דלא שייך שיתחייבו אליו בושת כלל, ויש סברא לומר דכיון דזה שאינו מתבייש אינו משום דלא איכפת לי’ אלא משום דאינו מבין, ובעצם יש בושת, והשומא לפי”ז תצטרך להיות דאומדין כמה בני משפחתו הי’ נותנים להצילו מבושת דזהו בושתו האמיתי וזה נותנים להקטן ושייך לחייבו על שביישו אותו.

והנה בגמ’ חזינן דאם משום בושת דבני משפחה חייבין בושת אף לקטן דמכלים לי’ ואינו נכלם והרמב”ם פסק בפ”ג מהל’ חובל הל’ ג’ דאין גובין מזה שבייש ישן ומת ואם תפס אין מוציאין ובקטן דלא נכלם פטור לגמרי, ועי’ בלח”מ.

ואף אנו נוכל לומר לפי דרכו דבאמת יש סברא לחלק אלא דהגמ’ אומרת דבשלמא אם בושת דבני משפחה נוכל לומר דגם בקטן שייך ענין כזה דקטן מיקרי כאילו נעשה בו בושת ושייך חיובים להקטן ואע”ג דזה שאני מישן מ”מ נוכל לומר כן אבל אם רק בושת דידי’ בעינן הא קטן אין לו בושת אבל לפי המסקנא דקטן דאינו נכלם פטור נשארת הבעיא דנהי דבקטן פטור משום דלא שייך לומר דנעשה בו דבר המביישו דלפי דעתו שאינו מבין הבושה זה באמת אינו בושה בשבילו אע”ג דיש בושה להמשפחה משא”כ בישן דנעשה בו דבר המביישו דההבחנה היא כמה בושת יש לו הוא ע”י משפחתו.

והנה לפי הטעם דזילותא יהא הספק אפילו אם לא נודע לבני משפחתו אם מצד הדין חייב בושת ואז הי’ מחויב לשלם להיורש, ולהרמב”ם בפ”ה הל’ ח’ דבושת חייב עפ”י עצמו דיש כאן בושת ע”י הודאתו ג”כ הא יש זילותא בזה כשמודה בפני’ ב”ר, ולפי הטעם דבושת דבני משפחה, ולפי מה שנתבאר, נמצא דצריך שנעשה בו בושת וזילותא, אלא דהחיוב הוא בצירוף דבני משפחתו נתביישו, והחיוב הוא אליו כמבואר בפשיטות בגמ’ כתובות דף ס”ו דאין חייב בושת להקרובים בכל גווני, אמנם אמרו לי שבחידושי הנצי”ב מרומי שדה כתב דבושת משפחה יתנו רק לאביו וצ”ע, עכ”ל מרן שליט”א.

ובאמת לפי דבריו יתכן דמיושב ג”כ הקושיא השניה ששאלתם, מכיון שבאמת הבושת אינו כלל ממון שהוא חייב לבני המשפחה אלא שומא בעלמא ששמין אם באמת בני המשפחה היו מתביישין עבורו, וזה לא שייך בכל מצב שיתביישו עבורו.

אכן מ”מ גם לשיטת הנצי”ב אין הקושיא האחרונה קשה כ”כ על שיטתו, דהא קי”ל כל מידות חכמים כן במ’ סאה הוא טובל ובמ’ סאה פחות קורטוב אינו יכול לטבול בהן, וע”ז אמרינן לא תפיק נפשך לבר מהלכתא, ששיערו חכמים מהו בושת שיכולין בני משפחה לתבוע ע”ז ומהו השיעור של דמי בושת שא”א לתבוע בזה, והיכא דלא אתמר לא אתמר ואין הדבר מסור אלא לחכמים, ואפשר להוסיף עוד דסברא הוא מסתמא לא חייבה התורה דמי בושת על משפחה דאל”כ לא שבקת חיי לכל בריה שכל מה שיבייש את חבירו יצטרך לשלם לכל בני משפחתו, וגם כ”א שעשה מעשה משונה המבייש את העושהו יצטרך לשלם לכל בני משפחתו דמי בושת, וע”כ לא ע”ז כוונת התורה בתשלומי בושת, עי’ כתובות ס”ו ב’, אלא רק מאי דס”ד בגמ’ לחייב תשלומי בושת היינו מה שהתורה חייבה לשלם בושת בסתם אדם, ורק שכעת האדם הזה אינו בר בושת, ע”ז ס”ד שיתחייב לשלם דמי בושת של שאר כל אדם וזהו מצד מה שחייב לבני משפחתו על מה שהוא מביישם, אבל יותר מכך א”א לחייב אדם על בושתו.

[והנה כל מה שכתבתי שאין סברא שיצטרכו לשלם דמי בושת על בושת משפחה הוא רק בענין תשלומי בושת, אבל מצד עצם חובותיו כלפי בני משפחת המתבייש, וכן זכות תביעה שיש לבני המשפחה שלא יביישהו שעי”ז הם מתביישים, זהו דין אחר, ועי’ בפ”ק דכתובות].

ועוד יש שהוסיפו לבאר: הא פשיטא דהמעשה המחייב הוא מה שבייש את הישן, וכל ספיקת הגמרא הוא, האם יש להחשיב את המעשה הזה כמעשה ביוש, היות והתוצאה שלו איננה כלפי אותו אדם, אלא כלפי אחרים, אבל גם אם ננקוט שבושת משפחה הוי ביוש, אין זה אלא סיבה להחשיב את מה שפגע בישן עצמו כמעשה ביוש, לפיכך, חיוב התשלומין הוא לישן עצמו [ולבני משפחתו – רק מדין ירושה].

ושפיר הוי מבייש בגופו ולא מבייש בדברים.

וראיתי עוד שכתב ברשימות שיעורים (סולובייצ’יק) מסכת בבא קמא דף פ”ו ב’ וז”ל, בכל מקרה של בושת יש מחייב של בושת המשפחה, אלא שהחיוב של המתבייש עצמו עדיף, וחיוב תשלומין בשבילו מפקיע את זכות המשפחה.

ולפי’ בעלמא כשמשלמים להמתבייש את בושתו אין לבני המשפחה זכות להשתלם עבור בושתם.

מאידך כשהמתבייש מת ואינו מחייב תשלומי בושת לו אז שפיר אפשר לחייב משום בושת המשפחה, ומשלם להם את בושתם {והמשך דבריו: אמנם בנוגע לבושת הנערה כתב הרמב”ם (פ”ב מהל’ נערה בתולה הל”ד – ה’) וז”ל כיצד שמין הבושת הכל לפי המבייש והמתבייש שאינו דומה מבייש נערה חשובה וממשפחה מיוחסה למבייש קטנה עניה בזויה כו’ ולפי זה רואין הדיינין מעלתו ומעלתה ושמין כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה ליתן ולא יארע להן דבר זה מאדם זה וכמוהו חייב לשלם עכ”ל.

אליבא דהרמב”ם שמין את בושת הנערה כפי בושת המשפחה.

ואילו בבושת דעלמא לא שמין כפי בושת המשפחה אלא רק כפי בושת המתבייש עצמו, דכ”כ הרמב”ם (פ”ג מהל’ חובל הל”א) וז”ל כיצד משערין הבושת הכל לפי המבייש והמתבייש, אינו דומה מתבייש מן הקטן למתבייש מאדם גדול ומכובד שזה שביישו זה הקל בשתו מרובה עכ”ל.

והביאור בזה הוא שבבושת הנערה כיון שהשתלומין לאביה, אבי הנערה הוי עיקר המחייב, ולפי’ בכל אופן שמין את הבושת גם כפי בושת האב שהוא משפחתה וגם כפי בושתה.

מאידך בבושת דעלמא, במקום שהמתבייש בעצמו הוי המחייב, המחייב של המשפחה פקע, ומשו”ה שמין את הבושת רק כפי בושתו ולא כפי בושת המשפחה עכ”ל.

} , עכ”ל.

סיכום ועיקרי הדברים:
דעת הנצי”ב דבאמת הכסף הולך לאב שהוא המתבייש, ודעת האיה”ש שהכסף הולך למתבייש עצמו ורק שהבושה מתבטאת כאן מצד בושתם של בני המשפחה, [ולפי צד אחד השומא גם כן ע”פ שומת בושתם של בני המשפחה ולא ע”פ שומת בושתו של הנפגע], באופן שהאדם הנפגע אין לו האפשרות להכיל את בושתה או שאינו מבין אותה, באופן כזה שמין הדבר ע”פ בני המשפחה עיין לעיל, דעה שלישית היא ביאור הרשימות שיעורים הנ”ל דבאמת בכל בושת יש זכות לבני המשפחה אלא שזכותו של המתבייש עצמו עדיפא מהם, משא”כ היכן שאין המתבייש עצמו יכול לקבל הבושה בזה חוזרת זכותם.

קרא פחות

ראשית כל כידוע שדעת רוב המפרשים היא דיש מזל לישראל, ורק שיכול המזל להשתנות, או לחילופין ששייך להתגבר על המזל, אבל העיקר או השורש הוא המזל, וכמ”ש במו”ק כ”ח א’ בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא אגב אציין שראיתי בזוהר פנחס רי”ז דמי שאמר מימרא הלזו לא ידע הסוד שם, ומ”מ כל דברי רז”ל אמת, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

, וז”ל התוס’ שם, והקשו בתוספות הא דאמרן בסוף שבת (דף קנ”ו א’) אין מזל לישראל, וי”ל דלפעמים משתנה ע”י מזל כי הנהו דהתם ופעמים שאין משתנה כדאמרינן בתענית (דף כ”ה א’) גבי רבי אלעזר בן פדת דא”ל ניחא לך דאחריב עלמא דאולי אברי’ בעידנא דמזוני עכ”ל.

ובשבת בתוס’ יותר מפורש דהיינו דאין מזל לישראל דע”י זכות גדול משתנה כו’ ע”ש.

וכתב עוד המהרש”א חידושי אגדות במועד קטן שם, והכי מוכח נמי בשמעתין דרבא בעי אחכמה דרב הונא ואעותריה דרב חסדא והם דברים התלוים בגזירת הלידה כדאמרינן פרק כל היד דמלאך מעמיד הטיפה ואומר אם חכם אם טפש אם עשיר אם עני אלא ע”כ דאית לן למימר דע”י אפושי רחמי מן שמיא כדעביד רבא איכא לבטל הגזירה ומזל שנולד בו כדאמרינן בשבת עכ”ל.

וכ”כ בזוהר נשא דף קלד הכל תלוי במזל ואפילו ס”ת שבהיכל.

אבל במאירי שבת דף קנו ע”א כתב וז”ל, ואל תביט למאמר האומר יש מזל לישראל שפעמים היו קצת חכמים נבוכים בראותם העדר הסדור באופני עונש וגמול בני אדם כמאמר האומר חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא וסופר במקומו שלא הביאו לומר כן אלא מה שראה למי שהיה צדיק וחכם וחסיד וראהו קשה יום ובלתי מצליח באלו הענינים וכן אמר א’ מהם על אמרם דלת הננעלת לא במהרה תפתח וכן כל שמריעין לו לא במהרה מטיבין לו אמר אחד מהם לעולם אין מטיבין לו וכבר סופר במקומו שלא הביאו לומר כן אלא מה שראה מקשי מזלו עם צדקו נפשו עד שנאמר עליו ולא היא משום מילתא דנפשיה הוא דקאמר הכי וכל זה הוראה שאינם אלא מאמרים נאמרים לפי מה שהיו רואים בעצמם או בזולתם מקשי יומם עם דעתם צדקתם ותומת יושרם אבל המאמר הכללי שאין מזל לישראל ר”ל שאמונת הגמול והעונש יכריח הכל והוא שהעידו בסוגיא זו שאירע להם שבחנו ונתברר להם שבאו עד שערי מות ושנודע להם כן מצד הוברי שמים החוזים בכוכבים וניצולו בזכות הצדקה ואיני צריך להזכיר המעשים שבאו ע”ז בסוגיא זו שכבר הסוגיא פשוטה לפניך עכ”ל, והאריך שם הרבה, ויש עד מן המפרשים שהלכו בשיטת המאירי, וע”ע מאירי הוריות י”א ב’, ולעיל בהערה מה שכתבתי בשם הזוהר.

ובעצם יש בזה כבר הרבה אריכות בשאר מקומות, והרבה אריכות יש בדברי הראשונים ז”ל, ואין כאן המקום לכ”ז.

והנה כמ”ש סוגיין דעלמא הוא שחוששין למזלות, כמ”ש בתענית כ”ה א’ על ר”א שנולד במזל עניות ולא היה אפשר לשנות ע”ש, וכן במגילה ג’ א’ האי מאן דמבעית מזליה הוא דמבעית, וכן ביבמות בפ’ הבע”י גבי אשה קטלנית דאמרינן מזל גורם, וב”ק ב’ ב’ אדם אית ליה מזלא, וערש”י פסחים מ”ט א’, וכן הרבה מאוד כמו שהביא כת”ר, ואמנם הרמב”ם בכ”מ זלזל בענין זה של המזלות, וכמו כן הכחיש ענין הכשפים, השדים והרוחות, החלומות, ובכל מה שאינו מתיישב עם דעת הפילוסופים, וכמ”ש בפיה”מ שהפילוסופים השלמים אינם מאמינים במזלות, אבל אנן קי”ל בשו”ע כמ”ש בשו”ת הרשב”א המיוחסות להרמב”ן שחלילה להקל ראש בכל עניני המזל, וכמ”ש שאר הראשונים, וכבר כתב הגר”א בביאורו מה שכתב, ואלמלא כתוב א”א לאמרו, שהרמב”ם הפילוסופיא הארורה הטעתו המדפיסים השמיטו תיבת הארורה, משום כבודו של הרמב”ם, ועיין בספר הגאון, וע”ע במשנת החלומות מ”ש שם.

ובכלליותמ במה שהרמב”ם לכאורה מוכרח שהוא חולק על דעת חכמי התלמוד, עיין עוד בספר נשמת חיים לה”ר מנשה בן ישראל.

.

וז”ל השו”ע בהל’ הלכות מעונן ומכשף סימן קעט סעיף ב, נהגו שאין מתחילין בב’ ובד’, ואין נושאים נשים אלא במילוי הלבנה.

הגה: ולכן נהגו ג”כ להתחיל ללמוד בר”ח, כי אף על פי שאין ניחוש יש סימן (סמ”ק סימן קל”ו).

במה שאדם יודע שהוא כנגד המזל, לא יעשה ולא יסמוך על הנס, אלא שאין לחקור אחר זה משום תמים תהיה (דברים יח, יג) (תשובת רמב”ן סימן רפ”ו) כמו שנתבאר עכ”ל.

וציין בביאור הגר”א שם [סק”ו], ולכן נהגו כו’ כי כו’.

כמ”ש מושחין מלכים על המעיין (הוריות י”ב א’ כריתות ה’ ב’) ומושכין בצנורת לפני חתן וכלה כו’ (ברכות נ’ ב’) יהא רגיל אינש למיכל בריש שתא כו’ גרוסו על מיא כו’ (הוריות שם כריתות ו’ א’) ובסוף פי”ח דשבת פורסא חד בשבא כו’ בתלתא מ”ט כו’ ארבע דהוא ארבע כו’ בתולה נישאת ביום הרביעי שנאמר ברכה לדגים ואלמנה כו’ שנאמר ברכה לאדם (כתובות ה’ א’) והרבה כיוצא וז”ש בש”ע הנ”ל נהגו כו’ עכ”ל.

וכבר אמרתי שנ”ל עיקר המקור לזה הוא מן התורה, בבראשית פרק ל פסוק יא, וַתֹּאמֶר לֵאָה בָּא גָד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד, ופרש”י, בא גד – בא מזל טוב, כמו (שבת סז ב) גד גדי וסנוק לא, ודומה לו (ישעיה סה יא) העורכים לגד שלחן, וכ”כ הרשב”ם שם.

וכבר כ”כ בתרגום יונתן שם, וַאֲמַרַת לֵאָה אָתָא מַזְלָא טָבָא בְּרַם בְּנוֹי עֲתִידִין לְמֵירוֹת אַחַסַנְתְּהוֹן בְּקַדְמֵיתָא מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא וּקְרַת שְׁמֵיהּ גָד.

וכ”כ במדרש שכל טוב שם בזה”ל, ויש אם למקרא בא גד ב’ תיבות, כלומר בא מזל של בית, ודומה לו העורכים לגד שלחן (ישעיה סה יא) ע”כ, וברד”ק עה”ת שם כתב וז”ל, בגד – כתוב מלה אחת בלא אל”ף, ופי’ במזל טוב בא זה, וקרי שתי מלות, ר”ל בא מזל, והענין אחד, וכן העורכים לגד שלחן (ישעיה כ”ה) למזל.

ואומר ר’ משה הכהן, כי הוא כוכב צדק, כי כן נקרא בלשון קדר והוא מזל שיורה על כל דבר טוב ע”כ, וציין לזה גם באב”ע שם, ובפי’ רבינו בחיי כתב בין דבריו וז”ל, ועל הכונה הפנימית קראתו לאה גד מלשון המשכה, בראותה שעמדה מלדת הוצרכה לחזור ולמשוך מן המקום שפסקה משם כשילדה יהודה, ובכח התפלה שאמרה: גד גדי, כלומר יתחזק מזלי, משכה כח הלידה וילדה ליששכר שהוא כנגד הבינה, שנאמר: (דברי הימים – א יב, לב) “ומבני יששכר יודעי בינה לעתים” עכ”ל, וכן כתב בדומה לזה המלבי”ם וז”ל, בגד, שב שנית מזלי ואקוה שאוליד עוד עכ”ל.

וע”ש עוד הדר זקנים לבה”ת וצרור המור לה”ר אברהם סבע.

ובאלשיך כתב, הנה ראתה כי ילדה ארבעה והתחילה גם אמתה ללדת ורחל עודה עקרה, אז אמרה אין זה כי אם דלאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, על כן אמרה בא גד שאם לא כן אין ספק כי רחל גדול זכותה משל שפחתה, על כן קראתו גד שהוא מזל, ואמרה בא כלומר הלך מאז עמדה מלדת ובא עתה.

ומה שכתוב בתיבה אחת אפשר שהיתה מסופקת אם משעמדה מלדת נסתלק מזלה ובא, או תמיד היתה במזלה הטוב, ואינו מן התימה קצת שהות בנתיים עכ”ל.

אכן עדיין יש לעורר על אמירת מז”ט, מהא דאיתא בשבת ס”ז רע”ב, האומר גד גדי וסנוק לא אשכי ובושכי יש בו משום דרכי האמורי רבי יהודה אומר גד אינו אלא לשון עבודה זרה שנאמר הערכים לגד שלחן, ופרש”י התמזל מזלי ועיף אל תהי, א”כ במברך על מזל בין למר ובין למר איכא איסורא.

וז”ל המהרש”א שם, ר’ יודא אומר גד אינו אלא לשון ע”ז כו’ פרש”י ע”ז ממש וחייב משום קורא בשם ע”ז עכ”ל.

ולפי זה פליג ר”י את”ק דאמר דאין בו אלא משום דרכי אמורי והוא מזל בעלמא אבל מפרש”י בספר ישעיה דר”י לפרש דברי ת”ק אתא שם ע”ז העשויה ע”ש המזל וק”ל עכ”ל, ובין למהרש”א בדעת רש”י כאן ובין לרש”י בישעיה איסורא איכא לכו”ע.

אבל נראה דפשוט להתיר דבהרבה מקומות דברו על המזל בגמ’ ובקשו על המזל (ועיין תענית כ”ה א’), ובמסכת סופרים בסופו איתא דבקידוש לבנה אמרינן סימן טוב מזל טוב יהא לנו ולכל ישראל, וכך נהגו כל ישראל, וא”א לומר שיש בזה משום דרכי האמורי, אלא רק אם אומר בלשון שנזכר בגמ’ שם יש איסור בזה, והגרמ”מ קארפ הראה מקור להיתר מדברי הגמ’ בשבת שם, חמרא וחיי לפום רבנן אין בו משום דרכי האמורי מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס שהביא אמר חמרא וחיי לפום רבנן חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון עכ”ל, וה”ה לענינינו.

וענין זה של אמירת מזל טוב, ראיתי מי כתב עת ‘שנה בשנה’, תש”מ, הרב אליהו כ”ץ, עמ’ 153 ואילך.

ע”ש מה שהביא לזה עוד מרש”י ב”מ ק”ה ב’ ד”ה בין כך ובין כך ובד”ה אינו מנכה ודו”ק, וע”ש עוד.

שביאר זה ע”פ דברי הריטב”א בתענית דף כט ע”ב ע”ד הגמ’ שם שבחודש אדר ‘ברי מזליה’ של הישראל, וכתב הריטב”א, ואף על גב שאין מזל לישראל הני מילי בשאר ימים אבל בשני חדשים אלו יש מזל שכן נגזר עלינו מן השמים, ואפשר עוד דמזל לאו דוקא אלא על הגזירה קרי מזל בלשון בני אדם עכ”ל, וא”כ י”ל דכל מי שמברך מזל”ט הכונה שיגזור עליו הקב”ה גזירות טובות.

ועוד בטעם הדבר, יעויין מה שכתב הגאון רבי חיים ברלין (נשמת חיים אבן העזר סי’ קמ”ז) לרב א’ אודות מחלוקת גדולה שנתהווה בין הרבנים בענין גט של מי שלא הי’ שפוי בדעתו, וז”ל בתו”ד: והנה אנכי מרגלא בפומי בטעם המנהג לברך כל רב ומורה צדק ביום התמנותו בברכת “מזל טוב”, על פי פירוש רש”י ריש בבא קמא ב’ ע”ב ד”ה אדם דאית לי’ מזלא – שיש לו דעת לשמור את עצמו ע”כ.

כלומר שמאחלין לו “מזל – טוב” שידע לשמור את עצמו היטב, ולהיזהר על מה ללחום בחרב וחנית לבלי להכנע לבעלי אגרופין, ועל מה לשמור לפיו מחסום לבלי לצאת לריב (דף על הדף בבא קמא שם).

יתכן שזהו הטעם ששייך לברך ג”כ לרגל חתונה והתחלה חדשה, שמברכו שיצליח כהוגן במעשיו, לכלכלם בתבונה ולשמור רגלו מלכד.

ועצם מה שהזכרתם שהכל נמדד ע”פ ההתחלה, הנה בהרבה מקומות נזכר שהמזל של הלידה קובע, כמו בשבת קנ”ו א’ ורש”י הוריות שם, ומ”מ בודאי שגם לההתחלה ישנה משמעות על המזל, אך מ”מ יש עדיין לדון מ”ט מזכירים זאת רק בהתחלה של שמחה, ואילו בכל שאר התחלות לא מצינו שמזכירים זאת, ומאידך בסתם שמחות סוגיין דעלמא שכן אומרים מזל”ט, ויל”ע מ”ט בבר מצוה ובסיומים ובכל מיני דברים אומרים מזל טוב, ונראה דבאמת בכל דבר חדש וישן שייך מזל, וגם אם העיקר הוא ההחלה במזל, מ”מ שייך להתפלל גם אח”כ שישתנה המזל.

ויש מן הפוסקים שערערו על אמירת מזל”ט בשעת שבירת הכוס בחופה [ועיין תשובות והנהגות ח”ד סימן רפו], והשד”ח יישב מנהג זה לומר שהמזל”ט הוא על הקדושין ורק ממתינין עד שבירת הכוס, אך מ”מ לא יישבו שזהו רק ברכה על התחלת הנישואין, מכיון שהדבר ברור שזוהי הכרזה של שמחה.

ובחידושי אנשי שם ס”פ פנחס, דף רל”ח ע”ב, כתב וז”ל, וזה טעם למנהג ישראל כשאחד בונה בית עושה חנוכת הבית ומזמין אנשים קרובים וידידים ועושה סעודה ונותנים לפניהם יינות ומיני מתיקות ומגדנות וכן כשנולד לאחד בת למזל טוב כשקורא לה שם מזמין ג”כ כנ”ל, וכן כשנושא אשה בשבת שלפני החתונה ובשבת שאחר החתונה מזמין כג”כ כנ”ל אמר לי הגרמ”מ קארפ דהמנהג הוא לעשות קידוש וללוות החתן [עי’ בה”ל סי’ קל”ה], ומ”מ מי שאינו רוצה לנהוג כן הרשות בידו, שכבר הרבה לא נוהגים כך.

, לפי דאחז”ל ג’ דברים אע”פ שאין נחש יש סימן, בית תינוק ואשה, לכן כמו ביצחק כשרצה לברך את עשו אמר ליה ועשה לי מטעמים ואברככה כי ע”י המטעמים מכינים נפש המברך וכן נפש המתברך שתחול עליו הברכה לכן מזמינים אותם שיברכו אותו למזל טוב וסימן טוב ובכדי שתחול עליו הברכה עכ”ל.

ולעיקר הדבר ממתי נהג מנהג זה בישראל, מצאתי להבן איש חי בספרו שו”ת תורה לשמה סימן רסד וז”ל, שאלה אחד שיש לו אם ששמה מזל טוב והנה מנהג העיר הוא כל אשה אשר תלד בת כאשר יכנסו האהובים והקרובים אצלה כל אחד יאמר להיולדת מזל טוב ב’ מילות אלו דוקא ותו לא ואפילו בניה כאשר יכנסו אצלה ג”כ צריכין לומר לה כן ועמד השואל ושאל בזאת האשה ששמה מזל טוב וילדה בת אם מותר לבנים שלה לאמר לה מזל טוב כשיכנסו אצלה כנהוג או”ד כיון דשם אמו כן אסור דהו”ל כאילו קוראה בשמה.

יורינו המורה לצדקה ושכמ”ה = ושכרו כפול מן השמים.

.

וע”ש מה שכתב להביא ראיה לשאלה זו, וסיים, והשתא ה”ה בנידון השאלה דשרי וכ”ש הוא דמאחר שהוא אומר לאמו מזל טוב לברכה ותפלה כמנהג העולם ואין כונתו לקוראה בשמה שרי ואף על גב דהיא ג”כ שמה מזל טוב עכ”ל.

ואמנם הבא”ח עצמו לא כתב בפשיטות שכך המנהג נפוץ, אלא שיש עיר ששם נהגו כך.

אך מ”מ חזינן שהיה מנהג כזה עוד בזמנו.

[אכן יתכן שאין כונתו שרק שם נהגו לומר מזל”ט, אלא ששם נהגו את יתר הפרטים שהזכיר, ומ”מ מזל”ט כולם אמרו].

וכתב הערוך השולחן יורה דעה סימן רסה סעיף לז וז”ל, ועוד כתב [הרמ”א] דנהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר שנולד זכר נכנסים אצל התינוק לטעום שם והוא ג”כ סעודת מצוה עכ”ל ואין הלשון מדויק שמתחיל בסעודה ומשתה ומסיים בטעימה ובאמת אין המנהג בסעודה רק בטעימת פירות וקורין זה בן זכר ולמחרת בשבת אחר התפלה נכנסים אצל היולדת ליתן מז”ט וקורין לזה שלום זכר ונוהגין שלא לטעום כלום ואומרים שזהו מתקנת המדינה לבלי להכביד על הבעל ברית עכ”ל.

וכעי”ז בזכרון יעקב ח”א סי’ כ”ב [למזכירו של הגרי”א ספקטור], ע”ש שינויים בפרטי מנהג זה.

ובשו”ת שלמת חיים להגרי”ח זוננפלד (יורה דעה סימן רה) שאל השואל וז”ל, אם מותר לומר לאבל ר”ל כשיש לו איזו שמחה ‘מזל טוב’, אי הוה בכלל שאלת שלום, ואם יש לחלק בין בתוך ז’ לתוך ל’ או בתוך י”ב חודש על אביו ואמו.

וכתב שם, תשובה, נראה דמותר, הרי אמרו חז”ל אם נולד זכר נתרפא כל המשפחה עכ”ל.

וכן בס’ גשר החיים (פרק כ”א סי’ ז’ אות ז’) כתב דבאבל ר”ל מותר לברך מזל טוב.

וכ”כ כבר בעזר מקודש להגאון מבוטשאטש אבה”ע סי’ כ”א ס”ו דאף דאין שואלים בשלום אשה מ”מ מותר לאחל לה מזל טוב, דאין זה בכלל ש”ש אלא בקשה ותפילה.

[ועיין שו”ת להורות נתן חלק ב סימן לז, שו”ת שרידי אש חלק ב סימן קיב עמוד תרצז, שהביאו דברי העזר מקודש ודנו בו].

וכן נזכר ענין זה של מז”ט בשד”ח כנ”ל.

א”כ זהו אינו מנהג שהתחיל כיום ממש, ומסמתא ניתן למצוא לזה מקורות קדומים יותר ממה שהזכרתי כאן, אך עכ”פ בזמן האחרונים כבר היה מנהג הזה.

אחר שכתבתי זה הראני הג”ר אלישע חן שליט”א את דברי הגר”י רצאבי במכתבו לספר ויאמר משה (ירדני) שהביא עוד מראה מקומות לנושא זה, וציין עוד לספר המטעמים החדש ענין חתן וכלה וענין יולדות שנתן טעם לזה, ומה שהביא שם בשם הגרשז”א ובנו הגר”ש, ומה שדן בנוסח המס”ס על מזל טוב בברכת הלבנה, וציין שהגרש”ד פינקוס על הבית היהודי מדף מב והלאה האריך בביאור מזל טוב.

קרא פחות

בענין השאלה שמעוניין לשלם שכר פעולה לִמְתַּכְנֵת הָאֲתַר שהנך מקים סכום גבוה יותר (3000) בתשלומים, במקום לשלם סכום נמוך (2500) מידית, בעוד הסכום הגבוה הוא המחיר האמיתי והסכום הנמוך הוא מוזל יותר מהמקובל בשוק.

ולפי מה ששמעתי חלק מן הכסף הולך ישירות לחברה על נפח האתר, וחלק הולך ישירות לַמְתַּכְנֵת על פעולת הַתִּכְנוּת.

לאחר בירור הענין יחד עם מורה הוראה יצא כך:
הכסף ההולך ישירות לחברה הוא כסף על שכירות של נפח חודשי, ואין בעיה להוסיף עליו כסף כדי שיהיה בתשלומים.

דבר זה נכון בקשר למשלם עד סוף תקופת פעולת ההטבה, כלומר עד סוף השנה, שאז מסתימת פעולת השכירות.

ולא לתשלומים שיחלו אחר תקופת ההטבה.

עוד הוסיף מורה ההוראה, כי אם החברה מוזילה את המחיר של הנפח פחות מהמחיר המקובל למי שמשלם מראש, יש בזה בעיה של ריבית, אם משלמים לפני תקופת התחלת ההטבה.

ולכן אם התשלום הוא קטן יותר מהתשלום המקובל בשוק יש להתחיל ולשלם את התשלום בתחילת תקופת ההטבה ולא לפני כן.

הכסף על הַתִּכְנוּת שהוא מסתיים בתום פעולת הַתִּכְנוּת א”א לשלם אותו אחר כך בתשלומים מכיון שהתשלום מסתיים בתום הַתִּכְנוּת.

העצה לכך היא לעשות שטר היתר עיסקא על הכל וראוי לעשות היתר עיסקא גם עם החברה המספקת, כך ניתן לפטור את הבעיות הנ”ל, [מכיון שבאופן כללי העיסקא מורכבת].

יתכן שלא יהיה צורך בהיתר עיסקא אם הַמְתַּכְנֵת עצמו הוא המשווק של הנפח, והוא אמור לקחת את הכסף לעצמו בתור סוחר בניית אתרים, וּלְהִתְחַשֵּׁב עם החברה בפני עצמו.

במצב כזה יש לברר את פרטי העיסקה, ויתכן שניתן להחשיב את כל הפעולה בבת אחת כעיסקת שכירות ולהתיר את כל התשלומים, רק לפי מה שהבנתי מדבריכם בענינינו לא מדובר באופן כזה.

ובכל אופן ממולץ לעשות היתר עיסקא.

מורה הוראה נוסף הוסיף פיתרון להקל, להשאיר דבר אחד מתכנות האתר לסוף התשלומים, ולהתנות במפורש שתוספת חמש מאות השקלים הנוספים יהיו עבור תוספת הזו האחרונה, במצב זה אין חשש של ריבית, מכיון ששכר הפעולה מסתיים בסוף הפעולה, ואין כאן הארכת זמן.

הוסיף עוד הנ”ל שבקשר לתשלום עבור החברה של הנפח, שעל בעל האתר לשלם, אין אפשרות שהמתכנת ישלם עבורו מראש כדי שהלקוח יחזיר לו את אותו הכסף בתשלומים עם תוספת עבור ההלואה, שכן זו ממש ריבית, והעצה לזה שיתנו את הכסף עבור פעולת תיכנות שתהיה רק בסוף התשלומים כנ”ל בקטע הקודם, וכן אם יעשו הצדדים היתר עיסקא וכנ”ל.

אח”ז דברתי עם מורה הוראה נוסף, והצעתי לפניו את הפטור שהזכרתם, שהכסף הנוסף ניתן רק היות והעובד הוא אברך ולא היה ניתן על העבודה אם לא היה מדובר באברך.

והסיק שניתן לומר לאברך שהתשלום הוא 2500 ₪ בתשלומים ואילו 500 ₪ נוספים יהיו ‘צדקה’ עבור שהוא אברך ללא קשר לעבודה והשבנו שוב על שאלה חוזרת לבקשת תוספת ביאור: בעיקרון זה מספיק, ואין צורך בתנאי נוסף.

אך מכיון והתענינת שאבאר שוב את דברי מורי ההוראה הנוספים, אבאר עוד:
א.

מורה ההוראה הראשון הציע לעשות היתר עיסקא וכך להפטר מכל החששות.

ב.

מורה ההוראה השני הציע שהמתכנת לא ישלים את מלאכתו, וישאיר לבינתים דבר אחד אחרון שלא ישלים בעבודתו לבינתים, ואז עוד מותר להוסיף לו כסף על התשלומים [כך ידוע בהלכה שעל שכר פעולה אפשר להוסיף ריבית כל זמן שהפעולה לא נגמרה], ובלבד שיאמר מפורש שהחמש מאות הנוספים הם תוספת על הדבר האחרון הנ”ל.

הוספה לאחר זמן
לגוף הנידון האם שייך בפועל ריבית יעוי’ בדרכי תשובה מה שהביא דעות בזה דיש צד שאין ריבית בדבר שהחיוב לשלם בזמן הוא מחמת ביומו תתן שכרו, ומיהו אי משום סברא זו גופא לא הבנתי דבכל הלוואה יש חיוב לשלם בזמן שקיבל עליו ונתבקש לשלם שלא יהיה בכלל לוה רשע ולא ישלם.

קרא פחות

מי שמניח דר”ת רק מחומרא ולא מעיקר הדין ראוי להניח עתה את של רש”י, וכמו שנהג הגר”א [הובא במעשה רב] ללמוד ולהתפלל מנחה רק בתפילין דרש”י כיון דבאלו קיימא לן מעיקר הדין, ומ”מ גם אם יניח דר”ת אין קפידא כ”כ, דהרי גם אם לא יניח כלל יצא יד”ח, דהוא רק מנהג להניח אז התפילין.

ואולם ראיתי בשם ספר חשבה לטובה לפורים, שצריכים להיות מעוטרים בתפילין דר”ת בשעת קריאת המגילה בפורים.

שאיתא בגמרא למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע, שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח”כ עול מצוות.

ונראה שפרשת שמע הוא כמו נשמע, ופרשת והיה אם שמוע הוא כמו נעשה, וכשהקדימו בני ישראל נעשה לנשמע, והדר קבלוהו בימי אחשורוש, ומצווין להקדים פרשת והיה אם שמוע לפרשת שמע, וזה הוא שיטת ר”ת דהויות להדדי, ויקר זו היא תפילין, היינו דר”ת שנסמכו והיה לוהיה, היינו שבפורים מגודל חביבות הנס קיבלו עול מלכות שמים ברצון גמור בלי כפיה, ונתבטל הוי’ דגוף אל הוי’ דנשמה, ואיתקוש הויות להדדי, וזהו הדר קבלוהו בימי אחשורוש עכ”ל.

ובעצם הסברא שהזכיר קשה לנהוג עפ”ז, בפרט להסוברים שתפילין דר”ת לדידן אינם מעיקר הדין (עיין בתשוה”נ ח”א סי’ שע”ו, וח”ג סי’ י’).

וראה במעשה רב שכתב שהגר”א היה לומד בתפילין דרש”י, וחזר עוד לומר שם שהגר”א התפלל מנחה עם תפילין דרש”י, ותמוה מה בא לאשמעינן בכ”ז, דהא כו”ע ידעי שהגר”א לא חשש לר”ת, אלא דר”ל דאפילו שהיה יכול להניח אז תפילין דר”ת, וכיון ששאר העולם אין מניחין אז תפילין כלל, שמא נקל כאן בתפילין דרש”י, קמ”ל דכיון דקי”ל כרש”י ממילא כל היכא דבעינן להניח תפילין מנחינן תפילין דרש”י, כיון שאינו רוצה להתבטל ממצות תפילין, וגם לדידן נהי שאין אנו חוששין מלהתבטל ממצות תפילין בשאר היום, אבל בק”ש ותפילה וה”ה קריאת המגילה דמנחינן להו אז ממנהגא, עדיפא לן לאונוחי דרש”י שהם מעיקר הדין.

ויעויין במ”ב סי’ כ”ה סעיף קטן ס’ שכתב, והאנשים המניחין תפילין דר”ת בחול המועד לא יניחום כלל, ומבואר דכיון דלא סבירא לן לתפילין אלו מעיקר הדין, ממילא לא חיישינן לספקא דחוה”מ, וכ”ש היכא דאינו ספק כלל אלא מנהג בלבד.

ומ”מ מי שנוהג תפילין דר”ת מעיקר הדין ע”פ קבלה (עיין בשו”ת הנ”ל ח”ג סי’ י’) יל”ע כיצד ינהג לענין הסברא הנ”ל ומה מקורה ומאן אמרה.

ועי’ במאמר הנדפס בקובץ נזר התורה, אדר ב’ תשס”ג, מדור אהל מועד, עמודים קי”ג קי”ד ע”ש, שם מבואר שיש שנהגו להניח את שניהם, ובודאי שהסוברים ע”פ קבלה ששניהם אמת טוב להניח את שניהם.

קרא פחות

לענין פחות מבן כ’, זהו מחלוקת,ותלוי כבר בגירסאות הראשונים בירושלמי לגבי מחצה”ש (עי’ רוקח ור”ע מברטנורא בשקלים פ”א), אך מ”מ הביא במ”ב סק”ה מהפוסקים דהמנהג ליתן אפילו בעד בניו הקטנים ואשה מעוברת בעד ולדה, ובזמנינו ששייך לדעת מראש על הריון רב עוברי ה”ה שיתן כנגד כל עובר לפי הממצאים שבידו, ולענין נשים דעת הגריש”א (הובא באשרי האיש ח”ג פמ”ב אות ג’) שנהגו לתת גם הנשים, וכעי”ז דעת הגרשז”א (הליכ”ש פורים פי”ח ארחות הלכה הערה 30), ועיין גם שה”ל ח”ז סי’ קפ”ג שגם נשים יתנו זכר למחצית השקל, אמנם יש לא נהגו לתת (ארחות רבינו ח”ג עמ’ נ”ב אות ע”ג), וכן משמע מל’ המ”ב הנ”ל, מ”מ טוב להחמיר בזה, וכן נהג בעל התרוה”ד כמובא בלקט יושר, ועכ”פ בחצאי השקלים הרגילים שאין בזה הפסד כ”כ.

קרא פחות