קובץ ציצית

במשנ”ב סי’ טז כתב דפתח בית הצואר אינו עולה למנין שיעור הציצית, ובבה”ל שם דן כשצד אחד מתפרק ומתחבר על ידי קרסים ובצד השני מחובר בבגד, ולפ”ז היה מקום לומר דבציצית שיש קרע בצואר אין הקרע פוסל את הציצית כל שמחוברת הציצית מב’ הצדדים בחיבור גמור, אלא שהחלק הקרוע מתמעט משיעור הציצית לכל דעה כדאית לה.

אבל יש לדון מה הדין אם נקרע רובו, דבשו”ע לעיל סי’ י ס”ז מבואר דבפתוח רובו מן הצד חייבת ואין פתוח רובו פטורה, ויש לדון דאם פתוח רוב הבגד מלפניו א”כ שמא חשיבי ב’ צדדי הבגד כמופרד, אבל יותר יש מקום לומר דלא מעלה ולא מוריד מה שרוב הבגד מופרד, דדוקא שם כדי לשוויי כנפות צריך שיהיה פירוד בין הכנפות, אבל כדי לחבר ב’ צדדי בגד להחשיבם בגד אחד סגי בשיעור חיבור הניכר שהוא חלק מן הבגד (אם יש שיעור בחלק השלם) וכנ”ל לגבי הכתפית המחברת בין לפניו לבין לאחריו.

ויש מקום ללמוד דבאמת אינו פוסל אם קרע בית הצואר נקרע רובו ואפי’ כולו כל שיש בו שיעור שמכסה ראשו ורובו בדרך לבישה, דהרי בפראק המשנ”ב מחמיר בסי’ י’ סקל”ו אע”ג דשם כולו פתוח לפניו ויש שם ששה כנפים כמש”כ המשנ”ב שם, וכן בבה”ל שם סי”ב בשם הפמ”ג בא”א סקי”ג מחייב מעיקר הדין בגד שחתוך לפניו לגמרי וגם חתוך מצד שמאל.

אולם במשנ”ב סי’ טז סק”א הביא בשם המהרי”ל (שו”ת חדשות סי’ ד) דיש לעשות רצועות שבצידי הצואר רחבות, ובמהרי”ל כ’ דלא אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה, והמחה”ש הבין דלאו דוקא אלא ר”ל שיהיה ניכר שהם מהבגד, ובמשנ”ב ושעה”צ נראה שהלך בדרכו של המחה”ש, אמנם החזו”א באו”ח סי’ ב סק”ט למד דבעי’ עומד מרובה על הפרוץ ממש [וכבר בא”א מבוטשאטש הוה פשיטא ליה כן, רק דהחזו”א הוה פשיטא ליה להחמיר יותר דבעי’ שכל כתף תהיה יותר מן הנקב כדיני עומד מרובה על הפרוץ וכ”כ בקוב”א ח”א סי’ י’ והא”א לא הוה פשיטא ליה דבר זה עי”ש], ונקט דקריעה אינה פוסלת וראוי לתפור.

ולגבי פראק דלהמשנ”ב שלמד שהוא מצד שיהיה ניכר שהוא בגד זה פשיטא דסגי בזה להתחייב במה שניכר שהוא כולו מן הבגד כיון שמחובר מן הצדדין, אבל גם להחזו”א יש לומר דלא שייך אוירא דהאי גיסא לבטל ליה כיון שצורת הפראק שהוא רחב מכל צד ומחובר מהצד האחר ומה לי אם מחובר מצד זה או מצד זה.

[ובאמת כבר בטלית גדול צורתו שהוא פתוח מלפניו ומופרד לגמרי ב’ הצדדין שלפניו זה מזה רק שלטלית יש צד חמור מפראק כיון שצורתו צורת בד אחת ואין שם שום חלק מן הבד שיכול להתבטל ולא להצטרף עם שאר הבד].

אבל עדיין יש לדון מה הדין בבגד שהוא כעין ציצית לצדדים שיש חתיכת בד מרווחת אחת לימינו וחתיכת בד אחת לשמאלו [כעין גלימה] ופתוח רובו מלפניו וכן מלאחריו [ויותר מצוי בגלימה כזו מן הסתם שיהיה פתוח כולו לפניו ורובו לאחריו] והחלקים הימני והשמאלי מחוברין למעלה בית הצוואר כעין ט”ק שלנו.

וזה אינו שייך לנידון ההבנה בדעת מהרי”ל הנ”ל דבכל גווני אין חלקי הבגד מופרדים זה מזה, ולכאו’ לב’ הדעות הנ”ל יהיה חייב בציצית מצד זה.

אלא שייך לנידון בצורת מקום הציצית בסוף סי’ י’ הנ”ל בב”י וד”מ ונו”כ ומשנ”ב ובה”ל.

ולכאורה סגי בזה שיש ב’ ציציות לפניו ולאחריו [עי’ בה”ל סי”ב ד”ה הואיל] ויש יד שמחלקת בין מקום הציצית שלפניו ושלאחריו [עי”ש במשנ”ב סקל”ז דסגי בהפסק היד, ובאמת בכל ט”ג יש יד שמחלקת בין לפניו לאחריו].

ועצם מה שפתוח מלפניו אינו מפקיע הבגד מציצית כנ”ל לגבי פראק, וגם הקלאנע”ר שדנו בו הד”מ והמג”א שם דפשטות דבריהם (ועי’ גם בערה”ש) שצד הפטור שיש בזה הוא משום שהציצית האחוריים אינם מכוונים לציצית הקדמיים (ועי’ במשנ”ב) מה דעכ”פ שמעי’ מזה דמה שיש חיתוך לפניו ולאחריו עכ”פ אם חתוך רובו חייב בציצית.

ומה שאין פתוח כולו הא סגי בזה שפתוח רובו לדעת השו”ע והמשנ”ב בסי’ י כהמהרי”ק שורש קמט בשם מהר”ם מרוטנבורג דלא כמו שיש שלמדו בדעת הרשב”א ח”א סי’ תלד שפטר בזה [עי’ בערוה”ש ס”ס י סט”ז].

ויל”ע לדעת החזו”א וסייעתו דאמרי’ אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל אם הוא גם לאורך הציצית, דרך משל אם יש שיעור ציצית בחלק שלא נקרע אבל בחלק הקרוע יש יותר ממנו האם נימא בזה דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל את החלק שאינו קרוע, ולכאורה כיון שהוא רחב לא אמרי’ אתי אוירא וכו’ דאפי’ במחיצה לא אמרי’ לה אלא בקנה או בחבל ולא במחיצה רחבה ויל”ע.

אבל לו יצוייר שהי’ שייך אופן שלא יישאר שיעור רחב בצד הקדמי ולא יהיה החסרון אין מכסה ראשו ורובו [נניח דמיירי’ השתא להדעות שא”צ שיעור באורך הבגד ועי’ בערה”ש] יל”ע בזה.

וזה יהיה תלוי בנידון באלו אופנים אמרי’ אתיא אוירא וכו’ דהנה בכל ט”ק לא אמרי’ אתי אוירא וכו’ אע”ג דהוא מחולק לגמרי מימין ומשמאל האדם, והטעם משום דמעורבין ב’ הצדדין על ידי הרצועות (הכתפיות) שמימין ומשמאל בית הצואר, וכן בפראק הנ”ל מעורבין ב’ הצדדין על ידי חיבור רחב מאחוריו (כיון שמאחוריו פתוח רק רובו ולא כולו) ואע”ג שבפראק אין החיבור לכל רוחב הבגד (כמו שהוא בט”ק שהחיבור ברצועות הכתפים הוא לכל רוחב הבגד והנקב באמצע אינו מבטל כיון שהוא קטן מהצדדים להחזו”א) מ”מ אפשר דטעם מה שאין מתבטל החיבור בפראק ע”י אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא הוא משום שיש בו רוחב בשיעור שאינו מתבטל, ולכן גם בנקרע רוב הצוואר אפשר שיהיה תלוי בזה כמה שיעור נשאר ואם נקרע מיעוטו לכאו’ בכל גווני לא אמרי’ אתי אוירא וכו’.

ובמשנ”ב סי’ י סק”ג כתב דאין לעשות בת ה’ לכתחילה, וכתב עוד בשם הפמ”ג דלדעת הפוטרין אותן טליתות קטנים שלנו שיש בית הצואר מ”מ רוב סתום ומיהו אם אירע שרוב פתוח יעשה בקאלנע”ר (בית הצוואר) שעושים החייטים קצת עגול עכ”ל, ומבואר מזה דמה שעכ”פ למד שאם נקרע רוב בית הצוואר לכל היותר יכול לחייב את הצווארון עצמו בציצית אם בצווארון יש ב’ כנפות, אבל לא לפטור את כל הבגד בכל כנפותיו מחמת זה.

לסיכום לדעת המחה”ש ולכאו’ המשנ”ב לא אמרי’ אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל והעיקר שאם יש קרע או הפסק יהיה חיבור בין החלקים באופן שניכר שהוא בגד, ואילו לדעת החזו”א אמרי’ אתי אוירא דהאי גיסא וכו’ והבגד יוכל להפסל, אבל בב’ תנאים, הא’ שהחלק שאינו קרוע הוא שיעור קטן שהאויר מבטלו, והב’ שהחלק הקרוע הוא גדול מהחלק שאינו קרוע שלצדו.

הנה הפשטות במנחות לז ע”ב ובשו”ע או”ח סי’ יג שאין בזה איסור בל תגרע דהרי בכרמלית יש היתר, ורק בשבת הוא איסור דאורייתא.

ויל”ע דהרי לעבור בזמנו לא בעי כוונה (עי’ ברפ”י דעירובין צו ע”א דאיכא למ”ד לעבור לא בעי כוונה וכן בר”ה כח ע”ב ולהלכה בזמנו לא בעי כוונה כמסקנת הגמ’ בר”ה שם והובאה מסקנת הגמ’ שם בחלקה בב”י וט”ז או”ח סי’ תרנא סקי”ז) וג’ ציציות עובר בבל תגרע (ועי’ להלן), וא”כ למה לא הזכירו זה השו”ע והמשנ”ב שצריך לכה”פ לכוון שלא לקיים מצוה ושלא לעבור בבל תגרע.

והמשמעות בזה לכאו’ היא דאע”ג דלעבור בזמנו לא בעי כוונה מ”מ כאן בעי כוונה לעבור, ובלא כוונה להדיא לא יעבור על בל תגרע, ובשו”ע לא מצינו טעם מפורש בזה למה כאן לעבור בעי כוונה.

ויש לציין דאע”ג דלעבור בזמנו לא בעי כוונה מ”מ מצינו שבמתכוון שלא לקיים המצוה אינו עובר למה דמדמי לה התם לדיני כוונה במצווה, וקי”ל דבמצוה אינו יוצא אם מתכוון שלא לצאת כהכרעת הב”י בסי’ תקפט.

ועוד מצינו בה”ל סי’ לד ס”ב דגם בספקא דמצוה במניח תפילין דר”ת מחמת הספק אינו עובר בבל תגרע כיון שמתכוון על דעת הספק, ועי’ ט”ז סי’ תרנא סק”ג דבנוטל ג’ מינים שבלולב בלבד משום חיבוב מצוה עובר איסור, וי”ל דחיבוב מצוה משוי ליה דעת לקיים אבל אם נוטל שלא תשתכח לא עבר עי”ש, (ועי”ש מש”כ לגבי מוסיף מין).

וממילא גם בניד”ד יש מקום לטעון דבסתמא לא חשיב כמתכוון למצוה אפי’ שהוא בזמנו, ויתכן לומר בזה כמה טעמים.

הא’ משום שלא נתכוון לעבור בבל תגרע דאמנם עשה מעשה בלבישת הבגד אבל לא עשה את ניתוק ופסילת חוטי הציצית ובכה”ג בעי כוונה לעבור עליו בבל תגרע דאורייתא, וכשאינו מתכוון למעשה מצוה אפשר דגריע מהתם ודמי ללעבור שלא בזמנו דבעי כוונה.

ואע”ג דלפי הגדרת הגמ’ שם חשיב זמן המצוה כיון דאילו מקלע ליה ציצית אז יניח הציצית מ”מ אולי יש לומר סברא בזה דכיון דעיקר כוונתו לבגד לכבודו ולא משום הציצית [אף אם תחילת הלבישה בכוונת כשרות היתה לכוונת מצוה מ”מ עכשיו הוא לכבודו] והציציות הם פרטים בבגד ולא עיקר הבגד א”כ לא חשיב כסתמא מכוון לחוטי ציצית.

ועוד יש מקום לדון אם חשיב שלא בזמנו כיון שאין יכול לתקן אז ציצית ולא דמי לדם בכור בר”ה שם דאילו מתרמי ליה בכור אחרינא יכול לשוחטו היום משא”כ כאן לגבי בגד זה אינו יכול לתקנו היום.

ומ”מ זה לא מסתבר דסו”ס אי מתרמי ליה ציצית כהלכתה יכול ללובשה וגם דאם עבר ותקנו מתוקן, וכי תימא דסו”ס מסתמא אין כוונתו למצוה כיון שאין יכול לקיים המצוה בבגד זה ודמי לשלא בזמנו שמסתמא אין כוונתו למצוה, יש להשיב דהא קחזי’ גבי בכור דלא אמרי’ סברא זו וכי תימא דהתם טריד בשאר בכורות שאולי יבואו לידו הרי גם בציצית אפשר לטעון כן דטריד בבגד ציצית אחר שיבוא לידו, וכי תימא דבציצית זה אינו טרוד הא גם בבכור זה לא טריד.

[ושו”ר שבמגן גיבורים סי’ יג שאביא לקמן הזכיר סברא מעין זה לגבי בל תגרע אבל לא כמו שכתבתי כאן אלא הזכיר סברא זו לר’ ישמעאל במנחות לז ע”ב ותמצית הדברים דאע”ג דמתכוון למצוה (כמו שיתבאר להלן) לא מחשיב הבל תגרע משוי כיון שאין כאן בל תגרע כיון שמקיים מצוה אחת או ב’ או ג’ ואינו יכול להוסיף כל חיובו בשבת משא”כ לרבנן, אבל לא נחית שם להדיא אם גם בסתמא עובר בבל תגרע דמדוחק הדברים יש מקום להעמיד כוונתו באינו מכוון להדיא למצוה, ולהלן יתבאר עוד].

ועוד יש לדון כשנודע לו אחר הלבישה דאמנם לבישת בגד מה שאינו פושט חשיב מעשה (עי’ תוס’ יבמות צ’ ע”ב ושבועות ל’) אבל לענין הציציות הקשורות בבגד אפשר דלא חשיב מעשה, ואין להקשות מכלאים שנזכר בתוס’ ביבמות שם וכן מבואר בפ”ג דמכות כא ע”ב דלהלכה כלאים הוא כלבישה, דלענין כלאים הוא איסור בכל הבגד, משא”כ כאן האיסור דבל תגרע הוא בחוט הקשור לבגד, וצל”ע אם זה לא חשיב מעשה אלא בשב ואל תעשה ובכה”ג אפשר דלא אמרי’ דלעבור לא בעי כוונה, וצל”ע.

יש להוסיף דבמג”א סי’ יג מבואר דחיוב ציצית בבגד שהוא לבוש ואין בו ציצית הוא מצוה שמחוייב בה קום ועשה מצוה לעניין דינא דכבוד הבריות דחשיב כיושב ואינו עושה במה שמטיל ציצית, ואם כן אולי יש לומר דגם לעניין לעבור מצד בל תגרע עיקר המעשה הוא לבישת הבגד ולא עקירת הציצית דלזה בעי כוונה מפורשת וכנ”ל.

או י”ל דכיון שאינו קובע עצמו בג’ ציציות אלא יתקן הבגד כשיוכל אי”ז בכלל בל תגרע, כיון שאינו קובע עצמו לקיים המצוה בג’ ציציות.

וכמ”ש הרמב”ן עה”ת דששה ימים בסוכה עובר בבל תגרע ואין הכונה אם נכשל בשוגג או במזיד וישן לילה אחת חוץ לסוכה שיעבור בבל תגרע בכל שאר הימים שישן בסוכה קודם לכן אלא אם בדה לעצמו ו’ ימים כעין ירבעם בחודש אשר בדה מלבו וכעין דינא דבכור בר”ה כח ע”ב דאם מתחילתו נתכוון ליתן רק מתנה אחת במקום ד’ מתנות בדבר שאינו בכור וחיובו ד’ מתנות אז עובר בבל תגרע אבל אם חזר בו באמצע גם אם מחשבי’ ליה בבל תגרע הוא רק מה שפירש מחיובו ולא שחיובו עד כאן הוא בכלל בל תגרע.

אבל לא דמי ממש דברי הרמב”ן לכאן דשם כשמתחיל ו’ ימים המצוה מתחלת מתחילת המעשה ובציצית רק כשישלים לתקן הפסול אז יתחיל מעשה המצוה ובפרט דבציצית יפשטנו בינתיים כשיגיע לביתו וגם מחוייב בזה שם כיון דשם אין בזה פטור דכבוד הבריות, ואילו המעשה שאח”כ הוא כבר מעשה חדש.

ואולי מ”מ כיון שאינו קובע עצמו לעקור יל”ע בזה דאולי אין בזה בל תגרע ואע”ג דגם לגבי מתן ד’ יתן ד’ מתנות כשיבוא לידו קרבן אחר בעל ד’ מתנות ואינו מתקן המעשה הראשון בזה לא דמי למתן דם דמייתי לה בר”ה שם ששם גם אם יתן ד’ מתנות מבהמה אחרת הוא גוף נפרד משא”כ כאן יתקן את אותו הגוף ומגלה בזה שאין קובע עצמו למעשה זה.

[והנה באמת מצינו בראשונים ב’ מיני בל תגרע, דיש בל תגרע על יחיד ע”י מעשה שלו שמבטל את המצוה שהוא בל תגרע בסתמא הנ”ל ויש בל תגרע במה שהב”ד מורים לבטל מצוה, ובמפרשי התורה האדרת אליהו להגר”א והמהר”י קארו והנצי”ב יש נוסחאות בביאור הענין במה שנזכרו בל תגרע ב’ פעמים בתורה, ועי’ בברכת אלישע ח”ג בדברי הראשונים והמפרשים בזה, ואולי יש מקום להעלות צד דגם ביטול מצוה ע”י מעשה מצוה הוא שמתכוון להעמיד כאן ביטול מצוה ולא כשמתכוון להשלים].

אלא דסברא זו היא מחודשת ואינה מוכרחת, וכל הפוסקים נראה שלא הבינו כן (והם השאג”א ס”ס מא והמג”ג על השו”ע סי’ יג שדנו בבל תגרע לר’ ישמעאל בניד”ד והרע”א שם).

ומ”מ באמת יותר קל להבין דבכל גווני עבר עכ”פ זה ברור שהוא כן אם נתכוון למצוה, אבל אולי עכ”פ בניד”ד שרוצה לפשוט הבגד מחמת ביטול המצוה ואין יכול לפשוט אלא רק מחמת כבוד הבריות בכל כה”ג דמורי’ ליה שא”צ לפשוט מחמת כבוד הבריות ובחול כה”ג היה מתקן הציצית חשיב אין מתכוון למצוה, וצל”ע בכ”ז.

בסמ”ק סי’ קעח כתב דג’ חוטין בציצית עובר בבל תגרע, וכן משמע ברש”י דברים יג א עי”ש.

[ובסמ”ג ל”ת שסה הזכיר כן לגבי ג’ בתפילין ולפי המתבאר אינו מוכרח דהיינו הך דבתפילין לבש דוקא ג’ ובניד”ד מיירי שנפסק אחד, ומ”מ גם הסמ”ק שכ’ דבג’ ציציות עובר בבל תגרע אפשר דמיירי במתכוון לקיים, אם לא דזה אזיל כהדעות והצדדים שא”צ כוונה לעבור בכל גווני ודלא כהצדדים שנתבארו לעיל, ואין הכרח לזה, ועכ”פ כשמתכוון שלא למצוה אינו עובר בבל תגרע].

ועי’ עוד בשאג”א סוף סי’ מא ומגן גיבורים סי’ יג והמדקדק במגן גיבורים ימצא דאע”ג דעיקר מה דמיירי שם בבל תגרע הוא לר’ ישמעאל מ”מ גם לרבנן כ”ה רק דלא נחית שם להדיא אם עובר בבל תגרע כשאין מכוון או כשמכוון שלא לצאת ולא לעבור והי’ מקום לומר דממה דאזיל לפי סברת רש”י דבל תגרע משוי ליה משאוי בשבת א”כ אין הנידון כלל מצד מה שמתכוון ללבוש אלא מצד אם הבגד ראוי לבל תגרע ואם נפרש כן בכוונתו שם נמצא דלר’ ישמעאל במנחות לז ע”ב לפי איך שביארו במג”ג שם א”כ מכיון דלהר”י שבמרדכי אין יכול לעבור עליו בבל תגרע בשבת זו א”כ גם אם יכוון למצוה לא יעבור בבל תגרע ובאמת הכי מיירי שם במתכוון למצוה משא”כ לרבנן במתכוון למצוה יעבור ובלא מתכוון שמא לא יעבור לפי הצדדים שבכאן ותדע דלא נחית שם לכוונה הפכית אע”ג דבפשטות כוונה הפכית מהני למש”כ הב”י בסי’ תקפט רק דמה שיש בל תגרע על הבגד מחשיב ליה משאוי לפרש”י ועדיין צ”ב.

ובבית שלמה או”ח סי’ טז סק”ב כתב להוכיח מהך דינא דנפסק ציצית בשבת ראיה כהסוברים שאין בל תגרע בג’ ציציות (והיא דעת הטו”א ר”ה כח ע”ב בהשלמות אבני מילואים) דאין בל תגרע בג’ ציציות כיון שאין כאן מצוה.

אבל עי’ בטו”א ובבית שלמה שם שתמהו על סברתם מכמה מקומות ובבית שלמה שם נקט ע”פ הטו”א שם דהספרי בזה חולק על הגמ’ [על אף שרש”י עה”ת העתיק הספרי] ובבה”ל ח”א סי’ מב דחה הקושי’ מספרי, ועי’ מה שהוסיף בזה בברכת אלישע ח”ג וביאר בזה עוד כמה עניינים, ומ”מ להמתבאר לעיל דבכמה ראשונים מבואר לכאורה דלא כדבריהם (והוא מספר ברכת אלישע שם ועי”ש מש”כ לדחות בזה) ועי”ש דכן מבואר בעוד כמה פוסקים דהנמנע ממצוה אחת אינו עובר בבל תגרע אלא אם כן קיים מקצת וביטל מקצת ע”י קיומו אף אם לא חלה המצוה כלל, ויש לדחות הראיה מציצית כנ”ל כמשנ”ת.

ועי’ בהגהות אא”ז הרע”א באו”ח סי’ יג שנראה שלמד בדעת הטו”א בר”ה טז דרק בלא ציצית כלל אין עובר בבל תגרע אבל בג’ ציציות עובר בבל תגרע אבל מסיים שם ע”פ הטו”א בדף כח הנ”ל (היינו שהרע”א ציין לטו”א בסוף דבריו השניים אלו) דאפשר [ובא לאפוקי בזה ממש”כ שם מתחילה] שאם אינו מתכוון למצוה אינו עובר בבל תגרע ולפי דבריו נמצא חידוש דכל מה דאמרי’ דלהלכה שלא בזמנו לא בעי כוונה היינו דוקא באופן מצוה כתיקונה לפנינו רק דלא מטא זימנה אבל כשאין מצוה כהלכתה לפנינו לא נאמר דין זה אע”ג דאילו אתרמי ליה מצוה כתיקונה יעשה ובאמת זה מיישב ומסיר ממה שהבינו אחרים בכוונת הטו”א בכל גווני א”א לעבור על הל תגרע בציצית עם חוטים בג’ כנפות, וזה גם מיישב למה סתמו וחתמו השו”ע ומשנ”ב ורוב הפוסקים ולא הזכירו בסי’ יג שצריך לכוון שלא לעבור על בל תגרע.

נשאלתי למה לא נימא דכיון דמדאורייתא חשיב עוסק במצוה כיון שמתפלל ויהיה פטור מהטלת ציצית בבגדו ואז נימא דהחיוב להטיל ציצית הוא רק דרבנן כמו בשבת שאינו יכול להטיל ציצית ואז החיוב הוא רק דרבנן, וא”כ גם גנאי קטן יהיה נדחה לפי מה שכתבו המג”א סי’ יג סק”ח והמשנ”ב שם ע”פ התוס’ בשבועות ל ע”ב דרק בגנאי גדול נדחה דאורייתא ובגנאי קטן נדחה גם דרבנן.

ויש להוסיף שכמה אחרונים כתבו דעוסק במצוה דרבנן פטור ממצוה דאורייתא, וכך יוצא לפי כמה גדרים דבפשוטו אינו שבת דידן ולכת דידך וגם דמצוות דרבנן גם שאינם חיובים דאורייתא עכ”פ מקיים בהם מצוה מדאורייתא ובתפילה בודאי מקיים דאורייתא.

[לענין מצוות דרבנן שיש בהם פטור ממצוה דאורייתא ציינו בזה למצפה איתן סוכה י ע”ב, אמרי בינה סי’ יג סק”ג, פתח הדביר ח”א סוף סי’ כה, ושם ח”ב סי’ רלג ע”פ הריטב”א בסוכה כה ע”א, וישועות יעקב סי’ תקפו סוף סק”ד, וכ”כ עוד כמה אחרונים, וכך יוצא במג”א ובמשנ”ב סי’ עב ס”ד כמש”כ בבה”ל שם בשם הפמ”ג רק שתמה שם דמנין זה ונשאר בצ”ע אבל יש מהאחרונים שם שכתבו ראיות לזה, אם כי גוף חידושו של המג”א הנידון שם אינו מוסכם לכו”ע ואכה”מ, ולענין מצוה קיומית לפטור חיובית עי’ עמק ברכה נשיא”כ אות ד’ מש”כ ע”פ הגר”ח והוא פשוט מגמ’ דסוכה כח ע”א כותבי ספרים וכו’, אולם בשו”ת יהודה יעלה יו”ד סי’ שי האריך דעוסק במצוה דרבנן אינו נפטר בדאורייתא, וכן יש שנקטו בדעת הפנ”י והצל”ח ברפ”ג דברכות שכתבו דרק בב’ מצוות שוות העוסק במצוה פטור מן המצוה, אם כי יש לציין דהאחרונים הקשו מכמה מקומות ע”ד הפנ”י והצל”ח ודי בזה בכאן].

ונראה דיש כמה טעמים במה שאין כאן פטור עוסק במצוה, האחד שיכול לקיים שניהם כמ”ש הרמ”א בסי’ לח וכדעת התוס’ בפרק הכונס ועוד דוכתי, ואף אם יכול להפסיק ולחזור למצוותו מחוייב בזה כמ”ש המשנ”ב סי’ ע בשם הא”ר [והוא מכח דברי הרמ”א הנ”ל בסי’ לח כמש”כ בשעה”צ], וממילא יכול לפשוט טליתו.

והשני דאמנם לעניין גדרי כבוד הבריות חשיב שב ואל תעשה כמש”כ המג”א סי’ יג סק”ח, אבל שמא לעניין גדרי עוסק במצוה חשיב איסור זה של לבישת בגד בלא ציצית כקום ועשה אפילו בדאורייתא לעניין שלא יהיה על זה פטור עוסק במצוה כמו באיסור שעובר בידיים אפילו אם היה לצורך המצוה וצל”ע.

ואכן במשנ”ב סוף סי’ יג סקט”ז בשם הגר”ז שם ס”ד כתב דאע”ג שהוא שב ואל תעשה לענין כבוד הבריות [כ”ה בהגר”ז שם] מ”מ לענין עוסק במצוה אין כאן פטור כלל וכתב השעה”צ שם שהוא פשוט.

ונראה דאע”ג שכתב המרדכי (כמובא בב”י ובמג”א ובמשנ”ב בסי’ זה) דעת ר”י דהחיוב דאורייתא הוא רק להטיל ציצית מ”מ מודה המרדכי דבחול עובר כבר איסור בעצם לבישת הבגד [כמש”כ המג”א בסוף דבריו בשם הפסקי תוס’ סי’ קכט ואגור סי’ כד], וממילא בכל אופן שאינו אנוס שוב יש כאן איסור בידיים בעצם לבישת הבגד.

והענין בזה הוא דבאמת גם במצב של כבוד הבריות היה צריך להחשיבו כאיסור קום ועשה כיון שיש בידו לעשות ציצית רק דמן התורה מצב של כבוד הבריות חשיב כאנוס ואז חשיב כאין בידו לעשות ציצית, ואז ממילא הגדרתו כעובר איסור ביושב ואינו עושה, וזה נדחה מפני כבוד הבריות וכנ”ל, אבל בעוסק במצוה אמנם יש פטור אבל לא אונס, ומכיון שאין כאן אונס ממילא הדר דינא שיש איסור דאורייתא בעצם לבישת הבגד, ועל איסור שעובר בקימה ועשייה אין פטור של עוסק במצוה, וע”ז כתב השעה”צ שהוא פשוט.

ואמנם יש לדון בזה דאם נימא דהמהר”ם שהו’ במג”א שם חולק על הפסקי תוס’ והאגור לענין חול שאין שום איסור דאורייתא בלבישת בגד בלא ציצית א”כ בלאו הכי אין דברי השעה”צ שם פשוטים ומ”מ זה ברור דהך דינא דהגר”ז והשעה”צ לא יתכנו לילך לפי צד שאין איסור דאורייתא בלבישת בגד בלא ציצית ככל שיש צד כזה.

בגוף הנידון הנ”ל יש קצת משמעות שהמג”א משוי פלוגתא בין המהר”ם מרוטנבורג וסייעתו לבין הפסקי תוס’ והאגור, אבל למסקנת המג”א אפשר דאין בזה פלוגתא דהמהר”ם מיירי בגנאי גדול והפסקי תוס’ מיירי בתנאי קטן, ואפשר שגם זה כלול במסקנתו של המג”א, ומ”מ אין דוחק כ”כ לומר שיש בזה פלוגתא, דבמרדכי גופא משמע דיש בזה ב’ צדדים אם נקבל דברי ר”י רק בשבת או גם בחול כמבואר במחה”ש על המג”א שם.

יעוי’ במשנ”ב סי’ ח סק”ל דמבואר שם שאפי’ היו כולם לפניו בשעת הברכה אינו נפטר בברכה הראשונה בסתמא דבסתמא אמרי’ שלא היה דעתו לזה, מלבד באופן שהוא רגיל ללבוש כמה בגדים דבזה מבואר בבה”ל שם (ד”ה אם לא היה) שאם עדיין הבגדים הראשונים לפניו או שבירך על הראשון ועדיין לא לבשו והביאו לו בגד אחר יש בזה מחלוקת והכרעת האחרונים להקל בזה, ועי”ש במשנ”ב ובבה”ל שם עוד עניינים השייכים לזה.

ויש לציין עוד לדברי המשנ”ב בס”ס קעז ובס”ס רו ובשעה”צ שם, דהמבואר מכ”ז דאף שבפירות יש צדדים ופוסקים דס”ל שאין חוזר ומברך כשהביאו לו פירות ועדיין יש לו פירות מ”מ הוא סברא בדעתו בברכה שמסתמא הי’ דעתו ע”ז, אבל כשמוכחא מילתא שאין דעתו לזה כמו באדם רגיל שאינו מתכוון ללבוש בגד אחר (וכנ”ל במשנ”ב סק”ל) לא.

ולכאורה ה”ה בני”ד שלא היה דעתו לזה כיון שבירך בטעות על טלית אחרת שהיה סבור שהיא שלו ולא האחרת ולכן צריך לחזור ולברך ואמרו לי שכך הורה הגרמ”מ לובין.

ולפי המתבאר ה”ה אם בירך על טלית שסבר שהיא שלו וקודם שלבש אותה נתברר לו שטעה ואינה שלו מאחר שבניד”ד ודאי אין דעתו על הטלית השניה דמי למקרה השני הנ”ל בבה”ל (ד”ה אם לא היה) דמבואר שרק במקרה שרגיל ללבוש כמה בגדי ציצית יחד בצירוף תנאי זה שהביאו הבגד השני לפני שהספיק ללבוש הבגד להלכה א”צ לברך על הבגד השני אבל במקרה שאינו רגיל ללבוש כמה בגדים ובבירור לא היה דעתו ללבוש כמה בגדים לא מועיל תנאי זה.

אלא דצע”ק דהבה”ל שם בסי’ ח’ אח”ז (ד”ה אם היה דעתו) דן בדברי המחבר שם שאינו חוזר ומברך על הבגד השני אם לא היה דעתו אף באופן שלובש ב’ בגדים שברכתן שוה [כך יוצא מלשון השו”ע ע”פ ביאורו של הבה”ל שם עי”ש] והבה”ל העמידו באופן שלא היה הטלית השניה לפניו בשעת ברכה כמש”כ ביו”ד סי’ יט, ולכאורה לפי היוצא מזה דהבה”ל מחייב כשהביאו לו עופות אח”כ ושם הוא פלוגתא ובסי’ רו חשש לדעה זו עי”ש בשעה”צ.

ואין לומר דבציצית יותר חמור לענין ברכה מפירות וכיו”ב (ושם ביו”ד מיירי בשחיטה) מחמת שבציצית מסתמא אין דעתו ע”ז, אין לומר כן, דהרי כאן הבה”ל בבירור דברי השו”ע מיירי באופן שיודע שילבש הטלית השניה אחר שלובש הראשונה [עי”ש] ולמרות זאת החמיר להלכה בברכה יותר ממה שהחמיר בפירות, דהרי לענין פירות נקט הבה”ל דסגי במה שהביאו לו הפירות השניים קודם שסיים הראשונים, וביותר יש להוכיח דהרי בבה”ל לעיל (ד”ה אם לא היה) נקט בפשיטות דציצית שוה לענין זה לפירות דבאופן שרגיל ללבוש כמה בגדים הדין הוא שאם הביאו לו הציציות השניות כשעדיין לא לקחו ממנו הראשונות הדין הוא דנקטי’ כהמקילים וא”צ לחזור ולברך.

והנראה בזה דלק”מ דהבה”ל בסוף בד”ה “אם היה” מיירי רק אליבא דהמחבר ולכן מעמידו באופן שלא היה לפניו בשעת הברכה אבל הבה”ל לעיל בד”ה “אם לא היה” מיירי אליבא דהאחרונים המקילים בזה גם בפירות שהביאו לו אח”כ כל עוד שלא כלו הפירות הראשונים.

עד כאן כתבתי לפי הצד שאם בירך על טלית שהוחלפה ונתברר שהיא טלית אחרת חשיב שבירך על דבר אחר, ומאידך יש מקום לטעון ולומר דבניד”ד מכיון שהתכוון לברך על טלית שלו א”כ מה שהזדמנה לו טלית אחרת ומצא הטלית שלו חשיב שבסופו של דבר בירך על הטלית שלו (וכזכר לדבר יש לציין לדברי התוס’ ישנים ביבמות ב ע”ב לענין איילונית עי”ש), ועי’ תבואו”ש ביו”ד סי’ יט סקל”ג והובא ברע”א או”ח סי’ רו ס”ה ובכה”ח שם סקל”ט שדן באופן שבירך על דעת שמחוייב לברך שוב על השני ונתברר לו שא”צ והכרעת התבואו”ש להקל בזה, אבל שם אכן יודע שישחט עוד (או דמסתמא ישחט עוד לפי הדעות לכל מר כדאית ליה) ורק אינו יודע שצריך לברך אבל באופן שאינו יודע שישחט עוד י”ל דגם התבואו”ש לא מיירי בזה לפוטרו מן הברכה, וז”ל שם בשמלה חדשה שאף על פי שברכתו הראשונה לא היה כי אם לפטור אחת, [אבל מ”מ] כיון שידע שיכסה עוד זה אחר זה ולזה נתכוין בהתחלתו וכו’ כבר נפטר ממילא עכ”ל, ומבואר מזה דצריך להטעם שמ”מ ידע בשעת הברכה שיעשה עוד כיסוי.

כל הנ”ל גם לפי הצד דמה שבירך על של חבירו היה בהיתר וחשיב ברכה כדין אבל יש מקום לדון דשמא גם לא הוה חשיבא ברכה ודלא אמרי’ בזה ניחא ליה לאיניש כיון שלפי טעותו הוא לקח הטלית על מנת לגוזלה ואז הברכה לבטלה כיון שלא היה לו רשות לברך ע”ז, ועי’ עוד בזה בנובי”ת סי’ קלד בהג”ה מבן המחבר שיתכן שלא נקט כדברינו בזה וכ”כ כעי”ז בבין שלמה או”ח סי’ נז בהג”ה מבן המחבר סק”א על קושיית החלקת יואב קבא דקשייתא סי’ צו על השו”ע סי’ תרמט ס”ה, וי”ל דכ”ז לענין המצוה אבל לענין הברכה י”ל דאה”נ [וכן מבואר במשנ”ב סי’ תרמט ס”ה סקל”א דעל סעי’ זה קאי הקבא דקשייתא שם] ועי’ עוד בפירוש הנדמ”ח על קבא דקשייתא שם.

אבל עכ”ז עדיין לא הי’ ראיה ברורה להוכיח שגם נטלה על מנת לגוזלה כשסבור שהיא שלו חשיב על מנת לגוזלה לענין אם מכח זה נימא דאין בזה היתר של ניחא ליה לאיניש ועי’ בנידון זה של נטלה לגוזלה כסבור שהיא שלו עוד בקדשים בתוס’ ומהרש”ל ומהרש”א בקידושין נה ע”א ומל”מ פ”ו מהל’ מעילה ה”ד ולענין מתנות כהונה באחיעזר ח”ג ס”ס סג ויש לדון בכ”ז לענייננו לענין חולין, וברמ”א חו”מ סי’ עב ס”א משמע דיש פלוגתא אם שליחות יד בשוגג חשיב שליחות יד, ובקצה”ח ונתה”מ סי’ כה סק”א מבואר דגזלן בשוגג אינו גזלן, ועי’ דרכי חושן להגר”י סילמן סי’ רצב סקנ”ז מש”כ עוד, וכמובן דאין מכל זה ראיה לדידן לומר דניחא ליה לאיניש לבעל הטלית שישתמשו בטליתו גם באופן שהמשתמש נתכוון לגוזלה בשוגג דבזה יש לומר דליכא רשות לזה מחד גיסא ומאידך גיסא אפשר דלא חשיב איסורא מחמת זה כיון שלא נתכוון לגזל כלל ובגזל שמא לא נאמר דיני גזל בשוגג כשלא היה נזק והחפץ לפנינו והדר בעיניה.

[וקיצרתי בנידון זה כאן מאחר דאין נוגע למעשה דבלא”ה נתברר שצריך לברך על הטלית השניה ועל הטלית הראשונה הרי בלא”ה כבר בירך].

וכמו”כ יש לדון עוד דכיון דהו”ל שוגג בגזילתו א”כ ברכתו אינה לבטלה דבכל איסור אם בירך על איסור בשוגג שלא נתכוון לאיסור אין הברכה לבטלה לדעת הט”ז בריש סי’ קצו שהביא המשנ”ב שם סק”ד (ויש בזה עוד דעות באחרונים, עי’ בכה”ח שם סק”ד בשם עולת שמואל סי’ ג’ וכת”ס או”ח סי’ כב ועוד אחרונים), ומ”מ לא נפטר מכח ברכה זו על לבישת הטלית השניה וכמו שנתבאר.

היוצא מזה דצריך לברך.

בשו”ע ריש סי’ יג ובסי’ שא סל”ח מבואר דהיוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת על פתילי הציצית שאין עשויין כהלכתה, והוא ע”פ הגמ’ במנחות לז ע”ב.

ובמשנ”ב סי’ יג סק”ג בשם הט”ז שם סק”א כתב דאם נפסקו כל החוטין ולא נשתייר בהם כדי עניבה פטור, דאז בטלים להבגד (ונפק”מ גם לכתחילה ברה”ר כשהוא נוגע לכבוד הבריות).

ונשאלתי לפ”ז מה הדין בנפסק חוט אחד בזמנינו שאין רגילות להשלים ומה הדין כשיש עוד ציציות שלמות בכנפות האחרות.

והנה קודם שנבוא לברר טעמי ושיטות דין זה, יש לחקור האם יש לדין זה תנאי מצד חשיבות המצוה והאיסור חל רק מחמת חשיבות פתילים של מצוה, או דילמא דכל דין זה הוא רק מצד דעתו להשלים דמאחר שדעתו להשלים את הפתילים או לתקנם חשיבי ולא בטלי לבגד (משא”כ כשמקיים בהם מצוה חשיבי יחד עם הבגד וכמ”ש הרמב”ם פי”ט מהל’ שבת ה”כ שהציצית מנוי הבגד ומתכסיסיו), ולפי מה שיתבאר להלן התשובה לחקירה זו אינה פשוטה כלל.

והנה בשו”ע סי’ שא סל”ח כתב בטעם דין זה שחייב על הוצאת פתילים אלו בשבת כיון שדעתו להשלים על החוטים ממילא חשיבי ולא בטלי לבגד, והוא דעת התוס’ בשבת קלט ע”ב והרמב”ם פי”ט מהל’ ציצית ה”כ והר”ח המובא בתשו’ הרא”ש שבב”י סי’ יג וכן הובא הר”ח בתשו’ המיוחסות להרמב”ן שהביא בב”י שם [ושם הביא במיוחס להרמב”ן גם דעת רש”י דלהלן], וכן במשנ”ב סי’ יג שם כתב לה בקיצור שדעתו עליהם, ובפשוטו דין זה שהזכיר המשנ”ב שם בשם הט”ז [והובא לעיל בריש המאמר] דאם נפסלו לגמרי פסול הוא רק משום שבזה אין דעתו להשלים עליהן אלא להחליפם לגמרי ואז אבד חשיבותן אבל אין בזה תנאי מצד עצם המצוה אלא מצד התייחסות האדם לחוטים והגורם הוא המצוה.

ומאידך מצינו בבגד שהוא חייב בציצית רק מספק אף שמחוייב בבגד ולא יוכל להמלט מלהטיל בו ציצית מ”מ אין יוצאין בשבת כמ”ש בשו”ע סי’ י ס”ז, ובפשוטו מבואר מדברי השו”ע שם דכל מה שיש ציצית כשרות ואין הבגד נכשר בהן אף שאינו עתיד לטפל בציצית או להסירן יש בזה חשיבות של חוטי ציצית ולא בטלי.

ובאחרונים מצינו לכאו’ ב’ דרכים בזה, דיש מהאחרונים שנקטו דברי השו”ע הנ”ל בסעי’ ז’ באופן שאכן דעתו לשנות הבגד או לתקן אותו, ולהלן יבואר.

אבל פשטות המשנ”ב שנקט שעצם מה שיש בבגד פתילי ציצית כשרות המונחות שלא בכשרות הוא סיבה להתחייב בשבת, שכן נקט המשנ”ב בסק”ב בשם הפמ”ג בא”א סק”ב דבגד שאין לו שיעור ויש בו ציצית חייב עליו בשבת [וכ”ד הגר”ח מולוזין בכתר ראש הל’ ציצית סי’ ד’].

ובמקור הפמ”ג למד זה מדין ציצית המסופקת הנ”ל בסי’ ז והי’ מקום לומר בזה בדעת המשנ”ב [ובדעת הפמ”ג גופיה עי’ להלן] דפתילי ציצית כשרים גם כשאין מתכוון לשנות דבר בבגד ורוצה להשתמש בה כמות שהיא ונהנה מפתילי הציצית כך מ”מ מאחר שיש כאן חוטי ציצית כשרים והבגד אינו כשר או שאין הפתילים מונחין כהלכתן הוא בכלל האיסור לצאת בו בשבת.

ולפ”ז יש מקום לטעון דגם באופן שפטר המשנ”ב בשם הט”ז כשלא נשתיירו גרדומין הוא בתנאי שהוא כמו האופן המדובר שהפתילים אכן נפסלו אבל באופן שהפתילים לא נפסלו למרות שמדובר באיזה אופן שאין בדעתו לשנות את מצב הציצית בבגד או שבדעתו להסיר לגמרי את הציצית שבבגד לא.

אבל כמו שנתבאר דפשטות הדין [לפי טעם השו”ע הנ”ל בסי’ שא ע”פ כמה ראשונים, ולהלן יובאו עוד דעות בטעם דין זה] דתלוי אם דעתו לעשות תיקון בפתילים אלו או לא.

וכך מבואר במשיב דבר להנצי”ב ח”ב סי’ א שבציצית שאין בה שיעור כיון שאין דעתו להשלים אין בזה חיוב בשבת, וכעי”ז בחזו”א או”ח סי’ ג סקכ”ח ד”ה ונראה, ואפשר שגם הערה”ש סי’ יג והמנח”י ח”ד סי’ ו נוטים לזה, וכן נראה כעי”ז דעת הרע”א בהגהותיו סי’ יג בטעם מה שבגד מסופק אסור בשבת משום שדעת האדם לתקן את הבגד (פי’ וחשיב כמו שדעת האדם לתקן את החוטים וכרגע הם מוגדרים כדבר שמעותד לשימוש וחשיבי ולא בטלי לבגד דכרגע אין בהם שימוש כלל), וכעין הרע”א צידד הגרשז”א מדנפשיה (הובא בספר שש”כ פי”ח הערה קנא), וגם בדע”ת כ’ על הפמ”ג שאם יודע שלא יעביר הציצית באין לו שיעור אין בזה חיוב שבת [משנה אחרונה], ובאמת כבר בפמ”ג גופיה בסי’ יג בא”א סק”ב כתב דהטעם באין לו שיעור שחייב עליו בשבת משום שיעביר משם הציצית והמעי’ היטב בדבריו של הפמ”ג יראה דגם את דברי השו”ע בסי’ י’ פירש הפמ”ג כהרע”א.

[וצ”ע דהמשנ”ב שהשמיט הטעם אולי לא ס”ל מטעם זה והכתר ראש ג”כ לכאו’ לא ס”ל מטעם זה, וגם לכאורה מהאחרונים שהביא המשנ”ב בסי’ י’ שדנו בכרמלית ועוד, בפשוטו לכאו’ משמע דלא ס”ל מחילוקים אלו שאם יודע בעצמו שאין דעתו לשנות או לתקן הבגד לא נאמר בו דבר זה, ולהלן יבואר עוד בדעת המשנ”ב דיש מקום לומר שחשש לדעה אחרת דלא כהשו”ע, ויש להוסיף דלמסקנא מה שנתבאר טעם המשנ”ב בזה אינו קושי’ אם נימא דהחמיר המשנ”ב יותר מהפמ”ג גם אם נימא דהפמ”ג הוא מקורו של המשנ”ב].

ובבה”ל סי’ שא סל”ח כתב דיש ג’ דעות בראשונים בטעם דין זה, דטעם השו”ע הנ”ל הוא אחד מן הטעמים, אבל יש ראשונים אחרים דמפרשי דמשום מצוות הציצית חשיבי ולא בטלי ולפי’ רש”י החשיבות מחמת התכלת.

וב’ הטעמים האחרונים הנ”ל שכתב הבה”ל יחלקו בניד”ד דלהטעם שהוא משום המצוה בניד”ד חייב ולהטעם שהוא משום התכלת יהיה תלוי דאם יש שם תכלת חייב ואם אין שם תכלת פטור.

ובמשנ”ב בסי’ יג שנקט דבלא נשתייר שיעור עניבה פטור משום שבזה אין דעתו ע”ז, ומצד הטעם של הדברים שהזכיר המשנ”ב, לכאו’ משמע שפסק כטעם השו”ע בסי’ שא שם, אף שיש כאן חשש דאורייתא להדעות האחרות.

אבל יותר נראה דגם להסוברים שהוא משום חשיבות המצוה הוא מ”מ דוקא אם שייך להשלים ע”ז לקיים בזה המצוה ואין נפק”מ במה שכבר קיים המצוה, דדעה זו היא מה שהביא הנשמת אדם כלל נו [שהוא מקור הבה”ל שם בדעות אלו שהביא בסי’ שא סל”ח] מהסמ”ק שהוסיף בשם רבינו יחיאל דציצית משום חשיבות דמצוה אפילו אינה תכלת, ודן שם לפ”ז בעוד רצועות חשובות והטור הביא דעתו בקצרה להחמיר בדברים הללו, וממילא מסתבר דסו”ס החשיבות היא שיש בזה תועלת, ואולי לאידך גיסא יש מקום לדון עוד דשמא להנך ראשונים חשיבות המצוה תליא במה שדעתו להשלים ולא אם דעתו להשליכן, דהרי חשיבות המצוה היא חשיבות התלויה בדעת האדם דמדמי לה לחשיבות רצועות משי, ואם האדם אין מחשיב חוטין אלו למצוה א”כ אנן למה נחשיב לזה לענין הוצאה, וצל”ע בזה.

אבל עכ”פ יש מקום להעלות צד בדעת המשנ”ב בביאור אותם השיטות כמו הצד הקודם (אבל יותר נראה דגם וכו’) דגם להדעה השניה בראשונים בטעם דין זה מודים שדינו של הט”ז נכון לדינא שאם החוטים כבר אין ראויין למצוה אין בהם חשיבות לענין הוצאה אבל אם ראויין יש להם חשיבות לענין הוצאה, ובאמת המשנ”ב חשש גם להדעה השניה דתליא במצוות ציצית, והטעם שחשש המשנ”ב לדעה זו משום דבדאורייתא חיישי’ לדברי המחמיר, ולכן הביא דעתם בבה”ל בסי’ שא סל”ח כנ”ל, ולכן חשש באופנים דלעיל אף כשאין בכוונתו להשתמש בחוטי הציצית למטרה אחרת, ודברי הט”ז על חוטים שנפסקו הנה לפי מה שנתבאר אינם סותרים דעה זו דגם לדעה זו רק אם יש חוטים כשרים לציצית חשיבי ולא בטלי.

ואמנם המשנ”ב כתב דטעם ההיתר באופן של הט”ז הוא משום שאין דעתו עליהם ואזיל לפי הדעה הראשונה משום שזו היא הדעה העיקרית שגם הובאה בשו”ע בסי’ שא וגם במקור דין זה בט”ז נזכר טעם זה לפי טעם התוס’ והרמב”ם [כ”ה בט”ז שם להדיא], אבל יש טעם לדינו של הט”ז גם לפי הדעה השניה לדינו של הט”ז וכמו שנתבאר שדין הט”ז נכון גם לפי הדעה השניה [ולפי הדעה השלישית שהיא דעת רש”י ועוד ראשונים שהביא הנשמת אדם שם יש מקום לטעון דבזמן שאין תכלת בציצית אין חשיבות אלא שאינו מוסכם לכו”ע עי”ש דיש ראשונים שנקטו דיש חשיבות מצד המצוה והיא הדעה השניה בבה”ל שהיא דלא כהדעה השלישית שהיא דעת רש”י], ומ”מ אינו סותר שחשש המשנ”ב גם להדעה השניה, כך יתכן לומר כדי שלא נצטרך לדחוק בטעם מה שלכאו’ חלק המשנ”ב על הנך אחרונים שסוברים שכל היכא שאין דעתו להשלים אינו בכלל דין זה ודבריהם כפשטות הדעה הראשונה שהוא משום שדעתו להשלים.

ויש לציין דמצינו דעה שג”כ אפשר לומר שסבר כדעת המשנ”ב בנקודה זו, והיא דעת השב יעקב סי’ ה שהובא במשנ”ב סי’ יג סק”ד שסובר דבגדים החייבים רק מדרבנן הציצית אינם מן הבגד וחשיבי ולא בטלי ולכאו’ היינו אף שבודאי ישאיר שם הציצית, אולם המשנ”ב גופיה ועוד כמה אחרונים שהובאו בדבריו לא ס”ל ממש כהשב יעקב להחמיר אפי’ באופן זה.

ומ”מ מצינו קצת תנא דמסייע להשב יעקב בתשו’ הרא”ש כלל ב’ סי’ ט (הו’ בב”י סי’ יג) שהביא מנהג רבותיו [והכונה למהר”ם כמש”כ הטור בסי’ שא והב”י בסי’ יג ועוד מהראשונים שהביא שם ובתשב”ץ סי’ מד] שפשטו הטלית בשבת קודם שיצאו לרה”ר וכ’ הרא”ש שהיא חומרא בעלמא, וי”ל דהיינו משום דחששו לסברת הרז”ה שפסק כמ”ד התכלת מעכבת את הלבן ואף דמדרבנן לבשי’ ציצית גם האידנא מ”מ לפי סברת השב יעקב אין הציצית בטלין לבגד זה, אבל הרא”ש גופיה שם האריך דהתכלת אין מעכבת את הלבן ואפי’ תימא שציציות שלנו אין כהלכתן [נראה דכונתו משום שאין תכלת] מ”מ מאחר שכוונתו להשאירו דמי לכילה וכסכסיה [היינו דסי’ שא סל”ט דלעיל] דבטלי לבגד כיון שאין דעתו לתקנן וה”ה בזה שדעתו להשאירן כך.

ולפי מה שנתבאר לכאו’ המשנ”ב והחזו”א (עם עוד אחרונים) נחלקו בפלוגתא זו האם קי”ל להלכה דהוא רק משום שדעתו להשלים או דחיישי’ להדעות שהוא גם משום חשיבות הציצית.

ויש להוסיף דמצינו עוד ב’ מקומות שהלכו בזה המשנ”ב לשיטתו והחזו”א לשיטתו [אף דאפשר דשייך בכל מקרה לגופו עוד צדדים].

הא’ דהמשנ”ב סי’ יג סק”ג כתב דאופן הפטור הוא אם “נפסקו כל חוטי הארבע ציצית” וכו’, אולם החזו”א או”ח סי’ ג סקכ”ט ד”ה במ”ב נקט דאם נפסק אחד מן החוטים סגי בזה [ולפמשנ”ת בזמנינו יש לדון גם על חוטי שאר הכנפות] והיינו משום שאין דעתו להשלים על חוטים אלו, וחזי’ מזה דהמשנ”ב אפשר דחשש להדעות דחשיבות כשרות החוטים נשארה אבל החזו”א לא חשש [אף שאינו מוכרח ומ”מ זה אינו ראיה ברורה לעניננו דאפשר דבמקומו של המשנ”ב הי’ חשיבות אפי’ לחוט אחד שנשאר חוט אחד ומאידך גיסא גם על החזו”א הי’ מקום לטעון דסגי במה שיש כאן כנף אחד שלם לחשיבות מצווה, ובפחות מזה לא, אבל הוא טעם שאינו מסתבר דממ”נ אם אין מועיל חוט אחד גם כנף אחד לא יועיל עד דאיכא ד’, ועכ”פ טעם החזו”א גופיה לא משום זה אלא משום שכנף שאין כל החוטים שלו שלמים אין דעתו על החוטים הנשארים בכנף זה].

הב’ דבמשנ”ב לעיל סי’ י’ סקכ”ז בנידון השו”ע שם ס”ז על ציצית מסופקת שאסור לצאת בה בשבת הביא המשנ”ב פלוגתת האחרונים לענין כרמלית ונראה דכיון שהחשש שם דרבנן המשנ”ב נוטה שם להקל במקום פלוגתא [דכמו שנתבאר דרק מטעם שהוא דאורייתא חשש המשנ”ב להמחמירים שהטעם הוא משום חשיבות המצוה], ואחד מהמקילים שהזכיר המשנ”ב שם הוא הארצה”ח בהמאיר לארץ שם סקל”ד, ובפנים הארצה”ח שם נזכרו כמה טעמים במה שהקיל בכרמלית, והם כעין עיקרי הדברים שנזכרו כאן דהוא דרבנן וגם שאין דעתו לתקן הבגד [והזכיר שם דעת השאילתות דטעם מה שחייב חטאת משום שדעתו לתקן הבגד] וגם דחשיבי ציציות הבגד שהם נוי לבגד כמו בציצית כשרה כיון שמשתמש בזה, עי”ש בפרטי הדברים, אבל החזו”א סי’ ג סקכ”ח צידד דמסברא טעמים אלו מספיקים גם בדאורייתא ולא רק בדרבנן, וחזי’ מזה שוב שנחלקו המשנ”ב והחזו”א האם סגי בטעם זה שמשאיר בגד זה גם מצד הדאורייתא או רק בדרבנן, דהיינו שהמשנ”ב בדאורייתא חשש להמחמירים והחזו”א לא חשש לדעתם [עכ”פ בצירוף שהוא נהנה להשתמש בחוטים כמו שהם עכשיו ועדיין אין מזה ראיה לאופן שאין רצונו להשתמש בחוטים כלל].

ולפ”ד הנצי”ב והחזו”א וסייעתם יש לדון דבדבר שאין דעת אף אחד עליו פטור אבל בדבר שיש בנ”א שדעתם עליו ויש בנ”א שאין דעתם עליו והוא עצמו אין דעתו עליו יש לדון, דמחד גיסא יש לטעון דכיון שכשר להצניע חייב עליו, ומאידך יש לטעון דאי”ז מדין כשר להצניע דבטל לבגד (כמו רצועות בסי’ שא סל”ט וכיו”ב דנו הפוסקים לגבי תוית וכפתורי רזרבה) אלא מתחייב על זה מחמת שדעתו שלא לבטלו לבגד אבל אם מתכוון לבטל ה”נ דבטל, ויל”ע בזה.

וממה שיש אחרונים שהזכירו לגבי בגדים מסויימים דאם דעתו שלא לשנות הבגד והחוטים אין בזה חשש זה [עי’ דע”ת הנ”ל ולכאורה גם הרע”א הנ”ל ועוד], א”כ יש לומר דבכל דבר יוכל להיות ג”כ תלוי בדעתו עכ”פ בדבר שיש בזה ב’ אופנים אצל בנ”א [דבאופן שאין בנ”א שמבטלים כלל יש לדון מצד בטלה דעתה ועי’ בסוגי’ דזרק טלית וכו’], ומאידך מהפמ”ג שדן בכמה מיני בגדים דאמרי’ שישנה הבגד כמש”כ שם ולא הזכיר דתליא בדעתו צ”ע דלכאורה זהו העיקר הגדול כאן מלבד הנידון על צורת הבגד ואולי יש ללמוד מזה שלא למד כן, וכן הארצה”ח שהזכיר צד זה רק כצירוף לגבי בגד הנידון שם, וכן שאר אחרונים שדנו לגבי כרמלית שהביא המשנ”ב שם צלע”ש ואפשר דמסתימת הדברים שלא הזכירו פטור כזה אה”נ שסברו שאין פטור כזה וצל”ע בכ”ז.

ואחר שנתבאר שיש צד לומר דגם להסוברים דתליא בחשיבות דציצית החשיבות היא רק במקום שהאדם נותן לזה חשיבות א”כ לפי צד זה נימא דעכ”פ חלק מהחומרות שהחמיר המשנ”ב וסייעתו חלק מן האחרונים שמא הוא באופן שאין ברור לו שאין דעתו להשלים אבל אם ברור לו שאין דעתו להשלים שמא אינו, (אלא דספק וציצית דרבנן צע”ק לפרש כן ומאידך גיסא בפמ”ג שהוא מקור המשנ”ב לגבי ספק מוכח דמיירי באדם שיש מקום לומר בו שדעתו להשלים, ואפשר דר”ל הפמ”ג דמסתמא אמרי’ ביה שדעתו להשלים כל שאין ידוע בו אחרת, ובדוחק יש לומר דר”ל דחיישי’ שמא עומד להשלים גם כשאינו חושב ע”ז להדיא או דלא פלוג, וצ”ע בכ”ז).

ולענין דעת רש”י שהיא הדעה השלישית בבה”ל בסי’ שא, יש לדון לענין תכלת של זמנינו שיש בו רגילות שמשתמשים בו שוב לטליתות חדשות ושומרים אותו עבור מי שאין סיפק בידו לקנות פתילים חדשים, ויש מקום לטעון דשייך שדמיה יקרין לפרש”י, ובפרט דיש דעות שכל דבר חשוב מחשבי’ לענין זה כמ”ש בנשמ”א שם, ואינו שייך לנידון אם הזיהוי של התכלת נכון או לא.

השלמה לענין נפסק חוט אחד בציצית בזמנינו אם היוצא בציצית בשבת חייב חטאת

ושוב העירני הרב קמפה דהחזו”א גבי נפסק חוט אחד מיירי רק כששאר החוטים אין בהם כדי עניבה דאז לא יוכל להשתמש בהם מחדש במקום מצוה, ואכן כך מוכח להדיא מדבריו, ומ”מ אפשר דהחזו”א מיירי לפי זמנו אבל בזמננו שמא אינו כן, והעירוני עוד דהחזו”א לעיל גבי שיעור כתפי הציצית (בצד הנקב) הזכיר חשש שבת וחשש דאורייתא, ונראה דשם החששות יותר רחוקים משום דמיירי במצוה מן המובחר מעיקר הדין, ולכן חשש לזה, כיון שיש צד בזה, משא”כ כשדן החזו”א לענין טלית קטן שאין בו שיעור דבלאו הכי הנידון שם רק מעיקר הדין, ובביאור מש”כ שהוא חשש דאורייתא יתכן משום דיש צד בפוסקים בס”ס י’ שא”צ ב’ לפניו ולאחריו ולדידהו כשהכתפיות אין בהם שיעור אין צירוף בין ב’ הצדדים ואז כל חלק מלפניו ומלאחריו מחוייב בפני עצמו עכ”פ כשיש בהם לכה”פ שיעור המסופק וק”ל.

ועוד העירני דהרמב”ן והרא”ש אפשר שנחלקו כעין הך פלוגתא אם אזלי’ בתר מה שהחוטים ראויין לציצית או בתר דעתו דהרמב”ן טען דלהרז”ה חייבין חטאת בלבן [ולכאו’ כן דעת מהר”ם כמשנ”ת בתשובה בפנים] והרא”ש חלק ע”ז.

בשו”ע סי’ טו ס”ד ס”ה מבואר דיש אופנים שאם נקרע סמוך לסוף הבגד לא יתפור והטעם מבואר שם דלרש”י יש לחוש שישתמש בחוט התפירה לציצית, ואילו לרב עמרם הוא מטעם אחר.

וטעם דרב עמרם אינו שייך לעניננו כלל לב’ השיטות בדעתו עי”ש, אבל לטעם רש”י לכאורה היה שייך גם אם יש חוטים נפרמים היוצאים מן הבגד כיון שיש חשש שיעשה מהם הציצית, [והשו”ע כ’ דיר”ש יחשוש גם לדעת רש”י היכא דאפשר], א”כ לכאורה בגד זה היה פסול מדרבנן.

[וכל נידון זה הוא באופן שלא השתנה צורת מהות הבגד ע”י הקרע אלא נפרם מעט באמצעו בקל, אבל אם השתנה צורת מהות הבגד באיזה אופן עי’ פרטי הדינים בזה במשנ”ב סי’ הנ”ל.

וכמו”כ כל נידון זה הוא דוקא בנפרם תוך שיעור הטלת ציצית דהיינו ממלוא קשר גודל (עי’ בה”ל ריש סעי’ ד) עד תוך ג’ דמחוץ לשיעור זה אפי’ תפירה אינו פוסל לפרש”י כמבואר במשנ”ב שם].

אבל המשמעות בלשון הדינים הנזכרים בשו”ע שם שהגזירה היא רק באופן שתפר ולא קודם התפירה, וגם מה דמיירי השו”ע בסעי’ ה’ בנקרא הבגד היינו רק מצד שלא נשתייר שיעור קשר גודל כמבואר במשנ”ב שם אבל לא מצד עצם הפרימה.

ואולי יש טעם בדבר דהאיסור הוא המעשה של התפירה בבגד כזה (היינו לתפור בגד שישתמש בו לציצית באופן כזה), ולא השימוש בבגד וגם כשאוסרים הבגד אחר התפירה הוא משום שהבגד כאן הוא תוצאה של מה שעשה התפירה, וכ”ז דחוק וצ”ב.

אבל אפשר דאה”נ השו”ע מיירי באופן שבקרע עצמו אין חוט שיוצא, וה”ה בתפירה אין הכרח שאחר התפירה יישאר חוט שיוצא, אבל מכיון ובשעת התפירה עצמה יש חוט חיישי’ שישאיר חוט זה וישתמש בו לציצית, אבל אם יש קרע בבגד באופן שיש חוט ניכר שיוצא משם יש לדון בזה.

אבל הוא מחודש להמציא דין איסור חדש כשיש חוט יוצא מן הפרימה אם אינו מפורש בש”ס ופוסקים.

ויעוי עוד בסוגי’ דסוכה ט ע”א דמשמע שם שעצם מה שיש חוטים היוצאים מן הבגד עצמו בלא שעשו מעשה תפירה (ע”ד המבואר לאיסור בשו”ע סי’ טו הנ”ל) אינו פוסל את הבגד מציצית אם עשה הציצית כתיקונו מחוטים בפני עצמן שנטוו לשם ציצית, וגם בפוסקים נזכר בכ”מ ענין הגדיל היוצא מן הבגד ומשמע דאי”ז פוסל הבגד מה שיש חוטים יוצאין ודוחק לומר דדוקא בקלוע וגם בסוכה שם מוכח לא כן.

וכן יש להביא ראיה עוד מנידון הפוסקים (סי’ יא ס”י) לגבי אם נקרע הנקב של הציצית אחר שהטיל בו הציצית דאם נשאר מן הבגד כשר גם אם לא נשאר כשיעור, ומסתמא מיירי אפי’ באופן שנפרם ויש איזה חוט שיוצא משם.

על כן לכאורה נראה דפרימה לחוד אינו פוסל הבגד [ובפרט דמבואר במשנ”ב שם דעיקר ההלכה כרב עמרם בזה היכא דלא אפשר לקיים פרש”י] וצל”ע.

דין זה שנוטפת על הקרן שיהיה הציצית יורד מצדו אל למטה הוא דינא דגמ’ לאיזה מהראשונים (כלבו סי’ כב וארחות חיים סי’ יז ורוקח סי’ שסא) והובא בשו”ע או”ח ס”ס יא בשם יש אומרים, אבל אינו לעיכובא כמבואר במשנ”ב שם ע”פ המג”א, ומשמע דגם אם בירך כשהציצית לא היו נוטפות על הקרן לא חשיב שהי’ כאן ברכה לבטלה ואפשר דר”ל דלכו”ע אינו לעיכובא.

ומבואר עוד במשנ”ב שם בשם הפמ”ג דאם בשעת תליית (ולכאו’ ה”ה קשירת) הציצית היה אינו נוטף על הקרן אפשר לשנותם אח”כ.

והיה מקום לומר דהטעם לה הוא דדינא דנוטף על הקרן הוא למצוה בעלמא ולכן אין בזה מצד תעשה ולא מן העשוי.

ומ”מ כמה ראשונים סוברים דגם אם הוא יורד למטה ולא תלוי לצד הוא ג”כ בכלל נוטף על הקרן ודעת בעל העיטור (עי’ בב”י בסוף הסימן שם בשם מהרי”א דלפ”ד יוצא שלבעה”ט פסול לדידן והב”ח ועו”ת חולקין ודיברתי מזה בתשו’ אחרת) דהציצית בב’ נקבים כמנהג האר”י בטלית קטן, אם כי העו”ת סבר דגם לבעה”ט שייך באיזה אופן לדקדק שיהיה נוטף על הקרן עי”ש [ויש להזכיר דיש מפרשים דינא דשו”ע גופא באופן אחר, עי’ בערך לחם להמהריק”ש], ומ”מ אפשר דכל דברי האחרונים הנ”ל שאינו לעיכובא הוא אפי’ להדעות המחמירים בזה, דהרי אם נימא דיש כאן צד שהוא תעשה ולא מן העשוי א”כ מה יועיל להחזירו אח”כ ממ”נ דלמר א”צ כלל ולמר לא מהני אלא ע”כ שגם להמחמירים בזה אינו לעיכובא, וגם בלבוש בסוה”ס אחר שהביא דברי המחמירים בזה כתב אבל אין קפידא כל כך לפוסלו בכך (ומ”מ משמע דלא הוה ברירא ליה לגמרי דין זה).

אבל בפמ”ג בא”א סקכ”ד כתב דאף אם נימא דהוא לעיכובא מ”מ לא שייך תעשה ולא מן העשוי בדבר שאין צריך מעשה גמורה כמו בגג בסוכה שפותח וסוגר עכ”ל, וכוונתו להמבואר ברמ”א סי’ תרכ”ו ס”ג, אולם יש להעיר דדין זה לא אתיא ככו”ע דדעת הב”ח והמ”א והא”ר ושארי אחרונים להחמיר בזה כשהיה בשעת עשייה, וממילא כל דברי הפמ”ג כאן הם אליבא דהמקילין שם, וממילא יש צד שציצית זו תהיה פסולה.

אבל הפמ”ג לא אמר אלא לרווחא דמילתא דאפי’ לפי הצד שהוא לעיכובא בזמן לבישה מ”מ אינו לעיכובא בזמן עשיה מטעם הרמ”א בסי’ תרכו, אבל אה”נ שאינו לעיכובא כמש”כ המג”א, ולכן א”צ לבוא לסמוך על שי’ הרמ”א שם.

ומ”מ היוצא בזה שיש ענין להדר בזה לכתחילה כיון שההיתר הוא מטעם ס”ס [עי’ פרי תואר יו”ד ריש סי’ לט לענין הידור בס”ס] וגם בלאו הכי משמע במשנ”ב דהנידון רק בדיעבד ואפשר דבלאו הכי מה שלכתחילה תהיה נוטפת על הקרן הוא דין גם בעשייה.

בתשובה אחרת הבאתי דברי הגראי”ל ועוד שהתירו דבר זה במקום צורך גדול שנצרך לעכשיו, ושם דנתי מצד כמה עניינים השייכים לזה כגון אמירת דברי תחינה במקום הטינופת ודיבור בבהכ”ס.

והעירוני מדברי הבה”ל סי’ תקפח ס”ב לגבי מצוה בבהכ”ס, ועי’ בפנים דברי הבה”ל בבירור דין זה שכן משמע במג”א שא”א לשמוע תקיעה בבית הכסא, ותמה הבה”ל ע”ז הרבה שלא מצינו דין זה בשום מקום, ואח”כ הביא שכן מבואר במטה אפרים, וכתב דשמא עצם מה שמכוון לצאת יד”ח המצוה חשיב כד”ת (וכעי”ז ציין בעמק ברכה סי’ יט שכן מבואר דעת האגור המובא ב”י סי’ מז, אבל זה לא שייך כאן) ושוב כתב וגם י”ל בפשיטות דבשעה שמקיים מצוה בפועל הוא עבודה ואין לעשות עבודת ד’ דרך בזיון דהוא בכלל ביזה מצוה עכ”ל, עי”ש שהשווה זה לנתינת מ”ר בשופר בר”ה לג שאסור ליתן מפני הכבוד.

והנה הבה”ל בתחילת דבריו בקושייתו ציין שבמצוה כגון ציצית מצינו שלא הוצרך לפשוט הציצית בבהכ”ס, ולא תירץ על זה במסקנתו, וכן הקשה במנחת שלמה ח”א סי’ א, ובאמת  לכאורה היה נראה שדין איסור בבהכ”ס הוא רק בדבר שבקדושה כגון תפילין וד”ת, ומצינו כמה יישובים באחרונים לבאר למה גבי תקיעת שופר מצינו שהחמירו בזה.

ולכאורה היה מקום לתרץ דמציצית אין ראיה כיון שאינו עושה מעשה מצוה ולא חשיב ביזיון אלא בקום ועשה, אולם מצינו בסוגיות דלבישה חשיב מעשה גם כשאינו עושה דבר (עי’ תוס’ יבמות צ ע”ב ותוס’ שבועות ל ע”ב), ועדיין יש ליישב דאי”ז תליא בגדרי מעשה אלא מה שאינו עסוק בפעולת המצוה בזמן שהותו בבהכ”ס.

ושו”ר שכעי”ז תי’ בחוט שני ר”ה עמ’ פה דבציצית מצד כוונה כבר כיוון בתחילת הלבישה ומצד כבוד המצוה כבר סיים המעשה בזמן הלבישה, וכעי”ז כתב הגרח”ק בדעת נוטה סי’ קטז דבציצית כבר כיון בתחילת היום (ובהערה שם העיר דטעם זה לא סגי לענין מי שפשט הציצית בבית המרחץ וחוזר ולובשו ועי’ להלן עוד תירוצים בדעת נוטה), וכעי”ז בדעת נוטה ח”א סי’ מד שדברי הבה”ל רק במצוה שיש בה מעשה.

וכמו”כ אפשר לתרץ דבציצית יש כבוד הבריות כמבואר במשנ”ב סי’ יג וי”ל דבמקום כבוד הבריות אפשר דלא אמרו דין זה כדמצינו כמה דינים שלא נאמרו כבוד הבריות, ולפשוט בזמן שהוא בבהכ”ס אפשר שאין רווח כ”כ אחר שכבר נכנס בזה.

עוד יתכן ליישב באופן שלישי דלגבי ציצית מאחר שעיקר מעשה קיום מצוות הציצית הוא לבישת בגד ולא הטלת הציצית א”כ מה שלובש הבגד חשיב כלבישת בגד, ואף דהאידנא כל לבישת הבגד הוא בשביל הציצית כמ”ש הט”ז מ”מ לא שנא.

ובמשנה אחרונה על המשנ”ב שם בסי’ תקפח וכן בהל’ ק”ש בסי’ פה הביא ליקוט מדברי האחרונים בנידון זה ואביא תמצית דבריו.

המנח”ש שם נקט דעיקר קושיא ליתא כיון ששייך לכוון שלא יצא מצוות ציצית, אמנם חלק בזה על הבה”ל סי’ ס’ ד”ה וי”א שאין יוצאין יד”ח ציצית, וגם הוא מחודש מאוד לומר שצריך שלא לכוון לצאת יד”ח ומסתמא שאין כוונתו למעשה כן אלא כשאר תירוציו.

בתשוה”נ ח”ב סי’ ט נקט שבציצית אין להתבטל מהציצית כיון שיכול לקיימה באותו רגע ואם יפשוט הציצית יתבטל לאותו הזמן, ובזה יישב גם בטעם ההיתר לקיים תשביתו ע”י השלכה לבהכ”ס בסי’ תמד במשנ”ב סקכ”א.

ולפי דבריו יוצא חומרא דהיתר זה הוא רק באופן המבואר במשנ”ב שם שכבר עבר הזמן ומחוייב בכל רגע לבטלו מיד, ומ”מ מדברי המשנ”ב אין ראיה שבשאר אופן שיתבטל מהמצוה עכשיו מותר דהמשנ”ב מיירי בחובה, ואמנם דברי המשנ”ב לא מיירי שעומד עכשיו בבהכ”ס אבל התשוה”נ מדמה לזה מאחר שיכול לבטל על ידי בהכ”ס ומ”מ גם אין ראיה ברורה מהמשנ”ב דיש אופן שמותר כלל דשמא המשנ”ב גופיה מיירי באופן שמשליך מחוץ לבהכ”ס אל תוך בהכ”ס באופן שאינו עומד כנגד בהכ”ס פתוח וכיו”ב.

וגם אולי יש לחלק בין מצוה של קום ועשה למצוה של ביטול דהרי בקום ועשה מצינו שיש חפצא דמצוה שאין נוהגין בהם ביזיון בסוף הל’ ציצית.

ויותר מזה בחוט שני ר”ה עמ’ פה כ’ שאפי’ צדקה יכול לתת בבית המרחץ כיון שמעשה הנתינה גופיה אין ניכר בו המצוה אלא הכונה היא המצוה ורק מצוה שניכרת בו הכונה מותר.

אלא שחידושו לגבי צדקה בעניותי לא זכיתי להבין כוונת דבריו הק’ דהרי גם בשופר מוכח בהרבה מקומות שנשתמשו בשופר לעוד עניינים מלבד המצוות וגם אומות העולם השתמשו בשופר וא”כ עצם התקיעה בשופר אינו בהכרח מעשה מצוה, ואם משום שנראה לעין שמתכון למצוה הרי גם בצדקה סו”ס נראה לעין שכוונתו למצוות צדקה, ובבא”ח ס”פ ויצא מבואר דאפי’ הרהור במעשה צדקה לא יעשה שם וכעי”ז כ’ במקור חיים סי’ צב ס”א דמי שצריך לנקביו לא יעשה שום דבר מצוה ולכאורה ה”ה צדקה ולכאורה ה”ה במקום הטינופת דחמיר לכמה עניינים ממי שצריך לנקביו (כגון לגבי התחיל בהיתר).

ועוד ציין בחוט שני לדברי המשנ”ב בסי’ תרל סק”ד שאותם שעושים סוכה אצל בית הכסא ואשפה מפני שהמקום צר להם וריח רע מגיע אליהם מן התורה יוצא ידי חובתו אבל לא יברך ברכת המזון שם.

וגם זה לא זכיתי להבין דהמשנ”ב לא קאמר שיכול לישב שם או שמותר לישב שם אלא שיוצא ידי חובתו שם ואף הגדיל וכתב דמן התורה יוצא יד”ח שם ומשמע דלמעשה אין כדאי לעשות כן (אף דאין כוונתו שמדרבנן אסור דא”כ היה לו לומר שאין לעשות כן כעין מש”כ לגבי ברכהמ”ז) וגם הלשון אותם שעושים לא משמע דכך ראוי לעשות, אלא דמשום שדברי המטה אפרים מחודשים והם לכתחילה והעובר עליהם לאו עבריינא מקרי אבל לא שאפשר לכתחילה לעשות מצוה במקום המטונף.

ויש להעיר עוד דבמקור המט”א סי’ תקפח ס”ה מבואר דאפי’ מים שותתין או מצא צואה במקומו יצא ויחזור ויתקע ומבואר דאינו כדבר שבקדושה שלא יצא, ואולי משום דמדאורייתא מותר, אבל לגבי מים שותתין לא משמע שהיה שוגג א”כ הו”ל מזיד, ונראה משום דבאמת אינו איסור גמור מדינא.

ומה שכתב שם שמ”מ יש לו לחזור ולתקוע נראה דלאו חיובא קאמר מדלא קאמר צריך או חייב ולא שיש צד שלא יצא, ולכאורה כל האחרונים שנקטו שבשעה”ד יקיים במקום הטינופת לא ס”ל שיש צד כזה שלא יצא, ואולי לכן לא הביא הבה”ל חלק זה, אם כי יש לומר דהבה”ל שתיק משום דממילא שמעי’ שיש בעיה גם בדיעבד לפי החשבון בדברי המג”א שם שיוצא שהוא כמו דברי קדושה בבהכ”ס עי”ש, אבל אולי יש מקום לומר בדעת המטה אפרים דמה שחוזר ותוקע אינו מצד שיש צד שלא יצא אלא מצד דלזכרון קאתי וכמו שמצינו שעושים מאה קולות כאם סיסרא ותקיעות דמעומד שוב ולדעת כמה ראשונים מקיימים בזה שוב הדאורייתא כמו שהרחבתי במקו”א הלכך אין פסידא בזה שיעשה שוב למצוה מן המובחר ויזכר ויכתב בספר חיים טובים

ובאלף המגן על המט”א שם סק”א [האלף למטה הוא מבעל המט”א והאלף למגן אינו מבעל המט”א] כתב דמי שאנוס יתקע במקום הטינופת וכשיצא משם צריך לתקוע בלא ברכה והלשון צריך אפשר דלאו דוקא ומ”מ מבואר דלא נקט שיש איסורא לתקוע שם כשלא יוכל לקיים המצוה באופן אחר.

כעין דברי התשוה”נ כתב הגרשז”א (הליכות שלמה תפילה פ”ג סי’ א ודבר הלכה פ”כ סי’ לו, ור”ה פ”ב סי”ז ודבר הלכה שם סי’ כו) דרק לאחר את המצוה יש להמתין עד שיצא מבהכ”ס אבל לא שיתבטל מן המצוה.

וכעי”ז מבואר כבר בהלכות קטנות ח”ב סי’ נז שמה שצריך לקיים עכשיו יקיים עכשיו, וכן מתבאר מדברי הפת”ש ביו”ד סי’ רמד סק”ג לגבי קימה בפני רבו בבית המרחץ עי”ש, וכ”א בטוב עין להחיד”א סי’ יח סקל”ז ותורה לשמה סי’ קלב, ובהליכ”ש פ”ב סקכ”ו.

הגרח”ק בדעת נוטה ציצית הע’ קמב כתב דרק מצוה הבאה לעתים רחוקות כשופר יש חשש שבכוונתו לצאת יכוון לפרטי המצוה, ומ”מ יישוב זה הוא רק לפי התירוץ הראשון בבה”ל שם וגם איני יודע אם אתיא כדברי האגור הנ”ל.

עוד כתב בדעת נוטה שם הע’ קכב דציצית שהיא מצוה של רשות קיל לגבי זה, ומשמע דדוקא בדבר של חובה אמרי’ כן (ועי’ מש”כ דרכ”ת סי’ יט סקכ”א, ולולי דבריו הו”א דבשחיטה טעם ההיתר משום דלא אפשר משום שא”א לשחוט כל בהמה במקום אחר ובמקום שלא היו בהמות שם קודם לכן וכך היא דרך השחיטה ששוחט במקום שכבר יש ריח).

בחוט שני ר”ה פרק ז עמ’ פה כתב בשם חכ”א וכן בחשוקי חמד ר”ה כו ע”ב דמ”מ יש מי שצידד שהוא דין מיוחד בשופר דלזכרון קאתי וכפנים דמי כדאמרי’ בגמ’ ר”ה כו ע”א, ולפי צד זה דין זה לא שייך בנידון דידן, וציין בזה במשנה אחרונה שם דמעין זה מבואר בר”ן בר”ה שם לענין אחר החלוק בשופר משאר מצוות עי”ש, ומ”מ לא נקטו כן בדעת הבה”ל עצמו.

עכ”פ היוצא לפי רוב התירוצים שאין בזה איסור בניד”ד וכ”ש שאינו עושה כן בתורת מצוה וגם אינו מתכוון למצוה וכ”ש דנראה שהבה”ל גופיה לא ברירא ליה ותמה טובא בדין זה (אולם א”א להחליט שהבה”ל לא נקט כן דהרי במשנ”ב הביא דברי המג”א שהביא בתחילת דברי הבה”ל שם), וגם לגבי סוכה וציצית משמע דלא נקט שיש איסור מן הדין וכ”ש שהרבה אחרונים כתבו דהיכא דלא אפשר מותר, ולכן המקל בזה יש לו על מי לסמוך ברווח [ולענין שאר הנידונים השייכים לזה הרחבתי בזה בפני עצמו].

השלמה לענין קיום מצוה בבהכ”ס

העירו עוד אופנים שמצינו קיום מצוה בבהכ”ס.

וידוי מצינו בפוסקים בהל’ יוה”כ להתוודות בבית הטבילה, אולם משם אין ראיה דבשעה”ד אפי’ ברכה מברכי’ שם, וכאן דהאיסור לא ברירא כולי האי התירו.

ייחוד ה’ התיר הגראי”ל להרהר בבהכ”ס (הוב”ד בצדיק כתמר יפרח במקור שצויין בתשו’ הקודמת) ומעין זה כתב בחכמ”ש להגר”ש קלוגר בסוף הלכות ק”ש, וגם מזה אין ראיה דמכיון שמחוייב בכל רגע להאמין בזה ושלא להכחישו לא דמי לשאר מצוות, והמשנ”ב בסוף הל’ ק”ש התיר להרהר בשפלות האדם והוא מצוה ג”כ אבל כ”ש שאפשר לומר בזה סברא זו.

לגוף הקושי’ הראשונה בדברי החוט שני יש מקום ליישב דמ”מ בשופר עוסק בחפצא שמיוחד אצלו למצוה משא”כ בצדקה ולכן דיני תשמישי קדושה נאמרו רק בשופר ולא במעות צדקה, ומ”מ עדיין יל”ע מנ”ל דזהו הגדר דתליא בזה.