ביציאה יש ביזיון גם במה שאינו מחוייב מן הדין כמבואר בבה”ל לגבי יציאה בקריאה”ת למי שכבר שמע קריאה”ת.
ביציאה יש ביזיון גם במה שאינו מחוייב מן הדין כמבואר בבה”ל לגבי יציאה בקריאה”ת למי שכבר שמע קריאה”ת.
קדושה
בַּיִת/קדושה/עַמוּד 2שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות
יש מקום לטעון דגם להשיטות שהפסק בדיבור בשמונה עשרה מעכב וחוזר לראש, מ”מ כאן לא יעכב גם במזיד, מאחר שמאריך בברכה שלישית של קדושת השם מענין הברכה, וכן מצינו בסדר התפילות להרמב”ם דקדושה היא הארכת ברכת אתה קדוש של הש”ץ, ...קרא עוד
יש מקום לטעון דגם להשיטות שהפסק בדיבור בשמונה עשרה מעכב וחוזר לראש, מ”מ כאן לא יעכב גם במזיד, מאחר שמאריך בברכה שלישית של קדושת השם מענין הברכה, וכן מצינו בסדר התפילות להרמב”ם דקדושה היא הארכת ברכת אתה קדוש של הש”ץ, וממילא כל שמאריך מענין ברכה אינו לעיכובא, דקי”ל שהנוסח אינו מעכב כמבואר בסוגיות גבי בריך רחמנא ובמשנ”ב סי’ סח גבי נוסחאות הקהילות, ואע”ג דקי”ל בגמ’ יחיד אינו אומר קדושה מ”מ הוא איסור צדדי אבל הנוסח עצמו שהוא אומר הוא חלק מן הברכה.
ואין להקשות א”כ למה שלא יאמר יחיד קדושה בטעמיה כקורא בתורה כמ”ש המשנ”ב על קדושת יוצר, דשם יש בזה תיקון כיון שחושש לדעות שיחיד ישנו בקדושת יוצר, ומכיון שיש דעות שיחיד אינו אומר לכן עושה שלום ביניהם ואומר הקדושה בטעמיה כקורא בתורה מספק, אבל כאן לכו”ע יחיד אינו אומר קדושה, וממילא אין בזה שום רווח אלא רק משנה ממטבע שטבעו חכמים לחלק מהשיטות (היינו שי’ הר”מ והרמ”ה והשו”ע סי’ סח והגר”א לגבי פיוטים).
אבל באופן שיש בזה ספק כגון שאינו אומר ממש עם הש”ץ דבזה משמע במשנ”ב שאינו יכול לומר ומאידך גיסא לפי מש”כ הרמב”ם דהכל הוא חלק מברכת אתה קדוש של הש”ץ יש לדון בזה וכ”כ אלי הגרח”ק דדברי המשנ”ב הם רק לכתחילה, ומאידך גיסא יש מקום לטעון דתפקיד היחיד בקדושה הוא רק ענייה כעונה הלל ולא שייך כאן הנידון שאומר קדושה בזמן שהיחיד מתפלל קדושה עם הש”ץ ממש יש מהראשונים שכתבו שיאמר עמו כל הברכה (הגם דיחיד לשיטתם אינו אומר נקדש או נעריצך) דחשיב כמתפלל עם הש”ץ, ומאידך גיסא יש מקום לטעון שאם נטפל לש”ץ צריך להתפלל עמו ממש, ובתשובה אחרת הבאתי עוד סברא לדייק מדברי המחבר דאם היחיד אינו אומר כנוסח הש”ץ אינו נטפל לש”ץ והו”ל כיחיד האומר קדושה עפכ”פ לכתחילה, הלכך בכה”ג שיש כאן ם=פךפפ מקום לטעון שיוכל לאומרה בטעמיה ולהתנות שאם דינו כיחיד אינו אומר אלא כקורא בתורה.
א) הנה במשנ”ב ס”ס קנא סק”מ הביא שיטת הרמב”ם בתשובותיו פאר הדור שהאיסור הוא רק מעל מקום היכל הס”ת, וממילא בבהכנ”ס שאין שם ס”ת אין שם איסור זה, וכעי”ז כתב בשו”ת שבט הלוי ח”ט סי’ לב להתיר בבהכנ”ס שאין בו ...קרא עוד
א) הנה במשנ”ב ס”ס קנא סק”מ הביא שיטת הרמב”ם בתשובותיו פאר הדור שהאיסור הוא רק מעל מקום היכל הס”ת, וממילא בבהכנ”ס שאין שם ס”ת אין שם איסור זה, וכעי”ז כתב בשו”ת שבט הלוי ח”ט סי’ לב להתיר בבהכנ”ס שאין בו ס”ת ע”פ דעת הרמב”ם הנ”ל.
ויש להוסיף עוד דאף בשעה שיש שם ס”ת מאחר שאינו בדרך קבע אין בזה איסור לכאורה לפי מה שנתבאר בתשובה אחרת (ד”ה ספר תורה במחסן מתחת בית האם אוסר לדור מעליו) שאין איסור לעשות מלאכה בבית שמעל ס”ת שמונח שם באקראי וכן מבואר במשנ”ב סקמ”א דאפשר שמותר לדור מעל בהכנ”ס אקראי שאין בו קדושה (והרחבתי בזה בתשובה אחרת ד”ה מי שנתן רשות להתפלל בחניית ביתו באופן זמני ואקראי האם מותר להמשיך לגור בדירה שמעל החנייה), ועי’ סי’ קנד דמבואר שבהכנ”ס אקראי אין בו קדושה גמורה, ועי’ להלן, ויש מקום לומר דגם בהכנ”ס שאינו קבוע להיות שם ס”ת חשיב הס”ת שם כאקראי ועיקר בהכנ”ס חשיב כמקום בלא ס”ת, עכ”פ אם כך היה מתחילה (דאם כבר קידשו שם ארון קודש לס”ת כשהיה המקום פעיל ואחר כך ביטלוהו הוא עוד נידון).
ב) אבל עצם דברי הרמב”ם שם אינם ברורים לכו”ע, דבדברי הפוסקים (מרדכי בשם מהר”ם ומהרי”ק) שהובאו בב”י וכן בשו”ע גופא סי’ קנא סי”ב מסתימת דבריהם משמע שהוא בכל שטח שמעל בהכנ”ס ובכל בהכנ”ס, וגם למדו שם ובד”מ שם כמה דינים מהיכל ובהיכל בבית שני לא היה ארוה”ק כלל כדתנן בפ”ה דיומא מ”ב אלא קדושה בלבד, ומאידך גם בהכנ”ס הוא מקדש מעט גם בלא ס”ת לענין כמה דינים.
וגם במשנ”ב שם מתחילה ביאר דברי המחבר דיש להסתפק אם מותר להשתמש שאר תשמישים מעל בהכנ”ס, ואחר כך כתב המשנ”ב ולפי מ”ש בשע”ת בשם תשובת פאר הדור יש להקל וכו’ עכ”ל, ומשמע לפו”ר מדבריו דרק לפי דעת האר הדור יש להקל בזה אבל לפי הדעה הראשונה המובאת בשו”ע אין להקל בזה (היינו בשטח שמעל בהכנ”ס מלבד מעל ארון הקדש), אלא דמשמע שנוטה שיש גם מקום להקל בזה מעיקר הדין משום שהוא דרבנן וגם האיסור אינו ברור לכו”ע בשאר שימושים דגם המהר”ם המחמיר בשאר שימושים שהובאו בשו”ע הוא רק ספק ולא שבקי’ פשיטותיה דהרמב”ם משום ספיקא דמהר”ם, אבל לכתחילה המשנ”ב שם בסקמ”ב מחמיר לשומר נפשו לרחק מעל כל שטח בהכנ”ס, והיינו אפי’ באופן שיש צירוף נוסף הנזכר ברמ”א שם שהבית לא נבנה מתחילה לבהכנ”ס, וכ”ש במקום שאין עוד צירוף ששומר נפשו ירחק מזה.
ג) אמנם בשבט הלוי ח”י סי’ לה סק”א כתב שהמשנ”ב הכריע לגמרי להקל כדעת הרמב”ם ודבריו צ”ע, אבל מ”מ גם הוא כתב שם וכן בתשובתו הנדפסת בשה”ל ח”א סי’ כז שהמנהג הוא להחמיר שלא להשתמש תשמיש קבוע של גנאי בכל השטח שמעל בהכנ”ס עכ”ד.
[ויש לציין דאם נימא דהרמב”ם גופיה מודה בתשמיש קבוע של גנאי א”כ אולי יש ליישב קושי’ דלהלן ממתני’ דשטיחת פירות שהרמב”ם סובר דזה תשמיש קבוע של גנאי כמו הצד שהובא במאמ”ר, וממילא מחד גיסא לא קשיא עליה ממתני’ ומאידך גיסא יחמיר הרמב”ם בתשמיש של גנאי וה”ה תשמיש עראי של גנאי, ומש”כ השבה”ל תשמיש קבע של גנאי אפשר שכוונתו למש”כ המשנ”ב סקל”ט דשכיבת ארעי לא מקרי תשמיש גנאי ושכיבת קבע מקרי תשמיש גנאי, אבל בשאר תשמיש גנאי כ’ השעה”צ שם סקכ”א דפשיטא שאפי’ בדרך מקרה אסור, אולם הפאר הדור הקל גם בשכיבה, רק דיש לומר שהפאר הדור לא מחשיב שכיבה לתשמיש גנאי כן במשנ”ב בסקמ”א נראה שחילק בין תשמיש גנאי גרידא כשכיבה לתשמיש מגונה מאוד כמו דבר טינוף שבזה נקט שיש להחמיר גם באופן שהקל הרמ”א].
ד) והנה במור וקציעה הקשה על דברי המרדכי בשם המהר”ם שכ’ דמדינא לא ברירא איסורא להשתמש שם תשמיש שאינו מגונה ורק יש להזהר בתשמיש מגונה, והקשה דבמתני’ במגילה כח תנן ואין שוטחין על גגו פירות, ויש מן האחרונים שרצה ליישב דזה חשיב כתשמיש מגונה, ועי’ במאמר מרדכי שם שנתקשה מאוד ביישוב זה מכמה טעמים, ונשאר בקושי’.
ולולי דנשאו ונתנו בזה רבוותא הו”א בפשיטות דדברי המשנה מיירי כשהגג בבעלות בעלי בהכנ”ס ודברי מהר”ם מיירי כשהגג בבעלות אחרת דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולכן רק תשמיש מגונה אסור.
אבל יתכן דלא רצו לתרץ כן דהרי כ’ הד”מ שמאחר שהאיסור נלמד מן ההיכל א”כ אם נבנה הבית תחילה אין בהכנ”ס אוסרו דבזה לא דמי להיכל, וממילא למדו מזה המו”ק ומאמ”ר דלפ”ז אם הבית שייך לאדם אחר ג”כ להד”מ לא יהיה בזה איסור כיון דלא דמי להיכל, וכמו שהמשנ”ב סקמ”א למד מדעת הרמ”א דגם אם כשבנו בהכנ”ס למטה נבנה בית הדירה למעלה דשרי להשתמש שם להרמ”א, וממילא קשה דבגג גרידא כבר תנן ואין שוטחין על גגו פירות.
אכן יש מקום לטעון דגם להרמ”א לאסור הוא גם כשהגג אינו בבעלות בעלי בהכנ”ס ולמרות זאת האופן שיש ללמוד לפי שי’ הרמ”א מן ההיכל להתיר הוא רק באופן שקדם השימוש בבית העליון לשימוש בהכנ”ס (ואף שהקל המשנ”ב להרמ”א באופן שכשבנו למטה בהכנ”ס בנו למעלה בית דירה מ”מ באופן שרק הגג היה שייך לאדם אחר אפשר שלא החמירו), אבל כשרק כ”א בבעלות אחרת שמא בזה עדיין ילפינן מההיכל לאסור בכה”ג, דמ”מ מאחר שעיקר הנידון דומה לשם לא ראו לחלק לענין תשמיש מגונה שהוא גנאי לבהכנ”ס אף אם הוא בעלים על העליה, וכמו שמצינו בבה”ל בסי’ קנד לענין בהכנ”ס אקראי בשם הריטב”א במגילה כח שלענין תשמיש מגונה אוסר וכעי”ז בשע”ת שם בשם תשובת כנה”ג (וכעי”ז מצינו בבהכנ”ס שנבנה על תנאי שאע”פ שלא נתפס בו רשות קדושה דאין קדושה חלה נגד רצון המקדיש אבל לענין תשמיש מגונה חל כמבואר בשע”ת סי’ קנד בשם כנה”ג ובה”ל שם בשם הריטב”א במגילה כז ע”ב, וה”ה י”ל מה שחל כאן כנגד רצון הבעלים איסור שימוש תשמיש גנאי, ואע”ג דלגבי בהכנ”ס אקראי הזכיר המשנ”ב בסקמ”א צד להקל בגג מ”מ שם הוא תרתי לטיבותא שהוא אקראי וגג משא”כ כאן שרק חדא לטיבותא שהוא גג אבל בהכנ”ס קבע).
ובפרט לפי מה שהכריע המשנ”ב בסקמ”ב כהדעות להחמיר אפי’ באופן שמקל הרמ”א (כשקדם הבית לבהכנ”ס) א”כ ודאי לא ילפי’ מהיכל להקל באופן שאין הבית בבעלות בעלי ומשתמשי בהכנ”ס.
ומ”מ גם אם נימא דהרמ”א מקל גם באופן שהבית מעל בהכנ”ס אינו בבעלות בעלי בהכנ”ס, וכן לפי המחמירים בזה (ועי’ ט”ז ומשנ”ב סקמ”א), אבל עדיין יתכן לחלק דכל מה שלמדנו מן ההיכל הוא אמנם כשהגג למעלה בבעלות בעלי בהכנ”ס ושלא קדם שימושם לשימוש בהכנ”ס, אבל עכ”פ באופן שיש שימוש אחר ברשות שלמעלה, ואז מלאכה אינה אסורה אלא רק מלאכה בזויה (וכגון שמתחילה שבנו את בהכנ”ס בנוהו באופן שהגג שלמעלה בנוי בו דבר נפרד), ואילו מתני’ דאין שוטחין על גגו פירות מיירי כשאין גגו בנוי ואינו מיוחד לשום שימוש אחר.
וכעי”ז מצאתי להדיא בבה”ל סי’ קנא סי”ב ד”ה יש, דמתני’ שם מיירי באופן שהגג הוא גלוי ואז אסור שום שימוש מאחר שהגג מתייחס לבהכנ”ס, וכל הנידון כאן של מהר”ם ורמב”ם לגבי שאר שימושים הוא רק במקום סגור מעל בהכנ”ס שאינו מתייחס לבהכנ”ס כגון בנין קומות.
וממילא בניד”ד בבהכנ”ס שאין בו ס”ת משמע דעכ”פ פשיטא ליה להמור וקציעה דאסור לעשות מלאכה על גביו, וגם להאחרונים שדנו לתרץ מתני’ שאין שוטחין פירות דזה תשמיש מגונה (עי”ש במאמ”ר), עכ”פ חזינן שדנו על כל גג בהכנ”ס ולא רק מעל היכל הס”ת.
ה) וכן יש לציין דעת הט”ז שסובר דאיסור לדור מעל בהכנ”ס הוא משום שמונע התפילה לעלות כ’ השעה”צ סקכ”ב בדעתו דלפי שיטתו הוא אפי’ בבהכנ”ס של אקראי, ולפ”ז כ”ש בבהכנ”ס שאין ס”ת, ואמנם השעה”צ שם כתב שעיקר סברתו אינה מוכרחת ועמא דבר להקל בזה, וכעי”ז באב”ז או”ח סי’ לב סק”ב וקריינא דאגרתא ח”ב סי’ פו שהמנהג להקל, אבל הט”ז עצמו כ’ דמתו בניו מחמת זה, ועי’ גם בכנה”ג ס”ס קנא שכל מי שהשתמש בעליה ע”ג בהכ”ס לא הצליח מהם ירדו מנכסיהם ומהם שמתו וכו’, ועי’ גם בספר חסידים סי’ תתיב תתיג ובהערות החיד”א ברית עולם שם.
ו) ויש לדון לדעות הראשונים דמהני תנאי בבהכנ”ס ואפי’ בא”י (ועי’ בבה”ל סי’ קנא סי”א, ועכ”פ אם נימא שכך המנהג כדעות אלו), א”כ בהכנ”ס שעשו בו תנאי צל”ע אם מתיר להשתמש תשמיש מגונה על גביו או לא.
וצדדי הספק הוא דאמנם מצינו שלא התירו להשתמש תשמיש מגונה בו עצמו למרות שעשוי בתנאי וזה מפורש בגמ’ ואעפ”כ אין נוהגין בהן קלות ראש וכו’, א”כ מה הדין בתשמיש מגונה על גביו.
ולכאורה יש לפשוט ספק זה לקולא ממ”ש המשנ”ב בסוף הסי’ קנא סקמ”א שהזכיר צד לגבי מה שהקלו בדירה על הגג בכה”ג בבהכנ”ס לזמן אע”ג דבהכנ”ס לזמן אוסר תשמיש מגונה בתוכו (וכנ”ל בשם בבה”ל סי’ קנד בשם הריטב”א והשע”ת שם בשם תשובת כנה”ג), ומבואר מזה דתשמיש מגונה על הגג אינו באותה דרגת איסור כמו תשמיש מגונה בתוך הבהכנ”ס עצמו.
ז) עכ”פ לעיקר הנידון בתשובה זו אם בהכנ”ס שיש בו רק ס”ת אסור או מותר, התשובה שאינו ברור כלל שהוא מותר, והמשנ”ב כ’ דשומר נפשו ירחק מהיתר זה (ומה שכ’ דעמא דבר להקל היינו בבהכנ”ס של שכירות אקראי), והחולקים על ההיתר בתשובת פאר הדור הם רבים, ובכללם המהר”ם ומרדכי ומהרי”ק ושו”ע ורמ”א וט”ז ומור וקציעה וכנה”ג ומאמר מרדכי, והט”ז וכנה”ג כ’ שיש בזה משום סכנה.
ח) אולם במקרה של שאלה זו בס”ה יש עוד כמה צירופים להקל בזה, חדא דאין ס”ת ועוד דגם חשש הט”ז שמונע התפילה מלעלות יל”ע אם הוא רק בזמן התפילה, ואם נימא הכי אולי סגי שישמרו על נקיות בזמן התפילה, כיון שבבהכנ”ס הנ”ל מתקיימים תפילות רק בשב”ק כעת והוא נעול במשך השבוע, ועוד לפי מה שהיה נשמע שרוב הבית אינו מעל בהכנ”ס ואולי שייך באופן כזה להזהר שלא לעשות תשמישים מעל שטח בהכנ”ס (עי’ הליכ”ש תפילה פי”ט ס”ג שכ’ דעכ”פ שלא יקבע חדר השינה מעל בהכנ”ס, ושכיבת קבע הוא תשמיש גנאי כדלעיל בשם המשנ”ב, ואם נזהר גם בתשמיש ארעי אז יוצא גם ידי חובת המחמירים בתשמיש ארעי מעל כל שטח בהכנ”ס, אם כי מסתמא שאינו שייך במציאות לנהוג ככל קדושת בהכנ”ס בחדר בתוך ביתו), ועוד דהרי מסתמא כשנבנה הבנין עדיין לא היה למטה בהכנ”ס, (ועכ”פ נבנו שניהם יחד על דעת שהקומה למעלה היא בית דירה, שבזה ג”כ בודאי לא הוקדש למעלה כמ”ש המשנ”ב סקמ”א), וממילא לפי שי’ הרמ”א אין בזה חשש כלל, וגם שלא הקל המשנ”ב כהרמ”א לכתחילה מ”מ לענין צירוף ודאי שאפשר לצרף דעתו, ויש לצרף ג”כ דמסתמא אין כאן חשש דאורייתא, ולפי המבואר בעה”ש סי’ קנא סט”ו ג”כ אינו מעיקר הדין שהרי א”א לחדש איסור ולדמות מדעתינו לגגות היכל, ויש להוסיף דבגגות היכל נאמרו דיני קדושה שלא נאמרו כן, וגם בלשונות הראשונים שהובאו בב”י ג”כ אפשר דמשמע יותר שאינו איסור מעיקר דינא אלא זהירות.
ולכן אם ירצה להקל בזה יבדוק הצדדים הנזכרים בתשובה זו ויבאר פרטי המציאות ויקל בזה כפי מה שיחליט אם לחשוש לסכנה שהזכירו האחרונים או להקל בזה כהמנהג ובצירוף הצירופים הנזכרים.
בב”י סי’ תכו (ד”ה ומ”ש רבינו והני ט”ז וכו’) וד”מ שם סק”א בשם המהרי”ל (סי’ יט) שאין לברך וכ”כ הלבוש ס”ד והא”ר סק”י ובסידור יעב”ץ ובמקור חיים להחו”י והישועות יעק ושתילי זיתים סקכ”ג ופתחי עולם סקי”ז וכן נקט ...קרא עוד
בב”י סי’ תכו (ד”ה ומ”ש רבינו והני ט”ז וכו’) וד”מ שם סק”א בשם המהרי”ל (סי’ יט) שאין לברך וכ”כ הלבוש ס”ד והא”ר סק”י ובסידור יעב”ץ ובמקור חיים להחו”י והישועות יעק ושתילי זיתים סקכ”ג ופתחי עולם סקי”ז וכן נקט הגרח”ק (שקל הקודש) וכ”כ הכה”ח, וראה הלכות יום ביום (ראש חדש עמ’ שב) מה שהרחיב בזה.
ואף שדברי מהרי”ל הם חידוש דין ואין לו מקור בגמ’ בסוגיית ברכת הלבנה, מ”מ האחרונים קבלו דבריו דרב גובריה ויש טעם לדבריו ובברכות שומעין להקל.
וביאור כוונת המהרי”ל הוא דאע”ג דבכל חודש סובר המהרי”ל [כמו שכתב הוא עצמו במקו”א] דסמכי’ לענין חשבון ברכת הלבנה על חודש הממוצע וכך תפסו הפוסקים מעיקר הדין (רק דהמהרי”ל לשיטתו ס”ל דאזלי’ בתר כ”ט י”ב תשצ”ג אבל גם היעב”ץ דסובר שיכול לברך אחר כ”ט י”ב תשצ”ג ס”ל שא”א לברך אחר הליקוי, ועי’ להלן) מ”מ כשיש ליקוי לפנינו יש להחמיר שלא לברך מזמן הליקוי ואילך דהליקוי מגלה לן שנסתיים חצי החודש האמיתי והביאור בזה דאע”ג דדיני התורה נקבע לפי שעות בנ”א הנראות לעינים ולכן אפשר לסמוך על הממוצע או על חצי חודש הקבוע לכל מר כדאית ליה אבל א”א לעשות כנגד מציאות הנראה לעינים.
ודין זה הוא דלא כהפמ”ג (בא”א סקי”ב) שתמה על זה, ועמד בדבריו בספר הזכרונות פ”ה להר”צ הכהן וביאר שם הענין בהרחבה ליישב דברי המהרי”ל, וגם הפמ”ג לא כתב דבריו להלכה אלא כתמיהה בעלמא עי”ש.
וקיצור ותמצית הדברים דההתרחקות מהמולד האמיתי הוא כמש”כ מהרי”ל וסייעתו רק דהפמ”ג תמה דאם אזלי’ בתר החודש האמיתי א”כ מה נעשה עם כל קביעת המועדים דהרי הוא נקבע בב”ד וגם עם ברכת הלבנה גופיה שמברכים בכל חודש לפי החשבון הפשוט ולא לפי החשבון האמיתי, וגוף השוואת הפמ”ג המועדים לברכת הלבנה צ”ב דהמועדים אזלן רק בתר קביעת ב”ד וברכת הלבנה בתר הלבנה, דזה כבר כתבו המהרי”ל וטושו”ע והפוסקים דבברכת הלבנה הוא לפי המולד ולא לפי הקביעה, רק דשאר חדשים החשבון לפי המולד הממוצע וכשיש ליקוי החשבון לפי החשבון האמיתי, וזה כבר מבואר במקור הדברים במהרי”ל דרק בחודש ליקוי שאז נראה לעיניים שעבר האמיתי אז אין מברכין אחר הליקוי.
ואדרבה המהרי”ל במקו”א הרחיב בזה דבאמת יש לדון בשאר חדשים אם אזלי’ בתר המולד האמיתי או בתר המולד הממוצע אבל להלכה נקט דאזלי’ בתר הממוצע וכן נקטו הפוסקים, ובזה סרה הקושי’ שהקשו על המהרי”ל למה נקט בזמן ליקוי כהמולד האמיתי רק לענין סוף זמן ברכת הלבנה ולא לפי תחילת הזמן, דרק בליקוי הוא דין מיוחד שאסור לנו לברך ברכה כנגד הנראה לעיניים.
ובאמת יש מי שרצה להתיר דאם אינו רואה הליקוי שרי (הוב”ד בבירור הלכה סי’ תכו ודחה דבריו), אולם היתר זה דחוק דהרי כל העולם רואין את הליקוי ובטלה דעתו וגם הוא עצמו מה מהני שעוצם עיניו אם יודע שיכול לראות וגם דסו”ס מחזי כשקרא כיון שמי שרואה אותו מברך אינו נזהר שלא לראות את הליקוי.
ובאמת בספר הזכרונות שם הציע דמי שבקי בחשבונות יעשה בכל חודש לפי האמיתי, רק דסברת המהרי”ל דמ”מ בדבר הנראה לעיניים אפשר שהגבילו שלא לעשות ברכת הלבנה [וכ”כ בבירור הלכה רביעאה סי’ תכו דמי שבקי במולד האמיתי ודאי שטוב לברך לא לפני שעבר חצי חודש של המולד האמיתי, והוסיף שהידור זה קודם להידור אחר בברכת הלבנה שהזכיר שם עי”ש].
ובבירור הלכה שם רצה לטעון דכל דין זה של המהרי”ל הוא רק להסוברים שא”א לברך עד י”ב כ”ט תשצ”ג אבל בהלכות יום ביום שם לא הסכים לטענה זו דהא באחרונים גופא שנקטו שאפשר לברך אחר כ”ט י”ב תשצ”ג נקטו שא”א לברך אחר ליקוי.
ויש להוסיף דכבר במהרי”ל ובב”י וד”מ שהביאו מבואר דבחדשים אחרים לא אזלי’ בתר האמיתי אלא לכל היותר בתר הממוצע א”כ כבר חזי’ דבמקום מציאות הנראית לעינים יש דין אחר וה”ה י”ל להסוברים שאפשר לברך אחר הכ”ט י”ב תשצ”ג הממוצע א”א לברך כנגד המציאות הנראית לעיניים.
ויש להוסיף דלכאורה עדיין יש להקשות דהמתירים לברך אחר כ”ט י”ב תשצ”ג סברי דלא משגחי’ בנראה לעינים דהרי הלבנה גדלה כבר, אבל זה אינו דהרי גם לההולכים בתר הממוצע שייך לטעון כן דהמומחה יוכל לראות שכבר עבר האמיתי, אלא דלא אזלי’ בתר הנראה לעיניים ולא בתר דבר שצריך דרישה ובדיקה, וא”כ גם להסוברים שאפשר לברך אחר הממוצע י”ל כן, ואכן כן מתבאר בלשון השבו”י ח”ג סי’ לא שכתב בתוך דבריו אלא צ”ל דבזמן מועט כזה עדיין לא ניכר חסרונה וכו’ (ומיירי שם להתיר מכח סברא זו אפי’ בט”ז למולד רק דלמעשה לא התיר כ”כ בשם ומלכות ועי”ש עוד ובבירור הלכה שם מש”כ בדעתו) וכ”ש שיש צד שנזכר בדברי קצת גדולים שכל ברכת הלבנה נקבע לפי חצי חודש מהמולד האמיתי וכדלקמן.
[ובבירור הלכה שם עמ’ רצט דן שבט”ו מצומצמים מהמולד אין ניכר המיעוט של הלבנה לעין אדם, אבל הביא שם אח”ז בשם הגרימ”ט דהחת”ס סי’ קב הקיל בדיעבד עד י”ח שעות משיעור כ”ט י”ב תשצ”ג ושתמה ע”ז הגרימ”ט דהרי אז כבר נרגש חסרונה כאשר המולד האמיתי מתקדם יותר, ועי’ במה שהאריך שם בביאור הלכה בביאור החשבון השייך לזה].
ומה שהקשה בבירור הלכה שלא הובא בהרבה מהפוסקים דין זה דהמהרי”ל הוא קושי’ ובפרט השו”ע והמשנ”ב שלא הביאוהו, אבל אפשר דלא הכריעו בשאלה זו ולא שהכריעו נגד ומש”כ שאפשר לברך עד כ”ט י”ב תשצ”ג או עד ט”ו מיירי ברוב חדשים, ובפרט שליקוי לבנה אינו שכיח כ”כ וכ”ש שבד”כ ממהרים לברך בתחילת הזמן, ועכ”פ להתיר לברך כשכמעט כל הפוסקים שדברו בזה אסרו לברך משום סתימתייהו דאינך יש להמליץ ע”ז מש”כ מרן הב”י באבקת רוכל בענין אחר דלא שבקי’ פשיטותיה דהרשב”א משום ספקיה דהר”ן.
וכ”ש שהבה”ל ס”ס תכו הביא דעת היעב”ץ ותשובת נכד המחבר בישועות יעקב שאפשר לסמוך עליהם בדיעבד לברך עד ט”ו מהמולד (אחר כ”ט י”ב תשצ”ג) ומבואר בבה”ל שם שהוא קולא גדולה בדיעבד, וקצ”ע אם תימא שהביא מדבריהם רק לקולא ולא לחומרא לענין מה שכתבו הם גופא שא”א לברך אחר ליקוי.
ומ”מ סברת הפמ”ג אינה מוקשית דהרי לכאו’ לפי פשטות הגמ’ ולפי המנהג לא הגבילו בכל חודש לפי ההתרחקות מהמולד האמיתי, ומנ”ל דכשיש דבר המוכיח לעינים שאני, ועכ”פ למאן דמברך עד סוף ט”ו.
ומאחר דיש אחרונים שנקטו דבספק ברכת הלבנה מברך (שד”ח וארחות חיים מספינקא) היה מקום לטעון דאף דלכאו’ סתימת הפוסקים אינה כן מ”מ בניד”ד אפשר דמי שירצה לברך הרשות בידו, אולם מאחר דגם הפמ”ג גופיה לא כתב דבריו הלכה למעשה [וגם אין דרכו של הפמ”ג ברוב מקומות לחלוק מסברא להלכה על כל הקודמים לו] וכל הפוסקים נקטו לא כן, הלכך לא שבקי’ פשיטותייהו דכל הנך משום קושי’ דפמ”ג ולכן למעשה אסור לברך.
ועי’ בירור הלכה כאן שהאריך טובא בדעות הפוסקים האם אפשר לברך עד סוף ט”ו (רוב הפוסקים) או ט”ז (דעה שהובאה בשכנה”ג) או י”ד (דעת רס”ג) או רק עד סוף החודש הלבנה של כ”ט י”ב תשצ”ג הממוצע או כמה שעות אח”כ (הלכה ברורה) או י”ח שעות אחר שיעור זמן (חת”ס).
ולע”ע לא מצאתי דעה מפורשת שמנין הט”ו יום אינו מן המולד אלא לפי קביעת החודש, מלבד בבני יששכר ר”ח מאמר א’ י”ג שהציע צד כזה לא להלכה למעשה, ומ”מ רהיטת לשון כמה ראשונים משמע כן דהוא לפי החודש, עי’ לשונות הראשונים שהובאו בבירור הלכה שם [אם כי הוא פירש כולם כדברי הטור ולענ”ד אינו מוכרח אף אם כ”א בגמ’ דפוסק צריך לפרש דבריו יותר מלשון גמ’], וכן נזכר צד כזה במהרי”ל שלא למסקנתו (ובטוש”ע מפורש שהוא מן המולד), וקצת מעין זה דעת בעל הלכה ברורה סק”ז שהביא בשבו”י ח”ג סי’ לא דס”ל שא”צ לדקדק בשעות, אבל מסכים שהחישוב הוא מן המולד.
ולפי מה שמסיק שם בלוחות הנפוצים כיום כתוב את המולד האמיתי [ור”ל שכתוב שם המולד האמיתי ולפ”ז אפשר לחשב מש”כ שם טענת הגרימ”ט דיש ריחוק מידי מהמולד האמיתי לי”ח שעות אחר המולד שלנו וזה משתנה מחודש לחודש לפי המולד האמיתי של אותו החודש הרשום בלוח].
ונתבאר לעיל שיש שהזכירו הידור לברך לכה”פ לפני חצי החודש של המולד האמיתי והמקפיד בזה אינו נפק”מ עבורו לבדוק את זמן הליקוי דבלאו הכי הליקוי אינו יכול לצאת אחר חצי חודש מן המולד האמיתי ואז כבר עבר הזמן לפי רישומים אלו.
[ושאר לשונות הפוסקים הראשונים והאחרונים בזה תמצא בבירור הלכה סי’ תכו].
היוצא מזה שא”א לברך מזמן ליקוי הלבנה, ולפי מה שנתבאר דהוא משום שאינו יכול לברך כנגד בירור מציאות א”כ השיעור בזה כל שניכר כבר שיש כאן ליקוי לבנה שהוא מברר המציאות שכבר עבר חצי חודש מהמולד האמיתי מאז א”א לברך, ונתבאר שיש שהזכירו הידור להקפיד בכל חודש שלא לברך אחר שידוע שעבר חצי חודש מהמולד האמיתי.
אסטרונומיהאסטרונומיה הלכתיתברכהברכת הלבנהברכת לבנהגמראדיוניםדיןדתדת יהודיתדתיהאםהירחהיתרהלבנה חדשההלבנה מלאההלכההלכה ברורההלכה חרדיתהלכה יהודיתהלכה קידושהלכות ירחזמןחגחגיםחודשחומראחוקי דתחינוך יהודיחרד"ותחרדיתטהרת הלבנהיהדות.יום טובירחירח מלאישיבהישיבותישיבתישיבת ... (הוסף שם ישיבה רלוונטית אם יש).כוכבים.כיצדליקויליקוי חמהליקוי לבנהליקויי לבנהמדע.מועדיםמושגי חרדימושגים חרדיים.מנהגיםנוהגיםסדר עבודת ה'.ספקות הלכתייםענייני גמראענייני הלכהענייני חברהענייני יהדותענייני קודשענייני שבתענייניםעניינים דתייםעניני שבתערבי חודשפירושיםפסיקהפסקי הלכהצלםצערקדושהקידוש הלבנהקידוש לבנהשבתשינויים טבעייםשיעורשיעורי הלכהשיעוריםתלמודתפילהתקופותתשובה
נהגו שהגולל ספר תורה הראשון אינו נעמד בזמן הגבהת ספר תורה השני דמה שמחזיק ספר תורה בידו פוטרו מלעמוד, ויסוד דין זה נזכר בספר חסידים סי’ תתקל שהיה חכם שישב ובידו ספר ולא עמד בפני מי שעבר בפניהם עם ספרים ...קרא עוד
נהגו שהגולל ספר תורה הראשון אינו נעמד בזמן הגבהת ספר תורה השני דמה שמחזיק ספר תורה בידו פוטרו מלעמוד, ויסוד דין זה נזכר בספר חסידים סי’ תתקל שהיה חכם שישב ובידו ספר ולא עמד בפני מי שעבר בפניהם עם ספרים כי העוסק במצוה פטור מן המצוה ולא היה לו לעמוד לפני ספר וחכם וכו’ עכ”ד בקיצור, וכן הובא שנהגו הח”ח והחזו”א והקה”י לשבת בהקפות בזמן שהחזיקו ס”ת (שלמי תודה סוכות סי’ צ וציין לארחות רבינו הובא להלן).
ולכאורה מאחר שהוא מצד עוסק במצוה ופוטר אפי’ עמידה בפני חכם יש לדון דיפטור גם לעמידה לדבר שבקדושה (וכ”ש שעמידה לדבר שבקדושה אינה חיוב לכו”ע וגם להמחייבים מ”מ מקור החיוב לשיטתם אינו מגמ’ דידן אלא מירושלמי).
ובאמת המנהג עכ”פ לענין עמידה גמורה בודאי פשוט שאין הגולל הראשון עומד מלא קומתו לס”ת השני.
אולם עיקר הדין צריך ביאור דהרי קי”ל בקידושין לג דאין אומרים עוסק במצוה פטור מן המצוה לגבי העוסק בתורה, וממילא יש לדון מתי אומרים כן.
והיה מקום לבאר החילוק דכיון דכבוד תורה עדיף מת”ת כמ”ש ברפ”ק דמגילה דף ג הלכך מי שעוסק בת”ת אינו נפטר מכבוד תורה, אבל מי שעוסק בכבוד תורה נפטר, אבל צ”ע בגדר כבוד תורה בעצם החזקת ס”ת.
ואפשר דגדר כבוד התורה בזה אינו משום שעוסק עכשיו בכבוד התורה אלא כמ”ש בשו”ת חיים שאל להחיד”א ח”א סי’ עא סק”ב בשם השואל להסתפק דאם המחזיק ס”ת יעמוד מפני חכם נמצא דיש בזה חסרון כבוד לס”ת עי”ש, וכך נקט למעשה החיד”א שם לענין עמידה מפני חכם (ולענין מפני ס”ת ע’ בסמוך), וממילא לפ”ז יש לומר דכבוד תורה חמור ואינו נדחה.
אבל בלשון הס”ח לא נזכר אלא עוסק במצוה, ולא נזכר הך כבוד התורה, ובאמת בחיד”א שם מבואר להדיא (ויובאו דבריו להלן) דהטעם שכתב שם אינו הטעם של הספר חסידים של עוסק במצוה.
ועדיין גם ע”ז היה מקום לומר דשבקיה להס”ח דדחיק ומוקי אנפשיה דכבר בגמ’ מבואר דעוסק בתורה אינו פטור מלעמוד אע”פ שיש כאן עוסק במצוה.
אולם להאמת כל זה אינו דיש לחלק בין עוסק בתורה שאינו דוחה מצוה שא”א לעשותה ע”י אחרים [מו”ק ט ע”א] וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה [קידושין מ ע”ב], וכעי”ז הרחיב בחיים שאל שם בחילוק שבין ת”ת לשאר מצוות לענין להפסיק בשאר מצוות, דבת”ת לא אמרי’ עוסק במצוה פטור מן המצוה, גם מצד דלא המדרש עיקר אלא המעשה, וגם מצד שת”ת היא מצוה קבועה שמחמתה היה יכול להפטר לעולם מן המצוות וזה לא יתכן, עי”ש ואכה”מ, וציין למש”כ בברכ”י או”ח סי’ לח בשם הראשונים, ועי”ש עוד בסוף דבריו ג”כ שנתחבט בהך טעמא דהס”ח דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ובסמוך אביא דבריו ואכתוב יישוב לזה ע”ד אפשר.
היוצא מזה דא”א להקיש מה שעוסק בתורה חייב לעמוד דשם לא אמרי’ עוסק במצוה כיון דבת”ת לא אמרי’ עוסק במצוה וממילא מיושב מה שכ’ הס”ח שיש כאן פטור עוסק במצוה, והשתא אין מוכרח לומר דהס”ח כלל בדבריו ענין כבוד תורה.
אבל יותר נראה דהס”ח רמז גם לענין זה שהרי כתב “ולא היה לו לעמוד לפני ספר וחכם” ולשון זו יותר מצויה באופן שר”ל שהיה ראוי שלא לעמוד, ובפרט שהזכיר שם שהיה חכם זה שלא עמד, ומשמע דאפי’ מצוה מן המובחר לא עשה אלא אדרבה טוב עשה, ובפרט שנזכר שם ששאר החכמים עמדו והוא שינה ולא עמד, ומשמע דהיה ענין בדוקא שלא לעמוד, ויש לומר דהוא מחמת כבוד הספר.
(ובחיד”א שם נקט ג”כ דהס”ח מודה לטעמו שאינו כבוד הס”ת לעמוד מפני חכם, אך נקט שטעם זה אינו באופן שהעובר מחזיק ס”ת, אבל להאמור יש משמעות בס”ח דבכל גוני יש כבוד הס”ת במה שאינו עומד עם הס”ת).
ומ”מ עיקר דברי החיד”א על עמידת תורה בפני חכם אבל עמידת תורה בפני דבר שבקדושה לא בא למעט שם, עי”ש דמבואר להדיא בסוף דבריו דטעם שאין תורה עומדת מפני לומדיה לא שייך בעמידה של היושב ומחזיק ס”ת מפני מי שעובר ומחזיק ס”ת אחר ויש בזה רק טעם של עוסק במצוה, אבל פקפק בטעם דעוסק במצוה משום דאפשר לקיים שניהם, ולפי שיטת החיד”א יוצא דבאופן זה אין פטור עמידה, ולהאמור לעיל אולי יש ליישב שיטת הס”ח דהעוסק במצוה היינו שיושב ואינו עומד עם הס”ת, דבעצם מה שאינו עומד הו”ל עוסק במצוה.
[יש לציין דבתחילת דברי השאלה המובאת בחיד”א שם הוא שאין מקום להניח הס”ת אם יעמוד ומוכרח לישב ומשמע דאם יש מקום להניח הס”ת צריך והיינו לפי מה דלית ליה הטעם דעוסק במצוה וכנ”ל אבל הס”ח אינו סובר כן אלא דבכל גוני אינו צריך לעמוד ואפשר דעצם מה שאינו עומד מחמת שיש בידו ס”ת הוא ג”כ כבוד הס”ת כיון שאילו היה עומד היה בזה פחת כבוד והוא חידוש גדול וצל”ע].
א”כ לפי טעם הס”ח דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ופטור לעמוד מפני מחזיק ס”ת א”כ פטור גם מחמת דבר שבקדושה, ולפ”ד החיד”א יוצא בחשבון הדינים והטעמים שלא יהיה פטור ודוק.
ויעוי’ בשיורי ברכה סי’ רמד סק”ב שכתב אדם שיושב וס”ת על ברכיו ועבר רבו ואין מקום להניח הס”ת במקום שיושב כי צר לו המקום, אינו מחוייב לקום עם הס”ת, ואם בקש לעמוד אומרים לו ש”ב ואל תעשה עדיף, כן כתבתי אני בעניי בקונטרס חיים שאל ע”כ.
ובסק”ג שם כתב כתוב בספר חסידים סימן תתק”ל דמי שיש בידו חומש אין לו לעמוד מפני ספר וחכם, ועמ”ש שם בקונטרס חיים שאל ע”כ.
היוצא מזה דמתחילה הביא מה שפשוט לו לדינא בחיים שאל ואח”כ הביא דינא דס”ח וציין מה שכתב ע”ז בחיים שאל, וב’ חילוקים יש בין דינא דפשיטא ליה לבין דינא דהס”ח, חדא דהס”ח מוסיף גם אם עובר מי שיש בידו ספר (וזה מבואר להדיא בחיים שאל דאיהו גופיה לא ס”ל הכי), וב’ דבחיים שאל הגביל רק אם אין לו מקום להניח הס”ת, ומאידך גיסא בס”ח נזכר הלשון אין לו לעמוד.
ובשם החזו”א הובא (ארחות רבנו ח”ב עמ’ שט) שלא קם מפני ס”ת כשהחזיק ס”ת, ומשמע שתפס להלכה כהס”ח, וכך הוא המנהג כהס”ח וכן רגילים המורים להורות (עי’ אדר”ת הוב”ד קובץ צהר אהל ברוך עמ’ פא פב, שלחן הטהור סי’ קנא ס”ז, שאלת רב להגרח”ק ח”א פרק ה אות י, שבט הקהתי ח”ג סי’ רנו סק”ג סק”ד) דהיושב ומחזיק ספר א”צ לעמוד אפי’ מפני ספר ואפי’ (עי’ שה”ק שם) כשיש מקום להניח הס”ת [וגם החיד”א גופיה בשיורי ברכה הביא סברת הס”ח לכאורה דרך פסק אף דאיהו גופיה לא ס”ל הכי], וממילא גם בניד”ד לא יצטרך לעמוד אפי’ לדבר שבקדושה.
נשאל: כ״א בניסן תשפ״ה
בבה”ל ריש סי’ קט נסתפק בזה ולא הכריע אולם למעשה נקטו הרבה אחרונים להתיר בזה [ערה”ש ס”ה וחזו”א דינים והנהגות פ”ד אות כא ושלמת חיים סי’ כב ואורח נאמן סי’ נב סק”א וכ”כ בצוואת יסוד ושורש העבודה סי’ טז, ...קרא עוד
בבה”ל ריש סי’ קט נסתפק בזה ולא הכריע אולם למעשה נקטו הרבה אחרונים להתיר בזה [ערה”ש ס”ה וחזו”א דינים והנהגות פ”ד אות כא ושלמת חיים סי’ כב ואורח נאמן סי’ נב סק”א וכ”כ בצוואת יסוד ושורש העבודה סי’ טז, ועי’ בשו”ת אפרקסתא דעניא ח”ב סי’ קז שכן משמע בספר חסידים אות תשפד שהובא במשנ”ב סי’ קכד סקי”ג בשם המג”א, ועי’ עוד פרטי דינים בס’ לשכנו תדרשו הל’ תפילה אות נח בשם הגריש”א ודעת נוטה ח”א עמ’ שמו], וכן המנהג פשוט, וכידוע שבהרבה מקומות נוהגים שאין ממתינים אלא לעשרה (ומנהג זה צ”ב מצד עצמו ואכמ”ל), דס”ל שמי שהתחיל עם הציבור לא עבר איסורא במה שאינו יכול לענות מחמת זה קדיש וקדושה, ומי שהתחיל אחר הציבור כ”ש שאין הציבור צריכים להמתין לו.
ומ”מ יש להקפיד על הדינים המבוארים בשו”ע ורמ”א שם כשאומר החזן החזהש”ץ היכא דאפשר דהיינו לשתוק בקדושה ולכוון לשמוע עם הש”ץ עד סיום האל הקדוש ולשחות במודים עם הקהל, ולענין שאר הדינים (כגון לענין שומע תפילה ולענין אם צריך לכוון לברכה ששוחה בה) יעוי’ בפוסקים בסי’ קט.
בגוף נידון זה יש להוסיף דבשם החזו”א הובא שלא יאמר שלום רב במקום שים שלום כדי להספיק קדושה, וכך הובא בשם כמה אחרונים, ומאידך האדר”ת נקט להיפך, ובאמת כדברי החזו”א שנקט שהוא חיוב לומר שים שלום בשחרית כן מתבאר גם מדברי הבה”ל סי’ קכז עי”ש, רק דשם אכן אין הפסד בזה משא”כ באופן של החזו”א, רק דיש להעיר דבאמת כל עיקר הדברים מחודשים כיון שיש מקומות שהיו אומרים רק שלום רב ורק שים שלום, ממילא מחודש לומר דיש חיוב בזה לומר כפי נוסחתו (עי’ במשנ”ב סי’ סח) שהוא עדיף מחיובא דקדושה, [ואיני יודע אם הי’ מפורסם כל המנהגים בזה בזמן האחרונים], וכ”ש לדמותו לדין זכרנו לחיים (עי’ בה”ל הנ”ל), שהוא תקנה קבועה מימי הגאונים ופשטה בכל ישראל, וגם להצד שהביא הבה”ל בריש סי’ קט דהפטור מקדושה כשהתחיל להתפלל עם הציבור הוא משום שעכשיו הוא אנוס מ”מ בכה”ג יל”ע אם חשיב אנוס, ומ”מ יל”ע אם נחשוש לשי’ הבה”ל שיש צד שעובר איסור במה שהתפלל עם הציבור והאריך האם בכה”ג נימא דיעשה כהאדר”ת, ולכאורה בזה אה”נ רק דלא נהגו לחשוש לצד זה מעיקר הדין מאחר דהבה”ל גופיה לא הכריע כן ושאר אחרונים הכריעו להיפך, וכמו”כ יש לדון להחזו”א גופיה באדם שעבר והתפלל אחר שהתחילו הציבור ועכשיו יוכל להספיק קדושה אם יאמר שלום רב כיון שאם יאמר שים שלום לכאורה נתברר שעבר איסור, ואם יאמר שלום רב צל”ע אם חשיב איסור גמור אפי’ אמר במזיד, ואולי בזה יודה החזו”א שיאמר שלום רב (עכ”פ כשלא יוכל לומר קדושה במקום אחר), דלא מיירי אלא באופן שאין מוטל עליו לקצר להספיק קדושה.
הנה בעצם השאלה היא גם לגבי אם יש קדושה בפאזל אם חשיב כתב בחיבור כזה העומד להתפרק וכן אם חשיב כתיבה ומחיקה לגבי שבת. ויתכן לדמותו לנידון הפוסקים באו”ח סי’ שמ ס”ג ובמשנ”ב שם לענין ספר שכתוב אותיות על חודי הדפין, ...קרא עוד
הנה בעצם השאלה היא גם לגבי אם יש קדושה בפאזל אם חשיב כתב בחיבור כזה העומד להתפרק וכן אם חשיב כתיבה ומחיקה לגבי שבת.
ויתכן לדמותו לנידון הפוסקים באו”ח סי’ שמ ס”ג ובמשנ”ב שם לענין ספר שכתוב אותיות על חודי הדפין, אם חשיב כתיבה בכיו”ב לענין שבת, ומשמע שם במשנ”ב דמעיקר הדין לא סבר דאסור אלא רק דנכון להחמיר בתורת חומרא היכא דאפשר, ואם נדמה כן א”כ גם בניד”ד נכון להחמיר לגנוז פסוקים אלו היכא דאפשר, ולהלן יתבאר עוד אם יש לדמותן.
(והרמ”א שם שהקיל בחודי הספר החמיר במחיקת כתב על גבי העוגה אף דהוא כתב שאינו מתקיים, דשם הכתב מחובר לגמרי כל חלקי הכתב זה לזה, ולכן ס”ל להרמ”א שהוא חמור מחודי הדפים, אלא דמאידך גיסא בעוגה יש יש צד להקל ולומר דבאוכל לא שייך כתיבה וכן דדרך אכילה אינו באיסור מחיקה, עי’ במשנ”ב שם, ולגבי כתב ד”ת על גבי עוגה יש צד נוסף שמעיקרו עומד לאכילה, עי’ מה שהובא בשם הגרח”ק בתשובה הובא בגנזי הקודש עמ’ קלח, וכן יש צד נוסף בעוגה לטעון שעומד לכילוי ולא בדפין ובפאזל שעומד לחיבור תמיד, וכעי”ז מצאתי בתשובת הרמ”א דלקמן, וכמו כן יש לציין דלגבי כתב שע”ג עוגה בשבת כ’ המשנ”ב בסי’ שמ שם דלתנו לתינוק מותר, וכעי”ז בניד”ד כתב החו”י סי’ טז בעוגה שיש עליה ד”ת שרק יכול ליתנה לתינוק ולא יאכלנה הגדול).
ומ”מ פאזל שיש חיבור בין החלקים הוא חמור מחודי דפים גרידא דשם ברוב הפעמים הוא פס”ר דלא ניחא ליה ומתכוון לעשות פעולה אחרת משא”כ פאזל ניחא ליה וזו מטרתו, וגם שיש חיבור במקום הכתיבה עצמו (דמטעם זה חודי הדפים קיל יותר בעיקר משום שבמקום הכתב עצמו הוא מופרד ואין שם צורת אות שלמה).
ובפאזל המורכב באופן שאין חיבור ממש בין החלקים יש מקום לומר דדינו כחודי הדפים אבל עי’ להלן ששם יתבאר דין זה.
והגדרת חיבור בפאזל באופן שכשמחזיק בחלק מהפאזל ועולה עמו שאר הפאזל אפשר דחשיב חיבור עי’ בהלכות בציעת הפת מה שלמדו מדיני טהרה (עי’ משנ”ב סי’ קסז סקי”א ומג”א שם סק”ה), וכמשנ”ת שכשיש חיבור אזי יש לטעון דבזה חמיר מהאופן המבואר בסי’ שמ שם לגבי חודי הספר של הדפים בשבת.
ומאידך לגבי דינא דאוחז בקטן וגדול עולה עמו מ”מ אפשר דכאן שאינו אוכל דינו שונה דבכלים מצינו כמה כלים שדינם חיבור ושאין דינם חיבור ועי’ שבת מח ע”ב ועוד (ועי’ בה”ל סי’ לב).
ושוב מצאתי בספר השבת בתפארתה (הל’ כותב) שנקט בפשיטות שבפאזל ג”כ אזלי’ בתר שיעור הנ”ל, ואולי סברתו בזה דכל היכא שמטרת החיבור הוא לעשות מהכל חלק אחד ולא רק חיבור בין כמה חלקים שונים אזלי’ בתר שיעור הנ”ל, ולכן באופנים במס’ שבת שם ובשאר משניות שדנים בענייני חיבור הוא בכלי שיש בו כמה חלקים שלכל אחד מהם יש תפקיד אחר ולכן שם יש עוד נידונים משא”כ כאשר המטרה להפוך הכל לחלק אחד פשוט אזלי’ בתר שיעור הנ”ל וצ”ע.
וכאן שעיקר שימוש הכלי הוא לחברו וליצור ממנו אותיות יש לדון בזה לפי הכלים המבוארים במתני’ דכלים ושבת שם.
ולענין שאר החלקים שאין כתוב עליהם הקדושה יש לדון דכלי שכתוב עליו שם יגוז [שבת ס”א ע”ב ורמב”ם פ”ו מהל’ יסוה”ת ה”ו (וע”ש בפר”ח) ושו”ע יו”ד סי’ רעו סי”ג] ואינו מקדש כל הכלי, וכאן יש לדון אם חשיב שהדבר מיוחד לדברי הקדושה שעליו, דהרי זהו ממש מטרת הפאזל שיהיה כאן דבר שיש בו כתב, ונידון זה הוא ג”כ על הפאזל עצמו וגם על שאר החלקים שדרכם לחבר ולהפריד אם חשובים ג”כ מגוף הקדושה.
ומצאתי בגנזי הקודש עמ’ קלז ששיטה אחרת היתה לו בזה דפאזל מתחילה הי’ פסוק שלם מודפס על דף אחד ועומד לחיתוך ואחר החיתוך בכל חלק יש רק תיבה או אות ובכה”ג מה שהיה כתוב קודם לכן לא חשיב קדושה כיון שעומד להחתך וכתב שם שהגרנ”ק הסכים למה שכתב שם.
וצ”ע דמה שהביא שם מהמשנ”ב סי’ שמ סקי”ז וכנראה כוונתו ממה דלא חשיב כתב דבר העומד להתפרק, קשה דהרי המשנ”ב נקט דנכון להחמיר היכא דאפשר, ובפרט דבחודי דפים אין כתב כתב אלא רק קירוב חלקים בלא חיבור במקום הכתיבה, משא”כ כאן דמעיקרא היה חלק אחד שלם מעיקרו וגם בהמשך כשמתחבר נעשה חלק אחד על ידי חיבור החלקים וכמשנ”ת, ועוד דבדפים הוא ג”כ פס”ר דלא ניחא ליה כמשנ”ת, ועוד דעיקר הפעולה שעושה בדפדוף ופתיחת הספר היא פעולת שימוש בספר כך דגם פס”ר אין כאן לשי’ האחרונים בדעת הרשב”א משא”כ בניד”ד.
ועוד צ”ע דלא דמי לעוגה שם וכמו שנתבארו החילוקים לעיל, ומלבד מה שנתבאר לעיל דעוגה עומדת לכליון גמור ולא רק לפירוק, כמו”כ עוד צ”ע דבעוגה כשתתפרק גם אם לא אכפת לן שתתכלה מ”מ הרי לא תתחבר עוד לעולם משא”כ כאן שיחזור ויתחבר אחר כך וזה צורת העיסוק בו לחבר ולפרק וכ”ש דעיקר המלאכה שהוא מיוצר לשמו הוא לחבר ואף כאשר מפרקים אותו הוא רק למטרת חיבור מחדש.
ושוב מצאתי הסברא שכתבתי בעוגה שא”א לחזור ולחברן כתובה בתשובת הרמ”א סי’ קיט ולפ”ז אין ללמוד מאיסור אכילת עוגה עם כתב לפירוק פאזל שיש בו כתב.
ולענין כשחוזר ומתחבר דן שם להתיר לפרק החלקים מטעם החו”י וצ”ע דאדרבה החו”י הביא מהרוקח דמתיר סי’ רצו ליתן לתינוק לפרק וכ’ ע”ז החו”י דהוא רק לתינוק, אבל לגדול אסור, וגם המשנ”ב לגבי שבת נקט דמותר רק ליתן לתינוק לפרק עוגה.
הנמצא בזה דהסברא שעומד להחתך לא התיר החו”י והמשנ”ב אלא בתינוק וגם זה בעוגה שיש לה קולא יותר כמשנ”ת, ויש להוסיף דבידות הכלים אע”ג דאין הכלי מיוחד לזה ויש לומר דלא היה בדעתו להשאיר כן על הכלי (דהרי מיירי גם באופן זה) אין זה מתיר למחוק.
ויש להוסיף דיש בפוסקים דמשמע דמחיקת שם שנכתב שלא בקדושה אף דלהרבה פוסקים אין בזה קדושה מ”מ לא הותר מחיקה אלא לצורך כתיבת ס”ת וכ”ש כאן שיש לטעון דיש לזה קדושה כיון שנכתב לשם פסוק דהרי זה מטרת הדבר.
ובגוף נידון הפאזלים יש להעיר דיש כמה מיני פאזל, דיש פאזל שאין בו תפיסות וחיבורים כלל אלא הנחת כמה חלקים זה ליד זה (ועי’ מג”א סי’ שמ סק”י, ומאידך עי’ במשנ”ב הנ”ל סקי”ז לגבי חוד הדפים וכאן חמור יותר כיון דניח”ל וזה עיקר כוונתו ומטרתו, ומאידך גיסא למעשה באחרונים תפסו שכאן קל יותר מטעם שיתבאר להלן), ויש פאזל שהחלקים נתפסים זה בזה על ידי בליטות ושקעים התופסים את החלקים והם רוב הפאזלים המצויים הנידונים בתשובה זו, ויש פאזלים שהחיבורים ביניהם הם בקשר אמיץ כמו מגנט או פזאל בתוך מסגרת והוא חשוב יותר כחיבור, ועי’ השבת בתפארתה מלאכת כותב שהארך בגדרי פאזל לענין שבת.
וראיתי בארגון של השאלת כלי רפואה בשבת שבא מישהו לשאול כלי רפואה ומבקשים שיסדרו את מספר הטלפון בניירות שכתובים עליו ספרות זה לצד זה, ואמנם יש לדון מצד שטרי הדיוטות ומצד אם חשיב דיבור האסור בשבת לצורך חולה, אבל מצד כתיבה יש מקום לדון אם תליא במשנ”ב הנ”ל לגבי חודי הדפים דמשמע שיש להקל לצורך עי”ש, אלא שכאן חמור יותר כיון שמתכוון וזו מטרתו, אבל לפ”ד המג”א שם יוצא שגם בענייננו יש להתיר בצורך כזה עי”ש, ולהלן יתבאר דלהלכה נקטו כל האחרונים כהמג”א בזה ושגם המשנ”ב לא החמיר אלא בספר שהוא מחובר בעבר אחר.
והנה בפאזל באופן שאין שום חיבור בין חלקי הפאזל אין איסור (עיקר ההיתר נאמר לגבי הנחת אותיות של כסף במג”א שם סי’ שמ סק”י, ואמנם המשנ”ב הביא דברי המג”א להחמיר באופן שהאותיות קבועים והשמיט פרט זה שאם אינם קבועים מותרים, אבל אפשר דממילא שמעי’ לה וכן נקט להיתר זה בחי”א ובאג”מ ובחוט שני והגרשז”א, ראה בהרחבה הדעות בספר השבת בתפארתה שם), ובחי”א שם מבואר על איזה אופן שאינו חיבור גמור באופן דלא חישב תפירה בתכיפה אחת בלא קשירה שיש להתיר לצורך מצוה בשינוי (וגוף מש”כ שינוי בשמאל צל”ע מה מהני שינוי כשאינו דרך כתיבה אלא דרך חיבור או תפירה, ומ”מ תלוי גם בנידון האם שמאל חשיב שינוי במלאכות אחרות וילע”ע בזה), וכמובן שא”א ללמוד לכל אופן שהוא חיבור רפוי להתיר מכח זה שגם בזה לא רצה החי”א להתיר אלא על ידי צירופים.
ולענין אם מותר לפרק פאזל שכתובים בו ד”ת והפאזל אינו קבוע בחיבור כלל, יש מקום לומר דכמו שבשבת אם אין בזה חיבור כלל מותר לפרק ה”ה הכא (דבשבת מה שמותר לקרב אותיות מותר גם לפרק כמ”ש בתשובת רמ”א סי’ קיט), אבל במקום שמפרק האותיות עצמם ושובר צורתם על ידי פירוק הפאזל, אינו פשוט להתיר, דבאג”מ או”ח ח”א סי’ קלא נתקשה בענין ההיתר הנ”ל לקרב אותיות מהמשנה דכתב במשקין פטור אבל אסור והעלה דשם האיסור כיון שעושה מעשה כתיבה, ויש לדון לענייננו בחיבור ופירוק צורת האות עצמה לחלקיה אם חשיב ג”כ צורת כתיבה להאג”מ כמו שהבין בספר השבת בתפארתה עמ’ שפב, אבל אינו מוכרח דפשטות לשון האג”מ הוא משום דדמי לשאר כתיבה שכותב בדיו וכיוצא בו אבל קירוב חלקי אותיות יש לדון שמא אינו נכלל בהגדרת האג”מ.
ובאמת בתשובת הרמ”א סי’ קיט כתב דאין לחלק בין מקרב ב’ חלקי אות לבין מקרב ב’ אותיות זל”ז לענין שבת, אם כן אם נפרש דטעם החומרא שכ’ האג”מ בכתב במשקין הוא רק משום שיש בזה מריחת דבר הצובע ודומה לכתיבה בדיו א”כ ניחא שאי”ז סותר דברי הרמ”א.
[ויש לציין עוד דגם אילו הי’ צד דצירוף חלקי אות חמור יותר, אולי יהיה נפק”מ שלא לפרק בחזרה את האות לחתיכות אם הוא ד”ת, מאחר דיש לדמות דיני פירוק לדיני כתיבה ודיני כתיבה דכאן לשבת, מ”מ עדיין אינו ראיה שיש קדושת ד”ת על פאזל שנתחבר באופן של חיבור חלקי אותיות, דהרי שם הוא נידון מצד שיש טעם לגזור בצורת עשיית כתיבה כזו אבל לא שהפעולה יצרה כאן דבר שהוא נחשב יותר כתיבה מכמה אותיות שלמות המונחות זה לצד זה, וממילא גם הפירוק יש מקום לטעון שלא יהיה איסור, ומאידך יש לטעון דפירוק לא, דזה ילפי’ מכתיבה, אבל להלכה בלאו הכי לפי מה שנתבאר אין בזה נידון כלל כיון דצירוף חלקי אות לא חשיב כתיבה יותר מצירוף כמה אותיות זה לצד זה].
אם כי כמשנ”ת יש מקום לדונו שדומה לנידון הפוסקים על אותיות הכתובות על חודי דפי הספרים, שאמנם הרמ”א שם היקל בזה אבל יש דעות שהחמירו בזה כמובא במשנ”ב שם, רק דשם גם שיש בו קצת חומרא (דמעיקר דינא שרי להמשנ”ב כמשנ”ת) מ”מ הוא חמור יותר מאחר שהדפים מחוברים מקצוותיהם, כמ”ש בארחות שבת עמ’ תלה הערה יט כג, ואותם המחמירים בזה אפשר שיחמירו גם במחבר ב’ אותיות זל”ז ממש, דגם הם לא יחלקו לענין חומרא בין חיבור אות לאות לחיבור חלקי אות, אלא יחמירו מחמת שהדפים מחובריהם בקצה השני שלהם, וזה לא שייך כאן (בפאזל שאין חיבור בין החלקים).
ולנהוג מנהג ביזיון ממש בדבר מגונה כגון להשליכו באשפה, אפשר דלכו”ע אין לנהוג דהרי בכל מה שיש מצוות ואבדתם את שמם יש איסור לא תעשון, ודין ואבדתם את שמם (דברים יב ג) הוא אף במידי דאינו בכתיבה כלל כמבואר בע”ז מו ע”א ובתמורה טו (ועי’ מגילה כה ע”ב), וכעי”ז העיר הגרנ”ק לגבי ראשי תיבות (הבאתי בד”ה שקית שהדפיסו עליו פרסומת ובתחילתו ראשי תיבות לק”י וכו’).
מצד מחיצה בינו לבין הסכך אין כאן מחיצה כיון שזז ברוח מצויה, וממילא לא חשיב שיש כאן מחיצה, עי’ סוכה כג ע”א ושו”ע או”ח סי’ תרל ס”י. [ויש לדון באופן שאכן זז רק ברוח שאינה מצויה ועכשיו באה רוח שאינה ...קרא עוד
מצד מחיצה בינו לבין הסכך אין כאן מחיצה כיון שזז ברוח מצויה, וממילא לא חשיב שיש כאן מחיצה, עי’ סוכה כג ע”א ושו”ע או”ח סי’ תרל ס”י.
[ויש לדון באופן שאכן זז רק ברוח שאינה מצויה ועכשיו באה רוח שאינה מצויה והזיזתו, רק דבמציאות אינו נכון דהרי סו”ס במקום שהיא עומדת עכשיו (דהיינו להיכן שזז לשם) אפי’ ברוח מצויה אינה עומדת].
ויש להוסיף עוד דמחיצה זו עומדת ברוח ולר’ מאיר בסוכה כד ע”ב מחיצה העומדת ברוח אינה מחיצה, והטעם בזה דמחיצה הוא דבר חשוב דקובע רשות וא”א שיהיה דבר שכל עמידתו הוא רק על הרוח וכ”כ רש”י דעיקר עמידתה דבר שאין בו ממש הוא [וכעין דין ביטול לעיל בריש דף ד’], אך הלכה אינה כר”מ בזה כמ”ש הראשונים ועי’ שעה”צ סי’ תרל סק”נ [ודברי התפא”י בכלכלת שבת סי’ לד בונה צ”ב].
אך יש לדון כאן מצד שמעכב הסכך כיון שצילתו של הוילון מרובה מחמתו והו”ל כסדין תחת הסכך שפסול בסי’ תרכט סי”ט, ובסכך יש גם דין צל חוץ מדין מחיצה, ודין הצל של הסכך צריך שלא יהיה צל אחר במקומו [ואפשר דזו כוונת השואל בתשו’ הרשב”א בח”א סי’ נה לענין פירס סדין נמצא זה מסכך בסדינים ופסולת גורן ויקב שלמעלה אינו לא מעלה ולא מוריד וגם הרשב”א שם לא דחה זה אלא רק כשהסדין לנאותה, אם כי יש שטענו דהרשב”א ורש”י דלקמן ס”ל דכל מה שאינו מפרטי הסוכה אין לזה שם סכך לפסול הסוכה מחמת זה, אלא שאינו מוכרח ועכ”פ להלכה אינו כן], ולהלכה קי”ל דלא כדעת ר”ת דמכשיר גם בכה”ג (וכמש”כ במשנ”ב ובבה”ל שם שכן יש להחמיר למעשה כדעה ראשונה, ועי’ בשעה”צ שם דלדעת הגר”א דעת ר”ת סותר הך דסי’ תרכו ס”א דגם כשהסוכה קדמה לאילן האילן פוסל [ודברי הגר”א הובאו גם בבה”ל סי’ תרכז דלקמן], וכן פשטות השו”ע עוד בסי’ תרכז ס”ד כדעה ראשונה דלא כר”ת).
ואפי’ נימא דהוא כמו סדין לנאותה (אם נימא דסגי שעיקר הסדין הונחה בסוכה לנוי סוכה אע”ג שלא הונחה כאן לנוי סוכה, וכך יתכן שיוצא ע”פ הבה”ל בסי’ תרכז שם דרק כשהיה שלא לצורך נוי פסול ואפשר עוד דמה שמניחים בסוכה לנוי אין מקפידים שלא יזוז אף שיש יותר נוי בצורתו הראשונית מ”מ גם כשזז יש מקום לומר דעצם מה שמונח בזה למטרת נוי חשיב נוי) אבל ההיתר הוא רק בד’ טפחים סמוך לסכך כמבואר בשו”ע סי’ תרכט שם וכן בסי’ תרכז שם.
ובסדין לנאותה שפוסלת את הסוכה אין תנאי שפוסלת רק אם עומדת ברוח מצויה דלפסול סגי מה שיש כאן צל פסול משא”כ להכשיר צריך גם תנאי מחיצה.
והנה הר”ן הביא פלוגתת הראשונים אם נויי סוכה שחמתן מרובה מצילתן פוסלין או לא, דהרא”ה מקיל בזה וברמב”ם משמע שמחמיר.
ולכאו’ לאור הגדרים הנ”ל היה צריך לצאת דאם יש להם דיני מחיצה ועומדין ברוח מצויה פוסלין ואם לא לא, דמאיזה טעם נפסול כיון שאין בזה לא צל ולא מחיצה.
אבל אפשר דהמחמירים בזה שהביא הר”ן שם (וכך משמע שנקט המשנ”ב לעיקר בסי’ תרכז סקי”א וכן להלן בסקכ”א נקט דבאופן שהוא אסור מן הדין יש להחמיר כהמחמירים) מחמרי אפי’ כשאין להם גדר מחיצה כלל שזזים ברוח מצויה [דהא בסדין בלנאותה וסתם סדין נעה ברוח מצויה], וסברי דמ”מ צריך שלא יהיה הפסק בין הסכך לבין האדם כלל מלבד נוי סוכה שהוא מתבטל לסוכה (כמ”ש הפוסקים והמקור לזה מהמרדכי בשם רבינו פרץ והובא בהג”א סוכה פ”א סט”ז וכ”כ הריטב”א בסוכה י ע”ב וזהו דלא כטעם רש”י שלנאותה אין לה שם סכך ואמנם הלכה כרש”י לענין דחולק על ר”ת בהסוכה קדמה לסכך אלא שר”פ והריטב”א הנ”ל ג”כ לא ס”ל בזה כר”ת) או בגד שמתבטל לאדם [ועי’ בסמוך].
[יש לציין דמדינא דעשתרות קרנים בסוכה ב ע”א אין להוכיח שאין תפקיד הסכך לעשות צל דאדרבה בעי’ צילתה מרובה ולא סגי בלבוד וע”ש הסכך קרויה סוכה כמ”ש רש”י והר”ן ריש סוכה, אלא דמ”מ נאמר גדר בזה דהרי בלילה אין הסוכה עושה צל וכן יש חילוק בין יומי ניסן ליומי תשרי כמ”ש בר”ן רפ”ק דסוכה וכן בסוכה המדובללת יש חילוקים בשעות היום, וגם יש חילוקים בין צל במקום סכך למקום הקרקע ויש בזה כמה דעות בראשונים בסוכה כב ע”ב ברש”י ותוס’ ובעל העיטור, והענין דצריך גדר לפי מה למדוד שהסכך מועיל ופועל את הצל, וכמו בכל דבר שהתורה נתנה גדרים, וכעין מה דמבואר בסוגי’ דעשתרות קרבנים גופא שם ברפ”ק דהי’ צד לטעון שאינו יושב בצל סוכה אבל להלכה התורה נתנה גדר בגובה לאותה הדעה שנזכרה שם וה”נ נאמרו גדרים בכמה אופנים].
ומ”מ יש להגביל כאן כל הצד לפסול בג’ תנאים, הא’ שגבוהה עשרה.
והב’ שבשעה שמתעופפת הסין ברוח עומדת ביושר ויש לה גג ולא בעומדת באלכסון.
[עי’ סי’ תרכז ס”ב לגבי כילה שאם אין לה גג טפח אינה פוסלת, אבל היתר זה אינו שכיח עכ”פ לא בניד”ד דהרי אם יש בסדין מתלקט טפח אורך בג’ טפחים סמוך לגג המג”א מחמיר כמש”כ במשנ”ב שם, ובד”כ הרוח אינה מגבהת את הסדין כ”כ בגובה שלא ימצא טפח מתלקט בגובה י’ טפחים, ואם הסדין אינו נוגע בארץ יותר מטפח ופחות מג’ ג”כ אסור כמבואר שם וכ”ש כשהסדין נוגע בדופן דבכה”ג אם מתרומם מהצד השני אינו נוהג היתר זה כלל לפי ההטעם המבואר במשנ”ב שם בשם הפוסקים באופנים דלעיל שמחשיבים השאר כמחיצה והסדין עצמו כגג וכ”ש בענייננו.
ואמנם מצינו אופנים שאסור לישן תחת סדין גם כשיש תנאי אחד שגבוהה י’ או שיש לה גג רחב ד’ ואין ב’ התנאים יחד, אבל זה רק בקביעי כגון קינופות וכן נקליטין לחלק מהפוסקים, אבל סדין שלנו אינו קבוע כלל, ובו פשיטא דלא מפסל אלא רק אם יש לו ב’ התנאים שיש לו גג וגם גבוה י’ טפחים, ועי’ בענין זה סי’ תרכז ס”ג ובייחוד במשנ”ב שם סק”ז וקיצרתי, ואמנם בחזו”א או”ח סי’ קנ סקי”ח נסתפק מה הגדר של קביעות של קינוף וה”ה יש להסתפק מה שיעור הקביעות של נקליטין לפסול לדידן באין גבוהה י’ אבל בניד”ד פשיטא שאינו נכלל בהגדרת קבע].
והג’ שהיא רחבה ד’ טפחים, דבלא רחב ד’ טפחים הו”ל כסכך פסול שאינו רחב ד’ טפחים שמותר לישן תחתיו לרוב הפוסקים כמש”כ בסי’ תרלב ס”א [ועכ”פ באינו רחב ג’ לכו”ע מותר לישן תחתיו כמש”כ במשנ”ב שם, ואמנם בחזו”א שם באו”ח סי’ קנ סקי”ח נסתפק לענין קינוף דקביע מה הדין בזה ומסתימת הפוסקים הי’ אולי מקום ללמוד דלא מחמרי’ בקינופות אלא בפחות מי’ אבל לא באין רחב ד’ ולא הוצרכו לבוא לזה משום שקינוף דרכו שמכסה את כל האדם, ואולי יש לומר יותר מזה דלא שייך קביעות בסדין צר כ”כ שאינו כ”כ מועיל, וצל”ע, אבל עכ”פ אינו נוגע לניד”ד שאין בזה קביעות כלל וכמו שנתבאר].
(וגם חומרת המהרי”ל בנויי סוכה שלא להפליג ד’ טפחים מן הסכך גם באין רחבות ד’ הוא רק הנהגה ולחומרא ולא מדינא דגמ’, ולכו”ע אינו פוסל בדיעבד).
ויש להסתפק אם דבר המתעופף ברוח יש לו חשיבות לבטל מחיצה שתחתיו או לא.
והנה צל”ע דמצינו במיטה שאינו גבוהה י’ שהישן תחתיה בסוכה יצא ידי חובתו (עי’ סי’ תרכז ס”א), ובמשנ”ב חידש עוד (בסק”ג ובשעה”צ סק”ג) בשם הפמ”ג והבכורי יעקב דאפי’ המיטה גבוהה עשרה מ”מ מאחר שתחתיה חשיב כמו שאין מחיצה שם כלפי הסכך יצא.
ועצם דברי המשנ”ב יש צורך לבאר דהרי אם נקלוש נימא שיש כאן מחיצה [כדמוכח בסוכה ד ע”א דכל החסרון בסוכה כזו הוא רק מצד דירה סרוחה], וממילא למה דלא נימא דנקלוש לחומרא שיש כאן חלק של מחיצה המפסקת בינו לבין הסכך, וחזי’ מזה דס”ל שרק מבנה שיכול להחיל תחתיו שם אוהל הוא סוכה וכמ”ש הרי”ף והרא”ש שפסול כילה משום שהוא אוהל בתוך אוהל (ובשעה”צ סי’ תרכז סק”א כתב דלהב”ח טעם זה דאורייתא והפמ”ג מפקפק), וכדאמרי’ בגמ’ דהפלוגתא דר”י ורבנן במיטה הוא אם אתי אוהל ארעי ומבטל אהל קבע, ומחודש לחדש חידוש כזה לקולא, דנהי דהחלל שבפנים הוא כרמלית מ”מ הוא רק לענין שמבטל את החלל ולא את המחיצה עצמה, וצ”ל דהו”ל כמו שחיבר לקרקע עוד תוספת קרקע דמבטל אם ביטלו לשבעה [עי’ ריש דף ד’], וממילא המיטה אינה גבוהה עשרה, וה”ה כאן אין חשיבות של מחיצה כלפי גג זה, ועדיין אינו פשוט.
ולאור הנ”ל לכאורה יוצא דגם בסדין בכל שאינה לנאותה דלהלכה פסולה לדידן מיירי בגבוהה י’ טפחים מן הקרקע ואינו משופעת באופן שיש טפח מתלקט מג’ טפחים ושאר התנאים שנתבארו, אבל באופן שכילה תהיה כשרה ה”ה דגם פירס סדין בכה”ג כשרה.
אבל עכ”פ יש לעיין בכולה סוגיא דמיטה שאינה גבוהה עשרה (סי’ תרכו ס”א) ובכילה שאינה גבוהה עשרה (שם ס”ב) דנהי שאין כאן מחיצה לבטל כיון שאין כאן גובה י’ הא מ”מ יש כאן צל ובאמת כנ”ל יש לדון בכל בגד או שמיכה שמוטלת על ראשו ורובו או כובע, ונהי דמדינא דגמ’ נוי סוכה שאין רחב ארבעה אינו פוסל יש לומר דאין כאן חשיבות צל פחות מד’ כמו שאין חשיבות מחיצה פחות מד’ ודמי לסכך פסול שצילתו מרובה מחמתו דאין פוסל כשמעורב עם הסכך ולחלק מהפוסקים אינו פוסל כלל, עי’ במשנ”ב שציינתי לעיל לגבי נוי וכן לגבי אילן בסי’ תרכו ס”א (ולפו”ר נראה דהוא אותו פלוגתא ממש האם יש פסול בסכך פסול כשצילתו מרובה מחמתו ולא חבטן דמה לי למעלה או למטה [ועי’ עוד בתשו’ לענין זכוכית בסוכה מה שהבאתי דברי הקה”י סוכה סי’ ח לענין חילוק בין למעלה לבין למטה דלמטה גרוע מלמעלה], אם לא דנימא דיש צד דבצירוף שהוא לנאותו קיל יותר, אבל צל”ע דטעם לנאותה הוא משום שמתבטל לסכך בריחוק ד’ היאך יתבטל לסכך, וצל”ע), אבל באופן שאין גבוה הסכך פסול י’ טפחים מהקרקע מה הטעם להכשיר, וצ”ל דגם בזה אין חשיבות בפחות מי’ טפחים לאוהל וגם לא לצל שעושה.
וחזי’ מזה דעכ”פ יש דברים בחשיבות של צל שתלויים גם בגדרי אוהל וכשאין אוהל אין בזה חשיבות של צל, ומאידך בסכך בלא עמודים חזי’ [שם בנוי סוכה ועי’ גם במשנ”ב סי’ תרכז סק”ג לגבי מיטה] שכן פוסל, וצל”ע לענייננו בסדין המתעופף ברוח והוא גבוה י’ אם פוסל את הסוכה.
ויש לדון כאן מדיני מחיצה עוד דטלית המנפנפת לא חשיב מחיצה בפ”ח דאהלות, ואוהל זרוק הוא פלוגתא (עי’ שבו”י ח”א סי’ פה ופנ”י סוכה כא ע”א), ולגבי מטריה בשבת האריכו האחרונים (עי’ בה”ל סי’ שטו ס”ח בשם נוב”י תנינא או”ח סי’ ל וחת”ס או”ח סי’ עב וחזו”א סי’ נב סק”ו אבל טעמו של החזו”א לא משום שאין כאן אוהל) ולגבי כובע יש ג”כ כמה דעות בפוסקים (עי’ או”ח סי’ שא ס”מ), ובנוב”י שם טענתו דטלית מנפנפת חשיבא אוהל לעצמה אבל לא לענין מה שתחתיה, ומכח זה נקט לאסור בשבת פריסת מטריה אבל גם לדבריו לכאו’ בענייננו לא חשיב אוהל להפסיק בינו לבין הקרקע (וכעי”ז הציע לצדד בשערי זבולון ח”ד סי’ מט עי”ש שהאריך בכל הנידונים הנ”ל), אלא דעדיין לא נתברר כל הצורך דיש בגדרי סוכה דלא תליין באוהל לפסול כמו שנתבאר דלא נזכר שסדין פוסלת את היושב תחתיה בסוכה רק אם עומדת במקומה ברוח מצויה וגם א”צ דפנות (ועי’ סי’ שא שם במשנ”ב סקקנ”ב לענין כובע דאף שאין אוהל בלא דפנות מ”מ חשיב אוהל ארעי ואסור מדרבנן כיון שנעשה לצל).
[ומיהו דפנות א”צ גם בטומאת מת ולגבי טלית שאינה עומדת ברוח אין מחיצה בטומאה כמ”ש התוס’ בסוכה יג ע”ב, ועי’ חת”ס שם שחידש דבשבת יש דינים אחרים בגדרי אוהל משום דדמי למשכן וצ”ב].
[ובגוף דברי התוס’ שם שפירשו ענין הטלית אף שקשורה מצד אחד, אמנם החזו”א באהלות סי’ י סקי”א כתב דהרמב”ם אולי אינו סובר כן, (ונסתפק בזה דאפשר שהרמב”ם אינו חולק על התוס’ אלא רק ר”ל שאם הרוח מזיזה את האבן אינה מבטלת מן האבן שם מחיצה והתוס’ מיירי כשהרוח יוצרת את האוהל דהיינו כמו בניד”ד, ולפו”ר זה פשוט דעכ”פ להתוס’ כ”ה דאל”כ מה יעשו עם המשנה שהביא שם החזו”א, והנה החזו”א מה שכתב לפרש כן דברי הרמב”ם היינו משום שנתקשה בפשטות דברי הרמב”ם, ולכן כתב דאפשר לפרש כוונת הרמב”ם באופן אחר, ויתכן דיש ללמוד מזה שעיקר דעת החזו”א לפרש הרמב”ם כהתוס’ כיון שלא תירץ על קושייתו על הרמב”ם אלא רק שאפשר לפרשו באופן אחר, ומ”מ סיים דהרע”ב לא פירש כמו שרצה לפרש דברי הרמב”ם, וכוונת החזו”א דהרע”ב פי’ המשנה כמו שפירש מתחילה דברי הרמב”ם), ועכ”פ יתכן לבאר דהחזו”א לשיטתו דמחיצה הנעה ברוח רק אם מתבטלת המחיצה על ידי הרוח נפקע משם אוהל, ולפ”ז סדין אינו יכול ליצור רשות כיון שאם יזוז תיבטל המחיצה אבל סדין המאהיל בטומאה דא”צ רשות וסגי בגג אפשר שלא נאמר דין זה עכ”פ שקשורה כיון שהרוח לא תבטל כאן כלום אלא רק תזיז הבגד ממקום למקום ועכ”פ כשקשורה מצד אחד דבל”ז (דהיינו אם אינה קשורה כלל) אפשר דגרע מצד החשיבות גם להרמב”ם ובזה מודה דיש לזה דין טלית המנפנפת.
אולם באמת צל”ע דהנה עכ”פ המחמירים בסוכה לענין רוח מצויה דאפי’ בתזוזה כל דהוא פסל מ”מ למה לגבי טהרות אפי’ להתוס’ דינא שעצם תזוזת המחיצה ברוח אינה מפקיעה ממנו דין אוהל המת לקולא, ואולי יש ללמוד מזה דדין מחיצה העומדת ברוח מצויה הוא מדרבנן, כעין דין ירקות שמתייבשין תוך ז’ דלרוה”פ הוא מדרבנן כדעת רש”י סוכה יג ע”ב ולבוש סי’ תרכט סי”ב והובא בשעה”צ שם סקנ”ה (וכתבתי בזה במקו”א), ונפק”מ דאסור בשבת לטלטל חפץ פחות מד”א מרה”ר למקום מוקף מחיצות כאלו, ומה דאמרי’ בגמ’ סוכה כג ע”א לגבי סוכה שאינה עומדת ברוח מצויה “לאו כלום הוא” אולי י”ל ע”ד מה שנתבאר דאולי יש חילוק בין מחיצה שהגביהתה הרוח מצד אחד להגביהתה הרוח מב’ צדדין, וממילא כעי”ז אולי י”ל דאם אין כל הסוכה כולה עומדת ברוח מצויה מיגרע גרע, א”נ דלאו כלום הוא ר”ל מדרבנן, ועי’ עוד באחרונים מש”כ אם הך פסול דרוח מצויה דאורייתא או לא.
ומ”מ בסוכה כד ע”א בין למ”ד וכו’ מדאורייתא מחיצה מעלייתא היא וכו’ אלא א”ר אחא וכו’ מוכח דמאן דסובר מחיצה העומדת ברוח אינה מחיצה מדאורייתא קאמר, ומ”מ יש לחלק בין טעם זה להך מ”ד לבין מחיצה שאינה עומדת ברוח.
ואם נימא הכי דמחיצה שאינה עומדת ברוח מצויה פסלה מה”ת ה”ה מתיישב לפ”ז למה בסדין בסוכה שאינה לנאותה פוסלת אע”פ שנעה ברוח מצויה.
ולפ”ז י”ל דבאמת מה שפוסל בסוכה הסדין בכל גווני אינו ראיה דכל מניעת צל פוסל בסוכה אלא רק משום שיושב באוהל בתוך אוהל או בסוכה בתוך סוכה כמבואר בכמה ראשונים וא”כ בכל גווני שיש כאן אוהל בתוך הסוכה פוסל וכשאין אוהל אין פוסל, וממילא בניד”ד שלדעת רוה”פ אין אוהל אין פוסל].
ובמהרש”ם בדע”ת סי’ תרכו ס”ג דן לגבי מטוס הביא חילוקו של הסד”ט בין אם הטלית מנפנפת ברוח או מוחזקת ברצון האדם, והביא ראיה מסוכה כא ע”ב דדבר שאינו אוהל אינו פוסל בסוכה [וכתב דגם למש”כ הפנ”י שם שלמסקנא לא תליא בדיני אוהל י”ל דרק לענין הסוכה עצמה אבל לעשות אוהל אחר לפסול הסוכה בודאי אינו פוסל כשאינו אוהל להביא את הטומאה], ועי’ עוד מה שהאריכו האחרונים בענין טלית המוחזקת על ידי אדם דיש שהקילו בזה לענין שבת [עי’ חת”ס שם ותהל”ד סי’ שטו], אבל אינו מוסכם, אולם טלית המנפנפת ברוח ממש לכו”ע לא חשיב מאהיל על מה שתחתיו כדתנן באהלות שם, וגם הנוב”י שחידש שהוא אוהל מודה דלא חשיב שמאהיל על מה שתחתיו ולפי מה שדימה בהמהרש”ם שם לדיני סוכה לכאו’ גם בזה לא יפסול, וצל”ע.
ויש להוסיף עוד דהנה בבגדים כגון בשמיכה וכיו”ב שמונח על האדם בודאי שאין חשש ואם הסדין נשכב עליו ממש הו”ל כעין בגד, וה”ה כל שאינו מופרש י’ טפחים מגוף האדם כמשנ”ת.
היוצא מכ”ז דאם נדמה סוכה לאהלות א”כ בניד”ד לדעת התוס’ והצעת החזו”א בדעת הרמב”ם יהיה כשר אבל לפי הצד השני בדעת הרמב”ם יהיה פסול, ומסתמא שהלכה כהתוס’ בזה כיון שדעת הרמב”ם גופא לא נתבררה [וכ’ הפוסקים דכל היכא דברירא לן בדעת פוסק אחד ומספקא לן בדעת פוסק אחד אין ספק מוציא מידי ודאי] וגם משום שהקשה החזו”א על צד זה, אבל הרע”ב סובר כצד זה שפוסל, ומ”מ גם להרע”ב הפסול הוא רק כשיש התנאים הנצרכים בשביל לפסול כמו שנתבאר.
אוהלאיסורגאונותגומראגמראדברי חז"לדיןדין טהרהדין ענייני סוכהדיני סוכהדתיהיתרהלכההלכה חרדיתהלכות סוכהוילוןחגיםחומשחכמיםחצרחרדיתטהרהטקסיםיומרהישיבתישיבת שער היללישיבת שער משהמנהגיםמעשהמצוותמקורות הלכהמקורות תנאים ואמוראים.משנהמתעופףנוהל.סוכהסוכה הלכה.סוכותעבודהענייני גגותענייני גמראענייני גמרא בחגיםענייני גמרא בשבתענייני הלכהענייני הלכותענייני חגענייני חגיםענייני סוכהענייני שבתענייני תלמודפוסלפוסל שטחפוסקיםפסק הלכהפרשנותקדושהקובץ סוכות וארבע מיניםקרקערוחרשותשבתשבתון.שבתות וחגיםשטחשיטות הלכהשיטות הלכתיותתורהתורה שבעל פה תורה שבעל פהתלמודתלמוד בבליתלמוד ירושלמיתלמוד תורה