ימשיך לספור בברכה. מקורות: לכאורה יש כאן ספק ספקא הנוטה לומר שחסר לו יום אחד (לפי הצד דמי ששכח ולא ספר אינו יכול לחזור ולספור וכך חיישי’ להלכה) דהרי אפי’ אם תמצי לומר שביום ראשון ספר מ”מ שמא ...קרא עוד
ימשיך לספור בברכה.
מקורות:
לכאורה יש כאן ספק ספקא הנוטה לומר שחסר לו יום אחד (לפי הצד דמי ששכח ולא ספר אינו יכול לחזור ולספור וכך חיישי’ להלכה) דהרי אפי’ אם תמצי לומר שביום ראשון ספר מ”מ שמא ביום שני לא ספר, וממילא מכח ספק ספקא נימא דחשיב כמו שלא ספר בודאי ביום אחד, ואז יש רק ספק אחד דחיישי’ להסוברים שבשכח יום אחד אינו יכול לברך.
אולם מסתימת הפוסקים בסי’ תפט ובמשנ”ב שם סקל”ח משמע דאין חילוק אם מסתפק על יום אחד או על יותר ימים, ויתכן לבאר בדעתם דאין כאן ספק ספקא לחומרא דהרי לאידך גיסא טענינן דאפי’ אם לא ספר ב’ ימים מ”מ שמא הלכה כמ”ד שאפשר לספור גם בשכח לגמרי לספור בחלק מהימים, וממילא מצטרף כאן הספק הנשאר שמא ספר כהוגן בב’ הימים המסופקים, ויש כאן ספק ספקא להתיר לו לברך, ושוב מצאתי כן בשם הגראי”ל (ימי הפסח עמ’ רלח) וכן שוב מצאתי שהאריך טובא בשאלה זו בספר גם אני אודך תשובות הגרמ”ש דיין סי’ יא ומסיק ג”כ שיברך בברכה.
ויש לציין דהמשנ”ב סי’ רטו סק”כ כתב דספק ברכות להקל (שלמעשה לא יברך) הוא גם בספק ספקא הנוטה לברך, ונראה דהביאור בזה שלא תקנו במקום ספק, וכעין מה דאשכחן דמעיקר הדין משמע דגם בנט”י דינא הוא דס”ס לקולא, אפי’ בס”ס הנוטה לחומרא.
וזהו שכ’ הרא”ש (הובא בנו”כ בסי’ תעד) דיש למעט בספק ברכות כיון דבלא בירך יצא וברכות אין מעכבות, ובבירך ברכה לבטלה עובר, וקשה דהרי ברכות מעכבות את חיוב הברכה, וממילא מה הטענה שעדיף שלא לברך במקום חיוב מלברך במקום פטור, כיון דבכל גווני יש צד דעביד איסורא, אלא הביאור הוא כנ”ל שלא תקנו ברכות במקום ספק.
ונשאלתי דלכאורה לא תשא אין עובר בס”ס דברכות הנוטה לברך, אבל בפמ”ג בפתיחה לברכות אות ה’ (שהוא מקור המשנ”ב שם בסי’ רטו) כתב דכיון דאין לו לברך ממילא עובר בלא תשא, ואף שבהמשך דבריו כתב דבס”ס הנוטה לחומרא אם מברך יוציא אחרים, אבל לפי הדוגמא שנקט שם יוצא דמיירי באופן שאין איסור להחמיר מספקא, דהרי נקט שם באנדרוגינוס שגם להצד שהוא אשה לכה”פ מברך מדרבנן בהמ”ז, אבל באופן שאין לו לברך מספק ספקא יש לעיין דשמא גם הברכה היא איסור (וצל”ע אם שייך להוציא בזה להפמ”ג אבל עכ”פ לא מיירי בזה), וממילא מרוחינן דאין ראש דבריו סותרים לסופן.
וע”ע פמ”ג סי’ תרמט סקי”ז לאסור ברכה בס”ס (וע”ע סי’ תפט א”א סק”ז) ועי”ש בסי’ תרמט במשנ”ב סקל”ה שהזכיר דעתו וקצ”ע דמשמע במשנ”ב שם דבג’ ספקות (בצירוף דהעיקר כהמחייבין ברכה אבל בס”ס בצירוף טענה זו לבד עדיין בכלל ס”ס לשי’ הפמ”ג שהביא במשנ”ב שם כדמוכח שם) יכול לברך, ויש לציין דגם הבה”ל בס”ס רכג מצרף כמה ספקות לברך שהחיינו (וגם מש”כ שם דיכול לברך שהחיינו על שמחת הלב הוא ג”כ צירוף בלבד ולא הכרעה דבעלמא לא נקטו האחרונים כן מלבד הב”ח בסי’ יט כמו שהרחבתי בתשובה אחרת, ואפי’ הב”ח גופיה בריש הל’ בדיקת חמץ מוכח דלא ברירא ליה לגמרי דעה זו), ובמקו”א הזכרתי דברי הפוסקים ביו”ד דג’ ספקות קיל מב’ ספקות.
עכ”פ בניד”ד הדין היה לפטור בברכה גם בספק ספקא ולמרות זאת מברכים בספק ספקא מכיון שעיקר הדעה הוא כרוב הראשונים שיש ברכה גם בלא ספר כלל, ולכן במקום ס”ס סמכינן עלייהו שכעי”ז כתב הגרשז”א, ויש לציין דהמשנ”ב בסי’ תפט שם כתב דבכל ספק בספירת העומר יכול לברך בימים שאחר כך, ויש להוסיף שאמנם כתב הפמ”ג בכמה מקומות דבספק ברכה מקילינן גם כהפוסקים שלא נפסקו להלכה, וכמו כן כתב הפמ”ג בכמה מקומות והחי”א והמשנ”ב הנ”ל דבספק ברכה אזלי’ לקולא גם בספק ספקא, אבל כולי האי לא מקילינן לצרף תרי קולי בהדדי גם השיטות שלא נפסקו להלכה וגם ספק ספקא, (ובפרט דיש סוף לספקות שמצרפים לפטור מברכה כמבואר במשנ”ב סי’ תרמט הנ”ל וכמשנ”ת), הלכך גם בספק ספקא כמו בניד”ד יש לברך, וכך נראה מסתימת הפוסקים שאין חילוק בין ספק על יום אחד או יותר.
ומאידך העירו שבמשב”ז סי’ קמג סק”א הביא ראיה מהך דינא דספירת העומר לדין ס”ת לברך בס”ס והביא דבריו הבה”ל בסי’ לב ד”ה רגלי.
ושוב חשבתי לחלק דינא דס”ס בעוד אופן אחר, דהנה זה פשיטא דבכל מקומות שהזכירו הפוסקים שדין החיובים המוטל על האדם משתנה לקולא או לחומרא מכח ספק ספקא כגון בהכשר תפילין או טבילת מצוה מכח ס”ס ה”ה שיכול לברך על זה, דהרי בכל מקום ספק ספקא קובע הדין והמציאות, ולכן גם במקום שיש לקרוא בס”ת זה או לספור ספה”ע ה”ה דיכול לברך כיון שמחוייב בדבר זה בתורת מצוה וכמו דבאדם שנוטל לולב שהוא שלו בתורת המוציא מחברו עליו הראיה לכאורה לא אמרי’ שלא יוכל לברך מחמת חששא דספק ברכות (אע”ג דלכתחילה משמע דמחמרי’ במקום ברכות יותר בספק ממון גבי אוונכרי והרחבתי בתשובה אחרת בדברי הפוסקים בזה) ויל”ע.
אבל במקום שהאדם אוכל להנאתו ונמלך בחכם אם צריך לברך או מתחייב בברכה מצד הברכה עצמה אזי הספק ספקא מתעוררת בברכה עצמה ובזה לא חייבו חכמים בברכה כלל, ובזה אין מתחשבין בספק ספקא האמור בשאר מקומות (ולכך בריש סי’ תפט בפמ”ג הנ”ל לא החמיר אלא רק נקט וטוב לחוש משום דאפשר להחמיר בקל, ומיהו גבי אתרוג בסי’ תרמט שם צ”ב, ואולי הביאור בזה דמאחר דבד’ מינים מצינו שיש דין שנוטלים פסולים ואין מברכין כמבואר בפוסקים ממילא בספק פסול מתעורר הספק בברכה עצמה דיש לטעון שהנטילה היא ספק בתורת כשר ספק בתורת פסול, רצוני לומר דעצם הנטילה שנוטל לולב שיש צד שפסול אינה מוכיחה שנוטל הלולב בתורת כשר, וממילא הספק נשאר בברכה, וק”ל).
ויש להוסיף עוד דבכל ספק ברכה יש עוד צירופים להחשיב ס”ס דיש שיטת החינוך וסייעתו דשייך לברך ברכה מספק בנדבה (עי’ בנשמ”א שציין השעה”צ בס”ס רטו) וכמו כן יש שי’ הנתה”מ וסייעתו דיכול לברך ולכוון שלא יהיה ברכה אלא שבח בעלמא (הרחבתי בזה בתשובה אחרת) ובפשוטו יכול גם להתנות לשיטות אלו עכ”פ מעיקר הדין, שאם אינו מחוייב בברכה כלפי שמיא אינו מתכוון לברכה, ואעפ”כ לא התירו לברך בספקות מכח ספקא ספקא זו, ומיהו בזה יש לומר דאין מצרפין דעות שלא נפסקו להלכה עכ”פ באופן כזה.