סידור

{בס”ד מודיעין עילית יום ג’ לסדר תולדות תשע”ו} מה שהקשה במה שאנו אומרים בתחילת תפילת שמו”ע הפסוק (תהלים נא יז) ה’ שפתי תפתח, דק’ חדא דהעיקר הוא הכונה ואמאי מתפללין על השפתים, דהו”ל להתפלל על הלב.

ועוד הק’ דמהו ופי יגיד תהלתך, כיון שרוב התפילה אינן אלא בקשות.

תשובה כתוב בסידור הגר”א אישי ישראל, בשיח יצחק ריש שמונ”ע וז”ל, וכ׳ עוד המ״צ ותקנו לומר ה׳ שפתי תפתח לפי שצריך האדם להלביש חרדה בבואו לפני מלך גדול ונורא.

עד שמרוב הפחד לא יהי׳ לו פתחון פה לדבר, ואח”ז הביא שם ל’ האלשיך ר”פ ואתחנן [מלבד מה שנביא לקמן] וסיים וזה שתקנו לנו אנשי כנה”ג לומר בתחילת התפילה ה’ שפתי תפתח, כי מרוב הפחד והמורא והבושה לא אוכל לפתוח שפתי, והראני מה שאדבר לפניך כי מעצמי אני ירא לגשת ולבקש מלפניך, או לתאר לך שבח או תהילה, רק שהדבר אשר תשים אתה בפי אותו ישמור פי להגידם עכ”ל.

והדברים מבוארים יותר בסידור הגר”א לרבי נפתלי הירץ ובס’ הגאון, שעל האדם הבא להתפלל יש ללבוש אימה ופחד, עד שיהא כאלם לא יפתח פיו מרוב חיל ומורא, וע”ז תקנו ה’ שפתי תפתח, ר”ל ע”י נס יפתח הקב”ה שפתיו ויתפלל, ע”ש בס’ הנזכר מה שהביא המעשה בזה.

אכן הנהגה זו תיתכן רק לצדיקים וחסידים שבכל דור ודור, או אף רק לחסידים הראשונים משנים קדמוניות, אך יש זה באופ”א גם לדידן ע”פ מ”ש בכתר ראש להגר”ח מולוז’ין עמ”ש הקדמונים (ר”ל בחובת הלבבות) תפילה בלא כונה כגוף בלא נשמה שאע”פ שאינה כקרבן בהמה, מ”מ הו”ל כמנחה שהיא קרבן שאין בו רוח חיים, ומדבריו מבואר שעיקר העיקרים בתפילה הוא להתפלל, ר”ל להוציא הדברים בפה, והכונה היא תוספת הדבר, וממילא שייך שפיר מה דאשכחן שתקנו לבקש רק על הפה והשפתים.

ועוד יש לידע כי חובה גמורה לו לאדם לידע מה הוא הולך ואומר לפני ה’, כדאיתא בס’ קהלת, אל תבהל אל פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דברך מעטים, ולכך צריך להתפלל שיהיו הדברים שגורים בפיו, שאוי לו לאדם שמדבר בפני המלך ואינו יודע מהו מדבר.

ובר”פ ואתחנן כתב האלשיך, וז”ל, וגם על זה פקח עיניו עזרא הסופר ובית דינו, וישימו פתח דברינו בכל תפלה, פסוק אדני שפתי תפתח כו’ להעיר לבב אנוש על ככה, שהחי יתן אל לבו לפני מי הוא עומד, כי צריך לבקש מאתו יתברך יודיענו מה נאמר לו.

ובזה ישקיף וירא לשית לבו ונפשו אל הדברים אשר ידבר נאותים אל קונו, ולא יחטיא.

והמה בחרו בפסוק הלזה, שהוא מכוון ומיוחד אל הענין שהוא שם אדנות, אשר הוא פתח שער התפלות, וממנו נבקש פתוח יפתח שערי שפתותינו, בדרך נכון לבא תפלתינו בפתחי שערי תפלה לאל עליון גואלנו עכ”ל.

ועוד מצאתי בס’ פנים יפות לבעל ההפלאה ז”ל, בר”פ ואתחנן וז”ל, ואתחנן אל ה’ בעת ההוא לאמר.

י”ל מלת לאמר על דרך שאחז”ל [ברכות ד ב] המתפלל צריך שיאמר בתחלה ה’ שפתי תפתח, וענינו כי התפלה היא כאילו עומד בהיכל המלך ומבקש מן המלך, ואם יחשוב האדם באמיתת מחשבתו גדולת הבורא אשר סביביו נשערה מאוד, ויכיר בשפלות האנושי יאחזהו הפחד והרעדה לאין תכלית עד כי יהיה כאלם לא יפתח פיו, לולי העזר מאת ה’ לפתוח פיו וז”ש [ישעיהו סה, כד] טרם יקראו ואני אענה, שצריך עזר מאת הבורא להיות התפלה שגורה בפיו כמו שיבואר עוד, וזה שתקנו לומר בתחלה ה’ שפתי תפתח שצריך להתפלל בתחלה שיענה ה’ שיוכל להתפלל, וז”ש עוד הם מדברים ואני אשמע, כיון שהתפלה היא שגורה מאת הבורא ודאי תפלתו מקובלת כמ”ש ר’ חנינא [ברכות לד ב] אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל, וז”ש דהמע”ה [תהלים יז, ו] אני קראתיך כי תענני אל הט אזנך לי וגו’, דהיינו כיון שזה שאני קראתיך הוא בעזרתך כי תענני שאוכל להתפלל לפניך, ע”כ הט אזנך לי כיון שתפלתי שגורה ממך, וז”ש ואתחנן אל ה’ בתחלה שיענני ה’ שתהיה שגורה בפי לאמר עכ”ל, ומבואר גם בדבריו ענין זה שיש להתפלל שתהיה התפילה שגורה בפי.

ודרך חדשה ראיתי בדרשות ר”י אבן שועיב (פ’ ויהי ביום השמיני), וז”ל, ואמרו כי זה הוא מנוסה, וכל שכן המתפלל שצריך לכוין אם ירצה שיועיל לו, ועל זה תקנו בתחלת התפלה ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך.

שהוא ההגיון החצוני, ולבסוף יהיו לרצון אמרי פי שהוא ההגיון הפנימי, ואם הוא מחשב בדברים עולמיים היאך יאמר והגיון לבי, ואולי ההגיון הוא מתועב ומשוקץ לשם ית’ עכ”ל.

ולפי דבריו מבואר דסגי בזה שמתפלל יהיו לרצון וכו’ דממילא ש”מ שהתפלל בכונה.

ובענין הקושיא הב’ הנה כתב האלשיך על הפסוק בתהילים שם, וז”ל, ה’ שפתי תפתח כו’.

אפשר יאמר ענין רבי חייא ובניו (בבא מציעא פה ב) שבאמרם משיב הרוח נשב זיקא מוריד הגשם ואתא מיטרא, טרם ישאלו רק בהזכרה בלבד שלא היו עדין שואלים רוח וגשם רק מגידים שבחו של מקום בלבד.

וזה יאמר שתים תעשה עמי, אחד שאתה שפתי תפתח שתלמדני ותעזרני להתפלל.

ועוד שנית, שלא תצריכני עד אשאל רק בעוד שפי יגיד תהלתך בלבד, שאומרי שאתה משיב הרוח ותשיב זיקא, וההיקש בכל שאר הדברים.

או יאמר, וימשכו כל שאר המקראות, כי אחרי אומרו את כל הטובה אשר שאל, נוסף על מחילת חטא וסליחת עון ופשע, אמר במה אקדם ה’ להחזיק לו טובה על זה.

אם אמרתי לשבחו בכל מיני גדולות, מלבד שאם אבא לספר, יאמרו לי סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך (ברכות לג ב).

עוד אני מוסיף ואומר כי אין צריך לומר תהלות רבות, כי אפילו אין בי כח לאחת, כי ה’ צריך ששפתי תפתח כדי שפי יגיד תהלתך שהיא תהלה אחת, ומה גם עתה רבות, אשר שאלתי מאתך ותקיימם עכ”ל.

ונראה עוד דכיון שאמרו ז”ל בברכות ל”ב א’ לעולם יסדיר אדם שבחו של הקב”ה ואח”כ יתפלל, א”כ א”ש מה שיש לנו מתחילה להתפלל על אפשרותינו לומר השבח, כיון שכעת אנו אוחזים בכך, ועדיין לא באנו לידי אמירת הבקשות, ויתכן שזהו כונת הרוקח בפירושי סידור התפילה [מד; מה] בריש שמונ”ע, (עמוד שיד; שטו), וז”ל, ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך אנו מבקשין לפני המלך הגדול ה’ שפתי תפתח כמו שכתוב ושפתי רננות יהלל פי, שמנענע בשפתיו, כך שכתב, ואומר שפתי תפתח שלא אשגה בתפילתי, ואז פי יגיד תהילתך.

יסדיר אדם שבחו [של הקדוש ברוך הוא] ואחר כך יתפלל, זהו ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך עכ”ל.

ב’ אב תשע”ד

לידידי .

.

.

שיחי’

{בענין שאלתך אם מותר להזכיר השמות דרך לימודו.

}

נחלקו בזה גדולי הפוסקים, ולדעת המג”א והבה”ט וברכ”י אסור לומר השמות כשקורא הפסוקים, ולדעת הט”ז (סי’ רט”ו) מותר, וכן הביא בשו”ת יעבץ סי’ פ”א בשם אביו החכם צבי שכך נהג, והובא שם בשע”ת סק”ד, ולמעשה פסק במשנ”ב שם ס”ק י”ד להתיר בפסוקים.

ואמנם בקרינא דאיגרתא כתב לומר “השם” ואפילו בפסוק שלם משום דפלוגתא הוא ואפשר שלא ראה הכרעת המ”ב, ומ”מ בנו מרן הגרח”ק שליט”א כתב בשיח השדה ברכות כ”ב א’ (ובמכתבו להגרא”מ שך באגרות וכתבים) להתיר.

[ובספר שיעורי מרן הגרי”ש ברכות עמ’ תרל”ד כתב משמו דרק בשמות שאינם שמות אדנות נהגו לקרא וכך נהג הוא].

והנה בנו”כ שם כבר הביאו דבתשב”ץ כתב בשם המהר”ם שלא יקרא רק “השם”, ולכאו’ יש כאן הכרעה של ראשון וכ”ש דלחומרא, ולכאורה היה צריך להחמיר ולנהוג כן, ואעפ”כ חזינן שלא הכריע כן המ”ב, והטעם כנראה משום מוכח בגמ’ ברכות כ”ב א’ כנ”ל, כמו שראיתי אח”ז שכבר עמדו ע”ז כמה אחרונים וכ”ה בירושלמי שם ברכות פ”ג, ועי’ בילקוט מפרשים (עוז והדר) מש”כ לדחות ואינו מסתבר (וע”ש מ”ש מ”מ בזה).

ולהזכיר שמות של שבח לכאו’ טפי יש מקום להתיר מחצי פסוק דאין חשש פסוקא דל”פ משה, אלא שראיתי לא’ מן החכמים האחרונים (אול”צ, הובא במהדו’ דרשו במ”ב שם) שכתב דאפילו מקצת פסוק שאין לו משמעות אין להזכיר כגון סומך ה’.

וראיתי אצל רבותי שלא הקפידו בשמות שבגמ’ שאינם בפסוק ואפשר דוקא שם שאינו של אדנות וצ”ע.

ולענין טופס ברכה שנזכרה בגמ’ הנה במ”ב שם פסק שלא יאמר את השם, ויש להזכיר דעת הגאון יעב”ץ (בשו”ת שאלת יעב”ץ סי’ פ”א הובא בשע”ת סי’ רט”ו סק”ד) דגם הקורא טופס ברכות יכול להזכיר את השמות, וי”ל דמדעתו נשמע עכ”פ לדידן אף דאין אומרים את שם השם, מ”מ כשאומרו דרך לימוד אי”ז כמברך אלא כלומד וקורא השם, ומכח זה רציתי לעורר במנהגים הסותרים זה: א) מה שי”נ לומר במקום במה מדליקין נוסח רזא דשבת { ואף דבשו”ע סי’ ע”ר ס”א כתב לומר במה מדליקין מ”מ בספר ערוך השלחן שם ס”ב כתב לומר זכות לפמש”ש השו”ע דהמנהג הנכון לומר קודם ערבית, דכיון שהם נהגו לאמרו אחר ערבית, החליטו שאין טעם בזה ולכך בטלוהו, ויל”ע בזה.

}, והוא מאמר מן הזהר בפ’ תרומה, ומסתיים בתיבות ‘ולומר ברכו את ה”, ואח”ז הציבור עונה ברוך וכו’, והנה מנהגם דביחיד ממשיך את המאמר אחר ברכו ואומר ההמשך שם שבזהר, ובמנהגם זה גילו דעתייהו דאית להו הא דהיעב”ץ ועכ”פ לגבי ברכו (שאינו ברכה גמורה), וא”כ במה סומכין שאומר הש”ץ ברכו מתוך מאמר הזהר כיון שאינו אלא כקורא בתורה.

[ומה שמשנין הניגון לא מהני ולא מידי דאטו והמליכו ואמרו וכן זה אף ענו ואמרו שאומרין אותו בניגון אחר יעשה שלא יתקשר ההמשך לזה].

ב) ועוד יש לעורר בברכת רבון כל העולמים אשר המנהג להתחיל לעולם יהא אדם, כמובא בנוסח ברמב”ם בסדר התפילות ובב”י ובד”מ סי’ מ”ו, וכ”כ שבלי הלקט סי’ ו’ בשם גאון א’ הובא בב”י שם, והנה באמת כל מקור ברכה הביאו הראשונים מהתנא דבי אליהו רבה פכ”א, דקאמר מיכן אמרו לעולם יהא אדם וכו’ וישכים ויאמר רבון כל העולמים וכו’, והדבר פשוט שאין אמירת הברכה מתחלת מתיבות מיכן אמרו או מתיבות אחרות, אלא מרבון כל העולמים, ואטו בכל ברכות השחר בברכות דף ס’ ב’ יאמרם עם מ”ש ע”ז ויאמר “כי מתער משנתיה” כו’ “כי שמע קול תרגולא” וכו’ דודאי אין אומר אלא הברכה עצמה.

ובאמת בטור שם בשם נוסח אשכנז לא הביא ההקדמה לעולם, וכ”כ בשבלי הלקט סי’ ו’ בשם רש”י מטעם אחר { וז”ל, ורבינו שלמה (סידור רש”י סי’ ה) הנהיג שלא לומר ירא שמים בסתר מפני שתוהין לומר וכי בסתר יהא אדם ירא ולא בגלוי ומתחילין רבון העולמים עכ”ל.

}, וגם להאומרים אותו אי”ז מנוסח הברכה, אלא “שהגון לאומרו שבא לזרז האדם להיות יר”ש ואפי’ בסתר ולדבר אמת ואפי’ בלבבו”, כלשון הגאון הנזכר ההובא בשבלי הלקט שם.

ובכתבי הגרח”ק שליט”א (אגרות וכתבים ח”ב) כתב שכשהוצרך החזו”א לצאת בברכה זו ביקש שיוציאוהו מלעולם יהא אדם, וכתבתי לפני מרן שליט”א לדון דמהראשונים ומן הסברא מבואר שהברכה מתחלת מרבון כל העולמים, והשיבני מרן שליט”א דלהתוס’ הברכה מתחלת מן אתה הוא עד שלא נברא, ור”ל דכך קי”ל, ור”ל דגם הוא לא ס”ל כהחז”א בזה { אכן נ”ל ליישב דעת החזו”א, דאמנם אי”ז חלק מן הברכה, אבל מ”מ יש לאמרו מצד המנהג שהנהיגו לאומרו על מנת שיהא אדם רגיל להיות יר”ש בסתר, וטעם זה איתא כבר בראשונים ומובא בב”י, ולכן כשרצה החזו”א לצאת בשמיעה מאחר בברכה זו לא הוה גריעא ליה ממה שמברך בעצמו, וכיון שכשמברך בעצמו היה אומר לכן לא הקיל ע”ע שלא לקיים מנהג טוב זה כשיוצא בשמיעה, אע”פ שדבר פשוט שאי”ז חלק מן הברכה.

}, [ושמעתי מהרר”י שרלין נ”י דכ”כ הגרח”ק בכ”מ].

וכונתו לתוס’ ברכות מ”ו א’ ד”ה כל ופסחים ק”ד ב’ ד”ה כל, ובאמת מוכח הוא בתוס’ שדנו דאינה מתחלת בברוך שמתחלת אתה הוא, אבל במדרש נראה להדיא שצ”ל כל הנוסח דקאמר וישכם ויאמר וכו’, וי”ל בדעת התוס’ דכל מה שלפנ”ז הוא הקדמה לנוסח, ומטבע הברכה הוא מן אתה הוא עד שלא נברא העולם.

[מיהו שמעתי מהגרח”ק שליט”א לגבי מי שלא הורגל בברכה זו והיא ארוכה לו, שאפשר להקל לו שיאמר רק מן אתה הוא וכו’, ושמא הוראת שעה היא ויל”ע.

וי”ל דהברכה מתחלקת לשנים א’ שאומרים שמע ישראל וא’ אתה הוא עד שלא נברא העולם והחיוב הוא החלק עם החתימה, והחלק הראשון הוא שבח על ישראל והחלק השני על גדלות הקב”ה].

ולדברינו עפ”ד היעב”ץ יצא לנו דטעמא רבא איכא להמנע מלומר הקדמת לעולם יהא אדם.

ובמנהגי פפד”מ (משנת ש”ץ) “יוסף אומץ” וכן בהשמטות למעשה רב (שבספר זכר לחיים) בשם הגר”א ז”ל כתבו שלא לומר תיבות וישכם ויאמר, ובסידור איזור אליהו (עמ’ ט’) תמה במנהג זה, אבל לפמשנ”ת הדבר פשוט שלא יפסיד הברכה ויהא כקורא בתורה או במדרש, וי”ל הטעם שלא בטלוהו לגמרי [היינו הטעם שלא בטלו לגמרי הקדמה זו שלא יתחילו אלא ברבון כל העולמים { ועיין מה שכתב בביאור הגר”א או”ח סימן מ”ו, וז”ל, ונהגו לסדר כו’.

}], הוא ממה שנזכר בשבילי הלקט שבא לזרז האדם כנ”ל.

וא”נ הי”ל לבטל לגמרי ורק לא רצו לשנות המנהג כ”כ (ע’ כעי”ז בתוס’ ר”ה ל”ד ב’), ולפ”ז במקומותינו דבלא”ה הרבה אין אומרים אותו כלל שמא אין בזה חשש.

להלכה בענין הזכרת השם דעת המ”ב שאפשר להזכירו בשעת הלימוד בגמ’, ולענין ברכת לעולם יהא אדם י”א שיש תועלת שלא לומר התיבות שישכים ויאמר.