סידור

מה שהקשה כת”ר על מה שייסד הפייט בתפילת גשם ושיחת להורו לשפוך דמו כמים, דהרי בפסחים ט”ז א’ אמרי’ מנין לדם קדשים שאינו מכשיר שנאמר על הארץ תשפכנו כמים דם שנשפך כמים מכשיר ושאינו נשפך כמים אינו מכשיר, ופרש”י אבל דם המתקבל בכלי וצריך ממנו למזבח ואינו נשפך לאיבוד כמים וכו’, וא”כ אינו מובן איך אמרו ביחס ליצחק לשפוך דמו כמים.

תשובה – זה צ”ע דהגם שאמרו חז”ל כי מתחילה לא היה בציווי אלא העלאה בלא שחיטה, מ”מ הרי אברהם גופיה נתכוין שיהיה כקרבן בלא זריקה, כמו שאמרו שאמר על האיל אח”כ יה”ר שיהא כאילו היה יצחק על כל דבר ודבר, ונזכר שם גם זריקה, וא”כ לפי מה שרצה אברהם לשפוך דמו, הרי לא היה כמים, ובפרט לפי מה שיסדתי בחידושי בפ’ הפועלים שאם נתחדש ליצחק דין שחיטה הרי נתחדש לו דין זה לגבי הנ”מ בזה, וא”כ גם זריקה היה כדין לפי מחשבת אברהם.

ובדוחק י”ל דלא אזלי’ בתר מחשבתו, דבאמת היה כאן שפיכת דם כמים, כיון שלא היה כאן מצוה באמת וכנ”ל.

{וז”ל במדבר רבה (פרשת שלח פרשה יז) אמר אברהם רבון העולמים אי אפשר לי לירד מכאן בלא קרבן אמר לו הקדוש ברוך הוא הרי קרבנך מתוקן מששת ימי בראשית (בראשית כב) וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל ושנו רבותינו אילו של אברהם נברא בין השמשות נטלו אברהם והעלהו עולה תחת בנו כמו שאמר ויקח את האיל ויעלהו לעולה חסר המקרא מהו תחת בנו אמר אברהם רבון העולמים תהא רואה כאלו דם יצחק זרוק לפניך נטל האיל והפשיטו ואמר כך תהא רואה כאלו עורו של יצחק הפשטתי לפניך נטלו והספיגו אמר כך תהא רואה כאלו יצחק מסתפג לפניך שרפו ואמר כך תהא רואה כאלו אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח ע”כ.

}

וראיתי בחי’ הגרש”ר הירש ז”ל בפ’ וירא בראשית פרק כב פסוק ט כתב, אין זו דרך הקרבן להישחט על המזבח.

נראה שאברהם רצה לשחוט את בנו באופן שלא יותיר לו דבר לעשותו, לאחר שישלים את המעשה הגדול.

לפיכך רצה לשחוט את בנו על מערכת העצים, כדי שאחר – כך יאכלו הלהבות את גוף ילדו עכ”ל.

והנה לפי ביאורו ע”ד הפשט נראה שלא סבר שהיה כאן מצות זריקת דם וצ”ע, ואם כך סבר הפייט ג”כ א”ש דכיון שלא הוצרך לדם לזורקו ולא הוחשב להתקבל בכלי חשיב ליה כנשפך דמו.

והעיקר נראה כי לא לעולם דייק הפייט בלישניה כ”כ, וכן בפי’ אברבנאל בראשית פרשת וירא פרק כב כתב, ומה שנראה לי הוא בא’ מב’ אופנים.

האחד שאברהם לא היה יודע תכלית זה הפועל ולמה יסכים השם שהאב הרחמן יהרוג את בנו בידו אחרי שבזה מהאכזריות שעור רב משני צדדים מצד היות האדם נברא בצלם אלהים וכ”ש הנולד בדרך נס שישחט וישפך דמו כמים.

ואם מצד ההורג שיהיה אביו אשר הולידו למאה שנה ואמו בת צ’ שנה עכ”ל.

וגם הוא ז”ל הזכיר בלשונו שפיכת דם כמים.

קרא פחות

{בע”ה מוצש”ק פ’ תולדות}

ע”ד מה ששאל הגרמ”ד הלוי סולובייציק שליט”א על מ”ש אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו, דצ”ע כפל הלשון הרחמן המרחם, הלא כיון שהוא רחמן פשיטא שממילא הוא מרחם, והו”ל למימר הרחמן רחם עלינו.

תשובה לפי פשוטו הראשון הוא הוראה על מידותיו של הקב”ה, והשני הוא מן הבקשה, ר”ל כמו שהנך מרחם על אחרים, למה ניגרע שתרחם אתה גם עלינו.

אכן ראיתי עוד שכתב הרוקח זללה”ה בפי’ סידור התפילה [מא, אהבה רבה עמוד רעח] וז”ל, אבינו אב הרחמן, גבי אב שייך רחמים כרחם אב על בנים רחם ה’ על יראיו.

ו’המרחם’, ואתה הוא המרחם.

רחם עלינו.

וג’ אבות בכאן, אבינו מלכינו א’ אבינו ב’ אב ג’ כנגד ג’ אבות, שיזכור לנו כי בחר בנו עבורם שנא’ ותחת אשר אהב את אבותיך ויבחר בזרעם אחריהם, לכך כאן ג’ רחמים, הרחמן המרחם רחם, וב’ חמלה וא’ חנינה.

ותן בליבנו להבין שנבין דבר מתוך דבר בהלכה.

ולהשכיל להצליח בדברי תורה.

ולשמוע בדברי תורה עכ”ל.

ומבואר בדבריו בכללם, ב’ ענינים בטעם דבר זה, הראשון שיש כאן ב’ בחינות של רחמים, האחד מה שהוא אב ודרכו של אב לרחם (כדאיתא בפסיקתא דר”כ פיסקא אנכי אנכי), ועוד שהקב”ה הוא, שהוא רחמן.

ואכן האבודרהם ג”כ הזכיר הפסוק שהביא הרוקח, וז”ל (ברכות קריאת שמע), אב הרחמן המרחם רחם נא עלינו ע”ש (תה’ קג, יד) כרחם אב על בנים רחם ה’ על יריאיו ע”כ.

והענין השני המבואר בדברי הרוקח, הוא שנזכרו כאן ג’ מיני רחמים בדוקא, כנגד ג’ האבות.

ועוד שם לעיל מינה בחלק סודות התפילה עמוד רעו איתא וז”ל, אהבה רבה, י”ג אהבה בשיר השירים, אהב”ה בגימטריה אחד.

באהבה ג’ אבות אבינו מלכינו, אבינו, אב, כנגד ג’ אבות שיזכור לנו כי בחר בנו עבורם, ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו, לכך באו כאן ג’ רחמים הרחמן, המרחם, רחם, וב’ חמלה וא’ חנינה עכ”ל, הרי לנו ביאור גם ע”ד הפשט וגם ע”ד הסוד בביאור כפילות הלשון.

{בס”ד מודיעין עילית יום ג’ לסדר תולדות תשע”ו} מה שהקשה במה שאנו אומרים בתחילת תפילת שמו”ע הפסוק (תהלים נא יז) ה’ שפתי תפתח, דק’ חדא דהעיקר הוא הכונה ואמאי מתפללין על השפתים, דהו”ל להתפלל על הלב.

ועוד הק’ דמהו ופי יגיד תהלתך, כיון שרוב התפילה אינן אלא בקשות.

תשובה כתוב בסידור הגר”א אישי ישראל, בשיח יצחק ריש שמונ”ע וז”ל, וכ׳ עוד המ״צ ותקנו לומר ה׳ שפתי תפתח לפי שצריך האדם להלביש חרדה בבואו לפני מלך גדול ונורא.

עד שמרוב הפחד לא יהי׳ לו פתחון פה לדבר, ואח”ז הביא שם ל’ האלשיך ר”פ ואתחנן [מלבד מה שנביא לקמן] וסיים וזה שתקנו לנו אנשי כנה”ג לומר בתחילת התפילה ה’ שפתי תפתח, כי מרוב הפחד והמורא והבושה לא אוכל לפתוח שפתי, והראני מה שאדבר לפניך כי מעצמי אני ירא לגשת ולבקש מלפניך, או לתאר לך שבח או תהילה, רק שהדבר אשר תשים אתה בפי אותו ישמור פי להגידם עכ”ל.

והדברים מבוארים יותר בסידור הגר”א לרבי נפתלי הירץ ובס’ הגאון, שעל האדם הבא להתפלל יש ללבוש אימה ופחד, עד שיהא כאלם לא יפתח פיו מרוב חיל ומורא, וע”ז תקנו ה’ שפתי תפתח, ר”ל ע”י נס יפתח הקב”ה שפתיו ויתפלל, ע”ש בס’ הנזכר מה שהביא המעשה בזה.

אכן הנהגה זו תיתכן רק לצדיקים וחסידים שבכל דור ודור, או אף רק לחסידים הראשונים משנים קדמוניות, אך יש זה באופ”א גם לדידן ע”פ מ”ש בכתר ראש להגר”ח מולוז’ין עמ”ש הקדמונים (ר”ל בחובת הלבבות) תפילה בלא כונה כגוף בלא נשמה שאע”פ שאינה כקרבן בהמה, מ”מ הו”ל כמנחה שהיא קרבן שאין בו רוח חיים, ומדבריו מבואר שעיקר העיקרים בתפילה הוא להתפלל, ר”ל להוציא הדברים בפה, והכונה היא תוספת הדבר, וממילא שייך שפיר מה דאשכחן שתקנו לבקש רק על הפה והשפתים.

ועוד יש לידע כי חובה גמורה לו לאדם לידע מה הוא הולך ואומר לפני ה’, כדאיתא בס’ קהלת, אל תבהל אל פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דברך מעטים, ולכך צריך להתפלל שיהיו הדברים שגורים בפיו, שאוי לו לאדם שמדבר בפני המלך ואינו יודע מהו מדבר.

ובר”פ ואתחנן כתב האלשיך, וז”ל, וגם על זה פקח עיניו עזרא הסופר ובית דינו, וישימו פתח דברינו בכל תפלה, פסוק אדני שפתי תפתח כו’ להעיר לבב אנוש על ככה, שהחי יתן אל לבו לפני מי הוא עומד, כי צריך לבקש מאתו יתברך יודיענו מה נאמר לו.

ובזה ישקיף וירא לשית לבו ונפשו אל הדברים אשר ידבר נאותים אל קונו, ולא יחטיא.

והמה בחרו בפסוק הלזה, שהוא מכוון ומיוחד אל הענין שהוא שם אדנות, אשר הוא פתח שער התפלות, וממנו נבקש פתוח יפתח שערי שפתותינו, בדרך נכון לבא תפלתינו בפתחי שערי תפלה לאל עליון גואלנו עכ”ל.

ועוד מצאתי בס’ פנים יפות לבעל ההפלאה ז”ל, בר”פ ואתחנן וז”ל, ואתחנן אל ה’ בעת ההוא לאמר.

י”ל מלת לאמר על דרך שאחז”ל [ברכות ד ב] המתפלל צריך שיאמר בתחלה ה’ שפתי תפתח, וענינו כי התפלה היא כאילו עומד בהיכל המלך ומבקש מן המלך, ואם יחשוב האדם באמיתת מחשבתו גדולת הבורא אשר סביביו נשערה מאוד, ויכיר בשפלות האנושי יאחזהו הפחד והרעדה לאין תכלית עד כי יהיה כאלם לא יפתח פיו, לולי העזר מאת ה’ לפתוח פיו וז”ש [ישעיהו סה, כד] טרם יקראו ואני אענה, שצריך עזר מאת הבורא להיות התפלה שגורה בפיו כמו שיבואר עוד, וזה שתקנו לומר בתחלה ה’ שפתי תפתח שצריך להתפלל בתחלה שיענה ה’ שיוכל להתפלל, וז”ש עוד הם מדברים ואני אשמע, כיון שהתפלה היא שגורה מאת הבורא ודאי תפלתו מקובלת כמ”ש ר’ חנינא [ברכות לד ב] אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל, וז”ש דהמע”ה [תהלים יז, ו] אני קראתיך כי תענני אל הט אזנך לי וגו’, דהיינו כיון שזה שאני קראתיך הוא בעזרתך כי תענני שאוכל להתפלל לפניך, ע”כ הט אזנך לי כיון שתפלתי שגורה ממך, וז”ש ואתחנן אל ה’ בתחלה שיענני ה’ שתהיה שגורה בפי לאמר עכ”ל, ומבואר גם בדבריו ענין זה שיש להתפלל שתהיה התפילה שגורה בפי.

ודרך חדשה ראיתי בדרשות ר”י אבן שועיב (פ’ ויהי ביום השמיני), וז”ל, ואמרו כי זה הוא מנוסה, וכל שכן המתפלל שצריך לכוין אם ירצה שיועיל לו, ועל זה תקנו בתחלת התפלה ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך.

שהוא ההגיון החצוני, ולבסוף יהיו לרצון אמרי פי שהוא ההגיון הפנימי, ואם הוא מחשב בדברים עולמיים היאך יאמר והגיון לבי, ואולי ההגיון הוא מתועב ומשוקץ לשם ית’ עכ”ל.

ולפי דבריו מבואר דסגי בזה שמתפלל יהיו לרצון וכו’ דממילא ש”מ שהתפלל בכונה.

ובענין הקושיא הב’ הנה כתב האלשיך על הפסוק בתהילים שם, וז”ל, ה’ שפתי תפתח כו’.

אפשר יאמר ענין רבי חייא ובניו (בבא מציעא פה ב) שבאמרם משיב הרוח נשב זיקא מוריד הגשם ואתא מיטרא, טרם ישאלו רק בהזכרה בלבד שלא היו עדין שואלים רוח וגשם רק מגידים שבחו של מקום בלבד.

וזה יאמר שתים תעשה עמי, אחד שאתה שפתי תפתח שתלמדני ותעזרני להתפלל.

ועוד שנית, שלא תצריכני עד אשאל רק בעוד שפי יגיד תהלתך בלבד, שאומרי שאתה משיב הרוח ותשיב זיקא, וההיקש בכל שאר הדברים.

או יאמר, וימשכו כל שאר המקראות, כי אחרי אומרו את כל הטובה אשר שאל, נוסף על מחילת חטא וסליחת עון ופשע, אמר במה אקדם ה’ להחזיק לו טובה על זה.

אם אמרתי לשבחו בכל מיני גדולות, מלבד שאם אבא לספר, יאמרו לי סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך (ברכות לג ב).

עוד אני מוסיף ואומר כי אין צריך לומר תהלות רבות, כי אפילו אין בי כח לאחת, כי ה’ צריך ששפתי תפתח כדי שפי יגיד תהלתך שהיא תהלה אחת, ומה גם עתה רבות, אשר שאלתי מאתך ותקיימם עכ”ל.

ונראה עוד דכיון שאמרו ז”ל בברכות ל”ב א’ לעולם יסדיר אדם שבחו של הקב”ה ואח”כ יתפלל, א”כ א”ש מה שיש לנו מתחילה להתפלל על אפשרותינו לומר השבח, כיון שכעת אנו אוחזים בכך, ועדיין לא באנו לידי אמירת הבקשות, ויתכן שזהו כונת הרוקח בפירושי סידור התפילה [מד; מה] בריש שמונ”ע, (עמוד שיד; שטו), וז”ל, ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך אנו מבקשין לפני המלך הגדול ה’ שפתי תפתח כמו שכתוב ושפתי רננות יהלל פי, שמנענע בשפתיו, כך שכתב, ואומר שפתי תפתח שלא אשגה בתפילתי, ואז פי יגיד תהילתך.

יסדיר אדם שבחו [של הקדוש ברוך הוא] ואחר כך יתפלל, זהו ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך עכ”ל.