מה שמנכה ההוצאות כן הורו הפוסקים (וכן שמעתי משאר בשרי הרה"ג שמעון כהן ז"ל תלמיד הגרי"ש משמו לענין מטפלת לילדי אשה עובדת) ואף שבאבקת רוכל הקל יותר לא נקטו כהאבקת רוכל בזה, ובכלל ההוצאות גם הפסדים (עי' שבו"י ...קרא עוד

מה שמנכה ההוצאות כן הורו הפוסקים (וכן שמעתי משאר בשרי הרה"ג שמעון כהן ז"ל תלמיד הגרי"ש משמו לענין מטפלת לילדי אשה עובדת) ואף שבאבקת רוכל הקל יותר לא נקטו כהאבקת רוכל בזה, ובכלל ההוצאות גם הפסדים (עי' שבו"י ח"ב סי' פו לקט יושר ח,ב יו"ד עמ' עו ופת"ש סי' רמט סק"א בשם נובי"ת סי' קצד ואף שיש נידונים שלא הושוו כל הדעות מ"מ בזה כולם הושוו, ועי' עוד במ"מ בפת"ש שם ובאורח צדקה פ"ב ס"כ ופי"ב סי"ט).

באופן שכמעט לא הרויח אלא מעט מאוד לאחר ניכוי ההפסדים יפריש מעשר כספים על המעט שהרויח ובזכות זה יזכה בפעם הבאה להפריש יותר (עי' רבינו חננאל תענית ט ע"א).

ולענין שאלתך השניה אם הבנתי כראוי השאלה יתכן שהיתה באופן שמצד הדין הפשוט נשאר בידיו רווח אולם למען ההתחשבות בזולת ולמען השם הטוב של העסק ויתר ללקוח שלא יפסיד הוא ועל ידי זה נשאר בלא רווח זה ג"כ (כך שבס"ה נשאר עם רווח מועט מאוד או בלא רווח כלל), והשאלה האם יש לנכות מה שויתר ללקוח כחלק מהוצאות העסק או לא.

ואמנם בעניותי לא ראיתי דבר בזה אבל נחזי אנן דאם הלקוח היה עני א"כ ממ"נ לפי ב' הצדדים אינו מחוייב במעשר כספים על אותו מה שמותר לעני דאם הוא של הלקוח א"כ הרי לא הרויח ואם הוא של בעל העסק הרי הוא נותן צדקה לעני, ומ"מ יתכן שצריך לכוון לשם צדקה אבל אם לא התכוון אלא מחל שוב אינו יכול לנכותו מן החומש, ע' מה שהבאתי מדברי המהריל"ד (פסקים סי' כד) בתשובתי אחרת (ד"ה מי שעובד בהתנדבות בחלוקת ארבע מינים מוזלת ללא רווחים האם יכול לנכות שכר פעולתו ממעות מעשר כספים), ועי' גם בט"ז (סי' רמט סק"א), וגם אם התכוון להדיא יש לדון על פי דברי הט"ז שם ומ"מ יש מקום להקל אם מתכוון להדיא בדבר שאינו מחוייב ולא בהכרח שתמיד עושה אותו עי' בט"ז שם ומהריל"ד שם.

ואם הלקוח אינו עני א"כ אם מטרת הנתינה היא רק לטובת השם הטוב של העסק (כמו שמצוי היום בדירוגים וכיו"ב שעושים מחמת כן רק לטובת הלקוחות מפני חששות דירוגים שליליים וכיו"ב) ולא היה מוותר כן באופן שהיה בסתר ולא היה נודע אם ויתר או לא, א"כ לא גרע מהשקעות ופרסומות שעושה לטובת העסק שהרי גם בלא שניכנס אם הוא נצרך לעסק ומפרסם את העסק מה שעשה כרגע אבל לענין מעשר כספים אין דנים בכל השקעה שעשה לטובת העסק מה נצרך ומוכרח ומה מועיל במישרין לקידום העסק, דכל מה שהוציא לדעתו לטובת העסק הוא בכלל זה.

אבל באופן שהלקוח אינו עני וגם יודע שמן הדין לא היה עליו לותר לו ולא התכוון בזה לטובת עסק אלא כמתנה בחמלתו על הלקוח שלא יפסיד א"כ אמנם גם בזה יש מקום לטעון שכל מה שנושא ונותן במסגרת העסק הוא בכלל העסק וכך יש סברא חזקה מאוד, אולם בענייני מעשר כספים אין כדאי להקל בספקות שהרי המהדר בה היא מעשרת (עי' תענית שם ובתוס' שם) ולהיפך רח"ל (עי' ירושלמי דמאי פ"א ה"ג) ועי' פסדר"כ פ' עשר תעשר (ועי' בתוס שם) עשר תעשר עשר בשביל שלא תתחסר וכל הענין שם, ולא עבדי' פירוקא לסכנתא, ומאידך כתב השו"ע ריש הל' צדקה שאין דבר רע ואין הפסד יוצא מתוך הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום ועבדת הצדקה השקט ובטח עד עולם (ישעיהו לב, יז).

קרא פחות
0

הנה כפי שכבר הזכרתי בעבר בכמה תשובות שיש כמה דעות בענין עצם הדבר לגנוב מכסף שעומד תחת קופת המדינה האם יש היתר בדבר או לא, ורבו הפוסקים האוסרים בדבר עכ"פ לכתחילה במקרה שיודע שלוקח כסף שלא מגיע לו, למרות שיש ...קרא עוד

הנה כפי שכבר הזכרתי בעבר בכמה תשובות שיש כמה דעות בענין עצם הדבר לגנוב מכסף שעומד תחת קופת המדינה האם יש היתר בדבר או לא, ורבו הפוסקים האוסרים בדבר עכ"פ לכתחילה במקרה שיודע שלוקח כסף שלא מגיע לו, למרות שיש הרבה אנשים שלא מקפידים על זה ונסמכים על המתירים בזה, ואני אין מתפקידי כמובן להכריע בדברים שנחלקו בהם גדולי הפוסקים.

ורק אציין כאן כמה נקודות שנתעוררו תוך כדי כתיבת התשובה, הא' שיש מגדולי הפוסקים שכתבו לאסור בזה עכ"פ במקרה רגיל, ומהם הגרנ"ק והשבט הלוי, ולא כמו שיש סבורים ורגילים בזה כדבר פשוט להתיר.

והב' דגם אם כבשו הממשלה באיסור, מ"מ הרבה מהמלכים לקחו הממשלה בכיבוש שאינו כשורה כמבואר במקראות ולמרות זאת הכיבוש קונה כמבואר בגיטין בפרק השולח, אם כי העירו לנכון דיש לזה מקור בר"ן בנדרים בשם התוס' ובאו"ז ב"ק סי' תמז בשם הרא"ם בעל היראים וכן בעוד ראשונים בנדרים שם בשם הרא"ם.

והג' דגם אם מחוייבים לנהוג ע"פ דיני תורה ואינם נוהגים ע"פ דיני תורה עדיין אינו מפקיע מהם דינים השייכים למלכות הנוהגים גם במלכים שאינם נוהגים כשורה שהיו בחו"ל בכל הדורות ומהיכי תיתי לחלק בין יהודים עוברי עבירה לגויים עוברי עבירה (וכי תימא משום שמלך ישראל אסור לו לתקן תקנה חדשה שאינה כתובה בתורה, א"כ הרי גם מלך גוי אסור לו לתקן על ישראלים תקנה שאינה כתובה בתורה, דמי איכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור כדאמרי' בחולין, וכ"ש שגזל גוי מישראל אפשר דחמיר מגזל ישראל מישראל, ועי' בפרק בן סורר), ולא חשיב מוכס שעמד מאליו אלא רק קודם שהיה כיבוש גמור, אא"כ תאמר שממשלה בתנאי דמוקרטיה אין לה דינים של מלכות (כעין מה שנתעוררו נידונים שונים לגבי חברה בע"מ שאינה נחשבת בבעלות הבעלים לענין ריבית אם הבעלים ישראל ואולי יש צד שדינא דמלכותא צריך שיהיה מלך העומד במלכות זו), ואז גם בחו"ל יהיה הדין כן, ומאידך היו רמות שונות של מלכות במשך הדורות וגם ברומי עד יוליוס קיסר היתה המלכות מונהגת על ידי ישישים (סנט) כמבואר ביוסיפון, ומסתמא שמה שדנו חז"ל היו על רמות שונות של מלכות כל עוד הוא מוכס שיש לו קצבה ולא עמד מאיליו ויל"ע, ומאידך גם אם יש לה דין של מלכות, לא בכל חוק ודבר שעולה על רצון המלך להשכין שלום בין אנשים לפי הבנתו נאמר דינא דמלכותא (ועי' בזה בדברי הפוסקים), אבל במיסים אם הוא מוכס שיש לו קצבה באופן רגיל מבואר בסוגיות שיש דינא דמלכותא וכמובן שיש בזה פרטי דינים ואין כאן המקום לדון בזה.

ועוד יש לדון בזה נקודה נוספת דגם אם טוען שמותר לו לשקר מולם כדי להציל ממון גזול מ"מ אם גזלו ממנו פחות ממה שמוציא מנ"ל שיכול להוציא ממון שגזלו מהציבור, ולמה לא חשיב חולק עם הגנב, ועוד יש לדון דאף מה שמשלם מע"מ בכל קניה שקונה מנ"ל דחשיב שגנבו ממנו, דילמא חשיב שגנבו מהמוכר, דאע"פ שהמוכר מייקר מחמת זה הסחורה מ"מ לא התנה בזה שאם יצילנו מן המע"מ יניח לו והרי המוכר הוא זה שצריך לבוא בחשבון עם הרשויות ולהעביר להם את המע"מ בסוש"ד.

ועוד יש לציין בזה נקודה נוספת לעיונא דאפשר שהמתירים מיעטו לדבר בזה מטעמים מובנים ולכן בכתובים באו יותר דברי האוסרים, אבל אינו מוכרח דיש יותר מתירים ממה שידוע לנו דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.

ועוד יש לציין עוד דאמרי' בפרק ערבי פסחים אל תגנוב את המכס וכו' וכן היה מורה הגרח"ק לשואלים שלא לגנוב המכס שלא יתפסו ויקחו מהם כל מה שיש להם כמבואר בגמ' שם, וכ"ש שלא ישקרו להוציא כספים במרמה.

ויל"ע בכל דינים אלו ולא באתי בכאן לקבוע מסמרות בכ"ז.

לגבי מה ששאלת אם שייך בזה המשנה בסוף פאה שמי שעושה עצמו חיגר ייענש בזה, הנה להסוברים שאסור להוציא ממון באופן זה פשיטא שהוא בכלל קללה זו וחמירא סכנתא, ומאידך להסוברים שמותר להוציא ממון בכלל זה אם טעם ההיתר שלהם הוא כעין נודרין להרגין וכו' (עי' בתוס' שם מה שנשמט ונדפס בעוז והדר והבאתי בתשובה אחרת) והו"ל כמציל מידם ממון גזול, א"כ יש בזה צורך להוציא מידיהם, וכבר ציינתי בתשובה אחרת לדברי הפוסקים דבאופן שיש צורך מצוה מותר לומר שהוא חיגר וכיו"ב כמו שנתבאר, ואם כן התירו נדר ושבועה (בכפוף לתנאים המבוארים בפוסקים לש"ך ובית מאיר ונו"כ כדאית להו ואכמ"ל), וכן התירו עוד דינים כדי להציל מיד גוים כמבואר בפ"ק דע"ז, א"כ לכאורה התירו גם דבר שעיקר איסורו קל יותר, דהיינו שקר לחוד (דלדעת כמה ראשונים אם אינו נוגע לממון ולב"ד וכו' ואכמ"ל), וגם אם יש בזה סכנה, מ"מ הסכנה היא רק כשמשקר לצורך איסור.

וכמובן שלא באתי להכריע כדעות המתירים בזה (וגם איני ראוי להכריע) אלא רק לדון בדעתם.

קרא פחות
5