שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

שאלה (נשאל לחכם אחד בחו”ל): {העולם אומרים שהגרי צדק הם הבודדים שבכל אומה ואומה שרצו לקבל את התורה וכו’ האם ידוע לכ”ת שליט”א מקור ממדרשי חז”ל לזה. (והחכם הנ”ל כתב תשובה בלשון לעז, ולא הצגתיה פה). } ואח”כ כתב ע”ז הנגיד הנכבד הרה”ג ...קרא עוד

שאלה (נשאל לחכם אחד בחו”ל):

{העולם אומרים שהגרי צדק הם הבודדים שבכל אומה ואומה שרצו לקבל את התורה וכו’ האם ידוע לכ”ת שליט”א מקור ממדרשי חז”ל לזה.

(והחכם הנ”ל כתב תשובה בלשון לעז, ולא הצגתיה פה).

}

ואח”כ כתב ע”ז הנגיד הנכבד הרה”ג אברהם דויד שליט”א בזה”ל:

{אף שאין בי יד בדברים אלו כך דעתי בקיצור.

לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי שאין הדעת סובלתו דלפי זה יוצא שדי להם בקבלה בלבד ומזה זכו להכנס תחת כנפי השכינה וכי בקבלה בלבד זכו ישראל לתורה ולמצוות וכי לא כתיב ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וכתיב אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ע”כ דאין קבלת התורה אלא חלק בלבד והדברים מפורשים בספר הכוזרי (מאמר א’ אות כ”ו) אמר החבר: כן הוא וכל הנלוה אלינו מן האומות בפרט יגיעהו מן הטובה אשר ייטיב הבורא אלינו אך לא יהיה שוה עמנו ואילו היה חיוב התורה מפני שבראנו היה שוה בה כל אדם אך אנו חייבים בתורה מפני שהוציאנו ממצרים והתחברות כבודו אלינו מפני שאנחנו נקראים הסגולה מבני אדם ע”כ ואם קיבלו הגרים את התורה ע”פ עצמם מי הוציאם מעבדות לחירות כדי שיזכו למצוות.

אלא האמת הוא שיש סודות בענין הגרים שאין אני בקי בהם אבל זה ניתן ליאמר שהם בסודם נשמות ישראל שנתגלגלו באומות העולם וכענין מ”ש (שבת דף קמ”ו ע”א) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן א”ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי גרים מאי א”ל אע”ג דאינהו לא הוו מזלייהו הוו ע”כ והיינו דבעצם יש לגר זכות לתורה מאותה מעמד אבל מאיזה סיבה נפלו נשמותיהם לבין האומות או משום עון שלהם (כגון משכב זכור וכמ”ש רבינו האר”י) או משום תיקונים עליונים של הכלל כולו שהרי מדוד המלך ועד רבנן תנאי כמעט כל התורה ניתנה לנו ע”י גרים או בני גרים והוא מכח גדולתם וקדושתם לתקן תיקונים אשר אין בכח היחיד לעשות.

והא לך לשון רבינו האר”י ואחריה מדרגה רביעית גרועה מכולם והם הנשמות שנשרו מאדם עצמו אל עמקי הקליפות כי אלו ישנות נקראים ואפילו בפעם א’ שבאו לעולם אחר שנפלו בקליפות נקראים נשמות ישנות מגולגלות ואחריה מדרגה ה’ גרועה מכלם והם נשמות הבאות בגוף הגרים המגיירים (חוץ מנשמת רבי עקיבא שעליה דיבר בו הרב באריכות) ע”כ ולפחות מזה תבין דאין הדברים ככתבם.

}

ואאמו”ר הגאון שליט”א שלח אלי הדברים, ואח”ז כתבתי:

עש”ק‏ פ’ קרח כ”ה סיון תשע”ו

לכבוד אאמו”ר הגאון שליט”א

ולכבוד הנגיד הנכבד הג”ר אברהם דויד שליט”א

בענין המקור לגרים בשעת מ”ת, כפי הזכור לי אי”ז במדרשים הידועים לנו כרבה ותנחומא ופסיקתא, אבל יעויין מה שכתב הרב החיד”א בספרו חומת אנך על הנ”ך [רות ב], וז”ל, א”נ בסגנון אחר ישלם ה’ פעלך בעה”ב ותהי משכורתך בעה”ז וק”ל לרבי חסא דשכר מצות בהאי עלמא ליכא ותירץ אשר באת לחסות דקבלת אנכי ולא יהיה ונשמות גרים היו שם ושמעת מפיו ויש בל תלין כמ”ש במ”א.

א”נ ישלם ה’ פעלך מגלגול תמר ותהי משכורתך על מצות דהשתא אשר באת מיהרת שאת ישראלית עכ”ל.

ומבואר בזה ב’ תירוצים בענין רות בפרט כמו שרצה הרב הראשון לטעון, או משום שהיה נשמתה במ”ת או משום שבעצם היה זה גלגול של ישראלית שירדה לבין האומות כמ”ש הרב דויד שליט”א.

ויעויין עוד בפירוש הנודע מרכבת המשנה על המכילתא בפרשת עשרת הדברות, שהביא דברי הרמ”ע מפאנו בזה, וז”ל, ועור יתכן לומר ררך רמז היות כל הנשמות העתידות עמדו מל הר סיני כמאמר אשר ישנו פה וגו’ ואף נשמת גרים עמדו על הר סעי כמבואר בס’ י’ מאמרות ונשמת גרים המה ניצוצי קדושה שנפלו בין האומות ואמרו חז”ל לא גלו ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם הגרים והיינו גלות השכינה מתגוללת אתנו בגלות כמאמר עמו אנכי בצרה ועי”ז שהשכינה מתגוללת אתנו כל הנשמות הפזורים והנפוצים תשוקתם אל מקורם ושרשם היותם חלק אלוה ממעל, וא”כ מצינו למימר דרך אפשרות שמהאי טעמא חזרה השכינה אף על בתי האומות להוציא משם מזלי הנשמות הנפוצים ביניהם להעמירם על הר סיני עכ”ל.

ומבואר בזה ג”כ מכל הענין הזה, ומבואר ג”כ דלא תליא בקבל בלבד, אלא שהם היו משורש הקדושה מתחילה אלא שנשרו בין האומות, ולכך באו מתן תורה.

[ועיין בחי’ חת”ס נדה י”ג ב’, ויש לבאר קצת בדבריו ג”כ].

והג”ר יהודה שורץ כתב אלי לציין לדברי הגמ’ בשבועות ל”ט א’, וכשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעת המקום ועל דעת ב”ד שכן מצינו במשה רבינו כשהשביע את ישראל אמר להן דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי שנאמר ולא אתכם לבדכם וגו’ כי את אשר ישנו פה אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני דורות הבאים וגרים העתידין להתגייר מנין ת”ל ואת אשר איננו וכו’ ע”כ.

מ”מ יש לדון דמחד משמע שגרים צריך ריבוי נפרד, א”כ אינם בכלל מי שהיה בהר סיני דמתרבה ממילא, ומאידך א”א לומר כן דהרי א”כ תאמר כן גם על דורות הבאים, והרי בדידהו א”א לומר כן וצל”ע.

וכן נראה להדיא ממה שכתב בתורת חיים מסכת שבועות שם, וז”ל, אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני.

בסוף פרק שלישי פירשתי דכוונת השבועה היתה לחזק מעמד הר סיני משום דאע”ג דישראל קבלו התורה מסיני ואמרי נעשה ונשמע כיון דלא הוה אלא דבור בעלמא אכתי הוו מצו ליהדר בהו ולא היו ראוין לעונש ולכך השביען כי היכי דלא מצי תו למיהדר בהו ואם לא יקיימו התורה יענשו ולפי זה ניחא הא דנקט אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני ולא קאמר אין לי אלא אותן העומדין שם שהרי לאו בהר סיני היו עומדין באותה שעה אלא בערבות מואב אלא לפי שהשבועה היתה לחזק דבור נעשה ונשמע שאמרו בסיני שלא יחזרו בהן לכך נקט אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני עכ”ל, ומבואר שהיה צריך את הגרים על מנת שיכללו הם ג”כ ולא רק מי שעמד על הר סיני.

אכן מאידך כתב במהרש”א חידושי אגדות במסכת שבועות שם, וז”ל, דורות הבאים וגרים כו’ ת”ל ואת אשר איננו פה כו’.

לענין שבועה דהר סיני מייתי לה הכא ולגבי גרים קאמר פ’ חבית אף על גב דאינהו לא הוי מזלייהו הוו אבל דורות הבאים מישראל לא הוה צריך למימר הכי אלא דנשמותיהן הטהורים היו שם כשהשביעם ומה שאמרו פ’ המפלת דמשביעים את האדם בשעת לידה היינו הגוף שלא היה נברא עדיין בהר סיני עכ”ל.

ומשמע דס”ל דהכוונה שכן היו בהר סיני, וזהו גופא הריבוי ללמד שעכ”פ היתה איזו מציאות מהם בהר סיני, ומ”מ צ”ב פשטות הגמ’ לפ”ז.

אח”ז כתב אלי עוד הנ”ל, עוד ראיתי שבספר אגרת האדם ציין לדברי הגמ’ בשבת קמו, א וז”ל הגמ’ שם אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי גרים מאי אמר ליה אף על גב דאינהו לא הוו מזלייהו הוו דכתיב את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה’ אלהינו ואת אשר איננו פה וגו’.

וראה עוד בדברי הרב החיד”א ב’דברים אחדים’ דרוש כ”ו לשבת כלה, ד”ה ובזה נבא לרמוז, וכן מש”כ במדבר קדמות מערכת ג’ אות ג’ וזל”ק: “גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, בחון לשון הזהב שאמרו גר שנתגייר, ולא אמרו גוי שנתגייר, להורות כי זאת לפנים ממעמד הר סיני שקבלנו התורה שם נמצא נפש הגר הזה הבא אחר זמן רב מאד להתגייר, וכמשז”ל דנפשות הגרים עמדו במעמד הר סיני, ונמצא שמאז הימים נפש זו עמדה ונשא”ת במעמד הנפלא של הר סיני אלא דאשתהויי אשתהי עד הזמן הזה ושפיר אמרו גר שנתגייר עכ”ל”.

וראה עוד אריכות גדולה בזה בשו”ת ציץ אליעזר (חי”ז, סימן מב).

עכ”ל הגרי”ש הנ”ל.

ויעויין עוד מה שכתב בעל ההפלאה ז”ל בפנים יפות במדבר טו, טו, וז”ל, הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה’, טז, תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וז”ל, הקהל חוקה אחת לכם וגו’ תורה אחת ומשפט אחד וגו’.

יש להבין ע”פ מ”ש בפרשת תצוה בעובדא דשבת דף ל”א ע”א דהאי גר שאמר להלל גיירני ע”מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, אמר ליה כל מה דסני לך לחברך לא תעביד, ענינו ששורש כל התורה כולה הוא נכלל באחדות והוא שורש של כנסת ישראל המשורשים באחדות האמתי ע”ש באורך, לכך קרא משה את יום מ”ת יום הקהל, כיון שבשעת מתן תורה נתאחדו כולם באחדות אמיתי, לכך אמר בלשון יחיד אנכי ה’ אלהיך [שמות כ, ב] וזש”ה [דברים לג, ד] תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, כי ניתן התורה במקום קהלת יעקב והרמז לדבר כי שמות חכמה ובינה הם הוי’ שמספרו ע”ב ס”ג ושניהם מספרם קהל לכך נקרא שלמה קהלת על קהלת החכמה, ואחז”ל [ר”ה כא ב] ביקש קהלת להיות כמשה שהיה קהלת יעקב אלא הפרש הוא שמשה בשעת מ”ת עמד במדרגתו שנאמר בו [תהלים כד, ג] מי יעלה בהר ה’ ומי יקום במקום קדשו, כמו שנאמר [דברים ה, כח] ואתה פה עמוד עמדי, ע”כ זכה לכתוב את התורה שהיתה עמו פנים בפנים כדכתיב [שם לד, י] אשר ידעו ה’ פנים אל פנים, אבל בנביאים נאמר [יחזקאל ב, ט] ואראה וגו’ והנה בו מגלת ספר וגו’ והיא כתובה פנים ואחור והוא כענין שנאמר [שם א, יד] והחיות רצוא ושוב, וכמו שיבואר לפנינו בס”ד בפסוק [דברים לב, לט] ראו עתה כי אני אני הוא, פירוש נראה ונסתר, וז”ש [קהלת ז, כג] אמרתי אחכמה והיא רחוקה, והנה בתורתינו הקדושה חוקים אשר אין שכל האדם משיג אותם כמ”ש [רש”י לקמן יט, ב] בזאת חוקת התורה, וחלק התורה היא המורה ומלמדת את האדם להבינו השכל הטוב אשר היא נעלמת מן השכל הפשוט, והמשפטים הוא מה ששכל האנושי משיג אותו בפשיטות, והנה החוקים שהוא למעלה מן השכל שא”א להשיגו שם הוא שורש ואחדות התורה שכלולה כל כנסת ישראל והגרים שנבראו מן הנצוצות שנפלו בהתפשטות הגשמיות, אבל למעלה הוא אחדות האמיתי, וז”ש הקהל חוקה אחת לכם פירוש במקום הקהל שהיא אחדות אין פירוד בין נשמת ישראל לנשמת גרים כי הכל אחד הוא, וכיון ששורשם אחד ע”כ בהגייר הגרים וחוזרים ומתחברים בישראל גם מקום התורה והמשפט יהיה כאחד, והיינו דאמר תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם, כיון שכולם נאצלים משורש אחד, וכבר כתבנו למעלה שבחינת המנחות והנסכים הם סוד חכמה ובינה לכך כתיב הקהל חוקה אחת וגו’ גבי פרשת נסכים עכ”ל בעל ההפלאה, ומבואר בדבריו יותר כמש”כ הרב דויד שליט”א, שנשמת הגרים הוא המשך לנשמת ישראל והוא היה למעלה בשורש אחד, וצריך יותר להיות מבין בחכמת האמת, כדי שיהיה אפשר להבין מהו בדיוק החיבור ביניהם, וכמו שהתחיל הנ”ל לבאר בתשובתו, ואני לא באתי לידי מידה זו.

ויעויין עוד מה שכתב בס’ שרשי הים הלכות מגילה וחנוכה פ”א [מתלמיד בעל השער המלך על הרמב”ם], שהביא מש”כ הרב משה ן’ אדרת ז”ל, וז”ל, אבל גבי גרים מ”מ כיון שנכנסו תחת כנפיו של הקדוש ברוך הוא צריכין הם לפרסם הנס לאחרים דזה רצון הקדוש ברוך הוא בודאי והוי כמצוה דאורייתא עם מה ששמעתי מפי המקובלים שהנשמות של גרים כולם הם שורש נשמות ישראל א”כ אף הם היו באותו הנס ודוק ע”כ.

קרא פחות
0

שאלה שלום וברכה ויישר כח גדול על התשובות. א. שאלה: ידוע שמרן הגרח”ק שליט”א בודק בבדיקת חמץ במשך שעות, ולכאו’ מפסחים ד’ ע”א “ונבדוק בשית”, משמע שזמן הבדיקה לוקח לכל היותר שעה. ב. שאלה: מגילה יד: “אלא מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלש ...קרא עוד

שאלה

שלום וברכה

ויישר כח גדול על התשובות.

א.

שאלה: ידוע שמרן הגרח”ק שליט”א בודק בבדיקת חמץ במשך שעות, ולכאו’ מפסחים ד’ ע”א “ונבדוק בשית”, משמע שזמן הבדיקה לוקח לכל היותר שעה.

ב.

שאלה: מגילה יד: “אלא מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלש פרסאות.

אמר לה השמיעי לי אמרה לו”.

ובהגהות הגר”א מחק תיבות אלו, וצ”ב מדוע מחקם, הרי מדברי הראשונים וכן מהגמ’ שם בהמשך משמע שהיו מילים אלו שאל”כ אין הבנה למה שאמרו אח”כ ולא תהיה זאת לך לפוקה זאת מכלל דאיכא אחריתי ומאי ניהו מעשה דבת שבע.

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שלום רב

א.

פעם הבתים היו קטנים יותר ולא מלאים חפצים רבים כמו היום.

וזה הטעם שבבתים רבים בדיקת חמץ אורכת כמה שבועות ג”כ, ובעבר אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר (פסחים ב’ א’).

כמו”כ אפילו תימא שגם פעם הבתים היו גדולים כבהיום, מ”מ הגמ’ הנ”ל מיירי מצד החיוב, ורוצה הגמ’ לומר שהחיוב לא יהיה יותר מזה, ונפק”מ עכ”פ למי שיש לו בית קטן שלא יהיה מחוייב לבדוק קודם לשעה זו.

אפשר להוסיף דנפק”מ גם למומחה גדול בבדיקה שיכול לבדוק בשעה אחת שלא יהא צריך להקדים יותר מזה.

ב.

הגר”א דרכו לפעמים שחולק גם על ראשונים.

ומ”מ אין קושיא על הגר”א מהמשך הגמ’ דהגר”א לא מחק מילים דמים תרתי משמע, והיינו דם נדה ושפיכות דמים כדפרש”י.

בברכה מרובה

***

שאלה

הגמרא בריש ערבי פסחים אומרת שיש חילוק בין איסור אכילה קודם שבת לאיסור אכילה קודם פסח, והיינו משום דבפסח יש איסור מיוחד של “חיובא דמצה” ע”ש, ולכאו’ צ”ע דהלא גם בשבת יש חויב לאכול ג’ סעודות.

ואמנם יש לומר לחיוב בשבת אינו אלא מצד וקראת לשבת עונג דהוא ד”ק, אולם ז”א דהא כתב המג”א דפת משבת דאורייתא דכתיב אכלוהו היום, וגם, הא רובא דרבוואי סברי דאאיסור מד”ק כאיסור תורה דמי.

***

תשובה

בע”ה מוצ”ש חוה”מ פסח י”ט ניסן ע”ז

לכבוד הרב אוריאל שליט”א

שלום רב, לשאלה זו התייחס הרי”ד בפסקיו וז”ל, ואי קשיא, מאי שנא חיובא דמצה מחיובא דקידושא, הלא גם זה עשה הוא, כדאמ’ לקמן זוכריהו על היין בכניסתו.

תשובה, התם עיקר הזכירה שאמ’ רחמנא בתפילה שמברך מקדש השבת ולחזור ולקדש על הכוס בשולחן הוא מדרבנן, כדבענן למימר לקמן, ואין עשה בשתיית הכוס שלקידוש כמו שיש באכילת מצה.

ואם תאמר הרי גם בשבת איכא מצות ג’ סעודות, אין בהן עשה מפורשת כמו שיש באכילת מצה ואינו אלא מדרבנן ומדברי קבלה וקרא’ לשבת עונג ע”כ וכעי”ז ראיתי נדפס גם בתוס’ הרי”ד ממהדו”ת.

וכן נראה שם מדברי הצל”ח שהבין כן שהוא משום שזהו חמור משום שהוא מפורש בתורה.

בענין אם ג’ סעודות מדאורייתא, זהו מחלוקת הפוסקים ותליא באשלי רברבא, ורוב הפוסקים מקילין בזה, ועי’ בהערות יד רמ”ה על השל”ה מה שהביא הדעות בזה.

ומ”מ גם אם הוא מדאורייתא יש לזה ביאור אחר, עי’ עוד ברבינו דוד מה שהוסיף לבאר כאן דאין חשש אם יאכל וימנע מעונג שבת, דהרי ברגע שיהיהה שבע כבר לא יהיה מחוייב באכילה של סעודות שבת, שהרי עונג שבת הוא דבר המשתנה לפי המצב ולפי מה שמענג את האדם [ולפי הסברא שכתב האבנ”ז או”ח סי’ תלג שאכילת מצה לתיאבון הוא משום הידור מצוה, א”כ גם כאן יהיה תועלת בהידור מצוה של הסעודות בשבת באופן שבודאי יאכל ומ”מ יש ענין להדר במצוה שהסעודה תהיה יותר לתיאבון, ומ”מ גם ע”ז י”ל שאין זה בדין וקראת לשבת עונג להביא עצמו לידי מצב שיוכל להתענג, ולכן אפי’ אם לא יאכל כשאינו תאב הוא עונג שלו כמש”כ הפוסקים וכמבואר בדברי רבינו דוד שם, ודוקא בפסח הוא חיוב עליו לאכול מ”מ].

וכמו”כ אפשר דמצה מ”מ מפורש בתורה כנ”ל בשם הצל”ח.

ובמצפה איתן כתב שהחילוק הוא דסעודת שבת יש לה תשלומין למחר משא”כ מצה שזמנה רק בלילה.

מש”כ שרוב הפוסקים סוברים דרבנן הוא כדאורייתא, הנה אמנם יש נידון בפוסקים ובמפרשים האם דרבנן מהני לדאורייתא דלענין כל מיני דברים, אבל מ”מ לכו”ע יש דברים שנגזרו רק במצוות דאורייתא ולא במצוות דרבנן, עי’ למשל בסוכה טז ע”ב, דגרסי’ התם, לא רבי יהודה סבר לה כרבי יוסי עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם אלא בעירובי חצירות דרבנן אבל הכא סוכה דאורייתא לא, וכ”ה בעירובין פו ע”ב.

וע”ע כתובות לו ע”ב, אי נמי עד כאן לא קאמר ר’ דוסא התם אלא בתרומה דרבנן אבל קנס דאורייתא כרבנן סבירא ליה ע”כ.

אח”ז כתבתי אליו עוד: צדקתם שלא התבוננתי בדבריכם כראוי בחפזון הכתיבה, ואה”נ דקי”ל שדברי קבלה כדברי תורה כמו לענין ספק אם קרא את המגילה כמש”כ המשנ”ב בשם הפמ”ג, ואמנם הראשונים נחלקו בזה, ועי’ מה שהביא הב”י בהל’ קריאת המגילה לגבי עיירות המסופקות והערות שם מהדורת המאור, ומ”מ אנן קי”ל שדברי קבלה הו”ל כמן התורה לענין ספק דרבנן כמו שכתבתם וכנראה שהרי”ד סובר כהסוברים שהוא מדרבנן, או שניישב דס”ל שעונג באכילה הוא מדרבנן, ועי’ מאירי קידושין כד ריש ע”ב.

ומאידך עי’ מה שהאריך הרמב”ן בויקרא כג.

ומ”מ יש גם מקום להקל יותר בדבר שאינו מפורש בתורה, והרי אפילו באיסור עשה הקילו בגזירות יותר מאיסור לאו, עי’ בגמ’ סוכה שציינתי במכתב הקודם.

דברי האבנ”ז הוא הוסיף על דברי רש”י שם שהוא דין כללי מצד זה אלי ואנוהו ולכך היה אפשר להבין שהוא דין בסעודות בדיוק כמו במצות, ולזה באתי לדחות שעדיין כיון שלתיא בעונג יעשה אז מה שיתענג באותו הרגע, אבל מדברי רש”י לבד היה יותר קל, שניתן לומר מעיקרא עוד קודם שנכנסים לדון בזה, שאכן הידור מצוה הזה הוא פרט באכילת מצה.

בכבוד רב

ובברכת פסח כשר ושמח

***

שאלה

בס”ד

שבוע טוב

שאלה קטנה שהתעוררה בי:

קי”ל שהשורף חמצו של חברו פטור משום דחייב לבערו.

לפ”ז לכאורה מדוע שלא נשרוף כל חמץ של חילוני שנגיע אליו? ואפילו בביתו?

ומאידך גיסא, לפי ד”ת אם אכנס לבית של חילוני בפסח ואשרוף לו את חמצו האם יכול הוא לתבוע אותו בבי”ד ישראל? ואם לא, ז”א שמורת לעשות כן לכתחילה?

יישר כח גדול

יהודה

***

תשובה

שבוע טוב

שלום רב

לכאורה מצד הדין יהיה מותר לכתחילה לבער, ואף יהיה אולי חובה בזה, אם זה יהיה נוגע למעשה, ואני מעתיק מענין לענין מדברי הרש”ל ביש”ש פ”ג דב”ק, וז”ל, ומכאן הביא הגאון מהריי”א בתרומת הדשן סימן רי”ח.

שמותר אדם להכות את אשתו שהיא מקללת אביה ואמה.

מחמת שעוברת על דת, ועביד דינא לשמים.

ואין צריך להביאה לב”ד, כמו גבי נרצע.

ולאו דוקא כה”ג, אלא כל מה שהיא עושה כנגד דת תורה אלהית.

מכה אותה עד שתצא נפשה.

אפילו עוברת במצוה שב ואל תעשה.

ומ”מ אל ימהר בהכאה.

אם לא בתוכחה גמורה מקודם, ורואה שאינה נשמעת.

ולאו דוקא הרב לעבדו, ובעל לאשתו.

ה”ה כל בר ישראל יכול להכות חבירו, כדי לאפרושי מאיסורא.

וכן [הבאתי] לקמן סי’ כ”ז פסק הרא”ש (סימן י”ג) להדיא שמותר.

וכן איתא בערכין (ט”ז ע”ב) יכול לא יכנו ולא יסטרנו על דבר תוכחה כו’.

אלמא שמותר להכותו על דבר תוכחה.

ודוקא באדם מוחזק לכשרות, שידוע שלשם שמים עשה.

והוא אדם חשוב ומופלג.

אבל בסתמא דאינשי לאו כל כמיניה.

דא”כ לא שבקת חי לכל בריה.

וכל אדם ריק ילך ויכה חבירו על דבר הוכחה, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.

והתורה לא נתנה רשות ומקל ורצועה אלא לדיין, או לאדם חשוב, שראוי להיות דבריו נשמעים.

ג”כ לפי שעה מותר להכות חבירו, ולהפרישו מאיסורא.

והכל לפי ראות עיני הדיין.

ודוקא לאפרושי משארי איסורא, דבינו לשמים.

אבל מה שבין אדם לחבירו, כגון אחד שהכה חבירו.

שמותר לכל אדם, אפי’ איש פשוט, להציל אחיו, ויכול להכות המכה, כדי להציל המוכה כמו שאפרש לקמן עכ”ל, ועי”ש בכל אורך דבריו.

אמנם בפועל קשה לנהוג כן למעשה, משום שיכול דבר זה לגרום למכשולות גדולות יותר, להכשילם בלפני עיור בשנאת ישראל ושנאת התורה ועוד כמה דברים ועל כעין זה אמרו עת לעשות לה’ הפרו תורתך, וצא ולמד מה שהורו רבותינו בענין ברכות [דהיינו לתת לחילוני דבר בלא לברך], אע”פ שלא התירו הדבר לגמרי מ”מ באופנים מסוימים התירו הדברים כעין אלו, וכל ענין מורידין ואין מעלין שנקט החזו”א שאינו נוהג כיום אפשר שהוא מטעם זה.

ולכן בהרבה פעמים בענין החמץ יאמרו המורים שב ואל תעשה עדיף, ומ”מ הכל לפי הענין ולפי ראות עיני המורה.

בכבוד רב

***

שאלה

קרא פחות
0

אף שלכתחילה צריך שיהיה אחר הנץ החמה, אך בדיעבד אם היה אחר עלות השחר די בזה. מקורות: ע”פ מגילה כ ע”א, ועי’ תוס’ נדה סט ע”א ד”ה שבעה.

אף שלכתחילה צריך שיהיה אחר הנץ החמה, אך בדיעבד אם היה אחר עלות השחר די בזה.

מקורות:

ע”פ מגילה כ ע”א, ועי’ תוס’ נדה סט ע”א ד”ה שבעה.

קרא פחות
0

הנה קבלתי המכתב אמש, אם כי בודאי שיש כמה מונים בספרי ההלכה שיוכלו לספק התשובות לזה ממה שאוכל להעלות כאן, אבל פטור בלא כלום א”א, ואכתוב בזה מידי פורתא כדלהלן: הנה ראשית כל ז”ב שיש דעות בגאונים ובראשונים שהיום לא ...קרא עוד

הנה קבלתי המכתב אמש, אם כי בודאי שיש כמה מונים בספרי ההלכה שיוכלו לספק התשובות לזה ממה שאוכל להעלות כאן, אבל פטור בלא כלום א”א, ואכתוב בזה מידי פורתא כדלהלן:
הנה ראשית כל ז”ב שיש דעות בגאונים ובראשונים שהיום לא שייכי עניני רו”ר, וכמ”ש הערוך ע’ אספרגוס בשם רב האי שכל הדברים האמורים נאמרו רק לזמנם שהיו המזיקים והשדים מצויים מאוד והיו מינים ממינים שונים אך כיום נחלשה הסט”א ונחלשו גם הם אך מלכתחילה טוב לחוש להם (ע”פ בן יהוידע).

ומ”מ בפוסקים דידן נטו לחלק לכל ענין לגופו, וכמו על נט”י של שחרית שחייבו בזה, וכן גבי אוכלין שתחת המטה שכתב הרמ”א [יו”ד סי’ קט”ז ס”ה] ע”ז דחמירא סכנתא מאיסורא ע”ש [ולא באתי להכנס הלכה למעשה בזה], ומאידך גיסא בהרבה דברים לא שמענו ולא ראינו שמחמירים בזה, כמו גבי אופיא דחולין, וכן הרבה, ועי’ באריכות בס’ שמירת הגוף והנפש להרב לרנר שהאריך הרבה בענינים אלו בכל פרט לגופו כיד ה’ הטובה.

[ולא אעלים עיני מדברי הרמב”ם בפי”ב מהל’ רוצח ושמ”נ ה”ה בטעם אוכלין תחת המיטה הוא שמא יפול דבר המזיק ואינו רואהו, אבל כל הפוסקים הזכירו טעם הרו”ר וכמ”ש הראב”ד שם, ובעצם הר”מ לשיטתו בזה בהרבה מקומות דלא ס”ל מרוחות וכו’ ואכמ”ל].

רק אציין בענין רו”ר שאחר השינה, דהנה עצם מה שצריך ליטול ידים הוא דינא דגמ’, אבל מה שאסור לילך ד”א זה הביאו הפוסקים מהזוהר, ומטו משמיה דהגרשז”א בשם הג”ר דוד בהר”ן בשם הגר”א דהאידנא אחר עעק”ה של ר’ אברהם בן אברהם בטלה הרו”ר הזה של הליכת ד”א, עי’ מ”ב מהדו’ ביצחק יקרא, וידידי הרב שמעון מאנטשארש האריך בזה במאמרו להביא הרבה מ”מ בזה [ויצויין שהגרח”ק לא נקט כן למעשה, וכן מנהג רבים].

בענין רו”ר בא”י איני מכיר מקור להקל בזה בודאי שלא ידוע לי מי שמקיל בזה למעשה, ואדרבה הזוהר הי’ בא”י וגם התנאים שדברו בגמ’ על רו”ר היו בא”י, וגם מפוסקי א”י דנו על רו”ר כגון של הקם מהמיטה ואוכלין שתחת המיטה ולא חילקו בזה, ואמנם י”א שאין שדים בא”י כיום אבל לא מצאתי מי שנקט כן למעשה.

עצם ענין שום קלוף אי”ז רק דעת מרן הרב מצאנז זצ”ל [וכנ’ כוונתו למ”ש בשו”ת דברי יציב ח”ב סי’ ט”ז סק”ט] אלא דעת הרבה פוסקים עד פוס’ זמנינו להחמיר בזה, והיה ג”כ מעשה בירושלים עם כה”ג בליל הסדר ודנו גדולי ירושלים המהרי”ל דיסקין ועוד עד הגרי”ש אלישיב האם יש לחוש בזה בליל שימורים ועוד נפק”מ בזה.

וכן כתב בערוך השולחן יורה דעה סימן קטז סכ”ג, וז”ל, וחמשה דברים הן שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו ואלו הן האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה והשותה משקין מזוגין וכל אלו באופן שעבר עליהן הלילה אבל בלא זה לא איכפת לן עכ”ל.

וכן כתב בבן איש חי שנה שניה פרשת פינחס, וז”ל, וכן לא יאכל שום ובצל שעבר עליהם לילה אחת אחר שנקלפו, ואם נשאר בהם מעט מקליפתם מותר, והיינו דוקא אם לבדם אבל אם מעורבים עם שאר אוכלין הן בבישול הן בכבוש אפילו קלופים לגמרי, מותר, וכן עמא דבר, וצריך להזהיר אנשי עירנו בשומין הבאים מפרס שהם קלופים לגמרי עכ”ל.

וע”ע שוע”ר שם ולקו”ה להחפץ חיים נדה י”ז.

וכתב בשו”ת בית שלמה ח”א יו”ד סי’ קפ”ט, דבזה אסור לכו”ע גם להמתירים בדיעד אוכלין תחת המיטה, וכ”כ בשיורי ברכה אות י’ ומחזיק ברכה יו”ד סי’ ו’ סק”ג ועוד (ועי’ ארחות רבינו ח”א עמ’ שע”ו או’ י”ד בשם החזו”א ודרכי תשובה סי’ קט”ז אות ע”ד), וכמש”ש בדברי”צ אות ח’.

ואגב אביא בזה מה שכתב בשו”ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן כ, וז”ל, והנה בעצם הא דרשב”י שאיכא סכנה בשום ובצל וביצה שהיו קלופין מאתמול ועבר עליהן הלילה לא הובא בש”ע לא בדברי המחבר ולא בדברי הרמ”א אף שמפורש בגמ’ סכנה דאיכא להאוכל, אף שהובא בש”ע הא דתבשיל ומשקין תחת המטה ביו”ד סימן קט”ז סעי’ ה’ שרוח רעה שורה עליהן, (ומה שלא הזכיר אוכלין הוא משום דהביא גם עניני אחריתי דאיכא בהו חשש סכנה דהוזכרו בירושלמי פ”ח דתרומות ה”ג א”ר אמי צריכין למיחוש למה דברייתא חששין ושם לא הוזכרו אוכלין אלא תבשיל תותי ערסא, ואולי סובר הש”ע דבאוכלין ליכא איסור דחשש רוח רעה דלכן הוסיף משקין אף שג”כ ליכא בירושלמי משום דאיכא בגמ’ פסחים ואוכלין לא הזכיר, אבל תמוה מ”ט יפסוק כירושלמי ולא כגמ’ דידן ולכן מסתבר שלאו דוקא וגם אוכלין אסור להש”ע וצע”ק), אף שלא הוזכר בגמ’ איסור האכילה בשביל זה, שלכן אולי משמע שסובר הש”ע ורמ”א דדין דרשב”י הוא רק דעת יחיד ורבנן פליגי עליו וכדחזינן שבירושלמי לא הזכיר זה וכו’ עכ”ל, וכתב זה כדחייה ותירוץ על התמיהה שיש בהשמטה זו, וע”ש מ”ש להלכה.

קרא פחות

0

כתיב [דברים פרק לב, כג-כה] (כג) אספה עלימו רעות חצי אכלה בם: (כד) מזי רעב ולחמי רשף וקטב מרירי ושן בהמת אשלח בם עם חמת זחלי עפר: (כה) מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה גם בחור גם בתולה יונק עם איש ...קרא עוד

כתיב [דברים פרק לב, כג-כה] (כג) אספה עלימו רעות חצי אכלה בם: (כד) מזי רעב ולחמי רשף וקטב מרירי ושן בהמת אשלח בם עם חמת זחלי עפר: (כה) מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה גם בחור גם בתולה יונק עם איש שיבה:

והנה אשכחן בשיר של פגעים (תהלים פרק צא) הנראה כמסובב ענין זה של הצרות דבכאן, אכן לא נזכר שם ענין הרעב.

וז”ל:

(א) ישב בסתר עליון בצל שדי יתלונן: (ב) אמר לה’ מחסי ומצודתי אלהי אבטח בו: (ג) כי הוא יצילך מפח יקוש מדבר הוות: (ד) באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה צנה וסחרה אמתו: (ה) לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם: (ו) מדבר באפל יהלך מקטב ישוד צהרים: (ז) יפל מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש: (ח) רק בעיניך תביט ושלמת רשעים תראה: (ט) כי אתה ה’ מחסי עליון שמת מעונך: (י) לא תאנה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך: (יא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך: (יב) על כפים ישאונך פן תגף באבן רגלך: (יג) על שחל ופתן תדרך תרמס כפיר ותנין: (יד) כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי: (טו) יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו: (טז) ארך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי:

תשובה – נראה ליישב עפמ”ש במסכת סנהדרין דף קג ע”א, ואמר רב חסדא אמר רבי ירמיה בר אבא מאי דכתיב לא תאנה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך לא תאנה אליך רעה שלא ישלוט בהן יצר הרע ונגע לא יקרב באהלך שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעה שתבא מן הדרך דבר אחר לא תאנה אליך רעה שלא יבעתוך חלומות רעים והרהורים רעים ונגע לא יקרב באהלך שלא יהא לך בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים כגון ישו הנוצרי עד כאן ברכו אביו מכאן ואילך ברכתו אמו כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך על כפים ישאונך וגו’ על שחל ופתן תדרך וגו’ עד כאן ברכתו אמו מכאן ואילך ברכתו שמים.

כלומר דכל הברכות הללו ברכוהו אביו ואמו, היינו אביו ברך מה שרגיל ואמו ברכה מה שרגילה וכמו שפרש”י שם עד כאן ברכו אביו – דוד אביו לשלמה בנו, מסתמא לפי ענין הברכות יש לידע סדור ברכות, שכן דרך האב בדברים האלו בספק נדה, וביצר הרע, ובהרהורים רעים, ובבנים ותלמידים שלא יקדיחו תבשילם ברבים, אבל אשה אינה נותנת דעת בכך אלא מהמרכת הלב שיש לה מתפללה על בנה שינצל מאבן נגף, ומרוחין ושדין, לפיכך קא דריש לפי הענין, שאלו ברכות ברכתו אמו כי מלאכיו יצוה לך מפי רבי, ועוד: משום דכתיב כי מלאכיו – משמע ליה דסליק ענין אחד דברכה, ומכי מלאכיו עד כי בי חשק סליק חד ענין, הלכך מוקים דמי לדמי, דעד כאן ברכו אביו וכו’, מפי רבי, עכ”ל.

א”כ שניהם בירכוהו רק מה שכל א’ מהם דאגו שיהיה לו, אך כנראה לו דאגו עבורו שמא ימות ברעב כיון שמלך היה.

ולשון היד רמ”ה שם, שכן דרכו של אב לברך בבנים ובתלמידים ושלא ישלוט בו יצר הרע אבל האם אינה משגחת על כך אלא שלא ינגף באבן וברוחין ושדין ר”ל שלא בירכה אלא מה שהיתה חוששת.

כלומר אם היו מברכים כל הברכות שיכלו באמת קשה אמאי לא ברכוהו ברכה זו, אך מכיון דידוע שלא ברך כ”א מהם את כל הברכות אלא רק מה שהיה מאוד חשש לדעת כ”א מאיתם, וא”כ מובן מדוע לא חששו ע”ז וכנ”ל.

וגם מה שבירכוהו משמים הוא רק מה שהיה צריך לפי מעמדו מזלו וכדו’.

כתבתי כ”ז יום ו’ עש”ק פר’ האזינו בימים שעסוקין במצות (ויק”ר פ”ל) י”ב תשרי תשע”ו

 

ימים נוראים

קרא פחות
0

‏יום שלישי י”ח ניסן תשע”ו לכבוד ידידי הרב אריה ליב הכהן לינטופ הי”ו {ע”ד מה ששאלת דהנה מבואר בכללי הדקדוק שכאשר ישנם ב’ אותיות הדומות זל”ז קראים את האות שבשו”א בשו”א נע. ונסתפקת למעשה בב’ אותיות שמצד הדין אין להם שם ...קרא עוד

‏יום שלישי י”ח ניסן תשע”ו

לכבוד ידידי הרב אריה ליב הכהן לינטופ הי”ו

{ע”ד מה ששאלת דהנה מבואר בכללי הדקדוק שכאשר ישנם ב’ אותיות הדומות זל”ז קראים את האות שבשו”א בשו”א נע.

ונסתפקת למעשה בב’ אותיות שמצד הדין אין להם שם הדומות, אך ע”פ ההברה הקיימת [נוסח אשכנז] לפי מנהגינו הן נקראות בשוה זל”ז, כגון ת’ רפויה בשו”א וס’ אחריה מיד, או ב’ רפויה בשו”א ואות ו’ אחריה, או ט’ ות’, האם נחשבים כב’ אותיות הדומות או לא.

}

תשובה

אמנם לא באתי לידי ידיעה בדקדוק, אבל לכאורה אי”ז כב’ אותיות הדומות מעיקרן, דהרי כתב המנחת שי שכל כללי הדקדוק הם הלכה למשה מסיני, א”כ א”א לשנות מדעתינו, ומאחר ומעיקרא היו שינויים בין האותיות הללו בכללי הדקדוק עד שלא נשתבשו, א”כ מתחילה לא היו נידונין שו”א נע, לכן לא נוכל לחדש מדעתינו כלל חדש.

וראיתי בספר דקדוקי שי פ”ד ס”א (עמ’ מ”ה) דבאמת מבואר בראשונים שאין כזה כלל של הדומות, וציין שם לדברי רבינו יהודה אבן חיוג’ (בספרו שלשה ספרי דקדוק עמ’ 130), רד”ק במכלול דף ע”א ב’ ע”ב א’, ר’ אהרן בן אשר בקדוקי הטעמים (פיסקא 8, 33), וכתב עוד הר”א הנ”ל שכל מי שמניע שו”א בכה”ג בלי מתג הרי הוא כְּעִוֵּר וְסוּמָא לְבוּרִים יִדְמֶה, והובא גם דבריו בחד מן קמאי ‘מַחְבֶּרֶת הַתִּיגַּ’אן’ עמ’ ס”ו ס”ז, והביא שכך ג”כ מנהג בני תימן שלא להניע באותיות הדומות.

אך ה”ר אליה בחור [מסורת המסורת מאמר ג’ עמ’ נ”ו, פרקי שירה שיר הח’] אכן נקט להניע בהדומות, ואחריו הגר”א במשנת הגר”א שער השו”א אות א’ ודקדוק ופירוש על התורה ד”ה היתה.

ועיין שם בדקדוקי שי שדן בכ”ז באריכות והביא עוד מ”מ לזה.

וגם הכריע שם שבתיבה כמו ‘וְשָׁחַטְתָּ’ וְ’נֶעֶשְׂתָה’ לא יניע את הט’ מכיון שאין שם שו”א נע ע”פ הכללים.

וכן אמר לי ר’ אהרן ויזר הי”ו דמיון שבעצם הכלל הזה של הדומות אינו כלל ברור, ולא נמצא לו מקור אחר חוץ מבכתבי רבי אליה בחור [בעל המתורגמן], וא”כ כפה”נ חידש אותו, וא”כ אין לנו להוסיף ע”ז עוד, ד’הבו דלא לוסיף עלה’.

אכן נראה שאם ע”י שיקרא את הראשון שבאותיות הללו ב’נָח’ – עי”ז לא ישמע כלל כב’ אותיות אלא כאות אחת, בכל כה”ג עדיף שיקרא אותו כ’נָע’, שכן אם החסיר אות לדעת גדולי הפוסקים נחשב כלא קרא, ויש לדון גם באופן זה לעיכובא, ומ”מ בלאו הכי יראה מדעתו להפריד וליתן היכר בין האותיות, דזיל בתר טעמא, מאחר וכל טעם זה נתקן כדי ליתן היכר בין האותיות.

ויעויין מה שכתב הראב”ד ז”ל בפ”ב מהל’ ק”ש ה”ט, וז”ל הרמב”ם שם, כיצד ידקדק ישמור שלא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה ולא יניח הנד ולא יניד הנח, לפיכך צריך ליתן ריוח בין הדבקים בין כל שתי אותיות הדומות שאחת מהן סוף תיבה והאחרת תחלת תיבה הסמוכה לה, כגון בכל לבבך קורא בכל ושוהה וחוזר וקורא לבבך, וכן ואבדתם מהרה וכו’ ע”כ.

וכתב הראב”ד, א”א לא ידעתי נוד הנח מה הפסד יש בו אם יאמר לבבך בנוד הבי”ת השנית כדי להטעימה שלא תראה וא”ו וכן אם יטעים יו”ד של ישראל שלא תראה אל”ף וכן כל כיוצא באלה יניד הנחים ותבא עליו ברכה עכ”ל.

ומבואר בדברי הראב”ד שני דברים לענינינו, אחד דבלבבך היה פשוט לו דבעצם מצד כללי הדקדוק עצמם היה אמור להיות כאן שוא נח, ועוד מבואר בדבריו דאם צריך להניד הנח כדי שיהא אפשר לקרותו ברור יותר שפיר דמי.

והנה בדבר הראשון הזה לכאורה משמע שהבין כן מלשון הרמב”ם, אכן הרמב”ם גופיה לא נגע בזה, א”כ לא הזכיר כלל כלום על הבי”ת של לבבך, ואולי נוסחא אחרת נזדמנה לו להראב”ד, ואולי עכ”פ הראב”ד בא לחלוק עמ”ש הרמב”ם שלא יניד הנח ולא נחית מה דעת הרמב”ם בלבבך וכתב על דברי הרמב”ם סתמא [עיין ד”מ סי’ ס”א סק”ז], אבל מ”מ היה פשוט לו שזה נח ולא נד וע”ש בכס”מ שכ”כ ג”כ בשם רבינו מנוח, וע”ש עוד.

ואולי גם הר”א בחור לא חידש אלא באות דומה הראשונה שהיא שו”א, אבל כשהשו”א היא אות השניה אינה נעה.

ומ”מ צ”ע ש’לְבָבְךָ’ הוא אחרי תנועה גדולה, עיין מ”ב סי’ ס”א סקל”ו בשם המג”א דבכה”ג הו”ל שוא נח, וכך פשוט אצל המדקדקים, ומתחילה חשבתי להגיה בראב”ד על לבבכם שאז השו”א הוא אחר תנועה קטנה, ומובן מ”ט כתב שהיא שו”א נח וצ”ע.

וכעת ראיתי שעמד בזה ג”כ בספר ‘סדר הלכה’ על הרמב”ם שם וז”ל, הנה מדבריו הללו משמע שהרמב”ם יאמר שב’ השני’ של לבבך הוא נחה והזהיר שלא להניד אותה.

ק”ל ואיך אפשר לומר כן הלא המתג עומד לפני הבית הזאת וכן הדין שיבא המתג קודם השוא שעומדת קודם תנועה שיש בה נגינה כידוע במשפטי הטעמים א”כ על כרחינו שהשוא הזאת נדה ונעה היא וא”כ אדרבה הרמב”ם הזהיר על זה שלא יניח את הב’ השני’ מפני שהיא נעה וצ”ע ע”כ.

ומ”מ על עיקר דברי הראב”ד שאפשר לשנות מנח לנע לפי הצורך, הנה הרמב”ם גופיה הרי לא ס”ל כך, וגם בשו”ע סי’ ס”א סכ”ג פסק כדברי הרמב”ם, וכמו שכתב ג”כ הב”י שם וז”ל, ודברי הרמב”ם נראין כפשוטים בעיני שבי”ת שניה שבלבבך נקודה בשב”א ומשפטה להיות נחטפת ואז היא נחה ואם יקראנה כאילו היא נקודה בנקודת ציר”י אז היא נדה ואין לשנות בקריאתה מכמו שקבלנו נקודה.

ומה שכתב שהוא מניד אותה כדי שלא תראה וי”ו לא מן השם הוא זה שגם כשהוא חוטף אותה יכול לחטפה בענין שתראה בי”ת ולא וי”ו ולכן אין לשנות קריאת שום אות מכמות שהוא נקוד ולענין שיטעים יו”ד של ישראל בהא לא איירי הרמב”ם ומודה הוא דשפיר דמי להטעימה עכ”ל.

והנני להציג כאן דברי השו”ת דברי חכמים סי’ י”ז, ודפח”ח, וז”ל, ודברי הרמב”ם כאן, וכן השגת הראב”ד, בענין נח ונד שלא יחליפם הם צריכים ביאור והנה הכס”מ ביאר, שמש”כ הרמב”ם כיצד ידקדק ישמור שלא ירפה החזק, ושלא יחזיק הרפה, ולא יניח הנד ולא יניד הנח, לפיכך צריך ליתן ריוח בין הדבקים וכו’, שהאי לפיכך קאי על מה שכתב בתחילה שלא יניח הנד ולא יניד הנח, כי ע”י שלא יתן ריוח בין הדבקים הרי הוא מניע הנח, או מניח הנד, וישב בזה השגת הראב”ד שכתב, על הרמב”ם לא ידעתי מה הפסד יש בו, כו’, ולע”ד, שתי שיטות חלוקות הן, שיטת הרמב”ם ושיטת הראב”ד, כי בעניני הדקדוק ביחוד במה שנוגע לדקדוק הניקוד, יש שני מינים, מין אחד יש שהוא בא כדי לשמור את הענין שלא ישתבש המושג של הוראת התיבה ע”י ניקוד משובש, או שלא יבליע עי”ז לאיזה אות ונמצא שהוא מחסר את קריאתו, ולפעמים יוכל השיבוש לגרום להבליע איזה אות לגמרי ויהי’ חסרון גמור, ויש מין שני של דקדוק שהוא כדי לשמור בכללי הניקוד את היופי של הביטוי ולע”ד נראה שהרמב”ם ז”ל סובר, שאע”ג דקיי”ל דבדיעבד אפילו לא דקדק באותיותיה יצא, מ”מ לכתחילה המצוה הגמורה היא, לדקדק בקריאה שלמה ושיהי’ הביטוי מלא ומשוכלל ע”פ כל תנאי הדיוק אפילו ע”פ אלה התנאים והכללים שאין בהם משום הבלעת אות, וק”ו לא משום חסרון אות, ולא משום שינוי הוראה בכונת התיבה, ולפ”ז נ”ל שפירושם של דברי הרמב”ם כך הם, שבתחלה כתב הדין וצריך לדקדק באותיותיו, ואם לא דקדק יצא כיצד ידקדק.

ולענ”ד ציון ההלכה ט’ שכתוב כאן בספרים הוא טעות סופר כמו שמצוי בכמה מקומות שנשתבשו ציוני ההלכות ממקומם, בדברי רבינו ז”ל עיין דוגמא לזה בפי”ב מה’ אבות הטומאה ה”ו וה”ז, שנרשם הציון הלכה ז’, אחר התיבות כשהוא לח, ומתחיל אח”כ אחר שנגמר הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש, שהוא טעות גלוי שצריך להיות כשהוא לח אחר שנגמר הכלי ואח”כ ציון ההלכה ז’ שמתחילה מהכלי מצרף מה שבתוכו לקדש, וכהנה עוד מקומות.

וגם כאן צריך הציון של הלכה ט’ להיות אחר הדין של צריך להשמיע לאזניו ואם לא השמיע לאזניו יצא, ואח”כ מתחילה ההלכה ט’ וצריך לדקדק באותיותיו, ואם לא דקדק יצא, וממשיך ע”ז את הפירוש כיצד ידקדק ישמור שלא ירפה החזק, ולא יחזיק הרפה, ולא יניח הנד, ולא יניד הנח, ואח”כ ממשיך עוד וכתב לפיכך צריך ליתן ריוח בין הדבקים בין כל שתי אותיות הדומות, שאחת מהן סוף תיבה, והאחרת תחלת תיבה הסמוכה לה וכו’, והנה מרן בכס”מ כתב על השגת הראב”ד שכתב, לא ידעתי נוד הנח מה הפסד יש בו, אם יאמר לבבך בנוד הבית השנית כדי להטעימה שלא תראה וי”ו וכן אם יטעים יו”ד של ישראל שלא תראה אל”ף וכן כל כיוצא באלה יניד הנחים, וכן נשבע צריך להפרידה כדי שלא תבלע הא’ בע’, ע”כ, ואני אומר שלא נתכוון רבינו לכך אלא למ”ד בכל נחה, ואם יסמוך למ”ד בכל לבבך, נמצא אומר בכ לבבך והרי הוא מניע למ”ד בכל שמשפטה להיות נחה ואם יסמוך בענין שיראה כאומר בכל בבך הרי הוא מניח למ”ד לבבך שמשפטה להיות נעה, וז”ש רבינו לפיכך כלומר כיון שאמר שלא יניח הנד, ולא יניד הנח, לפיכך צריך ליתן ריוח בין הדבקים, עכ”ל מרן ז”ל.

והנה מה שקשר מרן את הלשון לפיכך צריך ליתן ריוח בין הדבקים שכתב הרמב”ם עם מה שכתב שלא יניח הנד ולא יניד הנח, הוא לע”ד תמוה, שהרי זה הוא תלי תניא בדלא תניא, שהרי הדין של צריך ליתן ריוח בין הדבקים הוא מפורש בברייתא דתני רב עובדיה קמיה דרבא בגמ’ דברכות שם ד’ ט”ו ב’ והענין שלא יניח הנד, ולא יניד הנח, אינו מפורש ואיך הוא תולה הטעם של חיוב נתינת ריוח בין הדבקים בלא יניח הנד ולא יניד הנח, וגם עצם הדבר קשה למה צריכים כלל טעמים לזה של נתינת ריוח בין הדבקים, מצד נע ונח, הלא דבר פשוט הוא שהוא משום שלא יבליע אחד מהאותיות ויהי חסרון בקריאה ולא יקויים, ולמדתם שיהיה למודך תם, ונ”ל דכ”ז נגרם מפני הספרים שבנוסחתם ג”כ הותחלה ההלכה בכיצד ידקדק שדבר שם ע”ד חזק ורפה, וע”ד נח ונד, ע”כ פירש שהלפיכך קאי על מה שנקט בתחלת ההלכה, אבל לפמש”כ שהתחלת ההלכה היא מוצריך לדקדק באותיותיו, יתפרש הלשון לפיכך כפשוטו דקאי אדלעיל אתחלת ההלכה, מפני שצריך לדקדק באותיותיו שלא יבליע שום אות לפיכך צריך ליתן ריוח בין הדבקים שאם לא יתן ריוח ביניהם ממילא תהי’ אות נבלעת ולא יקיים הדין שצריך לדקדק באותיותיו, אבל מה שצריך שישמור שלא ירפה החזק, ולא יחזיק הרפה ולא יניח הנד ולא יניד הנח, הוא דקדוק בפני עצמו שהוא ג”כ מכלל הדקדוק באותיות אבל לא מטעם שיבליע אות אם לא יזהר בזה אלא מטעם דס”ל לרבינו הרמב”ם.

שבכלל הדקדוק באותיות הוא ג”כ השמירה של כל תנאי הדקדוק, אפילו בענין שלא יבליע שום אות, ולא ישנה את ההוראה של התיבה כלל אלא שישנה את המבטא מדקדוקה, שזהו ג”כ בכלל, לא דקדק באותיותיה לדידיה, ואח”כ אומר הרמב”ם שמכלל הדקדוק הוא לא דוקא, אם אומר מפורש נגד כללי הדקדוק, אלא אפילו אם אומר לפי כללי הדקדוק, אלא שנצמח עי”ז הבלעת אות, ג”כ הוי, בכלל, לא דקדק באותיותיה שצריך ליזהר מזה, והראב”ד משיג בזה על הרמב”ם וס”ל שמאחר שלמדים אנו דקדוק האותיות מקרא דולמדתם שיהא למודך תם, ע”כ דוקא דבר שישנה את הענין או יחסר את הביטוי של האות הוי בכלל האיסור אבל ההבדל בין חזק לרפה, ובין נע לנד כשאין בו לא משום שינוי בענין ולא משום הבלעת אות אין בו שום איסור, וממילא אם ע”י איזה שינוי מן הדקדוק הוא מבליט יותר את הענין אז תבוא עליו ברכה בזה והנה גם במגדל עז פירש את דברי הרמב”ם דוקא בענין שמבליע אות ע”י החילוף בין נע לנח, כד’ הכס”מ ולעד”נ כמ”ש שאפילו במקום שאין בו הבלעת אותיות ולא שינוי ענין, אסור לדעת הרמב”ם מפני דבכלל למודך תם, הוא כולל ג”כ כל שמירת המבטא ע”פ חוקי הדקדוק המדוייק אפילו כשאינו משנה ענין ולא מבליע אות כלל עכ”ל.

המבואר מן הדברים, דקי”ל לכאורה שא”א לשנות מכללי הדקדוק המסורים, וגם אי סבירא לן להניע באותיות דומות, אך באותיות שאינן שוות לא נאמר כלל זה, ומכיון דקי”ל כהרמב”ם שאין לשנות מן הכללים גם אם מטעים עי”ז את התיבות יותר ה”ה כאן.

הלכות תפילה

קרא פחות
0

ט’ סיון תשע”ה בס”ד לרבא דעמיה מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא מרן רבינו הגדול רשכבה”ג שליט”א באתי בזה לפני כבוד הדר”ג בכמה דברים שנתקשיתי בעניי, אם יוכל לכתוב לי דעתו דע”ת ויניח את דעתי. א. איתא במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב, וז”ל, ...קרא עוד

ט’ סיון תשע”ה בס”ד

לרבא דעמיה מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא מרן רבינו הגדול רשכבה”ג שליט”א

באתי בזה לפני כבוד הדר”ג בכמה דברים שנתקשיתי בעניי, אם יוכל לכתוב לי דעתו דע”ת ויניח את דעתי.

א.

איתא במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב, וז”ל, ככה אתו אתו בחפזון ואין פסח דורות בחפזון דבר אחר אתו בחפזון ואין מצות ומררים בחפזון.

והנה כתב התה”ד סי’ קל”ט, ד’צריך לאכול הכזית ביחד ולבלוע ואין לבלוע הזית של מצה מעט מעט’, והובא בכל הפוסקים באו”ח סי’ תע”ה (ב”י, ד”מ, מ”א סק”ד, פר”ח וש”א, וכן במ”ב סק”ט), ולכאורה תקשי ממכילתא זו, דבתה”ד שם שהביא דברי התו’ ס”פ ג”ה דף ק”ג ב’, חזינן שכונתו על בליעת כל המצה כא’ ממש שאין לך חפזון גדול מזה, [ומ”ש בגמ’ קי”ד ב’ אכלן לחצאין יצא דמשמע דיעבד דייקא כמש”ש הגר”א, היינו שלא יאכלם בחצאין ממש אלא באכילה א’ בלא להפסיק, ואין הכונה לאכול בחפזון ממש].

תשובת מרן שליט”א: אין חייב בחפזון.

{ כלומר דבשאר שנים אינו חיוב, דהרי אינו מדין חפזון.

}

ב.

בהנ”ל.

ראיתי שהובא בשם מרן הגרי”ש אלישיב ז”ל מקור לדברי התה”ד מדברי הירוש’ רפ”ו דנזיר, רבי בא בן רבי מלל בעי כזית מצה שחלקו בפיו ואכלו תפלוגתא דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, אמר רבי יוסי בי רבי בון בכל מקום לא נהנה חיכו כזית, וצ”ע מאי ראי’ מייתי מהתם, דהירוש’ הוא דעה מחודשת שצריך להכניס כל המצה בפעם א’ לפיו, וזהו גם אם אינו בולע בב”א כלל, וכדין אבר מה”ח להסוברים כן (עתוס’ הנ”ל ועה”ש יו”ד סי’ ס”ב סי”א), וזהו גם לעיכובא להירוש’ [ודלא כהבבלי שם], עיין שם בפי’ ק”ע ז”ל, ודינא דהתה”ד אינו על מעשה ההכנסה כלל אלא על הבליעה וגם אינו לעיכובא.

תשובת מרן שליט”א: אין מוכרח.

ג.

ז”ל הב”י יו”ד סי’ קצ”ה, ומ”מ משמע דבשאר מקומות שאין דרך לכסותן מותר להסתכל בהן וכן נראה ממה שהתירו לה להתקשט בימי נדותה כדי שלא תתגנה על בעלה וממה שכתב הרמב”ם בפרק כ”א מהלכות איסורי ביאה (ה”ד) מותר אדם להביט באשתו נדה ואף על פי שהיא ערוה ואף על פי שיש לו הנאת לב ממנה בראייה הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא לידי מכשול אבל לא ישחק ולא יקל ראש עמה שמא ירגיל לעבירה ע”כ.

וא”כ ראיית הב”י ג”כ ממה שהותר לה להתקשט בימי נדותה, ש”מ שמותר לו להסתכל בה ג”כ, וכ”פ בשו”ע שם.

ושאלתי את מרן שליט”א במכתב אחר, דהנה כתבו איזה מחברים לאסור על חתן שפירסה אשתו נדה להסתכל בכלה, והוקשה לי דבגמ’ פ”ק דכתובות דף ד’ א’ איתא אפירסה נדה, ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל ל’ יום, ופרש”י התם (גבי אבילות לעיל מינה), אין אוסרין עליה תכשיטיה שלא תתגנה על בעלה, וה”נ אמרי’ בפ”ח דיומא ע”ח ב’ גבי יוה”כ.

וז”ל התו’ הרא”ש, וכעי”ז בפסקיו פ”א סי’ ו’, אין מונעין תכשיטין מן הכלה כלומר אם אירע לכלה אבל בתוך שלשים לחופתה אין מונעין ממנה תכשיטין ואפי’ בתוך שבעה לאבלה כדי שלא תתגנה על בעלה דכל שלשים של חופתה זמן שמחת חתן וכלה הוא וצריכה שלא תנוול את עצמה, ע”כ.

ואז השיב לי מרן שליט”א ע”ז בכי”ק בזה”ל: ‘היא צריכה שלא תתגנה, והוא צריך לא להסתכל וזה שלא לצורך’.

ואמנם השתא לפ”ד הב”י שמקור ההיתר להסתכלות כימי נדותה, מהא דשבת ס”ד ב’ שמותר לה להתקשט בפניו שלא תתגנה, א”כ ה”ה בכלה כל ל’ יום כיון שמותר לה להתקשט שלא תתגנה.

תשובת מרן שליט”א: נכון { ר”ל דלפ”ד הב”י באמת יהא מותר.

}.

ד.

כתב רש”י שבת י”ג א’, שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר שאר זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מ”ח א’), עכ”ל.

ושאלתי לפני מרן שליט”א דבגמ’ שם מבואר רק על תשמיש ממש ולא על כל שינה שמחוייב לישן עמה בקירוב בשר, והשיב מרן שליט”א בזה”ל: ‘היינו הך’, ר”ל דכ”ז כלול בחיוב תשמיש ועונה.

ואני בעניי לא זכיתי להבין, דבגמ’ שבת שם מבואר דישנין כ”כ בקירוב בשר תמיד עד שבלא זה חשיב כבר שינוי, ומאידך מצות עונה לרוב בנ”א אינו בכל יום, וא”כ אינו כלול במצות עונה דתשמיש מה שיצטרך גם לישן עמה תמיד בקירוב בשר, ואם הוא חיוב נפרד מכח חיוב תשמיש, א”כ מה ראיית רש”י מסוגיא דכתובות דמיירי על תשמיש ממש, ועוד דעכ”פ הו”ל למחשביה במתני’ בהדי שאר חיובים, כחיוב דאוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת, דקי”ל אוכלת ממש כמ”ד הכי כתובות ס”ה ב’ (ר”מ פי”ב ה”ב, ש”ע סי’ ע’ ס”ב).

תשובת מרן שליט”א: אם מותר סגי { אין התשובה מובנת, ואכן חסרה תשובה א’ במכתב [והושלמה ממכתב אחר] ויתכן כי זו התשובה החסרה, ותשובה הנוכחית קאי על השאלה הבאה, אשר שם יתכן יותר לקשרו לענין שם.

}.

ה.

ראיתי [לפני זמן רב] בס’ אעלה בתמר בשם מרן ז”ל דהקורא בהברה אחרת לא חשיב כקורא בכל לשון אלא כקורא בלעגי שפה בלה”ק, וק”ל ממש”כ הר”ן ז”ל ברפ”ק דנדרים ב’ א’, ואיכא למידק לר”י דאמר לשון נכרים הם, – מאי שנא דפריש הנך לישני דקונם קונח קונס טפי משאר לישני לימא הנודר בכל לשון נדרו נדר, והנכון שראיתי בזה הוא מה שפי’ החכם הגדול ר’ יהודה בר’ חסדאי ז”ל, דרבותא אשמעינן דלא מבעי בלשונות נכרים שהם לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר, שאפי’ בלשונות שאינן גמורים כגון אלו דקונם קונח שהרי לשון הקודש הוא אלא שנשתבש וסד”א שהנודר בהן לא יהא נדר כיון שאינן לשון גמור בפ”ע, קמ”ל דכיון שהנכרים מדברים בהם אף על פי שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שהוא בידם הרי הוא נדר גמור וכ”ש שאר לשונות הנכרים, ויש הוכחה לפירוש זה בירושלמי, עכ”ל הר”ן.

תשובת מרן שליט”א: אין מביאין ראיה משיבוש { אין כונת התשובה ברורה, ואבאר את הקושיא, דמבואר בר”ן על תיבות אלו דאף שעיקרן הן מלה”ק אך מ”מ כיון שנשתבשו חשובין כל”א, וה”ה הברה משובשת דינה כל”א, וממילא אין בקריאה זו איסור ‘לא דקדק באותיותיה’, אכן יש מקום ליישב דהתם מוכחא מילתא משום ששאר לשונם אין לו שום שייכות ללה”ק, משא”כ בהברה משובשת שכל הלשון הוא שיבוש מלה”ק שאני, דבזה הרואה אומר שהוא מתכוון לקרוא בלה”ק אלא שהוא עילג לשון.

}.

ו.

במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק י”ב ל”ח, ערב עלה אתם ערב רב עלה אתם וגם ערב רב עלה אתם מלמד שעלו מהן גרים ועבדים שלשה כיוצא בהן.

ושם בפרק יג גרסי’ ד”א וחמושים עלו מלמד שעלו עמהם גרים ועבדים חמשה כיוצא בהם.

וא”כ סתרן אהדדי.

ובמכילתא דר’ ישמעאל מצאתי דעות בזה, אבל ליכא התם למ”ד שהיו ה’ כיו”ב, אכן בהגהות הר”ס אוחנה (הנקראין הגו”ב לחכם קדמון ספרדי) גרס גם דעה זו ושמא שום ספר נזדמן לו שכתוב בה כך, אבל מ”מ קשיא סתמא אסתמא.

תשובת מרן שליט”א: גרים שלושה ועבדים חמישה { צ”ע חילוק זה מנ”ל, דהרי בברייתא נאמר בתרוייהו ‘גרים ועבדי’, ואולי כונתו לחלק בין ערב רב לבין עבדי ישראל, וה”ה גרים שעבדו את ישראל קרויין עבדים בלשונו, וכן עבדים שיצאו עם הערב רב קרויין בלשונו גרים.

}.

קרא פחות
0

לענין הגוזז ציפורן אחת אמנם היה מקום לדייק מלשון הגמ’ פסחים ריש דף קיב והשו”ע או”ח סי’ ד סי”ח דרק ציפרניים רבים כגון ב’ או יותר, אבל אין מוכרח דיש לומר ציפורניים דעלמא, או שלא דברו חכמים אלא בהוה שרגיל ...קרא עוד

לענין הגוזז ציפורן אחת אמנם היה מקום לדייק מלשון הגמ’ פסחים ריש דף קיב והשו”ע או”ח סי’ ד סי”ח דרק ציפרניים רבים כגון ב’ או יותר, אבל אין מוכרח דיש לומר ציפורניים דעלמא, או שלא דברו חכמים אלא בהוה שרגיל ליטול כל ציפרניו בפעם אחת, וגם צל”ע בנוסחאות שם, ולכן לכאורה בחשש סכנה מחמרינן (דיש בזה סכנה כמבואר בגמ’ ושו”ע שם ועוד הובא סכנה בזה בחופת אליהו רבה שער ח’), וכ”כ בתהלה לדוד מהדו”ת סי’ ד דאפילו גזז ציפורן אחד חייב בנטילה, וכן מבואר בכמה פוסקים דלאו דוקא הנוטל כל ציפרניו (כה”ח סי’ ד אות סז בשם רשב”ץ במס’ נדה וארצה”ח שם), ומסתימת הדברים משמע שאין שיעור של כמות ציפרניים שמתחייב על ידי זה בנטילה.

ומ”מ המקל בזה יש לו קצת סמך מלשון הגמ’ והשו”ע, ובשם החזו”א (בהנהגות שנדפסו בסו”ס אמרי יושר בשם יש מי שאומר) הובא שאין נוהגין ליטול אחר ציפורן אחת, ויתכן שסבר החזו”א דמאחר שיש לומר דנשתנו הטבעים וגם כל ענין זה הוא חידוש א”כ אין אנו מחוייבים לנהוג אלא רק מה שכתוב להדיא בגמ’ ומאחר דבגמ’ נזכר רק טופריה בלשון רבים אין אנו צריכים להקפיד יותר מזה.

אמנם גם בשם החזו”א יש שמועות סותרות בזה דבבית ברוך ח”א מילואים כלל ב סק”מ הביא שמועה אחרת בשם החזו”א דרק בחצי ציפורן אין ליטול, ועי”ש שהסתפק בביאור הדבר וסיים ששמע שאין לסמוך על מה שלא נדפס בספר רק מפי השמועה.

ולגוף הענין של חצי ציפורן יש להעיר דבעצם בכל נוטל ציפורן אינו נוטל את כל הציפורן, ואף דיש מקום לומר דהמדידה בזה היא רק מה שדרך להוציא ע”פ המבואר בדיני נט”י לגבי צואה שם וטבילה ובדרי המקובלים (ויש גם צד באחרונים שהרוח רעה השורה אחר נטילת הציפרניים היינו רק בציפורן העודפת על הבשר, עי’ צי”א ח”ז סי’ ב), מ”מ מנ”ל לחדש כ”כ ענין חצי ציפורן, דאם אנו מקבלים שציפורן אחד חייב בנטילה א”כ סו”ס היה כאן מעשה נטילה בציפורן.

ושוב ראיתי ששמועה זו הובאה גם בארחות רבינו ח”א עמ’ קה דבקוצץ בשיניו ציפרניו חייב נטילה אבל ציפורן אחת לא, ויש לסמוך ע”ז יותר ממש”כ בבית ברוך, חדא דהכא תרתי והכא חדא, ועוד דאינהו תלמידים מובהקים ואיהו לא, ועוד דשמועה זו גופא לא ברירא כ”כ לבעל הבית ברוך גופיה, ועוד דשמועה זו שהביא הבית ברוך היא מילתא דתמיהה כמו שנתבאר.

וע”ע בנידון זה אם יש לפטור נטילה בציפורן אחת בשמירת הגוף והנפש ח”א סו”ס סח.

קרא פחות
0

אם הוא בלי הסרת שיער לכאורה מותר (באופן שאין בעיה של משא ומתן יתר).מקורות:כדי לבאר את השאלה יש לפרט את הפעולות ואת הנידונים בשאלה, ולברר אותן אחת לאחת.ומכיון שיש הרבה סוגי טיפולי פנים מן הסתם, יש לדון בכל טיפול לגופו ...קרא עוד

אם הוא בלי הסרת שיער לכאורה מותר (באופן שאין בעיה של משא ומתן יתר).

מקורות:
כדי לבאר את השאלה יש לפרט את הפעולות ואת הנידונים בשאלה, ולברר אותן אחת לאחת.

ומכיון שיש הרבה סוגי טיפולי פנים מן הסתם, יש לדון בכל טיפול לגופו מה נכלל בטיפול.

ראשית כל יש כאן שאלה של רחיצה כאשר מדובר בניקוי פנים, והדין בזה שהוא מותר מכיון שרחיצת פנים בצונן מעולם לא נאסרה בתשעת הימים כמבואר במשנ”ב סי’ תקנא סקצ”ד בשם האחרונים.

שנית יש כאן שאלה של משא ומתן מראש חודש, ואע”פ שאין כאן רכישה של חפץ פיזי הוא ג”כ בכלל משא ומתן כמבואר ברמ”א סי’ תקנא סוף ס”ז עי”ש, וא”א לענות כאן תשובה ברורה ונצחית בזה, והכל לפי הענין, אבל מה שודאי אפשר לומר שאם זה חלק מסדרת טיפולים ששולמה מראש הוא בודאי יותר קל מצד זה.

וגם אם זו סדרת טיפולים הנצרכת לשמור על הרצף הוא ג”כ יותר קל מכיון שיש לדון בזה מצד דבר האבד, עי’ משנ”ב סקי”ג, וכל שכן אם יש חשש של הפסד טיפול ששולם מראש עקב אי הגעה.

וכן אם יש בזה צורך שלא תתגנה על בעלה או בחורה בשידוכים בודאי שאינו בכלל איסור משא ומתן דהרי אף יותר מזה התירו הפוסקים בכ”מ, ובפרט שיש שלא סברו מצורת איסור זה של משא ומתן כמבואר בב”י ובמשנ”ב סי’ תקנא, ואע”ג דמחמרי’ בזה כמ”ש הרמ”א בסוף ס”ז, מ”מ באופן שיש עוד צירוף הוא קל יותר.

שלישית יש כאן שאלה של תספורת לאשה בפנים, ובדיני חוה”מ מבואר בשו”ע שמותר ואינו בכלל תספורת, ומאידך גיסא כאן לגבי בין המצרים בשיער הצדעים מדברי הפמ”ג (סי’ תקנא מש”ז סקי”ג) ע”פ הב”ח (יו”ד סי’ שצ ס”ו) בהלכות אבלות (והפמ”ג מיירי לענין בין המצרים) משמע שהוא אסור ורק כדי שלא תתגנה על בעלה התירו בנשואה, ואמנם המשנ”ב סקע”ט הביא דבריו בקיצור אבל כוונתו למש”כ הפמ”ג (מכיון שציין שמקורו מהפמ”ג), ובניד”ד לגבי בין המצרים יש בזה מחלוקת אם הסרת ריסי העין הגבות כלולה באיסור תספורת (וכך דעת הגריש”א אשרי האיש ח”ג פס”ט אות מז והגרח”ק תורת המועדים סי’ תקנא יד) או שמותרת (הגרשז”א הליכות שלמה בין המצרים פי”ד דבר הלכה אות ט, ועיין מבית לוי בין המצרים עמ’ ה מש”כ להתיר עד ר”ח ומאז ואילך רק בנשואה שלא תתגנה).

רביעית, יש כאן נידון של סיכה, שאמנם בדיני אבלות סיכה אסורה בד”כ בזמן שרחיצה אסורה, אבל כאן בהלכות בין המצרים לא נתבאר להדיא הדין של סיכה בשו”ע ורמ”א סי’ תקנא סט”ז ורק הובא לגבי איסורי ת”ב בסי’ תקנד ס”א, ואמנם המשנ”ב שם בסי’ תקנא סקצ”ז אסר השימוש בסבון אבל שם הוא יחד עם רחיצה, אבל בסיכת שמן בפני עצמה משמע שמותר, וכן ראיתי שנקט הגריש”א שבושם בת”ב אסור מדין סיכה ובט’ הימים מותר (ראה משנה אחרונה בסי’ תקנד אות נט לגבי ת”ב ובסי’ תקנא אות קסד לגבי ט’ הימים, ועי”ש לענין ת”ב עוד שיטות בזה אם בושם נחשב סיכה או לא), ומבואר שתפס שלא נהגו באיסור סיכה.

חמישית יש כאן נידון של איפור מה שנכלל בדין פוקסת לחלק מהפירושים שהוא ג”כ כדין רחיצה בד”כ באבלות, כמבואר ביו”ד סי’ שפא, וגם בזה לא דברו השו”ע ורמ”א בדיני בין המצרים, וגם באיפור לא שמעתי שנהגו להחמיר.

והטעם שלא נהגו איסור בסיכה ואיפור בט’ הימים כמו שנהגו איסור ברחיצה, אפשר דרק רחיצה שהוא דבר משמעותי וניכר והוא מעשה שלוקח זמן הוא היסח דעת מאבלות, כמ”ש הפוסקים לגבי טעם איסור כיבוס, (והשתא שלא גזרו הקדמונים בזה לכאורה בפשטות אין בידינו לגזור מעצמנו גם מעשה אומן שלוקח זמן).

או י”ל דגבי איפור מכיון שנערה בשידוכים ואשה נשואה לא שייך כ”כ לגזור, יעוי’ ביו”ד ס”ס שפא שגם בדברים האסורים מעיקר הדין הקילו בהן לפי פרטי הדינים, וכ”ש שלא רצו לגזור בהן מתחילה בבין המצרים שאינו איסור מדינא דגמ’, ומאחר שבנשים אלו לא רצו לגזור ובאנשים אינו נוהג כלל, ממילא לא גזרו כלל.

וכמובן שלא כל דיני אבלות שבעה נהגו בתשעת הימים כמו נעילת הסנדל וד”ת וישיבה ע”ג קרקע, ומה שנהגו נהגו ומה שלא נהגו לא נהגו.

שישית באופן כללי בכלל הנידונים שנתבארו כאן יש לדון על קולות מסויימות שנאמרו באבלות לגבי נערה בשידוכים וכן לגבי אשה נשואה ביו”ד סי’ שפא, וכן בהלכות נדה נאמרו קולות באיפור שהיה ראוי לאסור מעיקר הדין, כדי שלא תתגנה על בעלה, ויש לדון מתי קולות הללו נוהגות בנידון דידן, ועי’ הליכות שלמה (שם דבר הלכה אות י) ותורת המועדים (שם סי”ז אות ב) מה שכתבו לענין תספורת לנערה בשידוכים ולעיל מה שציינתי לדברי הפמ”ג.

קרא פחות
0

יום ג’ כ”ו אדר ב’ ע”ו לכבוד הבה”ח דוד אשכנזי נ”י התקבלתי הערותיך ושאלותיך. . . ראשית כל הערותיך על החיבור עם סגולה חלק א’ הן נפלאות, וייש”כ על כך, וג”כ רציתי להעיר עמ”ש כת”ר בכמה דברים וכדלהלן. מי היתה הילני המלכה א) מה שהקשה איך ...קרא עוד

יום ג’ כ”ו אדר ב’ ע”ו

לכבוד הבה”ח דוד אשכנזי נ”י

התקבלתי הערותיך ושאלותיך.

.

.

ראשית כל הערותיך על החיבור עם סגולה חלק א’ הן נפלאות, וייש”כ על כך, וג”כ רציתי להעיר עמ”ש כת”ר בכמה דברים וכדלהלן.

מי היתה הילני המלכה

א) מה שהקשה איך מינו את הילני המלכה למלכה, לפי מה דקי”ל מלך ולא מלכה כמ”ש בעמ”ס ח”א סי’ י’, הנה ראשית כל יש להקדים דיש מחלוקת ראשונים מי היתה הילני המלכה, רש”י [ב”ב די”א א’ ד”ה מונבז המלך] כתב שמונבז המלך מזרע חשמונאי הי’ הוא והילני אמו, וכ”כ תוס’ כתובות ז’ ב’ ד”ה הורוה, והרמב”ם חלק עליהם, ויעויין באוצר המדרשים (אייזנשטיין) מדרש עשר גליות עמוד 437 פרשה ב’, דאיתא התם בזה”ל, עשרה מלכים נתגיירו ואלו הן: חירם המלך, עבד המלך, אנטיגנוס המלך, תלמי המלך, מונבז המלך, טובאי המלך, בולן המלך, בתיה המלכה, הילני המלכה, וברוריא המלכה ע”כ.

ומבואר שלא היהתה מלכת ישראל להדיא כהדעות הללו, וגם בדברי רושמי קורות הימים מבואר שהיתה מלכת חדייב ובאה להתגייר, ובכל כה”ג גם אחר שנתגיירה לית ביה מידי מששא, דלא קי”ל מלך ולא מלכה אלא גבי ישראל, אם בכלל היתה מלכה בעצמה או שרק היתה גבירה אם המלך.

והתפארת ישראל (יכין מסכת יומא פ”ג סקנ”ח) הביא עוד ראיה שהילני לא היתה אלא גיורת, וז”ל, ובב”ר [פמ”ו] איתא דמונבז ובזוטוס, בניה של הילני המלכה נתגיירו, וכמו כן איתא ביוסיפון רומי [ספר ב’ פ”ב], שהיו מלכי אידיאבני [הוא מחוז באראביען] ונתגיירו בצנעה, ואחרי מות אזיאטי הוא בזיטוס, מלך מונבז, ומונבז זה קודם שמלך הלך הוא והילני אמו לירושלים ושהו שם כמה שנים, וגם אחרי מלכו, נשארו בניו גרי צדק על אדמת הקודש, [כש”ס נדה י”ז א’], ועי’ ספר יוחסין [דקמ”א א’] ועי’ מאור עינים, [פנ”א ונ”ב] עכ”ל.

וכבר נתעורר ע”ז במהרש”א חידושי אגדות מסכת בבא בתרא דף יא ע”א שכתב וז”ל, מעשה במונבז המלך כו’.

פרש”י בנה של הילני המלכה מזרע חשמונאים כו’ אבל בספר יוחסין מפורש בשם גוריון הארוך שהיה מלך גר וכן בב”ר פרשת לך לך ומעשה במונבז ובזטוז בניו של תלמי ע”ש עכ”ל.

וכ”כ הקרן אורה מסכת נזיר דף יט ע”ב אחר שביא דברי רש”י ודן בהן כתב, וז”ל, אבל בספרי הדורות ראיתי כי הילני ומונבז בנה גרים היו והיה קרוב לחורבן הבית.

וכן כתב מהרש”א ז”ל שם בב”ב בחידושי אגדות.

ואתי שפיר נמי בזה שלא צווה לעלות לארץ כי מולכת היתה בארצה ולא היה לה דבר עם החכמים ואתי שפיר נמי קבלתה נזירות בחוץ לארץ אף על גב דאיכא איסורא.

וכמו שכתב הראב”ד ז”ל דבהיותה בארצה לא היו מעשיה ע”פ החכמים וכשבא לארץ היו מעשיה על פי חכמים כדאיתא בריש סוכה ע”כ.

ולפי דברי הראב”ד שביא ניחא טפי דהרי אחר שבאה לא”י והתחילה לעשות ע”פ חכמים הרי לא היתה מלכה וא”ש.

[ועיין בסדר הדורות שהביא מספר קדמוניות היהודים של בעל היוסיפון את מעשה הילני ומונבז מלכות הדייב, הובא גם בס’ מעשה הצדיקים סי’ רע”ד, ובמאור עינים העתיק מספר היוסיפון שכתב אל הרומיים בהרחבה וביתר ביאור].

ויש לציין דמ”מ גם אם לא היתה מלכה בישראל, אך עכ”פ בודאי היתה אשה חשובה גם אחר שעלת לא”י, כמבואר בתולדות ישו הנדפס באוצר ויכוחים, וציין אליו בפי’ רבינו חיים פלטיאל עה”ת בראשית ה’ כ”ט.

בדברי הגמ’ במגילה

ב) מש”כ כת”ר לתרץ עמ”ש בעמ”ס שם סי’ י”ט בענין מ”ש במגילה דאי תנא הוא לימא מתני’ וכו’ ואי לא וכו’ והרי אם יודע הלכה זו יאמר הלכה זו, ותירץ ע”ז עוד עוד דמיירי כשיש צואה לפניו, ולכן א”א לומר פסוק, הנה תי’ הא’ שכתב דמיירי בידיו מטונפות ניחא, אך זה תמוה א”כ מה יועיל לבקש מתינוק לומר פסוק, הרי אסור לו להרהר בד”ת, ויתכן שכונתו רק לכלול זאת ב’ואי לא’ דע”ז אתיא תי’ השני בגמ’ שם, וע”ז אתיא העיצה השניה שם לשהי פורתא וליקום.

עוד בענין גירות קודם מ”ת

ג) מ”ש על גירות קודם מ”ת (שם סי’ י”ז) ייש”כ, והנני להעתיק לו עוד מס’ עמ”ס ח”ב סי’ ע’ סק”ב בדברי רש”י פ”ק דסוטה על תמר, וכתבתי שם בזה”ל, עוד הקשה הרב הנ”ל דכיון שאמרה לו גיורת אני א”כ אין לה אב, ומ”ט שוב שאל אותה אם קיבל בה אביה קידושין.

תשובה הנה היה קודם מ”ת, ולא מיבעיא אי סבירא לן שנהגו מצוות רק לחומרא, א”כ היה לה ג”כ דין ב”נ לחומרא גם אחרי גירותה, ולא אמרינן בכה”ג גר שנתגייר כקטן שנולד לקולא, אלא אפילו אי ס”ל שהאבות קודם מ”ת היו כישראל גם לקולא, מ”מ מנ”ל דתיהני גירות קודם מ”ת כיון שלא נאמר עדיין כלום, וכן מבואר בתוס’ שבת קל”ה ב’ ד”ה כגון שלא היה טבילה קודם מ”ת, אלא נראה דמה שהקפידו על איסור גירות, היה זה כעין קדושה יתרה שלא לבוא על אשה שאינה מן המודים במלכות שמים, וזה ענין הגרים של אברהם דכתיב ואת הנפש אש עשו בחרן, ותרגם אונקלוס דשעבידו לאורייתא, והיו לאברהם תלמידים שהיו כופרים בע”ז ומודים במלכות שמים ומקיימים המצוות, וע”ז אמרה שהיא גיורת, משום שנהג יהודה קדושה דלא לנסיב שפחה ועובדת כוכבים דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (עיין יבמות ק’ ב’), אלא רק מאותן הגרים הללו, ומ”מ לא אהני שלא יתפסו בה קידושין שקידשה אביה.

אכן ראיתי בחי’ הגרי”ז בסוטה כאן שייסד שהיה שייך גירות קודם מ”ת והאריך בזה הרבה ע”ש, וצ”ע עכ”ל העמ”ס ח”ב שם.

וי”ל שהיה שייך איזה גירות קודם מ”ת של קבלת עומ”ש, ואהני קבלה זו גם לאחר מ”ת להשיבן כישראל שקבלו התורה ולא כגרים שנתגיירו רק במ”ת, ואע”ג שגם מדיני גירות גופייהו נלמדין ממתן תורה ביבמות מ”ז, מ”מ לא היה כסתם גירות כנודע, שרי כבר היה עליהן שם ישראל, (ושמעתי מהרב איתן בעל זהב טהור ושא”ס מה שייסד בזה), וגם הנך גרים היה עליהם שם כעי”ז קודם מ”ת.

בדברי הגרח”ק על ת”ת שהיא מצוה אחת ארוכה

ד) מה שדנת בדברי הגרח”ק שהבאתי בח”א סי’ כ’, שכל הת”ת שלומד במשך חייו הו”ל מצוה אחת ארוכה, אם בחי’ העילוי ממיציט ר”ס צ”ט חולק ע”ז, יתכן שכן, וכך נראה לכאורה ממה שהבאת מדבריו, ובאמת דברי הגרח”ק הללו הם חידוש.

בדעת הגרח”ק בעניני ציצית

ה) מה שכתבת בדעת הגרח”ק נכון הוא וכו’.

לתפוס אוכל לאחר בחד”א בישיבה

ו) מה שהקשה עמ”ש בעמ”ס ח”א סי’ כ”ב בביאור דברי הגרי”ש מתופס בע”ח במקום שחב לאחרים, הנה עצם ביאור זה אינו חידוש שלי אלא כבר נזכר ע”י חלק מגדולי הפוסקים לענין שמירת מקום באוטובוס, ומה שהקשה כת”ר דאטו בעה”ב שיש לו ממון ויכול ליתנו לכ”א התופס ממנו הו”ל תופס לבע”ח, הנה קושייתך היא בעצם קושיא על הגמ’ בפ”ק דגיטין, ומה דבכ”ז לא ס”ל להגמ’ כך הוא משום שהחייב חייב לשלם בכל אופן, והתופס ממנו לאחרים אין לו בעלות על הממון להיות בעל דבר על הממון להחליט למי יהיה, ובאוטובוס לכ”א יש חוב ממוני השייך לו מכח מה ששילם מתחילה, ובישיבה הצד להחשיב הבחור כבע”ח הוא מצד מה ששילם וסיכמו שהבחור ילמד בישיבה ויקבל מנת חלקו מידי יום, ושא”ב הגאון רבי שמעון כהן שליט”א הביא מהגרי”ש עוד על בחורים שהתפללו מוקדם ורצו לקחת לחם מן הישיבה שאין ביד רה”י לאסור עליהם לקחת מכיון שהלחם של הישיבה משועבד אליהם, ולא נאריך כעת בזה, ומה שיש כח לרבני הישיבה לסלק בחור מן הישיבה לפי דעתם, זהו ג”כ חלק מתקנות והסכם הדבר, אך כ”ז שלא סילקו לא היה כאן שום הפקעה מן ההסכם, וה”ה באוכל יש ברשותם לתת לתפוס או לאסור לתפוס, אך כל זמן שלא הפקיעו להאוכל מא’ לא היה כאן שינוי מן ההסכם הראשוני שהאוכל מיועד לכאו”א.

וכן לגבי נ”ח הביא בשבות יצחק ח”ח פט”ז הע’ כ’ בשם הגרי”ש שבחור ישיבה אינו נחשב סמוך על שלחן הרה”י שכן האוכל הניתן בישיבה אינו שלו אע”פ שהוא ניתן ע”פ שיקול דעתו.

וכ”ז לדעת הגרי”ש אך יתכן שיהיו פוסקים שיחלקו ע”ז.

בלא תחמוד בעבדו ותלמידו

ז) מה שנסתפק בגדר רעך בלא תחמוד, בעבדו ותלמידו, פשוט דהכל בכלל ואכמ”ל, ודע דדעת רבינו בחיי דגם גוי בכלל רעהו לענין לא תחמוד, וע’ בשע”ת שערי תשובה לרבינו יונה שער ג שכתב וז”ל, לא תחמוד בית רעך (שמות כ, יד), לא תתאוה בית רעך (דברים ה, יח).

הוזהרנו בזה שלא להתעולל עלילות ברשע לקחת שדה וכרם וכל אשר לרענו, גם כי נתן מכרם.

והוזהרנו על מחשבת הדבר הרע הזה שלא נסכים במחשבתנו לעשותו, שנאמר: לא תחמוד.

ואם יכסוף אדם שימכור לו חברו שדה או כרם או אחד מחפציו ולא יש את נפשו למכרו, ואם יפצר בו ברוב דברי תחנונים יבוש להשיב פניו, אסור לפצור בו, כי זה כמו הכרח ואונס.

והחומד לקחת כל חפץ והוא איש נכבד, שאם ישאל שאלה אור פניו לא יפילון אסור לשאול מעם רעהו מקח או מתת, בלתי אם ידע כי נתון יתן לו בנפש חפצה ולא ירע לבבו בתתו לו ע”כ.

ושם באות ס’ כתב, ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך (ויקרא כה, מו).

לא ישתעבד אדם בחבריו, ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו, לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה, אלא לרצונם ותועלתם, ואפילו להחם צפחת מים או לצאת בשליחותו אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם, אבל אדם שאינו נוהג כשורה מותר לצוותו לכל אשר יחפץ.

רעהו במשלוח מנות

ח) ולענין מה שנסתפק בגדרי רעהו במשלוח מנות, עיין ביאורים ומוספים על מ”ב סי’ תרצ”ה על הבה”ל ד”ה או, ע”ש בכל מ”ש.

מנ”ל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי

ט) מה ששאל מנ”ל מ”ש ביבמות דף מח ע”ב ובעוד דוכתי, גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

הנה כתב במשך חכמה פרשת ואתחנן עה”פ שובו לכם לאהליכם (דברים ה, כז), דהחתם סופר בחידושיו לע”ז כתב דנתקשה כל ימיו מהיכן הוציאו חז”ל דין זה.

ולדעתו פשוט דיצא להם דין זה מהפסוק שובו לכם לאהליכם, דהלא מסתמא היה ליוצאי מצרים הרבה נשים מאותן שאין בני נח מוזהרין עליהן, ועמרם יוכיח, שגדול הדור היה ונשא דודתו, וכן אמרו ביומא (עה ע”א) בהנך דאסירין לא פריצי בהו, וכתב רש”י דהן בכו על הנוספות שלא נאסרו לבני נח, ואם לא היו רגילין בהן לא היו בוכין, וא”כ איך אמרה התורה אחר מתן תורה שובו לכם לאהליכם ואין אהלו אלא אשתו, הלא אלו שנשא קרובותיהם צריכין לפרוש מהן, ועל כרחך דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

והא דבמס’ ביצה (ה ע”ב) מוכיחין מפסוק זה דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, ולפי הנ”ל הפסוק הרי בא להתיר גם את אלו שהיו מותרין קודם וכעת נאסרו מטעם עריות, היינו משום דאם הפסוק בא רק בשביל להתיר העריות שנשא קודם, לא היה צריך לומר להם את זה עד שיאמר קודם האיסור של עריות, עיין שם.

ועיין בס’ דף על הדף ביבמות שם מה שכתב לישא וליתן עוד בדבריו.

וראיתי שבעל הטורים דברים פרק כד פי”ז עמד ע”ז וכתב, גר יתום.

ולא אמר גר ויתום, לומר לך גר שנתגייר כקטן שנולד דמי עכ”ל.

ויתכן שכונתו דילפינן לה מהכא.

(ועיין אלשיך משפטים כ”ב בפסוק וגר לא תלחץ, קדושים יט פ’ וכי יגור, רות א ח ד”ה אמנם).

מנ”ל אם צעב”ח דאורייתא

י) מה ששאל למ”ד צעב”ח דאורייתא מנ”ל דין זה, כתב רש”י מסכת שבת דף קכח ע”ב וז”ל, צער בעלי חיים דאורייתא – שנאמר עזוב תעזוב עמו ואיכא מאן דדריש טעמא דקרא משום צער בעלי חיים באלו מציאות (בבא מציעא לב, ב) עכ”ל וכ”כ שם ריטב”א והמאירי ושא”ר.

ויעויין מה שביאר בחידושי הריטב”א את דברי הגמ’ בבבא מציעא דף לב ע”ב וז”ל, מדברי שניהם נלמד צער בע”ח דאורייתא.

פירוש דהא סבירי להו דפריקה עדיפא מטעינה משום דאיכא צעב”ח עכ”ל.

ובפי’ רב ניסים גאון מסכת שבת דף קכח ע”ב ביאר ענין זה טפי וז”ל, צער בעלי חיים דאורייתא מה שאמר הקדוש ברוך הוא (שמות כג) כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו ואמרו בבא מציעא בפרק אלו מציאות (דף לב) מצוה מן התורה לפרוק דקסבר תנא דידן צער בעלי חיים דאורייתא ורבי יוסי הגלילי סבר צער בעלי חיים דרבנן ע”כ.

איך נפטר בן עזאי מת”ת

יא) מה ששאל מ”ט בן עזאי נפטר מת”ת, הרי היה מחוייב במצוות פרו”ר, וראיתי בקובץ שעורים חלק ב סימן יט שכתב וז”ל, ונראה דבאמת כה”ג אינו פטור ממצות פ”ו אלא דנחשב כאנוס בביטולה וכלשון הרמב”ם “אין בידו עון” והיינו דבן עזאי היה דבוק כ”כ בתורה שלא היה יכול להסיח דעתו ממנה לדבר אחר ודוגמא לזה בזבחים דק”ב אמר רב הא מילתא גמירנא מר’ שמעון בן אלעזר בבית הכסא וכו’ ופריק מי שרי בבה”כ ומשני לאונסו שאני ועיין בזה בב”י או”ח סי’ פ”ה בשם הירושלמי ע”כ.

ועי’ עמק שאלה להנצי”ב שאילתא ה’ סק”ד [ופסקי תשובה ר”ס רס”ב] מ”ש עפמ”ש הר”מ בפ”ג מהל’ ת”ת ה”ד דבמצוה שאינה עוברת א”צ להפסיק מן הלימוד, וע”ש בקו”ש מ”ש על תי’ הזה, ובפסקי תשובה הנ”ל תי’ עוד דפו”ר היא מצוה על ישראל ולא על כל יחיד ואפשר שיתקים ע”י אחרים כל’ הגמ’ דיבמות שם.

ועי’ גר”ז בקונטרס אחרון פ”ג מהל’ ת”ת ה”א שהאריך בביאור זה, ותמצית הדברים שעליהם נסוב הוא שאין מחוייב לבטל תורה בשביל מצוה שא”א לעשותה ע”י אחרים אלא רק במידי שיוכל אח”כ לחזור לתלמודו, משא”כ לישא אשה, ע”ש בפרטים בזה.

אין מעבירין על המצוות

יב) מה שהנך מסתפק באין מעבירין על המצות לגבי לימוד ספר שבא אליו קודם ספר אחר שרצה להקדימו, הנה הגם דאין מעבירין שייך גם במצוה שאינו מחויב לעשות אותה כמבואר במ”ב ר”ס כ”ה גבי ציצית אפילו לפני תפילין שתפילין הם חובה וציצית היא רשות, מ”מ כיון שמתכוין ללבוש שניהם שייך בציצית אין מעבירין על המצוות, וכן ראיתי שהוכיח השדי חמד, וכ”נ מהמקור שהביא לדין זה ברש”י מגילה ו’ ב’ מושמרתם את המצות מצוה הבאה לידך על תחמיצנה, וה”ה היכא ששניהם אינן מצוה שמחויב בהן, י”ל ע”פ הח”ח בס’ מחנה ישראל פט”ו ס”ה בשם החי”א כלל ס”ח ס”א, והמקור לזה בתה”ד סי’ ל”ה וחכ”צ סי’ ק”ו, וכ”כ במאמ”ר, דאם אח”כ יקיים המצוה ביותר הידור ל”א אין מעבירין, וא”כ בלימוד התורה דכתיב כי אם בתורת ה’ חפצו ודרשי’ בע”ז י”ט א’ שלומד היכא שלבו חפץ, א”כ זהו תנאי בלימוד התורה, וע”ש המעשה גבי נתת לנו רשות לעמוד.

וכ”ש היכא שהסדר הוא ממש ללמוד קודם מה שאין בידו לפני מה שאוחז כעת.

כמו”כ י”ל דאין מעבירין שייך דוקא בחפצא של המצוה, שמצוה חל ע”י החפצא, כגון תפילין וציצית ומזבח וכל כה”ג, וה”ה ס”ת לקרות בו, משא”כ ספר מודפס שאם היה יודע ע”פ לא היה צריך להספר, ורק מכיון שאינו יודע הרי הוא משתמש בספר, ואי”ז החפצא של המצוה.

קרא פחות
0