משקפיים

אין נכון לעשות כן (ארחות רבינו ח"ג עמ' קצ בשם הקה"י והליכ"ש פ"ג דבר הלכה סקי"ט וראה גם שה"ל ח"א סי' רכט).

ואמנם יש מי שכתב להחמיר רק בטלית גדול (קובץ תשובות להגריש"א ח"א סי' ג), אבל יש לציין דראשית זה רק למ"ש המשנ"ב סי' כא ס"ב דבט"ק שאינו מיוחד לתפילה מותר להשתמש בו תשמיש שאינו מגונה, אבל בכה"ח שם סק"י נקט דגם בזה כיון שעשוי למצוה אין להשתמש בו גם תשמיש שאינו מגונה.

וכן יש לציין דהמשנ"ב גופיה הביא ג' דעות דדעת העו"ת דתשמיש שאינו מגונה אפי' בעוד הטלית עליו שרי ודעת הט"ז שאסור ודעת הפמ"ג לחלק בין ט"ג לט"ק, דבט"ג שמיוחד לתפילה אסור ובט"ק שאינו מיוחד לתפילה מותר, ואמנם יש קצת המשמעות בדברי המשנ"ב שדברי הפמ"ג פשוטים גם בדעת הט"ז, אבל המעיין בפנים הפמ"ג בא"א סק"א משמע שבא לחלוק על הט"ז (וז"ל והט"ז כתב וכו' ולי הדיוט י"ל וכו'), וממילא גם המשנ"ב יתבאר כן ולא בא המשנ"ב לומר דהט"ז מודה לזה רק נקט לשון הפמ"ג באופן חזק שכך הוא פשוט להפמ"ג גופיה שכך הדין.

הנמצא בזה דלהקל כהגרי"ש יש לומר ראשית כל דאין צריך להחמיר כהט"ז ושוב צריך לומר דאין הלכה כהכה"ח וכן שאין הלכה כהקה"י והליכ"ש ושה"ל (וגם האדר"ת דלקמן שהחמיר עכ"פ לפנים משוה"ד) ורק אז נקל כהגרי"ש, ועדיין אפשר שיש ללמד זכות על המקילים בזה כיון דלא ברור איסורא דתשמישי מצוה.

וכן יש להוסיף דבמקום שגורם כתם לבגד יתכן דגם להגרי"ש אין לעשות כן אף בט"ק כיון שסברתו של הגרי"ש היתה שדרך לעשות כן אף בבגד חשוב, ואילו במקום שזה גורם כתם (כגון המנקה את הזיעא שע"ג האפונים בבגד אחר שלא נתקנה במשך זמן ונצטבר זיעא).

ומנהג האדר"ת בצוואתו (נפש דוד אות סז) בעת לימוד הי' להקל בזה בכל גווני, וציין בזה במשנה אחרונה לדברי המשנ"ב סי' קנד סקל"א שאם השמש זורחת על הספר שלומד בו יש מקום להקל במקום הדחק להגן בספר אחר להיות כיון שאינו עושה להנאתו, ור"ל שלצורך הלימוד א"צ להקפיד בכה"ג, ויש להוסיף דעדיין לא שמענו מזה דכדי שלא יבטל מלימודו שרי אלא רק שבמשקפיים יש צורך בעצם הלימוד כדי ללמוד ולהתפלל ממשקפיים אלו, ועכ"פ יישוב הדעת ע"י זה, ועי"ש בצוואתו דמשמע שהיה מתכסה מהר מהבל והיה צורך גדול דבאופן כזה מסתמא מקשה עליו הלימוד.

מותר לשטוף עם מים מכיון שהוא לשימוש תמידי ודמי לשטיפת כוסות שמותר כל השבת, וע"ע בזה בשו"ת רבבות אפרים ח"ג סי' רי ושש"כ פרק טו סל"ד ואז נדברו חי"ג סי' יד סק"א וח"ב סי' לג ובאר משה ח"ו סי' סב ועוד.

ולענין אם מותר לנגב את המים הרחבתי בתשובה אחרת (ד"ה האם מותר להרטיב משקפיים בשבת במים).

וכן מותר ע"י העלאת אדים על הזגוגית וקינוח האדים (אז נדברו חי"ג שם).

ובמשנ"ב סי' שכג סקל"ח בשם המג"א שם סקט"ו תמה על המהרי"ל שהיה אוסר לשטוף הזכוכית בשבת בשיבולת שועל להצהירו, דהרי בגמ' שרינן הדחת כלים בשבת, ותירץ המג"א שם דהצהרה הוא יותר מהדחה.

ועי' בתהלה לדוד שכ' דהוא משום מתקן כלי ור"ל דאע"ג מפורש בגמ' דמותר לשטוף כלים בשבת כשצריך להם וצ"ל כמו שתירץ המג"א שם שהצהרת זכוכית הוא תיקון מיוחד יותר מסתם הפרדת לכלוך הכלי.

ובחי"א כלל מד סכ"א כתב דהאיסור הוא משום טירחא יתרה, כיון דבלאו הכי הם נקיים, והיינו משום דהוא טירחא שלא לצורך (ואפשר שהוא ג"כ עובדין דחול), דלצורך עכשיו א"צ שיהיה הזכוכית נקי כ"כ.

ולגוף הנידון אם טירחא יתרה הותרה כשהיא לצורך עי' בהל' חוה"מ מש"כ בזה לענין חוה"מ, ואמנם אם נימא דטירחא יתרה לחוד נאסרה גם כשהיא לצורך שבת א"כ אם הוא משום טירחא יתרה גם במשקפים ה"ה שיש טירחא יתרה אם מנקהו באופן המצריך טירחא אפשר דאסור, אבל אם משום דלצורך עכשיו א"צ שיהיה נקי כ"כ במשקפיים יתכן שיש אניני הדעת שצריכים שיהיה נקי מאוד כיון שעומד מול עיניהם תמיד.

אולם הקה"י הקפיד שלא ינקו המשקפיים בשבת (ארחות רבינו ח"א עמ' קנב), וכ"כ מו"ר שליט"א בהלכות שבת בשבת ח"ג עמ' רנו, אלא שכ' שהמיקל יש לו על מי לסמוך, ויתכן ששיטת המחמירים בניקוי משקפיים בשבת כהבנת התהלה לדוד הנ"ל שהוא כעין תיקון כלי שאינו שייך לשבת, או שסוברים כהפירוש השני שהוא מחמת שאין אדם מקפיד בזה לזמן מועט והיא טירחא שלא לצורך שבת וס"ל דגם במשקפיים כ"ה שאין אדם מקפיד כיון שכבר מורגל ללובשן לפעמים כשאינן נקיות, ומ"מ לפי ב' הביאורים הללו לכאורה יוצא שהאיסור הוא רק להצהירן דהיינו הברקה חשובה אבל העברה בעלמא של האבק או האדים אינו בכלל האיסור.

וכעי"ז הובא בארחות שבת פי"ג סקי"ב דעת הגרנ"ק עכ"פ לענין תכשיר המיועד לניקוי משקפים דאסור ע"פ המהרי"ל, ואולי סובר דתכשיר המיוחד לכך מוגדר כטירחא יתרה כיון שצריך דקדוק בנקיון כזה ששואף לדרגת נקיון גבוהה יותר וכעין מה שנתבאר בדברי החי"א.

וכעי"ז בשש"כ פי"ב הערה עא בשם הגרשז"א אעיקר דינא דהמהרי"ל שהוא דוקא בשיבולת שועל שהוא תכשיר המיועד לזה, אבל בלא תכשיר שמשפשף ומנקה היטב אינו איסור, וכנראה שכוונתו שכל שמנקה בלא תכשיר ואינו קובע לזה הו"ל כארעי ועוד ארעי ואינו קבע וגם אפשר דגלי אדעתיה שאינו מקפיד על זה א"נ שאינו עושה באופן הנחשב דרך קבע.

והנה דברי המהרי"ל הנ"ל אינם ברורים לכו"ע, דהמשנ"ב כ' דדברי המג"א ע"ז דוחק, וכן בשעה"צ הביא ד' החמד משה שחלק ע"ז, ובתורת שבת סבר דדינא דמהרי"ל שייך בשיבולת שועל דוקא מטעם אחר עי"ש [אם כי עי' בתו"ש סקט"ז דהביא חילוק המג"א בסתמא להדיחו שרי ולהצהירו אסור וצ"ע], (ועי' במחה"ש שם דבטעם המבואר בדבריו בכוונת המג"א יוצא שהוא דין בשיבולת שועל בלבד, אולם שבקיה דדחיק אנפשיה דהרי בתחילת המג"א לא משמע שהאיסור מטעם זה אלא מטעם שיש חילוק בין הדחה להצהרה, א"כ יש לומר דהמג"א רצה להסמיך לזה ב' דברים וכדאמרי' בירושלמי שדין רפוי מסמכין לה מאתרין סגיאין), א"כ מאחר דדינא לא ברירא כ"כ ומדינא דגמ' הוא צ"ב כמבואר בחמד משה שם ממילא יש יותר מקום להקל עכ"פ כשאינו מנקה בחומר ניקוי מיוחד או בטירחא מיוחדת או בקפידא מיוחדת ואולי הסומך להקל גם בניקיון גדול במי שקשה לו להשתמש במשקפיים בלא ניקוי זה וכמו שנתבאר שעי"ז יש מקום לטעון דלהחי"א הוא צורך שבת אין מזניחין אותו (אם כי להתהל"ד לא יעזור בזה).

מותר אם מקנח שלא מדוחק וכן בשעת הדחק במים מועטים שנבלעים במטלית ואינם מרטיבים אותו (עכ”פ כשאינו מקפיד עליה לסוחטה) המקל בזה יש לו על מי לסמוך.

מקורות:

אם מרטיב המשקפיים במים ואח”כ מנגבן נכנסים בזה לשאלה שכן אסור לקנח בשבת בספוג שאין לו בית אחיזה כמ”ש בשו”ע סי’ שכ סי”ז ובמשנ”ב שם ס”ק מו מז (כמו שציינתי בתשובה אחרת ד”ה האם מותר לנקות בשבת עם סקוטש ובד”ה אם נשפך שתיה על השלחן בשבת האם מותר להעבירו עם סמרטוט).

ומסתימת הדברים בשו”ע ומשנ”ב שם משמע דהספוג עצמו אינו מיירי דוקא שהיה בו מים אלא שמנקה בו את הכלי עם המים, וכן בבה”ל שם הביא דבא”ר ובתו”ש כתבו להדיא דגם בספוג יבש אסור משום לא פלוג, אולם הקשה עליהם הבה”ל מרש”י שבת קמג וסיים שצ”ע לדינא.

וכן פשטות השו”ע סי’ שב ס”ט דגם במטלית יבשה אסור לקנח מדוחק, ומיהו שם הנידון לגבי בגד על בגד.

אבל עי”ש בסעי’ יב ומשנ”ב שם אות ס’ ומה שמתיר שם המשנ”ב בכוס שאינו צר אפשר דאם מקנח מדוחק לא עדיף מכוס צר (והוא דבר ישר מאוד מסברא לומר כן דכל הגריעותא בכוס צר משום שקשה לו להמנע מקינוח בדוחק כ”ש במקנח בדוחק להדיא).

ומ”מ באופן שאחר הניגוב במטלית אין מורגש מים במטלית הוא הרבה יותר קל ובשעת הדחק המקל בזה יש לו על מי לסמוך כמבואר בבה”ל שם בס”ס שב.

אולם עי’ בשש”כ שם שהתיר לנגב במטלית יבשה דומיא דניגוב הידים ורק במטלית לחה אסר וצע”ק, ולגוף דבריו על ניגוב ידיים הנה כבר הקשו כן הרשב”א ועוד ראשונים (ריטב”א ור”ן) לגבי רחיצה ותירצו דא”א לאסור נניגוב אחר רחיצה (באופנים המותרים) כיון שהיא גזירה שאינה עומדת שאז לא יוכלו לרחוץ, ועי’ מה שכתב בספר הערות וחידושים שבת סי’ כא עמ’ תתכד בדברי הרשב”א בזה דאפשר דבניגוב ידים לא ס”ד להקשות דההיתר רק כשאין המגבת נרטבת ואם נרטבת מנ”ל דשר (עי”ש בכל הצדדים בזה), ודבריו מיישבין גם לעניננו דאין להתיר אלא באופן שהמטלית לא תתמלא במים (וגם מה שמקשה הבה”ל הנ”ל מפרש”י אפשר דלא מיירי בכה”ג ולהמחמירים בכל גוני צ”ע מה יעשו בניגוב ידים ועי”ש בהרחבה בדברי הרשב”א).

ויש להוסיף חילוקי דינים שנתבארו במשנ”ב סי’ שב סקנ”א  וס”ק קעג וקעה, דמותר לנגב גופו באלונטית ולדעת המג”א משום שאין מקפיד על מימיו (ולדעת הגר”א סתם אלונטית אין מקפיד על מימיו), ולדעת הפמ”ג והא”ר משום שהן מים מועטים ולדעתם משמע שמותר באינו מקפיד (מה שנקרא ברמ”א דרך לכלוך) אפי’ במים מרובים.

ובתשלום הדברים יש להוסיף דמה שלא חילק השו”ע בדינא דספוג דמותר שלא מדוחק אפשר דבזה סמך על מה שכתב בסי’ שב ס”ט דאיסור קינוח בשבת הוא רק שלא מדוחק או דלא הוה ס”ד לאסור בזה.

נדרשתי לאשר שאלוני לענין הנוהגים להשים הציצית על העינים בק"ש מה יעשה מי שיש לו משקפיים, האם יניח ע"ג העינים ממש או מע"ג המשקפיים כנגד העינים.

ואפשר לבאר את ספיקו של השואל בב' אופנים, דמחד גיסא יש מקום להסתפק האם הענין בזה הוא דוקא על העינים ממש בנגיעה או דסגי במה שמגביה הציצית ומראה שבא לקיים בזה וראיתם אותו, ואם תמצא לומר שיש ענין דוקא על העינים ממש שמא יש הפסק בסידור המשקפיים באמצע ק"ש.

והנה דברים אלו אינם לעיכובא ואינם דינא אלא עיקרם הוא הרגשת הלב, ולכן מעיקר הדין כל שרוצה לעשות באיזה אופן יעשה, ויש להוסיף דבשוחר טוב שהביאו הראשונים והובא בב"י סי' כד לא נזכר שם בפנים השוחר טוב להשים ע"ג העינים כלל, ובטור בשם בעל העיטור הובא מנהג זה (וע' בתשובות רשב"ש בשם מורו הר"פ הכהן להסתכל בציצית בזמן וראיתם אותו וע"ש בשם רבנן סבוראי), וכן בד"מ בשם ראיתי נוהגים וברמ"א בשו"ע סי' כד ובאר"י, וי"ל דהוא נגיעה ממש בעין של חיבובי מצוה.

ויש להוסיף דגם מש"כ הרמ"א גבי הבדלה ליתן היין על העינים כמובן דלא שייך בזה ליתן על המשקפיים.

ויש להוסיף דהקרבן נתנאל (מכת"י נדפס במוריה קמט קנ אזהרה יז) שהוא לגרש הטומאה מהעינים, וכ"כ הא"ר סי' כד סק"ג בשם הקדמונים (והוא מרשב"ש בשם רבנן סבוראי והובא גם בשאר אחרונים) שהוא מועיל שלא יבוא לידי חולי עינים, וא"כ אפשר דמכח זה בעי' שיהיה ע"ג העינים ממש, ועי' עוד להלן מה שאכתוב בזה.

ויש מקום לטעון דכיון דעיקר מילתא היא ראי' דכתיב וראיתם אותו ובראיה תליא מילתא, א"כ ראיה בעששית שמה ראיה כדאמרי' בברכות כד, אולם זה לא שייך לנד"ד דמשום ראיה כבר רואה בלא להגביה כלל אלא דמשום חביבות מצוה מגיעו ע"ג העינים ממש, וא"כ מנ"ל דאם יש הפסק משקפים חשיב נוגע, ומיהו יש מקום לטעון דהעיקר להראות חביבות המצוה וכנ"ל.

אבל הלשון להעביר ע"ג העין אפשר שיש במשמעו שהוא לקרב לעין בלבד, אבל אינו מוכרח דיש לומר ע"ג העינים ממש, ועל בלשון האחרונים ברוב המקומות הכונה על ממש ולא בסמוך, ובשעה"כ אי' ומעביר על עיניו גבי וראיתם אותו, ובפע"ח אי' ובאמרו אחרי עיניכם ישים על העינים, וישים משמע השמה ממש (ומסתמא שאין דין נפרד לכל אחד מהם), ויל"ע.

ואולי מה שהביא הרשב"ש מרבנן סבוראי להעביר על עיניו היינו כמ"ש בסמוך בשם מורו הר"פ הכהן להסתכל בציצית וממילא אין צורך דוקא שיגע בעין וגם רפואה לפ"ז אין בזה וצ"ע.

ומנהג הגר"א והחזו"א שלא היו מנשקין הציצית בשעת ק"ש משום הפסק, ועי' במעשה רב, ובב"י הביא מאבודרהם וארחות חיים בשם רב נטרונאי ושכ"כ א"ח בשם רב משה גאון שלא להחזיק בק"ש הציצית משום יוהרא אולם כבר הביא שם דהאידנא שיש בזה מנהג אין בזה כבר משום יוהרא ועי"ש מה שהביא משאר ראשונים בזה.

וראיתי בלקט הקמח החדש סי' סא סקל"ז שהביא שמנהג רבים להגביה הבתי עינים ורצה לטעון דאפשר שגם מי שאינו חושש להפסק מ"מ בהזזת המשקפיים יש לחוש לשי' הגר"א והחזו"א בהפסק ולכן מי שיש לו משקפיים שלא יזיזם אלא יניחם ע"ג המשקפים.

ולולא דבריו הו"א דהסוברים שאינו הפסק מכיון שאינו בדיבור והוא מענין האמירה (ע"ע משנ"ב לגבי הפסק שלא בדיבור לצורך תפילין בין תש"י לתש"ר וכן גבי הפסק בלא דיבור לצורך הסעודה) א"כ גם לענין הזזת המשקפיים יהיה אפשר להזיזם, ועדיין צ"ב.

ובספר דעת ישראל ציצית סי' רמו הביא דבריו של הלקט הקמח החדש והעלה הצעה בזה להסיר המשקפים קודם ק"ש שלא יהיה הפסק והיא חומרא גדולה וכמבואר שנגיעה בעינים זה אינו ברור כלל שנצרך דבשוחר טוב אי' שמחזיק בציצית ובכמה ראשונים נזכר שמחזיק בציצית ומסתכל בציצית ולא נזכר בהם ליתן על העינים ממש (עי' בב"י), ודעת רב נטרונאי שאינו מחזיק ועי' לעיל (ועי' באוצה"ג ברכות יג ע"ב) וגם לדידן שמחזיק דעת הגר"א והחזו"א שאינו מנשק, וממילא אם הקורא חושש שעלול בהסרת המשקפיים להפרעה בכוונת הק"ש אינו מחוייב בהסרתם דלענין זה סגי לסמוך על כל הני רבוותא, וכן מצאתי כתוב (בספר שמחת הלבבות עמ' רב) שהגרי"ש היה מביא הציצית בלא להסיר המשקפיים.

אבל אם מחמת רפואה רוצה להסירם וכנ"ל וחושש לזה ורוצה להסירם ויודע שמבטל כוונתו בק"ש א"כ אה"נ יותר טוב להסירם קודם ק"ש מאשר להסירם באמצע ק"ש אם מבטל כוונתו שמתעסק בהם בק"ש, אבל אם אין מבטל כוונתו יכול להזיזן ממקומן מעט בק"ש וליתן הציצית שם (אבל מעיקר הדין עי' מה שכתבתי לעיל בדעת הרשב"ש בענין הרפואה לעינים בזה, דאפשר שכוונתו להסתכלות גרידא שהיא הרפואה כמו שנזכר בתשובתו שבב"י ענין ההסתכלות, וגם הק"נ שהזכיר לעיל שיש בזה העברת הטומאה שמא הוא ע"י הסתכלות וקיום המצוה בעינים, וממילא אפשר דאין הרפואה תלויה בהערה ע"ג העין ממש, וכנ"ל בשם הגריש"א).

ונלענ"ד דעיקר המנהג להרמ"א ליתן ע"ג העינים ממש כפשטות המנהג עד כה דלא סגי להו בהגבהת הציצית כנגד הענים לחוד וכ"ש שלא בראיה לחוד, וכך מתקיים חיבוב מצוה כפשוטו, (ומה שיש לטעון שפטור מחמת דבמקום טירחא לא מחייב המנהג אבל לא אמרי' שטעם המנהג לא שייך באופן זה לשופרא מילתא), והפסק כל דהוא כהזזת המשקפיים אינו כלום, והוא כמו הגבהת הסידור והפיכת הדף בסידור לצורך התפילה, (וגם נשיקה שהקפידו עליה החזו"א והגר"א הובא כמדומני מהגרח"ק דעיקר הקפידה בזה בנשיקה בפה דיותר חשיב הפסק כיון שא"א בזמן זה להמשיך בדיבור והו"ל הפסק מאמירתו, וכאן לא שייך, (וצל"ע בנתינה ע"ג העינים מה נהג הגר"א בזה, ועי' בסידור רנ"ה ודבריו תמוהין).

וראיתי ברשימות מהגר"ש דבלצקי (בנתיבות ההלכה ח"נ עמ' תשכט) כ' הנוהגים להעביר הציצית על העיניים בק"ש בוראיתם אותו וכו', כשהולכים משקפיים אין צריכים להרים את המשקפיים כדי להעביר הציצית על העיניים ממש וטוב כן להרים ע"כ.

תשלום הענין דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד ולכן מי שנוהג כהגר"א והחזו"א נוהג ומי שינהג כהגריש"א (על יסוד הרמ"א) ינהג ומי שיחשוש להסיר המשקפים כפשטות דעת הרמ"א וכמנהג רבים כמו שהובא בלקט הקמח בתחילת הדברים (קודם שכ' להעיר על זה) וכמו שכ' הגרש"ד שהוא טוב יחשוש לזה יעשה כמנהגו, ומי שלא יחשוש שהרפואה היא דוקא באופן זה לא יחשוש וכנ"ל, ומי שיחשוש להפסק יחשוש ואם חושש לרפואה וגם יודע שיסיח דעתו עי"ז או אם יחשוש גם לרפואה וגם להפסק כל דהוא ויסיר מראש ואינו מבטל כוונתו שמשנה רגילותו שהוא בלא משקפיים קדוש יאמר לו, ובלבד שיכוון דעתו לשמים.

הנה דיני איסור תיקון כלי נאמרו גם ביו"ט עכ"פ באופן שאין אוכל נפש כמו שמצינו בשפוד שנרצם בריש סי' תקט ושם בס"ב בדיני השחזה ושם בס"ז בדיני נקב בחבית ובסי' תקיד ס"ט לגבי הבהוב פתילה ובמשנ"ב שם ושם בס"י לענין חיתוך פתילה ובסוגי' דבקעת ובעוד סוגיות, (ועי"ש בסי' תקט בס"א במשנ"ב בדעות בענין היתר לצורך אוכל נפש ובחילוק בזה בין תיקון גמור לתיקון שאינו גמור, ועי"ש עוד בסוף הסי' בסקכ"ח).

וגם בענייננו בדין בנין בכלים הנה עיקר סוגי' דבנין בכלים נאמרה לגבי יו"ט בסוגי' דשבת מז.

והנה מבואר בסוגי' בביצה יא ע"ב דיש אופנים דמותר לפרק ולהחזיר תריסי חנויות ביו"ט לבית הלל, ואמר עולא דהתירו סופן משום תחילתן, ואמרי' התם דס"ד דטעמייהו דב"ה דאין סתירה ובנין בכלים קמ"ל דהוא משום שמחת יו"ט וכו', ותריסין דבתים אסור.

ומבואר שם בתוס' דאע"ג דאין סתירה ובנין בכלים מ"מ אסור גזירה שמא יתקע וכאן התירו משום שמחת יו"ט, ע"כ דברי הגמ' והתוס' שם בקיצור (ועי' בריש סי' שיד בשו"ע ומשנ"ב בדעות לענין סתירה ובנין בכלים בשבת).

ושם בדף י' ע"א נזכרו שוב דברי ב"ה שם ומקשי' דאשכחן במקום אחר דב"ה לחומרא בשמחת יו"ט ואמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה, ודחו שם דילמא לא היא אלא דאין סתירה בכלים וכו', ופשטות הגמ' שם דבית הלל מתירים לגמרי אפי' דבתים כיון שאין בנין וסתירה בכלים.

היוצא מזה דיש מחלוקת אמוראים דבדחיה בדף י' טעמא דבית הלל משום שאין בנין וסתירה בכלים ולר' יוחנן שם וכן לעולא בדף יא הוא משום שמחת יו"ט.

אבל אפשר לדחות וליישב ע"פ דברי התוס' שם דלכו"ע אין בנין וסתירה בכלים רק דלעולא משום שמחת יו"ט לא גזרו וממילא לא התירו אלא בתריסי חנויות אבל דבתים לא (ולהלן יתבאר דיש מקום לומר דדברי עולא מיירו רק לענין החזרת תריסי החנויות שאינו צורך יו"ט אבל בלא עולא ידעי' דמשום שמחת יו"ט התירו בנין וסתירה וכלים באופן שהוא צורך יו"ט, ומ"מ גם לפי ביאור זה מ"מ חזי' שלא הותר בנין וסתירה בכלים לגמרי).

ובאמת לכאורה כך מוכח בסוגי' דשבת מז הנ"ל דלא התירו בנין וסתירה בכלים ביו"ט, אבל יש לדחות דשם האיסור הוא תקיעה דזה אסור לכו"ע (אלא דצ"ע ששם נזכר הנדון בהשוואה לשבת).

ובשו"ע סי' תקיט ס"ב כתב דכלים מפוצלין מעמידין אותם ביו"ט ובלבד שלא יתקע, ובנו"כ ומשנ"ב שם הובאו ב' דעות אם מותר לסתור מכתב סגור ביו"ט משום דאין בנין וסתירה בכלים דהמהרי"ל מתיר והגר"א אוסר, וטעם המהרי"ל דאין סתירה ובנין בכלים (מג"א סק"ד ובאר היטב סק"ד), וטעם הגר"א בביאורו דההיתר ששל בנין וסתירה בכלים ביו"ט הוא רק משום שמחת יו"ט.

ואכן להיוצא בסוגיות לעיל לכאורה ההיתר הוא רק משום שמחת יו"ט (וכן הביא הגר"א שם דברי התוס' בדף יא וכמו שיצויין בסמוך), אם לא דנימא דהגמ' בדף י' בדחיה ס"ל דלא גזרו בבנין וסתירה ובי"ט ופליגא גם על מ"ד בדף יא דההיתר הוא רק בחנויות ולא בבתים, והוא דחוק.

ועי' בבהגר"א שהקשה מדברי תוס' בדף יא הנ"ל וכן בדעת תורה למהרש"ם הקשה מדברי התוס' שם וכן מדברי הגמ' בשבת שם דמיירי להדיא ביו"ט וכן הזכיר שמצא קושיא זו עי"ש ונקט דעל כן אין להקל אלא ברפוי.

אולם בדף כב ע"א נזכר שוב דב"ה מתירים לזקוף המנורה בי"ט דאין בנין וסתירה בכלים ובתוס' שם בתירוצם הראשון חלקו בין שבת ליו"ט, ואכן המג"א שם כתב דכן משמע בתוס' לחלק בין שבת ליו"ט וציין המחה"ש לתוס' הנ"ל בדף כב, ולכאורה יש כאן מחלוקת התוס' (דהתוס' בדף יא ס"ל דההיתר הוא רק לשמחת יו"ט), וגם מחלוקת הסוגיות (דבדף יא משמע שההיתר הוא רק לשמחת יו"ט ובדף כב משמע בכל גווני ואילו בדף י' משמע דיש בזה ב' דעות), אם לא דנימא דמנורה הוא ג"כ לצורך שמחת יו"ט (ואז אין פלוגתא בין דף יא לדף כב וגם לא בין התוס' שם ושם), וכך לכאורה יסבור הגר"א.

ואולי להמג"א מה דאמרי' בדף יא שהוא היתר רק בחנויות ולא בשל בתים יש לומר דהיינו רק על החזרה שנזכרה שם שהתירו סופן משום תחילתן (שזהו עיקר הסוגי' שם) אבל על הסילוק שהוא לצורך שמחת יו"ט שרי, ואם נתרץ כן נמצא דגם להמג"א ההיתר הוא רק לצורך יו"ט, וממילא אין הרבה בין המג"א (והמהרי"ל) לבין הגר"א, דגם הגר"א יש לומר דסובר דההיתר הוא לא רק מוגבל לצורך אוכל נפש (ועי' להלן), וגם להמג"א יש לומר דההיתר הוא רק כשיש איזה צורך ביו"ט שהוא מוגדר כשמחת יו"ט.

ומאידך גיסא היה מקום לטעון דבאמת סבר המג"א דעולא דף יא דלא כהלכתא דסתמא דגמ' בדף כב פליגא עליה וס"ל דאין בנין וסתירה בכלים כלל בכל גוני (מלבד באופן שיש תקיעה דבזה מבואר בשו"ע ס"ב דאסור).

אבל במג"א לעיל סק"ב מפורש לא כן לגבי תריסי חנויות שכתב בזה"ל, ולהחזירן נמי שרי דאם יהא אסור להחזירן לא ירצה לפותחן דיחוש שמא יגנובו אבל כשעומדין החניות בבית אסור להחזירן דלא חייש שם לגניבה ע"כ, ומיירי בתריסי חנויות שההיתר שלהם משום שאין בנין וסתירה בכלים כמבואר לעיל בסק"א.

היוצא מזה דגם המג"א מודה דשלא לצורך יו"ט לא התירו בנין וסתירה בכלים.

והנה ל' השו"ע שם הוא כלים שהם מפוצלים כגון מנורה של חוליות וכסא ושלחן שהם חתיכות חתיכות מעמידין אותן ביום טוב והוא שלא יתקע ע"כ, ומשמע שהוא היתר מיוחד ביו"ט שאינו בשבת, וההיתר הוא משום שמחת יו"ט כמ"ש המשנ"ב סק"ט בשם הגר"א, וכלים אלו לכאורה אינם דוקא של אוכל נפש, (וגם חנויות צל"ע אם הוא מוגדר כאוכל נפש כיון שבחנויות אין בהכרח אדם לפנינו שבא לאכול כשפותחין החנות), וצ"ע הגדר מה הותר מכח שמחת יו"ט בכל זה.

(בשו"ע סי' תקיט ס"א יש קצת מקום לשמוע דהחנויות הוא אוכל נפש ברור וצל"ע).

ועי' בבה"ל לעיל בס"א שחילק בתריסי חנויות בין חנויות דיחיד לדרבים, ומשמע שיש הגבלה בהיתר, אבל שם מיירי להחזיר שאין ההיתר משום שמחת יו"ט אלא משום תחילתן כמבואר בדף יא ע"ב וכמו שציין בבהגר"א שם ובשעה"צ סקי"א.

ויש לציין דגם לדעת ר' יוחנן בדף י' דהמשמעות שההיתר אינו משום שאין בנין וסתירה בכלים אלא משום שמחת יו"ט ע"כ צ"ל דמדאורייתא שרי דאל"כ אין מובן שם המו"מ כלל עי"ש, אלא דעיקר הויכוח שם בין ר' יוחנן לבין דחיית הגמ' האם אפשר להקיש ללמוד דבר מדבר בדברים שהקילו מדבריהם בשמחת יו"ט כשכל דבר יש לו טעם בפני עצמו להקל או לא, כך דיש לומר דגם לר' יוחנן שם אין בנין וסתירה בכלים ביו"ט מדאורייתא והתירו לצורך שמחת יו"ט, וממילא יש לומר דר' יוחנן קאי כהגמ' בדף יא, ואפי' לפי דחיית הגמ' בדף י אינו בהכרח סותר לעיקר הענין שהבנין וסתירה הותר רק לצורך שמחת יו"ט ורק קאמר שאין הכרח ללמוד מדבר לדבר כשלכל דבר יש סברא בפני עצמה העומדת מאחורה עי"ש והבן.

וסיכום הדברים כדלהלן, דבדף י' נזכרה פלוגתא האם טעם ההיתר דב"ה הוא משום שמחת יו"ט או משום שאין בנין וסתירה בכלים ובדף כב נזכר שלב"ה אין בנין וסתירה בכלים, וכך נקטו התוס' שם ביו"ט, ובדף יא נזכר בתוס' דאכן קי"ל אין בנין וסתירה בכלים ומאידך גיסא נזכר שם בגמ' שההיתר הוא משום שמחת יו"ט ושהחזרה בחנויות התירו סופן משום תחילתן, ובגמ' בשבת מז נזכר דאיסור בנין וסתירה בכלים שמא יתקע הוא גם ביו"ט (וכעין הנזכר בתוס' ביצה יא הנ"ל), ויש שייכות להשוות כל הסוגיות דאכן ההיתר הוא רק לצורך שמחת יו"ט, וזו דעת הגר"א, ומאידך גיסא המג"א (ע"פ הרמב"ם והתוס' בדכ"ב והמהרי"ל) נקט דלא גזרו ביו"ט, ולכאורה אף המג"א מ"מ מתיר רק לצורך יו"ט וכמו שנתבאר.

ולפי המבואר שם במג"א ובמשנ"ב יש ג' דרגות בבנין בכלים דיש תקיעה בכלים שהוא אסור אפי' ביו"ט ויש רפוי שהוא מותר אפי' בשבת ויש אינו רפוי ואינו תקוע דבזה להמג"א ביו"ט שרי דלא גזרו ביו"ט (ולפי מה שנתבאר לעיל אם נשוה הסוגי' בדף יא לסוגי' בדף כב גם המג"א מודה דבעי' צורך, וכך יצא גם אם ניישב דעיקר הסוגי' בדף יא מיירי רק לגבי החזרה אבל לגבי הסילוק מותר דהוא צורך יו"ט מ"מ חזי' דבעי' צורך יו"ט ולא שלא גזרו ביו"ט כלל), ולהגר"א ההיתר הוא רק לצורך שמחת יו"ט (ובחנויות התירו גם החזרה אע"פ שאינו צורך שמחת יו"ט כמשנ"ת משום תחילתן).

ולענין עדשה יעוי' בשעה"צ שכתב ועיין בביאור הגר"א דסתם הדוק שרי וכלי העשוי על ידי שרוי"ף אם מותר להדקו בחוזק על ידו או לא, עיין בסימן שי"ג בשער הציון שם דלדעת המגן אברהם שם נחשב זה כמו תקיעה וממילא אסור זה גם ביום טוב, ולדעת הט"ז שם דהוא רק דרבנן ממילא הכא שרי, משום שמחת יום טוב, ועיין שם בשער הציון דלמעשה נכון להחמיר כהמגן אברהם עכ"ל השעה"צ.

היוצא בזה דלכאורה יש ג' טעמים שיש לדון בהם לאסור החזרת עדשה ביו"ט, הא' דהו"ל תיקון כלי (דבזה אין נידון אם יש בנין וסתירה בכלים ובודאי אסור כמ"ש התוס' בביצה יא ע"ב, וכמו שנתבאר שכמה דברים מצינו שנאסרו ביו"ט משום תיקון כלי, וצל"ע מה הגדר היכא חשיב תיקון כלי, ואולי מה שמוחזר בקביעות חשיב תיקון כלי), והב' דהרי התוס' בדף יא והגר"א אסרו אלא לצורך שמחת יו"ט (ונזכר דבתים לא, וצל"ע אם מיירי רק על חזרה, אבל אם נימא דמיירי רק על חזרה לאסור בשל בתים ניחא דאין מחלוקת הסוגיות דהוצאה מותר כיון שהוא ג"כ מוגדר כשמחת יו"ט), וכן נקט המהרש"ם מכח התוס' שם דאין להתיר אלא ברפוי, (ועי' עוד בכנה"ג ומה שטען עליו המאמ"ר), והג' משום שהוא מוברג בבורג וא"כ נחשב כתקיעה לדעת המג"א שנכון להחמיר כדבריו (דבתקיעה ממש לכו"ע אסור אפי' ביו"ט ואפי' לצורך שמחת יו"ט וכמשנ"ת).