משנה

יולדת שנחשבת מסולקת דמים למ”ד הטעם משום שאבריה מתפרקין, מה הדין בניתוח קסרי

בע”ה ‏יום ראשון ח’ אלול תשע”ו לכבוד אחי הבה”ח הרב ברוך דב נ”י שלום רב ע”ד מה ששאלת בליל ש”ק ב”שלום זכר”, במש”כ בגמ’ בהטעם דיולדת מסולקת דמים ואין נפשה חוזרת עליה עד כ”ד חודש, האם זהו גם באשה שעברה ניתוח. תשובה הנה היה מקום לדון ...קרא עוד

בע”ה ‏יום ראשון ח’ אלול תשע”ו

לכבוד אחי הבה”ח הרב ברוך דב נ”י

שלום רב

ע”ד מה ששאלת בליל ש”ק ב”שלום זכר”, במש”כ בגמ’ בהטעם דיולדת מסולקת דמים ואין נפשה חוזרת עליה עד כ”ד חודש, האם זהו גם באשה שעברה ניתוח.

תשובה

הנה היה מקום לדון ולברר בזה, דמחד גיסא ההבנה הפשטית הראשונה היא שרק בלידה ממש שהיה צירים אז אבריה מתפרקין, אבל בלידה שלא היה צירים לא, וה”ה באשה שילדה לאחר ניתוח אבל היה זה לאחר צירים מרובים עד כמעט הלידה, בזה ג”כ כבר י”ל דנתפרקו אבריה, אבל מאידך גיסא הרי אשה בניתוח עינינו הרואות שההחלמה קשה לה יותר ויותר מאשה שילדה בלידה טבעית, ומאידך גיסא אפשר לומר דמש”כ שאבריה מתפרקין זהו דבר בטבע הריאה ואינו ענין כלל לכאבים, והכאבים שהם בניתוח אינם ענין כלל לפירוק האברים, ומצד רביעי היה מקום לומר דניזיל בתר המציאות, ואם המציאות היא שבפועל יש סילוק דמים א”כ הא ראיה שיש פירוק אברים, ומצד חמישי אפשר דגם אם אי”ז אותו המקרה שנקרה עם היולדת בלידה טבעית, אבל אכתי יש כאן תהליך בגוף של המינקת שיש לה סילוק דמים, וצל”ע למעשה.

וכן בס’ חוט שני להגר”נ קרליץ שליט”א (סי’ קפ”ט סעיף ל”ד) הסתפק על יולדת ע”י ניתוח קסרי צ”ע אם יש לה דין מסולקת דמים, דאולי לא שייך לומר אצלה – “אבריה מתפרקין”.

אבל היולדת שקבלה זריקות וכדו’ ואינה חשה בצער של הלידה, מ”מ הרי היא מסולקת דמים, שסוכו”ס אבריהן מתפרקין, מחמת הלידה.

וכן בספר יד השלחן סי’ קפ”ד ס”ז מספקא ליה ע”ז אי אבריה מתפרקין או לא.

אמנם יתכן שאפשר להוכיח לפשוט דגם בניתוח קסרי יש המצב של אבריה מתפרקין, דהא גרסי’ בבכורות ו’ ב’ בטעם הצריכותא ללמד שֶּׁחָלָב מותר, וז”ל, סלקא דעתך אמינא הואיל דבהמה טהורה נמי חידוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב וכיון דחידוש הוא בבהמה טמאה נמי לישתרי קמ”ל הניחא למאן דאמר דם נעכר ונעשה חלב אלא למאן דאמר איבריה מתפרקין הימנה ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבעה חדש מאי איכא למימר איצטריך סד”א הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא והאי חלב כי אבר מן החי הוא ושרי והילכך אפי’ בבהמה טמאה לישתרי קמ”ל עכ”ל הגמ’.

ונ”ל דמבואר מכל דברי הגמ’ דהנידון לענינינו בסוגיא כאן האם דם נעכר ונעשה חלב איבריה מתפרקין וכו’ כ”ז הוא נידון לבאר את המציאות הזו שיש חלב לאחר לידה, היינו השאלה היא האם כל חלב הוא באופן זה או שכל חלב או באופן זה, וממילא יוכל להיות נפק”מ לעוד ענינים, אבל מ”מ כל היכא דחזי’ שיש חלב פשוט שהיה פירוק אברים, למ”ד שהחלב בא ע”י פירוק אברים, והדברים ברורים שגם אשה היולדת בניתוח קסרי המציאות הרגילה היא שיש לה חלב אח”כ, וא”כ ע”כ שיש לה ג”כ פירוק אברים.

אכן, שמא יש לדחות הראיה מן הגמ’, דהגמ’ לא נחית לכ”ז, ורק דאי סבירא לן דהתם הוא משום שאבריה מתפרקין, א”כ על כרחך דאין היתר כאן בדם נעכר ונעשה חלב.

וכן כתב בשיעורי שבט הלוי (סי’ קפ”ד סעיף ז’ אות ד’) דגם ביוצא דופן בניתוח קסרי אבריה מתפרקין, והרי היא בחזקת מסולקת דמים, ועיין שו”ת שבט הלוי (חלק ו’ סימן קכ”ב) שביאר הדבר, שמה שאמר שאבריה מתפרקין מצער הלידה, היינו מחמת ניתוק הולד מהאם, וכל השינויים שמתהויים בה מחמת זה, וזה שייך גם ביוצא דופן, ולכן גם ביולדת ע”י יוצא דופן דמיה מסתלקין.

ועיין גם בשו”ת בצל החכמה ח”ו סי’ ע”ט [ונדפס כמאמר בכתב עת שיח תורה תש”ן עמ’ ט-יא], שהאריך בכ”ז, ומסיק דיולדת בניתוח מסולקת דמים כל כ”ד חודש.

וכן מסיק בשו”ת קנה בושם ח”ב סי’ מ”ח סק”ב.

ובשו”ת משנה הלכות ח”י סי’ קכ”ו רצה לומר דלמ”ד אבריה מתפרקין לא שייך ביולדת בניתוח קסרי, וכתב להביא ראיה וז”ל, לפענ”ד ראי’ מגמ’ נדה י’ ע”ב בשלמא ימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה משכחת לה דקמניקה ואזלה ומיעברא אלא ימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה היכי משכחת לה ופרש”י ימי עיבורה וכו’ כגון אם היתה מניקה ונתעברה והפסיקה תחילת עונה קצת בימי מניקותה והשלימה בימי עיבורה אלא ימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה היכי משכחת לה דילדה ולא חזאי הא ראתה דם בלידתה ונמצא שלא עברו עליה ג’ עונות ומשני איבעית אימא בלידה יבשתא ואיבעית אימא דם נדה לחוד ודם לידה לחוד ואיבעית אימא תנא חדא פרש”י תני חדא ימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה דלא תתני ימי מניקותה עולים לה לימי עיבורה ע”כ [לשון הגמ’].

ואי נימא דביוצא דופן נמי מסולקת דמים א”כ מאי דחק לאוקמה בלידה יבשתא דלא קיי”ל הכי או בדם נדה לחוד ודם לידה לחוד שג”כ נחלקו בה עד שדחק ליתני חדא, לוקמי’ כגון שילדה ביוצא דופן דלא ראתה דם בלידה והיא טהורה לבעלה אפילו מדרבנן והיא מינקת ומסולקת מן הדמים ונתעברה ושפיר משכחת לה ימי מניקתה עולין לה לימי עיבורה וע”כ דכה”ג לאו מסולקת מן הדמים הוא דליכא פירוק אברים והוא לכאורה ראי’ נפלאה אם לא שנאמר דקים להו רבנן דכה”ג לא תתעבר בתוך ג’ עונות וזה קשה לומר דנראה דהמציאות הוא היפוך עכ”ל המשנה הלכות.

וכתב עוד על ראייתו הנ”ל וז”ל, וא”כ לכאורה נראה ראי’ ברורה דביוצא דופן לא אמרינן במינקת שהיא מסולקת מן הדמים ומיהו לא אומר בזה ברורות כי לא הספקתי להביאו בכור הבחינות ואין לי זמן לעיין במפרשים כעת לברר יותר ואם מעכ”ת ימצא ראי’ או דחוי’ נא להודיעני, ואם נאמר כן יהא נפ”מ לכמה דברים כגון להתענות וכיוצא בהן והבן עכ”ל המשנה הלכות.

אכן לכאורה אולי אפשר לדחות ראייתו הנ”ל דהנה בזמן הקדמונים אינו ברור כלל שהיה מצוי שיהיה עיבור נוסף לאחר היוצא דופן, וידועים דברי הרמב”ן בזה, וגם הרמב”ם שהיה רופא מפורסם בכל דורו, ולא קם אחריו כמה שנים רופא כמותו לא ראה דבר זה, אלא רק כתב [בפיה”מ בכורות] ששמע מפי מגידים ששייך שיהיה כן שהאשה תתעבר אח”כ, והרי הרמב”ם היה כמה דורות אחר הגמ’ ויתכן שהרפואה התפתחה מאז, ומי ידע אם בודאי בזמן הגמ’ היה כזה היכי תמצי, וכידוע ליודעי רפואה שהמקור העתיק לניתוח קסרי הוא מתחיל מניתוח לאשה מתה ולא לאשה חיה [ונקרא ניתוח קסרי ע”ש מעשה שהי’ ואכמ”ל], ואח”כ המשיכו לנתח לאשה חיה, וגם אם היה שייך כן בריחוק ובדוחק [שהרי הרמב”ם רצה לפרש כך המשנה שם] מ”מ אפשר דעדיפא לגמ’ שלא לאוקמי בכה”ג אלא בלידה יבשתא, ויל”ע.

לכך נראה לכאורה דעכ”פ היכא שהמציאות היא שהאשה מסולקת דמים יש על מה לסמוך.

***

קרא פחות

נשאל: י״ד באייר תשפ״דב: זרעים

בחורים קטפו אתרוגים ואת האתרוגים הטובים מעמידים למכירה לד’ מינים והאתרוגים שאינם טובים נמכרים לקישוטי סוכה, האם מותר למכור את האתרוגים הגרועים כשהם טבל ולכתוב עליהם טבל מאחר שאינם עומדים לא למצוה ולא לאכילה

הרב עקיבא משה סילבר

אסור דאין מוכרים טבל אלא לצורך (משנה מעשרות פ”ה ויו”ד סי’ שלא סעי’ קיז), ואפי’ אם מודיעו שהוא טבל אסור (כן מוכח במשנה שם ובשו”ע דכל האופנים הנידונים שם לאיסור ולהיתר מיירי באופנים שמודיעו וממילא בסתם מודיעו ודאי ...קרא עוד

קרא פחות

נשאל: י״ד באלול תשפ״דב: ריבית

האם אפשר להשקיע במניות בחו”ל ולסמוך על כך שרוב המשקיעים ברוב המניות אינם יהודים

הרב עקיבא משה סילבר

ישתדל לברר הדברים, ואם יתברר שרוב מחזיקי המניה גוים דעת הרבה פוסקים (אם כי לא כולם) להקל בזה.

מקורות:
לכאורה גם אם נסמוך על רוב (שרוב בעלי הבנקים בעולם מסתמא אינם יהודים) ואולי יש לדמותה לדין השבת אבדה בעיר שרובה גוים, מ”מ כמו שכבר העירו שבמקרה רגיל א”א להסתמך על רוב זה, מכיון שבכל דבר שאפשר לברר לא סמכי’ על רוב כמבואר בכללי ספקות להש”ך ובמ”מ שהביא שם.

וכמובן שבמקרה שהבירור הוא מורכב מדי שעלול למנוע את כל ההשקעה במקרה שיצריך בירור יש לברר בכל מקרה לגופו לפי הענין מתי נכלל בהגדרת א”א לברר דמצינו במקומות שהבירור הוא מורכב מדי שאינו מוגדר כדבר שאפשר לבררו.

יעוי’ בספר תקנת הריבית להג”ר יעקב לנדא עמ’ לה שהביא עדות מאחד מגדולי הרבנים בארה”ב שלאחרונה התברר שהבנק השלישי בגודלו בניו יורק המחזיק כ10,000 עובדים רוב בעלי המניות שלו הינם יהודים עכ”ד, וראה גם בסדר הריבית פכ”ה ס”ל [ועי”ש עוד ובהמשך דבריו מה שהביא שם] שכידוע קיימים בנקים בחו”ל שישראל מחזיקים בחלק ניכר ממניות הבנק, וכמובן שאין במקרה יחיד להפקיע את רוב העולם דאטו בנק פלוני רובא דעלמא הוא אבל היכא שאפשר לברר צריך לברר ע”פ הלכה ולכל הפחות לברר אצל אלו שביררו ההיבטים הטכניים בנושא ויודעים מה הם ההשקעות הידועות ומפורסמות כבעייתיות (ואפשר להעזר במענה של גלאט הון כדי לקבל הכוונה טכנית כיצד לברר את הדברים).

וראיתי (בספר הבית בכשרותו) דלגבי ברכה על טבילת כלים הגרנ”ק החמיר בזה לחשוש ללא תשא שלא לברך מחמת חשש למניות של ישראל, ואולי טעמו משום דאפשר לברר ממילא כל עוד שלא בירר אינו יכול לברך, או אפשר דטעמו משום דבלא תשא מחמרי’ יותר בספקות כמ”ש רוב האחרונים לענין בדיקת הציצית, ומנהג העולם לברך על כלי שהגיע ממפעל בחו”ל ולא חששו לזה.

ומ”מ לעיקר הנידון לגבי חברה שיש בה שותפים גוים אינו מוסכם לכו”ע שמותר להלוות לחברה כזו בריבית אא”כ אין יהודים כלל בחברה (ואולי אכן רוב החברות בחו”ל אין כלל יהודים בחברה אבל הוא רוב מצומצם יותר), מצינו ג’ שיטות באחרונים כמו שהביא בספר תקנת הריבית שם:
דיש דעה באחרונים דאם רוב בעלי המניות הם גוים הוא מותר ואם רוב ישראל אסור (עי’ במקורות שהובאו בתקנת הריבית שם, ובברית יהודה פ”ל סעי’ טז יח האריך בזה ומסיק דרוב הפוסקים מקילים בזה, ועל זה סומכים בחו”ל בבנקים בלי היתר עיסקא כמ”ש בקנין דעה ח”ב עמ’ רכב, ועי’ תשובות והנהגות ח”ב סי’ תכא, ואולם עי’ ‘ מנח”י ח”ג סי’ א וח”ו סי’ עז, ואולם עי’ עוד שם ח”ד סי’ א), וכיום שהמיעוט אינם משפיעים על המניות הוא יותר קל (עי’ קובץ תשובות ח”ג סי’ קכד ואג”מ אה”ע ח”א סי’ ז, ותשוה”נ שם, אף דלענ”ד סברא זו צריכה תלמוד דהרי כל הכרעה בכל מקום מורכב מרוב ומיעוט, ואטו כל קבוצת מיעוט תיחשב כאינה בעלים, וצריך דקדוק דאולי חלק מדברי הפוסקים מיירי בעיקר כשיש אחד שמחזיק ברוב המניות, אבל כלל דברי הפוסקים שדנו בסברא זו לא הגבילו הנידון רק באופן זה, ואולי לגבי מה שהישראלים אסורים בריבית והם מיעוט לענין זה חשובים כמאן דליתא כיון שבזה הגוים ודאי לא יסכימו לזה, ועדיין צ”ע דגם אם אין להם זכות הצבעה בזה אבל מאחר ויש להם זכות הצבעה בדברים אחרים למה אינו נחשב כבעלים ודוחק לומר דמצד שההלוואה אינה על דעתם נגעו בה דסו”ס גם הם מקבלים כאן אגר נטר, ויל”ע), ויש אומרים דבכל גוני אסור ויש אומרים דבל גווני מותר (והוא דעת שואל ומשיב מהדו”ק ח”ג סי’ לא).

ולגוף מה שהביא שם בשם הגר”ד לנדו (מנחת דבר מצוה קה) לדמות דין זה לדין עיר שרובה גוים שפטורה ממזוזה ביומא יא, לא זכיתי להבין דכאן יש בו כדי חלוקה ולכל אחד יש חלק בחלק מהכסף, והעושה עסקא עושה עסקא עם כולם, משא”כ מזוזה אין שער נפרד לכל אחד מיושבי העיר ואדרבה אם נחלק את השער בין יושבי העיר נמצא שאין כאן שער כשר למזוזה.

ואמנם יש כמה צירופים כאן, דיש שאלה של חברה בע”מ שהאג”מ ח”ב סי’ סג הקיל בזה והגריש”א נקט דהמיקל יש לו על מה לסמוך (עי’ בשמו בספר הנ”ל וכן בהישר והטוב, אבל בקנין דעה טעם ריבית ח”ב הביא משמו דאפי’ בריבית דרבנן אסור), ועי’ דרכי תשובה, אבל רבו החולקים על סברת האג”מ וגם מסברא אם אינו ריבית דאורייתא כיון דאין כאן מלווה מ”מ למה לא יאסר מדרבנן מחמת שהוא מוגדר כאגר נטר (ובקובץ הישר והטוב כתבו אריכות דברים ומ”מ דעות הפוסקים בזה, וראה גם דעות הפוסקים שהביא בברית יהודה פ”ב הערה יט וקונטרס תקנת הריבית במסחר ובפיננסים עמ’ קכה ושאר המ”מ שציין שם), וגם יש הסברא של מניות כנ”ל, וכן יש צד של ביטול ברוב כמו שציין שם בתקנת הריבית בשם הגרי”ס [עי’ שם שדן דאולי בכסף ממוחשב אינו שייך], וכן יש הצירופים שהזכיר השו”מ שם, והם צירופים דחוקים מאוד דדעת רש”י בהיתר הלוואה לשליח לא נפסקה להלכה (עי’ סי’ קס סט”ז) וברירה בדאורייתא לא אמרי’, ולכן רוב האחרונים לא הסכימו לדברי השו”מ בזה.

ועי’ עוד אריכות דברים בנידון זה בקונטרס תקנת הריבית במסחר ובפיננסים להרב הנ”ל עמ’ לד ועמ’ קכז ועמ’ קס ועמ’ רכד ועוד שקונטרס זה נועד לברר הרבה מעניינים אלו.

לגבי מה שהערת מצד קבוע וקבוע שאינו ניכר לכאורה אין כאן קבוע כיון שהנידון הוא על כספם ולא על האנשים עצמם [א”ה כוונתי במה שכתבתי כאן הוא משום דיש כאן כבר פריש], וכדין השבת אבידה כנ”ל.

ובקשר להערתך, אני מסכים שכשידוע שיש בנק אחד פסול (בבעלות ישראל ללא היתר עיסקא) בעיר חשיב קבוע, אבל כאשר באים לדון במדינה פלונית (למשל מדינת צרפת) האם הכל פסול מצד כספי ישראל שמעורבים במשק של המדינה, הנה מאחר ועדיין לא התברר שיש כאן בנק אחד פסול שרוב כספו שייך לישראל, אלא רק באים לדון מצד כספי ישראל שמעורבים במשק שמא הצטבר בבנק אחד רוב המניות מממון ישראל, כמדומה שאין כאן קבוע, דהרי הספק נולד אחר שהכסף יצא מידיהם של הישראל הקבועים ואילו לגבי הבנקים עצמם אין שום בנק בצרפת (דרך משל) שידוע לנו שרובו ממון ישראל.

ושם גבי ט’ חנויות לעולם יש כאן ריעותא כי ידוע לך שיש חנות טריפה, משא”כ כאן לא ידוע לך על שום בנק פסול ולא הוקבע איסורא, וכל מה שתבוא לאסור הוא רק מצד כספי ישראל המעורבים כאן שיש בכחם לאסור את הבנק אם רוב כספי הבנק מהם.

ויש לציין עוד דשם הנידון ברובא דאיתא קמן וכאן הנידון ברובא דליתא קמן, ואמנם מבואר בסוגיות דאיסור קבוע הוא גם כנגד רובא דליתא קמן, עי’ נזיר יב ע”א וגיטין סד ע”א וע”ע פנ”י כתובות טו ע”א ד”ה מדאורייתא, אבל עדיין צל”ע על מיעוטא דליתא קמן (ר”ל כשבאים לאסור מצד מיעוט איסורא דליתא קמן) האם אומרים בזה קבוע.

ועי’ ש”ך ופמ”ג בסי’ קי ושפ”ד סקי”ד, אבל עיקר הנידון שם הוא על מה שלא היה ניכר האיסור בזמן מקח אלא אח”כ ומ”מ עכשיו הוא ניכר, וע”ע פנ”י והפלאה וחת”ס בכתובות טו ע”א ובש”ש שער ד פרק כב ואילך.

ונראה דעיקר מה שרוב הפוסקים לא דנו ברובא דליתא קמן אם שייך בזה קבוע משום דבד”כ ברובא דליתא קמן הספק נולד אחר שפירשו כגון כשאין דלתות מדינה נעולות בכתובות שם או שנבעלה בפרשת דרכים כמ”ש הטור סי’ ו בשם הרמב”ם, ומאי אמרת דאיהי פרשה למדינה אחרת א”כ הוא דבר שאפשר לבררו לאיזה מדינה פרשה, שאז יהיה רובא דאיתא קמן, ומבואר בסוגי’ שם דבנידון שם אזלינן בתר רוב האנשים כאן ולא בתר רובא דעלמא (ועי’ בפנ”י שם למה לא דנו מצד רובא דעלמא), וממילא אינו מצוי כ”כ מקרה דרובא דליתא קמן שנולד הספק בזמן הקבוע וא”א לברר אם יש כאן קביעות איסור או לא.

ובפשוטו כל דין רובא דליתא קמן מסתמך על מה שאין קבוע באיסור שאינו לפנינו, למרות שאין כמעט דבר שמותר מכח רובא דליתא קמן שאין ממנו איסור קבוע באיזה מקום, (ועי’ בפמ”ג הנ”ל מש”כ בשם הצמח צדק הקדמון סי’ לב לענין הלוקח חיטים מן השוק), ולא מיבעיא להמקילים בקבוע שאינו ניכר דלא הוקבע איסורא מעיקרא, אלא אפי’ להמחמירים בקבוע שאינו ניכר יש מקום לומר דברובא דליתא קמן לא מתחשבים בכלל בקבוע כיון שאינו לפנינו ואין בו כח קבוע להשפיע על הנידון שלנו, אולם ראיתי בספר שמעתתא דקבוע שמעתתא ו’ שהאריך בזה והביא הרבה מ”מ לכאן ולכאן, עי’ מה שהביא שם משו”ת רע”א מהדו”ת סי’ קג סקי”א מה שדן בדומה לשאלה הזו (לענין איך לא חיישי’ שכל בהמה ספק טריפה מחמת קבוע) ומה שהביא משערי יושר שער ד פי”ב ששם נקט כדברינו דברובא דליתא קמן לא אמרי’ כל קבוע כחמצה על מחצה דמי, ועי”ש בשמעתתא דקבוע עוד הרבה מ”מ בנידון זה.

ויש להוסיף עוד על הדברים דבאמת א”צ להביא ממרחק לחמנו מהשבת אבידה, דבלאו הכי הניד”ד דומה לדין בשר הנמצא ולא לדין בשר הניקח דמבואר בזה דלא חשיב קבוע אלא כשלקח בעצמו, רק דהשבת אבדה הוא מעין המקרה כאן שהספק מצד בעלות על דבר ממוני מצד דיני בעלות ממון (ר”ל דינים המשתנים מכח מי הוא הבעלים על הממון) ואזלי’ בתר רוב בעלי ממון אבל אה”נ דאין ענין להביא דוקא משם.

וע”ע ברמ”א ביו”ד סי’ קי ס”ו דאם נתערבה תרנגולת טריפה בכשרות ונמצא ביצה ביניהן הביצה מותרת אע”ג דהתרנגולים חשובים ולא מתבטלים לגבי ביצה אזלי’ בתר רובא, והטעם משום שפירש ממילא מן הקבוע, וכמו שנתבאר לעיל מינה אפי’ על הבע”ח גופייהו (וע”ע לעיל ס”ב), וכמבואר בכמה סוגיות דכשהספק אחר הפרישה אינו בכלל קבוע, עי’ בפ”ח דיומא בסוגיא דמפולת ובזבחים, וכן ברמ”א בסי’ קיד ס”י ובש”ך שם סקי”ט בספק נותנין בו יין דמותר לקנות מגוי בשוק כיון שכבר פרש מביתו הלכך הו”ל פרש מן הקבוע ואזלי’ בתר רובא ואינו אסור אלא בלוקח מן הבית או מחנות קבועה, ונראה לפ”ז דפירש מחנות לחנות קודם שנולד הספק, כגון בעיר שיש בה חנות שמוכרת טריפה ולקח ממנה ראובן בשר ומכרה בחנות בעיר שאין בה חנות מוכרת טריפה וקנאה שמעון כיון שפרש קודם שנולד הספק ג”כ אזלי’ בתר רובא אע”פ שנקנה בחנות [עכ”פ אם לא נחשיב למפרע שנולד הספק מעיקרא, ועי’ בפמ”ג סי’ קי הנ”ל], (ומה שהצריך בבהגר”א שם גבי תרנגולת שאין תערובת בביצה היינו לצאת הדעות דביצה היא דבר חשוב ולא בטל מה שלא שייך בניד”ד).

עוד הוספה

לענין מה שהערת שוב על בנקים או חברות השקעה שהאפשרות ליצור קשר עמהם הוא מול המחשב.

הנה ראשית כל כולנו מסכימים שעצם העובדה שהתקשורת היא מול המחשב ולא על ידי שליח כמו בימי קדם כמובן שאינו משנה את הדין של קבוע שהגדרתו לגבי כל מקום ומקום לפי קביעות האיסור שיש בו, לדוגמה אם ידוע לך שיש בנק או חברת השקעות בבעלות ישראל בפריז חשיב קבוע לגבי פריז להחשיב הבנקים בפריז כבנקים של ספק איסור, ומאידך גיסא בנקים בשאר מדינות ועיירות אינם נאסרים מחמת זה גם שיש סבירות שגם בהם יש בנקים או חברות בבעלות ישראל.

אבל במקרה שאיקבע איסורא בבנק אחד מתוך כל העולם כולו, כגון שנודע בבירור שיש בנק במקום אחד בעולם בבעלות ישראל ולא נודע היכן הוא (ולא ניתן להתחקות אחר הידיעה) כאן נכנסים לנידון האם אומרים איקבע איסורא ברובא דליתא קמן דתליא בפלוגתא דרבוותא.

ולו יצוייר שיש במחשב שיש רשימה אחת של כל הבנקים בעולם (ואיני יודע המציאות בזה אם הוא אפשרי) ויודעים שבנק אחד מתוך רשימה זו הוא בבעלות ישראל, ואין יודעים איזהו, אני מודה שמסתבר לומר דכאן כבר חשיב רובא דאיתא קמן, מכיון שכל הבנקים נמצאים כרגע לפנינו.

לגבי הנידון הנוסף שעוררתם על חברת השקעות שהיא בבעלות ישראל אך רוב המניות מכורות לגויים, האם חשיב של ישראל או של גויים, אציין שעיקר הנידון שדיברתי לעיל בתשובה הוא בענין המניות של החברות עצמם, האם מניות של ישראל אוסרים את הבנק רובו או מיעוטו, ולא האם מניות של גוים מתירים את הבנק כאשר הבעלים הוא ישראל.

והנה אקדים לנידון זה שאיני בקי במציאות מה בדיוק התפקיד והסמכות של מייסד ומנהל חברה כאשר בפועל המניות בבעלותם הקניינית של אנשים אחרים, אלא שכידוע שהחלטות החברה או התאגיד בד”כ מתקבלות על ידי חברי דירקטוריון וחברי ועדה ומשרד מנכ”ל שכירים שפועלים בשליחות החברה או בשליחות בעלי המניות בחברה, ומסתמא שהמייסד אין לו שום כח של בעלים בזה, עכ”פ כיום כשאין לו גם שום אחריות על החברה, וצל”ע המציאות והדין בזה.

ואה”נ שהנידון על מניות יוצר ממילא נידון עקיף לענייננו דלו יצוייר שאכן כך הוא המציאות שיש לנו רשימה של בנקים (או חברות השקעה) וידוע שיש מתוך רשימת הבנקים שיש בנקים ששייכים לישראלים ומאידך גיסא לא ידוע על בנקים שרוב הכסף שבהם שייך לישראל, אז אכן יהיה הדין דאם מה שבעלות החברה של ישראל אוסר את הבנק אזי חשיב כמו דאיקבע איסורא ברשימת בנקים זו, ואם רק מה שרוב מניות בבעלות ישראל אוסר את הבנק לא יהיה חשיב כמו איקבע איסורא.

וכתבתי לזה תשובה חדשה [ד”ה מה הדין בנק שהמנהל וכו’ https://shchiche.
com/122309 ] ונתבאר שם שהסכמת הרבה אחרונים שאין בעלים אוסר ככל שאין לו לא שליטה ולא אחריות ולא בעלות קניינית על המניות.

קרא פחות

נשאל: כ״ז באלול תשפ״דב: הנהגות

האם יש מקור שלימוד בספר תומר דבורה הוא סגולה לרפואה למחלה הידועה

הרב עקיבא משה סילבר

הנה ראשית כל אולי קים ליה למי שהזכרתם שהפיץ סגולה זו שהועיל לכמה חולים כעין קמיע מומחה שריפא ושנה ושילש, וצריך לברר הענין. והנה מבואר במשנ”ב סי’ א סקי”ג לענין אמירת ג’ פעמים אשרי בכל יום שהוא בהתבוננות הדברים וכו’. וכן לענין ...קרא עוד

הנה ראשית כל אולי קים ליה למי שהזכרתם שהפיץ סגולה זו שהועיל לכמה חולים כעין קמיע מומחה שריפא ושנה ושילש, וצריך לברר הענין.

והנה מבואר במשנ”ב סי’ א סקי”ג לענין אמירת ג’ פעמים אשרי בכל יום שהוא בהתבוננות הדברים וכו’.

וכן לענין פרשת המן בכל יום שהיא סגולה שמזונותיו יהיו מצויים כמ”ש בעל המנהיג בשם הירושלמי וכ”כ רבינו בחיי, מבואר בפוסקים שהוא על ידי הבנה של הדברים והשבת הדברים ללב, כמ”ש במשנ”ב שם, עי”ש בהרחבה, ואף בספרים [יש נוחלין בשם המקובלים ונוהג כצאן יוסף דיני הנהגת כל יום סי’ לד] הביאו לקרותה ב’ פעמים מקרא ואחד תרגום מטעם זה כדי לעסוק בפרשה זו בהבנה ולהבין ענין פרשה זו שכל מזונותיו של אדם בכל יום מסורין מן השמים.

ובחסד לאברהם להר”א תאומים סי’ א כתב שאין לומר פרשת הקרבנות כמצוות אנשים מלומדה ובמרוצה שאין הקרבנות מכפרין אלא על השבים כמ”ש בכריתות ז ע”א ועל כן יש להתנחם קודם לכן וכו’, ויש לציין שיש כבר בקדמונים שנזהרו לומר וידוי בכל יום מטעם זה כי העיקר כוונת הלב, וע’ עוד בשבת קיח ע”ב לענין הקורא הלל בכל יום, ועי’ שו”ע סי’ א טוב מעט בכונה מהרבות שלא בכונה ובמשנ”ב שם.

ועי’ עוד משנ”ב סי’ נ סק”ב ואין קריאת פרק זה עולה ללימוד משנה ותלמוד אלא למי שמבין וכו’, אם כי שם הוא נידון בפני עצמו, והנידון שם לענין ת”ת תליא בפלוגתא.

אבל-בסי’ מח סק”א כתב המשנ”ב ונ”ל פשוט דמי שיודע ספר מצוה ללמוד בגמ’ פירוש המימרא הזו וכו’ וכ”כ הספרים דמה שאמר בגמ’ כל העוסק בפרשת עולה וכו’ הכונה שהוא מתעסק להבין עניניה לא אמירת התיבות לבד עכ”ל, וכ”ה במ”ב סי’ שלד סוף סק”פ ובבה”ל סי’ א ס”ד ופרשת העולה, וכ”כ הח”ח במאמר תורה אור פ”א ובאמירת תיבות הפרשת של הקרבנות בלבד בלי לדיע פירושם ואופנים ההקרבה בודאי א”א להגיע לשלמות הזה כי העיקר עסק ההלכה ולכן דייק הגמרא ת”ח העוסקין בהלכות עבודה ופשוט הוא דכיון שהלימוד הוא במקום הקרבה א”כ צריך ללמוד ההלכות כמו כהן המקריב ע”כ.
ועי’ עוד בהרחבה ברבינו בחיי ויקרא ז לז לענין התנאי בכוונת קרבנות ובפרשת המן, ועי’ בהקדמה לספר פנינים מבי מדרשא לספר ויקרא מה שהביא הדעות בזה.

ודבר פשוט שהלומד בעיון פרושי ומדרשי פרשת המן הוא בודאי מוסיף בסגולה זו.

ומאחר דאי’ בגמ’ בפ”ק דר”ה [יז ע”ב], שי”ג מידות הללו אין חוזרות ריקם, (וראה רבינו בחיי שמות לד, ו), ויש בזה גם הבטחה של מחילת עונות כגון בעת צרה כמבואר בגמ’ שם, הלכך סברא היא שלימוד מידות הללו בעיון למי שיכול ללמוד הדברים בעיון הם סגולה לקבלת תפילה ולמחילת עונות, ותומר דבורה הוא ספר שכל כולו נתחבר להבנת י”ג מידות הללו ובכך מעורר רחמי שמים בי”ג מידות של רחמים.

ובפרט לאור הדברים האמורים בתומר דבורה כגון מ”ש שם בפ”א לגבי שהקב”ה מידתו שנעלב ואינו עולב ומחיה הרשעים בזמן שהם חוטאים לפניו הוא בודאי סגולה לרפואה להזכיר כל הנהגתו של הקב”ה בזה.

קרא פחות

נשאל: י״א בניסן תשפ״בב: הנהגות

האם יש בל תשחית בהמנעות מלאכול אוכל שאינו בריא

עם סגולה (שאלות שנדפסו בשו"ת עם סגולה)

בענין שאלתך האם יש איסור בל תשחית בדבר שאינו בריא לאכילתו אע”פ שאי”ז מזיק לו נזק גמור. הנה גרסי’ בשבת דף ק”מ ב’, וז”ל, ואמר רב פפא האי מאן דאפשר למישתי שיכרא ושתי חמרא [מי שיכול לשתות שכר ושותה יין] ...קרא עוד

בענין שאלתך האם יש איסור בל תשחית בדבר שאינו בריא לאכילתו אע”פ שאי”ז מזיק לו נזק גמור.

הנה גרסי’ בשבת דף ק”מ ב’, וז”ל, ואמר רב פפא האי מאן דאפשר למישתי שיכרא ושתי חמרא [מי שיכול לשתות שכר ושותה יין] עובר משום בל תשחית ולאו מילתא היא בל תשחית דגופא עדיף, כלומר שמכיון ושכר פחות בריא לגוף מיין, (ומביא לידי הפחה, רש”י שם), לכן אין חשש בל תשחית במה שקונה מכספו יין אע”פ שיכול בשכר הזול, משום שמ”מ אמרי’ שבל תשחית על הגוף קודם לבל תשחית על אוכל.

ועיין עוד שבת דף קכ”ט ע”א שמואל צלחו ליה תכתקא דשאגא רב יהודה צלחו ליה פתורא דיונה לרבה צלחו ליה שרשיפא וא”ל אביי לרבה והא קעבר מר משום בל תשחית א”ל בל תשחית דגופאי עדיף לי ע”ש.

וכתב בתורה תמימה דברים פרק כ’ י”ט הערה נז, וז”ל, כלל הדבר מאיסור בל תשחית ומקור השתלשלות שלו הוא כי לא רק במצור בלבד אלא בכל מקום הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, אבל קוצצין אותו אם הי’ מזיק אילנות אחרות או מפני שמזיק בשדה אחרים או מפני שדמיו יקרים כי לא אסרה תורה אלא דרך השחתה.

ובסמוך יתבאר כי זה כונת לשון הפסוק שלפנינו כי האדם עץ השדה, ר”ל חיי האדם הוא מן עץ השדה, ולכן לא תשחית את הדרוש לחיי האדם וכו’, ואמנם בין אילנות בין שארי דברים מותר להשחית היכי שיש בזה צורך הגוף אשר בלא זה ירע או יזיק באיזה ערך לגוף כמו שמבואר בסוגיא שלפנינו דאמוראים היו שורפים כסאות מעולות להסיק בהם ביום הקזה כדי לחמם גופם, ומפרש דאעפ”י דיש בזה משום בל תשחית אבל בל תשחית דגופא עדיף, וטעם הדבר פשוט, דאחרי דעיקר איסור השחתה הוא מפני שיש בו צורך האדם, וא”כ היכי שבהשחתה יש צורך להאדם, הוי השחתתו קיומו עכ”ל.

ויעוי’ בט”ז יורה דעה סימן קיז ס”ק ד, וז”ל, זה אינו דהא יש לו הנאה מזה ואין כאן בל תשחית וכמ”ש בסמ”ג לאוין סי’ רכ”ט שכל שיש לו הנאה מרובה מהשחתה אין כאן איסור בל תשחית וכן איתא בתוס’ דעבודת כוכבים (דף י”א) דיבור המתחיל עיקר כו’ דמותר לעשות הבהמה טרפה וכו’, עיין שם בכל דבריו (ועיין חשוקי חמד ב”מ ל”ח א’, שו”ת משנה הלכות חלק יז סימן סב).

אכן בענינינו מ”מ אין ממה לחשוש אם אינו משחית את האוכל בדרך השחתה, דהנה כפי שכתבנו כבר במקו”א, דמי שרק אינו אוכל דבר ואינו מאבד בידים אינו עובר איסור בל תשחית כמ”ש אחרונים (מנח”י ח”ג סי’ מ”ה, עי’ אג”מ יו”ד ח”ב סי’ קע”ד ענף ג’, וס’ עץ השדה פי”ט ס”ז בשם הגרשז”א), ולכן אין איסור להניח את הירק ולא לאוכלו, וגם אם עדיין לא התקלקל, אם מניח את הירק בתוך שקית ומשליך לפח האשפה – כמדומה שאין בזה משום בל תשחית ולא משום ביזוי אוכלין, עיין וזאת הברכה סופ”ב בשם הגריש”א והגרח”פ שינברג דבכה”ג אף יותר מכזית שרי [וע”ע מ”ב סי’ ק”פ בביאורים ומוספים על מ”ב סק”י], ובפרט אם מה שנשאר מן הירק הוא פחות מכזית, שבזה אין בזה שום איסור מעיקר הדין, עי’ שו”ע סי’ ק”פ ס”ד, א”כ בענינינו אין להחמיר כלל.

לסיכום אין צורך לאכול את הירק הנשאר, ובפרט כשאינו מועיל לבריאות.

קרא פחות

נשאל: י״ד בכסלו תשפ״דב: שבת

האם מותר לשים על הגוף בשבת דבר להברחת יתושים

הרב עקיבא משה סילבר

על דבר תכשיר שמצמידים על האדם שיש בו ריח להבריח יתושים, והוא כעין צמיד שיש בו גוש של חומר מסויים עם ריח שהיתושים אינם אוהבים לשהות בקרבתו, האם חשוב רפואה לענין איסור רפואה בשבת. אין איסור להשים אותו על גופו בשבת, ...קרא עוד

על דבר תכשיר שמצמידים על האדם שיש בו ריח להבריח יתושים, והוא כעין צמיד שיש בו גוש של חומר מסויים עם ריח שהיתושים אינם אוהבים לשהות בקרבתו, האם חשוב רפואה לענין איסור רפואה בשבת.

אין איסור להשים אותו על גופו בשבת, ואם שם אותו על עצמו מערב שבת באופן שהוא קשור עליו ואינו נופל, ואפילו שם אותו על עצמו בשבת, יתכן שמותר לצאת עמו.

נראה פשוט דלא חשיב רפואה בשבת, והפוסקים דנו לענין לענין סם המות לפני זבובים המצערים אותו, עי’ להמהר”ש קלוגר (שו”ת האלף לך שלמה סי’ קלה), ובשבו”י ח”ב (סי’ מה) מה שדנו שם, ופשוט דכל הנידון לענין הריגת דברים שאין מזיקין בשבת מה שהובא בשבו”י שם בשם המרדכי (קכא ב) בשם ר”ת היינו אפילו בהריגה ממש, וכ”ש הכא שאין התכשיר מיועד להריגה כלל אלא להברחה בלבד.

והנה לענין רפואה כימית שתפקידה להבריח חיידקים מכיון שהוא דבר שאינו נראה לעין כיצד הוא פועל ולמראית עין פועלת כדרך כל רפואה אסורה אבל הכא הרי הוא דבר הנראה לעינים שהוא כמבריח דבר להדיא, והגם דשחיקת סממנים היה שייך לגזור גם בתכשיר כזה, מ”מ מדחזי’ ממה שדנו הפוסקים לגבי סם הנז’ ולא חשו לשחיקת סמנים חזי’ דאין כל סם אסור בשבת רק מה שגזרו, דה”ה לא אסרו להשתמש במאכל שחוק בשבת או יין אם נעשה קודם השבת עכ”פ [ובנעשה בשבת מעצמו הוא סוגיית משקין שזבו בריש ביצה ובשאר דוכתי] גזירה משום שחיקת אוכלין, וכן דברים שאינם רפואה ממש לא גזרו בהם, כמו שלא גזרו לאכול דבר להנעים הקול [או”ח שכח סל”ח] או להפיג שכרותו [שם סמ”א] או להפיג ריח רע [שם סל”ו].

והנה לגבי ריח רע גופא מצינו [סי’ שג סט”ו] שאם מרפא את הריח הרע חשיב רפואה, וכמו שביארו בזה פוסקי זמנינו [ראה שונה הלכות וחידושי בתרא בסי’ שכח] שההבדל אם עושה לרפואה או להבריח ריח רע, וא”כ לענייננו שעושה להבריח היתושים אינו רפואה כלל.

ופוסקי זמנינו דנו על תרסיס כנגד יתושים המצערים אותו ובשם ספר ברית עולם (מלאכת שוחט אות ח’) ראיתי כתוב בשם החזו”א שאין להקל בזה אלא לצורך חולה שאין בו סכנה, או קטן, ודברו מזה גם שאר פוסקים ולא עיינתי כעת בכ”ז.

ומ”מ אם הנידון שם מצד גרם הריגה של היתושים שהוא גרם דרבנן או פסיק רישא, מ”מ כאן אינו אלא הברחה בעלמא, אף ששם לא מיירי שהוא על גופו מ”מ אין הכרח לחדש שכל דבר שהוא לטובת גופו ייחשב רפואה.

ולענין מוקצה אף שאינו ראוי לאכילה אין בזה מוקצה שהרי יש תועלת גמורה בלקיחתו, ואם השימוש בזה הוא היתר הרי הוא כלי שמלאכתו להיתר.

ועדיין יש לדון בזה לענין הוצאה אם יש כאן רפואה או עכ”פ דמי לאצולי טינוף וכן לקמיע מומחה, ולכאורה יש לדמותו לכל זה ולהתירו, עכ”פ אם הוא קשור, ואם הוא מונח עליו מעקב שבת, ולענין אם היה מונח בשבת נראה דתלוי בב’ הטעמים במפרשים במה שאסור ליתן לכתחילה בשבת פלפל וגרגיר מלח, דלפי הטעם שנראית מערמת להוציא ה”ה כאן (דרק במוך שהוא נצרך בכל רגע ממש אמרי’ שאין נראה הערמה) אבל לפי הטעם שפלפל הוא רפואה, כאן יהיה מותר, והמשנ”ב [שג נ] הביא ב’ הטעמים, והגרע”א [בתוספות רעק”א שבת פ”ו מ”ה] נקט שהעיקר כהטעם שהוא משום שמערמת להוציא.

אמנם שוב ראיתי בשם פוסקי זמנינו [שש”כ יט הערה פט בשם הגרשז”א] שבדבר שהוא עשוי לכך לא חיישי’ שנראה כמערים להוציא, ולפ”ז בניד”ד שהוא מיוצר לכך יהיה מותר.

וכן ראיתי באג”מ [או”ח ח”א קז] שהטעם שמוך שבסנדלה מותר ליתן לכתחילה משום שאם ידוע לכל שיש צורך בזה מותר, וא”כ ה”ה כאן.

ואע”פ שפסק בשו”ע [שג יא] שכובלת וצלוחית של פלייטון [משנה שבת פ”ו] אסור, כתב באו”ז [שבת סי’ פד] בשם ספר התרומה [סי’ רמ] דלנשים שנהגו היתר בתכשיטין ע”פ הסוברים כן [עי’ בשו”ע שג יח], ה”ה בכובלת וצלוחית של פלייטון.

והתרומה נסתפק אם מותר ליתנו בשבת, והאו”ז הכריע דכיון אינו לרפואה שרי [עי’ בב’ הטעמים דלעיל], וספקו של התרומה הי’ בין ב’ הטעמים דלעיל, א”נ אולי הספק היה אם נראה כהערמה באופן שאינו מיוצר רק לזה אך רוב השימושים מיועדים לזה, אבל בפשוטו אכן לא היה פשוט לו כהגרשז”א שדבר שמיועד לזה אינו בכלל החשש להערמה, דמסתמא יש בכובלת וצלוחיתשל פלייטון דבר שמיועד ליתנו ע”ג האדם.

ולמעשה אם נשווה זה לכובלת וצלוחית של פלייטון יהיה מותר לכאורה רק להסוברים שתכשיטין הותרו האידנא עי’ בשו”ע שם, [ועי’ במרדכי שבת רמז שנו].

והנה לגוף הסתירה בסוגיות בין פלפל וגרגיר מלח שמותר לבין כובלת וצלוחית של פלייטון שאסור ואף ר”מ מחייב חטאת, נאמרו בזה כמה חילוקים במפרשים, וראיתי מי שהציע לחלק בין אם הוא מובלע בגופה או ע”ג גופא, אולם במוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה אינו מובלע בתוך גופה, ואע”ג שמוך שבסנדלה מובלע בתוך הסנדל עכ”פ, אך לענין מוך שבאזנה מסתמא אפשר דאין דין שלא יצא חוץ מאזנה כלום, דהעיקר שקשור ומהודק.

ומיהו יש מהמפרשים שתירצו שהוא משום שהוא מרפא לכן התירו בפלפל ובגרגיר מלח [ראה הערות הגריש”א ואשל אברהם בדעת המאירי בשם הראב”ד], ולפ”ז נמצא שדבר שמרפא מחד גיסא יש בו חומרא שאסור ליתנו לכתחילה בשבת מאידך גיסא יש בו קולא שמותר לצאת בו אם הניחוהו מערב שבת וצ”ע שהרי מוך לנידתה ההיתר הוא מחמת צערה, ובפרט לפי מה שסבר רמי בר חמא שאינו מחמת דממאיס א”כ הוא ודאי מחמת צערה, א”כ גם בניד”ד יהיה מותר מחמת צער היתושים, וא”כ הדרא קושי’ לדוכתה למה צער ריח רע בכובלת וצלוחית של פלייטון אינו מוגדר כצער.

ועי’ ברש”ש [שבת סב ע”א] שתירץ בעוד אופנים החילוק בזה, עי”ש.

וחילוקו השני מחודש מאוד (בפרט שנמצא שם לפמ”ש הוא בדף נט ע”ב שר”מ מסתמיך על גזירת רבנן ואעפ”כ חולק עליהם).

ואם נדקדק ונחזר אחר החילוקים בין כובלת וצלוחית של פלייטון הנה הרש”ש שם בחילוקו הראשון כתב דכובלת וצלוחית של פלייטון אין רוב הנשים רגילות בו, ויש לומר דהוא כעין תוספת מיותרת ולא פתרון ישיר לבעיה, דגרגיר מלח הוא כעין תרופה וניגודים לריח הרע, אבל הכובלת וצלוחית של פלייטון הם כעין תכשיטין יתירים לתענוג למרות שהטעם שהם ניטלים הוא מחמת הריח הרע, ובזה נכלל גם חילוק האחרונים דלעיל, דכל שהדבר הוא פיתרון ישיר ונגדי לבעיה הוא הגדרה של רפואה לצער, (וזהו גם הטעם שהסתפק בעל התרומה אם מותר ליתנו לכתחילה בשבת, משום שהוא דרך פינוק ומותרות להתקשט בו ואינו פיתרון ממוקד לבעיה וממילא אינו ניכר שנוטלתו עבור הבעיה, ומסתמא שיש שנוטלים אותו גם לא רק מחמת הבעיה), וא”כ בניד”ד דבר שנעשה ישירות למטרה זו, גם אם לא רוב הסובלים בו משתמשים בו יתכן שנכנס להגדרת פלפל וגרגיר מלח ולא להגדרת כובלת וצלוחית של פלייטון.

ולמעשה צריך שאלת חכם, ומ”מ אם תמצי לומר שיש לחוש לענין הוצאה יש לדון בלבישתו גם ברשות היחיד לדעת הגר”א והפוסקים שסוברים שאסור להחזיק דבר בבגדיו בשבת.

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה בענין בת היענה הנזכרת בתורה

עם סגולה ישן לא מוגה

{לכבוד רב האי גאון הגרע”מ סילבר שליט”א, השלום והברכה רציתי להציע לפני מעכ”ת את אשר הסתפקתי בנידון מאכל בת היענה, וכדלהלן. א. דהנה כתב בספר הברית (ח”א, מאמר יד איכות החי, פ”ה): “היענה (שטרויס פאגעל) היא גדולה מכל ...קרא עוד

{לכבוד רב האי גאון הגרע”מ סילבר שליט”א, השלום והברכה
רציתי להציע לפני מעכ”ת את אשר הסתפקתי בנידון מאכל בת היענה, וכדלהלן.

א.

דהנה כתב בספר הברית (ח”א, מאמר יד איכות החי, פ”ה): “היענה (שטרויס פאגעל) היא גדולה מכל העופות שבעולם.

היא עם צוארה הארוך גבוה מן הארץ ד’ וה’ אמות.

משקלה עם נוצותיה צ’ ליטרות.

משכנה באפריקא ובארביא ובאינדיא במדברות בארץ ציה מקום אשר לא יעבר בה איש.

מאכלה חציר ודשא וכאשר לא תמצא די רעבונה תבלע גם כן עצמות וברזל וכל מתכות וזכוכית, כאשר אמרו בשבת (קכח, א) שברי זכוכית מאכל לנעמיות ופירש”י היענה.

ותזקין כשבעים שנה.

והנקבה תטיל בשנה אחת ארבעים ביצים, אשר משקל כל אחת ששה ליטרות והמה גדולות כראש ילד.

ומקליפות הביצים אשר הנם עבות וקשות יעשו כלים מכלים שונים כאשר אמרו חז”ל במסכת כלים (פרק יז, משנה יד).

וראשו דומה לראש אווז”.

וכתב לדייק מדבריו בספר מגדים חדשים (שבת שם), דעיקר מאכלה חציר ודשא, ורק כאשר לא תמצא די רעבונה תבלע ג”כ מתכות וכדו’.

משא”כ במדרש תנחומא (פרשת נח) הובא עה”פ “צא מן התבה זש”ה הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי (תהלים קמב) הוציאה ממסגר נפשי שהיה נח סגור בתבה א”ר לוי כל אותן י”ב חדש לא טעם טעם שינה לא נח ולא בניו שהיו זקוקין לזון את הבהמה ואת החיה ואת העופות.

ר”ע אומר אפי’ שבישתין לפילין וזכוכית לנעמיות הכניסו בידן לזון אותן”.

ועי’ בסהפ”ק אגרא דכלה (פרשת נח) מהיכן ילפינן לזה.

ועכ”פ מזה שנח הכניס לנעמיות זכוכית ולא חציר ודשא, משמע שזה עיקר מאכלן ולא דשא, וצ”ע.

ב.

כתב האבן עזרא (פרשת משפטים), שכשהיען מתבגרת וגודלת בשנים, כבר א”א לאכול מבשרה, כי הוא נהיה יבש כמו עץ וקשה כמו ברזל ואינו מתרכך אפילו ע”י בישול, ורק את הבשר הרך של הנקבה הקטנה שחיה רק ימים מועטים יתכן לאכול, ולכן על יענה גדולה לא הוצרך הכתוב להזהיר, אלא על בת היענה.

כעי”ז כתב החזקוני (ויקרא יא, טז): “ולא צריך לאסור האם היא היענה, דממילא לא אכלי לה, שהרי קשה היא כעץ ומבדל בדילי אינשי מינה”.

ומוסיף שם דבר פלא: “ומתוך קושי שבה היא אוכלת את הברזל”.

ומשמע דלחזקוני הטעם שיכולה לאכול ברזל וכדו’ היא מחמת קושייתה שהיא קשה כברזל.

והנה במדרש רבה (שה”ש ג, כב) הובא על זהב מזוקק “דבי ר’ ינאי ודבי רבי יודן ברבי שמעון דבי ר’ ינאי אמרי שמחתכין אותו כזיתים ומאכילין אותו לנעמיות והוא יוצא מזוקק”.

וביאר בחידושי הרד”ל על אתר “היא בת היענה שדרכה לבלוע זהב ושארי מתכות ומזדכך במעיה מחום האיצטומכא”.

ומזה משמע דלא כחזקוני דאינה אוכלת מתכות מכוח שהיא קשה כברזל, אלא שדרכה לבלעם והם מזדככים במעיה מחום האיצטומכא, וכן משמע מעט מדברי ספר הברית הנזכר למעלה, יעו”ש, וצ”ע.

ולסיכום:
א.

האם עיקר מאכל בת היענה הוא דשא או זכוכית?
ב.

האם אוכלת זכוכית ככל שאר מאכל וזאת מחמת שקשה כברזל, או שאינה כי אם בולעת הזכוכית והיא מזדככת במעיה מחום האיצטומכא?
אשמח לקבל תשובתו מאהבה}

תשובה להנ”ל

בע”ה לכבוד הרב יהודה שורץ שליט”א

א.

קבלתי שאלתך בעניני בת היענה, ואינני בקי בבת היענה, ואכתוב לך האמת דאני הקטן ג”כ לא הבנתי כמ”ש בס’ הברית אלא כמ”ש כת”ר להוכיח מן התנחומא, וגם בגמ’ שם דקאמר שכל ישראל ראויין לגדל נעמיות משום שכל ישראל בני מלכים הם, וכמ”ש על הגמ’ שם בס’ שבת של מי, ש’אין דרך לגדלם כי אם שרים הנכבדים’, ומכח זה יש צד להתיר גם למי שאין לו נעמיות, ואיני מדבר מצד הדין למעשה בזה, אבל מ”מ דוחק הוא קצת לומר דעל כאלה בני מלכים המכוון שנותנים לבע”ח ברזל שהיא אוכלת רק בשעת הדחק.

מ”מ מה שנח הכניס אמנם המשמעות מן המדרש בפשוטו הוא שזוהי עיקר מאכלה, אך עצם מה שהכניס יתכן כי זכוכית נשמר יותר מדשא שהוא מתייבש, ועכ”פ לבע”ח הזה יוכל לתת זכוכית במקום דשא יבש [משא”כ שאר בע”ח שלא יכל לתת אלא דשא יבש], ויתכן ג”כ כי זכוכית מועט מחזיק את המרובה משא”כ דשא שצריך הרבה בכמות, ולכך העדיף להביא זכוכית.

והנה מהרמב”ן חולין ס”ב ב’ נראה דאין עוד עוף שאוכלת ברזל וזכוכית מלבד בת יענה, וז”ל שם, וחזרתי לבת היענה הנקרא בלשון חכמים נעמה כתרגומו, וגם היא אין להסתפק בה שהיא האוכלת הברזל וזכוכית כדאמרינן בפ’ מפנין (קכ”ח א’), וכן אמרו בב”ר (פל”א) זכוכית לנעמיות, והיא העושה אבל תמיד שאינה משוררת ולא משמעת קול כלל כענין שכתוב ואבל כבנות יענה ע”כ, עי”ש מה שדן להוכיח ממנה בשיטת הגמ’ בחולין שם, וא”כ אם נמצא עוף שאוכלת זכוכית לא נסתפק בה שהיא בדאי בת היענה, וגם אפילו את”ל שבת היענה שבתורה אינה הבת היענה שלנו, אך מסתמא עכ”פ בת היענה של הסה”ב היא בת היענה שלנו, וא”כ אפשר לשאול את המומחים בזה, [ואינו מן המוכרח שכל הכתוב בס’ הברית יהיה מוסכם על המומחים המכירים].

ב.

בקושייתו השניה לא הבנתי מה קשה, דהרי הטעם שנותנין לה את זה לאכול הוא מחמת קוֹשיהּ, דהנה בגדי וטלה, גם אם היה המציאות שקיבתן היו מועילין לסנן את המתכות הללו, אך לא היינו אנו נותנים לה על מנת שלא להזיק לה, גם לא לאחר שזה טחון, ורק היענה מחמת שבשרה קשה ממילא אי”ז מזיק לה, ובזאת ניתן להשתמש בטבעה הנפלא לסנן את זה.

ואולי תברר לי שוב את נקודת שאלתך.

והיה מקום להסתפק האם מה שחותכין הוא ע”מ להקל על בת היענה, או שהוא לטובת המתכת ע”מ שהיא תהא מנופה ומסוננת יותר לכך טוחנין אותה, ובמפרשים משמע שיכולה ג”כ לאכול את הברזל ממש, ויתכן שמ”מ ע”מ להקל עליה טוחנין את הברזל.

אכן איתא גם בירושלמי ביומא (פ”ד ה”ד) זהב מזוקק שהיו מחתכים אותו כזתים, וטחים אותו בצק, ומאכילין אותו לנעמיות, [כדי שיזוקק במיעיהן, פני משה] והן מסננים אותן, [מבררים מנקים אותו וכשיוצא ממיעיהן מזוקק הוא מאד], והקרבן העדה כתב, וטחים את הזהב בבצק כדי שיאכלו אותו, ודרך הנעמיות לבלוע המאכל בלא לעיסה, והן מצרפין את הזהב בזפק שלהן עכ”ל.

ומבואר בזה שהיו דוקא טחין אותה ע”מ שתוכל לבלוע, ואולי היו טחין אותה בבצק כדי שתסכים לבלוע, דהגם שיכולה לבלוע מ”מ אינה בולעת אלא רק אם טחין אותה בבצק, או שהוא ג”כ מטעם הנ”ל.

(ועיין חשוקי חמד שבת י”ח א’ מה שדן אם יש בורר בשבת במאכיל מתכת לנעמיות ע”מ שיבררו את המתכת).

אכן בפירוש רבינו חיים פלטיאל עה”ת בויקרא שם הלשון הוא, ואת בת היענה.

פי’ מתוך שאוכלת ברזל בשרה קשה ואינה ראויה לאכל רק כשהיא בת עכ”ל, וכ”כ בפי’ הריב”א שם, ואת בת היענה לכך לא הזכיר הכתו’ על היענה עצמה אלא על הבת לפי שהבת רכה היא וראויה לאכילה אבל היענה קשה היא ואוכלת ברזל ואינה ראויה לאכילה עכ”ל, ומבואר דגם בסתם יענה השוכנת במדבר [כמ”ש בירמיה ד’] אין אוכלין אותה כיון שהיא אוכלת ברזל, ומשמע שכולם כך, ומ”ט אוכלת כיון שאין חותכין ואין עוטפים זאת בבצק, ואפשר שבמדבר יש לה יותר ברזל מדשא וצ”ע.

וכתב שוב השואל הנ”ל:

יש”כ, אם הבנתי נכון, אז מדברי קרבן העדה משמע שאכילת בת היענה את הזכוכית אינה כאכילה רגילה [לעיסה וכדו’] אלא שבולעת וכו’.

וכתבתי לו: כעת הבנתי שכונתך להקשות עמ”ש המפרשים שאוכלת את הברזל באופן רגיל, ומשמע כאן שאינה אוכלת אלא ע”י בליעה, אך בק”ע משמע שכל המאכלים היא אוכלת ע”י בליעה, וזוהי צורת אכילתה, והרי כאן מיירינן על ברזל מצופה בבצק שהנעמית סבורה שהיא מאכל, ולא על ברזל שהיא אוכלת אותו כאכילת ברזל.

מלבד זאת פשטות הירושלמי שאוכלת את זה באופן רגיל, וא”כ דברי הק”ע עצמם אינם קושיא על הראשונים שכתבו לא כן, שאין להקשות מדברי בק”ע על הראשונים, וגם אם במדרש נזכר אחרת מ”מ דבריהן אתיין כהירושלמי, ולק”מ.

בברכת פסח כשר ושמח.

קרא פחות

נשאל: כ״ה בשבט תשפ״דב: שבת

האם מותר לעשן סיגריה למי שעוסק בהצלת נפשות ואינו יכול להתרכז בלי סיגריה

הרב עקיבא משה סילבר

הנה דין יתובי דעתא נאמר ביולדת ויש שסברו שלא נאמר בדברים אחרים, ואמנם בביאור הלכה [סי’ קכח ד”ה לכבות] משמע שנקט שהוא דין גם בדברים אחרים וכן נקט להדיא בחוט שני וכך מסתבר שאדרבה יולדת קילא משאר חולים כמ”ש ...קרא עוד

והנה אין לך אלא מה שאמרו חכמים ביתובי דעתא שכל כולו חידוש גדול מאוד (ויעוי’ במגיד משנה לענין יולדת), ועיקר מה שדברו הם דברים המוסכמים אצל בני אדם שהם יתובי דעתא כגון הדלקת נר, ויש צד בבה”ל [שם ד”ה בשביל] שגם שינה לחולה נחשב כטבע קבוע שמועיל לחולה להתרפאות, אבל דברים שבני אדם אינם צורכים אותם לא מצינו בזה שכל אחד יקבע לעצמו שהוא יתובי דעתא בשבילו בלי חוות דעת רופא מומחה (עי”ש בהמשך דברי הבה”ל), וע”ע ערוך השלחן סי’ שו ס”כ ושו”ת מנח”י ח”ד סי’ ח ואג”מ ח”א סי’ קלב ותשוה”נ ח”ב סי’ קעז.

וגם יתובי דעתא הוא שלא תהיינה דאגות ופחדים לחולה שהוא בסכנה במצב חולי כמ”ש התוס’ והובא בביה”ל סי’ של ד”ה נר, ומה שהותר להדליק הנר בחולה סומא הוא ג”כ מחמת היתובי דעתא של החולי, משום שחולי הוא מצב רגיש שעלול להיכנס לכלל סכנה כשאין יתובי דעתא, אבל יתובי דעתא למטפל לא מצינו להדיא שנאמר (באופן שאין החולה מוטרד מכך), אף אם אומר שיש לו חוסר ריכוז או חוסר שקט שאפשר לשפרו על ידי שימוש בסיגריה אלא על פחד וטירדה אמיתית שגורם לחולה סכנה ועי בביה”ל [סי רעח ס”א ד”ה לכבות] לענין לשפר אור הנר בשבת שאסור גם לצורך יולדת.

וז”ל התוס’ [שבת קכח ע”ב ד”ה קמ”ל], אף על גב דבפרק בתרא דיומא (דף פג ע”א) אמר חולה אין מאכילין אותו ביוה”כ אלא ע”פ מומחה והכא שריא משום יתובי דעתא היינו שיותר יכולה היולדת להסתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שיסתכן החולה ברעב עכ”ל התוס’, ומבואר כנ”ל שהדין של יתובי דעתא הוא דין בסכנת חולי, ולא מצד שעל ידי היתובי דעתא יש שיפור כל שהוא בסיכויי הצלת החולה.

וידוע שנחלקו פוסקי זמנינו האם הבעל יכול לנסוע עם היולדת ויש מפוסקי זמנינו שהחמירו מאוד בזה אף שללא ספק יש כאן יתובי דעתא ליולדת, וגם מי שהקיל בזה עדיין לא הקיל שיסעו כל מי שהיולדת מבקשת שיסעו איתה, מכיון שלא כל מה שהחולה מבקש נעשה היתר בשבת אלא רק דברים שיש לשער ולקבוע שהם מועילים לחולה להירפא וכנ”ל.

ויעוי’ מה שכתב החזו”א בקוב”א שלא כל דבר המועיל לפקו”נ באיזה אופן מועיל בשבת, דאל”כ היה לנו להתיר לפתוח את כל החנויות בשבת שהרי שבודאי שאם יהיו חנויות פתוחות בשבת יימנעו על ידי זה מקרי מוות אפשריים, ואעפ”כ רואים שאין הדין כן שלא כל דבר שיש לו איזה סיכוי למנוע מוות נחשב כפיקוח נפש בהגדרת ההלכה שבזה, ויש עוד לשון מורחבת בזה בחזו”א במקום אחר.

ואמנם לו יצוייר שיש לפנינו אומדנא דמוכח ברופא לחולה שיש בו סכנה והרופא מבולבל מאוד ברוחו בלא יכולת לרפאותו ורק על ידי שיקח הרופא סיגריה יש אומדנא המסתברת שמצבו עשוי להתייצב ולהיטיב הוא נידון אחר וצל”ע בזה (ועי’ בל’ הביה”ל סי’ קכח ד”ה לכבות שכתב ואפשר דאפילו לרש”י ג”כ יש להתיר ההדלקה כדי לראות איזה דבר הצריך לו וגם שדעת החולה מתיישב בזה וכו’).

וכנ”ל לגבי החולה גופי’ אם יש בו סכנה ממשית בלא יתובי דעתא והסיגריה תיישב דעתו ג”כ יל”ע בזה, וצ”ל שאם הרופא אומר שעל ידי הסיגריה יוכל להתרפאות (או שיש אומדנא דמוכח באופן המועיל לענין זה כמבואר בהל’ יו”כ) יוכל החולה ליקח הסיגריה ואם אין המצב עד כדי כך לא יהיה היתר בזה, מכיון שלא כל הקלה לחולה שיש בו סכנה מותר אלא רק הקלה שיש עליה אומדנא של רופא או טבע קבוע שהוא דבר שמרפא את החולה, עי’ ביאור הלכה סי’ רעח ד”ה בשביל.

והראני השואל עוד לדברי החשוקי חמד ב”מ קה ע”ב שהביא דברי החת”ס אה”ע סי’ פב שכתב לענין מקרה אחר בזה”ל, אין להאמין לרופא אלא באדם שהוחזק בחולי, אבל אדם המתחזק כבריא, ולחש לרופא ואמר לו כך וכך כאב יש לי, והרופא שופט על פי דבריו כראוי לו, לא נתיר לו לעבור על איסורי תורה על פי חלומותיו ועל פי דבריו.

ואף אם נחליט שיש להאמין לרופאים, הלא הבועל עובר איסור על כל בעילה ובעילה, ולא הותר רק להציל נפש, ואם כן מי ישער איזה בעילה היא להצלת נפשה, ואם די לה פעם אחת בחודש, והוא בא עליה פעמיים, שניהם עוברים על איסור תורה.

ואם אולי תתרפא, ויפסק החולי שלה, מי יכפנו לגרשה אז, והוא עמה כל ימיה באיסור וכו’, עכ”ל, ועי”ש בחשוקי חמד שהביא עוד צדדים בנידון זה.

והביא שם הוראת הגריש”א שאין להתיר לרופא לעשן סיגריה מכיון שעליו להתחזק בעצמו ולהתרכז ואם קשה לו לעשות כן בלא סיגריה עליו להתאמץ ולעשות בלא סיגריה ועי”ש כל מה שכתב על זה שיש לדון בכל ענין לגופו.

קרא פחות

נשאל: י״א בניסן תשפ״בב: סוגיות

האם מכירה לזמן ארוך ומופלג נחשבת מכירה לזמן או מכירה קבועה

עם סגולה (שאלות שנדפסו בשו"ת עם סגולה)

ע”ד מה שהבאת דברי הגמ’ בב”מ ע”ט א’, דאמר רב חסדא אמר רב קטינא מנין למוכר שדהו לששים שנה שאינה חוזרת ביובל שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות מי שאין שם יובל נצמתת יש שם יובל אינה נצמתת יצתה זו שאף על פי שאין שם יובל אינה נצמתת עכ”ל, וכתב המנ”ח מצוה של”ט, וז”פ דל”ד ס’ שנה אלא אפי’ על אלפיים שנה יכול לקנות וא”י ביובל מ”ל חד יובל או כמה יובלות הכלל כל דאינ’ לצמיתות אין יוצאת ביובל מפסוק זה עכ”ל.

והקשיתם דאם מוכר לאלפיים שנה לכאורה דבר פשוט שאין כאן מכירה לזמן כלל, כיון שאין דעתו לתובעו בסוף זמן זה ומסתמא ישכח.

הנה ראשית כל כ”כ ג”כ הערוך השלחן הל’ יובל {(אף שאין ברור שם ענין זה של אלפים שנה} , והביא כ”ז ג”כ מרן הגרח”ק בדרך אמונה הל’ שמו”י פי”א סק”י וז”ל, וכן אם מכרה לאלפיים שנה או יותר אף על גב שודאי לא יחי’ כ”כ הרבה שנים מ”מ תחזור ליורשיו עכ”ל.

ובעיקר הענין איני יודע אם שייך לטעון כן, דאף אם יש חשש גדול שישכח, מ”מ כיון שמתנה וקובע ע”פ דין שיש לו זכות לו או ליורשיו לתבוע את השדה שוב בסוף זמן המכר, ומעולם השדה לא היתה קנויה לו ליותר מאלפים שנים הללו, א”כ גדר מכירה זו היא מכירה לזמן, ואם ישכחו מאי אפשר למיעבד.

ובתוס’ בב”מ שם כתבו, במוכר שדהו לס’ שנה – קס”ד כיון דלזמן ארוך כ”כ מכר לו לא חשיב כליא קרנא עכ”ל.

ונ”ל דששים לאו דוקא, אלא אשמעינן דלא חיישינן במה דכליא קרנא, וכיון דאשמעינן בששים תו לא אכפת לן.

ודוקא אם מכרו בלא קציבת זמן כלל יוצא ביובל, וכלשון הרמב”ם הל’ שמיטה ויובל פי”א ה”ב, והמוכר שדהו לס’ שנה אינה יוצאה ביובל שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות עכ”ל.

וכ”כ המאירי בב”מ שם, שאין יציאת היובל אלא למי שאלמלא יובל נחלט כגון מוכר סתם או מוכר לצמיתות בפירוש הא מוכר לזמן אינו יוצא ביובל ע”כ.

ובחינוך כ”כ יותר בבירור, מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה [ב”מ ע”ט ע”א] שהמוכר שדהו לששים שנה או יותר, כל זמן שיזכור לו סכום שנים אינו חוזר ביובל, שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות עכ”ל.

והאור החיים כתב בפ’ בהר וז”ל, עוד נראה על פי מה שכתב רמב”ם שם בפרק י”א וז”ל המוכר שדהו לששים שנה אינה יוצאה ביובל שאינו חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או לצמיתות ע”כ, והכסף משנה לא רשם מנין הוציא הרב דין זה, ואולי כי דין זה הוא מה שרשם ה’ במאמר זה על זה הדרך במספר שנים אחר היובל פירוש כשהוא מוכר במספר השנים למ’ או ס’ שנה ומעלה, ימכור פירוש יכול למכור וימשך המכר גם אחר היובל ואין היובל מפסיק להוציאה מידו כיון שמכר למספר שנים, ומה שגמר אומר במספר שני תבואות וגו’ פירוש נותן טעם לדבר למה מכר לשנים ימשך אחר היובל, ואמר במספר שני תבואות ימכר לך מכר זה, פירוש כיון שמוכר לשנים הרי זה אינו מוכר אלא שני תבואות לא גוף הקרקע, שעל מכירתו הוא שמקפיד הכתוב עכ”ל.

וע”י ג”כ מ”ש בס’ פנים יפות לבעל ההפלאה.

ובס’ הכתב והקבלה לתלמיד הרע”א כתב, ונ”ל לתת טעם להשמטת מלת שתי אצל הלוקח, כי היה ר”ל במספר שתי שנים תקנה, אבל כיוון הכתוב להורות בכוונה שניה שמותר ליקח שדה על זמן קצוב הנמשך גם אחר שנת היובל הבא, ונשארת ביד הלוקח גם ביובל ואינה חוזרת לבעליו עד הזמן הקצוב, כדאמרינן (ב”מ ע”ט) המוכר שדהו לששים שנה אינה חוזרת ביובל, וזה נכלל בלשון במספר שנים אחר היובל תקנה, ר”ל תוכל לקנות על מספר שנים הנמשכים והולכים אחר היובל הבא.

ולפי”ז מלת אחר קרוב למ”ש לפי פירש”י, וממה דאמרינן שם בב”מ, כיצד יעשה ילקח וכו’ דזבין ליה לשתין שנין, משמע דאף לכתחלה מותר לעשות כן ע”כ.

ויש לדון עוד, דהנה גדר של מכירה לזמן י”א דהוא כקנין פירות, עיין ברא”ש פ”ג דסוכה ולכאורה מוכח כן מהגמ’ ביבמות ל”ו ב’ דגרסינן התם, דתנן הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שנתנן לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב מכר האב מכורין עד שימות הוא מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב ואיתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר’ יוחנן אמר לא קנה לוקח וריש לקיש אמר קנה לוקח ר’ יוחנן אמר לא קנה לוקח קנין פירות כקנין הגוף דמי ור”ל אמר קנה לוקח קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי עכ”ל.

ומבואר דכיון שעתידה השדה לעבור מצד הדין לרשות הבן חשיב כברשות הבן מעיקרא, כיון שאינו נשאר לעולם ברשות האב.

והו”ל גבי אב כקנין פירות.

ומוכח כאן עוד, דאע”ג שיתכן שלא היה כאן משמעות למכירה, כגון שאין עוד בנים ובודאי ירשנו, מ”מ יש כאן קנין ע”פ דין, וסגי בזה להחשיב השדה כברשות הבן, וה”ה לענינינו כיון שע”פ דין אינו מכור לעולם סגי בזה דהו”ל ברשות המוכר, ואע”ג דאין הנידונין שוים, מ”מ מסברא חשיב כברשות המוכר.

ועיין רמב”ם פכ”ג מהל’ מכירה הלכה ה-ו וז”ל, המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב הרי זה מכירה, ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה ובסוף תחזור לבעליה.

ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה, שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס, אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קניין עולם לעולם.

ובראב”ד שם, א”א איני מוצא מוכר לזמן קצוב שיבנה ושיהרוס אלא באומר נכסי לך ואחריך לפלוני ודבר זה אינו מיושב עלי במכר שאם אמר נכסי מכורין לך במאה דינרין ואחריך לפלוני בעשרים דינרין שנאמר בזה אין לשני אלא מה ששייר ראשון ויפסיד השני מה שנתן לו בדמים, ואפשר שיהיה כן כי לפי הספק נתן השני דמים.

עוד אפשר מוכר שדהו לששים שנה או לחמשים שנה או לארבעים שנה שיעשה בו כל חפצו כל ימי המכר מפני שהוא כמוכר בזמן היובל, עכ”ל, ועיין מחנה אפרים הל’ זכיה ומתנה סי’ י”ח דשייך לומר מתנה על מנת להחזיר.

ובשו”ע חו”מ סי’ רי”ב ס”ד כתב וז”ל, המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב, הרי זה מכירה ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה, ובסוף תחזור לבעליה ע”כ.

ומעשה היה שחברא קדישא בבני ברק שאלו את השבט הלוי (ח”י סימן רז) שהוצע להם קרקע שמיועד [בתכנית בנין ערים] לבית קברות, דבר זה היה מאפשר לנו למכור חלקות קבורה לשומרי שבת בתנאים זולים, אבל מאחר ומדובר בקרקע בבעלות המנהל, אפשר לקבל השטח רק לחכירה לתשעים ותשע שנה.

והשיב שהיות כי אין חשש לפינוי הקברים אחר כך, אם כן הדבר מותר ע”פ ההלכה, וגם ביסוד שהקבר צריך להיות שלו לכתחילה כדאיתא בב”ב דף קיב ע”א דאם קרקע חוזרת ביובל, אם כן נמצא צדיק בקבר שאינו שלו.

הא דידן עדיפא דגם בבא הזמן של צ”ט שנה, אין מחייבים לפנות, כמו שאין מחייבים לסתור הבניינים שנבנו על שטחים אלו, ואף על פי שנקרא רק חכירה, מ”מ לענין עצם הזכות להשתמש בו, הוי כאדם העושה בתוך שלו, וזכותו קיים, ולא נשמע עד היום שנתחייב אדם אשר בנה או קבר במקום כזה, לפנות אחר זה, דלמעשה הוא עושה בתוך שלו ודעתם רק לתבוע אם אפשר אחר זמן איזה תשלומים.

אבל הקרקע של הקבר, נקנה בדמים כהלכה, ואין מישהו שתובע בעלות על מקום הקבר, עכ”ל שבט הלוי.

והוסיף שם לעיין בתשובת בית יצחק (יו”ד ח”ב סימן עט) דהא דקונים יורשין חלק קבורה עבור הנפטר, כיון שאין זכיה וקנין למת, אכתי הוא אינו שלו, אך די”ל דצדיק קבור בקבר שאינו שלו הוא בזיון, וכשקונים היורשים משום כבודו של מת, שוב לא הוי בזיון, יעו”ש.

סוף דבר העיקר שלא יהיה כח ליד אחרים במנוחת הנפטר בקבר שלו, יעו”ש.

והגר”י זילברשטין בחשוקי חמד ב”ב קי”ב א’ כתב ע”ז, וז”ל, וגיסי הגאון ר’ חיים קניבסקי שליט”א הביא קצת סמך לסברת השבט הלוי מהירושלמי בשביעית (פ”ו ה”א) שכתוב שם אנטונינוס יהבה לרבי תרין אלפין דשנין באריסות, לפיכך נאכל ולא נעבד בסוריא, ופטור מהמעשרות מפני שהיא כשדות עכו”ם.

וביאר הגר”א שאנטונינוס נתן באריסות לרבי לאלפיים שנה ואם כן הוי הישראל אריס עולם, ולכן אסור לעבוד כסוריא.

ונאמר שם דפטור ממעשרות מפני שהשדה של גוי, ומשמע דאילו היה חכור דוגמת מינהל ישראל, כיום, אולי היה חייב במעשרות עכ”ל.

ומ”מ מבואר מראיה זו דגם לאלפים שנה חשיב מכירה לזמן ופשוט.

קרא פחות

נשאל: כ״ב בניסן תשפ״דב: שבת

האם מותר לשפוך בשבת שיירי פסולת לכיור עם מסננת בפתח הניקוז כאשר הפסולת הנוזלית מתנקזת ושאר הפסולת נשארת למעלה

הרב עקיבא משה סילבר

הדבר מותר, והמחמיר בזה אין מזניחין אותו מאחר שאין ההיתר ברור לכו”ע. מקורות: במשנה שנינו שנותנין ביצה במסננת של חרדל להפריד בין החלמון לחלבון לשמש לצביעת החרדל עם החלמון, ובפמ”ג סי’ שיט משב”ז סקי”ב העלה צד אפשרי ...קרא עוד

הדבר מותר, והמחמיר בזה אין מזניחין אותו מאחר שאין ההיתר ברור לכו”ע.

מקורות: במשנה שנינו שנותנין ביצה במסננת של חרדל להפריד בין החלמון לחלבון לשמש לצביעת החרדל עם החלמון, ובפמ”ג סי’ שיט משב”ז סקי”ב העלה צד אפשרי עפ”ז שאם אינו צריך את אחד מן המאכלים כרגע אין בזה איסור בורר.

אבל הביאור הלכה סי’ שיט ס”ג חלק עליו שהרי שם לא זו בלבד שאינו רוצה את אחד מהם עכשיו אלא שאינו רוצה אף אחד מהם לעולם, שהרי החלבון הולך לאיבוד והחלמון ג”כ הולך למטרה שלא יישאר ממנו ממש, וממילא כאן שניהם הולכים לאיבוד.

ויעוי’ באגלי טל (זורה סק”א אות ב) שהקשה על הפמ”ג ממשמעות לשון התוספתא שבת פי”ז ה”ו דמשמע שם שהברירה היא בב’ מינים גם אם אין אוכל אחד מן המינים עכשיו, וכ”כ בחזון יחזקאל שם.

ועכ”פ מבואר מדברי הביאה”ל (וכ”ש מדברי הפמ”ג) שאם שני החלקים בתערובת הולכים לאיבוד אין בהם איסור בורר בהפרדת החלקים, וכ”כ עוד כמה אחרונים (פמ”ג משב”ז סי’ שיט סק”ז, אשל אברהם שם סקט”ז, ואג”מ ח”ד סי’ עד בורר אות ד וצי”א ח”ז סי’ יב סק”ב, ועי’ חוט שני שבת עמ’ פד).

ועפ”ז הורו כמה מפוסקי זמנינו (שש”כ פי”ב סט”ז בשם הגרשז”א, איל משולש פ”ז הערה קיא בשם הגריש”א והגרנ”ק) להתיר באופן הנ”ל של הכיור, משום שאינו רוצה לא בפסולת שיורדת למטה ולא בפסולת שנשארת למעלה אלא הוא רק היכי תמצי להשליך את ב’ מיני הפסולת באופן שלא יזיק למערכת הניקוז.

ויש להוסיף דאפי’ שיש לו צורך כל שהוא שתישאר הפסולת העבה למעלה, ומצינו במשנה בפרק המצניע שיש דברים שיש להם חשיבות שמציניעין אותן לגונזן, מ”מ בלאו הכי לא דמי כלל למשנה שם (ששם יש מצוה בגניזה), ובעיקר משום שזה אינו צורך המחשיבו כאוכל לגבי ברירה, דהרי אפי’ לגבי חלמון חשיב באחרונים כהולך לאיבוד שלא למאכל אף שמשתמש בו כיון שאינו משמש לשימוש שיהנה מממשות החלמון, וכ”ש במקרה שלנו שאם היה יכול לסלק את הפסולת ממנו בכל דרך היה רוצה בכך וממילא הגדרת הדבר לענין בורר כב’ מיני פסולת וכ”ש שכל ברירת הדבר היא על מנת למצוא דרך יעילה לסלק את הפסולת ממנו.

ויש מקום לדון בביאור דברי הבה”ל הנ”ל שלמד דין זה מנותנין ביצה במסננת של חרדל, דמאחר שיש ראשונים שסוברים שטעם ההיתר בביצה במסננת מכיון שיש ב’ מיני אוכל (ראה רשב”א וריטב”א שבת קלט ע”ב בדעת הגמ’ שם קלד ע”א), ואמנם קי”ל כתה”ד להחמיר בב’ מיני אוכל, אבל למה לא נחשוש לחומרא בדאורייתא להנך ראשונים שסוברים שיש טעם אחר להתיר ביצה במסננת וממילא אין כאן מקור לחידוש דב’ מיני פסולת שרי.

ואולי יש מקום לומר דגם הבה”ל לא אמר אלא לשיטתו של הפמ”ג שלמד כן לפי דעת הרא”ש והטור ותה”ד בדין ב’ מיני אוכל, ולא להלכה ללמוד מזה דינים אחרים, אבל מסתימת דבריו לא נראה שהגביל דבריו להלכה, וכן ממה שהביא עוד המשנ”ב להלן (סט”ו סקנ”ח) את דברי הטור בביאור דינא דביצה במסננת וז”ל והחלבון נשאר למעלה ר”ל ואינו עומד לאכילה אעפ”כ לא חשיב כבורר אוכל מתוך פסולת דאף החלמון שהוא מסנן אינו בשביל אכילה רק כדי ליפות מראה החרדל [טור] עכ”ל המשנ”ב שם, ולכאורה תפס לגמרי להלכה שטעם ההיתר הוא משום שהם ב’ מיני פסולת.

אולם בגוף מה שהביא מהטור יל”ע דבטור נזכר עוד פרט שלא נזכר במשנ”ב כאן וז”ל הטור בפנים, דלא חשיב כבורר משום שהחלבון והחלמון שניהם אוכלין הם ואין נותנין אותו לתוכו אלא לתקן מראה החרדל הילכך לא חשיב כבורר אוכל מתוך הפסולת עכ”ל, והנה בטור נזכר להדיא כשי’ הרשב”א והריטב”א שהגדרת ההיתר הוא משום שיש כאן אוכל מתוך אוכל, אלא שהמשנ”ב הביא מדברי הטור רק את המשך דבריו שכיון שהוא רק לתקן מראה החרדל לא חשיב כבורר אוכל מתוך פסולת, והוא מתיישב עם דברי הבה”ל לעיל שיש כאן הגדרת פסולת מתוך פסולת.

אלא דצ”ע באמת איך דברי הטור בפנים מתיישבים עם הבנת הבה”ל לעיל בדבריו, ועוד צ”ע למה באמת לא הביא המשנ”ב כל דברי הטור בשלמותם (ואה”נ יעוי’ במג”א שהביא כל לשון הטור), ועוד צ”ע הטור גופיה למה הזכיר המשך דבריו שהוא רק לתקן מראה החרדל הלכך לא חשיב וכו’, ולמה לא סגי במה שאמר מתחילה שיש כאן בורר אוכל מתוך אוכל, ועוד צ”ע דהטור גופיה סובר דב’ מיני מאכל אסור לברור כמ”ש לעיל בסי’ זה (קו’ זו האחרונה הקשה הדרישה ועי”ש מה שכתב שם).

ואולי כוונת הטור דרק מאחר שאינו רוצה להשתמש בממשות מין אחד יותר מחבירו ממילא חשיב ב’ מיני אוכל, דר”ל שאם רוצה להשתמש בממשות מין אחד יותר מחבירו חשיב לפי הגדרת הדין כאוכל מתוך פסולת, אבל אם רוצה להשתמש רק בגוון של אחד מהם ממילא לא חשיב זה אוכל יותר מחבירו, ובזה מודינן שיש כאן היתר של אוכל מתוך אוכל, ר”ל דאף דבעלמא סבירא לן לאסור אוכל מתוך אוכל, היינו כשרוצה באחד ובאחד לא, אבל כשאינו רוצה בשניהם (היינו בממשותם כמשנ”ת) בזה מודינן בהיתר דאוכל מתוך אוכל, כן יתבארו דברי הטור.

ובאמת כ”כ המשנ”ב בשם הב”ח והלבוש שאם ירצה לאכול החלמון בממשותו ממילא ייחשב החלבון כפסולת, והיינו לפי מה שנתבאר דאנן קי”ל (וגם הטור גופיה) דאוכל מתוך אוכל דינו כאוכל מתוך פסולת, ורק מחמת שאינו רוצה לאכול החלמון בממשותו לא חשיב פסולת מתוך פסולת.

ויעוי’ גם בלשון הריטב”א הנ”ל שכ’ וז”ל, כי גם החלבון אוכל הוא וראוי הוא, אלא שאינו רוצה לערב בחרדל אלא החלמון בלבד לגוון עכ”ל, וכעי”ז ברשב”א שם, ולמה הוצרך להזכיר שהחלמון הוא לגוון, ויש מקום לבאר לפי פשוטו דבא לבאר למה רוצה החלמון בלבד, אבל אולי יש מקום לבאר באופן אחר גם את דברי הריטב”א ע”ד דברי הטור הנ”ל, דמאחר שרוצה אחד מהם לגוון בלבד ממילא לא שייך לומר רוצה בממשות אחד מהם וממילא לא שייך להחשיבו כפסולת מתוך אוכל, אבל באמת שבלשון הרשב”א יותר נראה כמ”ש לבאר בפשיטות.

עכ”פ הטור סובר לכאורה כסברת הפמ”ג הנ”ל ששלל הבאה”ל לעיל בס”ג שצידד לומר דאפשר שאם יש ב’ מיני אוכל שאינו רוצה עכשיו אחד יותר מחבירו מותר, וע”ז נקט הבה”ל דשאני התם בביצה במסננת שאינו רוצה אף אחד מהם לעולם כלל, ובאמת אולי יש קצת מקום לבאר דברי הטור גם כשי’ הבה”ל, דהרי הטור מיירי בדבר שאינו רוצה את ממשותו לעולם כלל, אבל מדנקט הטור הלשון “שני מיני אוכל” דוחק לפרש כשי’ הבה”ל, אבל כשי’ הפמ”ג אינו דוחק כ”כ אם נקבל לפרש דבריו ע”ד ביאורי הנ”ל, וק”ל (ומ”מ עדיין לא לגמרי למדנו מלשון הטור דברי הפמ”ג, דהפמ”ג מיירי אפי’ באופן שאין שום ריעותא בא’ מן המינים וכל אחד מהם מופרד אחר כבוד לשימוש מאוחר יותר, אבל כאן בכל אחד מן המינים יש ריעותא, דהחלבון אינו צריך כלל והחלמון אינו צריך לממשותו כלל, ושמא רק בזה התיר הטור ולא באופן שב’ המינים עומדים לשימוש גמור מאוחר יותר, ואמנם נזכר בל’ הטור יותר מהגדרת הבה”ל של ב’ מיני פסולת בלבד, אבל עדיין להגדרת הפמ”ג לא בא, ואחר העיון שוב בלשון הבאה”ל אינו מופקע שזה גם מה שנתכוון לומר הבה”ל ג”כ, ומ”מ ב’ מיני פסולת יהיו מותרים במכל שכן), לכך השמיט המשנ”ב דבריו על ב’ מיני אוכלין שכן לא רצה לחדש דין זה לקולא בדאורייתא שאפי’ ב’ מיני אוכלין אם אינו רוצה עכשיו אחד מהם יהיה מותר.

ומיהו יל”ע באמת למה נקט הטור הלשון אוכל מתוך אוכל כיון שלפי שיטתו חשיב האוכל שאינו רוצה כמו פסולת וא”כ למה באמת לא נימא דדינו כפסולת מתוך פסולת, ואם תאמר דמה שנוטל החלמון לא חשיב כפסולת כיון שצריך לו, א”כ הרי גם כאוכל אינו חשוב, דהרי אם נוטל החלמון לאכלו בממשותו למדנו (בב”ח ולבוש) שהוא כאוכל מתוך פסולת, וא”כ א”א לומר באופן שנוטל החלמון לגוון שהוא כאוכל מתוך פסולת, כיון שדינו הוא חדש שאינו משמש לאוכל, וא”כ למה נקט הטור אוכל מתוך אוכל ולא פסולת מתוך פסולת, ולכאורה הטור הביא כאן גדר חדש של אוכל מתוך אוכל כיון שהחלמון אינו הולך לאיבוד (ונפק”מ ללמוד מזה גם דין מפריד ב’ מיני אוכלין ע”ד הנ”ל של הפמ”ג כמשנ”ת).

ושוב חשבתי השתא דאפשר שאין קושי’ כלל על פסקם של פוסקי זמנינו מהרשב”א והריטב”א הנ”ל, דהרי כל הנידון אם לאסור פסולת מפסולת או לא (נידון הבאה”ל), ואם לאסור אוכל מאוכל כשאינו משתמש באחד מהם עכשיו או לא (נידון הפמ”ג), הוא רק לפי שי’ הרא”ש והתה”ד לאסור אוכל מאוכל, אבל לפי שי’ הרשב”א והריטב”א (בפשוטו) שמתירים אוכל מאוכל, א”כ אפשר שזה פשיטא שיתירו גם פסולת מפסולת, דהרי הגדרת בורר לשיטתם הוא רק אוכל מפסולת ולא אוכל מאוכל וכ”ש לא פסולת מפסולת (*), דבאוכל מאוכל יש עדיין צד לומר שמה שאין צריך חשיב כפסולת וממילא הו”ל אוכל מפסולת אבל פסולת מפסולת כ”ש דשרי, כך יתכן לומר.

ויש להעיר בזה עוד דהמשנ”ב להלן שם הזכיר שאם מסנן כדי לאכול החלמון חשיב ב’ מיני אוכלין (ור”ל דממילא כיון שיש כאן ב’ מיני אוכלין וצריך רק אחד מהם חשיב כבורר אוכל מתוך פסולת לפי הגדרת ההלכה לדידן שיש איסור גם בברירת אוכל מתוך אוכל אם צריך אחד מהם עכשיו, משא”כ אם שניהם אינם נצרכים לו לאכילה ממשית חשיב לפי הגדרת ההלכה כבורר פסולת מתוך פסולת), ואעפ”כ הביא שהמג”א והעולת שבת מתירים גם בזה משום דמקרי בורר מין אחד ממין אחד, ונקט דנכון להחמיר, ומשמע שאמר כן בתורת חומרא.

וא”כ יל”ע דהרי לדעות אלו נמצא דמעיקרא ההיתר גם במתני’ הוא משום שהם מין אחד, וממילא יל”ע אם שייך לסמוך לקולא על הדעות החולקות שסוברות שטעם ההיתר במתני’ הוא משום שהם ב’ מיני פסולת ולהתיר מחמת כן בכל ב’ מיני פסולת, כיון שיש סוברים שאין זה טעם ההיתר במתני’, ויעוי’ במג”א שמקור דבריו לומר שהוא מין אחד הוא מהמגיד משנה וע”פ דברי המגיד משנה משמע לכאורה שביאר המג”א באופן אחר את דברי הסוגי’ דלא כהטור.

ואין להקשות דהרמב”ם בפה”מ ובחיבורו (הל’ שבת פ”ח הי”ד) מפרש דהכונה שאינו מפריד חלקים בביצה אלא מדובר בביצה טרופה ונותן אותו במסננת כדי שייצלל, ואם כן בלאו הכי אין הוכחה מזה לענייננו דלא מיירי בהפרדת חלקים כלל, ואינו שייך לנידון הראשונים על הפרדת ב’ מיני אוכל, וגם לשי’ התה”ד וסייעתו דקי”ל כוותיה ששייך ברירה בב’ מיני אוכל אעפ”כ אינו סותר לפירוש הרמב”ם הזו, אין להקשות כן משי’ הרמב”ם כיון דהשו”ע סי’ שיט סט”ו לא פסק כוותיה אלא כפירש”י ושא”ר, ואולם במג”א הביא בקיצור דברי הרמב”ם ולא נתבאר לנו כל הצורך היאך למד המג”א בדעת הרמב”ם (שיתכן שלמד שהרמב”ם מסכים עם רש”י ולא הביא אלא דבריו בפה”מ).

המעיין בדברים שכתבתי ימצא שטרחתי בכמה אופנים ליישב פסקם של פוסקי זמנינו שהתירו בשופי פסולת מתוך פסולת, אולם שוב מצאתי שבספר שביתת השבת מלאכת מרקד באר רחובות סקכ”ג השיג על הפמ”ג הנ”ל (במשב”ז סק”ז) ואסר פסולת מתוך פסולת, ושמחתי שמצאתי עוד שיטה לדין זה שבאמת לא נתברר כל הצורך שמותר לפי כמה ראשונים.

ואבאר שיטות הראשונים הקשים על דין זה של הבה”ל להתיר פסולת מתוך פסולת.

ראשית כל שי’ הרשב”א והריטב”א שלמדו בכוונת המשנה שהוא מטעם אוכל מתוך אוכל.

שנית משיטת הרמב”ם דמבאר שהוא מין אחד ולא מפריד ב’ מינים.

שלישית משי’ המגיד משנה דסובר דעכ”פ מצד הדין חשיב כמין אחד, משא”כ כשמפריד ב’ פסולת זה מזה.

רביעית הטור שאולי מגביל ההיתר של המשנה רק באופן שב’ המינים ראויים לאכילה, דכל יתר הצדדים שכתבתי בכונתו אינם מוכרחים לדינא.

ויש לציין דמלבד הנ”ל היה עוד מקום לדון דשמא כיון שצריך החלמון חשיב קצת כאוכל מתוך פסולת, אבל בראשונים הנ”ל עכ”פ לא פירשו כן, והטעם דכיון דעביד במסננת אם היה כאן הפרדת אוכל מפסול היה מלאכה בכל גוני ואכמ”ל.

קרא פחות

הירשם

היכנס

שאל כל שאלה שיש לך בהלכה!

שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

עוד הוספה

תשובה להנ”ל

הורדת ספר שכיחא

ארכיון גליונות שכיחא

תגיות

השאלות שנצפו ביותר לאחרונה

שאלות בהמתנה

תגובות אחרונות

צור קשר

נושאי האתר

קישורים מהירים

ניתן לקבל גיליון שכיחא מידי שבוע הישר לתיבת המייל

שלח שאלה

אנא השאר כתובת מייל לתשובה

השאלה שלך