משנה

שאלה

לכבוד מו”ר הרה”ג רב עקיבא שליט”א אחדשה”ט

א) משנה דף מ.

אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה בחדש עדותן קיימת שזה יודע בעיבורו של חדש וזה אינו יודע בעיבורו של חדש זה אומר בשלשה ואחד אומר בחמשה עדותן בטילה

ויש לעיין, חדא, מדוע קתני מתניתין אחד אומר בשנים, בשלשה כו’ הול”ל אחד אומר באחד בחודש כו’

ועוד מדוע קתני מתניתין בשלשה, בחמשה, הול”ל בשנים בארבעה וצע”ק

ב) רש”י במתניתין ד”ה העובד ע”ז- אם מעידין בכך שואלין את מי עבד פעור או מרקוליס.

ועיין ברייתא לקמן דף מ: העובד ע”ז את מי עבד לפעור עבד למרקוליס עבד ובמה עבד בזיבוח בקיטור בניסוך בהשתחואה.

ג) מא.

ובאמת קשה על הגמרא במכות, דלכאורה תמרי אין בהן כדי להמית וצע”ק

ד) מא: כי הוה למד בן זכאי הוה קרי ליה כתלמיד היושב לפני רבו כי הוה לימד הוה קרי ליה רבן יוחנן בן זכאי כי קרי ליה בן זכאי על שם “דמעיקרא” וכי קרי ליה רבן יוחנן בן זכאי על שם “דהשתא”

וברש”י והאי דקרי ליה בחדא מתני’ בן זכאי ובחדא רבן יוחנן בן זכאי לא תיקשי מאן דקרי ליה בן זכאי על שם “ההיא שעתא” דאמרה להא מילתא ומאן דקרי ליה רבן על שם “סופיה” קרי ליה, ויש לעיין מדוע שינה רש”י מפשטות הגמרא וכתב באו”א.

וצ”ע

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

שלו’ רב

א.

אפשר שא’ וב’ אי”ז חידוש כ”כ, דעבידי אנשי לקרוא לב’ דר”ח ב’ בחדש שאינם יודעין בעיבורו של חדש אבל על המשך החדש מה שאינם יודעים הוא יותר חידוש.

ואחר דאשמעינן על ב’ ו’ כבר שמעינן על יותר מזה עד רובו של חודש דביותר מזה כבר אין חילוק כ”כ וכיון שלא השמיענו התנא גדר ברור אין לנו לחדש גדר שאין לו דבר קבוע וברור רק רובו של חדש שזה כבר גדר ברור.

שוב ראיתי בתפארת ישראל [יכין, סנהדרין פ”ה מ”ג] שכתב וז”ל, ויש לדקדק טובא למה נקט תנא ב’ וג’ והדר נקט ג’ וה’, טפי הו”ל למנקט א’ וב’, וא’ וג’, ונ”ל דרצה למנקט בימי החודש בגוונא דבעי למנקט בשעות, דצריך למנקט ברישא בשעות ב’ וג’, דאי הוה נקט א’ אומר בשעה ראשונה, וא’ אומר בשנייה, לא פסיקא מלתא שתהיה עדותן קיימת, דהרי בשעה ראשונה נכלל נץ החמה והרי באחד אומר תוך הנץ וא’ אומר אחר הנץ, עדותן בטלה [כש”ס מ”ב א’], ומדרצה למנקט כולה מתני’ בחדא גוונא, נקט נמי בימי החודש בב’ וג’, והא דלא נקט בסיפא דרישא בימי החודש ב’ וד’, דוגמת רישא דרישא דא’ אומר בב’, נ”ל דלהכי נקט בסיפא שלשה וחמשה, דקמ”ל דלא אמרינן מדשני המלות אלו בסופן שוין בהברה שה שה, מטעה טעי העד במספר השעות, ושמע וטעה, קמ”ל דלא תלינן בטעות כה”ג עכ”ל.

ב.

הכלל הוא בזה דמחד גיסא רש”י יותר מבאר הפשט ומאידך גיסא פחות מוסיף פרטי דינים, ולכן מחדש גיסא הוסיף ענין שהעדים אמרו שעבד למרקוליס על מנת להבהיר יותר המשך הדברים ומאידך גיסא השמיט שאר פרטי דינים בברייתא הנוגעים פחות לפשט.

ג.

כתב הערוך לנר סנהדרין דף מא ע”א ברש”י ד”ה תאנות שחורות, דע”כ בתאנים עצמן א”א להרוג, אף דבמכות (ח א) מוכח דשייך מיתה בתמרים אפשר דקים ליה להש”ס דתאנים קטנים או רכים יותר מתמרים וא”א להרוג בהן ע”כ.

ד.

זה ממש פשטות הגמרא השאלה איך קוראים לזמן הראשון ‘מעיקרא’ או ‘ההיא שעתא’ אבל שניהם אותה המשמעות.

האם כונתכם להקשות דמשמע שהמעשה היה באמת אחר כך ורק רש”י פירש שהמעשה היה מתחילה.

כנראה שרש”י היה לו סברא לומר כן שאין מסתבר להוריד מאדם גדול את התואר שלו אע”פ שכשנולד לא היה לו תואר זה, ודוקא אם המעשה כבר אירע מתחילה.

***

יום שישי י”ב אייר תשע”ו

לכבוד הגר”א נבנצל שליט”א

מה שהקשה מ”ט בטהרת נגעי בתים כתיב (י”ד נ”ג) אל מחוץ לעיר אל פני השדה, ואילו בנגעי אדם (שם ז’) לא כתיב עיר אלא שדה, הנה ז”פ דגם באדם בענין מחוץ לעיר, כמבואר ברמב”ם פי”א מהל’ טו”צ ע”ש, וכמו שציין הדר”ג שיש ג”כ דין דרור דילפינן מדכתיב עיר, ושייך גם באדם, והנה כתב המשנה למלך הלכות טומאת צרעת פרק יא הלכה א וז”ל, ומביא שתי צפורים דרור וכו’.

דין זה הוא משנה ערוכה רפי”ד דנגעים ודין זה דבעינן דרור נתבאר בת”כ גבי טהרת נגעי בתים דכתיב ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר רבי יוסי הגלילי אומר שחיה חוץ לעיר ואיזו זו דרור ע”כ.

ומינה ילפינן לטהרת האדם ג”כ דבעינן דרור עכ”ל.

וחזר על דבריו שם אח”כ.

וכן דרך התורה בהרבה מקומות לשייר דבר במקרא וללמדו ממקו”א.

‏

{שאלה – כתיב (בדברים פרק לא פס’ י-יב): ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות: בבוא כל ישראל לראות את פני ה’ אלהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם: הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה’ אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת:}

ואין מובן פשטות המקרא שאחר שקורא מקהיל אותם, שהרי לפי האמת מקהיל כדי לקרות אח”כ, וכן מבואר בסוטה מ”א ב’, ומהו שנאמר תקרא וגו’ ואז הקהל וגו’.

תשובה – צדקת למאוד שאין הסדר כן, ובאמת א”צ להביא שום ראיה ע”ז, ובהרבה מקומות מסרס רש”י המקרא וילמוד סתום מן המפורש, וזו א”צ לפנים ודי בזה.

ופשט הפסוק הוא שבבוא כל ישראל לקיים מצות ראיה, אז יש לקרוא לפניהם, ואיך תעשה זאת, שכן אין כולם באין באותה השעה ובאותה העת, לכך אמר שיש להקהיל אותם קודם הקריאה, כדי שיהיו כולם שם בבת אחת.

אחר זה ראיתי באלשיך הק’ שעמד בזה, וז”ל [אלשיך על דברים פרשת וילך פרק לא פס’ י]:

והנה מהראוי היה יאמר מתחלה תקהיל את העם האנשים כו’, ואחר כך יאמר ותקרא את התורה הזאת באזניהם, אך אומרו תחלה תקרא כו’ נגד כל ישראל באזניהם הוא בלתי מסודר.

אך הנה היה אפשר לומר הנה השלמים הנקראים ישראל, המה ידעו כל מה שכתוב שם ולמה צריך שישמעו.

והעם הבלתי יודעים ונשים, גם בשומעם מה יועיל למו.

לזה אמר בבא כל ישראל כו’, והוא מאמרם ז”ל (שבת י א) על פס’ (משלי כח ט) מסיר אזנו משמוע תורה, שאומר הוא יתברך המסיר אזנו משמוע תורה שאומר שכבר למדו ושמעו פעמים רבות, גם תפלתו שמתפלל לה’ שלש פעמים ביום תועבה, שהרי גם ה’ שמע בשחרית וחוזר לשמוע במנחה ובערבית.

על דרך זה יאמר במועד שנת השמטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל, שעם שגם בשנה ההיא נתראה זה פעמים בפסח ועצרת, וחוזר לראותם שם גם פעם שלישית ואינו קץ בהם זולת מה שרואה אותם בכל מקום.

כן גם בשמוע תורה היודעים ונכנסים הדברים באזניהם כי מבינים הם תקרא באזניהם, ולא יקוצו גם שלמדו ושמעו פעמים רבות.

וגם הבלתי נכנס באזניהם שהם העם המוני חסרי ידיעה (יב) והנשים והטף כו’ גם שמעצמם לא ידעו ספר יבינו על פה.

וזהו למען ישמעו ולמען ילמדו וגם ויראו כו’ בשומעם שהם דברי תוכחות.

(יג) והכת השלישית שהם בניהם אשר לא ידעו הבנת הדברים גם בשומעם ישמעו ולמדו שיחשקו ללמוד.

עוד יתכן כיוון לאמר בבא כל ישראל לראות, והוא כי הנה שלשה דברים מצוה הוא יתברך.

א.

מציאות קריאת התורה.

ב.

היות במקום אשר יבחר ה’ במקום שבאים להראות שהוא בעזרת בית המקדש.

ג.

שיקהילו גם אנשים ונשים וטף שכולל יודעים ובלתי יודעים אפילו טף שאין מבינים.

על כן אחר אומרו הראשונה שהיא מציאות הקריאה באומרו תקרא את התורה הזאת, אמר מה שאמרתי שיהיה במקום אשר יבחר ה’ שהוא בעזרה ולא בחוץ, הטעם הוא לשיהיה נגד כל ישראל באזניהם.

והוא כי אילו חוץ לעזרת בית המקדש היו צריכים מקום רחב כמחנה ישראל שבמדבר שהיתה כמה מילין, ולא יהיו בפני המלך הקורא רק קצתם ולא ישמעו קולו כי אם הקרובים אליו, כי אך רחוק יהיה בין המלך ובין העם אשר בכל גבול מחניהם.

על כן צוה יתברך יהיה בעזרה כי שם צוה ה’ את הברכה שמועט החזיק את המרובה.

באופן שכל ישראל ימצאו בפני המלך ולא קצתם וכלם ישמעו קולו ויכנסו דבריו באזניהם.

וזהו אומרו תדע למה אמרתי במקום אשר יבחר, הלא הוא כדי שיהיה נגד כל ישראל, שיקרא הקורא נגד כל ישראל שיהיו כל ישראל נגדך לפניך ויכנסו כל דברי התורה אשר תקרא באזניהם, כי כלם ישמעו כי סמוכים וקרובים המה אליך.

ועוד שלישית תעשה, והוא הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך כו’, מה שיהיו כל אלה במקום הנזכר הוא היודעים ומבינים למען ישמעו, מה שאין כן במקום אחר שלא ישמעו הכל כמדובר.

וענין התורה שישמיעום, הוא ללמוד ליראה על ידי דברי ספר משנה התורה שכלו תוכחות, וזהו ולמען ישמעו ולמדו כו’.

ואשר לא יבינו שהוא הטף למה יבואו, והנה בגמרא (חגיגה ג א) אמרו לתת שכר למביאיהם לאבותם המביאים אותם.

ומה הוא שכר אבותם הלא הוא שישמעו ולמדו ליראה כו’ כל הימים כו’, לומר שבזכות זה יזכו אבותם שבניהם ישמעו ולמדו תורת ה’ ליראה כו’, כי אין שכר לאב גדול מזה שיזכה בנו ללמוד וליראה את ה’.

ואפשר שילש שכרו שהוא בבני חיי ובמזוני, בבני שיחיו בניהם ויזכו לתורה וזהו ובניהם כו’ ישמעו ולמדו כו’, ועל חיי אמר כל הימים אשר אתם חיים, ועל מזוני אמר על האדמה כו’ שהוא זבת חלב ודבש עכ”ל האלשיך, והארכתי להביא כל לשונו כי היכי דלא נפטור לזה בכדי.

{עש”ק פרשת וישב כ”ב כסלו ע”ו
פ”ק קרית ספר יע”א}

שאלה – הקשה הג”ר אהרן פריס, דיש לדקדק במ”ש (בראשית ל”ז ד’) ‘ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו’, הא לכאורה היה ראוי לכתוב ‘ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מהם’, ולא מכל אחיו, שהרי הם ראו כלפי עצמם עכ”ל.

תשובה לפי מה שביארתי בתשובה הקודמת, דעיקר הקנאה השייכת במשנה בן בין הבנים היא מצד אהבת בן, שהיא אהבה טבעית, שע”ז תמהים מ”ט הוא משנה כ”כ, אבל כל היכא שאי”ז בין בנים, כגון שנותן לעני א’ מתנה מרובה ולעני א’ מתנה מועטת, בכל כה”ג ליכא למיחש, דהא ודאי שייך שאוהב א’ יותר מחבירו, ורק בבן בין הבנים עלול לגרום קנאה ביניהם, עיין מה שכתבתי שם.

ולפ”ז כאן י”ל ג”כ דמה”ט כתיב מכל אחיו, ולא כתיב מהם, אע”ג דעליהם עצמם עצמם איירי קרא, דעיקר הקפידא כאן היה משום שהם ‘אחיו’.

ויעויין עוד במדרש שכל טוב כאן שכתב, מכל אחיו ואפילו מראובן ושמעון ויהודה, והיינו מחמת שמצד האחוה שלהם, ר”ל השייכות המשפחתית שלהם, הם חשובין יותר שהם גדולי הבית, והיינו שוב ענין ה’אחיו’.

ויעויין בבעל הטורים שכתב, אותו אהב אביהם מכל אחיו בגימטריא שגלה לו סוד בלבד ולא להם, והנה ידוע שגימטריא היא א’ מן המידות שהתורה נדרשת בהן, כדאיתא במשנת רבי אליעזר, וי”ל דלכך נכתבה לדרוש גימטריא זו.

וראיתי עוד במהר”ם אלשיך שכתב, ושמא תאמר למה לא שמו לבם לדון את אביהם לכף זכות שעל כי בן זקונים הוא עשה הדבר ולא על קבלת הדבה לזה אמר מכל אחיו, לומר שאם על היותו בן זקונים הוא הלא יותר בן זקונים הוא בנימין ואותו היה ראוי יעשה כתונת הפסים, אך אין זה כי אם חרב קבלת הדבה, וזהו אומרו מכל אחיו שהוא את כלם לגמרי לרמוז גם על בנימין, ועל כן לא אמר מכלם כי אם מכל אחיו – לרמוז גם את אשר לו בו עיקר האחוה מכל השאר ע”כ, עיין שם בכל אורך דבריו.

ובמשך חכמה ראיתי עוד מהלך בזה, וז”ל, ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו הענין דבלא זה היו סבורים מפני שהוא בן רחל אהובתו לכן אוהב גם בניה יותר מכולם אבל כאשר ראו כי “אותו אהב מכל אחיו” היינו אף מבנימין לכן זה הוא ודאי מפני הדיבה שמביא עליהם ומתכבד ומתיקר אצל אביהם בקלונם לכן “וישנאו אותו” ופשוט עכ”ל.

{מינאי }