משה

בַּיִת/משה/עַמוּד 5

שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

נשאל: ב׳ במרחשוון תשפ״ה

אמרו בגמ’ [כתובות קי ע”ב] ושו”ע [אה”ע סי’ עה ס”ג] שיש להעדיף עיר שרובה נכרים בא”י על פני עיר שרובה ישראל בחו”ל, אבל לא אמרו בזה שאין לבכר עיר שרובה ישראל בא”י על פני עיר שרובה נכרים או ...קרא עוד

אמרו בגמ’ [כתובות קי ע”ב] ושו”ע [אה”ע סי’ עה ס”ג] שיש להעדיף עיר שרובה נכרים בא”י על פני עיר שרובה ישראל בחו”ל, אבל לא אמרו בזה שאין לבכר עיר שרובה ישראל בא”י על פני עיר שרובה נכרים או משומדים בא”י, דכל זה לא נאמר אלא שמעלת א”י קודמת למעלת עיר שרובה ישראל, אבל לא שקדושת ארץ ישראל פוטרת מחיוב זה, ופשוט.

וכן יש ללמוד מדברי השו”ע שם [בס”ב] שכ’ שמעיר שמוציאין עיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל, ולא נזכר שהוא רק בחו”ל, דדין זה של עיר שרובה גוים בא”י נאמר רק לענין להעדיפה מעיר בחו”ל.

וגם בתוספתא פי”ב מכתובות (שהוא מקור דין זה ברי”ף כמ”ש בבהגר”א שם) נזכר דין זה דסעי’ ב אחר שנזכר ג’ ארצות שבא”י, וכעי”ז בירושלמי כתובות פי”ג ה”י (עי”ש בגירסאות המפרשים ובקה”ע ובשדה יהושע ופני משה מש”כ על הגי’ שכולה גוים), ופירש המנח”י בתוספתא שם ע”פ החסדי דוד דהיינו אפי’ מארץ אחת לאחרת (כגון מיהודה לגליל) מוציאין מעיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל אם אין עיר שרובה ישראל בארץ זו, ומבואר שגם בא”י יש להעדיף עיר שרובה ישראל, ובתוך דבריו של החס”ד מבואר להדיא דכך כוונתו (שהזכיר שם שאם כל ערי א”י רובה גוים אין מוציאין לחו”ל ומבואר דאם יש שם שאין רובן גוים מוציאין לאותן הערים).

וכן מוכח להדיא ברמב”ם ספי”ג מהל’ אישות הי”ח הי”ט שכתב וז”ל, וכן לא יוציאה ממקום שרובו ישראל למקום שרובו עכו”ם ובכל מקום מוציאין ממקום שרובו עכו”ם למקום שרובו ישראל בד”א מחוצה לארץ לח”ל או מארץ ישראל לארץ ישראל אבל מחוצה לארץ לארץ ישראל כופין אותה לעלות וכו’, ומבואר להדיא בדבריו דבא”י גופה יש להעדיף מקום שרובו ישראל על מקום שרובו גוים.

לגבי מה שכתבת אם מספיק שיש בהכנ”ס במקום, זה ודאי חשוב מאוד ויש אופנים שכופים על היחידים לשכור מנין [או”ח סי’ נה סכ”א] וכן כופין לבנות בהכנ”ס [שם סי’ קנ ס”א], אבל יש דין נוסף להיות בסביבת צדיקים שהוא דבר המשפיע מאוד, כמ”ש הרמב”ם בהל’ דעות [פ”ו ה”א] שדרך האדם להיות נמשך אחר אנשי מדינתו וכו’, וכמו שכתוב במשלי [הובא ברמב”ם שם] הולך את חכמים יחכם וגו’, וכמ”ש במשנה באבות [פ”ד מט”ו] והוי זנב לאריות ולא ראש לשועלים.

ויש להוסיף עוד חידוד והרגשה במהות השפעת הסביבה, דיש אנשים שמטבעם הם מושפעים יותר ויש אנשים שמטבעם הם מושפעים פחות, ויש אנשים שמטבעם בוחנים כל דבר ואינם מקבלים כל דבר כמובן מאליו גם מסביבתם הקרובה, אבל גם אנשים שהם מטבעם זורמים כנגד החברה מ”מ לא שייך בהם שהחברה לא תשפיע עליהם, משום שכל אדם הוא לוקח בחשבון במידה מסויימת ההשקפות של סביבתו ואלו שבא עמהם במגע לבדוק מה מתוך זה נכון וכמה נכון ואלו נקודות מתוכם חיוביים וכיו”ב (מה שמכונה ליטול השראה), וזה משפיע על האדם במודע ובתת מודע בלא שירצה, וטבע האדם שרוצה שבמעשיו יוכל לצאת ידי כל ההשקפות והדעות או לפחות שלא להקצין מידי לאחד הצדדים ולקחת כל דבר במשקל שלא ירחק מידי מהשקפה מסויימת ששמע, וממילא כאשר אדם מבוסס בהשקפותיו על השראה שקיבל מאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות למרות שלא מדובר כאן על אדם שהתקלקל מחמת זה ח”ו, אבל מה שודאי היה אפשר לומר, שהיה יותר טוב לקחת ההשראה מיהודים כשרים ובעלי מעלה, ולהתחיל את נקודת ההתחלה והשאיפות והסטנדרטים ממקומות גבוהים יותר.

כמובן שכאשר באים לדון על מקום מגורים יש לכלול בשקלול הדברים עוד שיקולים רבים נוספים, כגון כשיש תפקיד של זיכוי הרבים וכן פרנסה או שלום בית או מסגרת שיעורי תורה וחברותות וכיו”ב, וכאן רק התייחסתי לענין זה של מקום תורני לכשהוא לעצמו, והגרח”ק זכינו לראות שהיה מזהיר על זה כגון מצד שמירת עינים, ולמעשה יש לדון בכל אופן לפי הענין.

קרא פחות
דיורדיור בארץ ישראלדיני יישובדירת עכו"םיישוב ארץ ישראלמשהמשומדיםנכריםעירקדושת הארץרוב נכרים
0
נשאל: י׳ בניסן תשפ״בב:

הנה נחלקו הראשונים בגדר חיוב קריאת שנים מקרא ואחד תרגום בסדר הפרשיות, אם הוא מצד שיהא רגיל כשקורין בציבור או מצד מצות ת”ת [עיין בהקדמת החינוך, ולבוש או”ח תרפ”ה ס”א ס”ז], וע”ע בהג”מ פי”ג מהל’ תפילה הכ”ה. ועיין עוד ...קרא עוד

הנה נחלקו הראשונים בגדר חיוב קריאת שנים מקרא ואחד תרגום בסדר הפרשיות, אם הוא מצד שיהא רגיל כשקורין בציבור או מצד מצות ת”ת [עיין בהקדמת החינוך, ולבוש או”ח תרפ”ה ס”א ס”ז], וע”ע בהג”מ פי”ג מהל’ תפילה הכ”ה.

ועיין עוד טעמים בראבי”ה והר”י מלוניל ומט”מ סי’ תס”ד.

.

וכתב התרומת הדשן ח”ב סימן ק”ע, והובא בב”י או”ח סו”ס רפ”ה, וז”ל, כתב מה”ר ישראל בכתביו דדוקא פרשת השבת חייב להשלים אבל אין צריך לקרות פרשת יום טוב, וכן כתב בתרומת הדשן ח”א סימן כ”ג, ואע”פ שכתב דלפירוש רבינו חננאל אפשר שטעם שחייב להשלים פרשיותיו כדי שיהא רגיל במה שהציבור קורין ואם כן היה צריך להשלים פרשיות של יום טוב ומוספין כבר כתב דלשאר גאונים אין צריך ושקרוב בעיניו שלא נהגו רבותינו להשלים וכן עמא דבר עכ”ל הב”י, [ועיין האריכות בפנים התה”ד].

וכ”פ בשו”ע שם שא”צ לקרוא שמו”ת של פרשיות של יו”ט.

ובאמת מבואר להדיא בהנך ראשונים שנקטו מהטעם הזה, שאכן צריך להשלים גם פרשיות של יו”ט.

והנה בשו”ע סי’ רפ”ה ס”ז הזכיר שא”צ לקרוא קריאות של היו”ט, וכהכרעת התה”ד הנ”ל, וכתב הרמ”א שהפטרות יקרא, וכתב שם בביאור הגר”א דלפי הדעה שאין קריאת השמו”ת מטעם שידע את קריאה”ת א”צ לקרוא גם לא ההפטרה, אבל יעויין במ”ב סו”ס רפ”ה שכתב [מהאחרונים] הטעם משום שמא יקראוהו לקרוא ההפטרה, והיכא שלא שייך שיקראוהו בלא שיודיעוהו מקודם אפשר דלא, וכן החזו”א לא היה קורא ההפטרה כמ”ש בארחות רבינו [ועיין בספר ‘אלא’ מש”כ על הגרח”ק], אך בראשונים שנקטו שהטעם הוא כנ”ל מבואר להדיא בדבריהם שגם ההפטרה צריך לקרוא.

וטעם הר”ח והראשונים שהוא מצד ידיעת קריאת התורה היינו שיבין את קריאת התורה, עיין שו”ת בעלי התוס’ סי’ ט”ז, אכן יעויין בלבוש (ס”א וס”ז) שהטעם לדעות הללו הוא ג”כ משום שידע לקרוא בתורה אם יקראוהו, וטעם זה הוא בין בקריאת השמו”ת של הפרשה ובין ההפטרה, לפי דעות הללו.

ואפשר דמזה נלמוד לדידן, היינו לטעם המ”ב שקורין הה פטרה כדי שידע לקרוא אם יקראוהו, דלא בטל ענין זה, כשם שלא בטל ענין שמו”ת של כל הפרשה להנך דעות, אע”ג שבזמנינו אין חשש זה קיים, ומ”מ יש לחלק דשמו”ת של הפרשה נזכר בגמ’ משא”כ קריאת ההפטרה לדידן לרמ”א [דלא כמ”ש הגר”א בדעת המחבר לכאורה], שלא נזכר בגמ’.

.

המבואר לפי כ”ז, דאע”ג דלדידן לא נפסק להלכה לקרוא מגילת אסתר שמו”ת, בין לדעת המחבר כיון שאין הדין אלא בפרשיות, ובין לדעת הרמ”א שהרי כאן אין חשש שיקראוהו לקרוא המגילה, דבכל מקום הרי קובעים מלכתחילה בד”כ מי יקרא המגילה, ולהכי אין צריך לקרוא.

אך להדעות הנ”ל שנקבע כל מה שקורין בציבור מצד מה שקורין בציבור, א”כ צ”ל דה”ה קריאת המגילה, וגם להדעות שהוא מצד שמא יקראוהו לעלות לתורה, [ולא שייך למ”ש הרמ”א על הפטרה שהוא דין בפ”ע, ואינו מדין שמו”ת, אלא להדעות דמעיקרא כל דין שמו”ת נתקן מטעם זה אפשר דבכלל זה כל מה שקורין בתורה, דהרי גם פרשיות של יו”ט והפטרות בכלל, אך לא קיי”ל להלכה וכנ”ל].

כתב האג”מ או”ח ח”ג סי’ מ’ וז”ל, בדבר אם קריאת שנים מקרא ואחד תרגום הוא גם על הפרשיות הנה הדין הוא להשלים פרשיותיו עם הצבור שהוא שילמוד כל התורה בכל שנה כמו שתיקנו להצבור להשלים בכל שנה כל התורה ומחמת זה נפסק בש”ע או”ח סימן רפ”ה סעיף ז’ אין צריך לקרות פרשת יו”ט וא”כ פשוט שה”ה קריאת הפרשיות וכל מה שקורין לבד פרשיות השבוע ואע”פ שבתה”ד סימן כ”ג הביא בשם ר”ח טעם אחר כדי שיהיה רגיל במה שהצבור יקראו שלפ”ז יש להצריך לקרא גם קריאות של יו”ט ופרשיות הוא בעצמו מסיק שאין נוהגין להשלים אלא פרשיות של שבת כדפסק הש”ע שאין צורך להיחיד לקרותם שנים מקרא ואחד תרגום ועיין במג”א סקי”ב עכ”ל.

ויצויין שבס’ לקט יושר לתלמידו של התה”ד הביא שמ”מ היה רבו נוהג בד’ פרשיות לקרוא שמו”ת, וז”ל, וגם היה מעביר פ’ זכור שנים מקרא ואחד תרגום וגם פ’ פרה משום דתו’ משנץ או פסקי תו’ כתבו דאף פ’ פרה מן התורה ואגב זה השנים היה מעביר כל הארבע אבל שארי פ’ של יו”ט אינו מעביר כאשר כתבתי לעיל בהלכות שבת בכת’ שא’ מהר”ם ס”ל יצ”ו עכ”ל.

וכן נהגו עוד, עיין דבר משה להגר”מ הלברשטם, פסקי תשובות וטעמי המנהגים מה שהביאו את כל הספרים שהזכירו ענין זה.

ובענין איזה תרגום היה לקרוא, הנה אם נימא דעיקר התרגום בתורה הוא אונקלוס, ובנביאים הוא תרגום יונתן, עיין מגילה ג’ א’, אך בכתובים אין תרגום שעליו אמרו רז”ל שהוא העיקרי, אע”פ שגם על הכתובים עשו התנאים תרגום כמ”ש התוס’ שם כ”א ב’ ד”ה ובמגילה, דודאי יש תרגום אבל לא עשאו יהונתן אלא מימי התנאים נעשה עכ”ל, וכ”כ הרשב”א והריטב”א שם, אבל תנאים אחרים תרגמו כל הכתובים חוץ מדניאל ע”כ (וע”ש במאירי).

(רש”י לא גרס “ועשרה מתרגמין” כיון שאין תרגום בכתובים.

ולכאורה צ”ע דהא רש”י לעיל יג ב ד”ה זכה הביא מתרגום של אסתר ועי’ במהר”צ חיות בספרו אגרת בקורת שתירץ דס”ל לרש”י דאותו תרגום של אסתר נכתב אחר חתימת התלמוד וע”כ לא יתכן שהוא מוזכר בברייתא.

ועי’ ברש”ש שר”ל דאין כוונת רש”י דלא היה תרגום לכתובים אלא דאין מתרגמין בציבור רק תרגום אונקלוס או תרגום יונתן.

ודבריו צ”ע דהא פשיטא שתרגום ירושלמי שלפנינו היו משתמשין בו בא”י לתרגם בו, וכן בירושלמי במגילה זכיר ממנו ואמר ואילין דמתרגמין עמי בית ישראל וכו’, וכן במשניות בספ”ג דמגילה מוכח שהיה כל מתרגם רשאי לתרגם כפי רצונו ע”ש, וצע”ק).

אך נראה שמכיון שעיקר ענין התרגום הוא להבין הכתוב, וגם בפרש”י יוצא יד”ח מעיקר הדין, א”כ בענינינו שפיר נפיק בתרגום ראשון שהוא קצר, וא”צ לקרוא תרגום שני שהוא ארוך בהרבה, שיש בו הרבה חלקים שאינם מתרגום הכתוב אלא מדרש, ומ”מ הקורא תרגום ראשון לא ידלג על חלקי הדרש שם, שהרי גם ברש”י עה”ת יש חלקי דרש ולא הזכירו הפוסקים שאפשר לדלג, והטעם הוא משום שלא כתב אלא מה ששייך להפשט, כמו שכתב בענין זה רש”י גופיה בפרשת בראשית, וה”ה התרגום מה שהזכיר מן המדרשים הם דברים דשייכי להפשט, משא”כ התרגום שני מוכח מתוכו שרובו מדרש, ויל”ע כמה נפיק מכלל זה התרגם ראשון.

[ומה שהזכירו הראשונים מהתרגום שני אינו ראיה לענינינו, דודאי הכל מרז”ל].

ויש להוסיף על כל זה, דבאמת בזמן חז”ל היו מתרגמין בשעת קריאת המגילה, כמבואר במגילה כ”א ב’, ובהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין, היינו שהיו מתרגמין כדי לפרסם את הנס ולהסביר הדברים להמון העם, וכתב הרי”ד שם בפסקיו וז”ל, פי’ התרגום הוא להבין לנשי’ ולעמי הארץ הילכך תרגום של תורה כדי שיבינו המצות אין שנים מתרגמ’ אבל תרגום דנביאים לא חיישינן ומשמ’ מהכא שהיו מתרגמין המגילה וכיון שהיו מתרגמין וכו’, שכך היו עושין קורא פסוק אחד עד סופו ועומד עד שיתרגם ועוד חוזר וקורא מפסוק אחד וזה יתרגם עד שישלימו כל המגילה כעניין זה עכ”ל, והובא גם בשבלי הלקט סי’ קצ”ח משמו.

וכל זה הוא מדין מ”ש במגילה ד’ א’ ואמר רבי יהושע בן לוי פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום ופרש”י מעמידין תורגמן לפני החכם לדרוש אגרת פורים ברבים ע”כ, היינו שיש מצות פרסומי ניסא, ונהי דחיוב זה הוא דוקא בשבת ולא בחול [עיין בתוס’ שם], אך מ”מ פשיטא שיש מצוה תמיד בפרסומי ניסא בפורים, וא”כ בענינינו בודאי שיש ענין לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום קודם, ובזמנינו שאין בקיאין בתרגום יהיה יותר תועלת לקרוא המגילה עם המפרשים, [ורש”י בפירושו למגילת אסתר קיצר מאוד], וכמו שהעיר כעי”ז החפץ חיים באגרותיו על שמו”ת שצריך שיבין ולא מועיל אם קורא התרגום בלא להבין.

קרא פחות

הכתוביםהפטרההתורהידמגילת אסתרמדרשמשהפוריםקריאת התורהשבתתפילה
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

לכבוד הרב הגאון ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א יישר כח גדול על התשובות שאלה: פ’ לך לך “ויאמר אברהם וכו’ לו ישמעאל יחיה לפניך”, (י”ז, י”ח). ופרש”י: יחיה ביראתך. ואח”כ אמר לו ה’: “ולישמעאל שמעתיך וכו’ והפריתי וכו’. וצ”ב, הרי זה ...קרא עוד

לכבוד הרב הגאון ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א

יישר כח גדול על התשובות

שאלה: פ’ לך לך “ויאמר אברהם וכו’ לו ישמעאל יחיה לפניך”, (י”ז, י”ח).

ופרש”י: יחיה ביראתך.

ואח”כ אמר לו ה’: “ולישמעאל שמעתיך וכו’ והפריתי וכו’.

וצ”ב, הרי זה לא מה שביקש, אלא יחיה ביראתך.

שאלה: תהלים (פ”ד, י”א) “כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי”, ופרש”י “כי טוב יום – אשר בחצריך ולמחר ימות מלחיות אלף שָׁנִים במקום אחר”: וצ”ב מנין לרש”י שמיירי בשנים הרי דוד דיבר על יום ואולי כוונתו שטוב יום א’ בחצריך מאלף ימים במקום אחר.

שאלה: קימ”ל דאסור להכין משבת ליו”ט.

יש לעיין, אי אסור נמי להכין מחול המועד ליום חול.

שאלה: יש להבין בענין עשיו הרשע שכך קראו הקב”ה בשעה שביקש יצחק עליו חנינה, לכאו’ מה התביעה עליו הרי נולד עם נשמה טמאה באופן נורא שאף לפני שיצא ממעי אימו נמשך לע”ז וכו’.

שאלה: איתא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תתס”ב), “אמר ר’ יוסי בן חלפתא לר’ שמואל בריה, מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה’ ועוזו בקשו פניו תמיד”.

וצ”ב היכן מוכח בפסוק שמיירי דוקא בארץ ישראל.

שאלה: דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, האם דעתם תמיד הפוכה, או על פי רוב.

שאלה: “שטוף בעזים וטווי בעיזים והיא חכמה יתירה”.

מה היה העניין בזה לטוות מעל גבי העיזים.

שאלה: בראשית רבה בראשית פרשה יח “ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהא אשה צנועה אשה צנועה”.

וצ”ב הא בעצם הבריאה נבראו שיהיו ללא לבוש, ורק בגלל החטא הוצרכו ללבוש, וא”כ מה שייך לומר לה בבריאתה שתהא צנועה.

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע”ה יום ד’ ז’ כסלו תשע”ז

לכבוד הג”ר אהרון אריה כהן שליט”א

שלום רב

שאלה: פ’ לך לך “ויאמר אברהם וכו’ לו ישמעאל יחיה לפניך”, (י”ז, י”ח).

ופרש”י: יחיה ביראתך.

ואח”כ אמר לו ה’: “ולישמעאל שמעתיך וכו’ והפריתי וכו’.

וצ”ב, הרי זה לא מה שביקש, אלא יחיה ביראתך.

תשובה: זוהי טענת הרמב”ן ז”ל על רש”י וז”ל, יחיה לפניך – פירש רש”י יחיה ביראתך, כמו התהלך לפני (לעיל יז א), פלח קדמי.

ואיננו נכון, בעבור שאמר ולישמעאל שמעתיך, אבל פירושו יחיה ויתקיים זרעו כל ימי עולם עכ”ל.

אמנם עי’ בשפ”ח על רש”י שם, שכתב בשם הנחלת יעקב וז”ל, וא”ת והיאך יתפלל על יראת שמים הא אמרינן (מגילה כה א) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

וי”ל דהכי פירושו לו ישמעאל יחיה, ר”ל שהתפלל עליו שיחיה ומה שכתוב לפניך דהיינו ביראתך, לא שהיה מתפלל על זה אלא כך אמר וטוב שיחיה ביראתך, והיה שני בקשות האחת שיחיה והשנית ביראתך באם יהיה צדיק אבל אם יהיה רשע איננו מליץ על הרשעים ואין זהו בקשה עכ”ל, ולפי דבריו שמבואר שהתפלל גם שיחיה אתי שפיר, דהתפילה עשתה מחצה והועיל לו על דבר אחד מתוך ב’ דברים שנתפלל.

וכ”כ הרא”ם שם בפירוש, והרי כאן שתי בקשות: האחת, שיחיה.

והשני, שיחיה ביראתו, שאם לא כן ‘יהיה לפניך’ מיבעי ליה.

וה’ לא השיב לו רק על הבקשה הראשונה להיותה מתיחסת לבשורת הבנים משרה, ואמר: שמה שהבטחתיך משרה אקיימנו, וגם מה שבקשת על ישמעאל שיחיה, שמעתיך (פסוק כ).

אבל הבקשה השנית, שאינה מתייחסת עם בשורת לידת שרה, לא הוצרך להשיב לו, או שמא מפני שידע שעתיד לצאת לתרבות רעה לא רצה לבשרו על הרעה.

ולכן מה שטען הרמב”ן ז”ל על דברי הרב ואמר: “ואיננו נכון בעבור שאמר (פסוק כ) ‘ולישמעאל שמעתיך'”, אינה טענה עכ”ל הרא”ם.

ורבינו הט”ז בספרו דברי דוד עה”ת כתב: ונ”ל לתרץ שבאמת עשה ישמעאל תשובה לבסוף, כדפירש”י סוף חיי שרה וזהו מרומז במלת ‘שמעתיך’, דלכאורה מיותר הוא, כיון שאמר: הנה ברכתי אותו, בודאי שמע תפלתו, אלא דמרמז על היראה.

והא דלא אמר זה רק ברמז לפי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ע”כ אין להזכירו כי אינם בידו אלא שהש”י רמז לו שיהי’ כך בבחירתו של ישמעאל עכ”ל.

שאלה: תהלים (פ”ד, י”א) “כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי”, ופרש”י “כי טוב יום – אשר בחצריך ולמחר ימות מלחיות אלף שָׁנִים במקום אחר”, וצ”ב מנין לרש”י שמיירי בשנים הרי דוד דיבר על יום ואולי כוונתו שטוב יום א’ בחצריך מאלף ימים במקום אחר.

תשובה: הנה יש ראשית כל להתבונן, דהרי דוד המלך ע”ה דיבר בדרך ההפלגה, דבאמת אין הבדל בזה בין אלף ימים לאלף שנים וגם לא לאלף אלפי שנים, דלעולם יהיה טוב יום אחד בחצרות ה’ מכל מה שיהיה, וכעין מה שאמרו ז”ל במס’ אבות יפה שעה אחת וכו’ [ועי’ תורת המנחה פ’ פקודי עמ’ 347], ויעוי’ ברד”ק שכתב, כי טוב יום בחצריך מאלף.

טעם כי, על אשר התפלל לקרב המשיח ובנין הבית.

אמר טוב לי יום אחד בחצריך ולמחר אמות, משאחיה אלף ימים או שנים ואני בארץ נכריה ע”כ.

אבל מ”מ יל”ע על רש”י דהו”ל לפרש פשטות המקרא, והרי פשטות המקרא הוא אלף ימים, דהרי סליק מדכתיב ‘יום’ אחד ולא נזכר כאן שנים כלל בפסוק.

ואולי רש”י סובב עה”פ בתהלים צ’ ד’, כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר, ומבואר בגמ’ סנהדרין צ”ז א’ דיומו של הקב”ה אלף שנה, ולכן האלפים של העולם כגון אלף השביעי ואלף השמיני הם כיום אחד, ואלף השביעי הוא יום שבת, ולפ”ז כוונת הכתוב כאן כך, דהנה אם אהיה בחציריך דהיינו בעוה”ב תחת כנפי השכינה וכידוע שבכל מקום שאינו כדור הארץ אין שם עניני ה’זמן’, וממילא שם בעוה”ב יהיה חשוב ג”כ יום אחד, ואם יש ב’ אפשרויות לפנינו, הא’ שאהיה בעוה”ב יום אחד, או שבאותו הזמן אהיה בעוה”ז ויהיה משך הזמן שאהיה אלף שנים אפ”ה עדיפא לי להיות בחציריך.

ויש לחדד ביאור הדבר עוד ע”י מעשה שהיה בב’ בני אדם אחד נשאר בזה העולם וא’ עלה לחלל, ולאחר זמן כמה שנים אותו שהיה בזה העולם גדל הרבה וזה שהיה בחלל היו בעיניו אפשר כימים אחדים וגם גופו לא גדל כ”כ, וכ”ז מטעם שמחוץ לזה העולם אין מושג הזמן כפי שהוא כאן, ולכן מה שיוכל להיות בחציריך יום אחד יהיה בזה העולם אלף שנה וקל להבין.

ולפ”ז פי’ רש”י כאן שאלף היינו שנים, וכ”ז ילפי’ מקרא דהתם, מאחר ושם נתבאר איזה אלף וכאן לא נתבאר איזה אלף, וילמוד סתום מן המפורש.

כ”ז י”ל בדרך אפשר בביאור מקור דברי רש”י.

שאלה: קימ”ל דאסור להכין משבת ליו”ט.

יש לעיין, אי אסור נמי להכין מחול המועד ליום חול.

תשובה: עיין במשנ”ב סי’ תקל”ג סקי”ט, ומולח הכל במועד – ר”ל דלא דמי לס”ג דלא שרי ללקטם כדי לכבשם התם שאני דמכובשים אינם ראוים לאכול במשך איזה ימים וא”כ הוא רק הכנה לימי החול משא”כ בדגים אפשר ע”י הדחק לסחוט ולאכול וא”כ אפשר דיהנה מזה גם ביום טוב ולאו לצורך חול בלחוד טרח עכ”ל.

שאלה: יש להבין בענין עשיו הרשע שכך קראו הקב”ה בשעה שביקש יצחק עליו חנינה, לכאו’ מה התביעה עליו הרי נולד עם נשמה טמאה באופן נורא שאף לפני שיצא ממעי אימו נמשך לע”ז וכו’.

תשובה: מ”מ היה לו כח בחירה שהיה באפשרותו לנהוג כראוי, וגם אם תמצא לומר שלא היה יכול לגמרי, מ”מ בודאי שהוא הרשיע יותר ממה שהיה מוכרח מצד טבעו.

שאלה: איתא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תתס”ב), “אמר ר’ יוסי בן חלפתא לר’ שמואל בריה, מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה’ ועוזו בקשו פניו תמיד”.

וצ”ב היכן מוכח בפסוק שמיירי דוקא בארץ ישראל.

תשובה: בקשו פניו היינו היכן ששכינתו שורה דהיינו בא”י.

וז”ל רבינו בחיי בראשית ב’, והוסיף עוד ואמר: ומפניך אסתר, כלומר ממקום שכינתך, והוא כלשון שכתוב: (תהלים כד, ו) “מבקשי פניך”, (תהלים כז, ח) “את פניך ה’ אבקש” (תהלים קה, ד) “בקשו פניו תמיד”, וזהו שהזכיר: ויצא קין מלפני ה’, כלשון האמור ביונה הנביא: (יונה א, ג) “ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'”, שהיתה כונתו לצאת מן המקום שהשכינה שורה שם כדי שלא תחול עליו רוח נבואה ושלא יצווה ללכת בשליחות ההוא עכ”ל, וכידוע שיונה ברח מא”י.

שאלה: דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, האם דעתם תמיד הפוכה, או על פי רוב.

מקור ענין זה הביא הסמ”ע סי’ ג’ סקי”ג [הלשון המובא כאן הוא ע”פ המהרי”ו עצמו], בתשובת מהרי”ו סימן קמ”ו כתב למהר”ש ז”ל, ואם תשמ’ לעצתי ולדידי צייתת לא תשב אצל הקהל בשום דין דידעת שפסקי בעלי בתים ופסקי לומדים שני הפכים הם.

ואמרו פרק זה בורר כך היו נקיי הדעת בירושלים עושין לא היו יושבין בדין אא”כ שיודעין מי ישב עמהם.

ונאה לתלמיד חכם שלא יכניס עצמו בעסק הבעלי בתי’ אלא ישגה באילת יעלת אהבים ובזה תמצא חן ושכל טוב וגו’, נאם הקטן יעקב וויילא עכ”ל המהרי”ו.

ומהר”ח פלאג’י ברוח חיים (ר”ס ג) כ’ אחר ד’ מהרי”ו, וכבר שמעתי מפ”ק מוה”ר הגדול מהר”י מאיו ז”ל, שהיה אומר, כי ממוני הזמן לפעמים מכריחים להרב המו”ץ שיפסוק נגד הש”ע.

בענין שאלתך כמדומה שהמציאות היא שאינם תמיד הפכים בכל הדברים, ואולי הכונה שבדברים ובנושאים מסוימים הם בודאי הפכים, ואומרים בשם גדולי הדור הקודם [האור שמח והצפנת פענח] שהיו דברים שסמכו שתהיה דעת הבע”ב היפך דע”ת, אמנם אין סיפרי מעשיות מדויקים שאפשר לסמוך עליהם.

שאלה: “שטוף בעזים וטווי בעיזים והיא חכמה יתירה”.

מה היה העניין בזה לטוות מעל גבי העיזים.

תשובה: כתב הספורנו שמות ל”ה כ”ו, טוו את העזים.

מעל העזים, כדבריהם ז”ל (שבת עד ב, צט א) למען יהיה בטווי זהר נוסף, כי בהרבה מהפשוטים ימעט קצת מטוב איכותם כאשר יעקרו ממקום גדולם, כמו שיקרה בדבש דבורים ובקאסיא”ה ובחלב ובזולתם ע”כ.

שאלה: בראשית רבה בראשית פרשה יח “ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהא אשה צנועה אשה צנועה”.

וצ”ב הא בעצם הבריאה נבראו שיהיו ללא לבוש, ורק בגלל החטא הוצרכו ללבוש, וא”כ מה שייך לומר לה בבריאתה שתהא צנועה.

תשובה: מבואר בספר פרקי רבי אליעזר פרק י”ד שלבושו של אדם הראשון בגן עדן היה עור של ציפורן, וענן כבוד מצופה עליו.

וכיון שחטא, נפשט עור הציפורן מעליו, וראה עצמו ערום, ונסתלק ענן הכבוד מעליו ע”כ.

א”כ היה לבוש.

כמו”כ הצניעות אינה תמיד מסתיימת רק בלבוש, אלא היא מידה נעלה הטבועה בכל מנהגי האדם ובכל אבר ואיבר, וכמו דחזינן שגם על הבגדים המגולים אמר לה שתהיה צנועה (ועי’ יומא ט’), וע”ע בפ”ק דמגילה דגרסי’ בשכר צניעות שהיתה בה ברחל וכו’ ולא מדובר על צניעות בלבוש, וכן כל הסוגיא שם.

בכבוד רב וכט”ס

***

קרא פחות
אהרוןדוד המלךהכנהיעקביצחקמשהנשמהעורשבתתשובה
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה שלום וברכה.אודה מאוד אם תוכלו להשיב לי שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו’, אבל קורין בהן ושונין בהן. וצ”ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן.שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים ...קרא עוד

שאלה

שלום וברכה.

אודה מאוד אם תוכלו להשיב לי

שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו’, אבל קורין בהן ושונין בהן.

וצ”ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן.

שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים שלושה רוחות, האם כשרה.

שאלה: שבת ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.

שאל בני יהודה נ”י: והא דין זה הוא קודם כל תפילה, כמבואר במ”ב סי’ רלה ס”ק י”ז, דכל הני הלכתא שייכי נמי לעניין תפילת ערבית, וא”כ צ”ב מדוע נקטה המשנה דין זה במנחה, ולא בסתמא סמוך לתפילה.

שאלה: סוכה מב: “אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

והיינו טעמא דשופר, והיינו טעמא דמגילה”.

וצ”ב בהאי גזירה, הרי יש עירוב דמצוה לתקן עירוב בכל מקום כמבואר בפוסקים, וא”כ אף שיטלטל לאו איסור קעביד.

שאלה: בבא מציעא ד.

“דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך – חייב, וכו’, ורב ששת אמר: הילך פטור”.

וצ”ב דבפסוק כתיב “אשר יאמר כי הוא זה” וידוע שכל “זה” מורה באצבע הוא, וא”כ כל הדין של מודה במקצת נאמר בהילך שנותנו ומצביע עליו.

שאלה: ברכות סב.

“רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב.

שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא! אמר לו: כהנא, הכא את? פוק, דלאו ארח ארעא.

אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך”.

וצ”ב, אמאי אמר לו את זה באותו העת, ולא המתין לאחר מכן, ואז היה אומר לו.

וביותר קשה – דמסתמא דבר זה ציער את אשתו של רב, ואם כן – היה צריך לומר לו זה למחרת.

שאלה: יומא עה.

“תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.

מדת בשר ודם, מקניט את חבירו – יורד עמו לחייו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, קלל את הנחש – עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה – מזונותיו עמו.

קלל את כנען – אוכל מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה.

קלל את האשה – הכל רצין אחריה, קלל את האדמה – הכל ניזונין הימנה”.

וצ”ב אמאי לא הביאה הגמ’ גם מה שקילל ה’ את האיש.

שאלה: ברכות ג: “הכי קאמר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה”.

מאיזה גיל מיירי.

בתודה עמוקה

אהרן אריה כהן

***

תשובות

שלום רב

בע”ה, כ’ חשון תשע”ז

לכבוד הג”ר אהרן אריה כהן שליט”א

אכתוב קצת הנלנע”ד והכל בדרך אפשר, ואולי ימצאו הדברים חן בעיני הלומדים, ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל.

שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו’, אבל קורין בהן ושונין בהן.

וצ”ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן.

תשובה: יעוי”ש גבי מש”כ כי הא דרבינא ורב אדא בר מתנה הוו קיימי ושאלי שאילתא מרבא אתא זילחא דמיטרא עיילי לבי כנישתא אמרי האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא אלא משום דשמעתא בעא צילותא כיומא דאסתנא.

ופרש”י, צילותא – דעת צלולה ומיושבת, שאינו טרוד בכלום מחשבה.

וביארו שם התוס’ בזה”ל, שהאמוראים לא היו רוצים ליכנס בהן בגשמים מפני גשמים אלא משום דשמעתא בעי צילותא ע”כ.

ומבואר שבסתמא היה אסור להם ליכנס אע”פ שרצו ללמוד, מכיון שעיקר כונתם היה כדי ליהנות, ואולי זה מה שבעי לאשמעינן שדוקא אם נכנס לצורך קריאה ומשנה אבל אם נכנס לצורך החמה מפני החמה וכו’ אסור.

וזהו דוקא במקום כה”ג שאפשר בבית אחר כמ”ש המשנ”ב סי’ קנ”א סק”ד, ולא מהני שיקרא או ישנה מעט בכניסתו כדלקמן מאחר שיוכל ליכנס לבית של חול להנצל מהחמה והגשמים אם לא שעסק מקודם באיזה דבר הלכה בחוץ והתחילו גשמים לירד שאז מותר לו ליכנס לביה”מ כדי שלא יטרידוהו הגשמים, וכתב בשעה”צ סק”ד, כן משמע במגילה כ”ח ע”ב בגמרא, האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא וכו’, ותפוק לה דהא למדו שם אחר כך, אלא ודאי דבכל גווני אסור כיון דכוונתו העיקר להנצל מהגשמים, ולא דמי למה שהתיר הגמרא על ידי עצה זו בשצריך לקרוא לאיזה אדם, התם אין לו עצה אחרת עכ”ל, וגם כ”ז דוקא בתי כנסיות אבל בתי מדרשות קילכמ”ש הרשב”א, [ומ”מ איידי דנקט בתי כנסיות נקט אכולה מילתא].

ואולי אתא לאשמעינן למ”ד שבהכנ”ס אסור לעשותו בהמ”ד דמ”מ לקרות בו ולשנות בו מותר, דרק לעשות בקביעות בהמ”ד אסור, אבל סתם מקרא ומשנה אין לאסור.

שוב ראיתי בס’ ראשון לציון לבעל האוה”ח הק’, וז”ל, גמרא אבל קורין בהם ושונין בהם ע”כ.

קשה מאי למימרא פשיטא דקורין ושונין בהם וי”ל דסד”א כר”י דאמר קדושת בית הכנסת גדולה מקדושת בית המדרש ואין קורין ולא שונין בהם קמ”ל.

ואפשר דמהאי טעמא אמרי’ הלכתא כריב”ל דאמר קדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת ולפ”ז ליכא למשמע מהכא דהלכה כריב”ל לגביה דר’ יוחנן שכתבו התוס’ לעיל דף כ”ו ד”ה כוותיה דר”פ כו’ דאיכא למימר שאני הכא דברייתא מסייע ליה.

או אפשר לומר דברייתא אתיא אפילו אליבא דר’ יוחנן ושאני הכא דלא עקר קדושת בית הכנסת ובאתרה קיימא אלא דקורין ושונין בה ג”כ אבל לעולם אם בא לעוקרה מהיות בית הכנסת ולקבוע בה בית המדרש לא שרי עכ”ל.

שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים שלושה רוחות, האם כשרה.

תשובה: הנה יש דין שסוכה העשויה ככבשן כשרה, היינו סוכה עגולה, כמבואר בסוכה ז’ ב’, ובפשטות היינו סוכה שאין לה דפנות כלל ומ”מ מכיון שסוגר את הרוחות הנצרכות כשרה.

אמנם כתב השפ”א סוכה ז’ ב’, ומסופק אני בהך סוכה דכבשן האיך יהי’ השיעור דשתים כהלכתן ושלישית אפי’ טפח כיון דליכא זוית אפשר דצריך להיות מחצה העיגול עם עוד טפח וצוה”פ, או אפשר דאה”נ דבסוכה כזו כיון דליכא זוית צריך להיות כולה סתומה עומד מרובה על הפרוץ וצ”ע עכ”ל.

וכתב החזו”א או”ח סי’ ע”ב סק”ו לגבי עירובין דמהני וז”ל, נראה דהא דב’ דפנות כמין ג”ם אינו נידון כג’ דפנות למחשב רה”י מה”ת היינו דוקא כשב’ הדפנות על שיעור אלכסון של מרובע, אבל כל שנתקרבו זה כנגד זה ונתמעט האלכסון משיעור אלכסון של מרובע, נידון כג’ דפנות וניתר בלחי וקורה ולא חשיב קורה באלכסון, דאל”כ אין לדבר שיעור, וב’ כתלים באלכסון ומקורבין במערב ופתוחין למזרח כזה (-) ודאי נידון כמוקף מג’ רוחות, ומיהו דוקא כשב’ הכתלים שוין אבל אי אחד ארוך ואחד קצר כזה (-) אינו ניתר אלא כנגד הקצר כזה (-) ולא באלכסון כזה (-) דהיינו פתחא בקרן זוית לפי בנין הכתלים עכ”ל.

וע”ש סי’ ע”ד סקט”ו.

אכן לענין סוכה הביא בס’ הסוכה עמ’ רמ”ה בשם הגרי”ז סולוביציק זצ”ל שהוכיח מהגמ’ זבחים ל”ז ב’ להחמיר בסוכה שעשויה בצורה סגורה ללא ג’ דפנות (כגון צורת V), ויש מי שהביא שמועה זו באופ”א בלא הכרעה לעניננו (קונטרס המועדים עמ’ כ”ד), אמנם לפי דברי הנצי”ב במרומי שדה על הגמ’ שם אין ראיה לחידוש הגרי”ז מ”מ.

ובס’ סוכת חיים עמ’ קי”ג הביא בשם הגר”י הוטנר זצ”ל ובשם הגר”נ קרליץ שליט”א שסוכה בצורת V חשיב כסוכה שיש לה ג’ דפנות.

שאלה: שבת ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.

שאל בני יהודה נ”י: והא דין זה הוא קודם כל תפילה, כמבואר במ”ב סי’ רלה ס”ק י”ז, דכל הני הלכתא שייכי נמי לעניין תפילת ערבית, וא”כ צ”ב מדוע נקטה המשנה דין זה במנחה, ולא בסתמא סמוך לתפילה.

תשובה: בשחרית דין זה לא נוהג כמ”ש בשו”ע סי’ פ”ט ס”ז, מותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך לשחרית, שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי ע”כ.

וכ’ המ”ב סקל”ו, דוקא סמוך לשחרית דהיינו קודם שעלה עמוד השחר אבל משעלה עמוד השחר גם זה אסור [א”ר] וכתב הפמ”ג דדין ובורסקי וסעודה אסור סמוך לשחרית כמו סמוך למנחה ועיין לעיל בסימן ע’ בבה”ל עכ”ל.

ויעוי’ מש”כ בסי’ ע’ סקכ”ג, וא”כ לפ”ז במלאכה או בכל אלו הענינים לבד מאכילה אם התחיל קודם עמוד השחר א”צ לפסוק אם ישאר לו שהות אחר שיגמור לקרות ק”ש ולהתפלל דהרי קי”ל לקמן בסימן פ”ט ס”ז דלא גזרו סמוך לשחרית וא”כ התחיל בהיתר עכ”ל.

וכ’ שם בבה”ל, ומה שכתבתי עוד במ”ב דאם היה עוסק במלאכה קודם עה”ש מיקרי שהתחיל הדבר בהיתר כן איתא בסימן פ”ט באחרונים דמלאכה מותר עד עה”ש וכן איתא בהדיא ברמב”ם פ”ו מהלכות תפלה הלכה ד’ וראיתי בסידור הגאון מליסא בדברים האסורים קודם התפלה בסוף אות ד’ דמשמע מדבריו דסתם מלאכה חוץ ממרחץ ולהסתפר ובורסקי דומה לאכילה דאסור חצי שעה קודם עה”ש [ומה שכתב שם אות ה’ ואם התחיל לעשות מלאכה ממלאכות ע”כ קאי אלהסתפר ולכנס למרחץ וכה”ג דמיירי שם באות הקודם כדי דלא ליסתרו דבריו אהדדי עי”ש] מהרמב”ם ושארי האחרונים הנ”ל לכאורה לא משמע כן עכ”ל.

וצ”ב דיש סתירה בין הכרעות המ”ב, אבל מ”מ מבואר דאין דין שחרית ומנחה שוה.

וממילא תנא כי רוכלא לא מני ואזיל, דהרי אם יבוא לבאר כל הדינים בשחרית מנחה וערבית יהיה אפושי מילתא.

וגם אם נימא דדין מנחה וערבית שוה מ”מ מכיון שדין שחרית חלוק מביניהם לא הוה מצי למנקט סמוך לתפילה אלא חדא מתרתי נקט.

ויש עוד להוסיף דמש”כ ‘עד המנחה’ אין הפירוש עד תפילת המנחה, אלא פירושו עד הזמן הנקרא מנחה, ואיכא נמי פלוגתא אם הכונה למנחה גדולה או מנחה קטנה, וממילא אם הכונה היתה על כל התפילות לא היה נאמר ‘עד התפילה’, אלא ‘עד עה”ש ועד המנחה ועד צאה”כ’, ולהכי ניחא גם להדעות ששחרית שוה לשאר התפילות [דעת הראב”ד].

שאלה: סוכה מב: “אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

והיינו טעמא דשופר, והיינו טעמא דמגילה”.

וצ”ב בהאי גזירה, הרי יש עירוב דמצוה לתקן עירוב בכל מקום כמבואר בפוסקים, וא”כ אף שיטלטל לאו איסור קעביד.

תשובה: חיישינן שיטלטל במקום שאין עירוב, וכמו”כ מעיקר הדין יש לשייר בעיר מקום שאינו בכלל העירוב, וחיישינן שיבוא לטלטל שם כדי ללמוד מחכם, או כשהחכם אינו דר בעיר הזו אלא בעיר אחרת.

שאלה: בבא מציעא ד.

“דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך – חייב, וכו’, ורב ששת אמר: הילך פטור”.

וצ”ב דבפסוק כתיב “אשר יאמר כי הוא זה” וידוע שכל “זה” מורה באצבע הוא, וא”כ כל הדין של מודה במקצת נאמר בהילך שנותנו ומצביע עליו.

תשובה: באמת יש כמה דברים במנחות כ”ט דדרשינן תיבת ‘וזה’ או ‘הזה’, והמהרש”א הביא דברי הרא”ם שם וכתב עליה בזה”ל, גם הוא הניח בתימה לפי דרכו לדעת הי”א למה לא דרשו כלום גבי וזה אשר תעשה אותה שלש וגו’ וע”כ הנראה בזה דבכל מקום שנזכר כבר בסמוך לעיל מיניה מאותו דבר שבא הסיפור אחריו שפיר יפול מלת וזה בסיפור שבא אחריו וע”כ גבי וזה אשר תעשה אותה שלש וגומר שבא לעיל מיניה סיפור מעשה התיבה עשה לך תיבת עצי גופר קינים תעשה וגו’ שפיר יפול אחריו וזה אשר תעשה וגו’ כלומר בזה האופן תעשה אותה וגו’ וכן גבי וזה אשר תעשה להם לקדש וגו’ דכבר לעיל מיניה כתיב קידוש של אהרן דכתיב ועשו בגדי אהרן לקדשו וגו’ וכן גבי וזאת התורה אדם כי ימות וגו’ דכבר נזכר לעיל מיניה דיני הטמא וכן בזאת חקת הפסח וגו’ שבא גם הסיפור בפרשיות הקודמות בדיני הפסח אבל גבי החודש הזה וגו’ שלא נזכר כלום לעיל מינה בחדוש החודש לא יפול בתחלת הענין לומר מלת הזה וכן גבי וזה לכם הטמא בשרץ וגו’ שלא נזכר לעיל מיניה כלל מטומאות שרצים וכן גבי וזה מעשה המנורה וגו’ דבפרשת בהעלותך שלא נזכר כלום לעיל מיניה מענין מעשה המנורה וגו’ אלא מהדלקת נרותיה וכבר נזכר מעשה המנורה בפרשת תרומה וע”כ לא יפול בה בכאן מלת וזה וכן לדעת הי”א גבי וזה אשר תעשה על המזבח שלא הוזכר כלל לעיל מיניה ענין קרבנות התמידין וע”כ דרשו בכל אלו שבא מלת וזה לומר שהיה משה מתקשה בהם ותנא דבי ר’ ישמעאל דלא דריש כלום גבי וזה אשר תעשה על המזבח היינו משום דאיכא לפרש התם מלת וזה דה”ק קרא דלעיל מניה כתיב שבעת ימים תכפר על המזבח וגו’ היינו שלא נוהג אלא לפי שעה בז’ ימי המלואים אבל זה אשר תעשה על המזבח וגו’ תמיד שהם ב’ תמידין וק”ל עכ”ל המהרש”א, וה”ה לעניניננו גבי ‘אשר יאמר כי הוא זה’ מכיון שכבר נזכר לעיל מינה על מה מדובר א”כ אין תיבת ‘זה’ מיותר ללמד שהיה מורה ע”ז באצבע.

שאלה: ברכות סב.

“רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב.

שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא! אמר לו: כהנא, הכא את, פוק, דלאו ארח ארעא.

אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך”.

וצ”ב, אמאי אמר לו את זה באותו העת, ולא המתין לאחר מכן, ואז היה אומר לו.

וביותר קשה – דמסתמא דבר זה ציער את אשתו של רב, ואם כן – היה צריך לומר לו זה למחרת.

תשובה: יתכן שהיה נוח לו לדבר בחשך ובהסתרה מלדבר פנים מול פנים (ע”פ ידידי הגר”ח מישקובסקי ק”ס), וביאר ידידי עוד דלגבי אונאת דברים של האשה יתכן דכיון שהיה לצורך מצוה סמך עליה שתמחול, ע”פ המבואר בב”מ כ”ב א’ לא אמרו כלך אצל יפות אלא לתרומה בלבד, וכן מצינו במ”ב לגבי ניח”ל לאיניש דליעבד מצוה בממוניה שנאמר רק גבי מצוה, ומ”מ זהו דוחק וצ”ע.

שאלה: יומא עה.

“תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.

מדת בשר ודם, מקניט את חבירו – יורד עמו לחייו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, קלל את הנחש – עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה – מזונותיו עמו.

קלל את כנען – אוכל מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה.

קלל את האשה – הכל רצין אחריה, קלל את האדמה – הכל ניזונין הימנה”.

וצ”ב אמאי לא הביאה הגמ’ גם מה שקילל ה’ את האיש.

תשובה: כנראה שבגמ’ הביאו רק מה שמן הענין ממש, ומה דמוכחא מילתא שהקללה היא לטובה, וכנראה דלגבי קללת אדם לא אשכחן דבר הברור מענין זה.

שאלה: ברכות ג: “הכי קאמר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה”.

מאיזה גיל מיירי.

תשובה: על ר”פ בן יאיר איתא בפ”ק דחולין ז’ ב’, אמרו עליו על ר’ פנחס בן יאיר מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו עכ”ל.

רצה לומר דכל ימיו לא נהנה משל אחרים, ומשל אביו לאחר שעמד על דעתו אף משל אביו לא נהנה כלום (ראש יוסף).

ופירשו בעלי המוסר [כמדומה הגר”ש ולבה] דיש זמן שאדם עומד על דעתו ומקבל עליו את גדרי החיי האמיתיים, ויתכן דזהו כונת דוד המלך.

יתכן ג”כ מגיל בר מצוה שנתחייב במצוות ויל”ע.

בכבוד רב

***

קרא פחות
ארבע אמותגמראדוד המלךהתורהמשהמתנהנהנהסוכהעירובערביתקידוששבתשחריתתניאתפילהתשובה
0
נשאל: י״א באייר תשפ״ב

‏יום שישי י”ב אייר תשע”ו האם היה מותר למול בשבת קודם מתן תורה א) מה שהקשה דשבת נתנה במרה, וא”כ היאך ידעו שמילה דוחה שבת עד שנאמר (ויקרא י”ב ג’) וביום השמיני אפילו בשבת (שבת קל”ב א’), הנה איתא במס’ ...קרא עוד

‏יום שישי י”ב אייר תשע”ו

האם היה מותר למול בשבת קודם מתן תורה

א) מה שהקשה דשבת נתנה במרה, וא”כ היאך ידעו שמילה דוחה שבת עד שנאמר (ויקרא י”ב ג’) וביום השמיני אפילו בשבת (שבת קל”ב א’), הנה איתא במס’ תענית דף יז ע”ב, וז”ל, אמר ליה רבינא לרב אשי הא מקמי דאתא יחזקאל מאן אמרה אמר ליה ולטעמיך הא דאמר רב חסדא דבר זה מתורת משה לא למדנו ומדברי קבלה למדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי (לשרתני) הא מקמי דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא גמיר לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא הכי נמי גמרא גמיר לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא ע”כ.

וה”ה הכא י”ל דאסמכה אקרא, וגם על כל המצוות נאמר בתו”כ ר”פ בהר שאע”פ שנאמרו רק אח”כ מ”מ נאמרו כבר פרטותיהן וכללותיהן מסיני, וה”ה מצות שבת שנאמרה קודם י”ל שנאמרו פרטותיה קודם.

ובפרט כאן שלא נאמר בפסוק איזה פרטים נאמר במרה, ואיזה פרטים לא נאמרו שם, ובתורה נכתבו כל פרשיות של מלאכות ואיסורי וקידושי שבת רק אח”כ, וא”כ מה שנתרץ על כל הפרטים נתרץ על מילה בשמיני.

ובענין התו”כ הנ”ל עיין במס’ חגיגה דף ו ע”א-ב, וז”ל, רבי ישמעאל אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד ורבי עקיבא אומר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב ע”כ, ויש להעיר קצת מדכתיב גבי מקלל כי לא פורש מה יעשה לו וצל”ע.

עוד יתכן דבאמת לא היה להם עדיין היתר בזה, וכתב רש”י במסכת הוריות דף ח ע”א וז”ל, איזו היא מצוה שהיא בדבורו של הקדוש ברוך הוא וצוה ע”י משה הוי אומר זו עבודת כוכבים – דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום דהיינו ששמעו בדבורו של הקדוש ברוך הוא וצוה ע”י משה בכמה פרשיות שבתורה כגון לא תשתחוה לאל אחר דלא שמענו אלא מפי משה עכ”ל.

ויש להבין מדברי רש”י דמה שנאמר מתחילה בסיני לא כלל את כל הפרטים, וכמו שלא תשתחוה לא נאמר אז, וה”ה גם לענינינו, וכל עוד שלא נאמר לא הותר.

והנה הרמב”ם בהקדמתו לספר משנה תורה כתב שיש דרשות שחידשו חכמים מדעתם, וכתוב ברות רבה פרשה ה’ ג’ וז”ל, ותלכי אל [עם] אשר לא ידעת תמול שלשום שאלו באת תמול שלשום לא היינו מקבלין אותך, שעדיין לא נתקבלה הלכה: עמוני (דברים כ”ג ד) – ולא עמונית, מואבי (דברים כ”ג ד) – ולא מואבית ע”כ.

וה”ה לענינינו, אכן כאן הוא יותר מצד הדין ושם י”ל שהוא גלויי מילתא שנתגלה אח”כ.

אבל הנה בפסיקתא דרב כהנא (בפיסקא טז – נחמו) הלשון אחרת, וז”ל, ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשם, אמ’ לה שאילו באת אצלינו מתמול שלשם לא היינו מקבלין אותך, שעדיין לא נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית עכ”ל.

וכתוב עוד ברות רבה פרשה ד וז”ל, ויולד מן חדש אשתו (דברי הימים א’, ח’ ט) ולא היה צריך קרייא למימר, ויולד מן בערה אשתו? אלא בימיו נתחדשה הלכה, עמוני – ולא עמונית, מואבי – ולא מואבית.

בעלמא ע”כ.

ומבואר לכאורה שהוא חידוש הלכה ממש, ולכך כתיב חודש אשתו, ויל”ע בכ”ז.

האם מותר למצורע לפרסם חטאו

ב) מה שהקשה מ”ט צריך להכריז טמא טמא יקרא, הרי אמרינן חציף עלי מאן דמפרש חטאיה (ברכות ל”ד ב’).

תשובה בחטא מפורסם שרי כמ”ש בשו”ע, וכאן שניכר ועל שפם יעטה בודאי שרי, וכמו”כ כשיש בזה תועלת שאני, וכמ”ש בשבת ס”ז א’ צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשין עליו רחמים.

[ובעצם כאן אינו מודיע חטאו רק צרעתו, ויש לדון האם שייך ג”כ שיצטרע שלא בחטא, ביסורין של אהבה, ועיין ברכות ה’ ב’ מ”ש שם ע”ז, מיהו בנגעי בתים משמע דשייך].

בהנ”ל – מדוע לבקש מאחרים שיתפללו עליו

ג) מה שהקשה מ”ט מבקש מאחרים והרי תפילת החולה יפה להתקבל (ב”ר פנ”ג י”ד).

תשובה הנה פשוט שתפילת רבים עדיפא, ובנדרים ח’ א’ איתא שהמנודה בחלום ילך בפרשת דרכים ויאמר שלום לעשרה, ועי’ בראשונים שם שפי’ שהוא כדי שיקבל מי’ אנשים שלום שהוא ברכה, וה”ה הכא שרבים מתפללין עליו, ואע”פ שיש מעלה בתפילת החולה מ”מ יש מעלה גם בתפילת רבים, וכ”ש כשיש צדיקים ממנו והוא רשע ופשוט.

האם נגעי עור בשר הם דבר שבטבע או לא

ד) כתב הרמב”ן (ויקרא פרק יג מז), וז”ל, והבגד כי יהיה בו נגע צרעת – זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה’ יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו.

ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא.

והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה’, כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה עכ”ל.

והקשה כת”ר ממה שכתב הרמב”ן הנ”ל וז”ל, רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, וצ”ע הרי רק על בגדים ובתים אמר דאינם בטבע ומ”ט עירב כאן נגעי בשר.

תשובה הרמב”ן כתב שרק בגדים ובתים אינם בטבע, אבל גם מה ששייך בטבע שייך לראות עי”ז גילוי שכינה, כאשר זה קורה לאדם מיד אחר שעובר עבירה [וגם בימינו ניתן לראות כל הזמן גילויי שכינה כאלו, ועיין בארחות יושר], וכתב הרמב”ן לפני כן וז”ל, והתורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם, והרחיקה החולי הזה מתחילתו, כי המראות האלו אינן עדיין צרעת גמורה אבל תבאנה לידי כך.

ויאמרו הרופאים בספריהם, הבהרות נירא מהן מהצרעת.

ולכך יאמר הכתוב בהן בתחילתן “נגע צרעת”, כלומר מכה של צרעת, איננה צרעת גמורה, ובהיות סימני הטומאה גמורין לאחר ההסגר שיאמר “צרעת היא”, יתכן שהיא צרעת גמורה עכ”ל.

וא”כ זה דבר ששייך ברפואה ופשוט.

האם נגעים מדבקים

ה) מה שהקשה בהנ”ל, דאם איתא שנגעים הם דבר טבעי א”כ איך נותנים לחתן ז’ ימים, הרי בכל מחלה יש חשש שידבק.

תשובה לא הבנתי מה מקשה, דאטו רוצה שיסגירוהו כדין מצורע רק משום שהוא מדבק, דבודאי שבכל מחלה מדבקת יש להזהר בזהירות המצויה, אך א”צ להסגירו, ובלא”ה הרי יש מחלות שאינן מדבקות.

נגעים בחו”ל ובירושלים

ו) כתב הרמב”ן (ויקרא י”ג מ”ז) וז”ל, והבגד כי יהיה בו נגע צרעת – זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה’ יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו.

ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא.

והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה’, כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה.

ובתורת כהנים (מצורע פרשה ה ג) דרשו עוד, שאין הבית מטמא אלא אחר כבוש וחלוק, ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו.

והטעם, כי אז נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה’ ותשרה שכינה בתוכם.

וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ, ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם ע”כ.

והקשה כת”ר א”כ אמאי אין ירושלים מטמאה בנגעים, דאדרבה כיון שקדושה יותר דין הוא שינהגו בה נגעים.

תשובה זה פשוט שגם שיש מעלה וגדולה בהנהגה זו, שכל חוטא נענש בנגעים מ”מ יש בזה גם טומאה וגם פורענות וצער, ולכך במקום שקדוש מדי לא שייך, ופשוט.

בדד ישב מחוץ למחנה

ז) כתב רש”י ויקרא פרק יג (מו) וז”ל, בדד ישב – שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו.

ואמרו רבותינו מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד, הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל ע”כ.

והקשה כת”ר הרי על ז’ דברים הנגעים באים.

כמ”ש במס’ ערכין דף טז ע”א, וז”ל, א”ר שמואל בר נחמני א”ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין.

תשובה כולם הם דברים שמביאין לידי פירוד, לה”ר שפ”ד גזל וצרות עין, וגם גילוי עריות לתאוה יבקש נפרד שמפריד בין איש לאשתו, וגסות הרוח ג”כ שאפילו בנוה שלו אינו מתקבל, כמ”ש בפ”ט דסוטה, ובשבועת שוא יל”ע.

בענין הנ”ל

ח) מה שהקשה במ”ש (מ”ב ז’ ג’) וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער ופרש”י גחזי וג’ בניו.

והרי בעינן בדד ישב.

תשובה בר מינה דההיא שרשע היה, ורק לא הכניסוהו לפנים כיון שהיה מצורע ומטמא, אבל מצידו עשה מה שרצה, ואמר מר (סנהדרין ק”ז ב’) גחזי חטא והחטיא את ישראל.

מ”ט נאמר את כל עור הנגע ולא המנוגע

ט) מה שהקשה הרב חגי דעי, אני כולל קושייתו בתשובה וכדלהלן: כתב הרא”ם פרשת תזריע פרק יג פסוק יב וז”ל, מראשו של אדם ועד רגליו.

לא מראשו של נגע ועד רגליו, שהרי אחר זה פירש ואמר (פסוק יג ובספרא שם אות ב, ה): “וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו”, שהוא בשרו של אדם.

ותניא בתורת כהנים: “את כל בשרו – להביא את בין האצבעות של ידים ורגלים”.

ותניא נמי: “כולו הפך לבן – יכול תוך ראשו ותוך רגליו, תלמוד לומר: ‘מראשו’ להוציא תוך ראשו, ‘ועד רגליו’ להוציא תוך רגליו”.

ותנן נמי בפרק ששי דנגעים (משנה ח): “דראש וזקן וכף הרגל אין מעכבין את הפריחה”.

ואם תאמר, אי הכי מאי “את כל עור הנגע” את כל עורו מיבעי ליה, כבר פירשו בתורת כהנים: מאי את כל עור הנגע, “עור הראוי לקבל נגע, פרט לשחין המורד ולמכוה המורדת”.

פירוש: שחין והמכוה כל זמן שהן מורדים, שיש בהם ליחה ולא העלו קרום מלמעלה, אינן מִטמאין בנגעים, דכתיב (פסוק יח) “ובשר כי יהיה בו שחין ונרפא והיה במקום השחין” וגו’, דוקא כשנרפא והעלה קרום מלמעלה אז אם היה בו שאת או בהרת ויש בהן אחד מסימני טומאה, וטמאו הכהן, אבל כל זמן שהוא מורד, שיש בו ליחה, אינו מקבל טומאה.

וכיון שאינו ראוי לקבל טומאה לאו ראוי לקבל נגע הוא, וכיון שאינו ראוי לקבל נגע, שיקבל טומאה, אינו מעכב את הפריחה, אבל אם העלו קרום מלמעלה, שהן ראויין לקבל טומאה, מעכבים את הפריחה, שאם פרחה הצרעת בכל עור הבשר ולא פרחה בהן, אינו טהור עכ”ל.

וכתב התורה תמימה הערות ויקרא פרק יג הערה סו [ע”ד התו”כ הנ”ל] וז”ל, הנה לפי הענין שהכיסוי צריך להיות בכל הגוף היה צ”ל וכסתה את כל עורו או את כל עור הגוף, ומדכתיב עור הנגע דריש שבא להורות שצריך לכסות עור הראוי לנגע, לאפוקי מקום שיש בו שחין המורד ומכוה המורדת [היינו שעדיין לא נתרפאו ויש בהם ליחה שאינם מטמאין בנגעים כפי שיתבאר לקמן פסוק י”ח] שאינו מעכב בפריחה, והיינו דאעפ”י שלא פרח הנגע עליהם, אך מכיון דפרח בשאר הגוף טהור.

וע”ע מדין זה במשנה ה’ פ”ז דנגעים ע”כ.

קרא פחות
גמראהתורהידכהניםמחלותמילהמשהמשנהעורעיןעריותערכיןקבלהשבתתשובה
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה אני מחפש מקור, שאין ללבוש כובע, חגורה ונעליים של אדם שנפטר.תודה תשובה בע”ה כ”ח חשון תשע”ז שלום וברכה כתב בספר חסידים (סי’ תנד) וז”ל: לא יעשה אדם צדקה בדבר שיש בו סכנה. לאחד ניתנו לו מנעלים של מת, ורצה לתת אותם לעני, אמרו ...קרא עוד

שאלה

אני מחפש מקור, שאין ללבוש כובע, חגורה ונעליים של אדם שנפטר.

תודה

תשובה

בע”ה כ”ח חשון תשע”ז

שלום וברכה

כתב בספר חסידים (סי’ תנד) וז”ל: לא יעשה אדם צדקה בדבר שיש בו סכנה.

לאחד ניתנו לו מנעלים של מת, ורצה לתת אותם לעני, אמרו לו ואהבת לרעך כמוך, אלא תמכרם לנכרי שלא יבא לידי סכנה שום יהודי.

ויתן המעות לעני.

ע”כ.

והובא בכה”ח יו”ד סי’ קט”ז ס”ק קמ”א, וכן הובא בספר זבחי צדק (סימן קי ס”ק פו), וכתב על זה, והרבה נזהרים בזה בעירנו.

וכתב בספר כורת הברית (קונטרס נוטפות מור אות נא) שהטעם לזה הוא שאם יקח נעלים אלה יתכן שמהרהורא דיומא על משכביה סלקא, ויחזה בחלומו שהמת בא לקחת את המנעלים שלו, ואמרו בברכות (נז ב) דבחלום כל דשקל שכבא מעלי בר ממסאני, על כן ראוי שלא יקח המנעלים, מה שאין כן בשאר חפצים של המת אין קפידא.

ע”ש.

ועי’ בשו”ת עצי הלבנון (סי’ מו) נשאל על מנהג העולם לחתוך המנעלים של מת לחתיכות דקות ומאבדים אותם, שמנהגם זה עוקר הלכה מפורשת דאיסור בל תשחית.

והביא דברי רבינו יהודה החסיד שכתב בספר חסידים (סי’ תנד) וז”ל: לא יעשה אדם צדקה בדבר שיש בו סכנה.

לאחד ניתנו לו מנעלים של מת, ורצה לתת אותם לעני, אמרו לו ואהבת לרעך כמוך, אלא תמכרם לנכרי שלא יבא לידי סכנה שום יהודי.

ויתן המעות לעני.

ע”כ.

ודקדק בדבריו שלא הזכיר מתחלה שאסור ללבוש מנעלים של מת, ותנא היכא קאי.

ולכן כתב בעצי הלבנון שנ”ל שיש ט”ס בדבריו של הספר חסידים וצ”ל מנעלים של מתה, וכוונתו למ”ש בחולין כאן וכנ”ל לא ימכור אדם לחבירו סנדל של מתה (של עור בהמה שמתה מאליה.

רש”י) בכלל של חיה שחוטה, מפני ב’ דברים, אחד מפני שמתעהו, ואחד מפני הסכנה.

ופרש”י, שמא מחמת נשיכת נחש מתה והארס נבלע בעור.

וזוהי ג”כ אזהרת רבינו יהודה החסיד שלא ימכרנה לישראל אפי’ מודיעו שהיא של מתה וליכא גנבת דעת, דאכתי איכא משום סכנה.

ולפ”ז נפלא בבירא כל חומרת העולם בזה.

עכת”ד עצי הלבנון שם.

וכדבריו כתב הגרי”מ טוקצינסקי ז”ל בגשר החיים ח”א (עמוד נח) שהביא דברי הספר חסידים הנ”ל, וכתב, ושמעתי מהגאון הרצ”פ פראנק שליט”א, שלדעתו נפל ט”ס בדברי הספר חסידים, וצ”ל מנעל של מתה.

וכברייתא דחולין צ”ד (הנ”ל).

ולפ”ז אין מקור כלל למנהג הנזהרין במנעל של מת.

וכתב שהיא סברא גדולה ע”ש.

וכיוונו לדברי העצי הלבנון הנ”ל ודו”ק.

וכתב הגרע”י בתשובה: וכבר קדמם בפירוש זה מהר”א פוסק (בשם השמועה) בספר כורת הברית (בקונט’ נוטפות מור אות נא).

אלא שהקשה ע”ז דא”כ אפי’ לגוי יאסר מפני גנבת דעת, כדקי”ל (חולין צד) אסור לגנוב דעתו של גוי.

ולכן נ”ל שהעיקר כפשוטו.

וה”ט כדאמרי’ (ברכות נז ב) כל דשקיל שכבא מניה מעלי בר ממסאנא וסנדלא.

ואין מראין לאדם חלום אלא מהרהורי לבו, ושמא יראה בחלומו שנוטלו ממנו בחזרה ויחוש לסכנה סגולית.

ע”כ.

והנה קושיתו נתיישבה בדברי העצי הלבנון הנ”ל דמיירי במודיעו.

(וטעמו להס”ח אינו מתאים כ”כ עם מ”ש רבינו יהודה החסיד (בצוואותיו אות יג) שאין לקבל שום דבר מן המת בחלום.

ובפרט שאין דמיון בין נוטל מת המת, לנטילת המת ממנו), עכ”ד, וע”ע שם מה שהאריך למעשה בענין זה [הובא בס’ דף על הדף חולין צ”ד א’ שנסתייעתי בספר הזה בהרבה ואולי רוב המובאות בתשובה זו].

ויעוי’ בגיטין ס”ח ב’ ששאלו למה כששמעת את אותו אדם שאמר לסנדלר עשה לי נעלים לשבע שנים צחקת, והשיב לו, משום שאותו אחד אפילו שבעה ימים אין לו לחיות, וכיצד חפץ בנעלים לשבע שנים.

ובניצוצי אור הקשה, מה מקום יש ללעוג עליו, הרי מצינו במסכת תענית (כג, א) שהיה איש אחד שנטע חרובים לבנו, וכמו כן איש זה יותיר את מנעליו לבנו.

ועי’ בברכות נ”ז ב’ כל דשקיל שכבא [מת] מן הבית, מעלי לבית, לבר ממסאנא וסנדלא עי”ש ברש”י.

ועיין בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ג סי’ קלג), ובשו”ת שבט הלוי (ח”ד סי’ קנ”ב), ובשו”ת תשובות והנהגות ח”א (סי’ תשג), ובס’ אוצר חיים (נדפס בדעווא תרפ”ח), ובספר שמירת הגוף והנפש ח”א (סי’ עא, עמוד רלו).

ע”ש.

ושיתקיים בנו בילע המות לנצח וגו’

***

שאלה חוזרת המשך להנ”ל

יישר כחכם

אני מבין שיש מקור רק למנעלים, ולא לאיסור לבישת כובע או חגורה.

***

תשובה

שלום רב

אכן אין בעיה בדברים האחרים, אלא רק בנעלים או 1כעין זה, כן נראה מסתימת הפוסקים שדברו בזה, וכן מצאתי כתוב גם בספרי הלכה, וכן מוכח להדיא גם בשו”ת שבט הלוי חלק ד סימן קנב.

בכבוד רב

***

קרא פחות
גויחלוםמשהעורתשובה
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

{לכבוד רב האי גאון הגרע”מ סילבר שליט”א, השלום והברכה רציתי להציע לפני מעכ”ת את אשר הסתפקתי בנידון מאכל בת היענה, וכדלהלן.א. דהנה כתב בספר הברית (ח”א, מאמר יד איכות החי, פ”ה): “היענה (שטרויס פאגעל) היא גדולה מכל ...קרא עוד

{לכבוד רב האי גאון הגרע”מ סילבר שליט”א, השלום והברכה
רציתי להציע לפני מעכ”ת את אשר הסתפקתי בנידון מאכל בת היענה, וכדלהלן.

א.

דהנה כתב בספר הברית (ח”א, מאמר יד איכות החי, פ”ה): “היענה (שטרויס פאגעל) היא גדולה מכל העופות שבעולם.

היא עם צוארה הארוך גבוה מן הארץ ד’ וה’ אמות.

משקלה עם נוצותיה צ’ ליטרות.

משכנה באפריקא ובארביא ובאינדיא במדברות בארץ ציה מקום אשר לא יעבר בה איש.

מאכלה חציר ודשא וכאשר לא תמצא די רעבונה תבלע גם כן עצמות וברזל וכל מתכות וזכוכית, כאשר אמרו בשבת (קכח, א) שברי זכוכית מאכל לנעמיות ופירש”י היענה.

ותזקין כשבעים שנה.

והנקבה תטיל בשנה אחת ארבעים ביצים, אשר משקל כל אחת ששה ליטרות והמה גדולות כראש ילד.

ומקליפות הביצים אשר הנם עבות וקשות יעשו כלים מכלים שונים כאשר אמרו חז”ל במסכת כלים (פרק יז, משנה יד).

וראשו דומה לראש אווז”.

וכתב לדייק מדבריו בספר מגדים חדשים (שבת שם), דעיקר מאכלה חציר ודשא, ורק כאשר לא תמצא די רעבונה תבלע ג”כ מתכות וכדו’.

משא”כ במדרש תנחומא (פרשת נח) הובא עה”פ “צא מן התבה זש”ה הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי (תהלים קמב) הוציאה ממסגר נפשי שהיה נח סגור בתבה א”ר לוי כל אותן י”ב חדש לא טעם טעם שינה לא נח ולא בניו שהיו זקוקין לזון את הבהמה ואת החיה ואת העופות.

ר”ע אומר אפי’ שבישתין לפילין וזכוכית לנעמיות הכניסו בידן לזון אותן”.

ועי’ בסהפ”ק אגרא דכלה (פרשת נח) מהיכן ילפינן לזה.

ועכ”פ מזה שנח הכניס לנעמיות זכוכית ולא חציר ודשא, משמע שזה עיקר מאכלן ולא דשא, וצ”ע.

ב.

כתב האבן עזרא (פרשת משפטים), שכשהיען מתבגרת וגודלת בשנים, כבר א”א לאכול מבשרה, כי הוא נהיה יבש כמו עץ וקשה כמו ברזל ואינו מתרכך אפילו ע”י בישול, ורק את הבשר הרך של הנקבה הקטנה שחיה רק ימים מועטים יתכן לאכול, ולכן על יענה גדולה לא הוצרך הכתוב להזהיר, אלא על בת היענה.

כעי”ז כתב החזקוני (ויקרא יא, טז): “ולא צריך לאסור האם היא היענה, דממילא לא אכלי לה, שהרי קשה היא כעץ ומבדל בדילי אינשי מינה”.

ומוסיף שם דבר פלא: “ומתוך קושי שבה היא אוכלת את הברזל”.

ומשמע דלחזקוני הטעם שיכולה לאכול ברזל וכדו’ היא מחמת קושייתה שהיא קשה כברזל.

והנה במדרש רבה (שה”ש ג, כב) הובא על זהב מזוקק “דבי ר’ ינאי ודבי רבי יודן ברבי שמעון דבי ר’ ינאי אמרי שמחתכין אותו כזיתים ומאכילין אותו לנעמיות והוא יוצא מזוקק”.

וביאר בחידושי הרד”ל על אתר “היא בת היענה שדרכה לבלוע זהב ושארי מתכות ומזדכך במעיה מחום האיצטומכא”.

ומזה משמע דלא כחזקוני דאינה אוכלת מתכות מכוח שהיא קשה כברזל, אלא שדרכה לבלעם והם מזדככים במעיה מחום האיצטומכא, וכן משמע מעט מדברי ספר הברית הנזכר למעלה, יעו”ש, וצ”ע.

ולסיכום:
א.

האם עיקר מאכל בת היענה הוא דשא או זכוכית?
ב.

האם אוכלת זכוכית ככל שאר מאכל וזאת מחמת שקשה כברזל, או שאינה כי אם בולעת הזכוכית והיא מזדככת במעיה מחום האיצטומכא?
אשמח לקבל תשובתו מאהבה}

 

 

תשובה להנ”ל

בע”ה לכבוד הרב יהודה שורץ שליט”א

א.

קבלתי שאלתך בעניני בת היענה, ואינני בקי בבת היענה, ואכתוב לך האמת דאני הקטן ג”כ לא הבנתי כמ”ש בס’ הברית אלא כמ”ש כת”ר להוכיח מן התנחומא, וגם בגמ’ שם דקאמר שכל ישראל ראויין לגדל נעמיות משום שכל ישראל בני מלכים הם, וכמ”ש על הגמ’ שם בס’ שבת של מי, ש’אין דרך לגדלם כי אם שרים הנכבדים’, ומכח זה יש צד להתיר גם למי שאין לו נעמיות, ואיני מדבר מצד הדין למעשה בזה, אבל מ”מ דוחק הוא קצת לומר דעל כאלה בני מלכים המכוון שנותנים לבע”ח ברזל שהיא אוכלת רק בשעת הדחק.

מ”מ מה שנח הכניס אמנם המשמעות מן המדרש בפשוטו הוא שזוהי עיקר מאכלה, אך עצם מה שהכניס יתכן כי זכוכית נשמר יותר מדשא שהוא מתייבש, ועכ”פ לבע”ח הזה יוכל לתת זכוכית במקום דשא יבש [משא”כ שאר בע”ח שלא יכל לתת אלא דשא יבש], ויתכן ג”כ כי זכוכית מועט מחזיק את המרובה משא”כ דשא שצריך הרבה בכמות, ולכך העדיף להביא זכוכית.

והנה מהרמב”ן חולין ס”ב ב’ נראה דאין עוד עוף שאוכלת ברזל וזכוכית מלבד בת יענה, וז”ל שם, וחזרתי לבת היענה הנקרא בלשון חכמים נעמה כתרגומו, וגם היא אין להסתפק בה שהיא האוכלת הברזל וזכוכית כדאמרינן בפ’ מפנין (קכ”ח א’), וכן אמרו בב”ר (פל”א) זכוכית לנעמיות, והיא העושה אבל תמיד שאינה משוררת ולא משמעת קול כלל כענין שכתוב ואבל כבנות יענה ע”כ, עי”ש מה שדן להוכיח ממנה בשיטת הגמ’ בחולין שם, וא”כ אם נמצא עוף שאוכלת זכוכית לא נסתפק בה שהיא בדאי בת היענה, וגם אפילו את”ל שבת היענה שבתורה אינה הבת היענה שלנו, אך מסתמא עכ”פ בת היענה של הסה”ב היא בת היענה שלנו, וא”כ אפשר לשאול את המומחים בזה, [ואינו מן המוכרח שכל הכתוב בס’ הברית יהיה מוסכם על המומחים המכירים].

ב.

בקושייתו השניה לא הבנתי מה קשה, דהרי הטעם שנותנין לה את זה לאכול הוא מחמת קוֹשיהּ, דהנה בגדי וטלה, גם אם היה המציאות שקיבתן היו מועילין לסנן את המתכות הללו, אך לא היינו אנו נותנים לה על מנת שלא להזיק לה, גם לא לאחר שזה טחון, ורק היענה מחמת שבשרה קשה ממילא אי”ז מזיק לה, ובזאת ניתן להשתמש בטבעה הנפלא לסנן את זה.

ואולי תברר לי שוב את נקודת שאלתך.

והיה מקום להסתפק האם מה שחותכין הוא ע”מ להקל על בת היענה, או שהוא לטובת המתכת ע”מ שהיא תהא מנופה ומסוננת יותר לכך טוחנין אותה, ובמפרשים משמע שיכולה ג”כ לאכול את הברזל ממש, ויתכן שמ”מ ע”מ להקל עליה טוחנין את הברזל.

אכן איתא גם בירושלמי ביומא (פ”ד ה”ד) זהב מזוקק שהיו מחתכים אותו כזתים, וטחים אותו בצק, ומאכילין אותו לנעמיות, [כדי שיזוקק במיעיהן, פני משה] והן מסננים אותן, [מבררים מנקים אותו וכשיוצא ממיעיהן מזוקק הוא מאד], והקרבן העדה כתב, וטחים את הזהב בבצק כדי שיאכלו אותו, ודרך הנעמיות לבלוע המאכל בלא לעיסה, והן מצרפין את הזהב בזפק שלהן עכ”ל.

ומבואר בזה שהיו דוקא טחין אותה ע”מ שתוכל לבלוע, ואולי היו טחין אותה בבצק כדי שתסכים לבלוע, דהגם שיכולה לבלוע מ”מ אינה בולעת אלא רק אם טחין אותה בבצק, או שהוא ג”כ מטעם הנ”ל.

(ועיין חשוקי חמד שבת י”ח א’ מה שדן אם יש בורר בשבת במאכיל מתכת לנעמיות ע”מ שיבררו את המתכת).

אכן בפירוש רבינו חיים פלטיאל עה”ת בויקרא שם הלשון הוא, ואת בת היענה.

פי’ מתוך שאוכלת ברזל בשרה קשה ואינה ראויה לאכל רק כשהיא בת עכ”ל, וכ”כ בפי’ הריב”א שם, ואת בת היענה לכך לא הזכיר הכתו’ על היענה עצמה אלא על הבת לפי שהבת רכה היא וראויה לאכילה אבל היענה קשה היא ואוכלת ברזל ואינה ראויה לאכילה עכ”ל, ומבואר דגם בסתם יענה השוכנת במדבר [כמ”ש בירמיה ד’] אין אוכלין אותה כיון שהיא אוכלת ברזל, ומשמע שכולם כך, ומ”ט אוכלת כיון שאין חותכין ואין עוטפים זאת בבצק, ואפשר שבמדבר יש לה יותר ברזל מדשא וצ”ע.

וכתב שוב השואל הנ”ל:

יש”כ, אם הבנתי נכון, אז מדברי קרבן העדה משמע שאכילת בת היענה את הזכוכית אינה כאכילה רגילה [לעיסה וכדו’] אלא שבולעת וכו’.

וכתבתי לו: כעת הבנתי שכונתך להקשות עמ”ש המפרשים שאוכלת את הברזל באופן רגיל, ומשמע כאן שאינה אוכלת אלא ע”י בליעה, אך בק”ע משמע שכל המאכלים היא אוכלת ע”י בליעה, וזוהי צורת אכילתה, והרי כאן מיירינן על ברזל מצופה בבצק שהנעמית סבורה שהיא מאכל, ולא על ברזל שהיא אוכלת אותו כאכילת ברזל.

מלבד זאת פשטות הירושלמי שאוכלת את זה באופן רגיל, וא”כ דברי הק”ע עצמם אינם קושיא על הראשונים שכתבו לא כן, שאין להקשות מדברי בק”ע על הראשונים, וגם אם במדרש נזכר אחרת מ”מ דבריהן אתיין כהירושלמי, ולק”מ.

בברכת פסח כשר ושמח.

קרא פחות

אתרידילדכליםמשהמשנהעצמותפסחשבתשינהתשובה
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״בב:

ב”ה רציתי לשאול האם יש איסור להתרפא על ידי מח אחד.האם מותר לשאול במטולטלת? עקיבא יוסף לוי התשובה בקצרה אין להתרפאות בכל מה שאינו ברור שהוא כדרך הטבע [או שהותר ע”י מורי הוראה באופן מיוחד], ובכלל זה גם מח אחד. *** תשובה בע”ה ‏יום שני ט”ז אלול תשע”ו לכבוד ...קרא עוד

ב”ה

רציתי לשאול האם יש איסור להתרפא על ידי מח אחד.

האם מותר לשאול במטולטלת?

עקיבא יוסף לוי

התשובה בקצרה

אין להתרפאות בכל מה שאינו ברור שהוא כדרך הטבע [או שהותר ע”י מורי הוראה באופן מיוחד], ובכלל זה גם מח אחד.

***

תשובה

בע”ה

‏יום שני ט”ז אלול תשע”ו

לכבוד הג”ר עקיבא יוסף לוי שליט”א

שלום רב

הנה מח אחד הוא דבר הפועל לכאורה ע”פ כוחות על טבעיים בין היתר וע”פ עקרונות לא – יהודיות, ובעצם שאלה זו דנו כבר רבים וכן שלמים, ובאמת יש בזה ממש חשש איסורים דאורייתא, ובעוה”ר אין מספיק מודעות בציבור ויש נערות תמימות ההולכות ללמוד ענין זה ולהתפרנס מזה בהמשך, ואין דורש ואין מבקש.

ואציין מקצת המקומות שדנו בזה להלן בתשובה, ראה להג”ר יעקב משה הלל שליט”א בספרו תמים תהיה מה שכתב באריכות בכל ענין הרפואות העל טבעיות, ובענין המטולטלת, ומאידך ראה במאמרו הארוך של הג”ר שמואל יצחק רוזנבלאט בכתב עת פעמי יעקב סח תשס”ח עמ’ קי – קיח, שם דן באריכות בכל הנושא של מח אחד, [ומ”מ אפשר ללמוד ענין זה ם רק על מנת להבין ולהורות ולא על מנת לעשות, מכיון שיש בזה חשש אל תפנו אל האלילים, וגם ללמוד גרידא יש בזה איסור, וכמו שיתבאר בפסק הדין שיובא להלן], וכן ראה במאמרו של הג”ר יעקב שלמה מוזסון שליט”א בכתב עת אור ישראל (מונסי) מח, תשס”ז, עמ’ סד – עח, ונדפס גם בקובץ בית אהרן וישראל קלא תשס”ז, עמ’ מט – עד {ודברתי עם בעל מקצוע ידוע שם בארה”ק בתחום טיפולי הנפש, ולדבריו ענין זה של מח אחד מלבד שזוהי שיטה שאינה אמיתי דיה, היא עלולה גם להזיק ולהכניס בלבולים בנפש האדם, וביאר את הענין היטב ואכמ”ל.

} .

ורק יש לסכם שדעת כמה פוסקים שיש במח אחד חשש ע”ז, וכדלהלן:

בפסקי דין של ביה”ד בירושלים לדיני ממונות ובירורי יוחסין (ח”י פס”ד המתחיל בעמ’ של”ב, [כל מה שמובא להלן עד דברי הרב מורגנשטרן הוא מתוך פסק הדין]) דנו בזה באריכות אודות אשה שבאה ללמוד מח אחד ולאחר תקופה שמעה שיש בזה איסור ורצתה והפסיקה בטענה שהיא חוששת שהמדע הזה כולל ניחוש שאסור מן התורה באיסור “לא תנחשו”, זאת לאחר שנוכחה ב”ניחוש” של המרצה ושל אחת התלמידות על תופעות ומקרים שלא היו לפניהן – על פי הסתכלות בפני תלמידה שעמדה לפניהן.

כמו כן כולל המדע ניחוש מרחוק על פי תנועות אצבעות, כגון אם קיים “פקק” בכביש פלוני.

גב’ א’ התיעצה עם רבנים ונאמר לה שהיה מי שעורר על מדעים אלו שמקורם בסין ובארה”ב שיש בהם משום איסור אביזרייהו דעבודה זרה.

עוד היא טוענת שלימודי הקורס כוללים שאלות שהמטפל שואל את המטופל על בעיות משפחתיות רגשיות בשפת רחוב זולה וניבול פה, וטיפולים של נשים ע”י גברים ולהיפך, וכשביקשה לתקן ולעדן את הנוסחאות הללו נענתה בשלילה.

גב’ א’ תובעת לפטור אותה מתשלום עבור יתרת הקורס, וגם עבור השיעורים שהשתתפה בהם.

מאמרים שנתפרסמו בענין בעבר בקבצים הלכתיים, מגלים, שהקינזיולוגיה מלמדת את המטפל לאבחן בעיות רגשיות ורפואיות אצל המטופל ע”י אבחנה בשרירי הגוף שלו המקבלים “הוראות” מהשריר שבמרכז המוח.

הריפוי של המטופל נעשה ע”י התחברות רוחנית של המטפל עם המעטפה הרוחנית העוטפת את הגוף של המטופל, ומשם אל המוח שלו.

המדע גם כולל אבחנה רפואית לאנשים שאינם נמצאים אצל המטפל ע”י אבחנה בקרוב משפחתם הנמצא לפני המטפל, וזאת ע”י התחברות רוחנית.

הנושא של “התחברות רוחנית” עומד על גבול האמונות הטפלות, ומכאן החשש ההלכתי לכשרותו.

לאחר מתן פסק הדין השיגה התלמידה חומר פרסומי של מדע הקיניזיולוגיה ועל אנרגית הצ’אקרות, הכלול בלימודי המכון (בדף מידע על החומר הלימודי שחולק במכון נמנים שבעה מרכזים לאנרגיה הצ’קרית, והראשון שבהם הוא הכתר).

לפי אותם פרסומים קיניזיולוגיה היא תנועת גוף הבאה לביטוי דרך טונוס שריר במשוב מהגוף – שיחה לא מילולית עם הגוף והנפש.

הצ’קרות מוזכרות בכתובים הודיים קדומים שגילם בערך 2600 שנים.

המילה צ’קרה פירושה “גלגל”, והכוונה לצורת השמש המעניקה חיים ושולטת בעולם (עפ”ל).

הצ’קרות המרכזיות בגוף האדם הן שבעה מרכזים רוחניים של אנרגיה, בהתאם לפילוסופיה של המדיטציה היוגית.

הצ’קרה השביעית היא צ’קרת הכתר האחראית על התקשרות הרוחנית וכו’ וכו’.

עפ”ל.

כמו כן הגיע חומר מדעי נוסף המלמד שמקורם של המדעים הללו הוא באמונה בע”ז ע”כ.

ולא ניכנס בזאת לדיני החושן משפט שדנו שם בזה, אבל הובאו שם שמועות מהגרי”ש אלישיב בקשר לשאלה הנ”ל, ובעיקר הדברים בענין זה של המח אחד הפנה הגרי”ש את בית הדין לבירור הדברים להגאון רבי דוד אריה מורגנשטרן שליט”א “שהוא יודע בזה”.

בית הדין דן בענין, והפנה את השאלה להגאון רבי דוד אריה מורגנשטרן שליט”א, כהוראת מרן (שליט”א) [זצ”ל], כל כך משום שהמדע המדובר חדר לאחרונה בחוגים חרדיים שונים שהולכים לקבל ממנו מרפא לנפש ולגוף, והוא נושא הנלמד בהשתלמויות שונות למורות חרדיות.

וזו היתה תשובתו (ביום טו כסלו תשס”ז):

לאור בקשת בית הדין לברר את נושא הרפואות האלטרנטיביות והיתר השימוש בהם על פי ההלכה, הנני להשיבו לאחר מו”מ קמיה דמו”ר מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א והבאת הדברים בכתב לפניו.

ואלו הם הדברים אשר עלו בידי:

אין היתר להשתמש ברפואות אלטרנטיביות שמקורם בדעות עובדי עבודה זרה ויסודם בפעולת כחות לא טבעיים – אלא אם כן אפשר להוכיח שהוא עובד בדרך “הטבע” בדרכי הבירור, ולא סגי בכך שהעוסקים ברפואות אלו מאמינים שהוא “טבע”.

ויש לחוש בזה משום קוסם קסמים מעונן ומנחש, או משום דרכי האמורי.

וקל וחומר אם לא השמיטו מכלל הלימודים את חלק הע”ז שבדבר, שיש בזה איסורי ע”ז.

ע”כ.

יצויין, שהגר”ד מורגנשטרן חקר רבות במדעים כאלו מעין הקיניזיולוגיה ומח אחד והצ’קרות, האם נכונה טענת כמה מהמשתמשים בהם שהם פועלים בדרך הטבע, והגיע למסקנה שאין הוכחה לטענתם זו [ע”כ מתוך דברי בית הדין].

ובסוף הכרך (עמ’ תקל”ה) הובא המשך הדברים מהרב מורגנשטרן שליט”א, וזה תורף דבריו:

גם דבר שלא ידוע שמגיע מהגויים, אם היא פעולה שאין לה הסבר בדרכי הטבע המוכרות, יש בו משום איסור ניחוש וקוסם וכו’, ע’ סנהדרין סה ב בפירוש מנחש, ובב”י יו”ד ר”ס קעט בשם סמ”ג בפירוש קוסם, ועוד הרבה כיוצ”ב.

ויש בזה אריכות לרשב”א בתשו’ ח”א סי’ תיג בדעת הרמב”ם, אמנם ביסוד העקרוני הזה אין הבדל ביניהם, ונחלקו רק בהגדרת הדברים הנכללים במסגרת טבע העולם כמציאות השדים וכיוצ”ב.

וכדי לקבוע שדבר פועל בדרכי הטבע, צריך אחת משתים.

א.

או שיתברר ע”פ “דרכי ההקש וההגיון” שהיא טבעית, דהיינו שזה משתלב ומתאים במסגרת כללי הטבע המוכרים בזמנינו, וכדי לקבוע זאת צריך ידיעה מסויימת במסגרת הטבע – שמידתה המדוייקת של ידיעה זו צ”ע, (ולמרות שאין המדע או הרפואה המערבית הבעה”ב על הטבע וקביעת דרכיה, שהרי גם הם מודים שאינם מבינים הכל, אבל לפחות דבר שמקובל אצלם ניתן להניח שמתאים למסגרת הטבע המוכרת, ואפי’ אם הדבר אינו מובן לגמרי מצ”ע, אבל בנוי על יסוד הנחות מוכרות.

אבל בדבר שאינם מודים בו, צ”ע מי יכול לקבוע את גדרי הטבע).

ב.

דבר שהוכח עובדתית שהוא “עובד”, למרות שא”א להסביר בדיוק איך, ודאי נחשב טבע, וכמו הדוגמא שהביא הרשב”א מאבן השואבת – המגנט.

אבל צריך שזה יהיה “מוכח” בצורה ודאית (כעובדת שאיבת הברזל ע”י המגנט) ע”פ כללי חזקה וסטטיסטיקה ברורים ושלילת כל הגורמים הצדדיים וכו’, ולא ע”פ סיפורי מעשיות.

(כ”ז עולה מדברי הראשונים, והרפואות המובאות בדבריהם נחשבו אז כעומדות בכללים אלו.

וראה דעת מרן הגרי”ש אלישיב שהובאה במכתב הנדפס בגוף התיק, וכן הסכים הגר”נ קרליץ שליט”א על מכתב זה, וכן דעת האגרו”מ שפרסם חתנו במכ”ע “המאור” רע”ב תשמ”ג עמ’ 34 ובמנח”י ח”ו סי’ פ).

כל זה גם אם באים לעשות דבר בסתם, שאין יודעים איך הוא פועל, שמאחר שאין לו מבוא בדרכי הטבע נחשב ממילא שזה נעשה ע”י כוחות לא טבעיים.

אם מסבירים את פעולת הדבר ע”פ “כוחות” “רוחניים” לא “חושיים”, הנושא מסתבך הרבה יותר.

ראשית, א”כ הרי יש לחוש להדיא שאין כחות אלו נחשבים טבעיים.

שנית, “אם” כוחות אלו אכן קיימים, הרי שצריך לקבוע שאין

השימוש בהם נחשב לכישוף וכו’, (בסה”כ זה בדיוק מה שאמרו המכשפים בזמן חז”ל, ואף בזמנינו), ושוב לא יעזור גם אם “יוכח” שזה “עובד”.

ובהגה”ה שם: בטוטו”ד (הובא בדרכ”ת סי’ קעט ס”ו) נקט בפשיטות דשאלה בשולחן (שהמסובים מניחים ידיהם על השולחן ושואלים, והשולחן מתנענע לפי התשובה ומצביע ברגליו על אותיות של הלוח) הוי כישוף או קוסם, ולא חשש לומר שיש לזה מבוא בדרכי הטבע אלא שנעלם מאיתנו, וכ’ שם “עוד אני אומר כיון שאין זה דבר טבעי לפי המחקר והשכל ודאי אחת מהנה או בכלל קוסם או בכלל כישוף” וכו’, (ובתשורת שי, הובא בדרכ”ת שם חשש בה משום קוסם, ומשום מעשה שדים, וכ’ שם “חוששני שזה בכלל קוסם שהרבה מיני קסם יש וכו’ וכל מה שאינה בדרך הטבע והשכל הוו קוסם”).

וכן בכל דבר שיסודו בצורה לא טבעית, אף שהוכח שעובד, עדיין אי”ז הוכחה שפעולתו במסגרת הטבע, (ומשא”כ בדבר הנעשה בסתם, והוכח שעובד).

וע”ע קריינא דאגרתא ח”ג ו ושבט הלוי ח”ג סי’ קז ע”כ.

והמסקנות להלכה הכתובים בפסק הדין הנ”ל בסופו ז”ל: א.

מדעי הקינזולוגיה ו”מח אחד”, ו”צ’קרה של הכתר”, מקורם באמונה בעבודה זרה, ופועל שלא בדרך הטבע על גוף האדם אלא בכח האנרגיה שמסביב לגוף באופן סגולי, ואלו המשתמשים בו כמקורו, הרי זו אמונה בעבודה זרה ממש, ואסור באיסור עבודה זרה.

ב.

גם אלו שמסננים ומצנזרים את המדע משם העבודה זרה, ומשתמשים בתחליפים אחרים, הרי זה אסור באיסור קוסם קסמים מעונן ומנחש, או משום דרכי האמורי, שהרי אינו פועל בדרך הטבע אלא באופן סגולי.

כל זה משום שה”רפואות” קינזיולוגיה, מח אחד וצ’קרות, אין בהם כל בסיס מוכח של ריפוי בדרכי הטבע.

ג.

כשם שאסור להשתמש במדע זה, כך אסור ללמוד אותו, מה גם שהקורסים המלמדים מדעים אלו הם לצורך ולתועלת, ולא כתיאוריה בעלמא, וע”י הלימוד משתמשים בהמשך ברפואה האסורה, וגם תוך כדי הלימוד מבצעים תרגילים שהם בכלל איסורי תורה אלו.

ובנוסף, כיון שהביטויים הנלמדים לקוחים מע”ז, כל התיאוריות שסביבם גם המוגהים, יש בהם רוח טומאה שצריך להרחיקם ולהתרחק מהם.

עה”ח: אברהם דוב לוין.

פסק דין שם: אין ללמוד את ה”רפואות” הנ”ל.

ועל החתום: אברהם דוב לוין אב”ד, יהושע ווייס, מרדכי אהרן הייזלר [ע”כ מהפסק דין הנ”ל].

וע”ש עוד בפסקי דין כרך יא (פס”ד בעמוד תקכו) וז”ל, האשה א’ הצהירה בבית הדין “איני ניזונית ואיני עושה”.

הגב’ א’ מרויחה כסף ממכון לימודים שהיא מנהלת, ובמכון מלמדים קורסים של “מח אחד” ו”קינזיולוגיה” ו”צ’אקרות”, שנתברר בפסקי דין ירושלים כרך י עמ’ שלב ואילך, ועמ’ תקלה ואילך, שמדעים אלה אסורים באיסור ע”ז, וגם אם השמיטו מחומר הלימודים את חלק הע”ז שבדבר, עדיין יש לחוש בהם משום קוסם קסמים מעונן ומנחש או משום דרכי האמורי.

יצויין שאת השכר עבור הלימודים משלמות התלמידות בתחילת הלימודים עכ”ל.

ורצו מתחילה לומר שהרווחים נחשבים ככספי ע”ז ויהיו אסורים בהנאה עי”ש.

לסיכום הדברים שנתבארו בכ”ז שלא להתעסק בדברים הללו של מח אחד, אשר יש בהם חשש מדאורייתא, וחשש ע”ז החמורה, שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה כמו שאמרו חז”ל.

***

קרא פחות
הכתוביםהתורהחזקהיוחסיןיעקביצחקכסףמשהתשובה
0
נשאל: י״א בניסן תשפ״בב:

להגאון הגרע”מ סילבר שליט”א, שאלוני הלכה למעשה כיצד יש לנהוג במקרה הבא: ראובן טלפן לרב שמעון, שהוא מרצה ידוע, כדי להזמין אותו להעביר שיחה.לשאלתו כמה זה יעלה, השיב שמעון: 1500 ש”ח. ואולם ראובן שמע 500 ש”ח.הדברים נסגרו באותה שיחת טלפון ...קרא עוד

להגאון הגרע”מ סילבר שליט”א,
שאלוני הלכה למעשה כיצד יש לנהוג במקרה הבא:
ראובן טלפן לרב שמעון, שהוא מרצה ידוע, כדי להזמין אותו להעביר שיחה.

לשאלתו כמה זה יעלה, השיב שמעון: 1500 ש”ח.

ואולם ראובן שמע 500 ש”ח.

הדברים נסגרו באותה שיחת טלפון והשיחה אכן התקיימה.

בתום השיחה כשבא ראובן לשלם את ה-500 ש”ח התגלתה אי ההבנה.

אין שום ויכוח ביניהם שאלו העובדות, וכן מוסכם ביניהם שאם ראובן היה יודע שהמחיר הוא 1500 ש”ח הוא לא היה מזמין את הרב שמעון, וכן אם הרב שמעון היה יודע שישלמו לו רק 500 ש”ח הוא לא היה מסכים.

כעת השאלה היא – מה עליהם לעשות?
לכאורה אין כאן דין ‘המוציא מחבירו’ שהרי אין ויכוח על העובדות וכולם מודים שהיתה אי הבנה, אז איזו “ראיה” יכול המוציא להביא?
מה עליהם לעשות?
יישר כח גדול וברכת כל טוב,
יהודה משה
תשובה
אכתוב למע”כ קצת מן הסוגיות השייכים לזה, ואולי יועיל לשעשועי דאורייתא או אם יבואו הדברים לידי מורה הוראה אולי יועיל ג”כ שיהיו שרשי הדברים ערוכים לפניו ע”מ לעיין כראוי כדי שיוכל לפסוק כדין.

הנה כתב השו”ע סי’ שלב סעי’ א: אמר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בשלשה והלך ושכרן בארבעה וכו’ אם אמר להם שכרכם על בעה”ב נותן להם בעה”ב כמנהג המדינה.

היה במדינה מי שנשכר בשלשה ומי שנשכר בארבעה אינו נותן להם אלא שלשה, ויש להם תרעומת על השליח.

בד”א כשאין מלאכתן ניכרת, אבל אם היתה מלאכתן ניכרת והרי שוה ארבעה נותן להם בעה”ב ארבעה שאילו לא אמר להם שלוחו ארבעה לא טרחו ועשו שוה ארבעה עכ”ד השו”ע.

ומבואר דאם כונת בעה”ב היה לתת רק ג’ והשליח אמר יותר, אין בעה”ב צריך לתת יותר ממה שאמר, ומה שהפועל שמע מהשליח אחרת אי”ז ענין לחיובי בעה”ב, מכיון שבד”כ בהרצאות בזמנינו א”א לומר מחיר קבוע במנהג המדינה, שיש מרצים שאינם נוטלים תשלום כלל או הנוטלים סכום מועט, ויש מרצים הנוטלים תשלום גבוה ביותר, וממילא דין המרצה כפועל במדינה שיש פועלים הנוטלים ג’ ויש פועלים הנוטלים ד’.

אכן אם ידוע מרצה זה כמרצה מפורסם ומקצועי ביותר, שכמדומה שהמנהג בכה”ג ליטול תשלום סמלי, יש לברר כמה שוה הרצאה זו, ואם הרצאה זו שוה 1500 ישלם לו מחיר זה, מכיון שבכה”ג הרי מלאכתו ניכרת ששוה סכום זה, וע”ז קאי סיפא דמילתא בשו”ע שמשלם ד’.

[וגם צידד דיין א’ בפניי פה בעירנו ק”ס דשייך קציבה בהרצאות שידוע כמה מרצים נוטלים לפי ההרצאות והמרצים ושייך לשום דבר זה].

ולכאורה מילתא דהכא עדיף מהתם גבי שליח, דאף שבעה”ב אמר מחיר נמוך ולא ידע שהפועל שמע מחיר גבוה, מ”מ מכיון שהפועל שמע מחיר גבוה מחוייב הבעה”ב לשלם לו כמחיר הגבוה [היינו כשמלאכתו שוה סכום זה וכנ”ל], וכ”ש הכא שמי שאמר את המחיר הגבוה היה הפועל עצמו שאמר לבעה”ב, ויש טענה על בעה”ב שלא שמע המחיר כראוי.

אכן אפשר לומר אולי דנחזי אנן על מי היתה הפשיעה במה שלא נשמעה התשובה היטב בטלפון, שאם הפשיעה היתה על המרצה שלא אמר את המחיר בקול ברור וכדו’ הרי ההפסד עליו, ולא דמי להתם שהיה מישהו שאמר לפועל שהוא עתיד ליטול ארבעה, אבל כאן לא היה מישהו כזה כלל, והרי זה כאומר דבר ואחר לא שמע, [ואם כי מצד סברא זו אפשר להסתפק בכל גוני, אבל בכה”ג שלא אמר ברור את המחיר לכאורה הפשיעה עליו], ולא מהני מה שאומר דלא הוה מיתגר בפחות מזה, ואם הוא משום שהבעה”ב לא שמע את המחיר כראוי ההפסד עליו, דהרי הוא אישר את המחיר שנאמר, ובעייתו שלא שמע את המחיר כהוגן, ובספק אולי יהיה המוציא מחבירו, או דנימא שבד”כ האשמה בכגון זה היא על השומע.

וצ”ע למעשה בכל זה.

אבל נדון בכאן ששניהם חשובין אנוסין.

והנה הש”ך שם (סק”ה) כתב בטעם הדבר, אינו נותן להם אלא ג’.

דדעתו דאינש אתרעא זילא ועלייהו רמיא לגלויי לבע”ה דלא מתגרי אלא בד’ ע”כ, וטעם זה כתבו הרי”ף, וא”כ לפ”ז היכא דהפועל אמר הדברים בפני בעה”ב וסבר שהבעה”ב שמע הדברים תו לא אכפת לן, וכן אמר לי אאמו”ר הגאון שליט”א [דומ”ץ בישיבת מיר ומחבר הספרים משפטי השלום ושערי משפט ושאר ספרים], שהרי זה כמזמין מזגן ולאחר שבא המזגן לביתו אמר שלא שמע כמה היה המחיר, והוסיף דהנה בשכירות אחר שנשתמש עדיין איכא דין מק”ט, אע”פ שבמכירה אין דין זה, אבל כאן א”צ להגיע לזה דהרי זה כקונה מוצר ע”פ תנאי המכר ואע”פ שבטעות לא שמע את פרטי המכר מ”מ הסכים לכל הנאמר והטעות עליו היא, ולפ”ד בכל גונא לכאורה צריך לשלם המחיר הגבוה כפי שהמרצה לוקח, ואשמתו של המזמין שהזמין ולא שמע כראוי, שזהו המחיר של המרצה, והרי הזמין את שירותיו, אך הוסיף שראוי לעשות שרה ביניהם, שהרי לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה, ורביקש שישאלו עוד מורה צדק בזה ויבואו ב’ הצדדים יחד כדין.

והנה הרמ”א שם ס”ד כתב וז”ל, בעל הבית שהטעה פועלים ואמר להם: עשו עמי בארבעה כמו ששאר פועלים נשכרים, ונמצאו שנשכרים ביותר; או שהפועלים הטעו בעל הבית בכי האי גוונא, הוי כאילו לא שכרו זה את זה כלל, ונותן להם בפחות שבפועלים (רבינו ירוחם נכ”ט ח”א בשם רשב”א).

וציין בבהגר”א סקי”א וז”ל, רי”ו וכמ”ש בנ”י כיון דהטעו זא”ז ה”ל שכירות בטעות וה”ל כאלו עשו בלא קציצה וכמ”ש בגמ’ דאיכא כו’ אבל בעובדא דירושלמי צריך ליתן כפי שנשכרים הרוב דטעמא דגמ’ כמ”ש הרי”ף דדעתא דאיניש אתרעא זילא משא”כ בכה”ג אלא דרי”ו והרב כ’ שאמרו כמו שנשכרין ולא אמרו רובן ועש”ך עכ”ל.

ועלה בדעתי דאולי שייך גם כאן לומר דחשיב כאילו לא קצו מחיר כלל, וא”כ יצטרך לשלם לו לפי השומא בכל גוני, אבל חששתי מלומר כן, דהנה הרבה מרצים יסכימו להרצות אף במחיר נמוך או בלא מחיר כלל, וא”כ יתכן שיצא בהפסדו אף בפחות מן המחיר הנמוך שחשב בעה”ב דהיינו 500, והרי קצצו לפחות על 500, אם לא דבאמת המרצה הוא ידוע ומופלג בהרצאותיו וכנ”ל, והרי שם לא מיירי הרמ”א אלא באופן דבאמת היה כאן הטעאה שלא כדין, אבל באופן שלא היתה שום הטעאה מ”ט יפסיד המרצה הנ”ל, שלא יקבל אלא כפחות שבפועלים.

אכן אינו ברור שמ”ש הרמ”א פחות שבפועלים הכוונה גם פחות לכל מחיר שדברו וכתב הסמ”ע [סקי”א] ונמצאו שנשכרין ביותר.

פירוש, כל הפועלים נשכרין ביותר, רק שאותו יותר אינו בשוה, כגון שיש שנשכרין בה’ ויש בו’ ויש בז’ ויש בח’ כו’, על זה מסיק ג”כ וכתב שנותן להן בפחות שבפועלים, ור”ל מה ששכרן בד’ עכ”פ בטל הואיל וכולן נשכרין ביותר, אלא משלם להן בה’ דהוא הפחות נגד מה שנשכרים באמת דהיינו בה’ ו’ ז’ ח’ וכמ”ש, אבל אם נמצא דהמועט נשכרין בד’ א”צ ליתן להם אלא ד’, דדעתא דאינשי אתרעא זילי, וכדמסיק וכתב דהו”ל כאילו לא אמר להם דבר ונותן להן בפחות שבפועלים.

גם מה שמסיק מור”ם וכתב ז”ל, או שהפועלים הטעו להבעל הבית בכה”ג כו’.

לפי מה שסתם מור”ם ג”כ הכי פירושו, שהפועלים אמרו לו סתם תן לנו י’ שגם שאר פועלים נשכרים בי’, ונמצא שכולם נשכרים בפחות, ואותו פחות אינו שוה רק קצת בט’ וקצתם בח’ ז’ ו’, וקאמר דנותן להן בפחות, כיון דקציצת שכירתן בטלי אמרינן דדעתו דאינש אתרעא זילא אבל רבינו ירוחם [המובא בציונים אות ט’] בשם רשב”א [וב”י הביאו בסימן זה [סעיף ג’ לא כתב כן בסיפא אלא ז”ל, וכן אם הטעו פועלים לבעל הבית ואמרו לו שרובם נשכרים בי’ ונמצאו רובן בה’ כו’, עד שכירות בטעות היה ואין להם אלא ה’, עכ”ל וכו’, ע”ש המשך הדברים בסמ”ע ובנו”כ, וצל”ע בכ”ז.

אכן אח”ז כתב אלי הג”ר שלמה ליפשיץ שליט”א [מו”ץ בבית ההוראה של הגר”נ קרליץ שליט”א] בזה”ל, אם כולם מודים, והמרצה מאמין שהם טעו, הרי זה כפועל ששכרוהו ולא קצבו את שכרו שהדין שנותנים לו שכר כפחות שבפועלים.

והיינו לא כפחות שבמרצים, אלא כפחות שבמרצים שברמה של מרצה זה, למשל מרצה רגיל יכול להרצות גם עבור 200 ש”ח, ואם כן מרצה רגיל שכר הפחות שבפועלים הוא 200 ש”ח.

לעומת זאת מרצים גדולים לוקחים סכום גדול יותר ומחירם נע בין 700 ש”ח להרצאה ל2000 ש”ח להרצאה, ואם כן הפחות שבהם לוקח 700 ש”ח.

הכל כמובן דוגמאות בעלמא, לא בדקתי כמה לוקחים.

אבל אם למשל מרצה ברמה שהזמנתם יש שלוקח 700 יש 1000 ויש 1500 במקרה זה צריך לתת לו 700.

ואם הפחות לוקח 1000 צריך לתת לו במקרה זה 1000 עכ”ל.

א”כ ס”ל לעיקר כמו שרציתי להעלות צד הנ”ל, אמנם יש לתמוה כנ”ל, דכל מה שכתב הרמ”א שנוטל כפחות שבפועלים הוא רק באופן שיצא מביניהם הסכם שאינו אמיתי והיה ממש רמאות מצד אמירה שאמרו, אבל באופן שלא היתה שום רמאות ורק לא שמעו כהוגן מנ”ל דנקנסיה, וכן הסכים אאמו”ר הגאון שליט”א אב”ד שערי משפט.

והג”ר יואל לטס שליט”א [מו”ץ בבית ההוראה של הגרש”צ רוזנבלט שליט”א] כתב אלי, לא אוכל להשיב על דיני חושן משפט הלכה למעשה .

.

.

רק אוכל לומר הנידון הוא בסוגיא בב”מ עו ע”ב, לדעת הרא”ש בתשובה ק”ד ו’ דנים דינא דגרמי, וא”כ אם ראובן לא הבין טוב באשמתו חייב בזה, אמנם יש חולקים על הרא”ש.

עיין טור ושו”ע שלג.

וזו אף בשוגג מדין אדם מועד לעולם.

במקרה שהאי הבנה לא היתה תלויה באף אחד מהם, ובמקרה ששמעון לא הפסיד כלום, צריך לשלם לו שכר בטלה והוצאות נסיעה.

אם הם עולים על 500 ש”ח.

כל זה לא להלכה ולא למעשה עכ”ל אח”ז כתב אלי אאמו”ר בזה”ל: אם השיג את התועלת מהשיעור יש גם צד יורד לשדה חבירו ברשות והמסתעף עכ”ל.

וכתבתי : אולי מצד יורד לרשות חבירו יוכל לטעון דבעצם אינו בעה”ב להחליט כמה שוה הרצאתו, וכמה שלוקח תמיד אפשר למצוא מוצלחים ג”כ שלוקחים פחות מכך, ובשלמא אם כל המרצים היו נוטלים מחיר שוה מהני מה שהחליטו ביניהם כך, על מנת להחשיב את ההרצאה שוה כך, [וגם יל”ע האם באמת בכל יורד לשדה חבירו צריך לשלם גם היכא שברי שבודאי רוב בני אדם אינם רוצים לקנות השבחה זאת, וכמו כאן בהרצאה, שהרי רוב בנ”א אינם מזמינים מרצים יקרים להרצות מכל סיבה שלא תהיה].

קרא פחות

דייןחושן משפטמשהספריםערי הלוייםשכירותתרעומתתשובה
0
נשאל: ט״ו באייר תשפ״דב:

יצוי’ שבתרגום יונתן שם לא כתב מה הם ב’ הדברים של דיני ממונות שלא השיב משה תשובה עליהם אלא רק כ’ בסתמא שיש שני דברים של דיני ממונות שלא השיב משה תשובה עליהם מיד כדי להודיע לדורות את הזהירות ...קרא עוד

יצוי’ שבתרגום יונתן שם לא כתב מה הם ב’ הדברים של דיני ממונות שלא השיב משה תשובה עליהם אלא רק כ’ בסתמא שיש שני דברים של דיני ממונות שלא השיב משה תשובה עליהם מיד כדי להודיע לדורות את הזהירות הנדרשת בדיני ממונות ולא רק בדיני נפשות ועי”ש, ולפ”ז יש לומר דהשנים של דיני ממונות אינם בנות צלפחד וק”פ אלא בנות צפלחד והצעת יתרו על שרי עשרות וכו’ שהם שני דברים שלא השיב משה מיד אלא שאל לפני ה’ וכהיום כבר התברר שהתרגום ירושלמי היא עריכה נוספת של הספר המכונה תרגום יונתן שהתגלה הספר בכת”י רומי בשנת תשט”ז ונדפס במדריד שבספרד וחלקו בתורה שלמה.

וע”ד הפלפול יתכן לומר שהיה צד למ”ר דכיון שהם עשו שליחות הציבור כמ”ש בסוכה כז שנושאי עצמות יוסף היו או אליצפן וכו’ עי”ש ממילא היה צד למ”ר שמוטל על הציבור להטמאות כדי שיעשו ק”פ בטומאה, ויעוי’ בפסחים הרי שהיו ישראל מחצה על מחצה דאמר עולא משלחין אחד לדרך רחוקה, וקא”ר נחמן מאן עקר סיכיה ומשכניה ורהיט, ורב נחמן דיינא הוה לכך טען טענה בדין, שא”א לכפות על אדם לעשות כן, ממילא אפשר דכאן קודם שנאמר דין פסח שני והם עשו שליחות כל ישראל להיטמא למת, היה למ”ר צד שיש לחייב כולם להיטמאות כדי שיעשו בטומאה, וממילא היה כאן שאלה של דיני ממונות.

או באופן אחר יש לומר דדיני ממונות לאו דוקא אלא קאמר התם דיש ב’ דברים שהם דיני נפשות שהשיב עליהם משה מיד וב’ דברים הם דיני ממונות ולא השיב מיד ללמד המתינות הנצרכת בדיני ממונות, ואיסורין דינם לחלק מרבוותא כדיני ממונות, ממילא כלל התרגום ירושלמי דין איסורין בדין ממונות, דהנה קי”ל דעדות מיוחדת כשרה לדיני ממונות ופסולה לדיני נפשות, ונחלקו האחרונים מה דין עדות איסורין, עי”ש בב”ח וקצה”ח ומחנ”א, ממילא יש לומר דהתרגום ירושלמי סובר שדינו כדין ממונות וק”ל.

קרא פחות

דיני ממונותמשהעדותעצמותפסחפסח שניתשובה
0