משה

בענין הזכרת השמות בשעת הלימוד, ונלווה עמו בענין תחלת נוסח ברכת לעולם יהא אדם

ב' אב תשע"ד לידידי . . . שיחי' {בענין שאלתך אם מותר להזכיר השמות דרך לימודו. } נחלקו בזה גדולי הפוסקים, ולדעת המג"א והבה"ט וברכ"י אסור לומר השמות כשקורא הפסוקים, ולדעת הט"ז (סי' רט"ו) מותר, וכן הביא בשו"ת יעבץ סי' פ"א בשם אביו החכם ...קרא עוד

ב' אב תשע"ד

לידידי .

שיחי'

{בענין שאלתך אם מותר להזכיר השמות דרך לימודו.

}

נחלקו בזה גדולי הפוסקים, ולדעת המג"א והבה"ט וברכ"י אסור לומר השמות כשקורא הפסוקים, ולדעת הט"ז (סי' רט"ו) מותר, וכן הביא בשו"ת יעבץ סי' פ"א בשם אביו החכם צבי שכך נהג, והובא שם בשע"ת סק"ד, ולמעשה פסק במשנ"ב שם ס"ק י"ד להתיר בפסוקים.

ואמנם בקרינא דאיגרתא כתב לומר "השם" ואפילו בפסוק שלם משום דפלוגתא הוא ואפשר שלא ראה הכרעת המ"ב, ומ"מ בנו מרן הגרח"ק שליט"א כתב בשיח השדה ברכות כ"ב א' (ובמכתבו להגרא"מ שך באגרות וכתבים) להתיר.

[ובספר שיעורי מרן הגרי"ש ברכות עמ' תרל"ד כתב משמו דרק בשמות שאינם שמות אדנות נהגו לקרא וכך נהג הוא].

והנה בנו"כ שם כבר הביאו דבתשב"ץ כתב בשם המהר"ם שלא יקרא רק "השם", ולכאו' יש כאן הכרעה של ראשון וכ"ש דלחומרא, ולכאורה היה צריך להחמיר ולנהוג כן, ואעפ"כ חזינן שלא הכריע כן המ"ב, והטעם כנראה משום מוכח בגמ' ברכות כ"ב א' כנ"ל, כמו שראיתי אח"ז שכבר עמדו ע"ז כמה אחרונים וכ"ה בירושלמי שם ברכות פ"ג, ועי' בילקוט מפרשים (עוז והדר) מש"כ לדחות ואינו מסתבר (וע"ש מ"ש מ"מ בזה).

ולהזכיר שמות של שבח לכאו' טפי יש מקום להתיר מחצי פסוק דאין חשש פסוקא דל"פ משה, אלא שראיתי לא' מן החכמים האחרונים (אול"צ, הובא במהדו' דרשו במ"ב שם) שכתב דאפילו מקצת פסוק שאין לו משמעות אין להזכיר כגון סומך ה'.

וראיתי אצל רבותי שלא הקפידו בשמות שבגמ' שאינם בפסוק ואפשר דוקא שם שאינו של אדנות וצ"ע.

ולענין טופס ברכה שנזכרה בגמ' הנה במ"ב שם פסק שלא יאמר את השם, ויש להזכיר דעת הגאון יעב"ץ (בשו"ת שאלת יעב"ץ סי' פ"א הובא בשע"ת סי' רט"ו סק"ד) דגם הקורא טופס ברכות יכול להזכיר את השמות, וי"ל דמדעתו נשמע עכ"פ לדידן אף דאין אומרים את שם השם, מ"מ כשאומרו דרך לימוד אי"ז כמברך אלא כלומד וקורא השם, ומכח זה רציתי לעורר במנהגים הסותרים זה: א) מה שי"נ לומר במקום במה מדליקין נוסח רזא דשבת { ואף דבשו"ע סי' ע"ר ס"א כתב לומר במה מדליקין מ"מ בספר ערוך השלחן שם ס"ב כתב לומר זכות לפמש"ש השו"ע דהמנהג הנכון לומר קודם ערבית, דכיון שהם נהגו לאמרו אחר ערבית, החליטו שאין טעם בזה ולכך בטלוהו, ויל"ע בזה.

}, והוא מאמר מן הזהר בפ' תרומה, ומסתיים בתיבות 'ולומר ברכו את ה", ואח"ז הציבור עונה ברוך וכו', והנה מנהגם דביחיד ממשיך את המאמר אחר ברכו ואומר ההמשך שם שבזהר, ובמנהגם זה גילו דעתייהו דאית להו הא דהיעב"ץ ועכ"פ לגבי ברכו (שאינו ברכה גמורה), וא"כ במה סומכין שאומר הש"ץ ברכו מתוך מאמר הזהר כיון שאינו אלא כקורא בתורה.

[ומה שמשנין הניגון לא מהני ולא מידי דאטו והמליכו ואמרו וכן זה אף ענו ואמרו שאומרין אותו בניגון אחר יעשה שלא יתקשר ההמשך לזה].

ב) ועוד יש לעורר בברכת רבון כל העולמים אשר המנהג להתחיל לעולם יהא אדם, כמובא בנוסח ברמב"ם בסדר התפילות ובב"י ובד"מ סי' מ"ו, וכ"כ שבלי הלקט סי' ו' בשם גאון א' הובא בב"י שם, והנה באמת כל מקור ברכה הביאו הראשונים מהתנא דבי אליהו רבה פכ"א, דקאמר מיכן אמרו לעולם יהא אדם וכו' וישכים ויאמר רבון כל העולמים וכו', והדבר פשוט שאין אמירת הברכה מתחלת מתיבות מיכן אמרו או מתיבות אחרות, אלא מרבון כל העולמים, ואטו בכל ברכות השחר בברכות דף ס' ב' יאמרם עם מ"ש ע"ז ויאמר "כי מתער משנתיה" כו' "כי שמע קול תרגולא" וכו' דודאי אין אומר אלא הברכה עצמה.

ובאמת בטור שם בשם נוסח אשכנז לא הביא ההקדמה לעולם, וכ"כ בשבלי הלקט סי' ו' בשם רש"י מטעם אחר { וז"ל, ורבינו שלמה (סידור רש"י סי' ה) הנהיג שלא לומר ירא שמים בסתר מפני שתוהין לומר וכי בסתר יהא אדם ירא ולא בגלוי ומתחילין רבון העולמים עכ"ל.

ודעתו שיש בזה חסרון אם אומר, אבל לא פליג דלכו"ע אי"ז מנוסח הברכה, אלא ר"ל שאפילו אם בא להוסיף ולומר אינו טוב.

}, וגם להאומרים אותו אי"ז מנוסח הברכה, אלא "שהגון לאומרו שבא לזרז האדם להיות יר"ש ואפי' בסתר ולדבר אמת ואפי' בלבבו", כלשון הגאון הנזכר ההובא בשבלי הלקט שם.

ובכתבי הגרח"ק שליט"א (אגרות וכתבים ח"ב) כתב שכשהוצרך החזו"א לצאת בברכה זו ביקש שיוציאוהו מלעולם יהא אדם, וכתבתי לפני מרן שליט"א לדון דמהראשונים ומן הסברא מבואר שהברכה מתחלת מרבון כל העולמים, והשיבני מרן שליט"א דלהתוס' הברכה מתחלת מן אתה הוא עד שלא נברא, ור"ל דכך קי"ל, ור"ל דגם הוא לא ס"ל כהחז"א בזה { אכן נ"ל ליישב דעת החזו"א, דאמנם אי"ז חלק מן הברכה, אבל מ"מ יש לאמרו מצד המנהג שהנהיגו לאומרו על מנת שיהא אדם רגיל להיות יר"ש בסתר, וטעם זה איתא כבר בראשונים ומובא בב"י, ולכן כשרצה החזו"א לצאת בשמיעה מאחר בברכה זו לא הוה גריעא ליה ממה שמברך בעצמו, וכיון שכשמברך בעצמו היה אומר לכן לא הקיל ע"ע שלא לקיים מנהג טוב זה כשיוצא בשמיעה, אע"פ שדבר פשוט שאי"ז חלק מן הברכה.

}, [ושמעתי מהרר"י שרלין נ"י דכ"כ הגרח"ק בכ"מ].

וכונתו לתוס' ברכות מ"ו א' ד"ה כל ופסחים ק"ד ב' ד"ה כל, ובאמת מוכח הוא בתוס' שדנו דאינה מתחלת בברוך שמתחלת אתה הוא, אבל במדרש נראה להדיא שצ"ל כל הנוסח דקאמר וישכם ויאמר וכו', וי"ל בדעת התוס' דכל מה שלפנ"ז הוא הקדמה לנוסח, ומטבע הברכה הוא מן אתה הוא עד שלא נברא העולם.

[מיהו שמעתי מהגרח"ק שליט"א לגבי מי שלא הורגל בברכה זו והיא ארוכה לו, שאפשר להקל לו שיאמר רק מן אתה הוא וכו', ושמא הוראת שעה היא ויל"ע.

וי"ל דהברכה מתחלקת לשנים א' שאומרים שמע ישראל וא' אתה הוא עד שלא נברא העולם והחיוב הוא החלק עם החתימה, והחלק הראשון הוא שבח על ישראל והחלק השני על גדלות הקב"ה].

ולדברינו עפ"ד היעב"ץ יצא לנו דטעמא רבא איכא להמנע מלומר הקדמת לעולם יהא אדם.

ובמנהגי פפד"מ (משנת ש"ץ) "יוסף אומץ" וכן בהשמטות למעשה רב (שבספר זכר לחיים) בשם הגר"א ז"ל כתבו שלא לומר תיבות וישכם ויאמר, ובסידור איזור אליהו (עמ' ט') תמה במנהג זה, אבל לפמשנ"ת הדבר פשוט שלא יפסיד הברכה ויהא כקורא בתורה או במדרש, וי"ל הטעם שלא בטלוהו לגמרי [היינו הטעם שלא בטלו לגמרי הקדמה זו שלא יתחילו אלא ברבון כל העולמים { ועיין מה שכתב בביאור הגר"א או"ח סימן מ"ו, וז"ל, ונהגו לסדר כו'.

בטור כתב ובסידורי אשכנזים כתב אחר יהי רצון רבון כל העולמים והוא ע"פ מ"ש בתנא דבי אליהו העטופים ברעב בראש כל חוצות אין רעב אלא מד"ת שנאמר לא רעב ללחם ועל אותו הדור הוא אומר לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כו' עכ"ל.

אבל אפשר לדחות שהגר"א נקט רק לשון הטור, ולא שכך הוא נהג להתחיל ברבון.

}], הוא ממה שנזכר בשבילי הלקט שבא לזרז האדם כנ"ל.

וא"נ הי"ל לבטל לגמרי ורק לא רצו לשנות המנהג כ"כ (ע' כעי"ז בתוס' ר"ה ל"ד ב'), ולפ"ז במקומותינו דבלא"ה הרבה אין אומרים אותו כלל שמא אין בזה חשש.

להלכה בענין הזכרת השם דעת המ"ב שאפשר להזכירו בשעת הלימוד בגמ', ולענין ברכת לעולם יהא אדם י"א שיש תועלת שלא לומר התיבות שישכים ויאמר.

מכילתא פרשת יתרו מהו שאמר אהרן למשה "טף ונשים שעמך"

שלום וברכה רציתי בבקשה עזרה בתשובה על שאלה שראיתי. חיפשתי פתרון בהרבה מקומות ולא מצאתי כלל מי שמדבר על זה.[השאלה מופיעה בגליון עיון הפרשה של החודש, ולמען הסר ספק אני מתחייב בל"נ שלא לעשות שימוש עם התשובה והמ"מ כלל, רק ...קרא עוד

שלום וברכה

רציתי בבקשה עזרה בתשובה על שאלה שראיתי.

חיפשתי פתרון בהרבה מקומות ולא מצאתי כלל מי שמדבר על זה.

[השאלה מופיעה בגליון עיון הפרשה של החודש, ולמען הסר ספק אני מתחייב בל"נ שלא לעשות שימוש עם התשובה והמ"מ כלל, רק כיון שזה 'מציק' לי, אשמח לקבל תשובה, בלי קשר לגליון]

במכילתא פ' יתרו על הפס' 'ויקח יתרו חותן משה את צפרה אשת משה אחר שלוחיה' כתוב 'אמר לו אהרן למשה, מה טף ונשים אלו עמך', ע"כ.

וצ"ב איזה נשים היה לו, הלא נשא רק את צפורה, הול"ל 'טף ואשה'.

חיפשתי בהרבה ממפרשי המכילתא ובעוד מקומות ולעת עתה לא ראיתי אף אחד שמדבר על זה, ואשמח לקבל ציון, מ"מ, ותשובה.

חזקו ואמצו ותודה מראש.

שלום וברכה

***

תשובה

שאלה זו קשה היא, ואיני יודע עליה יישוב ברור, ואמנם לא עמדתי על קושיא זו בחיבורי על המכילתא דרשב"י, משום ששם מופיע מדרש זה אבל לא בלשון זו המופיעה במכילתא דר' ישמעאל.

ואין לומר שיש ט"ס במדר"י, דהרי יש מן הראשונים שהעתיקו המכילתא דר"י כפי הנוסח שלפנינו, הילקו"ש והלקח טוב.

ואולי יש ליישב שמשה היתה לו בת ממנה אלא שהכתוב לא הזכירה, ולכן הזכיר ביחד עם הנשים, ומה שלא נכללה יחד עם הטף – משום שיש להקדים טף לנשים כמ"ש במדרש וברש"י בפרשת וישלח עה"פ וירא את הנשים ואת הילדים (בראשית לג, ה), שרק עשו הקדים נשים לטף, אמנם כל זה על טף הזכרים אותם יש להקדים לאשה, אבל טף נקבות לא עדיפי מאשתו ואין להקדימו לאשתו.

אמנם כ"ז דוחק גדול, בפרט שגם במכילתא גופיה משמע שלא היו לו יותר מב' בנים כשנטלן, ויותר נכון לומר כהפשטות, דנקט טף ונשים כיון שהוא לשינא דקרא בהרבה מקומות, ולאו דוקא שהיו לו ב' נשים.

ואח"כ כתב השואל תגובה בזה"ל: בס"ד, אמעכ"ת שליט"א.

יש"כ על התגובה משעת האשמורה השלישית.

רק אולי להוסיף על שרציתם לומר דאולי היה למשה רבינו בת, ראיתי בס' תשובות הגר"ח ח"ב [עמ' תד] שהביא ממש"כ בזוה"ק פ' נשא קמ"ח ע"א אי' שהקב"ה ענה למלאך מיכאל אחר שציוה ה' לפרוש מן האשה שמשה רבינו כבר קיים מצות פו"ר וק' דהרי לא מצינו שהיה לו בת, ובפרט לפי הגמ' ביבמות סא' ב' שמבואר שם להדיא דלא היו לו בנות אליבא דב"ש שס"ל דמהני ב' בנים כדי לקיים מצות פו"ר וילפי' ממשה רבינו ולא מסתבר לומר שהקב"ה אמר שהלכה כב"ש הנ"ל דהא ההלכה נפסקה כב"ה דדווקא בבן ובת מקיימים מצות פו"ר ולפ"ז מוכרח שהיה למשה רבינו בת וצ"ב א"כ מ"ט לא נזכרה בתורה, ור"ל אולי דהבנים הוצרכו ליכתב בתורה משום הנידון מי ימשיך מנהיגותן של ישראל אי הם או יהושע [כדאי' בפ' פנחס] או משום המעשה דהברית בדרך ממדין למצרים, משא"כ הבת.

ועוד בספר הנ"ל בח"א תשובה ג' הביא שהק' למרן הגרח"ק שליט"א דלכאו' ק' שלא מצינו אצל משה ואהרן שהיו להם בנות, והייתכן שלא קיימו פו"ר, ותי' שלמשה רבינו ואהרן הכהן כן היו בנות ויעויי"ש ובהערות מש"כ.

[יעוי' אבנ"ז אה"ע ח"א אות יב].

ברכה והצלחה עד בלי די.

ע"כ תגובת השואל.

וכתבתי אליו: ייש"כ גדול על הידיעה הנכבדה של הגרח"ק שהיה למרע"ה בת, מ"מ עכ"פ לשון המכילתא כאן שנטל את אשתו ושני בניו, ולא נזכרו מעיקרא שהיה לו עוד חוץ מזה, [ויתכן דפליג על הזוהר הנ"ל], ולכן כתבתי שהוא דוחק.

וז"ל המכילתא [פ' יתרו, מס' דעמלק פ"א], ר' אלעזר המודעי אומר, מאחר שנפטרה ממנו במאמר, שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה, לך הוצא את עמי בני ישראל ממצרים, שנאמר [שמות ג י] ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, באותה שעה נטל אשתו ושני בניו והיה מוליכם למצרים, שנ' [שמות ד כ] ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור וישב ארצה מצרים.

באותה שעה נאמר לאהרן, [שמות ד כז] לך לקראת משה.

יצא לקראת משה וחבקו ונשקו.

א"ל משה היכן היית כל השנים הללו, אמר לו במדין.

א"ל מה טף ונשים אלו עמך, אמר לו אשתי ובני עכ"ל.

***

מקור מנהג ליהודים וכו' בהבדלה

שאלה למה ומדוע נוהגים לומר בהבדלה במוצ"ש כל הציבור ליהודים היתה אורה ושמחה וכו'. נשמח לתשובה *** תשובה לכבוד מע"כ שיחי' שלום רב אומרים זה לסימן טוב כמבואר ברמ"א או"ח סי' רצ"ו ס"א, מאותו הטעם שאומרים שאר הפסוקים במוצא"ש כמבואר שם, וכמש"כ בדרכי משה שם סק"א ...קרא עוד

שאלה

למה ומדוע נוהגים לומר בהבדלה במוצ"ש כל הציבור ליהודים היתה אורה ושמחה וכו'.

נשמח לתשובה

***

תשובה

לכבוד מע"כ שיחי'

שלום רב

אומרים זה לסימן טוב כמבואר ברמ"א או"ח סי' רצ"ו ס"א, מאותו הטעם שאומרים שאר הפסוקים במוצא"ש כמבואר שם, וכמש"כ בדרכי משה שם סק"א וז"ל, ונהגו עכשיו לומר הנה אל ישועתי וגו' (ישעיה י"ב ב'), כוס ישועות אשא וגו' (תהלים קט"ז י"ג), ליהודים היתה אורה וגו' (אסתר ח' ט"ז), והכל לסימן טוב ואין חובה בדבר עכ"ל.

וכ"כ הלבוש מנהג זה, וע"ש מה שכתב על מנהג זה: 'ולולי המנהג מפורסם כל כך, הייתי אומר שטוב יותר לומר ראשונה כוס ישועות אשא, ואח"כ הנה אל ישועתי, ואח"כ ליהודים היתה אורה, כי היה נראה לי המנהג באלו הפסוקים שהם כולם לסימן ברכה והם כנגד השלשה ברכות הראשונות של הבדלה, דהיינו כוס ישועות אשא כנגד ברכת הכוס שהוא בורא פרי הגפן.

והנה אל ישועתי וגו' כנגד ברכת הבשמים שבאים להשיב הנפש יתירה שהיתה בשבת כמו שיתבאר בסימן שאחר זה, כי עליו שייך לומר הנה אל ישועתי, וגו' שיבטח בו יתברך שיושיעהו בהשבת הנפש בצירוף שאר ישועות אשר יבטח בו יתברך, ופסוק ליהודים היתה אורה כנגד ברכת הנר, אלא שהעולם נוהגין לומר כוס ישועות לאחר הנה אל ישועתי, ויש סומכין אותו לברכת בורא פרי הגפן.

ונוסח המחזור ויטרי (חלק א' סימן קן) שונה קצת מהנוסח הנ"ל, כיעו"ש.

ובספר המנהיג (הלכות שבת עב) כתב, שמנהג ספרד לומר זמירות לפני ההבדלה וכו', ויש לו סמך בירושלמי בפרק אין עומדין.

ע"ש.

וזהו ג"כ הטעם שאומרים כל ויתן לך במוצ"ש לסימן טוב, כמש"כ הטור, ועי' בזוה"ק בהקדמה סי' ח'.

ויעוי' בערוך השלחן סי' רצ"ו ס"ח שכתב בבהכ"נ מתחילין מברכת בפה"ג וכל בעה"ב בביתו מתחילין בפסוקים לסימן טוב והצלחה הנה אל ישועתי ושאבתם מים בששון לד' הישועה ד' צבאות עמנו ויש מוסיפין גם ד' צבאות אשרי אדם ד' הושיעה ליהודים היתה אורה ומסיימין כן תהיה לנו ואומרים כוס ישועות אשא ולמה אין אומרים אותם בבהכ"נ כדי ללמד לההמון שאין זה מהבדלה ועוד דכיון דאמרו מקודם ויתן לך הרי כבר אמרו הרבה פסוקים לסימן טוב עכ"ל.

ומבואר דאם כבר אמרו שם ויתן לך א"צ לומר אלו הפסוקים, ועוד מבואר בדבריו מקור לאמירת כן תהיה לנו.

ובפסקי תשובות אות ו' הביא מליקוטי מהרי"ח את המנהג שהשומעים אומרים ליהודים היתה אורה, כמו שנהגו הרבה היום, וע"ש עוד מנהגים שהביא (ועי' בכתב עת זכור לאברהם חולון, תשנ"ז - תשנ"ח, במאמר סדר ומנהגי ההבדלה אות י"ג, בית אהרן וישראל קי"ב, תשס"ד).

ויתכן הטעם שהציבור אומרים ליהודים ולא הפסוקים האחרים משום ש'ליהודים' קאי על הקהל, שלהקהל היתה אורה ושמחה וגו', משא"כ כוס ישועות אשא קאי על המברך, וכן שאר הפסוקים נאמרו בל' יחיד, ולא בל' רבים, ולא יאה לאומרן בציבור יחד, ומ"מ הוא מוציאם בשאר הפסוקים הללו.

(עוד יש לציין שהר"צ הכהן מלובלין בכמה מקומות נחית לענין זה שאומרים בהבדלה ליהודים וגו', ראה פרי צדיק כי תשא אות ט', פ' זכור אות י"ג, קדושים אות י"ד).

בכבוד רב

***

תעשה ולא מן העשוי

{עש"ק פ' דברים חזון ח' אב ע"ה לכבוד…} משה"ק בדין תעשה ולא מן העשוי, א"כ היאך מהני להטיל ציצית כשאינו לבוש בטלית, וכן לקבוע מזוזה כשאינו דר בבית עדיין, אע"ג דקי"ל ציצית חובת גברא הוא ומזוזה חובת הדר היא.תשובה - ...קרא עוד

{עש"ק פ' דברים חזון ח' אב ע"ה
לכבוד…}

משה"ק בדין תעשה ולא מן העשוי, א"כ היאך מהני להטיל ציצית כשאינו לבוש בטלית, וכן לקבוע מזוזה כשאינו דר בבית עדיין, אע"ג דקי"ל ציצית חובת גברא הוא ומזוזה חובת הדר היא.

תשובה - אין הנידון דומה לראיה, דכל מה דקי"ל תומ"ה הוא רק בדברים שעדיין חסר בפרטי המצוה ולא בתנאים לחייב האדם בזה, דיש אופנים שהאדם לא נתחייב בהטלת ציצית בבגד, כיון שאינו משתמש בה כעת, אך בכל עת יתחייב כשיבא להשתמש בה יהא חייב בהטלת הציצית כיון שהבגד עשוי ד' כנפות באופן שחייב בציצית.

י״א באייר תשפ״ב

בענין נאמנות עד אחד ובביאור ד' הגמ' ריש גיטין

{נדפס בחלקו בקובץ 'עטרת פז' (ארחות תורה) ב"ב תשע"ג. } א. התמיהה בדברי הגמ' / השיטות בגדרי נאמנות עד אחד א] גיטין רפ"ק, במתני', המביא גט ממדינת הים צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ובגמ' (ע"ב) רבה אמר ...קרא עוד

{נדפס בחלקו בקובץ 'עטרת פז' (ארחות תורה) ב"ב תשע"ג.

}

א.

התמיהה בדברי הגמ' / השיטות בגדרי נאמנות עד אחד א] גיטין רפ"ק, במתני', המביא גט ממדינת הים צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

ובגמ' (ע"ב) רבה אמר לפי שאין בקיאין לשמה, ואמרינן דמהני מדין עד אחד נאמן באיסורין { וטעם הא דעד אחד נאמן באיסורין, כתב רש"י בסוגיין (ד"ה ומשני), שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב ע"כ.

וכתב הריטב"א דכונתו כמש"כ רש"י (ביבמות פח.

) שאל"כ אין לך אדם אוכל משל חבירו וסומך על בני ביתו, וכן הביאו הראשונים הטעם בשם הירושלמי (הריטב"א, רמב"ן חולין י: ועיין שו"ת הרשב"א ח"ד סי' שיג).

או דכונת רש"י למש"כ הוא בחולין (י:) דילפינן משחיטת עולה דנאמן, והגם דתליא בנאמנותו כמה איסורין כגון בל תאחר, וכ"ש בעולת נזיר דהוא חובה (כנלע"ד, ועיין שו"ת אגרו"מ יו"ד ח"א סי' סו).

אמנם התוס' בסוגיין (ד"ה עד) הקשו על מש"כ רש"י מתרומה ושחיטה דאתחזק איסורא, וכתבו וא"ת ומנ"ל דע"א נאמן באיסורין, וכתבו דילפינן מנדה דכתיב וספרה לה לעצמה (כתובות עב.

), וא"ש למהר"ם שיף שכתב דקושייתם גם מניקור הגיד וחלב, אבל להש"ש (ש"ו פ"ה) אין קושייתם מניקור הגיד וחלב, ולפ"ז צ"ע מ"ט הקשו כנ"ל והביאו לימוד אחר, ובאמת לקמן ד"ה הוי משמע דהתוס' אזלי כלימוד רש"י הנ"ל.

ובתו"י ביבמות שם הקשה על רש"י שכתב דאל"כ אין לך אדם אוכל מחבירו, והקשה ומה לנו בזה הדבר יזהר במה שיאכל ע"כ, ואולי לזה כונו התוס'.

וראיתי בחי' חת"ס דמה שהוק"ל דאין למדין אפשר משאי אפשר וכתב שכן הבין מחי' הרמב"ן.

[וע"ע בחידושי מהרצ"ח מה ששמע עוד מהחת"ס בד' הרמב"ן, והאריך שם טובא].

הקשה הפורת יוסף (להפמ"ג) דהרי בנידון דידן יש גם הממונות דהכתובה, וגם אם דבשב"ע חשיב איסורין אכתי יש ממונות, וכה"ק המאירי וכתב דעיקר העדות על הגירושין וכתובה ממילא הויא.

ולענ"ד שייך כאן מש"כ כל הראשונים אליבא דמסקנא דנטילת הכתובה אינו מצד נאמנות, אלא מהתירה לשוק, וכמש"כ ביבמות (קיז.

) לגבי כתובה לאשה שנשאת ע"פ ע"א במיתה, דנוטלת ממדרש כתובה לכשתנשאי לאחר תטלי מש"כ ליכי.

[אלא שהקשו מהמביא גט בא"י ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם, דמותרת לינשא ואינה נוטלת כתובה.

ובריטב"א ובר"ן נמצא הלשון דאינה מותרת כמו הנ"ל, אלא דלא אסרינן לה, וצ"ע דאטו בבאה לימלך לא נאמר לה שהיא מותרת, ונראה שכוונתם למש"כ בשו"ת הרשב"א (ח"א א' קע"א) דלהוציא כתובה בעינן היתר ודאי ולא היתר שאפשר לעורר עליו כמו הנ"ל שעדיין הבעל יכול לערער].

ומקשינן אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן, אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש, הוי דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים ע"כ.

ויש לדקדק טובא, דהמשמעות בכונת הגמ' דכיון דאתחזק איסורא ממילא הוי כדין דבר שבערוה, אבל לכאו' הקושיא מאתחזק איסורא אינו כלל הקושיא מהא דהוי דבר שבערוה, והם ב' סיבות.

ושמא באמת זהו קושיא אחת הנצרכת לב' התנאים, וצ"ע.

ויש להקדים בזה הנידון בר"פ האשה רבה (יבמות פח.

) בדין עד אחד נאמן באיסורין, דאבעיא לן אם זהו דוקא היכא דלא אתחזק איסורא, או"ד דנאמן גם היכא דאתחזק.

ולהלכה נחלקו הראשונים בזה, דעת התוס' (קידושין סה: ד"ה נטמאו) והרא"ש (גיטין פ"ה סי' ח) דנאמן רק היכא דלא אתחזק איסורא, ודעת הרשב"א (יבמות פח.

) ודעימיה דעד אחד נאמן גם במקום חזקה.

עוד נחלקו הראשונים בדבר שבערוה, בהא דקי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים, אם זהו דוקא היכא דאתחזק איסורא, והיכא דלא אתחזק מהני עד אחד, או דלמא דאין ע"א נאמן כלל בדבר שבערוה, וכן דעת רוב הראשונים, ודעת הרשב"א (יבמות פח.

) והמרדכי שם והמהרי"ק (שורש עב) והתשובות מיימוני (הל' אישות סי' ג) דנאמן היכא דלא אתחזק איסורא.

ב.

דיעות הראשונים והמפרשים בביאור דברי הגמ' ועתה בביאור סוגיין מצאנו כמה אופנים, וכפי שנרחיב בזה להלן: (א) כתב הרמב"ן, ואית נוסחי דלא גרסי הכי, אלא אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש לא, ואי גרסינן ליה ה"ג והוי דבר שבערוה וכן נמי בפרק האשה רבה, ופי' חדא ועוד קאמרינן, ולא נהירא, עכ"ל.

וכעי"ז כתב הר"ן, והיינו שלפ"ד אין עד אחד נאמן בהוחזק איסורא כלל ואפילו באיסורין, וכן בדבר שבערוה אין נאמן כלל אפילו בלא איתחזק איסורא, ולהכי הוו ב' קושיות.

(ב) להתוס' נראה דהקושיא מהא דאתחזק איסורא וקי"ל שאין עד אחד נאמן בזה, ואת"ל שנאמן הרי הוי דבר שבערוה ובזה ודאי לא נאמן.

לביאור האחרונים בתוס', וכך יוצא לפי דעת הרשב"א כנ"ל, הקושיא רק משני הסיבות יחד, דלעולם עד אחד יתכן להיות נאמן חוץ מאתחזק איסורא בדבר שבערוה, דבעינן שני עדים.

(ג) באחרונים הוסיפו להביא כמה ביאורים בהא דבעינן לב' הקושיות.

ג.

סתירה בדעת הרמב"ן בנאמנות עד אחד / והיישוב לזה ג] יש לדון בדעת הרמב"ן, שנתבאר לפ"ד שאין עד אחד נאמן כלל בדבר שבערוה גם היכא דלא אתחזק איסורא, דהנה אמרינן (לקמן סב.

) האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם ומת, אסור בכל הנשים שבעולם, שמא קרובות ארוסתו הן ואסורות עליו, וכתב הרמב"ן דנאמנות הקרובות לומר לא נתקדשנו, דחשיב לא איתחזק איסורא ועד אחד נאמן באיסורין וכ"ש כשלא הוחזק.

והר"ן שם הקשה דכאן הרי הוא דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים, ובאמת צ"ע דהא שמעינן ליה לרמב"ן גופיה דבדבר שבערוה אין נאמן כלל, ואף היכא דלא אתחזק איסורא.

וביותר צ"ע דהא היכא דאתחזק איסורא אינו נאמן לכו"ע, וליכא למאן דאמר דנאמן.

וכתב בשו"ת בית הלוי (ח"ב סי' לז אות ח) לתרץ דגם אם אתחזק איסורא כאן כגון שודאי קידש השליח אשה ונאסרו קרובותיה, מ"מ לא הוי כשאר אתחזק, דההיתר כאן אינו היתר כנגד אתחזק, אלא בירור בעלמא שאלו מאותן שלא נתקדשו.

ולהכי עד אחד נאמן דהוי כלא אתחזק איסורא כלל, וז"ש דכ"ש הכא שאף אין חזקה דשליח עושה שליחותו ושמא לא קידש כלל.

אבל להאמת היכא דאתחזק איסורא באמת אין נאמן כלל אפילו באיסורין, ובדבר שבערוה היכא שיש אפילו ספק ובא להפקיע מצד האיסור אינו נאמן.

ובחידושי רבי שלמה (סי' ג) כתב לתרץ דהתם דמיירי בשאר עריות דקורבה, ולהרמב"ן לא הוי דבר שבערוה, אלא רק ערוה דאישות.

ושמעתי ממו"ר הגר"א גרבוז שליט"א דליתא, דבגמ' (יבמות צד.

) דיינינן אם עד אחד נאמן לומר מתה אשתך כדי שיוכל לישא אחותה, דשמא משום עיגונא אקילו בה רבנן.

משמע דבלא"ה אין עד אחד נאמן דהו"ל כמעיד הדבר שבערוה.

ונראה להוסיף בס"ד דהנה הרמב"ן ביבמות שם פירש קושית הגמ' כנ"ל דחדא ועוד קאמר, ומשמע דאין נאמן ע"א כנגד אתחזק איסורא, ואחר שהקשה שם סיים, אבל סוגיא זו שאלות מדאורייתא נינהו מנ"ל, ולעולם עד אחד נאמן בעלמא בכל איסורין עכ"ל.

וא"כ מבואר דכ"ז להו"א וה"ה בסוגיין, ולמסקנא נאמן בכל איסורין [וכן ראיתי שהביא בדעתו בחי' חת"ס ע"פ דבריו הנ"ל].

וא"כ עצם מה שנתבאר בדבריו לקמן דבאיסורין נאמן גם כשלא איתחזק איסורא אינו קושיא, ורק דצ"ע דהא מיירי בדבר שבערוה.

ולהכי ביארו האחרונים כנ"ל.

ד.

מחלוקת הראשונים והפוסקים בהוחזק איסור ועד אחד מברר ד] היוצא בזה, דנחלקו הרמב"ן והר"ן בדבר שיש בו איסור ואפשר לברר ההיתר בו, אם הו"ל כאתחזק איסורא, דלהר"ן הוא כשאר כל אתחזק איסורא, אבל להרמב"ן אפילו כשהוחזק איסור ודאי, לא חשיב בירור העד אחד כמעיד נגד חזקה, וביותר דלא חשיב אפילו מעיד להתיר ספק, דהתם אין ע"א נאמן בדבר שבערוה, אבל כאן הרי רק מברר דאי"ז האיסור ואינו כמעיד כנגד ספק.

והנה כעין מחלוקת הרמב"ן והר"ן מצינו שנחלקו הרמ"א והט"ז ושאר פוסקים, דכתב הרמ"א (יור"ד סי' קכז ס"ג), וכל דבר שלא אתחזק לא להיתר ולא לאיסור עד אחד נאמן עליו אפילו לאוסרו, וכל היכא דאיתחזק דבר באיסור כגון טבל או חתיכת בשר שאינו מנוקר אין העד נאמן עליו להתירו אלא אם כן בידו לתקנו עכ"ל.

ובט"ז (סק"ו) תמה טובא דדוקא בדבר שכולו אסור כגון טבל הו"ל אתחזק איסורא, ובעינן בידו להאמין העד אחד, משא"כ הכא שהחתיכה היתה מצד עצמה, אלא שמעורב בה גיד או חלב וצריך להפרישו מן הבשר.

והש"ך בנקודות הכסף שם כתב דלק"מ דבאמת קודם הפרשתו היתה החתיכה כולה אסורה מצד ספק, ועתה השליח אומר שהפריש את הגיד והחלב והותרה.

ובשב שמעתתא (שמעתתא ו' פ"ה) הקשה על דברי הש"ך מתוס' בסוגיין, וז"ל, עד אחד נאמן באיסורין, פ"ה שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד על הפרשת תרומה ושחיטה וניקור הגיד וחלב, ולא היה לו להזכיר הפרשת תרומה ושחיטה, דבהנהו נאמן אע"ג דאיתחזק איסורא משום דבידו לתקנם { וביותר הקשה בחידושי מהר"י בן לב, דאם לפי רש"י אין נאמנות יותר כשהדבר בידו א"כ אשכחן דמהני ע"א באתחזק איסורא, וזהו דלא כמ"ש בקושיין אימור דאמרינן וכו'.

והנה ידוע מש"כ המהרי"ק (שורש עב) בטעם בידו, דכיון שיכול העד לשנות הו"ל כלא אתחזק איסורא, וכיון לזה גם בדברי הר"ן, ורש"י הכי ס"ל ומש"ה היכא דהוחזק והוי בידו הו"ל כלא אתחזק איסורא.

כ"כ הש"ש (ש"ו פ"ו), והוסיף דהתוס' ס"ל כמ"ש הרא"ש (גיטין פ"ה סי' יג) והמרדכי (יבמות סי' עג אות יא) דבידו הוא בעלות, היינו דיש לו בעלות על הנאמנות הואיל והיה בידו (עיין בזה חזו"א קידושין סי' נט סק"א), וא"כ להתוס' הוא מגרע מהא דאתחזק איסורא, אך הוא מצב אחר.

וכן הוכיח בשיעורי רבי דוד (אות ע) ממש"כ התוס' (בקידושין סה.

) דע"א ובידו נאמן גם כנגד הכחשה וא"כ ע"כ שהוא נאמנות אחרת שכנגד האתחזק.

הקשה הבית הלוי (ח"ב סי' לז אות ב) דבדברי התוס' שכתב בס"ד שתהא נדה כדבר שבערוה, כתב המהרי"ק שם דאין הכונה על הספירה, דלא אתחזק שתהא נדה רואה כל שעה, ולשיטתו דבשב"ע הוא רק באתחזק, אלא כונתם על הטבילה דאז הרי אתחזק על הטומאה במצב שלא טבלה עדיין (וכ"כ המהרש"א), עכ"ד.

מבואר דהגם שבידה לטבול אי"ז מגרע האתחזק, ובאמת לפי הס"ד שהויא כדבר שבערוה צ"ע דהרי כב רליכא אתחזק, ולדעת המהרי"ק ע"א נאמן כשלא אתחזק, וצ"ע, וכתב דע"כ יש איזה חסרון בדברי מהרי"ק ונשמט קצת מדבריו בדפוס, עכ"ד הביה"ל.

אמנם להיסוד שיסדו האחרונים בדבר שבערוה לשי' המהרי"ק ודעימיה א"ש (כמבואר להלן), כיון דאין הבידו יכול לגרע האתחזק בדבר שבערוה.

ובזה מתורץ גם קו' המהריב"ל, דכונת הגמ' להקשות דהוי גם דבשב"ע, וכדיבואר כל הצורך להלן.

הרמב"ן הביא בשם התוס' דבידה לספור לטבול, וצ"ע מה שצריך בידה לספור הא לא אתחזק איסורא, וכמו"כ זה דלא כהתוס' שלפנינו.

וביאר בשערי ישר (שער ו' פ"א) דגם אחר שנפסק הדם, הרי יש דין ספירה בלא היסח הדעת, ואיכא למ"ד שצריך ספירה בפה, ולפני שספרה הו"ל אתחזק איסורא ולהכי צריך בידה עכ"ד.

ונראה דמ"מ אי"ז התוס' דידן וכדמוכח מלשון הרמב"ן עי"ש דמשום שיכולה עתה להתחיל לספור, ולדידיה בידו הוא כעין מיגו, וכדעת רש"י והר"ח (לקמן נד: הוב"ד ברמב"ן וברשב"א), והיינו כעין סברא דלא שביק התירה ואכיל איסורא כמ"ש הפנ"י (לקמן נט:).

}ע"כ.

וחזינן שלא הקשו מניקור הגיד וחלב דמודו בזה דלא הוי אתחזק איסורא וא"צ בידו.

וכ"כ להדיא בתוס' הרא"ש כדברי הש"ש וז"ל, ולא היה לו להזכיר הפרשת תרומה ושחיטה וכו', אבל מניקור גיד וחלב מייתי שפיר ראיה דאי"ז בידו לתקן כשאומר גיד זה של היתר ושומן זה של היתר דאם הוא גיד הנשה אין בידו לתקן שיעשה היתר, וכן חלב שיעשה שומן, עכ"ל.

וכ"כ המאירי שהוא רק בירור החלק האסור.

וכן מבואר ברשב"א (יבמות פח.

) דאי"ז כאתחזק איסורא ולהכי א"צ בידו.

אמנם במהר"ם שיף כתב ע"ד התוס', לכאו' וה"ה ניקור גיד וחלב ע"כ וכ"נ ממש"כ בהמשך דבריהם, וא"ת מנ"ל בע"א נאמן באיסורין, ומייתו קרא מנדה, וא"כ לגמרי לא ס"ל כרש"י.

וכ"כ להדיא הריטב"א דהוא ג"כ אתחזק איסורא, ולזה בעינן בידו, וכ"כ בתוס' רי"ד (פסחים ד:).

וזהו כסברת הש"ך.

ונראה דתליין זב"ז, במה שכשיכול להפריד האיסור מההיתר חשיב בידו, כיון דמעיקרא האיסור חל על כל החתיכה ועכשיו הותרה כללות החתיכה [וזהו דעת הרמ"א והש"ך, וכ"כ בריטב"א ובתוס' רי"ד ובביאור מהרמ"ש בתוס'], והסוברים דאין כאן אתחזק איסורא אלא דמעיקרא הו"ל חלק מותר וחלק אסור, א"כ לא שייך בידו כמש"כ התוס' הרא"ש דזהו רק להפריד החלק האסור ולא הותר כלום [וכן דעת הט"ז, וכמבואר ברשב"א ובמאירי].

ה.

מהלך הש"ש / התמיהה והישוב לזה ה] ובשב שמעתתא שם כתב לחלק בכ"ז דיש ב' דינים בניקור בשר, דהנה כשבא לדון על החתיכה בכללותה בודאי יש בה איסור ולכן אסורה בפועל כל אותה החתיכה, ולהכי צריך בידו.

אבל כשבא לידון על כל נתח מתוך החתיכה, הרי נתח זה לא אתחזק בו איסורא, אלא היה ספק שמא בו האיסור ועתה נתברר שהאיסור היה במקו"א וזהו מההיתר, ובזה הנאמנות א"צ לבידו אלא מועיל בירור דזה אינו החלק האסור.

וכפי שביאר בשיעורי רבי דוד (אות ע"א) דהנאמנות כאן מתחלקת, הא', לעצם הניקור ולזה אתחזק איסורא שלא היה ניקור, ולהכי כשבא לומר שכולה מנוקרת צריך שיהא בידו, והב', כאשר הנידון על חלק מסוים והנידון עליו אם הוא השומן לא אתחזק איסורא כלל עליו, ובזה מתורץ מה שלא הקשו התוס' מניקור גיד וחלב כיון דאיכא גונא דאי"ז אתחזק.

[ושמעתי לתמוה דיוכל השליח במקום להתיר כולו בב"א, יוכל להתיר בנפרד כל חלק בו, וביותר דלפ"ז גם כשיתיר כולו שיחשב כמתיר כל חלק בפ"ע, אך נלענ"ד לפי מה שביארתי כאן סברת הש"ש, דכל מה שיוכל להתיר כן הוא רק אם לא יתיר כולו.

ובזה ג"כ מתורץ מה שלא הקשו התוס', דהא אכתי יכול להביא ראיה מבשר מנוקר שיכול להתיר חציו בלא בידו].

ו.

ראיה לדעת הרמב"ן ממתני' דקידושין / סתירה בדברי הר"ן / והיישוב לזה ו] ובמתני' (בקידושין סג:) מבואר שפיר כהיסוד הנ"ל בדברי הרמב"ן, דגרסי' קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי, ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן.

ומבואר דלברר לא אמרינן דהוי דבר שבערוה בדאיתחזק ואפילו כספק סתם, וכמש"כ שם הר"ן, ואע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים וכו', התם הוא להוציאה מחזקתה, אבל זה שמעמידה על חזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן ע"כ.

אמנם לכאו' זהו סותר ליסודות המבוארים לעיל בדברי הר"ן דגם לברר הספק חשיב כמעיד בדבר שבערוה, כה"ק בשו"ת הרעק"א (מהדו"ק סי' קכב).

וכה"ק הבית מאיר (סי' לז סכ"א).

ובתשובה קכ"ה שם הביא מש"כ אליו הנתיה"מ לתרץ לחלק בין היכא שמעיד על עצמו דנאמן לבין היכא שאחרים מעידין עליו, אמנם הקשה עליו הרעק"א דבלשון הר"ן משמע דהיכא דאין ע"א נאמן (היינו במיתה, לולי דאקילו בה משום עיגונא), הוא מטעם איתחזק איסורא ומשמע דבלא"ה יהא נאמן בדבר שבערוה.

וביותר הקשה האבי עזרי (פ"ז מהל' גירושין ה"ח) דהרי לפ"מ שהביא הרעק"א בתשו' הנ"ל יכולים גם אחרים להעיד על בתו וא"כ אין מקום לחילוק זה.

[ובבית הלוי שם האריך לחלק בזה, ואין דבריו לכאו' מבוארים כל הצורך דמשמע שם באריכות כל דבריו דהנפק"מ בין היכא שהנידון על הבעל והספק על האשה, לבין היכא שהנידון על האשה והספק על הבעל, ושמעתי ממו"ר הגרב"ד דיסקין שליט"א דהחילוק כיון שהדבשב"ע היא האשה ולא הבעל ולהכי כשיש איסור על הבעל מצד האשה הו"ל כדבשב"ע, משא"כ כשיש איסור על האשה מצד הבעל אי"ז דבשב"ע, אבל אין מפורש בדבריו כן, ובדבריו בפנים הביא להוכיח מסוגיא דכתובות כב: דבמקרה השני הנ"ל אין איסור על הבעל לגבי האשה כיון שברי לו.

וצ"ע].

ובאבי עזרי שם כתב לתרץ ע"פ מה שייסד שם דבממונות לעולם בעינן דין עדות ול"מ עד אחד, כיון דלעולם איכא טענה (ועיין בזה להלן בדברי הגרש"ש) גם היכא דלא איתחזק, משא"כ בדבשב"ע היכא דלא איתחזק מהני עד אחד היכא דליכא טענה.

ולהכי בקרובות שמעידות שלא נתקדשו יש טענה כנגדם דעדותן הוא משום שרוצות להתקדש, משא"כ הכא שמעיד שנתקדשה לו דלרב דנאמן ליתן גט ואין נאמן לכנוס ניחא ביותר כיון דאין אדם חוטא ולא לו, וכן לרב אסי דנאמן לכנוס י"ל דליכא כנגדו טענה כיון דמירתת כמש"ש, וממילא הו"ל עד אחד שמעיד ואין כנגדו שום טענה ובזה מהני ע"א דבזה לא ילפינן מממון וכמושנ"ת.

ז.

בירור דעת התוס' בנאמנות עד אחד ז] וז"ל התוס', הוי דבר שבערוה, האי דנקט דבר שבערוה אומר ר"י משום דבהאשה רבה (יבמות פח.

) בשאר איסורא כגון טבל והקדש וקונמות, מספקא לן אי מהימן אפילו אתחזק איסורא ולאו בידו או לא עכ"ל.

וכונתם דכונת הגמ' לאקשוי מאתחזק איסורא דאין עד אחד יכול להעיד, וכן דעת התוס' עיקר להלכה (בקידושין סה: ד"ה נטמאו), אלא דמשום דמספק"ל ביבמות נקט קושיא נוספת דהוי דבר שבערוה ובזה ע"א ודאי אין יכול להעיד וקושייתם ע"ד, וכן הבינו המהר"ם מהדו"ב, והתור"ג ונימוקי הגרי"ב וש"א בדברי התוס'.

ובאמת הו"מ לאקשויי רק מדבר שבערוה רק כיון שעיקר להלכה דאין נאמן באתחזק איסורא שפיר מייתי לה לאלומי קושיא.

אמנם הרעק"א (שו"ת מהדו"ק סי' קכב) לא משמע ליה דהקושיא מוכרחת רק מדבשב"ע דאמאי מייתי לה לדאיתחזק איסורא, וכן הלשון משמע שהוא תחילת הקושיא, וביאר בדעתם דמדבר שבערוה לחוד ל"מ לאקשויי, דס"ל להתוס' דגם בדבר שבערוה ע"א נאמן היכא דלא איתחזק איסורא, ולהכי נמי מקשה מאיתחזק איסורא.

וכן הבין המהרי"ק (שורש עב) בדברי התוס'.

וכזה הביאור יל"פ גם לשאר הראשונים הסוברים שעד אחד נאמן בדבר שבערוה היכא דלא אתחזק איסורא, וביותר להרשב"א הסובר דבאיסורין ע"א נאמן גם באתחזק איסורא, ואם ס"ל לגמ' כאן כמסקנא דהתם פשוט דהקושיא רק מב' הדברים שרק בצירוף שניהם אין ע"א נאמן { ובטעם הא דע"א נאמן בדבר שבערוה היכא דלא אתחזק, ביאר המהרי"ק שם דהנה הא דקי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים הוא משום דילפינן דבר דבר מממון (סוטה ג:), וא"כ הוא דוקא דומיא דממון היכא דאתחזק.

והקשה הש"ש (ש"ו פ"ג) דבב"מ (כח.

) מבואר גבי אבידה ויש סימנים לשנים, אין ע"א יכול להוציאו לא' מהם.

וא"כ מבואר דגם בממונות אין ע"א נאמן אפילו היכא דלא אתחזק.

ותירץ הגרש"ש (ש"ו סופי"ד) דהממון לעולם איכא איזה הכרעה בין ב' הדינים, וממילא כאשר יש ב' בעלי דינים וכ"א מוחזק בזה אף שאין מוחזק אחד מהם יותר מחבירו, אין ע"א יכול להוציא מחזקת אחד מהם, כיון דלעולם בספק בממון יש איזה הכרעה, וא"כ ילפינן מממון רק מה דדומיא דממון ולא היכא דלא אתחזק כלל.

ובר"ן פ' ג"ה כתב דע"א באבידה היכא דליכא סימנים כלל מהני, וא"כ שפיר ילפינן דומיא דממונות דהיכא דלא אתחזק כלל מהני, משא"כ התם שיש איזה חזקת ספק.

ובהערות מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל תירץ דבממונות כל היכא דאיכא ספק נאמן עד אחד, וה"ה בדבר שבערוה וכמש"כ המהרי"ק.

והא דבסימנים וסימנים ועד אחד אינו נאמן, משום דהו"ל עד אחד בהכחשה ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוא עכ"ד.

ומ"מ צ"ע לר"ן גופיה דלהמבואר בדבריו בסוגיין אין ע"א נאמן כלל בדבשב"ע אפילו בדלא איתחזק, דמהיכא יליף לה, הרי לא עדיף דבשב"ע מממון, וצ"ע.

ושמא במידי דאיסורי ספק ערוה הוי ודאי איסור ושאני בספק הו"ל כודאי.

ובהמשך דברי התוס' שם כתבו וז"ל, וא"ת אי עד אחד נאמן בשאר איסורין אפילו אתחזק איסורא ולאו בידו, אמאי אצטריך וספרה לה לעצמה, ויש לומר דס"ד דחשיב כמו דבר שבערוה ע"כ.

מבואר בדבריהם דנדה אע"ג דהוי לא אתחזק איסורא לגבי ראיית הדם, וגם מה דאתחזק איסורא בטומאה הרי בידה לטבול והרי מגרע החזקה, ואעפ"כ כ"ז מהני רק למה דקי"ל שהיא איסורין, אך אילו היתה כדבר שבערוה לא היה ע"א נאמן, ולכאו' זהו ממש דלא כהרעק"א בתחילת דברי התוס', וכה"ק הרעק"א שם (ועיין מה שהובא לעיל בהערה בשם המהרי"ק שעמד ע"ז שם, אלא דתמוה וכמש"כ הבית הלוי, וכאן יבואר).

ח.

התמיהה בדעת המהרי"ק / יסוד האחרונים בזה ח] והנה באמת צ"ע להנך שיטות דע"א נאמן גם בדבר שבערוה היכא דלא אתחזק איסורא, דהנה ביבמות הרי יש צד דכך הדין ממש יהא באיסורין דבאיתחזק לא יהא נאמן ורק היכא דלא איתחזק, וא"כ יוצא לפ"ד שזהו ממש כדבשב"ע, וא"כ למה אצטריך גז"ש דדבר דבר מממון { ושמעתי ממו"ר הגר"א גרבוז שליט"א דלפמש"כ הנתיה"מ (סי' כח סק"ז וסי' לח סק"ב) בדין ב' עדים באיתחזק באיסורין, דלפ"ד דא"צ העדאה בבי"ד ועדים כשרים א"ש, דבשבשב"ע בעינן עדות גמורה.

אמנם האחרונים חלקו ע"ז, ואמר מו"ר ששמע ממרן הגרא"מ שך זצ"ל ששמע ממרן הגרח"ע זצ"ל דלא א"ש הך ד' הנתיה"מ, אלא דלעולם ב' עדים חוץ לב"ד זהו כמו שני "עד אחד", (ועיין אבי עזרי הל' מלכים פ"ט הי"ד).

עוד יש לחלק דלכו"ע בדבשב"ע גם אם א"צ שני עדים היכא דלא איתחזק אבל מ"מ צריך עד כשר, וכמו דלא הוחק בדיני ממונות דאף שא"צ ב' עדים (עיין מה שהובא לעיל באבידה בשם הר"ן), אבל מ"מ צריך עד כשר, וכמ"ש הגרש"ש (שער"י ש"ו פי"ד) בשם האחרונים וכדמוכח מב"ק קי"ד דאין אשה נאמנת עי"ש.

אמנם ד"ז נדחה מכ"ט, עכ"ד.

ובזה כתבו האחרונים זצ"ל (חידושי רבי שלמה סי' ג', חי' רבי שמואל סי' ד' אות ג', קה"י סי' א' וכקה"י סי' ד' וש"א) ליסד בנאמנות עד אחד בדבשב"ע היכא דלא אתחזק איסורא, דאי"ז נאמנות בדבשב"ע כמו נאמנותו באיסורין שנאמן ודאי, אלא דבדבשב"ע אין עד אחד נאמן כלל דאין דבר שבערוה פחות משנים, ולהכי באתחזק איסורא אין נאמן, ואפילו אם יתברר דכלפי שמיא לא היתה ערוה איכא עכ"פ איסורא דאורייתא מצד מה שאתחזק איסורא, ולהכי אינו נאמן כלל.

משא"כ היכא דלא אתחזק איסורא הוא מברר שלא היה כאן דבר שבערוה דמעיקרא כל האיסור הרי היה מצד הספק ואילו כלפי שמיא היה מותר לא היה איסור כלל, ועתה נתברר שלא היה כלל איסור.

ובזה יובן מש"כ בסוגיין, אבל הכא דאיתחזק איסורא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, והיינו דכל מה דחשיב דבר שבערוה הוא רק משום דאתחזק איסורא, אבל אי לאו דאתחזק איסורא לא היה חשיב דבר שבערוה ורק משו"ה היה עד אחד יכול להעיד.

ובזה מתיישב משה"ק הרעק"א בדברי התוס' על נדה, דאם ס"ל להאמין ע"א בדלא איתחזק גם בדבשב"ע מה היה הס"ד דתיהוי נדה דבשב"ע.

ומתיישב דהרי שם כבר אתחזק, והגם דבידו מגרע האתחזק והוי כמאן דליתיה לגבי עד אחד מ"מ זהו דוקא באיסורין, משא"כ בדבשב"ע הרי אם כבר אתחזק הו"ל דבר שבערוה ועל זה אין עד אחד נאמן כלל.

ויש לבאר עוד דאי הוה כאיסורין מצי הע"א להעיד דזהו חזקה העשויה להשתנות וכמש"כ המהרי"ט (ח"א סי' י"א), משא"כ בדבשב"ע דכבר איתחזק איסורא ולא מועיל מה דעשויה להשתנות כיון דכבר נעשית דבר שבערוה (עיין בזה ש"ש ש"ג פי"א, וקה"י סי' א' אות א').

ט.

קושיית הריטב"א וביאור הרנ"א בסוגיין / ביאור הפורת יוסף / ביאור מחידושי ב"ח ט] ובאחרונים ביארו סוגיין בעוד אופנים, ויש להקדים דהנה להלן בגמ' אמרינן רוב בקיאין הן, והקשה הריטב"א דנסמוך מיעוטא לחזקה שהאשה א"א ואתרע ליה רובא, ותירץ רבינו נר"ו דע"ז קאמר בהמשך ואפילו לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ואי"ז חשיב מיעוטא כלל וכמש"כ התוס' (ד"ה סתם).

והגרעק"א שם הקשה כן להראשונים דסמכינן מיעוטא לחזקה אליבא דרבנן, ותירץ דהו"ל פלגא ופלגא ואין חזקת איסור ולזה יועיל עדות עד אחד אם ס"ל כהראשונים דנאמן בדבר שבערוה היכא דליכא חזקה.

וכ"כ בשו"ת בית הלוי (ח"ב סי' לז אות ב).

ובזה כתב בחי' חתם סופר בשם החסיד שבכהונה מו"ה נתן אדלר זצ"ל דכיון דהו"ל פלגא ופלגא עם חזקת איסור, א"כ ליכא לחזקת איסור, ובאיסורין יכול להעיד ע"א רק היכא דליכא חזקת איסור, ולזה אמרינן דהוי דבר שבערוה דאז גם אם איתרע החזקה אין עד אחד נאמן, ומ"מ אכתי צריך דגם איתחזק איסורא דבלא"ה יהא נאמן מצד הרוב ולהכי בעינן דגם איתחזק איסורא וגם הוי דבר שבערוה { וכעי"ז כתב בנימוקי הגרי"ב, דהנה כתבו התוס' בחולין (יב.

ד"ה פסח) דהא דחייש ר"מ למיעוטא זהו רק מדרבנן, ומש"כ "ואפילו לר"מ דחייש למיעוטא" כאן אין הכונה לאיסורא דרבנן, דודאי משום עיגונא אקילו בה רבנן, אלא כונת הגמ' להקשות דחייש למיעוטא וסברינן לחזקה, וכתבו התוס' שם (פו: סוד"ה סמוך) דסמוך מיעוטא לחזקה הוא מדאורייתא ומש"ה נקטו דאתחזק איסורא, ומש"כ דבשב"ע הו"מ לאקשויי רק מזה, אלא דהוא את"ל וכדעת התוס' (עיין לעיל).

וכעי"ז מצאתי בגליון מוהרש"א בשו"ת רעק"א שם (בהוספות חדשות), ומבאר ע"פ דברי הפנ"י בתוס' דס"ד דע"א מהני משום שהוא רק גילוי מילתא, ומש"כ כאן דאתחזק איסורא היינו כדי לסמוך למיעוטא ולהכי לא יועיל וע"ש.

ויש להוסיף ע"ד מש"כ המהר"ם במהדו"ב על דברי התוס' הנ"ל שהוא גילוי מילתא, דאם האתחזק והדבשב"ע הם תרתי קושיות א"ש, דכיון דאיכא תרתי לא תסגי בחד כלו' בע"א, [וכמו דס"ל להך גליון באמת דגם להתוס' הם ב' קושיות כדעת הרעק"א], אבל לפי התוס' (להבנתו) שהוא רק את"ל ומצי לאקשויי רק מדבשב"ע צ"ע דאכתי תסגי בחד כיון דהוא רק גילוי מילתא, [וכונתם דאין כאן עדות לא על דבשב"ע ולא על מכשירו אלא רק גילוי מילתא בעלמא על הלשמה וכמש"כ, ובמצב כזה של רוב וע"א וכדי לומר שאינו נאמן בעינן שיהא כנגד הוחזק איסורא ודבשב"ע, והיינו לכאו' כיון שהרוב והחזקה עם המיעוט הו"ל פלגא ופלגא ואין א"ע נאמן כנגד דבשב"ע גם כשהוא רק גילוי דעת וצ"ע בכ"ז].

מצאנו ג' נביאים מתנבאים בסגנון אחד לבאר סוגיין ע"פ קושיית הריטב"א, וי"ל ג"כ שהדחיה היא כהריטב"א דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי.

(שו"ר עוד שדן בזה היטב במרחשת ח"ב סי' ז אות ד' הגה ב').

וסיים ע"ז החת"ס ודפח"ח ושפתים יישק, אלא שהקשה דזהו רק כהראשונים דס"ל שאין ע"א נאמן באיסורין היכא דאתחזק, אבל הרבה ראשונים ס"ל דנאמן לעולם גם בדאיתחזק איסורא וכמו הרמב"ן ברי"פ האשה רבה שהובא לעיל, [ויש להעיר דאף דהרמב"ן שם הכי ס"ל במסקנת הגמ', אבל כתב להדיא לבאר בקו' הגמ' לפי מה דס"ד שאין נאמן, וצ"ע].

ואפשר דמה שלא הקשה מהראשונים דס"ל דגם בדבר שבערוה נאמן בדלא אתחזק איסורא, משום דס"ל כפי מה שנתייסד לעיל דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה, ורק היכא דלא איתחזק נאמן לברר שלא היה דבר שבערוה.

ולהכי בסוגיין דכבר איתחזק איסורא, ואע"ג שיש רוב שמגרע, מ"מ הרי בא להעיד כנגד דבר שבערוה.

בהגהות פורת יוסף (מבעל הפמ"ג) כתב לבאר סוגיין דהנה כתבו התוס' בכ"מ (יבמות צד.

ד"ה כי; כתובות כב: ד"ה הבא) דחזקה דאשה דייקא ומנסבא מרעא לחזקת אשת איש, ובאיסורין בכה"ג דליכא חזקה היה נאמן ע"א, ומקשינן דהוי דבר שבערוה ולהכי לא נאמן אף דלא איתחזק, וזהו כמו את"ל דחשיב כלא איתחזק הא הוי דבר שבערוה.

וס"ל כהשיטות דבעלמא ע"א נאמן רק היכא דלא איתחזק איסורא, ובדבשב"ע אין נאמן כלל.

וע"פ יסוד האחרונים הנז' יל"פ דבריו גם להסוברים שע"א נאמן בדבשב"ע היכא דלא איתחזק איסורא, דכו"ע מודו דהיכא דאיתחזק אינו נאמן אפילו אתרע החזקה, וכמבואר כ"ז לעיל.

ומצאתי בחי' הב"ח החדשים מס' גיטין שביאר דלכאו' צ"ע מאי משני עד אחד נאמן באיסורין, הא בערוה קיימינן, וביאר דכונת המקשן היה דמהיכי ילפינן עד אחד נאמן באיסורין, מנדה, והתם ס"ל דהוי כדבר שבערוה ואפ"ה להתיר מהני ע"א, וא"כ חזינן דהא דבעינן שנים היינו דוקא לאסור אבל להתיר לא חשיב כדבר שבערוה ועד אחד נאמן, וע"ז קאמר אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין היינו בנדה, כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא איתחזק איסורא וה"נ בנדה הא לא אתחזק איסורא, ולהכי נאמן להתיר, אבל הכא דאיתחזק איסורא א"כ כבר א"א ללמוד מנדה וא"כ הו"ל כשאר דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים.

[ובהמשך דבריו ז"ל כתב לבאר סוגיין באופ"א ונקטעו דבריו באמצעם, וחבל על דאבדין].

י.

ביאור התורת גיטין בסוגיין י] בתורת גיטין כתב לבאר סוגיין, דהנה לכאו' ילה"ק מש"כ בעדות על הגט הוא איתחזק איסורא, דהרי מעיד רק על כשרות הגט וגירושין ממילא הוויין, ולכו"ע יכול ע"א להעיד על כשרות המקוה גם כנגד איתחזק הטמא בטומאתו, דהשתא הנידון רק על המקוה.

והנה בספק הגמ' ביבמות שם אם ע"א נאמן באיסורין גם כנגד איתחזק איסורא כתב הש"ך (יור"ד סי' קכז ס"ק יד) דספק זה תליא אם נאמנותו גמורה מן התורה לכל דבר באיסורין, או דהוא רק מסברא דאל"כ אין אדם אוכל מחבירו (עיין לעיל), ואז אי"ז נאמנות גמורה ונאמן רק היכא שלא נודע לנו קודם היפך דבריו.

והנה נחלקו הראשונים בדין חתיכה שאסרה עד אחד ואכלו אחר דלהתוס' בחולין (צו: ד"ה פלניא) נראה דאין לוקה ע"ז ופשוט דכמו שאינו נאמן למלקות כ"ש דאינו נאמן לגרום מלקות, אמנם להרמב"ם (פט"ז מהל' סנהדרין) נאמנותו גמורה ולוקין מן התורה.

ויש לתלות דין זה ג"כ אם נאמנותו גמורה מן התורה או לא.

והשתא ביאר התור"ג מש"כ אבל הכא דאיתחזק איסורא הו"ל דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, ר"ל דכיון דס"ל שבאיתחזק איסורא אין עד אחד נאמן א"כ ודאי סבירא לן דאין נאמנותו גמורה ואם אין נאמנותו גמורה לא נוכל להתיר דבשב"ע על פי עדותו על הגט, ודלא כדין הרמב"ם הנ"ל, אלא דחזינן כאילו עדותו ישירה להפקעת איסורה.

אמנם כ"ז אם זהו דבר שבערוה אבל באיסורין לכו"ע עד אחד נאמן גם לנפק"מ שיגרמו אח"כ, ולהכי מקשינן דהוי דבר שבערוה דאינו נאמן בכה"ג, עכ"ד.

יא.

דעת רעק"א כיסוד התו"ג / דעות האחרונים בזה יא] הרעק"א (בחי' יור"ד סי' טו) דן על עגל שנשחט וע"א מעידו שהיה בן שמונת ימים ויצא מכלל היתר דיש לאסור, כיון דהו"ל חזקת איסור מחיים.

וכתב דה"ה כשמעיד קודם השחיטה כיון שאחר השחיטה לא נוכל להסתמך על עדותו דמעיקרא, והביא ראייתו מסוגיין דחשבינן למעיד על הגט כדבר שבערוה כיון דאח"כ כשנבוא להתיר הא"א לא נוכל לסמוך על עדות ע"א דמעיקרא.

והוא ממש כהבנת התור"ג הנ"ל.

(אם כי זהו דלא כפירושו בגמ' המחלק בין דבשב"ע לשאר איסורין).

ובאחרונים נתקשו בכ"ז איך דימו ענין גט לשאר דוכתי כמקוה ושחיטה, ומצאנו לתמיהה זו בכמה נוסחאות.

הגרש"ש (בשער"י שער ו' פ"א) ס"ל דהוא דין נפרד בגירושין שבו הגט הוא תחילת הגירושין וכמ"ש וכתב ונתן [ובעיקר החילוק שכונתו למש"כ להלן בשם האבי עזרי].

הגרנ"ט (סי' סב) כתב שהגט שמגרשים בו הוא כעין המגרש גופיה ועדות עליו נחשבת כעדות על הבעל.

בשי' הגר"ד (אות עה) כתב דבמקוה הנידון הוא רק על החפץ אבל בגט הרי יש בו גופיה כח גירושין, והו"ל כנוגע בגירושין בעדותו.

והוכיח כן מהא דמצי לבטל גיטא לרוב הראשונים אע"ג שס"ת א"א לבטל, וכמו"כ מצינו שעבד נעשה שליח הולכה בגט אע"ג שאינו בתורת גיטין וקידושין, לדעת הר"י מיגאש (לקמן כג:) היינו דיש בגט כח גירושין מצד עצמו { ונפק"מ בין הבנת התור"ג להגרש"ש (כמש"כ הם בהדיא), דלהתור"ג יועיל עדות במקוה רק קודם הטבילה, משא"כ להגרש"ש יועיל גם אח"כ כיון דהעדות רק על המקוה ולא על הטמא.

אמנם כשנדקדק לפרש בגמ' כדברי התור"ג, לכאו' הוא קצת רחוק כיון דודאי הרמב"ם פליג ע"ז, ושאר הראשונים כמבואר לעיל.

וכמו"כ עיקר הדברים שאין נאמנותו גמורה וחקירת הש"ך וכו', חסרים מן הספר, וידוע שדרך הש"ס לכלול בדבריהם את כל כונתם.

וצ"ע.

וכ"כ הרא"מ בלוך מטלז (תור"ה עמ' סו), לא זכיתי להבין היאך העמיס אותה בפי' הגמ' שאמרו וכו' דמשמע בפי' דאיתחזק איסורא וכו' ועוד מה עשה לשיטת הרמב"ם וכו' עכ"ל.

עיין תפארת יעקב שביאר במהלכו כעין דעת התור"ג עי"ש.

וכאן המקום להעיר על מה שמצאתי בס' בית אהרן שביאר בטוטו"ד דברי הגמ' דהכא מדנפשיה, וזהו כעין מהלך המהרי"ק ואידך ראשונים דס"ל להאמין ע"א בדבר שבערוה היכא דלא איתחזק איסורא, וכמו הבנת הרעק"א בדבר התוס', (ועי"ש שהוכיח דבממון ע"א נאמן היכא דלא איתחזק), והוסיף עוד דהא דלא הו"מ לאקשויי מאיתחזק איסורא בלבד, כיון דהו"ל ב"ידו", ללמד לסופר לכתוב לשמה.

}, (וע"ע קה"י סי' יח אות ב' מש"כ באופ"א, וראה כתבי קה"י סי' ד').

ונראה בעצם החילוק בין פעולת הגט לפעולת המקוה, שכן פעולת המקוה שפיר חשיב עדות מצד עצמו שאין לו שום שייכות לטמא מסוים, והגם דהשתא דיינינן על טמא מסויים, הרי מקוה זה יכל לשמש לאחרים בלבד, וא"כ העדות לא שייכא לשום אדם דוקא, משא"כ בגט דודאי שייכא על אשה זו, שא"א להשתמש בזה לשום דבר אחר ורק לגירושיה וא"כ כשמעיד על הגט על מה מעיד אם לא על דבר שבערוה ודאי, ומצאתי שכן הביאו (בשיעורים תשי"ב) בשם מרן הגרא"מ שך זצ"ל [וזה נראה הכרח הגרש"ש לפו"ר].

ונראה דכל הדין שבמקוה יוכל ע"א להעיד אע"ג דהוא נגד איתחזק הטמא, היינו לכל האחרונים הנ"ל, וה"ה להתו"ג המחלק מכח סוגיין בין דבר שבערוה לשאר איסורין, אבל להרעק"א הנ"ל צ"ע ויתכן שלפ"ד לא יהא נאמן.

כ״ז באלול תשפ״דב: תשמישי קדושה

אדם כתב מכתב הוקרה בכתב אשורית על קלף האם יש למחות בו

הרב עקיבא משה סילבר

נראה שבמקרה רגיל אין למחות בזה. מקורות: יש ב’ נידונים לדון בזה: א) הנה ראשית כל לענין קלף,יעוי’ בפוסקים (או”ח סי’ מב ס”ג ומשנ”ב שם סקי”ז סקי”ח וביאה”ל שם ודברי גדולי ההוראה בגנזי הקודש פ”ו ס”א) שגם קלף ...קרא עוד

נראה שבמקרה רגיל אין למחות בזה.

מקורות:

יש ב’ נידונים לדון בזה:

א) הנה ראשית כל לענין קלף,יעוי’ בפוסקים (או”ח סי’ מב ס”ג ומשנ”ב שם סקי”ז סקי”ח וביאה”ל שם ודברי גדולי ההוראה בגנזי הקודש פ”ו ס”א) שגם קלף שעיבדוהו לשם ספר תורה אפשר לעשות בו תנאי לפני העיבוד כדי להתיר לכתוב עליו דברי חול, ורק תשמיש מבוזה אסור להשתמש בו, ולכן אין צריך למחות במי שרואים שכותב דברי חול על קלף, מכיון שכיום מצוי מאוד שעושים תנאי לפני שמתחילים לעבד את הקלף.
(אלא אם כן מדובר במקרה שיש לחשוש לפי הענין לאיסור שיש לבדוק אותו, שבמקרה כזה יש להפנות את האדם לברר כדין או להשיג קלף שעובד באופן שאין בו איסור).

ויעו”ש שיש שפקפקו גם בדין זה שתנאי אינו מועיל לענין ביזיון, ובאמת לכאורה למה שתנאי לא יועיל להפקיע גם איסור ביזיון, דהרי אם עשה תנאי שיכול לחזור בו ואכן חזר בו נמצא שלא הקדיש, ואולי המחמירים בזה חששו למה שאין ברירה בדאורייתא, וחששו בזה לואבדתם את שמם, ויל”ע.

ב) לענין כתיבת דברי חול בכתב אשורית הובא ברמ”א (יו”ד ס”ס רפד ס”ב) שיש אומרים דאין לכתוב דברים של חול בכתב אשורית שכותבין בו התורה עכ”ל.

ומכל מקום אין למחות ביד המקילים בזה, דאמנם יש שסברו שהוא איסור מן הדין (עי’ רדב”ז המובא בפת”ש שם סי’ רפג סק”ג ועה”ש סי’ רפד ס”ח ושו”ת רב פעלים יו”ד ח”ד סי’ לב), אבל בתשב”ץ (ח”א סי’ ב) התיר את הדבר, וגם להשיטה שאין לעשות כן הנה מקור הדברים מתשובת הרמב”ם (סי’ ז הובא בב”י שם וכעי’ מה שהביא שם מרבינו ירוחם), ובתשובת הרמב”ם שם אי’ רק שהוא מגונה, ודייק מזה בדברי יוסף (המובא בשד”ח ח”ב ריש דף קלה וכן ציין לו הפת”ש הנ”ל) שאין בו איסור, ולעצמו החמיר הדברי יוסף אבל לא לאחרים (פת”ש שם), וכן בערך לחם ס”ס רפג כ’ דהוא גנאי מאוד, ומשמע שאינו איסור, וכן בשו”ת מהר”ם בריסק הזכיר דברי המג”א סי’ שלד סקי”ז שכ’ רק שאין נכון ולא כתב שהוא איסור, ואמנם כתב הא”ח מלוניל (ח”א הל’ ת”ת אות ט’) שלא זזו ישראל להיות נזהרים מזה, ומשמע שנהגו בו איסור, מ”מ גם לשון זו לא משמע איסור מדינא.

וכן מצינו שיש בפוסקים שהקילו בזה בשעת בדחק לכתוב בכתב אשורית דברי חול (ובלבד שישמרו על כבוד הכתב אח”כ, רוח חיים לר”ח פלאג’י סי’ רפד ס”א, הובא בשו”ת רב פעלים יו”ד שם), וכעי”ז התיר בשעת הדחק בשו”ת מהר”ם בריסק דלהלן מכח דברי המג”א דלקמן, וכ”ש לדעת התשב”ץ וכן הדברי יוסף בפת”ש הנ”ל שסברו שאין מחוייבים למעשה להזהר בזה.

ואע”ג שרוב הפוסקים אסרו הדבר עכ”פ לכתחילה מצד המוסר, מ”מ נ”ל שאין למחות ביד המקילים בזה, כיון דמסברא אין בזה איסור ברור אף שנזכר בגמ’ בספ”ב דסנהדרין שישראל ביררו אשורית לס”ת וכתב עברי לשטרות, מ”מ לא נזכר איסור בדבר אלא הנהגה, וגם מה שנזכר שם שהניחו להדיוטות וכו’ לא נזכר שם שהם עבריינים גם בדבר זה, אלא שנוהגים מנהג שאינו מכוון, וגם זה לא נזכר שם אלא לענין קביעות של תיקון שטרות בדרך קבע, ולא לענין אקראי, וכן בשו”ת מהר”ם בריסק שם ע”פ המג”א הנ”ל לימד זכות על מנהג העולם שאין מקפידין בזה.

ולכן אי אפשר למחות בזה מכיון שיכול לומר קים לי כהסוברים שאינו אסור מדינא.

ועי’ בגליון מהר”ש אייגר בשם הבית הלל על הרמ”א שם שכ’ שהוא דלא כהסוחרים שכותבין וכו’, והוסיף שם בסוגריים דהיש אומרים הללו הם דלא וכו’, ומבואר שאף הוא שמחמיר ועורר ע”ז מ”מ סבר שאינו לכו”ע, אלא רק שמנהג הסוחרים לא אתיא רק כדעת הי”א הנ”ל.

ויש להוסיף עוד דלפי כמה פוסקים כתב מרובע שלנו (וכלול בזה כמעט כל כתב שמדפיסים בו חומרים כיום) הוא ג”כ בכלל כתב אשורי לענין זה (כ”כ בגליון מהר”ש אייגר שם בשם בית הלל על השו”ע, [ואולי ממה שהעיר שם רק על הסוחרים ולא העיר על עיתונים וכיו”ב יש ללמוד שסבר שרק בכתיבת יד אסר ולא בדפוס שאולי יש להחשיבו כעין גרמא ובצירוף עוד קולות מתיר בזה אע”ג דלענין קדושה קי”ל כהט”ז דמחמיר בספרי דפוס דלא כהחו”י, וצריך בירור מה היה המציאות בזמנו], וכן הביא בשו”ת וישמע משה בשם הגריש”א בשם מה שהראוהו תשובת הרמב”ם מכת”י, וארחות רבינו ח”ד עמ’ קכח בשם הקה”י, אע”פ שבספר גנזי הקדש בשם הגרנ”ק הקיל בזה, וגם מה שהביא שם בשם הגריש”א אפשר שחזר בו אחר שהראוהו תשובת הרמב”ם מכת”י הנ”ל, וצל”ע בוישמע משה שם), ואעפ”כ כמעט לא ראינו ולא שמענו מי שמקפיד בזה שלא להדפיס וליצור דברי חול בכתב מרובע.

ויש להוסיף על נקודה זו עוד דבכמה פוסקים נזכר שלא לנהוג מנהג בזיון ולא לאבד לאבד דברי חול שנכתבו בכתב אשורי (ראה פת”ש סי’ רעא סק”כ בשם חו”י סי’ קט, רוח חיים שם, גנזי הקודש פי”א הערה ו בשם הגריש”א והגרשז”א והגרנ”ק, אולם בשם פוסקים אחרים הביא להתיר עי”ש), ולא מצינו שנהגו כלל שום קפידא בזה להקפיד על זה בכתב מרובע ונשתקע הדבר ולא נאמר, והפשטות ג”כ שרואים שלא נהגו לחשוש לזה, אם כי יש לדחות דאם מצד זה תלת חומרי בהדי הדדי [דהיינו גם אשורית שאינו מוסכם שהוא איסור, וגם מרובע שאינו ברור שהוא נחשב אשורית לענין זה, וגם איבוד שגם יש מתירים אפי’ בכתב אשורית] לא החמירו, אבל כתיבת דברי חול בכתב אשורית גרידא שמא החמירו, אבל לענין כתב מרובע עכ”פ לא החמירו, ואמנם גם שם הוא תרי חומרי ויש בזה כעין ספק ספקא, ויש גם טעם שכהיום מספרים וכותבים במקומותינו בלשה”ק ומאוד קשה להזהר שלא להדפיס והוא שעה”ד גדול, משא”כ בכתיבת כתב אשורית גרידא שמא החמירו.

ויש להוסיף עוד דמצינו שכותבין גיטין בכתב אשורי, ומה שאין כותבין תגין בגיטין היינו משום דפסקינן כמאן דאמר שתגין אין מעכבין בגט כמ”ש בשו”ע אה”ע שאין להניח לכתוב תגין בגט, ובפשוטו לדעה זו כתב אשורית הוא גם בלא תגין, ועי’ שו”ע או”ח סי’ לו ס”ג לענין חיסור תגין בסתו”מ, (וע”ע מה שהבא בגנזי הקודש פי”א הערה ג), ומשמע שלא נהגו בזה איסור גמור בכתב אשורית, ומיהו האג”מ ביו”ד ח”ג סי’ קכ תירץ דכל דבר שהוא תיקון חכמים כגט וכתובה מותר, וכעי”ז כתב בכתב סופר אה”ע סי’ כב לענין הזמנות לחתונה שהם צורך מצוה ומותר מעיקר הדין (אם כי טוב להחמיר ובלאו הכי דעת הרב פעלים שם להחמיר בהזמנות), והביא מעשה רב מאביו החת”ס ששלח ההזמנות בכתב אשורית.

וגבי גיטין יש לציין לדברי הרמ”א בהל’ גיטין לגבי גט בשבת שאפשר ללמוד ממנו ד”ת עי”ש, וא”כ מגט א”א להביא ראיה לסתם דברי חול.

ברכה על סיפור יציאת מצרים