משה

{[דברים אלו נאמרו כתשובות לשאלות שנשאלו בבהמ”ד קהילות יעקב בשבתות אחר תפילת ותיקין} הדברים נכתבו ע”פ הבנת השומע בלבד, ולא נכתבו תיכף כמן ימא לטיגני, ולכן אין לסמוך על הדברים למעשה.

ההערות הם תוספות על דברי הרב שליט”א.

{].

}

א.

מצוה לרחוץ פניו וידיו בכל יום, אבל רגליו בזמנינו א”צ, ויש לנגב הפנים אח”כ שלא יהיו קמטים, וא”צ אלא להעביר מגבת, וא”צ לבדוק שלא תישאר שום טיפה { נ”ב, היה זה תשובה לילד, ויעויין בל’ השו”ע ‘יפה יפה’.

}.

ב.

מה שנוהגים בישיבות ששומעים שיעור בענין הקשור לגמ’ במשך שעה ארוכה, ואין חוששים לסגור הגמ’ לבינתיים אע”פ שאין מעיינים בו כל הזמן, הטעם הוא משום שבכה”ג אין בזיון לספר שכן עסוקים בעניינו.

ג.

בעניין ההסתכלות בנרות בשעת הקידוש, א”צ לראות כל הנרות, עכ”פ טוב שיראה שנים מהם כנגד זכור ושמור, ולא בחשמל { א”ה אע”פ שגם בחשמל יש מצוה, וכמו שהורה הגרי”ש ששייך לברך ע”ז [ויש חולקים], ומ”מ כשמברך על הנר בלא”ה טוב שיסמיך הברכה גם על החשמל [יעויין במה שהובא במ”ב מהדורת דרשו], אך אין עיקר המצוה אלא הנרות המונחין על השלחן כמ”ש הרמ”א.

}.

ד.

אין לדלג על הניסים כדי לשמוע קדושה בציבור, דחיובא דרמיא עליה הוא, ואין לחשב השכר בזה.

וכ”כ הפוסקים שלא יאמר שלום רב בשחרית במקום שים שלום כדי להספיק קדושה { יעויין באשי ישראל פל”ג הערה כ”ה שכתב הגרח”ק ששאל את החזו”א וכך ענה לו, והוסיף הגרח”ק דכמדו’ גם כהן לברכת כהנים לא ידלג.

ועיין הליכות שלמה הל’ תפילה פ”ח ס”מ.

והאדר”ת בס’ תפילת דוד בסדר התפילה כתב דשרי לדלג כדי להספיק קדושה.

}.

ה.

אין ללמוד בחזרת הש”ץ גם במנין שכולם בני תורה ולא יבואו לשוח, דלא פלוג וגם א”א לדעת כ”א מה הוא, ואע”פ שבארחות חיים להרא”ש התיר בכל גוני מ”מ לדידן אסור [כמ”ש המ”ב], ובעז”נ מותר.

ו.

אע”פ שדף שכתוב עליו ד”ת אסור לכתוב עליו דברי חולין בגליונות, [וגם תנאי לא מהני בזה כמ”ש המ”ב], מ”מ דף שהיה כתוב עליו דברי חולין ובא לכתוב עליו ד”ת, בזה מהני תנאי.

ז.

היוצא ומשאיר הספר פתוח צריך לכסותו, אבל סגי בכיסוי שקוף כגון ניילון, וא”צ שלא יראה הכתב, וכן הלומד מתוך מחשב א”צ לכסותו או לסגור המסך, משום שהוא כבר מכוסה וכנ”ל.

ח.

מעשה בזקן שהיה מטלטל כלבו בשבת, מעיקר הדין יש להוכיחו, אך בנידון דידן במקרה שעלול להכנס למרה שחורה ויש חשש פקו”נ יש להמנע מלהוכיחו, שכן יש לו על מי לסמוך.

ט.

המתפלל בק”ס ע”פ הנץ החמה הנראה, יש לידע שזהו רק פשרה בין הרי האופק ואין דבר ברור בזה, ולכן כל היכא שיהיה חסרון בכונה בק”ש וברכותיה אפשר לאחר קצת את תפילת שמונ”ע, ובכל גוני יכוון תנאי לפני התפילה בברכת לעולם יהא אדם, כאשר אומר שמע שיוצא יד”ח בק”ש זה על תנאי.

וא”צ תנאי גמור בזה וגם א”צ לכוין שיהיה באופן המועיל { יעויין מה שכתבתי בשו”ת עם סגולה ח”א ע”ז.

}.

י.

הציורים שהילדים מביאים עה”ת, כגון ציורי האבות הקדושים וכדו’, הכל צריך גניזה שהם כפירושי התורה.

יא.

רשימות על ד”ת שכתב אדם לעצמו ברמזים, וא”א להבין מהם רק מי שכתב אותם, אינם טעונים גניזה { וכ”כ האג”מ.

}.

יב.

אשה שטבלה בעדשות מהני בדיעבד כמ”ש האג”מ.

יג.

מה שבני ספרד קבלו הוראות השו”ע תמיד, ובני אשכנז לא קיבלו תמיד את הוראות הרמ”א, היינו משום שבני ספרד הוסכם אצלם בקיבוץ חכמים שקבלו הוראות השו”ע, אבל האשכנזים לא היה אצלם קיבוץ כזה, והגהות הרמ”א רק אתי לאשמעינן שאין מוכרח ההלכה בזה כהשו”ע, אבל יתכן ג”כ כהש”ך או הט”ז שג”כ דנו בזה.

יד.

בנרות לחנוכה, עדיף יותר להדר שהשמן יהא דולק היטב, ממה שיש להדר שיהיה שמן כבישה קרה.

טו.

גם שמן המופק כיום מגרעיני זיתים יש לו מעלת שמן זית לנר חנוכה { ועיין אשרי האיש ח”ג פל”ד אות י”ג.

}.

טז.

בשיעורי הגובה בנר חנוכה אזלינן בתר השלהבת עצמה, ולא אחר מקום העמדת המנורה { וכ”ה במקור חיים מבעל החוות יאיר בסי’ תרע”א קיצור הלכות ס”ו, וכה”ח סקנ”ב.

וכ”כ בשו”ת מנחת יצחק ח”ו סי’ ס”ה סק”ב, ובהליכות שלמה חנוכה פי”ד בדבר הלכה סק”ו.

}.

יז.

בקביעת מקום לתפילה עדיף שיהיה מקום קבוע לתמיד, אך מהני ג”כ לקביעות אם יודע שמתפלל שם בזמן קבוע כגון בכל יום שני וכדו’, וגם בזמן פחות מזה.

יח.

המעוניין להקפיד שתהא צורת הפתח בחופה, מהני לחומרא זו להחשיב את גג החופה כקורה על גביהן, וכן יכול להניח שם נייר, ובכה”ג שייך שפיר לסמוך על הרמ”א הסובר דחשיב צורת הפתח [אף שהחזו”א חולק בעצם הדין].

יט.

אין איסור צידה להביא את בנו הביתה, גם לדעות שיש צידה באדם, גם אם שבת בעיר אחרת ובנו אינו יודע את הדרך.

כ.

אין איסור צידה לסגור דלת בבית שנמצאת בו כלב מחמד השייך לבעל הבית, אף למי שאינו בעל החיה, וגם אם בעל הבית אינו נמצא שם.

{בע”ה יום א’ לסדר בא
ער”ח שבט ע”ו}

למתא ירקא ירקא שקול

{מודיעין עילית כולל יששכר באהליך}

א) גרסינן במנחות פ”ה א’, אמרי ליה יוחנא וממרא למשה תבן אתה מכניס לעפריים אמר להו אמרי אינשי למתא ירקא ירקא שקול, ופרש”י, א”ל יוחנא וממרא.

ראשי מכשפים של מצרים למשה רבינו כשהתחיל לעשות האותות לעיני פרעה שהיו סבורין שהיה עושה אותם על ידי כשוף: תבן אתה מכניס לעפריים.

עפריים שהוא מקום הרבה תבואה אתה מביא לשם תבואה למכור בתמיה כך ארץ מצרים שהיא מלאה כשפים אתה בא לשם לעסוק בכשפים: אמר להם למתא ירקא ירקא שקול.

לעיר שגדל שם ירק הרבה הבא ירק שלך למכור לפי שמתקבצין שם הכל לקנות הם אמרו לו דברי ליצנות והוא השיב להם בענינם, עכ”ל רש”י.

ולפי שהבנתי מדברי כת”ר שרצה לידע ביאור בזה, דמשמע ליה לכת”ר שליט”א שכאילו הודה משה ח”ו שעושה כישוף, לכך אבאר כאן מה שהבנתי בלומדי גמ’ זו, והוא, דמשה השיבו דאדרבה במקום שיש ירקי מוליכין לשם ירקי, ואע”פ שא”צ שם עוד ירקות לכאורה שהרי יש שם די, מ”מ מוליכין לשם ירקות, והטעם כנ”ל שכן באין לשם הרבה קונים לקנות, וה”ה בענינינו ג”כ שכשמשה בא לפרעה ולמצרים להוכיח להם את גדולתו של הקב”ה, הוכיח להם זה ע”י אותות ומופתים, דהנה באמת לא מצינו כ”כ בשאר הנביאים כשבאו להוכיח אדם על איזה ענין שהיו מראין גדולתו של הקב”ה ע”י אותות ומופתים גרידא, [ר”ל אותות שאין בהן צורך ותועלת מצד תוצאתן אלא שהם רק להראות גדולתו, זה לא אשכחן בשאר מקומות], ומה דבכ”ז מצינו בגילוי כבוד הקב”ה במצרים שנבחר אופן זה להיעשות, הוא משום שבארץ מצרים באמת היו ענינים כאלה של שינוי הטבע, והיה האדם פונה ליתן לבו לזה, ולכך הראה להם שינויי טבע שיביטו ויראו בזה, ולכשיתבוננו שאין כאן שום כישוף באמת כמ”ש בסוף הענין אצבע אלהים היא, בזה כבר יבואו להודאה ולהכרה גמורה, וזה עניין תשובתו של משה שבגמ’, [ומה שפרש”י לפי ענינם היה משיב דברי ליצנות אפשר דהיינו מה שהשיב באופן זה].

ויתכן שישנם עוד ביאורים בדברי הגמ’, ואני לא באתי אלא לפרש מה שהבנתי בדברי הגמ’ הנ”ל.

ב) מה שהקשה ע”ד החזקוני שכתב (שמות ז’) בטעם מה שהלך משה להתרות את פרעה ביאור משום שהוא מקום טהור שהוא מקום מים, משא”כ בבית המלך היה מקום גילולים.

והקשה דאדרבה הרי המצרים היו עובדין לנילוס והיה זה מקום ע”ז.

תשובה הנה מה שכתב החזקוני שהיה צריך להתנבא במים שהוא מקום טהור, כן איתא כעי”ז במכילתא דרשב”י י”ב א’ שהנביאים שנתנבאו בחו”ל לא נתנבאו אלא על המים, וע”ש, ומה שהוא מקום טהור אינו משום שלא היה שם ע”ז, אלא מצד שהוא מקום המטהר, כמו שכתבתי בחיבורי על המכילתא דרשב”י שם, וכיון שהוא מקום שאינו מקבל טומאה, כמ”ש (ויקרא י”א ל”ו) אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור, א”כ לא אכפת לן שהיו עובדין אותו, וכמו”כ אין העכו”ם אוסרין נהרות בעבודתן, כמ”ש אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, וה”ה ימים ונהרות כדתנן בחולין וכן פסק בשו”ע ביו”ד.

ג) מה שהקשה לדעת הרמב”ן שמתו כל מקנה מצרים במכת דבר, משום שלדעתו גם הבהמות שבבית מתו, [ויעויין באור החיים דס”ל שאע”פ שרק הבהמות שבשדה מתו מ”מ מתו כל מקנה מצרים, שכולן היו בשדה], א”כ מהיכן היה להם בהמות למכת שחין.

וכתב כת”ר דלא יתכן שקנו מישראל, שהרי עברו על איסור לא תחנם.

תשובה ראשית כל לא הבנתי מה שייך איסור לא תחנם קודם מ”ת, דרק א”א קיים כל התורה (יומא כ”ח ב’), אבל שאר ישראל מנ”ל, וגם הרי עדיין לא היה להם קדושת ישראל כ”כ להחשיב כל האומות כנכריים לגבייהו.

ועוד מדוע היה להם דוקא לקנות מישראל, דהיו הרבה אומות העולם שהיו יכולין לקנות מהם, וי”ל שקנו מיד כשמתו להם הבהמות לכל צרכיהן, ועיין במכילתא דר”י ובמכילתא דרשב”י פ’ בשלח בפסוק ויקח שש מאות וגו’, דמבואר שם שהיו המצריים משתמשים רק בבהמות של האומות שהיו משועבדות להם, ולא בבהמות של עצמם, והיו כל בהמותיהן עומדות בטילות, ויתכן כנ”ל שמיד קנו עוד ולכך נענשו במכת שחין.

ד) מה שהקשה הג”ר שמעון רפאל קימל בדעת רש”י שמתו רק אותן שבשדות גם במכת דבר, וז”ל הקושיא, הנה במכת ברד כתיב, ועתה שלח העז וכו’, ויש לבאר מ”ט הכא במכת שחין נאמר רק ברמז שיקחו המקנה מן השדה ואילו במכת ברד נצטוו בפירוש עכ”ל.

תשובה ראשית כל לא הבנתי מה עניין מכת שחין לכאן, ושמא צ”ל בשאלה דבר במקום שחין, ויעויין באוה”ח במכת דבר שעמד ע”ז קצת, וכתב דבאמת משה אמר לפרעה הכל, אלא שלמשה גופיה לא נאמר אלא ברמז, והוא נצטוה לומר לפרעה במלואו, וע”ז כתיב לאמור, אכן בשפ”ח כתב וז”ל, מקשין העול’ למה לא נאמר כאן הירא דבר ה’ ועוד למה לא התרה בם לו’ ועתה שלח העז וגו’.

וי”ל שבדבר לא היה צריך להתרות שהרי נאמר בפי’ הנה יד ה’ הויה במקנך אשר בשדה ומשמע שהגזרה לא היתה אלא בשדה ממילא כל הירא וגו’ הניס מקנהו לפי שהדבר דרכו להמית ב”ח אבל במכת הברד דאין דרך הברד להמית ב”ח אי לא אמר להם שלח העז וגו’ לא היו מקפידין להניחם בשדה (מהר”ן).

וע’ בקצ”מ { קיצור מזרחי.

}תירוצים אחרים, עכ”ל השפתי חכמים.

ודי בזה.

משה”ק מ’היום לעשותן ולמחר לקבל שכרן’ בע”ז ג’ א’, וכן שכר מצוה בהאי עלמא ליכא בקידושין ל”ט ב’, ומאידך ק’ ממ”ש רש”י (והוא מחז”ל) דברים ז’ י’ בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי להאבידו מן העוה”ב.

תשובה – נראה דזהו דוקא בצדיק או עכ”פ מי שאינו רשע, דבזה טובתו שלא יקבל כלום בעוה”ז, אבל רשע שא”צ לחושש לטובתו משום שהוא עצמו מזלזל בחיי העוה”ב ומוקיר על פניו את חיי העוה”ז א”כ ריע מזליה לקבל את זכויותיו בעוה”ז אף שאינו מצד הדין וכנ”ל.

וכמו”כ מצינו שע”י בקשות של צדיקים יוכלו לקבל את זכויותיהם בעוה”ז כמ”ש בפ”ג דתענית ועוד, אלא דמצד דרך ההנהגה אין מקבל את זכויותיו בעוה”ז במקרה רגיל וכנ”ל.

ומשה”ק היאך יוכל בחייו לקבל את גמולו בעוה”ז כיון שאינו שוה לזה, הנה הקו’ ידועה ומצינו לתרץ ע”פ הנ”ל כיון שמייקר את העוה”ז ע”פ העוה”ב א”כ ראוי לו ליטול את חלקו בעוה”ז לפי הערכים שלו.

אמנם עדיין זהו אינו מספיק דהא בערכין מבואר שכל שלא ראה ייסורין מ’ יום קיבל עולמו, וזהו ג”כ בצדיק, כמבואר שם.

{בע”ה יום ג’ עיו”כ תשע”ו
[אח”כ שלחתי מכתב זה עבור החבורה בני הישיה”ק בארחות תורה]}

הקשה מו”ר הגאון ר’ נחום לבה שליט”א דהנה כתב הרשב”א מסכת בבא בתרא דף קכא ע”א וז”ל, מועדי ה’ צריכין קדוש ב”ד.

פר”ש ז”ל שלא המועדות בעצמן צריכין קידוש אלא ראשי החדשים שבהן תיקון המועדות והיינו דתנן בקדוש החדש ואומרים מקודש מקודש, ור”ח ז”ל כתב זה לשונו מועדי ה’ צריכין קידוש ב”ד כי משה רבינו קדשם שנאמר וידבר משה את מועדי ה’ אל בני ישראל דבור זה קדוש המועדות הוא מפי משה שמעינן מינה שהמועדים צריכים קדוש ב”ד לקבעם ולומר המועד ביום זה המקודש ע”כ.

וכתבו לפ”ד הר”ש רוזובסקי ועוד אחרונים דאם לא קדשו ב”ד החדש, אע”פ שר”ח יחול בודאי ביום ל”א מ”מ המועד לא יחול עד שיקדשוהו ב”ד.

וקשה דתנן בראש השנה דף כה ע”א: שלח לו רבן גמליאל גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר.

והנה לר’ יהושע הא ממ”נ לא חל הקידוש שקידש ר”ג כיון שלא היה בזמנו, והנה הזמן שחל להיות יו”כ בחשבונו דר’ יהושע לא נתקדש, א”כ תמוה אמאי חשש ר’ יהושע מלחלל יו”כ שחל להיות בחשבונו כיון שסו”ס לא נתקדש.

תשובה – מצינן ליישב ולומר דר’ יהושע רצה לקדש החודש לפי חשבונו או עכ”פ לכפות לר”ג בקושיות עד שיסכים מדעתו לכך, רק דכיון שר”ג גזר עליו לבוא אצלו במקלו וכו’ לכך כבר הוכרח שלא לקדש, ומה שהי’ מיצר הוא משום שלא קידש ולא משום שהוצרך לחלל יו”כ, כך הו”מ למימר.

ואכן א”צ לזה מטעם דלקמן, אבל אין לדחות דמשמע שהי’ מיצר משום שכבר הגיע זמנו לילך, דבתר הכי תנן נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו, ואי איתא שהי’ הכל באותו היום הול”ל נטל מקלו ומעותיו והלך, ול”ל למתני ביו”כ שחל וכו’ כיון דבאותו היום הי’.

אכן א”צ לכ”ז דהנה הר”ח כתב כל דבריו הללו רק לפ”מ דקי”ל אתם אפי’ מוטעין וכו’ והיינו שהב”ד הם הקובעין את החדשים לפי קידושם, וכדאי’ בגמ’ בב”ב שם, אכן ר’ יהושע אז לא הוה ס”ל כך, אלא דהוה ס”ל דהחשבון בלבד קובע, ולכך היה מיצר ואה”נ אחר ששמא מר”ע זה חזר בו והסכים לדבריו ויוכל להיות דס”ל גם כהר”ח, ובאמת לפי מה שחזר בו כבר לא חשש לטלטל מקלו ומעותיו, והיינו כנ”ל דקי”ל אתם אפי’ מזידין וכו’, וא”צ דוקא לטעם שלא קידשו המועד, אלא דכיון שקדשו החדש א”כ כבר חל יו”כ ביום י’ דר”ג [אפי’ בלא קידוש], וביום י”א דר”ג [שהוא יום י’ לחשבונו דר”י] לא היה כלום.

וגרסי’ התם במתני’ הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר אמר לו יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי שנאמר אלה מועדי ה’ מקראי קדש אשר תקראו אתם בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו בא לו אצל רבי דוסא בן הורכינס אמר לו אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו שנאמר ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו.

ובברייתא שם אי’ הלך רבי עקיבא ומצאו לרבי יהושע כשהוא מיצר אמר לו [רבי] מפני מה אתה מיצר אמר לו (רבי) עקיבא ראוי לו שיפול למטה שנים עשר חדש ואל יגזור עליו גזירה זו אמר לו רבי תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני אמר לו אמור אמר לו הרי הוא אומר אתם אתם אתם שלש פעמים אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין בלשון הזה אמר לו עקיבא נחמתני נחמתני ע”כ לשון הגמ’ ומבואר בכ”ז כנ”ל וכמשנ”ת.

והנה אע”פ שהארכתי ונו”נ כדרכה של תורה לפלפולא דאורייתא מ”מ איני ראוי לדון עם מרן שליט”א בשום דבר, ואין אני צריך לומר כי בכ”ז אני דן בקרקע כתלמיד היושב לפני רבו.

{ויה”ר שנזכה לגמחו”ט
}

שאלה

בס”ד

לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א שלום וברכה וכט”ס!

אחדשכתה”ט כנאה וכיאה באהבה רבה!

א.

בגמרא סנהדרין צד ע”א כתבה וז”ל: לכן ישלח האדון ה’ צבאות במשמניו רזון מאי במשמניו רזון אמר הקב”ה יבא חזקיהו שיש לו שמונה שמות ויפרע מסנחריב שיש לו שמונה שמות חזקיה דכתיב {ישעיה ט-ה} כי ילד יולד לנו בן ניתן לנו ותהי המשרה על שכמו ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום והאיכא חזקיה שחזקו יה דבר אחר חזקיה שחיזק את ישראל לאביהם שבשמים סנחריב דכתיב ביה {מלכים ב טו-כט} תגלת פלאסר {דברי הימים ב כח-כ} פלנאסר {מלכים ב יז-ג} שלמנאסר {מלכים ב טו-יט} פול {ישעיה כ-א} סרגון (סרגין) {עזרא ד-י} אסנפר רבא ויקירא והאיכא סנחריב שסיחתו ריב דבר אחר שסח וניחר דברים כלפי מעלה, עכ”ל הגמ’.

במה שכתבה הגמ’ ששמונה שמות היו לו לחזקיהו ושמו חזקיה הוא לא שמו אלא נראה כך שהוא שם כינוי לחזקיה שחזקו י”ה או שחיזק את ישראל לאביהם שבשמים.

האם כך ההבנה או שבאמת שמו היה חזקיה והגמרא רוצה לגלות מדוע נקרא כן ומביאה ב’ טעמים לכך שהתגלגל שיקראו אותו הוריו כן.

ב.

וכן על סנחריב שנקרא סנחריב שסיחתו ריב או שסח וניחר דברים כלפי מעלה, האם כן קראו לו הוריו והגמרא מגלה מדוע התגלגל שנקרא כך באופן כזה מב’ סיבות או שהוא רק שם כינוי.

ועוד חשבתי לעצמי שכאשר כותבים סיחתו או סח בסמ”ך הכוונה היא על שזה סיח באופן של מריבה ושיחה הוא לשון תפילה כמו ויצא יצחק לשוח בשדה.

אם זה נכון לומר כן שסח הוא לשון מריבה ושח הוא לשון תפילה.

ג.

 עוד בגמרא (שם), וז”ל: להיכא אגלי להו מר זוטרא אמר לאפריקי ורבי חנינא אמר להרי סלוג אבל ישראל ספרו בגנותה של ארץ ישראל כי מטו שוש אמרי שויא כי ארעין כי מטו עלמין אמרו כעלמין כי מטו שוש תרי אמרי על חד תרין, עכ”ל הגמרא.

ונשאלת השאלה האם ידועים אלו המקומות להיכן הם גלו האם זה נכון שהרי סלוג הם הרים מושלגים וס’ וש’ מתחלפות ויהיה נקרא כך הרי שלוג מלשון שלג ואולי הם הרי האטלס שנמצאים בצפון אפריקה במרוקו.

וכן שוש האם הוא חבל סוס הנמצא במרוקו וידוע שבני מרוקו לפעמים מחליפים את הש’ בס’ ועל כן זה נקרא סוס.

ושמעתי שהמזג של אותו אזור במרוקו הוא כמו ארץ ישראל (הורי שיחיו הם משם).

וכן היכן נמצא המקום עלמין.

ומה הוא שוש תרי.

אשמח מאוד אם כת”ר יוכל להשיב לי על שאלותי אלו ושכמ”ה.

באהבה רבה

בברכת התורה ולומדיה

רן יוסף חיים מסעוד אביחצירא

מח”ס מריח ניחוח

עפולה.

***

תשובה

שלו’ רב וכט”ס

גבי שאלה א’ בפשטות להלומד הפשוט ע”ד פשט הוה משמע דאי”ז שם אלא כינוי, דאל”כ הוה להו ט’ שמות וכן גבי סנחריב, ואמנם במהרש”א נמצא לשון דמשמע שהם שמות אבל י”ל דלאו דוקא נקט אלא לפרש דבר בלבד מאי דעסיק עי”ש.

ויעוי’ ברש”ש שם שנתקשה בדבר שהוא עיקר ושורש דברי הגמ’ וז”ל, והאיכא חזקיה שחזקו יה כו’, ק”ל דהא כולהו שמותיו ג”כ אינם אלא תוארים ע”ש מאורעותיו.

וכמו כן קשה גבי סנחריב דהלא רבא ויקירא ודאי שמות תוארים הם עכ”ל, ומשמע דמפרש בתירוץ הגמ’ דלעולם חזקי’ הוא שם אלא שנקרא על שם המאורע ולא כשאר השמות, ועל זה מקשה הרש”ש דהרי גם שאר השמות הם על שם המאורעות.

והיה מי שיאמר שהשם חזקיה אינו שם קבוע כלל אלא שם תואר שניתן לו לפי שעה, אבל דוחק גדול לומר שבכל הנבואות וכם בס’ ישעי’ ומלכים וכן בס’ משלי שנזכר אגב ובכל ספרי חז”ל נזכר בשם חזקי’ סתמא ולא בא’ מכל השמות הללו, ולמה נימא שדוקא שם חזקי’ לא היה שם קבוע.

ולתרץ כ”ז וליתן גם פשיטותא ויישוב למעלתכם אעתיק דברי הרב אברבנאנל זכרונו לברכה, אף דאינו שייך לגמרי דהא עיקר דרוש שלו מדבר בהקב”ה, מ”מ אעתיק דבריו דמתפרשין גם על חזקי’ גופי’ כמבואר בדבריו [ישועות משיחו ח”ב, העיון הג’, פ”ב], וז”ל, ושיהיה לפ”ז ענין “ויקרא שמו” מלשון גדולה ושררה, כמו “וקרא שם בבית לחם” (רות ד, יא) “ועשית לך שם” (דה”א יז, ח), אף כאן אמר על חזקיהו “ויקרא שמו” שהקב”ה יגדל שמו וטבעו בעולם עד “ואגדלה שמך” (בראשית יב, ב).

הנה א”כ אם נפרש השמות האלה על הקדוש ברוך הוא נכון הדבר, ואם נפרשם על חזקיהו כבר יפלו עליו מבלי עירעור, וכן במלך המשיח היוצא מחלציו ע”כ.

עי”ש באריכות דילי’.

ולפ”ז י”ל דאדרבה שם חזקי’ היה שם העצם, ושאר השמות הכונה לשמו בעולם וגדולתו.

גבי שאלה ב’ בכתבי הסופרים הקדמונים ראינו בהרבה מקומות שלא הקפידו בין שי”ן שמאלית לס’ בכתיבה, ראה לדוגמא יומא פ”ח לגבי שליו דמפרשי’ סלו, וראה בפסיקתא רבתי פ’ ויהי ביום השמיני גבי הפסוק כמסמרות במקום ש’ והדוגמאות הן לאין ספור כמדומני, וכבר רמזתי מזה בחיבורי פשר דבר על מדרש פתרון תורה פ’ חוקת גבי בשבעת מעסי אדם חוטא, ועוד בס”פ בלק לא הקפדתי אני הקטן בדברי המדרש בין סיחה לשיחה עי”ש, ומיהו יעוי’ מה שכתבתי שם בפשר דבר פרפרת על ענין סיחה שם ששייכת רק לענין שם.

גבי שא’ ג’ אני מבין שכל עצמו לשאול בשמות ערים ובזה איני מתמצא, אם כי דבר ראשון אני יכול לומר ששי”ן לפעמים נקראת בסי”ן וכן בשמות ערים עד הדורות האחרונים ותמצא אמשטרדם ובנבנשתי והאריכות בזה אך למותר.

 ויעוי’ עוד במהרש”א ולפי דבריו מעיקרא דמילתא מוכח שהעיר שוש היא בשי”ן שמאלית ולא ימנית עי”ש.

ודבר שני אפשר להוסיף דלצורך חקירת הענין אולי יש מקום לבדוק אם ערים אלו הם בדרך למקומות שגלו שם בנ”י כמבואר בספ”ק דיבמות עי”ש, או לא, אף דאינו בהכרח דיש לומר שסיבב אותם על דרך נתיבותי עוה.

יזכה להגדיל תורה ולהאדירה

***