מצטער

{בע”ה י”ד תשרי תשע”ו ערב סוכות
שאלה – הקשה הג”ר יצחק סורוצקין ר”מ דטלז, על מה שכתב רמב”ם (הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה יב) אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר [ויקרא כ”ג] ושמחתם לפני ה’ אלהיכם שבעת ימים, וכיצד היו עושין ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו, ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון, וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד מתחילין מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים לשמוח שאר היום עם כל הלילה.

}

וצ”ע דכיון דמייתי קרא ושמחתם לפני ה’ אלהיכם שבעת ימים, א”כ אמאי מתחילין ממוצאי יו”ט כיון דאין כאן ז’ ימים.

תשובה – הנה זה מסתבר דכל גדרי שמחה שנזכרו בגמ’ וברמב”ם כגון בשר ויין אינו חיוב השמחה בעצמה, דמצות השמחה היא עצם השמחה רק שקבעו חז”ל שישתה יין שיבוא לידי שמחה כמ”ש בתשובתי על ר”ה ע”ש, וכן ראיתי שכתב המנ”ח כעי”ז, וא”כ גם שמחת בית השואבה אי”ז צורת השמחה המחוייבת ע”פ התורה אלא המועיל לכך, וממילא דחו חכמים זה שלא ידחה שבת, דסגי בשמחה גרידא בשאר ימים.

במסכת סוכה דף נ ע”ב תנו רבנן החליל דוחה את השבת דברי רבי יוסי בר יהודה וחכמים אומרים אף יום טוב אינו דוחה.

והתם בדף נא ע”א ורבי ירמיה בר אבא אמר מחלוקת בשיר של שואבה דרבי יוסי בר יהודה סבר שמחה יתירה נמי דוחה את השבת ורבנן סברי שמחה יתירה אינה דוחה את השבת אבל בשיר של קרבן דברי הכל עבודה היא ודוחה את השבת.

וה”נ קי”ל כר”י בר אבא.

וביאור הדבר לפי ר”י בר אבא האם שמחה יתרה זו של כלי השיר, היא הכונה בתורה מ”ש ושמחתם וגו’ או דלמא לא, וממילא אינה דוחה [וע”ש עוד בתוס’ נ’ סע”א], וכן פסק הרמב”ם כרבנן, וקרא דנסב היינו כנ”ל.

אכן הרד”ק כפי הפשט מפרש תי’ חג מענין ריקוד וטיפוח לשמחה, ובסוכות היתה שמח’ יתירה של בית השואבה לפיכך ראוי הוא להקרא ביחוד בשם חג, ומפני כן אומרים בו בתפלה זמן שמחתנו, ויש לידע האם כ”כ להלכה ממש, דידוע שמפרשי הפשט לא חשו לזה ואכמ”ל, וא”כ צ”ל לפ”ד הרד”ק דאה”נ רבנן עקרו הדבר בשוא”ת [ועיין בספ”ק דחגיגה דלא משמע כהרד”ק כמדו’, ואין לי פנאי כעת], וצ”ע.

ורש”י סוכה מ”ג ב’ ד”ה לולב, מלשונו נראה דחולק על שי’ הרמב”ם, ובודאי עיקר הדין של שמחה נפקא ליה מושמחת בחגיך, כמ”ש רש”י בסוכה מ”ב ב’ ד”ה והשמחה לגבי קרבן שמחה ע”ש, וענין שמחת בית השואבה היינו שמחה בניסוך המים לדעת רש”י כדאיתא שם מ”ב ב’ ד”ה החליל, ונפקא ליה לרש”י לכאורה מדכתיב ושאבתם מים בששון, כדמשמע בסוכה מ”ב ב’ לפרש”י בד”ה מה”מ ע”ש, ודלא כביאור השני שם המובא בתוס’, מיהו סוגיא דסוכה מ”ג א’ באמת צ”ע לדעת הרמב”ם, כיון דדרשינן ושמחתם ימים ולא לילות לגבי שמחת לולב, ומנ”ל לחלק דשמחת בית השואבה מיירי גם בלילול, עיין בחידושינו שם.

ובת”י פי’ והיית אך שמח על שמחת בית השואבה, וצ”ל דהיינו אסמכתא בעלמא.

בענין תשבו כעין תדורו

שאלה – הקשה הג”ר עקיבא קיסטר ר”מ בישיבת יד אהרן, דאי’ בשו”ע או”ח סי’ תרל”ט ס”ה ירדו גשמים, הרי זה נכנס לתוך הבית; מאימתי מותר לפנות, משירדו לתוך הסוכה טפות שאם יפלו לתוך התבשיל יפסל אפילו תבשיל של פול.

וכתב הרמ”א הגה: ואפילו אין תבשיל לפניו (סמ”ג והגהות אשיר”י).

ומי שאינו בקי בזה השיעור, ישער אם ירדו כ”כ גשמים לבית אם היה יוצא, יצא מסוכתו ג”כ (א”ז והגהות אשיר”י פרק הישן ומרדכי פ”ב מיימוני פ”ו ומהרי”ל); וכל זה דווקא בשאר ימים או לילות של סוכות, אבל לילה הראשונה צריך לאכול כזית בסוכה אף אם גשמים יורדין (טור ור”ן והרא”ש), ויקדש בסוכה (כדי) שיאמר זמן על הסוכה (ת”ה סי’ צ”ה).

אכן בסימן תרמ סעיף ד כתב הרמ”א ואם עשאה מתחלה במקום שמצטער באכילה או בשתייה או בשינה, או שא”א לו לעשות אחד מהם בסוכה מחמת דמתיירא מלסטים או גנבים כשהוא בסוכה, אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפי’ בדברים שלא מצטער בהם, דלא הויא כעין דירה שיוכל לעשות שם כל צרכיו (מרדכי פרק הישן) ע”כ.

ומשמע לפו”ר דגם בלילה הראשונה לא יצא.

{ובשו”ע (סימן תרלג סעיף ט) היתה גבוהה מעשרה, והוצין יורדין לתוך עשרה, אפילו אם חמתן מרובה מצלתן, פסולה; אבל אם הנויין יורדין לתוך עשרה, אינם פוסלים ע”כ.

}

תשובה – נראה לחלק בין דבר שהוא בעצם הסוכה ככל הנך, לבין גשמים שהם דבר חיצוני ואינו קבוע דבזה אין פוסלין הסוכה.

ונ”ל להוכיח ד”ז מדברי המ”ב תרל ס”א שכתב על ריח רע, דחיישינן שמא מחמת זה יצא מן הסוכה ודיעבד שפיר דמי אף בסכך כמ”ש בסימן תרכ”ט סי”ד אם לא שהוא ר”ר שאין אדם סובלתו אפשר דפסול מן התורה דבעינן תשבו כעין תדורו [פמ”ג] עוד כתב אותן שעושין סוכה אצל בה”כ ואשפה מפני שהמקום צר להם וריח רע מגיע אליהם מן התורה יוצא ידי חובתו אבל לא יברך בהמ”ז שם (כדלעיל סי’ ע”ט ס”ב עי”ש בדעה ראשונה שפסקו כן האחרונים) ואם יש לו מקום אחר בודאי לא יעשה שם.

ואם אין מגיע לו הריח רע רק רואה בית הכסא ג”כ אסור ועיין לקמן בסימן תרל”ז בביאור הלכה סוף ד”ה וכן בקרקע שהיא של רבים עכ”ל.

והנה לכאורה דבריו שכתב לפסול סוכה כזו נסתרין מגמ’ ערוכה במסכת סוכה דף כו ע”א רב שרא לרב אחא ברדלא למגנא בכילתא בסוכה משום בקי רבא שרא ליה לרבי אחא בר אדא למגנא בר ממטללתא משום סרחא דגרגישתא רבא לטעמיה דאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה ע”כ.

ומבואר מתוך הדברים להדיא שאין כאן פסול בסוכה אלא פטור של מצטער.

ואם תאמר דכיון שהדפנות עצמן פגומין גרע, זה לא יתכן דבכ”מ מבואר שרק הסכך הוא הסוכה ולא הדפנות.

[עיין רש”י ור”ן ריש סוכה].

ובפרט דיש משמעות שלרצפת הסוכה יש ג”כ מקום בסוכה כיון דסוכה ללא רצפה פסולה, ולהכשירה צריך לתקן לה רצפה תוך כ’.

ולפמ”ש ניחא דיש חילוק בין היכא שעשה הסוכה בכשרות והריעותא לא קביעא לבין היכא שדפנות הסוכה עשה כך שהריעותא קבוע בסוכה, ולא נולד אח”כ.

והנה נחלקו האחרונים בזמן שיורדין הגשמים שכ’ הצפנת פענח שאז אין זה זמן סוכה כלל, ואמנם בשו”ת שבט הלוי כתב שיפרוש ניילון ע”ג הסכך ויקיים עכ”פ לדעת ר”ת מצות סוכה [א”ה ולדעת החזו”א שקוף בלא”ה נידון כאויר], ודברי הצ”פ לא עינתי בפנים אכן נראה דלא אזלי כדעת הרמ”א הנ”ל וג”כ אין דבריו מכוונים כדעת הסברא שכתבתי, וכן כתבו הגר”א ועו”פ לפסוק כהדעות דפליגי.

אכן יש להקשות על שי’ השה”ל מלשון השו”ת מהר”ח אור זרוע סימן קצד וז”ל, ואיני מבין ללישנא קמא לא יטיח רצפת הסוכה באותה קרקע לבנה ואם כבר הטיח יסיר או יעשה לעצמו סוכה אחרת.

דקיימא לן כחכמים (כ”ז ב’) דאמרו עושין סוכה בחולו של מועד ודוחק לומר שדווקא בי”ט שרא ליה ולא בחול המועד, ועוד הלא ר”ת מתיר לפרוס סדין תחתיה מפני הנשר שלא יהו עלין וקסמין נושרין על שולחנו.

וא”כ גם מפני הגשמים יפרוס שטיחי עורות על שולחנו שלא תסרח מקפתו ולא יפנה הסוכה.

ושמא י”ל התורה התירה לעשות סוכה מפסולת גורן ויקב ומינה ילפינן דכל גדולי קרקע כשירים לסכך בנסרים ד’ על ד’.

אי לאו משום גזרת תקרה דאתי למימר מה לי לישב בסוכה המסוככת בנסרים מה לי לישב תחת תקרת הבית אם היא בנסרים מקורה.

וההיא ודאי פסול מדאורייתא דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל השנה.

וגם אם סוכה המצלת מן הגשמים פסולה, איך יאמר מה לי נסרים מה לי תקרת הבית והלא תקרת הבית מנצלת מן הגשמים.

וסוכתו צריך לעשותה שלא תציל מן הגשמים אלא התורה לא חייבה לעשות סוכה כמין בית להציל מן הגשמים ומן החמה.

ולרוחב כל בני החופה ושיהא נוח לחולה לישן כמו בבית שהרי מגרנך ומיקבך כתיב דהינו פסולת גורן ויקב ובאלו אי אפשר לסכך להציל מן הגשמים עכ”ל.

וצ”ל דאיהו עיקר הדין קאמר, אבל מ”מ אפשר שיש מה”מ בזה.

אחר זה ראיתי דכבר נחתי הפוסקים לחלק בענין דלעיל, ואינן לפני כעת, עיין בבכורי יעקב סי’ תרמ סקי”ג ואג”מ או”ח ח”ו סי’ מ”ג.

{בס”ד מוצש”ק פ’ וירא, י”ט מרחשון תשע”ו}

שאלה – גרסינן במסכת בבא מציעא דף פו ע”ב, מאן נינהו שלשה אנשים מיכאל וגבריאל ורפאל מיכאל שבא לבשר את שרה רפאל שבא לרפא את אברהם גבריאל אזל למהפכיה לסדום והא כתיב ויבאו שני המלאכים סדמה בערב דאזל מיכאל בהדיה לשזביה ללוט דיקא נמי [דכתיב] ויהפך את הערים האל ולא כתיב ויהפכו שמע מינה עכ”ל.

וברש”י בראשית פרק יח פסוק ב ביאר הענין טפי בקצת שינוי, ע”פ הב”ר פרשה נ’ ב’, (וע’ בתוס’ בב”מ שם), וז”ל, והנה שלשה אנשים – אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחיות.

תדע לך שכן כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים (פסוק ח) ויאכלו, (פסוק ט) ויאמרו אליו, ובבשורה נאמר (שם י) ויאמר שוב אשוב אליך, ובהפיכת סדום הוא אומר (יט כב) כי לא אוכל לעשות דבר, (שם כא), לבלתי הפכי.

ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, הוא שנאמר (שם יז) ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך, למדת שהאחד היה מציל עכ”ל.

וקשה חדא א”כ מ”ט באו לבית אברהם ג’ מלאכים, כיון שהמלאך שתפקידו היה להפוך את סדום לא היה לו מה לעשות בבית אברהם (מהגר”ד סוקולוסקי).

ועוד קשה דלקמן יח טז כתיב וישקיפו על פני סדום, ואמרו רז”ל שכל השקפה לרעה, ומ”ט שניהם השקיפו כיון שרק א’ נהן היה עליו להפוך את סדום (מהגר”ח גריזמן).

תשובה – יש לחלק הדברים לב’ שאלות, ונדון בכל א’ מהן בפ”ע, וכדלהלן: בענין השאלה הראשונה מ”ט הגיע לבית אברהם גם אותו המלאך שבא להפוך את סדום, הנה לכאורה הדבר מסתבר שבא כדי לגרום נחת רוח לאאע”ה שיבואו אליו אורחים, ואע”פ ששנים באים בין כך, מ”מ אינו דומה מועטין העושין למרובין העושין, ובג’ הדבר ניכר כיון שרבים הם.

וכמ”ש רש”י בראשית פרק יח פסוק א הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא המלאכים עליו בדמות אנשים עכ”ל.

ואף שתירוץ זה נכון מצד עצמו, אכן מתוך דברי הרא”ם נראה דל”ס כך, שכתב ע”ד רש”י, אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאת את אברהם.

דאם לא כן “שלשה” למה.

שאין מלאך אחד עושה שתי שלחיות.

פירוש: וליכא למימר בחד סגי, דאין מלאך אחד עושה שתי שלחיות עכ”ל.

ומבואר באופן פשוט דלא הוה ס”ל מתירוץ זה, ולפי דעתו נראה דהוי סגי במלאך א’.

אכן בגור אריה בראשית פרק יח פסוק ב כתב יישוב נכון ע”ז, וז”ל, ורפאל וכו’ הלך משם וכו’.

ואם תאמר מנא ליה לומר שהיה כאן מלאך לרפאות את אברהם, שמא לא היה כאן שום מלאך לרפאות את אברהם, ויש לומר שאם כן לא צריך לג’ מלאכים, ואילו בשביל להציל לוט ולהפוך את סדום היו יכולים לילך לסדום, ולא יצטרכו לבא אל אברהם ולבא אל ביתו, אבל השתא שאותו שהיה מציל את לוט היה מרפא את אברהם – אתי שפיר, דכולם יבאו אל אברהם; האחד לבשר את שרה, ואותו שהיה מציל את לוט היה צריך לבא לרפאות אברהם, והמהפך את סדום לא היה רשאי לילך בלא אותו המציל את לוט, שלא היה יכול להפוך אם לא שיהיה לוט ניצול קודם, כדכתיב (להלן יט, כב) “כי לא אוכל לעשות דבר וגו'”, ולפיכך באו שלשתן אל אברהם, עכ”ל ובתוך דבריו מבואר הטעם שהיו כולן צריכין לבוא אל בית אברהם.

בענין השאלה השניה יש לעורר דבאמת הרבה מן הפרשה אינו מובן, דהרי הרבה מן הפרשה נאמר בלשון רבים, ומ”ט הגיעו בכלל לביתו של אברהם.

וז”ל: [בראשית פרק יט, א] ויבאו שני המלאכים סדמה בערב, ושם [יא] ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול, ושם [יב-יג] ויאמרו האנשים אל לוט עד מי לך פה חתן ובניך ובנתיך וכל אשר לך בעיר הוצא מן המקום, כי משחתים אנחנו את המקום הזה כי גדלה צעקתם את פני ה’ וישלחנו ה’ לשחתה.

ומבואר מדברי המקרא שלא שייך לכאורה לפרש דברי רז”ל כפשטן.

וראיתי בשפתי חכמים י”ח ב’ { וצויין בדפו”ח שהוא בשם הרא”א, והיינו ‘ה”ר אהרן אבולראבי’, או: ‘אלדעי’.

}, שהקשה ותירץ דבאמת בא בשביל להציל את לוט אלא שההשחתה היתה במקרה, ויש להוסיף דגם גבי הצלת לוט נאמר, ויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר, ויתכן ג”כ דמי שהגיע להפוך את סדום בא אח”ז ג”כ להציל את לוט.

ובאמת מצינו שמלאך יעשה אח”ז יותר משליחותו, כמו שהכו בסנורים את אנשי סדום, אך זה יש לדחוק שכלול בהפיכת סדום.

ואפשר להטעים הדבר ע”פ מה שהובא בגור אריה בראשית פרק יח פסוק ב ויש מפרשים מפני שאין זה כבודו של מקום שיהיה משתמש במלאך אחד שני דברים – כאילו היה חסר שלוחים, ונאמר (איוב כה, ג) “היש מספר לגדודיו”.

ואין שני מלאכים עושים שליחות אחד – שהיה זה נראה כאילו מבלתי יכולת שיהיה מלאך אחד עושה וגומר השליחות עכ”ל, וכיון שאינו עיקר ומטרת השליחות אלא ממילא אין לחוש בזה.

אכן משאר המפרשים נראה דלא היה ס”ל כן.

ובאמת בגור אריה שם יישב כל ב’ קושיות הללו באופ”א, וז”ל, ואף על גב דכתיב (ר’ להלן יט, יז) “ויניחוהו החוצה וגו'”, “כי משחיתים אנחנו וגו'” (שם שם יג), ונראה דהוצאה שהיא קודם השחתה יכול המלאך המהפך לעשות, כיון שאי אפשר להשחית אלא אם כן מוציא את לוט תחלה (להלן יט, כב), אם כן ההוצאה מענין שליחות המהפך, אבל בעת שהוא מהפך לא יכול להציל, שהרי אין לומר שאין לו להפך עד שיהיה לוט ניצול, כיון שכבר הוא מהפך.

וכן מה שכתוב “כי משחיתים אנחנו” לפי שעל ידי המלאך המציל את לוט היה יכול המלאך המהפך להפוך, לכך כתיב “כי משחיתים אנחנו” עכ”ל, והנה לפ”ד הגו”א ג”כ לק”מ דסו”ס דעתו שוה שההפיכה בפועל נעשתה ע”י ב’ המלאכים, וגם ההוצאה של לוט היתה ע”י שניהן.

וא”כ שייך בזה ל’ השקפה לרעה על שניהם.

(ועיין בתוס’ בב”מ שם).

{בע”ה נר ה’ לחנוכה עש”ק פ’ מקץ ער”ח טבת תשע”ו}

מה שהקשה איך ראה פרעה בחלומו שיבלים דקות בולעות שיבלים עבות, הא אמרי’ בברכות נ”ה ב’, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו שנאמר אנת מלכא רעיונך על משכבך סלקו ואיבעית אימא מהכא ורעיוני לבבך תנדע אמר רבא תדע דלא מחוו ליה לאינש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופא דמחטא.

ופרש”י, הרהורי לבו, מה שהוא מהרהר ביום, רעיונך מחשבותיך, וכן כל לשון רעיון שבמקרא אינו לשון רצון אלא לשון מחשבה וזה יוכיח ורעיוניה יבהלוניה דניאל ד’ וכי רצונו של אדם מבהלו אלא מחשבותיו מבהלין אותו.

דקלא דדהבא, דבר שלא הורגל לראות ולא הרהר בו מעולם.

קופא דמחטא, נקב המחט ע”כ.

תשובה הנה על עצם הקו’ יש לדעת דבגמ’ לא מנו כל הדברים שאין אדם רגיל לראותן, אלא רק כעין ב’ דברים הללו שא”א שאדם יחשוב עליהן, ומסתמא ישנם עוד דברים שא”א שאדם יחשוב עליהן, אבל באמת יתכנו חלומות שאינם מציאותיים, ויש להתבונן בהוה ובמציאות, שרוב החלומות שלנו הנם דברים שאינם מציאותיים, והיינו דשייך שאדם יחשוב גם על דברים לא מציאותיים, ומה שנזכר בגמ’ הם דברים שאין אדם מעלה אותם על דעתו, זהו לאמיתו של דבר, אבל בענינינו עיקר התירוץ הוא דכמה מיני חלומות יש; יש חלומות ע”י מלאך ויש חלומות ע”י שד, כמ”ש בגמ’, ויש חלומות מהרהורי לבו, עיין עוד במהרש”א שהבאתי בתשובה לעיל, וכתב ר”י החסיד בעל הספר חסידים שאם תרצה לעשות שא’ יחלום חלום תבוא אליו לפני קומו, ותלחש באזנו את דבר החלום והוא יחלום אותו, ויש עוד חלומות שבאין ע”י עשנים של מאכלות, כמ”ש הספרים וכן אמרו חכמי הטבעיים, ואין כלל גמור על כל החלומות שצריכין שיהיו מהרהורי לבו, אלא דעיקר החלומות הם ע”י הרהורי הלב, וגם מה שעיקרן ע”י מאכל או לחישת שד, מכל מקום הלך החלום ודרכו מתנווט ע”י האדם ומחשבותיו.

אבל אה”נ חלום הבא ע”י מלאך והוא כעין נביאות, ודאי שייך שיהיו בו אפי’ דברים שאין האדם חושב עליהן.

אבל בגמ’ לא הזכירו זה, משום שחלום זה אינו מצוי, וגדר הימצאות חלום זה הוא ‘נס’, ר”ל שאינו המציאות הטבעית.

ופעמים שנזכר בחז”ל אין כו’ אלא וכו’, ואין הכונה שאין יוצא מן הכלל, וכל בלשונות האחרים ג”כ כמו כל העושה וכו’, שאין הכונה תמיד לכל מי שעושה ללא יוצא מן הכלל.

וכן אמר הגריש”א על הלשון בהלכה ‘חייב’ שאין תמיד הכונה שהוא חיוב גמור.

ותהלה לאל מצאתי כביאורינו ממש [בתירוץ השני] בפי’ המלבי”ם ז”ל כאן וז”ל, לא ראיתי כהנה בל יאמר רעיונך על משכבך סליקו כמ”ש אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו עז”א לא ראיתי כהנה כמ”ש מעולם לא חזי אדם פילא דמעיילא בקופא דמחטא ע”כ.

ר”ל דזה גופא היה לפרעה ההוכחה שחלומו היה אמתי ממה שראה דבר זה, א”כ בודאי לא היה רק מהרהורי לבו.

אחר שכתבתי כ”ז עיינתי בתשובת שבות יעקב ח”ב סי’ ל”ד, ולפו”ר נראה דמה שכתבתי הוא מחלוקת האחרונים, בין הט”ז לתשובת חינוך בית יהודה, וז”ל השבו”י, מי שחלום לו חלום מג’ חלומות והרהר בו ביום אי מחויב להתענות או לא.

תשובה, הא מילתא כבר אמורה בספר ט”ז א”ח סימן רפ”ח ס”ק ג’ שכתב וז”ל ונראה דבכל גווני שהרהר ביום ובא לו לחלום אח”כ אין כאן שייכו’ לומ’ מן השמי’ הראוהו אלא הרהר גרם לו וכמעשה דפ’ הרוא’ א”ל שבור מלכא לשמוא’ אמרית’ דחכימ’ טוב’ אימ’ לי מה חזינ’ בחלמא פי בלילה הבאה וא”ל דחזא רומא ושבו לך וטחנו בך קשיית’ ברחיים דדהבא הרהר כולי יומא וחזי הרי דבהרהור תליא מילתא ואין בזה הוראה מן השמים ע”כ לא יתענה בשבת בזה כנלע”ד עיקר למעלה עכ”ל הט”ז ולפי הראיה שהביא משמע דאף בחול אין להתענות תענית חלום כשהרהר בה בו ביום רק בשבת ס”ל שאסור להתענות לה”ק לא יתענה בו בשבת דהיינו איסורא איכא ובתשובת חינוך בית יהודא סי’ ג’ כתב וז”ל מה שאמרו רבים שאם מהרהר עליהם מבע”י שאין להתענות עליהם לא ידעתי הסמך שיש לאלו הדברים בגמר’ ובפוסקי’ ואדרבה יש להביא ראיה דמצינו בגמרא פ’ הרואה אמר רבא מנין שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו שנאמר אנת מלכא רעיונך על משכבך סליקו והביא שם מעשים לראיה ואין להביא ראיה מדאית’ התם הבא על א”א בחלום מובטח לו שהוא בן העה”ב וה”מ דלא ידע ולא הרהר בה מאורת’ דש”מ שאינו מתקיים אם הרהר בה התם טעמא אחרינא איכא לפי שחוטא בהרהור איך יאמר שהוא בן עולם הבא ע”כ אין בידי להקל והמיקל עליו להביא ראיה וכתב שם בהג”ה דבחול יש להחמיר ולהתענות משא”כ בשבת דאין ספק סכנה מוציא מידי ודאי ולעד”נ עיקר כדעת הט”ז דבשבת אסור ובחול א”צ להתענות כשהרהר בו באותו יום וכדמייתי הט”ז ראיה ברורה מהאי דפ’ הרואה בעובדא דשבור מלכא ומהא דאמר רבא מנין שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו אין סתירה כלל דודאי אין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו וכדאמר רבא תדע דלא מחזי לאינש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופה דמחטא דהיינו דבר שלא הרהר ולא ראה מעולם ודאי אין מראין לו וכן משמע להדיא מלשון פרש”י שם ברכות דף נ”ה ע”ב והא דאמרינן הבא על א”א בחלום מובטח לו שהוא בן עוה”ב והוא דלא הרהר בה מאורתא אבל מ”מ צ”ל שהרהר בה פעם אחת דאל”כ לא היה רואה כן בחלום כיון שאין מראין לו אלא מהרהורי ליבא נמצא שאין כאן סתירה בסוגית אלו דהיכי שהרהר בו באותו היום אין צריך להתענות כלל דהרהור יום ודאי גורם אבל לא הרהר באותו יום אף ע”פ שהרהר בו פעם אחרת הוי חלום גמור וצריך להתענות בו אם הוא מאותן חלומות שצריך להתענות בו, נ”ל הקטן יעקב, עכ”ל השבו”י.

אכן נראה עתה להביא ראיה ברורה לדברינו מדברי התשב”ץ ח”ב סי’ קכ”ח וז”ל, ומה שראוי לדקדק בזה הוא בענין החלומות דרך כלל במאמרי התלמוד כי הידיעה בכללים קודמת בטבע ובסדר לידיעה בפרטים וראינו כי יש מקומות שחכמינו ז”ל חוששין להם ויש מקומו’ שאין חוששין להם כלל וראוי לנו לחזר אחר טעמי הענין כי ידיעת הדבר בסבותיו היא ידיעה שלימה ובלא ידיעת הסבות אינה ידיעה רק מחשבה וכשיעלו בידינו הטעמים יתבררו ויתלבנו ויצרפו הדברים במה היתה החטאת הזאת בענין דרושנו אשר אנחנו הולכים סביבו אמנם המקומות אשר ראינום שהם חוששין לחלומו’ הוא זה המקום אשר עליו הי’ זה המשא והמתן והוא שנדהו בחלום המוזכר בראשון מנדוים [צ”ל מנדרים ח’ ע”א], וכן במקומות אחרי’ מפורשי’ באחרון מברכות, וביבמו’ בפ’ האש’ רבה צ”ג ע”ב אחזיקו אקריין קנה רצוץ מאי לאו הכי קאמרי הנה בטחת לך על משענת קנה הרצוץ לא הכי קאמרי ליה קנה רצוץ לא ישבר וכו’ עד לאמ’ יוציא משפט אמנם במקומות שאין חוששין להם כלל הוא מה שהוזכר בפ’ זה בורר ל’ ע”א שאמרו שם הרי שהי’ מצטער על מעות מעשר שני שהניח לו אביו בא בעל החלום ואמר לו כך וכך הם במקו’ פלוני הם זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין והרי כאן סתיר’ מפורשת ואפשר היה לפרש שאין בה סתיר’ ובכל מקום ראוי לנו לסמוך על החלום בין לענין נדר בין לענין מעשר שני וענינים אחרים אם הוא עצמו חלם החלום אבל אם אחר חלם לו אין לו לסמוך על חלומו בשום מקום זהו שאמרו בא בעל החלום כלומר האיש החולם חלום אמר לו כן ולפי פי’ זה יש לסמוך על החלומות אם הם חלמו אותם אבל אם אחרים חלמו להם אין לסמוך עליהם כלל והתבאר טעות המתענין לפי זה אחר שאחר חלם להם והם לא חלמו אבל מכיון שאמרו זה הי’ מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין והוא מאמר כללי לכל חלומות אי אפשר לפרש כן ויש לנו עכ”ל התשב”ץ.

ושם בתשובה קכ”ט כתב וז”ל, אמנם מצד מה שהתירם מהנדוי אחר שנתקיים התנאי והתענו לא טעה כלל שאם היו צריכין היתר אם לא התענו אפילו התענו לא נפטרו כלל וזהו מתבאר ממה שאמרו שם בגמר’ נדרים ח’ ע”א אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי שמתוניה ושרו ליה בחלמיה מאי אמר ליה כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים ודעתם לומר שחלום זה קצתו צודק וקצתו בלתי צודק ולענין הנדוי נחוש לו ולענין ההיתר לא נשגיח בו כלל כי אין זה החולם נביא שיצדק בכל דברי חלומו ואפילו נאמר שצדק במקצתו אינו מחוייב שנאמר שצדק בכלו וזה על מה שהשרישו שאי אפשר לחלום בלא דברים בטלים וכן בנדון הזה מה שראה החולם שאם לא יתענו יהיו מנודין צדק במה שאמר יהיו מנודים ולא צדק בהטלת התנאי ודעת בעל החלום הוא שיהיו מנודים בין יתענו בין לא יתענו ונתבאר בלא ספק שלא טעה מזה הצד אמנם מצד מה שהזקיקם להיתר והם לא חלמו ולא נאמר להם הנדוי בזה נראה ודאי שהוא כדבריך שאין לו סמך בתלמוד בזה כלל אלא שבני אדם הם חוששין לזה לפי שעונש הנדוי הוא גדול ממה שמצינו בנדויו של יהודה מכות י”א ע”ב ועל הספק הם רוצים להיו’ ניתרין ואתה שמעת את שמע החכם הרופא דון טדרוס אבן דאוואר נ”ע שהיה מחשובי קהל קלעת איוב שהיא עיר ואם בישראל ויצק מים על ידי הרב ר’ יצחק בר ששת זלה”ה ובהיותי מתגורר בבית מורי חמי הרב ר’ יונה ז”ל בארגון ראיתי שאמר לו מורי חמי ז”ל כדברים האלה דון טדרוס הנה חלמתי חלום שהייתי אומר לך קבע עתים לתורה שאם לא תקבע עתים לתורה אנדה אותך מיד נרתע לאחוריו ואמר לו אדוני התירני בעשרה אמר לו חמי מורי הרב ז”ל אינך צריך חדא שאתה לא חלמת ומפני חלומי אינך צריך התרה ועוד כי לא נדיתי אותך אלא אמרתי לך שאנדה אם לא תעשה כן ויאמר לו אעפ”כ התירני ונתקבצו כלנו בבית המדרש הרב ז”ל ובנו הרב שלמה ז”ל והחכם ר’ משה גבאי ז”ל ויתר החברים ואני והתרנוהו ואולי נאמר שיש לחוש וצריך היתר ויש לסמוך זה ממה שאמרו ז”ל ברכו’ נ”ה ע”ב ג’ חלומו’ מתקיימי’ ואחד מהם חלום שחלמו לו אחרים והרי אביי מת מפני חלומו של רבא (שם נ”ו ע”א) וכן אשתו של רבא ובניה בפתרון חלומו של בר הדיא (ברכות שם נ”ו ע”א) וכן כמה מעשים באיכה רבתי (פ”א) וכן בירוש’ במס’ מעשר שני כיוצא בזה וכיון שהשרישו לנו שזה המנדה בחלום הוא שלוחו של מקום וכמו שאמרו לשמותי שויוה שליח וכו’ מה לי אם אותו השליח אמר שליחותו אל המנודה עצמו או לאחרי’ אדרבה נראה שיותר קשה הוא כשחלמו לו אחרים ולא כשחלם הוא לעצמו שלפי שהוא נזוף הרבה לשמים הראו חלום זה לאחר ולא לו וכדאמרינן בחולין בפ’ הזרוע קל”ג ע”א אקריוה לרב ספר’ בחלמיה מעדה בגד ביום קרה וכו’ ואמרו שם דכלפי רבא אקריוה והקשו ולקריוה לרבא והשיבו נזוף הוא אלא שהי’ לו להתיר העשר’ שהתירו הצבור בעשרה אחרים שהם התירו לצבור ולא התירו לעצמן איני יודע אם עשה כן ואחר זה מצאתי בהלכו’ גדולו’ שכתוב שם שאפילו חלמו לו אחרים צריך היתר וז”ל והיכ’ דחזא בחלמ’ דקא משמתינן ליה צריך בי עשרה דתנו הלכתא דשרו ליה ואפילו חזו ליה אשה או עבד בחלמיהו עכ”ל זכינו להסכים לדעתו ז”ל וכן מצאתי בשאלתות בפ’ וישב ומזה השורש שהשרישו לנו שהמנודה הוא שליח ואפשר שיתערב בין החלום דברים בטלים עשיתי מעש’ באיש אחד בא אלי ואמר לי שהוא חלם חלום שהוא הי’ מבזה זקן אחד והוקש’ הדבר לאבי אביו של החולם ההוא ונדוהו והאיש שנתבזה והמנדה היה היו מתים ואמרתי שצריך היתר והחברים שהיו שם אמרו הרי זה לא נתבזה והמנדה אין לו כח לנדות שהרי הוא מת אמרתי להם זה נתנדה בשליחותו של מקום ושנדוהו אבי אביו מפני בזיון שעשה כל זה דברים בטלים שאם לא תאמרו כן אם הי’ המנדה עם הארץ היה צריך היתר וזה לא נזכר והתרנוהו בי’ זה עלה בידי בענינים אלו עכ”ל.

ומבואר דיש ב’ מיני חלומות, וז”ל משנה הלכות חי”ב סי’ קי”ב, ולפענ”ד הנה דבר זה מפורש בשו”ת תשב”ץ ח”ב סי’ קכ”ח וקכ”ט שמחלק בין ממון לאיסור דבאמת יש חלום שבא ע”י מלאך והוא חלום אמתי ויש חלום שבא החלום ברוב ענין והוא חלום של הבל וכמו שאמרו בגמ’ ברכות נ”ה ע”ב ר’ שמואל בר נחמני אר”י אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו אמר רבא תדע דלא מחוו ליה לאיניש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופא דמחטא וע”ש מעשה דר’ יהושע עם הקיסר וכיון שיש שני מיני חלומות ואין יודע כדת מה החלום הזה אשר חלם ולכן הדין כך בספיקא דאיסורא אזלינן לחומרא ובספיקא דממונא אזלינן לקולא דאין הולכין בממון אחר הרוב וכו’ עכ”ל.

ומבואר ג”כ דיש ב’ מיני חלומות, ומעולם לא נאמרו דברי רבא הללו על חלום שע”י מלאך.

והנה ראיתי שהחכם ר”י אברבנאל האריך בזה הרבה, וממש אין שייך להציג כאן אפי’ רובע דבריו, כי רבו מאוד, ומ”מ לא אפטור לזה בכדי ואביא כאן התחלת הדברים, וז”ל, השאלה הא’ אם החלומות כלם הם משפע העליון והודעתו אם לא ואם תאמר שהחלומות כלם שיחלמו בני אדם הפועל בהם הוא השכל הפועל או הגרמים השמימיי’ המשפיעים על הכח המדמה בלבד כמו שביארו החוקרים הנה יפלו על זה ספקות מהם מה שיורה עליו הנסיון בכל יום שיחלום אדם פעמים רבות חלומות שאין להם ענין כלל והם מהרכבות הדמיון מהיותו מתהפך בתחבולותיו פעם מפני המזג כי בהתגבר האדומה יחלום כאלו ישליכוהו בגו אתון נורא יקידתא ובהתגבר עליו הלבנה יחלום שנפל במים אדירים וכדומה לזה עד שבעבורו יקחו הרופאים פעמים אותות בחלאים מפאת החלומות ופעמים שממה שיתעסק האדם ביום יחלום בלילה וכמו שאמז”ל בפרק הרואה ברכות כה אין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו אמר רבא תדע לך לא מחזי לאיניש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופא דמחטא אמר ליה קיסר לרבי יהושע אמריתו דחכמיתו טובא אמור לי מה דחזינא בחילמאי אמר ליה חזית דאתו פרסאי ושבו לך ורעו בך שקצי בחוטרא דדהבא הרהר כוליה יומא ולאורתא חזא וכן אמר שם נו שמואל לשבור מלכא מה יחלום והרהר בו כל היום וחלם כן בלילה וכל זה מורה שהחלומות אינם משפע עליון כי אם מהרכבות הדמיון עצמו כפי הליחות והמחשבות עד שמפני זה אמר שלמה כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברי’ ששם החלום שם נרדף לכסיל ואמר כי ברוב חלומות והבלים ודברי’ הרבה וישעיהו אמר כי כאשר יחלום הרעב והנה אוכל והקיץ וריקה נפשו וכאשר יחלום הצמא והנה שותה והקיץ והנה עיף ונפשו שוקקה כן יהיה המון כל הגוים ירמי’ כג וירמיה אמר הנביא אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת מה לתבן את הבר וגו’ ואמר אל תשמעו אל חלומותיכם וזכריה אמר זכריה י’ ד’ כי התרפי’ דברו און וחלומות השוא ידברו הבל ינאמון והפסוקים האלו כלם מורים כי החלומות הבל המה ודבר שאין בו ממש וכן בדברי חז”ל דברי חלומות אינן מעלין ואינן מורידין ובפרק הרוא’ אמרו שכל החלומות הולכים אחר הפה ואם היו משפע עליון איך יהפך אותם פה הפותר כרצונו אלא שהחלומות עצמם אין בהם דבר אמת ואם אמרנו הצד המנגד ר”ל שהחלומות השוא ידברו וששקר המה ודברים דמיוניי’ כוזבי’ ג”כ יפלו על זה ספקות מהם הנסיון שעינינו הרואות בכל יום אנשים יחלמו דברי’ עתידין ויצאו כלם לפועל ויתקיימו ומפני זה כתב הפלוסוף בחוש והמוחש שהיה דעת הקדמונים שהנבואה תבא מהאל והחלומות מהמלאכים והקסם מהשדי’ והנה התורה העידה שבאה הודעה אלדית לאבימלך בחלום הלילה על דבר שרה וכן ללבן על דבר יעקב והשוה הכתוב ענין החלומות לנבואה באמרה דברים י”ג א’ כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום וגדעון עשה לנצחון מלחמתו אות בחלום אשר שמע שהי’ מספר אדם לחברו במחנה האויבים וכן נתקיים החלום ההוא וענין שאול שאמר שלא ענהו השם בחלומות גם באורים גם בנביאים ואליהו שאמר כי באחת ידבר אל ובשתים לא ישורנה בחלום בחזיון לילה וגו’ וכו’ ע”כ תחילת דבריו, ושאר דבריו תמצא באריכות בפנים בפ’ מקץ.

ואכן היה מקום להקשות על הדברים, דהרי שר המשקים אמר לפרעה ויהי כאשר פתר לנו כן היה, ומזה ילפי’ בגמ’ בפ”ט דברכות שכל החלומות הולכין אחר הפה, וא”כ אי”ז מן החלומות הרומזין אלא מן החלומות הנקבעין ע”י הפה של מי שנולד במזל זה כמ”ש התוס’ שם, וכמו שכבר הארכנו במקו”א, והרי שר המשקים יעץ כ”ז לפרעה, וא”כ משמעות המקרא שלא היה זה מן החלומות הרומזין, אלא היה תלוי בדברי הפותר, אכן זה אינו, דבהדיא כתיב את אשר האלהים עושה הראה את פרעה, שהיה זה מן החלומות הרומזין, אבל שר המשקים לא ידע זאת.

[אבל אין לתרץ ששר המשקים טעה אף בחלום של עצמו שבאמת לא נפתר רק ע”י הפה, אלא שכך היה הרמז, אין לומר כן, דהרי מדבריו ילפי’ בגמ’ שכל החלומות הולכין אחר הפה, ומ”ש רז”ל שכ”א מהם חלם פתרונו של חבירו אפשר דההוא פליגא, א”נ גם בחלום התלוי בפתרון יש איזה רמז מעיקרו אם ישכיל הפותר לפותרו לפי המכוון, ועיין בדברי המהרש”א שהבאתי בתשובה שם].

אכן אם נאמר שהם היו סבורין שחלום פרעה היה מן החלומות ההולכין אחר הפה לפ”ז יש להתבונן מ”ט לא נעתר פרעה לכל פתרונות החרטומים, שאמרו פתרונות שונים כמ”ש בב”ר ר”פ מקץ, ועיין באורך בס’ הישר שם, דהרי היו סבורין שהוא חלום ההולך אחר הפה, וגם לדעת התוס’ דבעינן א’ מבני המזל שיכול לפתור חלומות, אטו בכל החרטומים והחכמים ופותרי החלומות שבמצרים הכשפנית לא היה אחד מבני המזל הזה, ואפשר דאה”נ, אך י”ל עוד דמ”מ בעינן שיפתור דבר הדומה לחלום לפי כללים ידועים, ופרעה הוה קים ליה שכל מה שפתרו לא היה מן הכללים (עי’ בשפ”ח ובמפרשים), ומ”ש אח”ז גבי יוסף שאמר עליו איש אשר רוח אלהים בו, י”ל דפרעה תלה שאם יודע לפתור חלומות כך, שמא יוכל לפתור גם חלומות אמתיים שהם רמזין.

ולפי הצד שכתבתי שבכל חלום שבא לרמז שייך ג”כ פתרון כנ”ל, י”ל דרעה הבין שיוסף בא כאן לעיקר המכוון בחלום כאן.

א”נ דרק שר המשקים היה סבור כן, אבל פרעה הוה קים ליה שזהו חלום של אמת שע”י מלאך, דלדידיה י”ל דניכרין דברי אמת.

ואכן אע”פ שהעמדתי שהיה חלום פרעה ע”י מלאך, ועכ”פ היה חלום של אמת, מ”מ בודאי היה בחלום גם דברים שבאו מהרהורי לבו, דאין חלום בלא דברים בטלים, וז”ל מדרש לקח טוב [המכונה פסיקתא זוטרתי] ר”פ מקץ, אמרו רבותינו ז”ל אין חלום בא אלא מתוך הרהור האדם תדע דלא חזי אינש פילא דעיילא בקופא דמחטא כלומר דבר שאי אפשר אין אדם רואה לפי שאינו מהרהר עליו אין רואהו בחלום אבל פרעה היה מהרהר על היאור שהרי אומר לי יאורי ואני עשיתני (יחזקאל כט ג) לפיכך ראה והנה עומד על היאור שהוא עומד על אלוהו ע”כ.

וכ”כ במדרש שכל טוב שם, [ועיין גם בפי’ הגרש”ר הירש ז”ל].

‏אור ליום שלישי י”א ניסן תשע”ו

לכבוד הגאון ר’ יו”ט זנגר שליט”א

שמעתי היום יום ב’ מכבוד הדר”ג שליט”א, שרצה לחדש דלכאורה הסיבה היא באופן שא”א להשתמש עם היד, וחיליה מהא דגרסינן בפרק ערבי פסחים דף קח ע”א, הסיבת ימין לא שמה הסיבה ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה, ופי’ הרשב”ם הסיבת ימין לאו שמה הסיבה.

שהרי בימינו הוא צריך לאכול עכ”ל, הרי דלכאורה חזינן דההסיבה היא באופן שא”א להשתמש ביד שעושה באותו הצד את ההסיבה, והביא הדר”ג ראיה עוד מדברי הביאור הלכה סימן תעב שכתב וז”ל, והיכי שהוא גידם ביד ימינו או שיש לו מום בידו הימנית שא”א לו לאכול בו צ”ע איך יעשה דאם יסב בימינו יש לחוש שמא יקדים קנה לושט ואי בשמאלו כמו שאר בני אדם במה יאכל ועד כאן לא הצריכו לאיטר לסמוך על שמאלו משום דעכ”פ יש לו עוד יד ואף שאינו רגיל לאכול בה תמיד מ”מ יאכל בה בפעם הזאת וכמו שכתב הרשב”ץ ביבין שמועה אבל בעניננו א”א לו לאכול רק בשמאלו שהוא מוטה עליה וזה א”א וכמו דמבואר נמי בש”ס עיין ברשב”ם בד”ה הסיבת ימין וכו’.

ואפשר דבכגון זה לא הצריכוהו חכמים כלל הסיבה וצ”ע עכ”ל.

אכן לולי דבריו הו”א דאין שום דין דשייך ליד כאן, דלא מצינו שיהא ענין שתהא ההסיבה דוקא על היד, וראינו בפוסקים שדנו בגדר ההסיבה כמה צריך שתהיה התנוחה, אך מה ההסיבה קשורה להיד שיהיה דין שיסב באופן שלא יוכל להשתמש בידו.

וביאור דברי הגמ’ לכאורה לפי’ הרשב”ם הוא, דמאחר ואי”ז נוח להשתמש בימינו ממילא אי”ז דרך חירות, ומאחר שאי”ז דרך חירות אינו יוצא כך בהסיבה, והנה בשו”ע סי’ תע”ב ס”ד כתב כשהוא מסיב לא יטה על גבו וכו’, וכתב המ”ב סק”ט דזה לא מקרי דרך חירות, וא”כ ה”ה הכא הטעם שא”א להסב על ימינו הוא משום שצריך להשתמש בימינו וא”כ ממילא אי”ז דרך חירות.

ומיהו דברי המ”ב צ”ל דאזלי כפי’ הרשב”ם שפי’ דמ”ש בגמ’ שם שמא יקדים קנה לושט קאי על הסיבת ימין ולא קאי על פרקדן, דאילו לפרש”י טעם דפרקדן לא שמיה הסיבה הוא משום שמא יקדים קנה לושט.

[דברי הרשב”ם דלעיל על הסיבת ימין אזלי אליבא דפרש”י].

אכן כעת ראיתי מי שכתב דלרש”י ב’ טעמי איכא בפרקדן, ועיין בדברי הב”ח דלקמן [ובמה שכתב הב”ח עוד בפנים].

ותהלה לא-ל ראיתי שכ”כ גם בכה”ח סי’ תע”ד סקכ”ב כמו שכתבנו, שכתב שם דטעם הא דיש לפטור גידם הוא משום שלא תיקנו הסיבה אלא דרך חירות ולא דרך צער, ולכן גם מי שיש לו מכה ביד שמאל ואינו יכול להסב על ידו הו”ל מצטער ופטור, וכן בזקן או חולה, היכא דא”א לו להסב בלא שיהיה לו צער מזה כתב בחוט שני הל’ פסח פי”ז סק”ה, דפטור מלהסב.

וראיתי עוד בשם הגרי”ש אלישיב משו”ת אבני ישפה הובא באשרי האיש פרק ס’ ג”כ שאי”ז ענין ליד, ומיהו באחרונים הוכיחו מגמ’ זו דבעינן הסיבת גופו ולא סגי בהסיבת ידו, וזה נכון דבעינן הסיבת הגוף, אבל מה שרצה הדר”ג להוכיח דבעינן דוקא על היד זה מנ”ל.

וראה עוד בהלכות פסח מהגרי”א דינר בשם הגר”נ קרליץ שליט”א בזה”ל, ואין הבדל אם מוציא ידו אל מחוץ למשענת שבצדו או נשען עליו גם עם ידו – יש כאן הסיבה דרך חירות ויצא עכ”ל.

אח”ז נראה עוד, דהנה ביאור הגמ’ יהיה לפי הצד ההוא, לכאורה כך, דמיירי באדם שאכל בהסיבה אלא שהיסב בימין, וע”ז קאמר דלא יצא מכיון שיש תנאי בזהסיבה שצריך שיהא באופן שא”א להשתמש בידו כשמסיב.

והנה אם באמת כל החסרון בהסיבת ימין היה משום שאינו מקיים את מצוות הסיבה כראוי כשמיסב ועדיין יכול להשתמש בידו, א”כ יוצא שאת העיקר כאן לא נזכר בסוגיין שהרי העיקר בא להשמיע שאם היסב באופן שיכול להשתמש בידו אי”ז הסיבה, ותחת זו נזכר ענין אחר דהסיבת ימין בדיעבד לא שמיה הסיבה מכיון שע”כ עשה כן באופן ששייך להשתמש בימינו שהרי צריך לאכול בו וא”כ בודאי לא הסיב כדין, וזה לא נראה.

וביותר, דהרי ברור דשייך איזו שהיא אכילה שלא ע”י ימינו, כגון שתחב לו חבירו בפיו או שתחב לעצמו לפני ההסיבה, או בכל אופן שיהיה, וא”כ מ”ט סתמה הגמ’ דל”ש הסיבה א”כ כ”ז הוא מטעם שיכל להשתמש בידו.

עוד יתכן להביא ראיה מדברי הב”ח בסימן תעב, וז”ל, וכתב מהר”ש לוריא ז”ל (בביאורו לטור) אף על גב שתופס פירוש רשב”ם עיקר דולא עוד קאי אהסיבת ימין וכו’ מכל מקום מאי דקאמר תלמודא מעיקרא הסיבת ימין לא שמיה הסיבה הוי נמי דסמכא ולכך אפילו דיעבד לא הוי הסיבת ימין הסיבה דה”ל כאילו לא היסב כלל וצריך לחזור ולהסב ואף על פי שלפי הטעם דשמא יקדים לא שייך לחזור דמאי דהוה הוה מכל מקום לפי טעם הראשון לא הויא הסיבה כל עיקר עכ”ד ומכל מקום למאי דנהגינן כראבי”ה דדיעבד יצא אפילו בלא הסיבה כל עיקר א”כ לעולם אין צריך לחזור ולהסב עכ”ל.

ומסתבר דאי איתא דהב”ח ס”ל שהחסרון בהסיבת ימין הויא משום שהשתמש בימינו בשעת ההסיבה, עכ”פ היה צריך לבאר בדבריו מ”ט לא חשיב הסיבה מכיון שהשתמש ביד ימינו, אבל לא כתב כלום אלא כתב שאי”ז הסיבה, ולכאורה זהו ראיה דיש חסרון בהסיבה עצמה [מעצם מה שאינו יכול להשתמש], ולא מצד שע”י שמשתמש ממילא עושה את ההסיבה שלא כדין.

אכן צריך לידע אם שייך לבאר כדברינו ג”כ בלשון הביאור הלכה, וכן צריך לברר שוב אצל כבוד הדר”ג שליט”א מה היתה כונתו, ויתכן שמ”מ מסכים דיש גם חסרון של חירות ורק מוסיף דמשמע מל’ הרשב”ם גם דבעינן שיוכל להשתמש בידו.

או דרק ר”ל שתנוחת ההסיבה מסתמא שהיא באופן שאי”ז נוח להשתמש ביד.

{יום א’ לסדר ויחי ע”ו}

א) מה שהקשה עמ”ש (ל”ז כ”ו) מה בצע כי נהרג, ובתרגום מה ממון מתהני לנא, וצ”ע דודאי ירויחו ממון, ע”י שיגרע חלק יוסף בירושת יעקב.

תשובה בגמ’ סוכה נ”ו ב’ בוצינא טבא מקרא, ע”ש ברש”י ותוס’, ומבואר שממון קצת עתה שוה יותר ממון לאחר זמן, וכ”ש כאן שהוא אחר זמן רב, ולא חיישי’ שמא ימות (עי’ תוס’ סוכה כ”ד א’), ואמרו חז”ל סנהדרין ק’ ב’ אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום וכו’ עד ונמצא מצטער על עולם שאינו שלו, היינו שאין לחשב מה יהא אחר זמן, וכתיב בקהלת ביום טובה היה בטוב וגו’.

וכתב הקה”י במכתב על דברי הגמ’ הנ”ל שאי”ז אלא מציאות.

ב) והקשה עוד כת”ר ממ”ש רש”י לקמן מ”ט ט’ מטרף בני עלית, סלקת עצמך ואמרת מה בצע.

וצ”ע דהכל היה כדי שהיה ריוח ממוני, ואילו היה ריוח ממוני היה מסכים שיהרג.

תשובה זהו גדר של מצוה שלא לשמה, שיש בה שכר (עי’ פסחים נ’ ב’).

ג) בב”ר פרשה פ”ד י”ט מבואר שנתקבלה תשובת ראובן, וצ”ע הא אמרי’ בתנחומא צו ה’ דלא נתנה תשובה אלא לישראל, וקשה להסוברים שהיה לאבות דין ב”נ קודם מ”ת.

תשובה מצינא למימר דכ”ז רק אח”כ כמ”ש בב”ק ל”ח א’ גבי ראה ויתר גוים, שאפילו מקיימין אותן אין נוטלין שכר, משום שלא קיימו ז’ מצוות ב”נ, וה”ה שמאז אין תשובתן מתקבלת, משא”כ האבות עצמם לא.

אכן בלא”ה נראה שיש מדרשות חלוקות, דאל”כ תקשי מהרבה מקומות, וכמו תשובת נינוה שנתקבלה כמ”ש בתענית, וכמ”ש להדיא בפסדר”כ פ’ שובה ישראל, וכן גבי קין ואדם ע”ש ובעוד מדרשים [יש לציין דפעמים שייך מדרשות חלוקות גם באותו המדרש].

ד) מה שהקשה מ”ט י”א שהלבנת פנים אינה דוחה פקו”נ, דדינה כמו רציחה, הא סברת פקו”נ ברציחה שאינה דוחה, זהו מצד מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, כמ”ש פסחים כ”ה ב’, אבל בהלבנת פנים סברא הוא שנפשו של המבייש עדיף מכבודו של המתבייש.

תשובה יעוי’ בתוס’ ב”מ נ”ח ב’ שהדמים מתאספין לברוח, ורבינו יונה (שע”ת ש”ג קל”ט) הוסיף שצער ההלבנה מר ממות, ולפ”ז ניח”ל למתבייש למות מלהתבייש, וא”כ ליכא למימר סברא זו.

ה) ומה שהקשה עוד מ”ט גבי תמר לא ביישה את יהודה כדי שלא תיהרג כיון דדין הלבנת פנים הוא מדין רציחה (כ”כ בשע”ת שם), א”כ בלא”ה הרי עושה רציחה בעצמה.

תשובה זהו גרמא בעלמא, ואנוסה היא, ולא דמיא אם היתה עוברת עבירה ממש בידים.

ו) ומה שהקשה עוד מ”ט לא ביישה את יהודה כדי שהוא לא יכשל באיסור רציחה – זה פשוט שאיסור רציחה שיעבור יהודה לגבה הו”ל על הצד היותר חמור כלפני עיור או כעי”ז, ולגבה אין כאן איסור רציחה שהיא עוברת, וא”כ אין הלבנת פנים דוחה זה.

ובלא”ה אם יהודה דן ע”פ דין תורה אי”ז איסור רציחה ממש, ואע”ג דגבי יהודה בן טבאי אשכחן כעי”ז שהדיין נצטער הרבה, ואפשר ג”כ משום שטעה בהלכה כמבואר שם, ולא טעה במציאות ובבירור, וגם יכל לימנע ע”י שלא ישב בדין בלא חבירו ע”ש, אבל כאן אין עובר כאן ממש איסור.

ז) ומה שהקשה עוד מ”ט לא אמרה לו בסתר, כנראה שלא היתה אפשרות לזה, יתכן שלא היו מחזירין אותה שהרי צריך ת”ח שיבדקו אם יש ממש בדבריו אם דבר ראשון שאמר היה דבר שאין בו טעם, ויתכן ג”כ כמו שכתבו הראשונים דכתיב מוצת שהתחילו להציתה באש, וא”כ לא היו מחזירין אותה די לדבר עם יהודה בסתר, [ועד אז מה שלא אמרה שמא היתה סבורה להנצל], ויתכן בלא”ה שלא רצתה לומר ליהודה דבר בסתר, דאם לא יודה וישאלוהו מה אמרה לו יתבייש.

ח) מה שהביא מדרז”ל על מה שזכה יהודה במה שהודה, ולא מצינו ששבחו חז”ל את תמר על מה שהסכימה להפיל עצמה לכבשן האש, לא הבנתי הקושיא דאטו עד השתא כל המעשים הטובים שנעשו בתורה פירשו חז”ל כל מה שזכו וכל גדלות מעשיהם, דרק מה שהיה בזה צורך, או שהוצרכו לפרש המקראות – יהודה אתה יודוך אחיך, אבל בלא”ה לא.

ובפרט שיהודה היה א’ משבטי יה, וכל מעשיו נידונו בהרחבה בתורה (עי’ כעי”ז ברש”י ר”פ וישב), משא”כ תמר, וכל מה שנזרה הוא בעיקר אגב יהודה.