מלחמה

שאלה

{למה בפרשת שמות כתוב ויאמן לשון יחיד וכאן לשון רבים וימינו אחרי שכתוב וירא ישראל?
(מהג”ר מתתיהו הלברשטט – ב”ב)}

תשובה

לכבוד ידידי הג”ר מתתיהו הלברשטט שליט”א

שלום רב

יעויין באברבנאל פ’ יתרו שכתב, וכבר נוכל לרשום בזה חמש סבות ותכליות עצמיות.

הא’ הוא מה שכתב הראב”ע שהיו בישראל אנשים בלתי מאמינים במציאות הנבואה האלהית כאנשי הודו האומרים שא”א שידבר אלהים את האדם בהיותו חי ומה שהקשה עליו הרמב”ן שזרע אברהם לא יספקו בנבואה כי האמינו בה מאבותיהם וכבר נאמר ויאמן העם ויאמינו בה’ ובמשה עבדו.

תשובתו גלויה שעם היות שהאמינו קצתם הנה להיותם עם רב ומלומדים בתועבת מצרים מי המונע שהיו מהם אנשים מסופקים בה והכתוב לא אמר ויאמן כל העם אלא ויאמן העם שהיא הקדמה סתמית שבה הכח החלקי ולמה יתפלא הרב מזה והן עוד היום הזה רבים מבני ישראל המתפלספים כיחשו בנבואה כי הם האמינוה באופן שטוב הכחשתה ממציאותה כ”ש שהכתוב מעיד על זה שאמר (שמות י”ט ט’) הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם.

התכלית השני הוא כדי להשריש בלבותם של ישראל שהתורה שנתנה להם תהיה נצחית לעד ולעולמי עולמים ולכן רצה שכלם ישמעוה מפי הגבורה בסיני וגם על זה אמר (שם כ’ כ”ח) בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם רוצה לומר שיכירו וידעו שאין זאת התורה כמו המצות שנתנו לאדם ולנח כי זאת ניתנה מפי הגבורה וכל העם מקטנם ועד גדולם שמעו אותה והם העדים בדבר.

וכבר קדמני בזה הרב הגדול בספר המדע בפרק ז’ מהלכות יסודי התורה והרמב”ן גם כן בפירוש בעבור ישמע העם עכ”ל.

וע”פ דבריו י”ל לענינינו ג”כ, דויאמן העם משמע יותר לשון פרטי, ויאמינו לשון כללי, היינו שכעת היו רבים המאמינים משום שראו בחוש את השכר והעונש וכל האותות והמופתים.

ויתכן שזוהי כונת הרוקח ז”ל בפירושו לסידור בויושע [לו, עמ’ רי”ב], ויראו העם עד עכשיו קרא אותם “ישראל” ועכשיו קורא אותם “עם”, אלא ישר’ סתם היינו בין אנשים ובין נשים, אלא “עם” אילו הצדיקים.

ויאמינו ביי’ ואף על גב דכתיב ויאמן העם, אחר מיכן אמ’ אשר הבאשתם את ריחינו, אבל עכשיו האמינו עכ”ל.

ויש לבאר במה שכתב אבל עכשיו האמינו היינו שעכשיו היתה זו אמונה שלמה, משא”כ לפני כן שמיד אמרו אשר הבאשתם והוכיחו שאינם מאמינים [ועיין שמו”ר פכ”ג ב’].

ויותר מבואר בדרשות הר”י אבן שועיב לפרשת בשלח וז”ל, וענין ויורהו, לשון לימוד, כי לא אמר ויראהו אלא ויורהו, כמו ויורני, ויאמר לי, הורה לו הדרך אשר ילכו בה, והסיר מהם כל ספיקותיהם, זולתי אותן ערב רב, כי לא מזרע ישראל הם שחזרו וקטרגו עד שפלטם הענן, ואותן האחרים היו בם אמונה ובזכותם זכו לנצח אותה מלחמה.

ובזכות אותה האמונה זכו לאותה מראה דכתיב ויאמינו בה’, וכי אף על פי שכתוב ויאמן העם, לא כל העם, ולכן היו בועטים במשה והיו אומרים המבלי אין קברים במצרים.

שהיו כתות, כת צועקת אל ה’ שהאמינו בשם דכתיב ויצעקו בני ישראל, לשון שבח בני המאמינים.

ואמרו במדרש ופרעה הקריב, קרב לא נאמר אלא הקריב, שהקריב ישראל לאביהם שבשמים, שצעקו אליו ממוראו ומפחדו שהיה נוסע אחריהם.

וכת אחרת היו מסופקים במשה ובנביאותו והיו אומרים המבלי אין קברים במצרים, ואליהם אמר אל תיראו, ולכן אמר ויאמר משה אל העם.

ולכן אמרו ז”ל כל מקום שכתוב העם לשון גנאי, וכל מקום שנא’ ישראל לשון שבח.

כמו ויחל העם לזנות, וירא העם כי בושש משה, וכן כלם, ולכן כתיב כאן ויראו העם את ה’ ויאמינו, כי האחרים מאמינים היו, ובזכות האמונה זכו העם לנבואה דכתי’ בתריה אז ישיר משה ובני ישראל, כללם כלם בשבח, וזכו לכל המעלות, למראה ולשירה ולמן לחם אבירים, לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו ונבלע באיברים, כי בזכות אבות זכו לכל זה עכ”ל.

והכונה בכל זה הוא שכעת גם הערב רב האמינו, אבל ‘האחרים האמינו’ כלומר האחרים האמינו כבר לפני ש’ויראו העם את ה”, ודוקא הערב רב הוצרכו לאות ומופת, ובכך מתורץ למה אחרי ‘ויאמן העם’ אמרו ‘המבלי אין קברים’ משום שעד כה לא נכלל הע”ר.

ובשפ”א פ’ בשלח כתב, ויאמינו בה’ ובמשה כו’ אף דגם במצרים כ’ ויאמן העם כו’.

רק שיש ב’ אמונות.

א’ אף שאין האדם יודע כלום.

ועכ”ז מאמין בהקב”ה.

וזה מביאו שיוכל להשיג ג”כ.

ואח”כ צריך להאמין ע”י ההשגה עצמו שידע שא”א להשיגו כלל.

וזהו ובמשה שכ’ ז”ל באספקלריא דנהרא.

כי מה שאדם מאמין ע”י הריחוק כנ”ל נק’ אס’ דלא נהרא.

ובחי’ מרע”ה אס’ דנהרא.

שהי’ ביטול ע”י הדעת והשכל כו’.

ונק’ ג”כ אספקלריא שהיא מחיצה ע”י האור עצמו כנ”ל.

וכמו כן יש ב’ מיני גלות והסתרות.

והוא בחי’ עוה”ז ועוה”ב.

ב’ העלמות.

שיש העלם והסתר בעוה”ז.

החושך יכסה ארץ.

וכפי תגבורת האדם על היצה”ר זוכה לצאת מהחשיכה.

ואך בזה עצמו לא יבוא אל השלימות.

כי מרע לא יבוא טוב.

ורק ע”י סיוע מהבורא ית”ש שעשה כן שע”י עבודת האדם וגובר נגד יצרו.

עי”ז זוכה שמושיע לו הקדוש ברוך הוא אח”כ בבחי’ עשה טוב.

והוא העלם הב’ שיש בבחי’ עשה טוב ע”י האמת.

שמעשה הטוב גבוה עד מאוד ואין בשכל האדם להתקרב שם רק ע”י הקדמת עבודת האדם בהעלם ראשון.

מזכה אותו הקדוש ברוך הוא בהעלם השני.

וזה ענין עוה”ז מכין לעוה”ב.

וכן ענין ימי המעשה הכנה לשבת קודש.

וי”ל שזה ענין יצ”מ וקריעת ים סוף.

כי למה צוה הש”י וישובו כו’.

וכ’ ויהי בשלח.

וי”ל שהי’ חסרון מה שנצמח יצ”מ ע”י פרעה הרשע שהוא העלם הראשון.

עבודת חומר ולבנים כו’.

והי’ נצרך אח”כ להיות ישועה בהעלם הב’.

וזה שהי’ ע”י בנ”י עצמם וישובו.

ולא הי’ ע”י פרעה ומצרים כלל.

והי’ הצרה ג”כ ע”י הדעת שהרי חזרתם הי’ בדעת והשכל.

והוא העלם הב’ כנ”ל.

ואח”כ ויאמינו בה’ ובמשה כנ”ל.

וכן איתא שקי”ס הי’ ביום הז’ כדמיון שבת אחרי ימי המעשה עכ”ל.

ובבית הלוי פ’ בראשית כתב, וכן בהא דמסיים הפסוק ויאמינו בה’ ובמשה עבדו.

אמר בזוהר הקדוש (ח”ב נ”ג ע”ב) וז”ל וכי עד השתא לא האמינו בה’ והכתיב (שמות ד) ויאמן העם וישמעו כי פקד ה’ כו’ והא חמו כל אינון גבורן דעבד להון במצרים אלא מהו ויאמינו ההוא מילא דאמר להון משה אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה’.

וגם דברי הזוהר אינם מובנים כלל, במה מתורץ קושייתו דבמה נשתנה פסוק זה מכל דבריו של משה שהאמינו ורק בדברים אלו שאמר לישראל אל תיראו לא האמינו עד השתא.

והנראה לומר בזה דהנה במדרש תנחומא פרשה (אמור) [לך לך טו] וז”ל בעוה”ז יש להם יצה”ר והם מתייראין מן העבירות לע”ל שאין יצה”ר ממה הן מתייראין הן מתייראין מן הטוב הצפון להם כמו שנאמר (הושע ג) ופחדו אל ה’ ואל טובו.

וגם דברים אלו צריך הסבר להבין הכוונה בזה.

והכוונה בזה דהנה יש שני אופני יראה, אחד יראת העונש אשר אם יתבונן האדם מעשיו אשר לא טובים שעברו עליו וכמה גדל העונש אשר יגיע לו עבורם הלא ימלא יראה ופחד, וגם מי שלא חטא כשיתבונן בעצמו היאך טבעו עלול לחטא וכשיסיח דעתו משמירת גופו ילכד בפח היצר הטמון בלבו ימלא יראה, ויראה זו באה ע”י היצה”ר דאם לא היה היצה”ר בעולם הלא לא היה מקום ליראה זו כלל, ומציאת היצר גורם שימצא יראה זו, ויראה זו רחוקה מאד ממידת האהבה, דאהבה באה כשיתבונן האדם בחסדי ה’ על ברואיו ואז לא יהיה לו יראה ורק כשיתבונן בעונשיו יתחדש לו בלבו יראה זו.

ויראה זו יוכל להמצא גם מפני בו”ד דמי שהוא במקום גדודי חיות ולסטים ומפני מי שהוא חזק ממנו יתיירא ממנו.

ובחי’ זו הוא בחי’ מלאכה דהיינו התחדשות עונש שלא היה לו מקודם וכמאמר שהבאנו דפורעניות רשעים נקרא מלאכה.

אמנם יש אופן אחר כשנקבע בלב האדם האמונה הגמורה במה שמבואר לעיל אשר בכל רגע השי”ת מהוה לכל העולם יש מאין ממש ואם לא יהיה מהוה אותם רגע אחד יהיו אפס ותוהו הלא אז ג”כ תפול עליו היראה והפחד.

והוא כדמיון אדם שנפל בים ובא אחד ומחזיקו בידו שלא יטבע ואם רק ירף ממנו מלהחזיקו הלא יטבע הלא אז יגיע לו האהבה להמחזיקו וגם היראה ממנו שניהם ביחד וכל מה שיתבונן בהטובה שזה עושה עמו כן תגדל עליו היראה והפחד ממנו.

ויראה זו קשורה באהבה לא יפרדו.

ועל בחינה זו אנו אומרים בשמ”ע ועל חיינו המסורים בידך וכמש”ל.

ויראה זו נקרא יראת ה’ יען כי יראה זו מיוחדת רק מפני ה’ ואין לה מקום מוצא מפני בו”ד.

ויראה זו היא מבחינת שבת וכמו שנתבאר דשבת מורה על זה.

ועל יראה זו באה ההבטחה שישיגו אותה כל ישראל לע”ל בימי המשיח.

דעד עתה הרי בחינה זו אינה נרגשת בחושי האדם והיא כעת רק בגדר אמונה ובהסח הדעת כרגע נשכחת מלב האדם ורק הצדיקים גמורים זוכים לה באמונתם הטהורה עד שנקבע בלבם ממש כמו הרגשה חושיית.

אבל לע”ל יורגש בחוש לכולם כי הוא יתברך מהוה הכל בכל רגע וכי כל הברואים והעולמות והנמצאים נצרכים לטובו שיהיה מחזיקם ומזה יגיע להם הפחד.

וזהו שאה”כ (הושע ג’) אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה’ אלהיהם ואת דויד מלכם ופחדו אל ה’ ואל טובו, ביאור הכתוב דיפחדו אל טובו אחרי שיהיה מורגש לכולם בחוש בחינה זו כי הם נצרכים לטובו בכל רגע כמש”ל.

וזהו כוונת מדרש תנחומא הנ”ל דבעוה”ז שיש יצה”ר הם מתייראים מן העבירות וזהו יראה ראשונה הנ”ל אבל לע”ל שאין יצה”ר יקויים בהם ופחדו אל ה’ ואל טובו.

ויש עוד אופן שלישי והוא יראת הרוממות אשר בהתבוננו גדולתו יתברך תפול עליו אימה.

ועל ג’ בחינות אמרו בזוהר (הקדמת הזוהר י”א ע”ב) יראה דאית לברנש למדחל מקמי מרי בגין דאיהו רב והוא יראת הרוממות, ושליט והוא יראת העונש, עיקרא ושרשי דכל עלמין דהוא מהוה לכל הנמצאים.

ובאמת דכל האופנים נצרכים דלא כל העתים שוים להאדם להנצל מפתיו של היצר, ואם יכול לנצחו בהתבוננו מרוממותו יתברך מה טוב, ואם רואה שעדיין לא ניצל ממנו יתבונן בזה אשר גם עתה ברגע זו שרוצה לחטוא בה השי”ת מהוה אותו ואם לא יחזיק בידו הוא אפס ותוהו, ואם עוד לא נצחו יתבונן ביראת העונש.

ולהג’ בחי’ הללו כיונו בברכות (ד’ ה’) לעולם ירגיז כו’ לא נצחו יעסוק בתורה דעל ידה יגיע לרוממות, לא נצחו יקרא ק”ש, וזהו דה’ אחד ואין לשום דבר מציאות בלתו.

לא נצחו יזכיר לו יום המיתה והוא יראת העונש.

והנה יראה הראשונה כבר השיגו אותה במצרים כי ראו בחוש גודל העונשים שמעניש לעוברים על ציויו, ובמצרים נתפרסם אצלם שני עיקרי האמונה והם ההשגחה על מעשה האדם והעונש להעוברים.

אבל בים הגיענו להבחינה השניה שכתבנו וכולם ראו בחוש והגיעו אז בשעת מעשה להיראה שאנחנו מחכים לה לע”ל, דהרי הליכתם בים בודאי דנשתהה כמה שעות והלכו על המים וכדאיתא במדרש (במדב”ר ט – יב) דשליש המים נקפא תחת רגליהם והלכו עליהם, ומצדיהם וגם למעלה על ראשיהם היו המים תלוים וכדאיתא באבות דר’ נתן (סוף פל”ג) שהיה המים כמו כיפה עליהם, והשי”ת החזיק המים שיעמדו כמו נד ולא יפלו עליהם ואז ראו בעין בשר בחינה זו וכל מה שהתבוננו אז בחסדיו המרובים כן נפל עליהם הפחד ואז נתקיים בהם ופחדו אל ה’ ואל טובו, וזה שאמר המדרש וייראו העם את ה’ עד כאן לא היו יראים את ה’ הוא רומז למדת הרחמים ובמצרים לא הגיעו רק ליראת העונש אבל לא הגיעו להשיג יראתו בהתבוננות של מדת הרחמים וחסד, אבל בים הרגישו בחוש והגיעו לבחינת יראת ה’ ובעת היותם בים טעמו כל ישראל בחוש היראה שיהיה לע”ל באחרית הימים הנקראת יראת ה’ ביחוד יען שיראה זו מיוחדת רק לו לבדו ואין לזולתו בו.

ובזה יתפרש ג”כ דברי הזוהר דמפרש הא דאמר ויאמינו בה’ ובמשה דהאמינו במה דאמר להם אל תיראו.

והכוונה דמי שכבר זכה והגיע ליראה זו ונשתרש בלבו האמונה עד שלא יפסק מלבו הרי שוב אין שום מקום אצלו ליראה חיצונית דהיאך יהיה ירא משום דבר אחר שנתברר לו דאין באותו דבר שום מציאות בעצמו ובכל רגע ה’ יתברך ממציאו א”כ הרי אין שום חילוק בין ים ליבשה ולא שייך לומר שיהיה ירא לילך בים יותר מן היבשה דהא גם היבשה קיומה רק מה שה’ מקיימה בכל רגע, ורגע הראשונה איננה סיבה לקיומה ברגע השניה רק היא בריאה חדשה ואיננו בטוח ביבשה יותר מבים, וגם אין לו להיות ירא מן החיות המזיקות כיון דכל כחה אינו בעצמה ובכל רגע היא בריה חדשה וא”כ אין לו לירוא מפניה ברגע העתידה מזה שידע איכותה ברגע הקודמת, וזהו שבימי משיח יתבטלו כל יראות החיצוניות וכמו שאמר הכתוב (ישעיה יא) וגר זאב עם כבש.

וכן בים זכו לקריעת ים סוף אחר שהשרישו בלבם אמונה זו וביטלו מעל עצמם כל יראות חיצוניות וזהו שאמה”כ דבר אל בנ”י ויסעו, אמר להם שלא יהיה בלבם שום יראה מן הים, ועבור זה זכו שנקרע הים לפניהם וראו בחוש ועין בשר בחינה זו ונשתרש בלבם יראה זו, וזהו שאמר הזוהר דהך ויאמינו העם ובמשה היינו דהאמינו במה דאמר להם משה אל תיראו התיצבו וראו ישועת ה’ וכמו שנתבאר.

וגם בעת יציאת מצרים איתא במדרש (שמו”ר פט”ז ג) דאמר משה לפני הקדוש ברוך הוא דהיאך יכולין ישראל לעשות הקרבן פסח הן יזבחו תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלום א”ל הקדוש ברוך הוא חייך אין ישראל יוצאין ממצרים עד שיזבחו ע”ז של מצרים לעיניהם.

דעי”ז שהשרישו בלבם אמונתם ביחודו ובטלו מעל עצמם היראה מהמצריים עבור זה זכו להגאל מהם.

ורק דבלילה ראשונה של פסח עשו ישראל כן באמונת לבם ובשביעי של פסח זכו לראות אמונה זו בחוש ועין בשר.

ומה מאד יתבאר לפי הדברים האלה דברי המדרש רבה סוף פרשת בא (שמו”ר יט ז) אמר הקדוש ברוך הוא למשה כו’ כשם שבראתי את העולם ואמרתי לישראל לזכור את השבת זכר למעשה בראשית כך היו זוכרים הנסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו ליום שיצאתם משם שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים למה כי בחוזק יד הוציאך ה’ ממצרים ולא יראה לך שאור שבעת ימים כנגד ז’ ימים שבין הגאולה ולקריעת ים סוף כשם (שבתחילת) [שבתחלה הם] ז’ ימי בראשית וכשם שהשבת מתקיים אחד לז’ ימים כן יהיה אלה ז’ ימים מתקיימים בכל שנה עכ”ל.

ובודאי דלכאורה אינו מובן מה חיבור המה ז’ ימי בראשית ושבת לז’ ימי פסח, ולפי הנ”ל מבואר דע”י בחינת שבת דהוא לאות שהוא מהוה הכל בכל רגע זכו לגאולת מצרים ולקריעת ים סוף דבמצרים ראו עונשים מחודשים שהוא בחינת מלאכה של ששת ימי בראשית ובים ראו בחוש ענין השביתה של שבת וזכו להיראה היוצא מבחי’ זו וכו’ עכ”ל הבית הלוי ע”ש בכל אורך דבריו.

קרא פחות

ע”ד מה ששאל הרה”ג גמליאל רבינוביץ בלשון אהבה רבה ודבק לבנו וכו’ ויחד לבבנו, דמ”ט נאמר בתחילה לבנו בל’ יחיד ואח”כ לבבנו בלשון רבים.

תשובה הנה כבר בחז”ל נתבאר שכאשר נזכר לבבות בל’ רבים המכוון הוא ליצ”ט וליצה”ר, כמ”ש במתני’ פ”ט דברכות בכל לבבך בשני יצריך, ועיין ילקו”ש ח”ב רמז תתקל”ז, וכאן נראה לבאר הענין עפ”מ דגרסינן בירושלמי פ”ט דברכות, אברהם אבינו עשה יצר הרע טוב דכתיב [נחמיה ט ח] ומצאת את לבבו נאמן לפניך.

אמר רבי אחא והפסיד אלא [נחמיה ט ח] וכרות עמו הברית והחסד וגומר.

אבל דוד לא היה יכול לעמוד בו והרגו בלבבו.

מאי טעמא [תהילים קט כב] ולבי חלל בקרבי עכ”ל.

ומבואר מדברי הירוש’ שישנן שני הנהגות, האחת להשתמש בב’ היצרים לעשות את היצה”ר להיותו יצ”ט, והב’ להמלט מן היצה”ר, ואי’ בפסיקתא דרב כהנא [פיסקא כד – שובה, אות ד] רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם ועל משכבכם וגו’ (תהלים ד: ה).

ר’ יעקב בר אבינה ורבנין.

ר’ יעקב בר אבינה אמ’ ארגז יצרך ואל יחטיאך, ורבנין אמרין אכעיס יצרך ואל תבא לידי חט עכ”ל, וכ”ה במדרש רות רבה פרשה ח ר’ יעקב בר אביה אמר ארגיז יצרך ואל תחטא, ורבנן אמרין אכעיס יצרך ולא תחטא עכ”ל, ואינו מובן מהו החילוק ביניהם, דהרי ארגיז ואכעיס הוא אותו הענין.

וכתבתי בביאורי שם, ארגז יצרך.

שיעשה מלחמה עם יצר הרע (רש”י ברכות ה, א): אכעיס יצרך.

שתביא עצמך לידי נסיון ותכחישנו (יפ”ע סוף רות), וי”מ ארגיז בל”ת, אכעיס בעשה (רד”ל).

ובמדרשים אחרים (ילקו”ש ושוח”ט פ”ד) הגירסא, אכחיש יצרך.

רחקו ואל תעוררו: עכ”ל.

ומ”מ בדברי היפ”ע הנ”ל מבואר שיש ב’ דרכים; האחת עם היצה”ר והב’ בלעדו, ולפי דבריו הדרך הזו של העבודה עם היצה”ר היינו לעוררו כדי להלחם בו, אכן יש עוד יצה”ר מלבד זאת, והוא ליצר התאוות, שפעמים יש להשתמש בו לדברי מצוה כשלא יוכל לעורר עצמו למצוה בלא לעורר התאוה, והדוגמאות לעניין זה רבים.

ואברהם אבינו ידע היאך להשתמש בכוחות היצה”ר לטובה.

וכתב האלשיך (איכה פרק ג) וז”ל, ואחרי כן ודוי, ובל נצעק בפינו חטאנו ולא כן לבנו, אמרתי נשא לבבנו אל כפים, שאין צריך לומר שאינו חושב יצרנו לעשות רע, כי אם שגם כל הרהורו למעלה מן העבים.

וזהו נשא לבבנו הכולל שני יצרים (ילקוט שמעוני תתלז) אל כפים הם העבים, שלא יהרהרו במה שלמטה רק כאילו הוא למעלה, והרהורו הוא אל אל בשמים עכ”ל.

ולענינינו לפרש הקו’ מאהבה רבה י”ל דמ”ש ודבק לבנו במצוותיך, היינו קיום המצוות בכל פרטיהם ודקדוקיהם כראוי וכתורה, ומ”ש ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך היינו כל אהבת ועבודת ה’, וכל העבודה והמכשירין לכך, וסילוק המפריעין וכונת הלב, ולכ”ז צריך גם היצה”ר לכוין הלב, משא”כ קיום המצוות גופייהו זה דבר הנעשה ע”י יצ”ט, ולכך נאמר בו לבנו.

ומצאתי לשון מענינת בדברי אבן האזל סוף הלכות מעילה פרק ח הלכה ח שהאריך בביאור דברי הרמב”ם שם בגדר תקנות התורה למי שרצה להמלט מקיום המצות ע”ש, וסיים וד’ יחזק לבנו בתורתו ויהי’ לבבנו שלם בעבודתו.

ולפי דברינו יוצא שהחכם הנ”ל דייק מאוד בלשונו ושפתים ישק.

אחר כתבי זה מצאתי בשערי תשובה [הנדפס בגליון השו”ע], שעמד ג”כ על שינוי הלשון בזה ותי’ ג”כ ע”פ דרכו על יסוד מה שנתבאר דלבבות ל’ רבים היינו ב’ היצרים, והוא בסוף או”ח (סימן תרצ”ז סק”ב), וז”ל, ומשם נלמד לכאן ג”כ כשירבה קצת בסעודה לצאת ידי המחמירים יש לנהוג לומר זמירות ותשבחות שאז בודאי הוא סעודת מצוה ולרמוז לזה מסיים וטוב לב משתה תמיד והוא עפ”י מה דאמרינן בערכין דף י”א מנין לעיקר שירה מה”ת כו’ איזה עבודה שהוא בשמחה ובטוב לבב הוי אומר זה שירה וע”ש ברש”י דמייתי מישעיה ס”ה הנה עבדי ירונו מטוב לב וע”ש בתוס’ דאשכחן נמי גבי ד”ת שכת’ רש”י ברות שיש במדרש וייטב לבו בד”ת וכן בשבת דף ס”ג ויטיבך לבך על תלמוד תורה אלא דלא כתיבא בהדיא ע”ש ולזה אמר וטוב לב משתה תמיד כלו’ שבטוב לב דהיינו שירות ותשבחות וד”ת משתה תמיד ולפי מ”ש במקום אחר על מ”ש ויחן ישראל נגד ההר דהיינו שנסתלק היצה”ר מהם ולכן פי’ רש”י ויחן כאיש אחד בלב א’ לפי מה דאמרינן בכל לבבך בשני יצריך וכאן שנסתלק היצר הרע לא היה להם רק לב א’ ובקרא דכתיב בשמחה ובטוב לבב וסמך טוב ללבב מסתבר טפי למדרשיה דקאי על שירה שאין היצר הרע מסתלק בשירה לבד כ”א ע”י ד”ת שהוא תבלין שלו ואז עדיין יש כאן שני לבבות משא”כ התם דכתיב ויטב לבו שפיר דריש ליה על תלמוד תורה דבעידנא דעסיק בה מגינא ומצלא וכן אמרו שלשה שאכלו על שולחן א’ ואמרו עליו דברי תורה כו’ ועיין מ”ש בהקדמה שו”ת בית אפרים חלק א”ח במ”פ וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב כו’ וזהו שאנו אומרים והאר עינינו בתורתך י”ל שהכוונה ע”י תורתך כמ”ש חז”ל המאור שבה מחזיר למוטב ואז ודבק לבנו במצותך ויחד לבבינו כו’ ששני הלבבות יתיחדו להיות אחד לאהבה כו’ וזה הגורם שידבק הלב במצות אחרי שאין שם יצר סמוך ויותר יש לזרז עצמו בד”ת במקום שיש שם איזה שמחה אף אם היא שמחה של מצוה ועיין בסוף סוכה בענין שמחת בית השואבה וכן מבואר לעיל סימן תקנ”ט אדם אוכל ושותה ושמח ברגל ולא ימשוך בבשר ויין ובשחוק וקלות ראש לפי שאין השחוק וקלות ראש שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על הוללות וסכלות אלא על שמחה שיש בה עבודת היוצר עכ”ל והוא לשון רבינו הרמב”ם ז”ל והמפרשים ז”ל פירשו לשחוק אמרתי מהולל ר”ל שיהיה באיזה ענין שיהיה השחוק הוא הוללות עבט”ז לעיל אך לשמחה מה זו עושה ר”ל שלענין שמחה אין להחליט שאינה יפה שבאמ’ יש שמחה של מצוה ולכן יש ליתן לב לדעת מה זו עושה ר”ל מה טובה אם הוא שמחה של מצוה או לא אך הואיל ואפשר כי מתוך אכילה ושתיה והוללת יתמשך לשחוק וקלות ראש לכן יקח תבלין לבסם השמחה בד”ת וחדוות ה’ יהיה מעוזו ויטב לבו בד”ת וז”ש וטוב לב משתה תמיד עכ”ל השע”ת.

קרא פחות