מחילה

שאלה

{בס”ד
מועדים לשמחה להרה”ג רע”מ סילבר שליט”א,
אחדשהוש”ת,
הנה שאלה מצויה שנשאלתי כבר כ”פ בחג הזה והייתי שמח לשמוע את דעת כת”רו עליה.

הרי מצדו – ודאי שאינו צריך לו וישמח לבערו, רק שלכאורה אם יבערו הרי שמערער לכאורה על המכירה כי באמת חמץ זה שייך לנכרי ואם מבערו אולי גוזלו ואולי בכלל מקלקל את כל תוקף המכירה?
מאידך, שמעתי פעם שבשטר המכירה עם הנכרי יש סעיף שמה שנקח מהחמץ – יתקזז עם התשלום של הנכרי, וממילא שמא חמץ זה שמבקש לשרוף יהיה בכלל סעיף זה?
יישר כח גדול על תשובתו המחכימה וברכת כל טוב סלה,
יהודה}

‏שאלה

יום שלישי י”ח ניסן תשע”ו

לכבוד הרב יהודה משה שליט”א

שלום וברכה

קבלתי את שאלתו הנאה, ויש כאן לדון הן מצד גזילה והן מצד שמכניס לרשותו דבר חמץ, וכמ”ש הבה”ל סי’ תמ”ו ד”ה בביתו וז”ל, כתב הריב”ש בסי’ ת”א מצא חמץ בר”ה אסור לו להגביהו דמשעה שהגביהו קנאו ועובר עליו בבל יראה ואפילו אין דעתו לזכות בו אלא מגביהו כדי לסלקו ממקום שרבים עוברים עליו כדי שלא יכשלו בו נמי אסור ע”ש טעמו ולא דמי להא דשרינן (לעיל בסימן ש”ח סי”ח) לסלק קוץ בשבת בכרמלית משום היזק רבים דקוץ הוא דבר הבלתי נראה משא”כ הכא לא שכיח הזיקא כהתם עי”ש והעתיקו הפוסקים דבריו עכ”ל, וא”כ אולי אין להגביה דבר שאינו שלו, ובשלמא המוצא חמץ בביתו שורפו, אך המוצא חמץ בביתו שאינו שלו הרי יש חשש שמגביהו.

והנה בשאלה זו של המוצא חמץ בביתו דן המקראי קדש פסח ח”א סי’ ע”ד [להגרצ”פ פראנק] ואכן מסיק מצד גזילה שכיון שהחמץ הנשאר בבית הוא קנינו של הנכרי יתכן שאם מצא חמץ במועד לא נכון לשרפו אלא יצניענו עם שאר החמץ שמכר לגוי [ואינני יודע איזה שטר מכירה היה למקראי קדש ואם היום יש נוסח שונה, ויעויין בקצש”ע סי’ קי”ד סי”ג שהביא נוסח שטר מכירת חמץ בזה”ל, ואני מודה בהודאה גמורה שהשכרתי לו המרתף והחדר הנזכר לעיל, והקניתי לו כל המטלטלין הנזכרים לעיל בכל מיני קנינים המועילים, באיזה מהם שיהיה הקנין חל על פי דין תורתנו הקדושה ועל פי נימוסי המדינה בלי שום טענה ומענה.

ורשות בידו לעשות בכל הנזכר לעיל ככל חפצו ורצונו.

למכור וליתן במתנה ולהשכיר בלי שום מוחה.

וכן יש רשות בידו ליקח מיד כל הנזכר לעיל לביתו.

ואף אם ישאיר אותם כאשר המה שמה מעתה הכל הוא באחריותו של הקונה, ואין עלי שום אחריות ואפילו אחריות אונס, ונתתי לו דריסת הרגל דרך חצרי ודרך ביתי, לילך להמרתף ולהחדר הנזכר לעיל המושכרים לו.

וכן אם ירצה בתוך משך ימי השכירות למכור מהמטלטלין לאיש אחר לכל הבאים מדעתו.

לכולם יש להם דריסת הרגל, גם מסרתי לו את המפתחות מן המרתף ומן החדר הנזכר לעיל.

נעשה בכל אופן היותר מועיל על פי דין תורתנו הקדושה ועל פי נימוסי המדינה.

י”ד ניסן תרל”ד.

ראובן ב”ר שמעון עכ”ל.

ובזה לא נזכר תנאי כזה, וכן בנוסח שטר מכירת חמץ בח”ס ליקוטים קובץ תשובות סי’ ט”ז בשם ר”נ אדלר לא נזכר תנאי כזה.

ואמנם בזמנינו יש המוסיפים תנאי כזה, ויעויין באול”צ ח”ג פ”ט הערה ד’ מה שדן בהשלכות של תנאי זה].

אכן השבט הלוי זצ”ל בח”ח סי’ קט”ז אחר שדן בכל האפשרויות העומדות באופן זה שמצא חמץ של גוי בביתו בפסח, כתב וז”ל, וגם אם רוצה לשרפו במקומו אני מסופק עכ”פ אם שייך כאן נזק גוי, או גזלת גוי דלפי הנהוג אם דאנו מחשבים קנין זה דחמץ קנין גמור ואסור לבטלו בכללו וכיו”ב מכ”מ פשוט דלפי המציאות אין דעת הגוי להנות ממש מן החמץ אלא דעתו לקנותו כהלכה, ולהיות מוכן לחזור ולמכרו כהלכה לישראל, וגם אם נתן הגוי כסף ע”ז שיקבלו בחזרה אם לא יקנה מכ”מ שריפת חתיכת חמץ וכיו”ב שמצא הישראל בפסח לא יגרע מאומה ויקבל אותו סכום כסף בין ישנו חמץ זה הנמצא או אינו, ובפרט כיון דהגוי לא ידע כלל מזה, ואין זה ענין כלל לענין גוי אינו מוחל אפי’ פחות משוה פרוטה שהעיר כ”ת דהתם עכ”פ גם פחות משוה פרוטה גורם לו נזק, וישראל מוחל וגוי אינו מוחל, משא”כ הכא דאינו ניזק בזה כלל ע”פ רוב וכיון שלא גורם לו נזק, א”כ גם בשל גוי שייך כעין מחילה, ופשוט דזה אהני רק לענין דיעבד כה”ג שצריך לשרוף וגם שרף, לא לקחת ממנו לכתחלה אפי’ דבר קטן שמכר לו וזה פשוט.

ולמעשה כתב, מכ”מ אם אין רוצים לסמוך ע”ז שכתבתי בעניי דרך צדוד הלכה, ראוי לסמוך על דרך השני’ להגביהו ולהכניסו לרשות גוי הנמכר בלא”ה עכ”ל השבט הלוי.

וכן דן שם בח”ו סימן נג עוד וז”ל, [ודבריו שם הם תשובה על דברי הרב הכותב בקובץ מבית לוי ח”ט תשנ”ו עמ’ קנ”ט ואילך], “שוב העיר כב’ ממש”כ הבה”ל או”ח סי’ תמ”ו בשם הריב”ש סי’ ת”א לענין ליטלו להגביהו ע”מ להכניסו לחדר שהחמץ שם דגם אי אין דעתו לקנותו נמי קונהו בהגבהה, ושוב כ’ כב’ דיש לחלק דהתם איירי בחמץ של הפקר אלא דכ’ דקשה לחלק בין חמץ של הפקר לשל אחר כיון דבלא”ה אין דעתו לקנותו – הנה המעיין בריב”ש יראה שיש מקום לחלק, דדברי הריב”ש אינם כהילכתא בלא טעמא אלא דבחמץ של הפקר כיון דלולא איסור חמץ הפקר מסתמא קונה דזוכה מן ההפקר גם הכא עובר אעפ”י שמצד איסור חמץ ודאי אין דעתו לקנות – משא”כ בחמץ של אחרים שיש לו בעלים דגם לולא איסור חמץ אין דעתו ויכלתו לקנות.

ובדרך זה גם בשל הפקר אינו עובר מה”ת כיון דסו”ס איסור חמץ מעכב רצונו לקנות”.

“ומש”כ כבודו נ”י – דנפלא בעיניו מש”כ הביה”ל דפתח דעובר מה”ת וסיים לחלק בין גחלת וקוץ בר”ה והכא בחמץ בר”ה דהכא מינכר והכא לא מינכר, וכ”ת הפליא דכיון דפתח באיסור תורה ליכא שום סברא רק הכא מה”ת והכא דרבנן כמבואר בריב”ש.

הנה אין הצדק אתו דהבה”ל הכי כוונתו ג”כ רק מקצר בלשונו ומש”כ ואפילו אין דעתו וכו’ – ור”ל כדרך השני של הריב”ש דכיון דאין דעתו לקנות אין עובר מה”ת מכ”מ איכא לחלק בין זה לקוץ בר”ה.

ומש”כ כב’ לדחות דעת הסוברים שיכול להגביהו ולדעתו אין עצה רק לאבדו במקומו – או להגביהו ע”י גוי – בודאי ע”י גוי עדיף אבל אם זה בלתי אפשרי העיקר לענ”ד דיאמר בפה מלא שאין דעתו לקנותו ויגלה דעתו במפורש ובכה”ג העיקר – דגם בחמץ מהני – דהרי הפוסקים גם גבי חמץ מלאים דאיסורא לא ניחא לי’ דליקני ועיין או”ח סי’ תמ”ח ס”ב בפוסקים ועוד ויעשה כל טצדקי שלא ליגע בחמץ עצמו” עכ”ל השבט הלוי שם.

וכעת ראיתי עוד בחוט שני (שבת ח”ב עמ’ שט”ז קובץ ענינים סי’ ט”ו) מהגרמ”מ לובין בשם הגרנ”ק שליט”א, וז”ל, המוצא חמץ בפסח איתא בשו”ע סי’ תמ”ו ס”א ביו”ט כופה עליו כלי ובחול המועד שורפו, נראה שאם עשה מכירת חמץ לגוי כנהוג ומצא בפסח חמץ ודאי ראוי לשרפו ולא לסמוך על המכירה, שלא כדאי לסמוך על המכירה שאולי חסר קצת בסמיכות דעת במכירה וכו’, ומצד חשש גזל עכו”ם יש להסדיר עמו להתפשר להרב המוכר ע”ז עכ”ל.

לסיכום ענין זה הוא נידון בפוסקים, והגם שנחלקו בזה המקראי קדש והשה”ל, גם במקראי קדש לא הכריע בודאות להחמיר, וגם השה”ל עצמו שם בח”ט אין ברור אם כונתו שיסמכו עליו למעשה להקל לשרוף.

ועל כן הנוהג מכירת חמץ מעיקר הדין ואינו מבער את כל החמץ שברשותו אפשר להגביהו ולהניחו היכן שנמצאים שאר דברי החמץ מכיון שאין לו מה להפסיד בכך, [שדברי הריב”ש לא שייכי הכא כמ”ש השבה”ל], אבל מי שאינו מוכר את חמצו לגוי ונוהג לקיים את המכירה מספק אחר שכבר מבער את כל חמצו, הנה כעת יזדקק לסמוך על המכירה, שהרי אם אינו סומך על המכירה בודאי שצריך לבער, ואולי יש לחלק כאן בין גלוסקא יפה לבין פירורין מכיון שעל פירורין נראה בגמ’ שאין חשש שלא מועיל הביטול בזה, ובזה לא היה צריך כלל לבוא למכירה [וע”ע מה שכתבתי אמש בשם הגרש”ז אוירבך בענין פירורין], ורק בגלוסקא יפה חיישינן שלא מועיל הביטול עכ”פ כעת כשמוצא, ובזה בודאי צריך לבוא למכירה על מנת שלא יחשב כמי ששהה חמץ ברשותו בפסח, ובזה אם יש סעיף בשטר המכירה כדיני התנאים באופן המועיל שמה שישתמש בחמץ לא נכלל במכירה [או שכעת יבקש רשות מהגוי לשרוף], הרי יכול לשרוף בכל גוני, אך באם אין לו האפשרות לשרוף כעת ברשות הגוי בזה נכנס לב’ צדדים, או לסמוך על השה”ל ולשרוף, או להשהות את החמץ בביתו היכן שמוכר את החמץ ולסמוך בזה על המכירה.

קרא פחות

נשאלתי, האם בזה נהנה וזה אינו חסר חייב בדיני שמים? שהרי לדברי הפני יהושע בסוגיא דב”ק עיקר החיוב של זה נהנה וזה לא חסר הוא משום הנהנה שבו.

‏תשובה
הנה מה שנפסק שהדר בחצר חבירו שלא מדעתו פטור, וא”צ להעלות לו שכר, כ”כ בשו”ע חו”מ סי’ שסג ס”ו, דקי”ל זה נהנה וזה אינו חסר פטור כמבואר שם, והנה אם מוחה אסור כמבואר שם, וכ”ז אם מוחה בדבר דהוי מצי למיגר, אבל במידי דלא הוי מצי למיגר הביא הפתחי תשובה שם בשם הנוב”י דיש מן הפוסקים דס”ל דבמה שא”א לו להשכיר ולהרויח כופין על מידת סדום, וא”כ ה”ה כל היכא שנהנה בלא להפסידו, אם אינו מוחה למה יהא אסור לכתחילה.

אבל בענין שיהא חייב בדיני שמים, הנה לכאורה לא עוד שפטור בדיני שמים אלא שרי לכתחילה, לפי מה דגרסי’ בבבא קמא צ”ז א’ וז”ל, בי רב יוסף בר חמא הוו תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועבדי בהו מלאכה א”ל רבה בריה מ”ט עביד מר הכי וכו’ א”ל אנא כרב דניאל סבירא לי דאמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור אלמא ניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה, ומבואר דשרי לתקוף עבדים, וה”נ בבית שיש בו טעם של ושאיה יוכת שער או דביתא מיתבא יתיב סגי בזה שיהא מותר.

וכן נראה ממה שאמרו בב”ק כ”א א’ דהטעם לפטור הוא משום ושאיה יוכת שער או משום דביתא מיתבא יתיב, וכתב ברש”י שם וז”ל, שנאמר ושאיה יוכת שער שד ששמו שאיה מכתת שער בית שאין בני אדם דרין בו והלכך זה שעמד בו ההנהו לישנא אחרינא בית שהוא שאוי ויחיד מאין אדם יוכת שער מזיקין מכתתין אותו.

ביתא מיתבא יתיב בית שהוא מיושב בדירת בני אדם יתיב ישובו קיים לפי שהדרין בתוכו רואין מה שהוא צריך ומתקנין אותו עכ”ל רש”י.

ולפ”ז מסתבר דפטור, דכיון שהטעם הוא משום שמהנהו לכאורה א”כ בכל גוני יהיה פטור.

אכן כ”ז בבית שיש בו הנאה לבעה”ב, אבל לפ”ז בית שאין בו הנאה לבעה”ב לא יהיה ראיה שפטור לשלם לבעה”ב גם בדיני שמים, מככיון שאינו מהנהו.

אמנם ראיתי שכתב במהר”ם מלובלין שם וז”ל, משמע דבין לרב הונא ובין לרב יוסף צריך לומר שיש הנאה מה לבעל החצר במה שזה דר בו אי משום דשאייה יוכת שער או משום ביתא מיתב יתיב אבל אם אין לו הנאה צריך להעלות לו שכר ולעיל איתא אתמר אמר ר’ חייא בר אבין וכו’.

אמר רב הונא אין צריך להעלות לו שכר משמע בכל ענין ונראה דהכא איירי בבית שיש קצת חסרון לבעל הבית במה שזה דר בו דהיינו שחרורית דאישייתא לכך מצריך קצת הנאה שיגיע מהדירה לבעל הבית כנגד אותו מעט חסרון עכ”ל.

ולפי דבריו אין ראיה לא לכאן ולא לכאן, דכל דברי הגמ’ הם התייחסות לתשלום מועט עבור נזק שפועל עבורו, אבל לגבי תשלומים מדיני שמים לא מיירי על ההנאה עצמו, ומ”מ מסתימת הדברים משמע דאין עוד תשלומים בעולם חוץ מן הנזכר כאן.

אבל בתרומת הדשן (סימן שיז) בשם הפוסקים [כ”כ הרא”ש ושא”פ] מבואר דלא כהמהר”ם, וז”ל, מ”מ דמיא לחצר דלא קיימא לאגרא דצריך הדר בו להעלות שכר אי גברא דעביד למיגר הוא, הוי זה נהנה וזה חסר מעט, כגון בבית חדש שחרוריתא דאישיתא שאז צריך לשלם לו כל הנאותיו כדאיתא פ’ כיצד הרגל [ב”ק כ ע”ב] בגמ’ ובפסקי הגאונים.

וכן כתב בשו”ע חו”מ סי’ שסג ס”ז וז”ל, יש אומרים דכשאין החצר עומד לשכר דאמרינן דאינו צריך להעלות לו שכר, אם חסרו אפילו דבר מועט, כגון שהיה הבית חדש וזה חסרו במה שהשחירו, אף על פי שאין הפסד אותו שחרורית אלא מועט, ע”י מגלגלין עליו כל השכר כפי מה שנהנה.

ולפי זה מבואר דאין השכר המועט הזה עבור השחרוריתא דאישייתא, אלא בשכר המועט הזה הוא כדי להצדיק את השתמשותו בזה, וא”כ מסברא יראה לכאורה דטעם זה מהני גם בדיני שמים, כיון שמהנהו, דכל מה שבדיני שמים היינו היכא שהזיק אדם אחר ורק א”א לתובעו מאחר ולא עשה הנזק בידים או מטעם אחר, אבל כאן דחזינן שהגמ’ הצדיקה מעשהו מכיון שמועיל לבעה”ב לכאורה זהו גם מדיני שמים.

דברי הפנ”י הם במסכת בבא קמא כ’ א’, וז”ל, ונראה דלא קשיא מידי דסברת התוספות היא דודאי משום מה שחסר אין לחייבו כיון דהוי גרמא בניזקין אלא כיון שנהנה זה בגוף ממון חבירו שדר בביתו בזה לחוד סגי לחייבו, והא דמספקא ליה שם בזה נהנה וזה לא חסר היינו משום דאיכא למימר בכה”ג כופין על מידת סדום כיון שהלה אינו מפסיד כלל, וגדולה מזו כתב המרדכי בשם ראבי”ה דאפילו לכתחילה מצי הלה לכופו לדור בעל כרחו בחצר דלא קיימא לאגרא ואף על גב דרוב הפוסקים חולקים עליו מ”מ בדיעבד שדר כבר שלא מדעתו שפיר מספקא להש”ס, אבל בזה נהנה וזה חסר כגון בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר כיון דלא שייך להזכיר כאן כלל מידת סדום כיון שמגיע לו היזק שפיר פשיטא ליה להש”ס לחייבו משום הנאתו לחוד, וכן נראה מלשון הש”ס בסמוך דמשום שחרירותא דאשיתא משלם כל דמי השכירות ולא אמרינן שלא ישלם אלא כפי שהפסידו אלא ודאי שעיקר החיוב הוא בשביל שנהנה והטעם שחרירותא אינו בא אלא להצילו מלומר שהיא מדת סדום, כן נראה לי לפרש דעת תוספות ועיין בהרי”ף דפליג באמת על התוספות בזה ודו”ק עכ”ל.

ועיין בחידושי רבי נחום פרצוביץ מה שכתב בדעת התוס’ והרמ”ה אם החיוב הוא על החסרון או על ההנאה.

ואולי כונתכם לדברי הפנ”י שם ד”ה תרתי הא וכו’ דמיירי על חצר דקיימא לאגרא בגברא דלא עביד למיגר לפי אותן הדעות בראשונים שבכה”ג פטור.

אחר כל הפלפולים אחתום במה שכתב בשו”ע בהגה בחו”מ סי’ שסג וז”ל, ישראל שברח מן העיר, ולקח (השר) ביתו והשאילו לישראל אחר, אין צריך להעלות שכר לבעלים, דהא לא קיימא לאגרא, דאי לא הוי דר בו ישראל השני דר בו עובד כוכבים (הג”מ פ”ג דגזילה ומרדכי פ’ כיצד הרגל).

וז”ל האור שמח (פ”ג מגזילה ואבידה): ובשו”ע, ישראל שברח מהעיר, ולקח השר ביתו והשאילו לישראל, אין צריך להעלות שכר לבעלים, דהא לא קיימא לאגרא, דאי לא הוי דר בו ישראל השני, היה גר בו עכו”ם, ולא קשה מדברי התוספות דבתחב לו חברו בבית הבליעה חייב לשלם.

אף על גב דבההיא שעתא לא חסר, מיהו כיון שהנאתו של זה בא ע”י חסרונו של זה, משלם מה שנהנה.

לא קשה, דהתוס’ אזלי בשיטת ר”י שפירש שם בכתובות דמיירי שתוחב ברצונו התרומה לתוך פיו, ואם כן אף דאיהו לא חייב, שלא גזלו ולא עביד מעשה, חייב על ההנאה, כיון שהחסרון בא בשבילו.

.

.

אבל כאן שהחסרון לא היה בשביל הישראל שדר בו ולא על ידו בא החסרון, ודאי דהוה זה נהנה וזה לא חסר.

אולם באופן שאם לא ידור בו ישראל ידור בו העכו”ם, והוא חלוט עכשיו ביד העכו”ם, לא משלם, ומסולק תלונת המחנה אפרים וכו’.

(ועיין מה שכתב בחשוקי חמד בבא קמא דף צז ע”א).

ומבואר מכ”ז דבאופן שהיה זה נהנה וזה לא חסר שלא בדרך גניבה וגזילה א”צ להחזיר, וכן נראה מסתימת הפוסקים בכ”ז.

השואל הנ”ל אח”כ כתב שוב: השאלה אם החסר הוא רק סיבה שניתן לחייבו על מה שנהנה אבל זה רק בדיני אדם שבלי חסר לא נוכל לחייבו.

אבל בנהנה ולא חסר שכופין כי הא על מדת סדום כל זה דלא כפינו הרי לא מחל או נימא שעצם השימוש הוא הכפייה.

תשובה: כמדומה דבר פשוט שבשעה שכופין א”צ מחילה, ואם נטלו שלא מדעתו באופן שנפסק שא”צ להחזיר הר”ז ככפיה (אמנם יש דברים שכופין עד שיאמר רוצה אני, עי’ קידושין נ’ א’, אבל כאן זהו דבר שבממון וא”צ מחילתו, דאין כאן דינים של לשמה ושליחות כבקרבנות וגט בקידושין שם).

.

קרא פחות