כרמלית

מעשה בחייל שגדל בבית חילוני ונתעוררה בו רוח טהרה וקיבל ע"ע לשמור שבת ולכן חזר לביתו רגלית מהבסיס שהיה שם לצורך הצלת נפשות, אך מחוסר ידיעה לקח את כל כליו על גבו, ויש לדון אם עשה כהוגן.

והנה הלכה פסוקה היא בעירובין מא ובאו"ח ס"ס שכט שכל היוצאין להציל חוזרין בכלי זיין למקומן, ויש לצדד דה"ה כלי תשמישו הנזקקים לצורך שימושו התמידי שאינו יכול להלחם בלעדיהם, שהרי הטעם להתיר את זה הוא כדי שלא יכירו בהם אויבים שאינם יכולים להלחם כעת כמבואר בגמ' שם, ממילא כל דבר שיחסר לו אם יצטרך להלחם שצריך לצורך המלחמה, יש להתיר לו.

ואע"פ שיש לטעון שכל חייל בפני עצמו אם יחזור לביתו עם כלי מלחמתו ותשמישו הנצרכים למלחמה לא יהיה בזה הצלת נפשות, מ"מ מאחר ואם כל החיילים יחזרו כל אחד מהם לביתו בלי כלי מלחמתו וכלי תשמישו הנצרכים יהיה בזה פיקו"נ שיכירו בהם אויבים, לכן יש בזה היתר פיקו"נ כללי.

ואע"פ שיצא להציל כבר ביום ו' לא נראה שיש טעם לומר דחמיר יותר מחמת זה, שהרי הוצרך להיות בבסיס גם בשבת, ואפי' לא היה צריך להיות בבסיס בשבת ממש אלא ביום ו' ויחזור כבר ביום ו' באופן שעד שיבוא לביתו יהיה כבר שבת לכאורה הוא ג"כ בהיתר זה, דהיתר זה אינו אלא מחמת פקו"נ שלא יכירו בהם אויבים, ומאי שנא מתי התחיל הצורך בזה.

והנה המשנ"ב בס"ס שכט הביא הטעם משום שלא יכשלו לעתיד לבוא, אבל בסי' תז סק"י הביא הטעם הנ"ל בשם הב"ח והא"ר שכן מבואר בגמ', ולמעשה יש לטעון טענה הנז' לב' הטעמים, ויעוי' בשבה"ל (ח"ו כו וח"ח פז) שהטעם של שלא יכשלו לעת"ל הוא טעם של היתר פקו"נ שדכיון שיש חשש שמא יתרשלו יש כאן חשש של פקו"נ אם נאסור עליהם, ולפי טעם זה אדרבה יש צד להתיר אפי' יותר מדבר המוכרח, אבל בגמ' משמע שההיתר הוא גם מחמת הטעם הראשון שכתבתי, ולמעשה צע"ק שיש מנהג ידוע בזה ואכמ"ל.

והנה למעשה יל"ע אם לכתחילה מותר לעשות כן, וצריך בזה כובד ראש ויישוב הדעת, אבל לענין בדיעבד יש בזה די לומר שאינו צריך כפרה.

ובענייננו יש להוסיף מכיון שרוב השטח שהוא בכלל רה"ר מרושת בעירובין עכ"פ באיזו פתרון כל שהוא, אמנם לא מוסמך אבל לכאורה לא חשש דאורייתא, והשטח שבין הערים שהוא כרמלית הוא בכלל מדבר שאינו רה"ר דאורייתא כמבואר בפ"ק דשבת ובלאו הכי לכמה פוסקים כמעט אין רה"ר דאורייתא היום, ממילא החייל הזה שנכשל בשוגג דרבנן במקרה שלו אפשר ללמדו שי' הנתה"מ שאין איסור שוגג בדרבנן, ואין כאן טענה שהיה לו ללמוד שזה נאמר על ת"ח במכות ועל בן נח בב"ק צב, ואילו חייל זה אדרבה בא מבית חילוני ובא ללמוד ועדיין לא הספיק.

קרא פחות

‏אין להתיר אפילו במקום שאינו רשות הרבים מן התורה, ואף אם הקטן עושה מעצמו, עכ”פ אם שהגיע לחינוך, קשה למעשה להקל בזה.

מקורות: מצינו בכמה דברים שהתירו לצאת אפי’ אינו מלבוש, אבל רק בדברים שיש בהם טעם ברור כגון תכשיט או בדבר הקשור בבגד [בצירוף שהוא לאצולי צערא, ולכן כאן גם אם יהיה קשור בבגד לא שייך], או בדבר הבטל בבגד, או לכה”פ בדבר שאין לחשוש שאם יפול לא יבוא לטלטלו כגון דבר מאוס כגון מוך לנידתה [כמ”ש בגמ’ ובשו”ע שג, טו, וגם זה רק בצירוף שהוא לאצולי צערא כמ”ש התוס’ שבת סד ע”ב והו’ במשנ”ב שא, נא, שגם אינו שייך לגמרי, דהגדרת הצלה מצער הוא שבא להציל מדבר שדרך בני אדם להצטער ממנו, וכעין התירים אחרים שהתירו לצער במקומות אחרים] או חותם העבד כשהוא עשוי באופן שאין מה לטלטלו לאחר שיפול או דבר שבודאי לא תסירנו כגון חוטי שיער, אבל בדבר כזה שאין בו שום טעם להתירו, שאינו בגד ואינו תכשיט ואינו בטל לשום דבר ואינו קשור והוא שוה להצניעו ואינו קבוע בפיו כלל, והוא בכלל דברים שאינם אריג שחששו בהם דילמא נפיל ואתי לאתויי, א”כ מהיכי תיתי להתיר.

ולענין הטענה שכל שבאריג לא גזרו [שבת סז], ראשית כל הוא דוקא בתפירה [עי’ שא, כג ובמ”ב פד], ושנית, אפי’ אם תפרו הרי מועיל רק אם הדרך בכך, וכאן הרי אינו הדרך לעשות כן, ויש לשונות סותרים בזה בפוסקים מה התנאי שיהיה הדרך, דהמ”ב שם סקפ”ב הביא בשם רשב”א דבעי’ צורך או תשמיש לבגד, ובתוס’ [נח ע”א ד”ה הב”ע] נזכר הלשון שהוא דבר שדרכו לעשותו בכל הבגדים והוא יפוי לבגד, ומאידך עי’ במ”מ שהובאו בביאורים ומוספים על משנ”ב שם מה שהביאו לשונות סותרים בזה.

ועי’ בספר טועמיה חיים זכו שהאריך בזה ונסתיעתי בדבריו, ולגוף מה שהאריך שם לדון בראי’ מהמוציא אוכלין בפיו לא הבנתי למה האריך בזה דשם אין כוונתו לתשמיש מתמשך לגוף אלא למעשה אכילה בלבד, ומה שדן שם מצד שאם מחובר אין בזה דילמא נפיל לא הבנתי, דהרי הגדר שנתנו חכמים שייחשב מחובר בכלל זה וייצא מכלל הגזירה הוא שיהיה אריג.

וכשהקטן נטלו מעצמו ולא הגיע לחינוך והוא כרמלית ראה רמ”א שמג.

ולפי מה שביאר שם המשנ”ב דעה ראשונה ברמ”א שקטן שהגיע לחינוך הכל מחוייבין להפרישו אפי’ עושה מעצמו, ודעה שניה ברמ”א שהיא דעת השו”ע רק אביו מחוייב להפרישו, וכן סתם המ”ב שסב, מד עכ”פ לענין איסור דרבנן ואולי גם דאורייתא, והמ”ב בסי’ שמג, ז הביא הכרעת החי”א דבדאורייתא אזלי’ כדעה הראשונה ובדרבנן כדעה שניה, ודעת ראשונים אחרים [עי’ באוה”ל שם בשם רשב”א ור”ן ותשובת רע”א] שגם האב אינו מחוייב להפרישו ומותר אפי’ לספות לו בידים, ובביאור הלכה סי’ שמג משמע שלא שלל היתר זה מכל וכל.

ומ”מ בניד”ד יש כאן עוד טענה לחומרא דהא דאתי לאתויי שייך גם על האב בבגד של הקטן, לשי’ המג”א שא, לב בשם התוס’ סא ע”ב.

וגם אם נימא שיש חולקין ע”ז [ועי’ בספר טועמיה חיים זכו ע”פ הרמב”ן המובא בסי’ שט לענין דינר], הא מ”מ אנן קי”ל דכל מה שאסור לגדול אסור להניח לבנו קטן לעשות [שו”ע שמ”ג לפמ”ש בבה”ל שם], ואף שיש חולקין בזה, הרי יש דברי המג”א הנ”ל, ולצרף ב’ קולות יחד להתיר לקטן כנגד השו”ע הזה והאחרונים שהכריעו כמותו וגם כנגד המג”א הזה, הוא קצת דחוק, וגם בלאו הכי אינו מוכרח בדעת הרמב”ן דלא כהמג”א הנ”ל בשם התוס’, וכמו שכתב בספר הנ”ל דהרמב”ן שהובא שם לא מיירי לענין ליתן לקטן אלא רק דלא חיישי’ דילמא נפיל כשמגביה הקטן עם הדינר [עי’ סי’ שט], ועדיין אינו ראי’ לענין נתינה לקטן בידים שאין בזה חשש דילמא נפיל לגבי האב.

(ומה שיש לטעון דמהיכי תיתי לאסור לדעת הרמב”ן מחמת הקטן אם אינו מפורש בגמ’ עי’ בספר הנ”ל מה שכ’ בזה דיש קושיית התוס’, ויש גם מה שהביא שם בשם הגראמ”ה עי”ש).