כהנים

שאלה

{בס”ד
מועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
בהגש”פ כתוב בפירוט מכות מצרים: “דם, צפרדע, כנים .

.

.

, מכת בכורות”,
א.

מדוע רק במכת בכורות כתוב מכת בכורות ובשאר המכות לא נכתב המילה מכת?
ב.

מדוע מכת כינים נכתבה באגדה בצורה כזאת “כנים” בלי האות י’ בין הכ’ לבין נ’?
לתשובות מע”כ הרב אודה מקרב לבי,
ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט’ אהרון}

תשובה

בע”ה יום ראשון ט”ז ניסן תשע”ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ”י

א.

ראיתי שעמד ע”ז הרב משה ש.

וז”ל, ראה מדרש הגדה שהמילה ‘בכורות’ אין בה שום משמעות של מכה, ולכן הוסיף בה ‘מכת’.

ובהגדת מרדכי ובמרבה לספר פירשו עפ”י המדרש הידוע המובא בתוס’ שבכורי מצרים הכו את אבותם כדכתי’ למכה מצרים בבכוריהם, ושלא נפרש שהכוונה למכה שהביא את הבכורות עליהם כפי שהביא עליהם ‘דם’, ‘צפרדע’ וכו’ לכן אמר מכת בכורות – היינו המכה שהבכורות בעצמם הוכו עכ”ל.

והנה מצינו דבמכת בכורות נאמרו דברים שלא היו בשאר המכות, וכמ”ש רש”י ס”פ וארא ששקולה מכת בכורות כנגד כל המכות, וכ”ה להדיא במכילתא דרשב”י פ’ בא ושם כמדומה שלא יועיל שום תיקון [אע”ג שברש”י יש שהגיהו מכת בַּכּוּרוֹת].

וכן מצינו שמכל עשר המכות שהכה ה’ את המצרים לא הוזכרה בהלל הגדול אלא מכת בכורות: “למכה מצרים בבכוריהם”.

לפי שמטרת המכות היתה לעשות שפטים במצרים, כמו שנאמר (בראשית טו, יד): “וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי”.

אבל מכת בכורות באה כדי שיוציא פרעה את ישראל ממצרים, כמו שנאמר: “אמת ממצרים גאלתנו.

.

.

ומבית עבדים פדיתנו, כל בכוריהם הרגת ובכורך ישראל גאלת”.

ולכן בהלל הגדול, שנאמר על עצם יציאת מצרים, מזכירים את מכת בכורות בלבד (הגדת מבית לוי בשם הגרי”ז מבריסק).

וכמו”כ מצינו שמתחילה קודם שהוזהרו על שאר המכות כבר הזהיר על מכת בכורות, כמ”ש ד’ ב’ הנה אנכי הורג את בנך בכוריך.

וראה עוד בחידושי הגרי”ז סימן ריב הגדה של פסח: אלו עשה בהם שפטים וכו’ ולא הרג בכוריהם דיינו.

וצ”ב דלכאורה “בשפטים” נכלל כל עשרת המכות וממילא מכת בכורות בכללם.

ונראה דהנך איתא ב”לך לך” (ט”ו י”ד) וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ובפרש”י דן אנכי בעשר מכות, וכן ב”וארא” (ז’, א’) ראה נתתיך אלקים לפרעה, פירש”י שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין, והיינו דהמכות היו מדין ומשפט על העבדות שהעבידו את בני ישראל (וכמוש”כ על פסוק זה בפ’ וארא ע”ש), אבל במכת בכורות מבואר בשמות (ד’ כ”ג) שלח את בני ויעבדני ותאמן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך, והיינו דמכת בכורות היתה עבור מה שלא שלחו את בני ישראל ממצרים, וכיון שמשני טעמים היו ע”כ כתבם לחוד עכ”ל.

ב.

מה ששאל מ”ט כתוב כנים חסר יו”ד, א”א לומר בבירור שיש כאן דבר מכוון מבעלי ההגדה, ויתכן שהוא דבר מקרי מן הסופרים שלפנינו, ובהגדש”פ בנוסחאות אחרות כתוב ‘כנם’, וגם במקורות אחרים [חוץ מהגדש”פ] ברוב המקומות כתוב כנים ולפעמים כתוב כנם, ובתוה”ק שמות ח’ י”ג כתיב כנים, ולפעמים כתוב כנם בתוה”ק, [ומ”מ בעל ההגדה כתב יו”ד אחר הנו”ן כדרך הכתיבה שלנו בכל ל’ רבים].

ומה שבלשון חכמים נקרא כינה, אמנם בלשון חכמים בהרבה דברים יש שהוסיפו יו”ד, אך ע”פ לשון תורה אין יו”ד אחר הכ”ף, וגם קצת בדברי חז”ל, וכמו במס’ דר”א פרק היוצא ה”ג איתא ההורג כנה וכו’, ואמנם גם בזה א”א לדעת בבירור שכך יצא מתח”י חז”ל, וכל המכיר כתבי יד יודע עד כמה הסופרים עשו כבתוך שלהם לפחות בדברים כאלה.

וז”ל המנחת שי שמות פרק ח’ י”ב, והיה לְכִנִּם בכל ארץ מצרים: דין לחוד חס’ יו”ד, וכל שאר כנים באורית’ דקריא נו”ן דידיה בחירק מלא יו”ד בתריה, הרמ”ה ז”ל.

ובמדרש לקח טוב [א”ה וכן במדרש שכל טוב], והיה לְכִנִם חסר יו”ד כתיב, כי נחסר מדעת החרטומי’ עשיית הכנים יותר משאר המכות, והוא שאמרו רבותינו ז”ל שאין השד יכול לבראת פחות מכשעורה, ענין אחר לפי שכל עפר היה לכנים, והחרטומי’ עומדי’ על הכנים, ואין רגליהם נוגעות בארץ, ולעולם כל זמן שאין המכשף נוגע רגליו בארץ אין מועיל כלום במעשיו, לפיכך ולא יכלו עכ”ל.

ומ”מ לא התייחס לחסרון היו”ד הראשון מכיון שכך היא כתיבתו, וע”ע במפרשים ובאב”ע ובמלבי”ם מה שכתבו על הכתיב כנם ובפירוש מילה זו ע”פ הדקדוק, אבל על חסרון היו”ד הראשון בכנים לא דברו.

לכבוד מערכת “עם סגולה” שיחי’.

יש הרבה ליהנות מגליונכם מידי שבוע והנני מוסיף את חלקי.

א) בברכת בשמים על אתרוג במוצ”ש יש להוסיף שיש בזה גם טעם משום שנעבד בו מצוה וכמו הדסים.

ב) יש להוסיף דאם האשה מזרעת תחילה הוי בן ולכן נקרא טיפה פסולה.

ג) בענין כהונתו של אברהם אבינו יש לשאול עוד איך לקח את הגר שפחתו, וכהן גדול בודאי לא היה כיון שלא היה עבודה אין כהן גדול.

ד) כתבתם שכל מה שקורין בשמחת תורה הוי כקריאה אחת, ומ”מ עדיין יש לשאול אם חוזרין וקורין לכהן שלא עלה אם צריכים להעלות אחריו לוי עיין סימן קל”ה.

ה) בדברי המ”ב שחוזר לרצה משום שג’ אחרונות חשובות כאחת, נראה לפרש דלכן חוזר לרצה ולא לאתה חונן או לתחילת התפילה כיון דג’ ברכות אחרונות חשובות בפני עצמן.

דוד אריה שלזינגר

מח”ס “ארץ דשא” על מ”ב

***

תגובת המערכת

שלום רב

בענין כהן שעולה כעת שלא עלה אם צריך להעלות אחריו לוי, נביא בזה מה שכתב הנצי”ב משיב דבר ח”ב סי’ מ”ח וז”ל, עוד שאל מע”כ נ”י בשמחת תורה שמרבים לקרות את כל הנמצאים בביהכ”נ, וקורין כ”פ כהן, ואם אין שם לוי שלא עלה לתורה אם יותר טוב לקרות עוד הפעם אותו לוי, או לקרות הכהן במקום לוי, זה הדין מבואר באו”ח (סי’ קל”ה ס”י) נהגי לקרות כהן אחר כהן בהפסק ישראל ביניהם, והקשה הב”י הרי יש לחוש לפגם השני, ויישב דקורא עוד הפעם ללוי בין הכהן וישראל, והקשו האחרונים אם אין שם לוי מה יעשו, ויישב המג”א דקורא הכהן פעמים, וסיים ואפשר לומר דכולי האי לא שרינן לקרות כהן באמצע ושיקרא פעמים, והט”ז יישב בא”א.

הא כו”ע מודו שא”א לקרות את הלוי שקרא בראשונה עוד הפעם, והכי מוכח בטור שם שכתב בשם רב עמרם ובתר דקרי כהן לוי וישראל קרי מאן דבעי אי בעי כהן למיתני ומיקרי שפיר דמי, וכשאין שם כהן וקורא לישראל במקומו אומר במקום כהן כדי כו’, אבל העולה במקום לוי א”צ לומר במקום לוי כו’.

ולכאורה אינו מובן היאך אפשר לעלות במקום לוי הלא הכהן קורא פעמים, אלא צ”ל דמיירי בפעם השני אחר שקרא ישראל שקורין כהן ואח”כ ישראל במקום לוי, כיון שאין שם לוי שלא קרא עדיין, וכך המנהג אצלנו בש”ת עכ”ל.

***

תגובה שנתקבלה על תשובות קודמות

בנוסח יהי רצון שיהא לי לרפואה וכו’, מבואר במ”ב ושעה”צ שם שנתקן כמו תפילת הדרך בלי פתיחה ורק בחתימה שם ללא מלכות, וכיון שאנן חוששין ואין מזכירין השם לכן לא צריך חתימה כלל, ומ”מ יש לומר כולו וכמו שאנו מברכים בורא נפשות ומודים דרבנן וכו’ בחתימה ללא שם, ובחידושי הרא”ה ס”ל דבורך רופא חולים אינו המשך להיהי רצון אלא הוא ברכה פשוטה בשם ומלכות, וא”כ וודאי יש ליזהר ולאומרו עכ”פ בלי שם ומלכות.

מה ששאל בנכרי העובד בבית ישראל לצרך נכרי, יש לציין דבגליון “וישמע משה” פרשת בא דנו בזה כמה רבנים.

דוד אריה שלזינגר

מח”ס “ארץ דשא” על מ”ב

***

תגובה שנתקבלה על תשובות קודמות

בשאלה לענין מגבונים בשבת יש לציין לקובץ משנת יוסף שיצא עתה ששם ג”כ דנו בזה להתיר.

בענין ניגוב ידיו בנייר, יש ליזהר שלא יתקרעו.

תשובה: עי’ מה שכתבתי בשם הגרנ”ק (ואולי בבית הכסא קיל יותר מטעם כבוד הבריות).

לכבות הגפרור של הדלקת נר שבת, לכאורה יש לכבותו לפני הברכה שעיקר קבלת שבת היא ע”י הברכה, אלא יש לדון משום הפסק, והנה הא שכתב הש”ע שזורקות הפתילה היינו משום דפתילה הספוגה עם שמן אינו נכבה ע”י הנחתה בארץ, משא”כ גפרור.

תשובה: בענין מש”כ בתחילת דבריך – יש אומרים שקבלת השבת היא ע”י ההדלקה ולא הברכה.

במכירת הבכורה לעקב לא הבנתי מה היה צריך להיות אילו לא מכרו, האם היה צריך לעבוד אח”כ במקדש אם היה חי, הרי שאלו לבני עשו אם רוצים לקבל התורה וענו שאינם רוצים, וכל שכן שעשו לא רצה, וכן אם יקום לתחיה היה צריך לעבוד במקדש, ועוד קשה על יעקב האם כשלא קנה אותו לא היו יכולים מבניו להיות כהנים וצ”ע.

תשובה: יתכן שאם הבכורה היתה ברשותם היו רוצים, וכעת היה זה על תנאי שהכהונה תהיה בידי יעקב ואינהו יהיו כשאר ישראל.

הא שהסיר נח את מכסה התיבה י”ל כדי שהעופות יוכלו לצאת מיד וכן חיות הקופצות.

תשובה: מבואר בתורה שעדיין לא ניתן להם רשות לצאת עד אחר כך שנאמר צא מן התיבה.

בהכנה מחול המועד לחול הבאתם מדיני צידה ומליחה, ומ”מ עדיין השאלה עומדת בדבר שאין בו משום מלאכה אם יש איסור הכנה.

תשובה: השאלה טובה, ומפאת קוצר הזמן רק אצרף בזה מאמר שכתב הג”ר אברהם שטרנבוך [ר”י בחו”ל] שכתב מאמר על נושא זה ודעתו נוטה שבדבר שאין בו שום סרך איסור אין בזה חשש הכנה.

הבאתם שלפני החטא היה להם עור של צפורן והוי כלבוש, ומ”מ קשה שזה לא היו יכולים להפשיט.

תשובה: מנין שלא.

יש לציין שבגליון “וישמע משה” פרשת ויצא דנו פוסקי זמנינו אם מותר להניח תפילין בלילה במי שלא יוכל להניח ביום.

בראשו ורובו נראה שלא חשבו בזה את רגליו אלא עיקר גופו, ולפי זה ניחא השיעור של בגד לציצית שבטלית קטן יש ראשו ורובו.

בענין זיווגן של גוים יש לציין דבגליון “מעדני אשר” שבוע זה דן אם מותר לשדך שידוך לגוי.

דוד אריה שלזינגר

מח”ס “ארץ דשא” על מ”ב

***

תגובה שנתקבלה על תשובות קודמות

למה לא נזכר שם בנו של רב זביד, י”ל שעדיין לא היה ראוי להוראה וכמו בן עזאי ובן זומא.

.

.

.

טענת רחל היתה דודאי יש גבול להתאוות לתפילתן של צדיקים.

הא שדייקו לכתוב היכן ישבו יש לומר כי אם יבוא מעשה אחר נגד זה ידעו איזה מעשה מוקדם.

דוד אריה שלזינגר

מח”ס “ארץ דשא” על מ”ב

***

שאלה

{תשוח”ח על המשלוחים הקבועים, ועל של עתה באתי:
לבי עלה ונסתפ”ק במקרה דלהלן.

נפסק הרי להלכה שאסור לאדם לפסוע לאחוריו אחר תפילת שמו”ע כשמישהו עומד עדיין מאחוריו באמצע שמו”ע, אך הנה אם זה שמאחוריו סיים, שפיר יכול לפסוע, אף שזה שעומד מאחורי זה שעומד מאחוריו עדיין לא סיים.

והסתפקתי מה יהיה הדין אם זה שמאחוריו טרם סיים, אך פתאום בא אדם אחר ונעמד לפני זה שטרם סיים [אף שאסור לו לעשות כן עפ”י הלכה], האם אז יהא מותר לפסוע לאחוריו, כי למעשה אין מישהו מאחוריו שעדיין מתפלל, אך מצד שני זה שנעמד שם לא עשה כדין וא”כ אולי בטלים מעשיו ועדיין אסור לפסוע?
תקוותי ששאלתי הובנה כיאות ואשמח לתשובתו הרמת”ה.

}

תשובה

‏יום ראשון כ”ג ניסן תשע”ו

לכבוד ידידי הג”ר יהודה שורץ שליט”א, עורך הגליון הנפלא ‘יין ישן’.

קבלתי את שאלתך בס”ד, ויש להוסיף על הדברים דהנה יש כמה דעות בפוסקים בענין ההתייחסות למתפלל שמפסיק מלפניו אדם, ולפי חילוקי הדינים בדבריהם יתבאר ג”כ התשובה לשאלה זו.

א.

הנה דעת הגריש”א בגדרי היתר זה, דההיתר הוא רק באופן שיש באדם השני מחיצה כדיני המחיצה, דהיינו שהוא גבוה י’ טפחים ורחב ד’ טפחים, וחשיב מחיצה, ולכאורה זהו ג”כ בתנאי שאין האדם האמצעי יודע שמשתמשים בו למחיצה, דהרי בדיני עירובין קיימא לן שאם האדם האמצעי יודע שהוא מחיצה אינו מחיצה.

אבל בעצם תמה אני על דברי מרן זצ”ל, דהרי לגבי מחיצה כתב המ”ב בסי’ ק”ב סק”ב וז”ל, כתב הח”א אם המתפלל עומד בצד אחד מדבר שהוא קבוע גבוה י’ ורחב ד’ מותר לישב בצד השני דהא מפסיק רשות אבל לעבור מצד השני אפשר אם אינו גבוה כ”כ שלא יוכל להסתכל בצד השני אסור וכן פסק בהלק”ט וכן מצדד הפמ”ג בסימן צ’ סק”ה שיש להחמיר לעבור באלמעמרע [בימה] נגד המתפלל אף שהוא רשות בפני עצמו ולישב מתיר ברשות אחרת אפילו בתוך ד”א [בסימן זה סק”ב במשב”ז] עכ”ל המ”ב, א”כ סבירא ליה להמ”ב לגבי איסור העברה לפני המתפלל שהוא ג”כ ברשות אחרת כיון שמפסיק מכונתו, ורק אם אין המתפלל יכול לראות, כגון שיש כותל גמור שרי, וכן הכה”ח סק”ה כתב דאם כותל זכוכית מפסקת ביניהם מותר לישב ביניהם ואסור לעבור כיון שמבטלת את כונתו וכנ”ל, וא”כ תמוה פסקו של הגרי”ש זצ”ל.

ואולי י”ל שהקיל הגרי”ש כדעת החי”א המובאת בשעה”צ סק”ב שכתב, ודלא כהחיי אדם דמצדד בסוף דבריו להקל עיין שם, עכ”ל השעה”צ, וכן האול”צ [תפילה פ”ז הכ”ב בהערות] כתב, נראה שכשהמתפלל נמצא ברשות אחרת אין איסור לעבור לפניו, דכמו שמצינו לענין צואה ברשות אחרת, דחשיב הפסק, כמבואר בשו”ע בסימן ע”ט סעיף ב’, הוא הדין לענין עובר כנגד המתפלל, שאם הוא ברשות אחרת חשיב הפסק ומותר לעבור כנגדו.

ובפרט כאשר הפתח פתוח לרה”ר, שנראה שכיון שהוא ברשות אחרת לאו כל כמיניה של המתפלל לאסור עליו לעבור שם, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

ועכ”פ אם יש דלת שאפשר לסוגרה טוב לסגור את הדלת עכ”ל.

א”כ יתכן שלגבי ג’ פסיעות שהם צורך מצוה סמך הגרי”ש להקל בפרט שיש כאן ג”כ צירוף של הדעות המתירות לגמרי בהפסק אדם.

ואלי י”ל דהגרי”ש ס”ל דהמ”ב מיירי ברשות אחרת שההפסק הוא רק משום שנמצא בבימה [אלמר”ע פירושו בימה], שבזה אין דבר המסתיר ורק הוא רשות אחרת, משא”כ במחיצה רחבה ד’ וגבוהה י’ שמסתיר מועיל, אבל גם זה צ”ע דהרי מה שנגד עיניו של האדם הוא למעלה מעשרה טפחים.

מ”מ לענינינו כיון דס”ל להגרי”ש שההפסק הוא מדיני מחיצה א”כ לכאורה ה”ה כשהאדם נכנס באיסור.

ב.

הגרש”ז אוירבך זצ”ל בהליכו”ש תפילה פ”ח הל”ד כתב, אם העומד אחריו סיים תפילתו, אך לא פסע עדיין מפני שממתין למתפלל שאחריו, נראה שמותר לפסוע כנגדו אף לצורך ישיבה לאמירת תחנון וכן לכל דבר מצוה, [פי’ דלגבי לעבור כנגד המתפלל ממש כתב שם לפנ”כ דבעינן מצוה גמורה כגון ברכת כהנים, אבל בזה סגי גם לצורך אמירת תחנון].

וכתב שם עוד בהערות דבר הלכה סקנ”ג, אבל לפסוע כנגדו סתם שלא לצורך מצוה יש להסתפק אם מותר, דלהטעם שלא יבלבל כונתו שרי שהרי גמר תפילתו, ואילו להטעם דשכינה כנגדו אסור שהרי לא נפטר עדיין מלפני המלך, ומ”מ אם עבר זמן מה מאז שסיים הוא את תפילתו מותר לו לפסוע כנגד האמצעי וכו’ עכ”ל.

וכן באול”צ שם הכ”ג כתב, שאלה.

האם מותר לעבור כנגד מי שסיים תפילת שמונה עשרה אך לא עקר רגליו מחמת שהעומד אחריו לא סיים את תפילתו.

תשובה.

מותר לעבור כנגד מי שסיים תפילתו, אף שעדיין לא עקר רגליו עכ”ל.

וכן כתב באשל אברהם.

וכן כתב בשו”ת אז נדברו חלק ג’ (סימן מה) ובחלק ו’ (סימן מז), דכיון שכבר הסיח דעתו מלהתפלל, הוי כעקר רגליו.

וכן ראיתי בשם השו”ת רבבות אפרים ח”א (סימן עב) שהביא משם כמה אחרונים שכתבו להקל בנ”ד, כיעו”ש.

והביא מהבית ברוך שכתב, ונראה דאם כבר גמר כל התחנונים אלא שעומד ואינו עוקר רגליו מפני שאחד מתפלל אחריו, דמותר לפסוע ג’ פסיעות לפני זה.

וכן גם אחר שאינו מתפלל מותר לעבור ולישב תוך ד’ אמותיו.

וראה עוד להלן.

וע”ע בשו”ת ציץ אליעזר ח”ז (סימן כג אות ו’) שהביא שיטות הפוסקים בד”ז ע”ש.

ונראה מדברי הגרש”ז והאול”צ שלא היה ס”ל כלל מהיתר של ההפסקה בין האחרון השלישי לבין הראשון, אלא רק הזכיר דרך אגב ענין זה שהטעם שלא פסע האמצעי הוא משום שהמתין לשלישי, אך מ”מ מדובר לכאורה שהשלישי הוא חוץ לד’ אמותיו, וכן הגר”ח קניבסקי בחידושיו שיח השדה לברכות י’ א’ כתב להדיא שרק אם הראשון לא נכנס לד’ אמותיו של השלישי מותר לפסוע.

אכן אפשר דאין מדבריהם ראיה ברורה לומר דפליגי על הכרעת הגרי”ש הנ”ל באופן שיש באדם האמצעי שיעור מחיצה.

ג.

הגר”נ קרליץ בחוט שני שבת ח”ב עמ’ רח”צ (קובץ ענינים סי’ ב’) כתב וז”ל, ונראה שאם זה שעומד אחריו סיים תפילתו אך ממתין מלפסוע על מי שעומד אחריו ועדיין מתפלל תפילת שמונ”ע, מותר לראשון לפסוע אפילו אם הוא תוך ד’ אמותיו של האחרון המתפלל, דאסור לעמוד כנגד המתפלל לפני המלך ולא כנגד העומד לפני המלך עכ”ל.

וראיתי חכ”א שדן בענין זה וז”ל, בגמרא ברכות (כז א) אמרו, רבי ירמיה בר אבא הוה מצלי לאחוריה דרב, וסיים רב ולא פסקיה לצלותיה דרבי ירמיה.

שמע מינה תלת, שמע מינה אסור לעבור לפני המתפלל.

ופירש רש”י, ולא פסקיה לצלותיה, כלומר לא הפסיק בין ר’ ירמיה ולכותל לעבור לפניו ולישב במקומו, אלא עמד על עמדו ע”כ.

ולכאורה יש לדקדק דרב לא עבר לפני ר’ ירמיה כדי שלא להפסיק בינו לבין הכותל, דהא בברכות (ה ב) מבואר, שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הכותל.

וכן הוא בשלחן ערוך (סימן צ’ סעיף כא).

וממילא נלמד, דכל היכא דבלאו הכי איכא הפסק בין המתפלל לכותל, לא אסרינן לעבור לפני המתפלל.

וכן משמע בלבוש (סימן קב סעיף ד’) שכתב: אסור לעבור כנגד המתפללים בתוך ד’ אמות “ודוקא לפניהם שלא יפסיק בינם לכותל” אבל בצידיהם מותר לעבור ולעמוד.

ומדכתב טעמא כדי שלא יפסיק בינם לבין הכותל יש לדייק, דכל היכא דבלאו הכי יש דבר המפסיק בינו לבין הכותל ליכא להאי איסורא.

אלא שהאליה רבה (סק”ז) כתב לבאר את דברי הלבוש דרצונו לומר, מפני דבהפסק יבטל כוונתו.

ולדבריו גם כשבלאו הכי יש דבר המפסיק בין המתפלל לכותל, אין לעבור לפני המתפלל, עכ”ד החכם הנ”ל.

והנה את”ל דבאמת ראיית הגרנ”ק מהגמ’ ומהלבוש הנ”ל, א”כ ה”ה כל היכא שיש הפסק, ואי”ז משנה מהו ההפסק, וכמו שאם נכנס בטעות לא נסתפקת ע”ז, ולכאורה ה”ה כאשר מי שמפסיק הוא אדם שלא היה מתחילת התפילה, אכן י”ל דכאשר התפלל מאחורי אדם א”כ התפלל על דעת שיש הפסק בינו לבין הקיר, ולכן מותר לעבור, משא”כ היכא שלא ידוע לנו שאי”ז מפריע לו, והאדם העומד כאן בא אחר שכבר מתפלל, א”כ יתכן שמפריע לכונתו בזה שעומד עוד אדם על ידו, וצל”ע.

היוצא מכ”ז שלדעת רוב הפוסקים אין כלל היתר לעבור לפני המתפלל כשיש אחר מפסיק בינתיים, וגם אם הוא בריחוק ד”א יש בזה פלוגתא בפוסקים, והגרשז”א מקיל רק לצורך מצוה, אמנם להסוברים שאדם אמצעי יכול להיות מחיצה ה”ה אדם שנכנס באיסור יכול להיות מחיצה.

שאלה

בפרשת שמיני מי עשה את התנופה של החלבים והחזות ומי הקריב על המזבח, זה לא אמור להיות אותו כהן ומשמע בפסוק שהכל עשה אהרן, איך הפכו לו הסדר ולמה הפך א הוא זה הניף וגם הקטיר {נפל כאן ט”ס.

} .

***

תשובה

לכבוד ידידי הגר”מ הכהן הלברשטט שליט”א

שלו’ רב

הנה התנופה של החזות מפורש בפסוק שעשה אהרן, כדכתיב (פסוק כא) וְאֵת הֶחָזוֹת וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין הֵנִיף אַהֲרֹן תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’ כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה.

אבל לענין תנופת החלבים והקטרתם נאמר (פסוק יח) וַיַּמְצִאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו וגו’, ואח”כ (פסוק יט) נאמר וְאֶת הַחֲלָבִים מִן הַשּׁוֹר וּמִן הָאַיִל הָאַלְיָה וְהַמְכַסֶּה וְהַכְּלָיֹת וְיֹתֶרֶת הַכָּבֵד, וַיָּשִׂימוּ אֶת הַחֲלָבִים עַל הֶחָזוֹת וַיַּקְטֵר הַחֲלָבִים הַמִּזְבֵּחָה, וישימו את החלבים על החזות – לאחר התנופה נתנן כהן המניף לכהן אחר להקטירם, נמצאו העליונים למטה, ומשמע שלא הכל עשה אותו הכהן, אלא ויקטר הכונה מי שהקטיר, כדרך רש”י לפרש מקראות הקצרים שנאמר לפעמים בתורה שעשה הדבר ולא נתבאר מי הוא האומר כן.

וכן מבואר להדי’ במנחות סב ע”א דמהכא ילפי’ ג”כ ענין ברב עם הדרת מלך שיהי’ דוקא בג’ כהנים.

ועי’ בתו”כ במכילתא דמילואים פר’ שמיני, ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה להגיד גדולתו של אהרן ושל בניו שבשעה קלה למדו שבעה עבודות שחיטה וקבלה זריקה והזאה וחיטוי יציקה וכפרה ע”כ.

ומה שהביא הפסוק י”ל דהכונה “וגו'”, כלומר שהכונה לכל הפרשה, וא”כ חזינן שאהרן ובניו עשו כן.

אמנם בפנים יפות לבעל ההפלאה ז”ל מבואר שאהרן עשה גם התנופה של החלבים, וכנראה למד שמש”כ אליו היינו אל אהרן א”כ כל מה שאח”כ בפרשה קאי ג”כ עליו, ומש”כ בתו”כ אהרן ובניו הכונה שהם סייעו לו בחלק מן העבודות כגון הולכת הדם ומבין כולם יצאה כל העבודה.

ומ”מ אפשר ליישב כונת ההפלאה שאהרן עצמו עשה התנופה והשאר עשו עוד ב’ כהנים כדברי הגמ’.

בסוף שאלתכם כנראה נפל ט”ס, ואוכל לקבל שוב פעם את הנוסח להבין את כונתכם הרמה.

***

שאלה

בס”ד

שלו’ רב לכב’ הגרע”מ סילבר שליט”א,

הרב אני כהן איטר ובעל מום בכפות רגלי ובאשכי, אך “והוא רחום יכפר עוון” ואני יצירתו של הקב”ה ורק לעתיד לבוא בימינו נראה מי בכלל יהיה כהן ואיך יראה העבודה אם הכהנים.

***

תשובה

שלום רב

אכן כדבריך לעתיד לבוא יצטרכו ייחוס מחדש, ולא יועיל מסורת רגילה של כהונה בלא כתב ייחוס (עי’ קידושין ס”ט ב’), אך בעלי מומין יתרפאו כמבואר בחז”ל (עי’ סנהדרין ר”פ י”א, וכן בשאר מאמרי חז”ל שהבאתי בתשובה לפני כן), וזה יהיה בין כהנים ובין מי שאינו כהן.

יה”ר שתזכה לעמוד לשרת לפני ה’

***