ישראלים

דנו בזה הרבה הפוסקים, ויש בזה הרבה צדדים, וכ”א יעשה כפי רבותיו, והר”ז מנהג ולא דין וא”כ מה שיעשה יצא יד”ח, ורק ארשום ראשי פרקים בזה.

הנה ברמ”א סי’ תרצ”ד ס”א כתב, ויש ליתן ג’ חצאים גדולים במדינות אלו כי אין מטבע ששם מחצית עליה מלבד זו ובמדינות אוישטריי”ך יתנו ג’ חצי וויינ”ר שנקראו ג”כ מחצית וכן לכל מדינה ומדינה עכ”ל.

א”כ בזמנינו לכאורה עיקר החיוב הוא חצי שקל חדש ממטבעות המצויות, אכן בכה”ח סק”כ הוסיף חידוש דין בזה וז”ל, מי שידו משגת יש לעשות זכר למחצית השקל בשלמות, דהיינו שיתן מטבע שמצוי באותו מקום ששמו מחצית ויש בו כסף מזוקק שיעור מחצית השקל או יותר וכו’, ושיעורו ג’ דרהא”ם כסף וכו’, ואם לא נמצא כזה במקומו אז יתן מטבע כסף שיוכל לקנות בו מחה”ש דהיינו ג’ דראה”ם כסף וכו’, ואם אין ידו משגת לזה אז יתן מטבע ששמו חצי הנהוג באותו מקום כפי יכולתו יהיה מה שיהיה כיון שאינו אלא לזכר בעלמא עכ”ל.

ע”פ בדיקת קופת העיר כעת [תשע”ו] – מחצית השקל בזמן בהמ”ק הוא 9.

6 גרם כסף מזוקק [ויש בזה מח’ בשיעור], שוויו 19 ₪, וכולל מע”מ ועמלות זה שכר 25 ש”ח ומשתמשים במטבעות חצאי דולר שיצאו לפני שנת 1964, שמקנים אותם עבור סכום של 25 ש”ח (וכעת הראוני בדיקה אחרת שלפ”ז השיעור יוצא כ-22 ₪ בערך כולל מע”מ).

ובספר ‘אלא’ סי’ ס”ד ס”א הובא מנהג הגר”ח קניבסקי שליט”א וז”ל, בתענית אסתר קודם מנחה מניח ג’ מטבעות של חצי שקל של זמנינו ומקומותינו בקופת צדקה זכר למחצית השקל.

ובשנים האחרונות לפעמים מקנים לו ג’ חצאי מטבע של תקופת חז”ל, כסף ממש, ושם אותם בקופה, אכן כתב בדרך אמונה (מע”ש פ”ד פי”ד ביהה”ל סוד”ה מי) שאותם שנותנים מחצית השקל במטבע של חו”ל, אין יוצאין ידי מנהג ‘מחצית השקל’ כיון שאין המטבע יוצאת כאן ואינם אלא כנותנים שוה כסף.

אלא שהגר”מ שטרנבוך שליט”א בתשוה”נ ח”ד סי’ קע”ב, האריך כנגד המנהג להקנות לאנשים את חצאי הדולר שבקופה, יעוי”ש מה שהקשה (ורק אציין דמסברא נראה שטענת הבה”ל בסי’ תרצ”ד ע”ש, היא באופן שאין נותן את שוויו של המטבע הגדול שקנה מהצדקה, אך באופן שכ”א קונה את המטבע בשויו המלא ונותן שויו, קשה בעיני לומר שע”ז רצה הבה”ל לומר שאין ברשות הגבאי להקנות המטבע), וסיים וז”ל, ונאה לנהוג כמחמירים בשיעור מחצית השקל, והיינו קודם לתת מחצית השקל במטבע הנהוג ג”פ, אבל מוסיפין עד השיעור האמיתי של ג”פ מחצית השקל של תורה, ושיעורו מבואר ברמב”ם הלכות שקלים ק”ס שעורות כסף, אבל לרמב”ן ורשב”א שיעורו רצ”ב שעורות כסף וגראם כסף טהור מבואר בחזו”א משקלו כ’ שעורות כסף, ואם כן מחצית השקל לרמב”ן ורשב”א עשרה גראם כסף וג”פ היינו שלשים גראם, ואנו מחמירים כפי המחיר בשוק עם תשלום מס ערך לכסף טהור, ומחיר חצי שקל בתורה היא בארץ ישראל עשרה וחצי שקלים, ואם משלם ג”פ היינו ל”א וחצי שקלים ישראלים, [א”ה יש לברר כל שנה את השווי, וראה שערי ימי הפורים עמ’ מ”ג] ונותנים לעניים ת”ח דוקא שהתורה כקרבנות וזהו כפרה על נפש וכמבואר בפסוק עכ”ל.

וכן כתוב בשם הגר”נ קרליץ בזה”ל, יש לתת את מחצית השקל דוקא בנתינת ג’ מחצית השקל, ובזמנינו שהחצי שקל אינו חשוב שייך הידור לתת ד’ מחציות, והמחצית הרביעית א”צ לתת עבור כל בני ביתו, וסגי שנותן זה בעד עצמו (מתוך גליון אדר ע”ו).

ונשאל רבנו הגראי”ל שטינמן שליט”א האם מטבע של חצי ש”ח הוא המטבע ההגון ל”מחצית השקל” והשיב רבנו ואמר כתוב מטבע של חצי היוצא באותה מדינה.

(עלון כאיל תערוג אדר ע”ו).

ויש בנתינת מטבע זה גם לצאת ידי חששת בעל התשוה”נ, והרוצה לצאת הכל יקנה את ג’ המטבעות האמריקאיות בשווין האמתי כולל העמלות, ויחזור ויתנם לצדקה, והיינו באופן שיש בהן משקל הכסף של מחה”ש בשקל הקדש [וצריך לברר זאת], וחוץ מזה יתן ג’ מטבעות מחה”ש של ש”ח, ואולי לרווחא דמילתא יעשה תנאי שאם הלכה שא”א לקיים מחה”ש בשקלים אלו האמריקאיים הרי מלכתחילה הוא מכוון לתת את הכסף ולא לקנות את המטבעות ולחזור לתת אותן, ומכוין שתנאי זה יחול באופן המועיל.

עוד שני מנהגים יש לציין בזה, מנהג הגר”א המובאת במעשה רב, שלא נתן אלא מחצית אחת ולא שלשה מחציות, אלא שכיום אין כ”כ ערך למחצית אחת, ובהליכות והנהגות הגרי”ש אלישיב (עמ’ ו’) הובא שמנהגו לתת חמישים ש”ח לזה.

ועי’ בביה”ל (תרצד ד”ה ויש) שאם מטבע של מחצית השקל אינה חשובה, יקפיד להוסיף שתהא נתינה חשובה, ומ”מ מצטרף כל מה שנתן אפי’ בעד בניו הקטנים להחשב ביחד לנתינה חשובה.

קרא פחות

יעויין בספר תשובות הגר”ח (סימן ב’ אלפים רכ”ח), שכתב שם הגרח”ק שליט”א בשם חמיו הגרי”ש אלישיב זצ”ל שמותר, וז”ל, האם מותר להשתמש בבול שרשות הדואר לא חתמו עליו.

תשובה, שמעתי בשם מו”ח שליט”א שהתיר ע”כ.

אמנם יתכן שזה רק בבול הפועל ע”י רשויות המדינה שבאופן זה דעת החזו”א להתיר לגזול, כעי”ז שמעתי כמדומה בשם הרב קרליבך ר”מ דמיר [כסברא דנפשי’].

משא”כ במקרה ששאלת שזה מחברת דואר בחו”ל יש צורך לברר את פרטי המקרה והנתונים בזה.

אכן יתכן שאין כונתם לזה, שהרי אם טעם ההיתר בגונב מן המדינה הוא משום גונב מן הגנב א”כ אי”ז פשוט כ”כ להתיר לכתחילה, עיין ברכות ה’ ב’.

א”כ אם נימא שכונתם להתיר לגמרי י”ל בדעתם דסבירא להו שיש כאן ערך ממוני שאבד, וכמו מטבע שאבד וכל כעי”ז, שמכיון שמסמל שווי ממוני הר”ז כממונות גם אם ע”פ כללי החברה כאן היה צריך להיות חתום, אך כל עוד שאינו חתום דעתם שיהיה ניתן להשתמש בזה, וזהו חידוש גדול, וצ”ב ופנאי לעיין בנושא זה.

ולפ”ז מ”מ אם היה חתום ורק יוכל להדביקו באופן שאין החתימה ניכרת אין בזה ההיתר הנ”ל, מכיון וע”פ הכללים חשוב כבול חתום.

ועתה ראיתי בשו”ת משנה הלכות (ח”ו סי’ רפ”ח) שדן בזה, וכתב וז”ל, בדבר שאלתו במי שבא לו מכתב והבול עדיין לא נפסל אי רשאי ליקח אותו הבול ולהשתמש בו שנית כי שמע שהחפץ חיים ז”ל פעם שלח מכתב ע”י שליח ופרע בול כדי שלא לגרום הפסד להממשלה.

והנה מהא דהח”ח ז”ל אין ראי’ לענינינו כלל כי הרי הח”ח ששלח עם שליח א”כ אין שום סברא שיצטרך לשלם בול להממשלה כי המלכות לא צוה שכל מי ששולח מכתב לחבירו ישלם להם בול אלא כל מי ששולח מכתב ע”י הדואר ישלם בול וכיון שלא שלח ע”י הדואר אין עליו שום ענין של תשלום אלא שהח”ח ז”ל ברוב קדושתו רצה הצדיק לקדש השם ולא עשה כן אלא למען קה”ש שבו כמובן.

ומיהו בנידון דידן צריך לדעת חוקי הממשלה בזה וכנראה שמחוקי המלכות שכל מכתב שעובר על ידם צריך לשלם להם שכר טרחתם והוא בול וא”כ אם שלח מכתב והניח בול עליו הרי הבול הזה הוא שכר המכתב וקבל שכר פעולה בעד בול הזה והא דלא פסלוהו הוא משום דהפקיד שהי”ל לפסול הבול עוות בתפקיד שלו או שפשוט טעה וא”כ יש לדון מדין הפקיד שטעה ומה הדין בזה.

ונראה דאילו הי’ הדואר שייך לחברה פרטית א”כ אילו היו הבעלי בתים ישראלים הי’ מחויב לפסול הבול משום השבת אבידה, ואם היתה החברה של עכו”ם אז הי’ פטור מלהשיב כדין אבידת עכו”ם שמותרת ואדרבה אסור להשיב כמבואר בש”ס וברמב”ם פי”א מגזילה ה”ג ובטוש”ע ח”מ סי’ רנ”ט ורס”ו מפני שהוא מחזיק יד רשעי העולם ומפני קידוש השם אם החזיר הרי הוא משובח ומפני חלול השם חייב להחזיר ע”ש וכל זה אילו הי’ הדואר שייך ליחידים אמנם בזה”ז דהדואר שייך להממשלה בכל מקום שהוא א”כ שוב נגענו בדין דדינא דמלכותא דינא וא”כ יהי’ נפ”מ ממלכות למלכות דבמלכות וממשלה שהמושלים הם מלכי חסד ודיניהם שוים לכל אדם ישראל ועכו”ם א”כ דינא דמלכותא דינא וצריך להפסיד הבול אבל במדינות הרשעות אשר דיניהם שונות לכל עם א”כ אין להו דין דינא דמלכותא ויכול להונותם ואי שאלתו על מדינה כזו ודאי יכול להשתמש בו פעם שנית אבל בממשלת ושינגטון וכיוצא בהם שדיניהם שוים לכל עם לכאורה דינא דמלכותא דינא הוא הגם כי בתשובה אחת הארכתי קצת בהא דינא באיזה מקום אמרינן דינא דמלכותא ואין כאן מקום להאריך בזה מ”מ מה שנוגע לשאילתן הוא דבכל מקום דקיי”ל דינא דמלכותא אסור להשתמש בבול זה פעם שנית ובמקום דליכא מותר כנ”ל, עכ”ל המשנה הלכות.

וראיתי עוד בשו”ת שלמת חיים להגרי”ח זוננפלד (חו”מ סי’ נ”ז) שכתב וז”ל, במה שאומרים שיש חוק אם כותבים שטר הלואה צריך להדביק עליו בול והנה צ”ע במה שיש מדביקים בול שכבר נשתמשו בו ודבר זה נוגע לדינא דמלכותא ויש לעורר מפסחים קי”ב ע”ב ואל תבריח עצמך מן המכס דילמא משכחו וכו’ תיפו”ל דאסור מצד דינא דמלכותא שגונב מן המלכות ולפ”ז באופן הנ”ל דליכא חשש דילמא משכחו לא יהא איסור מצד דינא דמלכותא אולם מנדרים כ”ח ע”א קאמר בהדיא לענין מכס דאסור להבריח מדינא דמלכותא ודוקא במוכס שעומד מאליו או שאין לו קצבה אז פטור מדינא ואולי צ”ל דבפסחים מיירי באחד מהני תרי גווני אבל בנידון הבול צע”ג על מה סמכו איזה אנשים להקל וטענתם שלא למסור ממון ישראל ליד גוי ואם כי באים בטענה שלוקחים הרבה ועוד טענות אבל מאחר והדבר קצוב לכל והוא בפרסום מטעם המלכות הרי התנאים מבואר בגמרא תשובה פשיטא שאין לעשות כן עכ”ל.

הוספה מלאחר זמן
כל דברי הגר”ח הללו בשם הגרי”ש הם לפי השיטות שאין בעלות על ממון הממשלה כאן בדיני גזילה אבל כבר האריכו בזה והוא נידון נפרד ורבו המורים להורות שאינו ראוי עכ”פ מצד המוסר, וכמו”כ שמעתי שיש טוענים שכהיום הדואר הישראלי עבר בעלות והוא בבעלות פרטית כיום וצריך לברר המציאות בזה.

קרא פחות